במקור: A Scanner Darkly
תסריט ובימוי: ריצ'ארד לינקלייטר
על פי ספרו של פיליפ ק. דיק
שחקנים: קיאנו ריבס, רוברט דאוני ג'וניור, וינונה ריידר, אוון ווילסון וודי הארלסון
'סורק אפלה' הוא סרט, או לפחות כך משתמע מעובדות שונות כמו הקרנתו בקולנוע, או זה שהוא נוצר על ידי במאי ומכיל שחקנים שמגלמים דמויות. אבל למעשה, אמירה לא פחות מדויקת תהיה שסורק אפלה הוא תרגיל בהעברת ספרות לקולנוע. הספרות בה מדובר הינה ספר מדע בדיוני ידוע שנקרא גם הוא 'סורק אפלה', ושני הסורקים עוסקים בחברה שלנו בנקודה כלשהי בעתיד, בה חלקים ניכרים מהאוכלוסיה מכורים לסם מסוכן, ורשת מורכבת של שוטרים סמויים מנסה כמיטב יכולתה למגר את הסם הנ"ל. למען האמת, העלילה של הסרט לא טוענת בשום שלב להיותה חשובה או מרכזית. בין דיאלוגים הזויים, סצנות הזויות והרבה סמים, אפשר – בקושי – להבחין בכך שהסרט עוסק בשוטר סמוי אחד שמנסה לאתר את מקור הסם ובו זמנית מכור אליו. בחורינו האמיצים, מתוקף תפקידם ועל מנת להגן על חייהם, לובשים "חליפות ערבול" – חליפות שמורכבות מתמונות מתחלפות של אנשים רבים, מעוותות את קולותיהם של הסמויים, ומסתירות את זהותם גם זה מזה.
שוטרנו האמיץ, הלא הוא בוב ארקטור, הלא הוא קיאנו ריבס, מוצא את עצמו בתחילת הסרט בסיטואציה המשונה משהו של קבלת המשימה לעקוב אחרי אחד, בוב ארקטור. כלומר אחרי עצמו. הבוס שלו במשטרה שאינו יודע איך הוא נראה – מארגן לו מצלמות מעקב בבית, והרבה מהסרט אנחנו רואים איתו דרך המצלמות האלו, בעוד הוא עוקב אחרי עצמו ואחרי החברים שלו. אלה הם דונה (ווינונה ריידר), שהיא חברה שלו, בערך, וגם מספקת לו סמים, ושותפיו לדירה ג'יימס באריס (רוברט דאוני ג'וניור), פרנואיד פסיכוטי אך מקסים בדרכו, וארני לוקמן (וודי הארלסון), אדיוט משעשע שכזה. בסך הכל, רעיון שהיה יכול להציע התפתחויות מעניינות. בפועל אנחנו צופים בארקטור צופה בעצמו ובחבריו לוקחים סמים, עושים שטויות ולוקחים עוד סמים, בעוד עלילת הסרט מדשדשת מאחור. בינתיים, מבדקים פסיכולוגיים מגלים לארקטור שהוא עובר תהליך של הידרדרות מוחית בעקבות התמכרותו לסם, והוא הולך והופך מבולבל יותר ויותר לאורך הסרט.
ריצ'רד לינקלייטר הוא במאי ידוע-בחוגי-אינדי-וכו', בעל נטייה עזה לסרטים ממוקדי דיאלוגים שמנתחים לעומק סוגיות פילוסופיות ומכילים בדרך כלל את איתן הוק (ביניהם 'חיים בהקיץ' ו'לפני הזריחה/השקיעה'). יש אנשים שאוהבים את זה, יש אנשים שאוהבים את זה פחות, אבל מרבית האנשים שעיניהם בראשם יסכימו שהצעד המוטעה ביותר שלינקלייטר עשה בעיבוד 'סורק אפלה' לקולנוע הוא החלפת איתן הוק בקיאנו ריבס. חוץ אולי מהבחירה בסגנון האנימציה. זהו סרט אנימציה שמבוסס על צילום: למיטב הבנתי הצנועה, צילמו סרט, ואז עיבדו את הצילום לציור, מה שנשמע קצת כמו עבודה כפולה, אבל בקולנוע – אם יש לזה סיבה, ואם זה יפה, אז קצת עבודה כפולה עוד לא הרגה אף אחד. לצילום יש, עדיין, יתרונות על פני אנימציה – בין השאר, התנועות וההבעות של דמויות הן אמינות יותר. לאנימציה, לעומת זאת, יש יתרונות משלה – למשל, ניתן בקלות רבה הרבה יותר להראות אדם הופך למקק. נראה ששילוב של שתי השיטות הוא צעד הגיוני להפליא. הבעיה היא בכך שבסרט הספציפי הזה, הטכנולוגיה משמשת בעיקר כדי לגרום להכל לרעוד, ובהכל הכוונה לכל משטח שהוא: העור של הדמויות, קווי המתאר שלהן, הקירות… לא שאין סצנות שבהן הסגנון של הסרט מצדיק את עצמו. הדיסאוריינטציה בסצנות בהן הכל מסביב רועד, מרחף ומשנה מקום מתאימה מאוד לסרט, שלא לדבר על דברים כמו חליפות הערבול, ורגעים מסוימים בהם האנימציה ממש מכניסה את הצופה לראש של ארקטור. זה פשוט שברוב הסצנות, האנימציה לא רק מיותרת אלא גם עושה כאב ראש. אם כבר הלכת וצילמת שחקנים, מה המטרה בכל זה?
לסרט יש יתרון מרכזי אחד. קוראים לו רוברט דאוני ג'וניור. הוא מדבר הרבה, מהר, בלהט ולפעמים בפראות, בונה את הדמות המאוד מעניינת של ג'יימס בריס בצורה מקורית, ואפילו במעבר לאנימציה הוא משמר כריזמה וניצוץ של טירוף בעיניים שהופכים אותו למוקד המיידי של כל סצנה בה הוא מופיע. הדבר בולט במיוחד בסצנות בהן הוא מופיע לצד קיאנו ריבס, ששלוש הבעותיו הבודדות הותכו למעין הבעה מחוקה ואחידה, אולי באשמת הטכנולוגיה ואולי כשיאו של תהליך הידרדרות טבעי. חבל רק שקיאנו, מתוקף היותו הדמות הראשית, מקבל הרבה יותר זמן מסך. לינקלייטר לא באמת מוציא מאף אחד מהשחקנים שלו הופעה מעניינת במיוחד – המסוממים והמטורפים עושים שטיקים של מסוממים ומטורפים, ווינונה ריידר לא-מעניינת בעליל, ו-וודי הארלסון נראה ומעצבן דרך האנימציה בדיוק כמו אוון ווילסון, ולמען האמת נדרש בירור זריז ב-IMDb כדי לגלות שהוא למעשה לא אוון ווילסון. הצפיה במרבית הסרט דומה לחווית היותך האדם הפיכח היחיד בחבורה של מסוממים שמדברים שטויות. לעתים קרובות זה מאוד מצחיק, אבל לאורך זמן זה מעייף.
פיליפ ק. דיק, מחבר 'סורק אפלה' הספרותי, כתב ספרים מדכאים ומנוכרים שהופכים בזה אחר זה לסרטי קולנוע (דוגמאות בולטות הן 'בלייד ראנר' ו'דו"ח מיוחד'), בתהליך ההוליוודי הידוע אם-זה-עבד-פעם-אחת-בואו-נחלוב-את-זה-עד-תום. בניגוד למרבית העיבודים עד כה, הסרט נאמן מאוד למקור. הבעיה היא ש'סורק אפלה' הוא ספר שעוסק בעיקר בתהליך הפסיכולוגי הפנימי שעוברת הדמות, דבר שלא פשוט להעביר לקולנוע. דבקות יתרה לספר, ההזוי משהו, יוצרת סרט שמתחיל לאט, ממשיך מאוד לאט, ובנוי כאוסף סצנות ביזאריות וביזאריות יותר, דיונים מעמיקים בהילוכי אופניים, קונספירציות, וקונספירציות שעוסקות בהילוכי אופניים, ואז נזכר בפתאומיות לקראת הסוף שהוא אמור להעביר את הדמות הראשית תהליך ולהכיל עלילה. וכשהיא כבר מופיעה, היא מבולבלת וקצת טפשית, תוך נקיטה באמצעי האכלה מתקדמת בכפית וסדרת טוויסטים שמופיעים גם הם פחות או יותר משום מקום.
'סורק אפלה' הוא סרט, אבל למעשה, אמירה לא פחות מדויקת תהיה שסורק אפלה הוא תרגיל בהעברת ספרות לקולנוע. אלא שהוא תרגיל כושל למדי. למרות כמה דיאלוגים משעשעים להפליא, וכמה רגעים ויזואליים באמת נפלאים, בסופו של דבר הסרט נמרח, מציק, ורק רוצים שהוא ייגמר. או, אם לצטט את האנשים שאיתם צפיתי בסרט, "אולי בכל זאת נלך בהפסקה? כמה אפשר?".
מסכים
נכון שישנה טענה קבועה וחוזרת שמופיעה כמעט תמיד כשמעבדים ספר לסרט, שמסבירה איך הרסו את הספר בכך ששינו פרט זה או אחר? אז הטענה שלי היא בדיוק הפוכה – במקום לתת את השורה של רון להרמיוני השאירו בסרט את כל השורות של כל הדמויות (בערך). מה שעובר טוב בספר – התפלספויות ארוכות של הפסיכיאטרים עם בוב, לדוגמה – הופך להיות דיאלוג ארכני ומתיש בסרט.
אבל יותר מכך – בתור מי שאוהב מאוד את הספר, הרגשתי שהסרט מיותר לחלוטין. הוא לא הציע לי תובנות חדשות לגבי הספר, ולא ניסה לעשות שום דבר נועז וחדשני עם החומר הספרותי, שבסך הכל נכתב לפני די הרבה זמן. יש לי הרגשה שדיק היה יודע לנצל את ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים (כמו האינטרנט, סתם לדוגמה) כדי לצייר את העתיד הדיסטופי למחצה באופן צבעוני יותר ואמין יותר. אבל כשאתה מוותר על עיבוד של הספר מלבד הוספת תמונות, אתה מאבד חלק גדול מהיכולת להיות רלוונטי.
ואז כל מה שנשאר זה אנימציה חביבה (לי היא דווקא לא הפריעה במיוחד).
ונ"ב: לילי – דומני שהיינו באותה הקרנה של הסרט בסינמטק…
כן.
כן.
יש כל מיני דרכים להראות התדרדרות נפשית. טרי גיליאם, למשל, שולף כול טריק סינמטי כדי להמחיש תודעה מסוממת ב"פחד ותיעוב". התוצאה, בעיניי, בלתי-נסבלת. אני מעדיף את המינימליזם של לינקלייטר, שרחוק מלהיות וירטואוז קולנועי, אבל להדריך שחקנים ולהסריט אותם מדברים הוא יודע.
בדרך כלל, תהליכים נפשיים מוגשמים באמצעות דיבורים, במיוחד כשהגוף של המסומם כל-כך כבוי. זה לא שלינקלייטר יכול לתקוע שם צילומי נוף א-לה פיטר וויר. ההומו אורבאנוס קם בבוקר ומדבר את דרכו עד לשינה. יש אנשים שמדברים על עבודה, ספורט, אהבה. ג'אנקיז מדברים על הילוכים של אופניים. ההתפרקות היא סימפטומטית, בין השורות, בתחביר המתפורר או המפותל מדי, בסמנטיקה המובסת, לא באמירה כמו "אני חושב שאני משתגע" ובטח שלא בעוויתות לא רצוניות. אלה טריקים זולים מבית המדרש של בראד פיט.
או במילים אחרות, אתה לא מרוצה מהעובדה שמדובר בתיאטרון-כורסא,
ואילו אני כן.
יכול להיות שבאמת מדובר בבעיה של תיאום ציפיות
כלומר – יכול להיות שהעובדה שכבר קראתי את הספר הפכה את הצפיה בסרט למתסכלת כל כך מבחינתי. אני באתי לסרט כדי להוסיף על חווית הקריאה, לא להחליף אותה.
המסקנה המתבקשת היא, כמובן, לא לקרוא ספרים.
ידעתי שאפשר לנפק מסקנה קונסטרוקטיבית מהדיון הזה
כן וכן.
אני מאוד אהבתי את הסרט. הוא קשה לצפייה מהבחינה שבאמת אין לו ממש עלילה, אבל אני נהניתי מאוד מהאנימציה ההזויה [שגם היא מהמקשות על הצפייה], וגם אני הגעתי למסקנה שריבס דווקא בסדר גמור.
בקיצור, פעם ראשונה שלא הסכמתי עם ביקורת בעין הדג בכל כך הרבה נקודות,ואני שמח שראיתי את הסרט לפניה, כי אילולי הייתי עושה זאת סביר להניח שהייתי נמנע ממנו.
רגע של עברית:
פסקה שנייה שורה שנייה:"ועל אף שהתפנית בסוף הסרט בוצע באופן…"(בוצעה)אם אתה מתעקש על "בוצע" יכולת לרשום "מפנה" במקום "תפנית"
''זה לא סרט/אלבום/ספר לרוב האנשים''
כנראה המשפט הכי מעצבן ומתנשא אי-פעם.
מה שאתה אומר, שפשוטי העם הבורים לא יהנו. אך אני ושכמותי, ההו-כה-מתוחכמים, נצפה בו בהנאה ונהרהר כמה פוסט מודרני ומעמיק הוא.
למעשה, משפט שכזה הוא הדרך להגיד "תכל'ס חברים, הסרט על הפנים. אבל בגלל שצריך לאהוב סרטים כאלה – אם בשביל הפאסון ואם בשביל אלוהים יודע מה – אז אני אוהב אותו".
זה ממש לא נכון.
יש כל מיני סרטים שהם לא לכל האנשים. יש סרטים שאני אמליץ עליהם רק לחלק מהחברים שלי, או סרטים שאני לא אוהב והם כן. יש אנשים ששונאים סרטים אלימים ולא יהנו מהם – האם זה אומר שסרטים אלימים, שהם לכן לא לכל אחד, הם סרטים שרק סנובים תרבותיים יכולים לראות? יש אנשים שנהנים מסרטים "כבדים" יותר, ואחרים שמחפשים בידור קליל, ואף אחד מהשניים לא מעיד על אינטליגנציה. אולי הם אוהבים בידור קליל כדי לנקות את הראש לקראת הספר הבא בלטינית שהם יקראו, ואולי לא. סוג מסוים של סרטים עדיין לא יתאים להם.
אם תרצה, אני מוכנה להתערב איתך שנמרוד לא התכוון בהודעה שלו, ולו לרגע, לרמוז שאני פשוטת עם או בורה. על מה שתרצה. זאת ועוד, אני מוכנה להסלים את הטיעון שלי גם לרעיון – הבלתי-נתפס, אולי – שיכול להיות שאתה לא תאהב סרט ואנשים אחרים כן, והם עוד יאהבו אותו באמת ולא סתם כדי לעצבן אותך.
''זה לא סרט/אלבום/ספר לרוב האנשים''
המשפט הזה באמת נשמע קצת מתנשא, אבל האמת היא שאפשר להגיד את זה על כמעט כל סרט/אלבום/ספר בעולם. אפשר בקלות להגיד: "פגוש את ההורים" זה לא סרט לכל אחד. אנשים שלא נהנים מהסוג המסויים הזה של ההומור לא יאהבו אותו, וזה יהיה נכון לגמרי.
בהקשר של הסרט הזה אני דווקא לא חושבת שזה מתוך עומק ותחכום ופלצנות, אלא בגלל שזה פשוט סרט מוזר. אני נורא אהבתי אותו, אבל הרבה אנשים שאני מכירה בטח ישתעממו ממנו רצח, וזה לא כי הם בורים, אלא כי זה לא הסגנון שלהם.
''מנוכרים ומדכאים''
את סורק אפלה לא ראיתי ולא קראתי, אבל אני בהחלט מתכוון לעשות לפחות אחד מן השניים בהקדם האפשרי.
ולנקודה: אני אולי בודד במערכה, אבל אני באמת לא חושב שהספרים של פק"ד הם מדכאים ומנוכרים. יותר בכיוון של מלאי חמלה, השלמה ואהבת אדם. אוסיף ואומר: ההתעלמות מהגורמים האלה, שמאפיינת את רב העיבודים של ספריו לקולנוע, מפריעה לי אישית הרבה יותר מהפישוט המסורתי של הרעיונות הפילוסופיים שלו.
ניטפוק קל-
הסרט מתרחש "7 שנים מהיום" בעוד הספר בשנות התשעים (אך יצא לאור בתחילת ה-70).
ק. דיק כנראה לא חזה את העתיד טוב מספיק.
בכל אופן, אני נהניתי מהסרט. לקראת הסוף הוא נהיה קצת מייגע וללא ספק הספר יוטתר טוב אבל בשורה התחתונה מדובר בעיבוד נאמן, ראוי ומצוין לספר.
לינקלייטר לשלטון.
מה לעשות,
שלושת האוראקלים בטח היו אז בשבתון.
Say no to drugs
המשטרה עוקבת אחרי בוב ארקטור.
החברים של בוב ארקטור עוקבים אחרי בוב ארקטור.
החברה של בוב ארקטור עוקבת אחרי בוב ארקטור.
בוב ארקטור עוקב אחרי בוב ארקטור.
כולם מדברים על סמים ועל הצגת ההדרדרות של הדמויות (ועל המשחק של קאינו ריבס, כמובן). אבל משומה אני רואה התעלמות כמעט גורפת ממה שאני תופס כתמה המרכזית של הסרט- המעקב/סריקה.
כל הסרט (מעולם לא קראתי את הרומן, אז אין לי מושג כיצד הוא מוצג) נראה מכוון להצהרה שכל חיינו מבוזבזים בנסיונות עקרים לסרוק (להבין) את המציאות לשווא. אין לנו (האדם הפשוט) שום דרך לראות את כל התמונה הגדולה- גם ארקטור שיושה ממש מול המסכים ויכול לראות כל פרט מחייו לא מסוגל לתפוס את מה שהוא רואה.
כל דבר בסרט מכוון לעוות את התפיסה של הדמויות- חליפות הערבול שלא מאפשרים לדעת עם מי אתה מדבר, הסמים שנפוצים כל כך באוכלוסיה (ואפילו במשטרה) שמטשטשים מציאות ודמיון. אפילו על הצופים הסרט לא חס- הצילום/אנימציה המטושטש והגולש יוצר מראש מציאות עקומה ומטושטשת בה אשליות הסמים של הדמויות לא נראות חריגות מה"מציאות" שמקיפה אותן.
בסופו של דבר כולנו "סורקים באפלה"- מסתכלים על תמונה המעוותת ע"י התפיסה של עצמנו וע"י הסביבה. אף פעם לא נוכל לראות כמו שצריך.
הכותב מתנצל על הנימה המעט שנקצלנית (אמנם הזכרתי "תמה", אבל נמנעתי ממלים בנות יותר משמונה הברות ומאזכור יחסי הורים/בנים) של ההודעה.
מסכים מאד
הנה ציטוט מהספר, שמצטט בעצמו:
"כל אדם רואה רק חלק זעיר מסך האמת הכללית, ולעיתים תכופות, למעשה כמעט תמיד, הוא מוליך את עצמו שולל במכוון גם בנוגע לאותו קטע מציאות קטן ויקר ערך. חלק ממנו פונה נגדו ופועל כאדם אחר, מביס אותו מבפנים. אדם בתוך אדם. שאינו אדם כלל".
כמה שורות לפני כן חושב ארקטור לעצמו: "מה סורק רואה? שאל את עצמו. זאת אומרת, באמת רואה? בתוך הראש? אל תוך הלב? האם סורק…רואה לתוכי – לתוכנו – בבהירות או באפילה? אני מקווה שהוא רואה, חשב, רואה בבהירות, כי עכשיו אני כבר לא יכול לראות לתוך עצמי. אני רואה רק עכירות".
אני מסכים איתך.
טוויסט נדמה לפנייה במכונית, טוויסט זה פנייה חדה בלי תקדים ובלי הכנה, בסורק אפלה אפשר לומר שכל הסרט כל הקומבינציות של האיתותים במכונית פעלו, יכלו לקרות כמה דברים שונים, רובם קרו, לעומת סרט רגיל שאין בדרך כלל שום רמז שיכול להסגיר את הטוויסט[מדוע בדרך כלל? כי יש סרטים כמו MI3 שרואים את הטוויסט 40 דקות לפני שהוא מתרחש].
בקשר לטוויסט מספר 3
מישהו באמת יכול להסביר לי מה זה היה? מאיפה היא הגיעה?
בדרך כלל אני מחובבי העלילה הקוהרנטית
עם ההתחלה, האמצע, הסוף והתהליך ההדרגתי והברור שעובר על הגיבור. בגלל זה אני מסתדרת כל כך טוב עם ספרי פנטסיה לנוער, וכל כך *לא* מסתדרת בדרך כלל עם קולנוע כבד/אמנותי (אני משתדלת להיגמל ממילת הפ'). אבל מזדקנים ומגלים דברים חדשים, ואחד מהדברים שאני מגלה הוא שיש לי גם חלקים במוח שמסוגלים להנות מסרט שיש בו יותר אווירה, רעיון או חוויה מאשר עלילה.
אז אולי בגלל חדוות הגילוי הזו, וההנאה שבלאמץ שרירים חדשים במוח, נהניתי מ"סורק אפלה" למרות שהוא לא סרט גאוני. כי הוא לא. הוא מתפזר מדי ולא כולו עובד כמו שצריך. אבל נראה לי שזו לא רק אני. כלומר, נראה לי שזה סרט עם כיוון מעניין, שעשוי בצורה מעניינת, וששווה לצפות בו עם ראש פתוח, וגם היה שווה לעשות אותו – ולו רק כדי להוכיח שזה אפשרי.
מוזר דווקא
שאת אומרת שהסרט מתפזר לך.
אצלי הכל הרגיש אחיד ומקובע אבל אולי זה בגלל שהמוח שלי ישר השלים את מה שקראתי בספר.
מה אתם אומרים?
לא מסכים.
הנה כמה נקודות שבהן דעתי שונה לחלוטין:
"ושני הסורקים עוסקים בחברה שלנו בנקודה כלשהי בעתיד" ממש לא. שני הסורקים עוסקים בחברה שלנו בנקודה כלשהי בעבר הקרוב, הנושקת להווה. לא כדאי להתבלבל מכתובית בנוסח "7 שנים מעכשיו, אנהיים, קליפורניה".
"אפשר – בקושי – להבחין בכך שהסרט עוסק בשוטר סמוי אחד שמנסה לאתר את מקור הסם ובו זמנית מכור אליו" ממש לא. הסרט עוסק בקריסת התודעה ואשליית הזהות העצמית, ובעקבותיה גם בקריסת המציאות. לכן הסם המכונה חומר מ' משמש בו בזמן גם על תקן מקגאפין וגם כתמרור אזהרה לסכנות הכרוכות בסמים בכלל.
"שוטרנו האמיץ, הלא הוא בוב ארקטור, הלא הוא קיאנו ריבס, מוצא את עצמו בתחילת הסרט בסיטואציה המשונה משהו של קבלת המשימה לעקוב אחרי אחד, בוב ארקטור. כלומר אחרי עצמו". כדאי לדייק: "סוכנינו האמיץ, *פרד*, מקבל את המשימה לעקוב אחר אחד, בוב ארקטור". העניין הוא בדיוק בנקודה של "כלומר אחרי עצמו", כי הזהות הזו, של "עצמו", הולכת וקורסת ככל שהסרט מתקדם.
"זה פשוט שברוב הסצנות, האנימציה לא רק מיותרת אלא גם עושה כאב ראש. אם כבר הלכת וצילמת שחקנים, מה המטרה בכל זה?". ממש לא. האנימציה לחלוטין אינה מיותרת. מה המטרה? לכפות על הצופה לחוות את הסרט מנקודת מבטו של ארקטור. ולא אין הכוונה ל"מבט" פיסי, אלא למבט תודעתי: ככל שתודעתו קורסת, כך גם המציאות הופכת עבורו לנזילה יותר ויותר. דברים נראים ברגע אחד מוחשיים להפליא ובמשנהו חמקמקים "ומטושטשים" (או בלשון הביקורת: "הכל רועד"). דוגמא נפלאה שממחישה זאת: סצנת הנסיעה בכביש המהיר לסן-דייגו. רגע אחד הכל נראה אמיתי לגמרי הכביש, המכוניות, שלטי הדרכים ובמשנהו האנימציה מערערת את הוודאות הזו. ואם היא עושה כאב ראש, הרי שזה גם חלק ממטרתה…
העלילה "היא מבולבלת וקצת טפשית, תוך נקיטה באמצעי האכלה מתקדמת בכפית וסדרת טוויסטים שמופיעים גם הם פחות או יותר משום מקום". ממש לא. הסרט בא להעביר בעיקר *חוויה*, והעלילה היא בסה"כ אמצעי משני. כיוון שכך, העלילה כשלעצמה היא די פשוטה, ואמירה מהסוג של "נקיטה באמצעי האכלה מתקדמת בכפית" פשוט גדולה עליה. הרי לא באמת מדובר פה באיזושהי תעלומה מורכבת ומסועפת נוסח "צופן דה-וינצ'י". ממש לא ברור לי לאיזו "סדרת טוויסטים" מכוונת הביקורת. הסרט מכיל בסה"כ פרט עלילתי אחד בלבד (שאינו מופיע בספר, אגב) שיכול היה להיחשב כ"טוויסט" אלמלא חשיבותו היתה אפסית ומידת הרלוונטיות שלו זניחה לחלוטין.
"פיליפ ק. דיק, מחבר 'סורק אפלה' הספרותי, כתב ספרים מדכאים ומנוכרים שהופכים בזה אחר זה לסרטי קולנוע…בתהליך ההוליוודי הידוע אם-זה-עבד-פעם-אחת-בואו-נחלוב-את-זה-עד-תום". לא מדויק. "סורק אפלה" הוא בסה"כ הספר השני שהוליווד הופכת לסרט (הראשון היה "בלייד ראנר"), והשלישי בסה"כ (אם סופרים גם את Confessions d'un Barjo). יתר הסרטים מתבססים על סיפורים קצרים שלו, שרב המרחק ביניהם לבין ספריו. אולי מקור האמירה על ספרים "מדכאים" הוא בהעדר הכרות מספקת עם מכלול יצירתו של הסופר, אבל איך הצליחה הביקורת להחמיץ את ההומור הנפלא של "סורק אפלה", שמאפיין את מכלול יצירתו של דיק? גם לא ממש ברורה האמירה "אם-זה-עבד-פעם-אחת-בואו-נחלוב-את-זה-עד-תום". הרי זה לא שעיבודי דיק לקולנוע היו איזושהי הצלחה מסחררת. לצד הצלחות יחסיות כמו "זכרון גורלי" ו"דוח מיוחד" היו גם סרטים "קטנים" יותר כמו Screamers או Impostor, שלא לדבר על סרטים מביכים מהסוג של "צ'ק פתוח". אמנם "בלייד ראנר" נהנה מהערכה עצומה והשפעה גדולה, אך מצבו בקופות מעולם לא היה כזה שהצדיק "חליבה" נוספת. פרט חשוב נוסף: סיפור עיבודו של "סורק אפלה" לקולנוע התחיל כ"כ מזמן למעשה עוד ב-1984 ואז עדיין לא היה שום דבר "שעבד-פעם-אחת", אלא רק על הכישלון המסחרי הידוע, "בלייד ראנר".
"בסופו של דבר הסרט נמרח, מציק, ורק רוצים שהוא ייגמר". ממש לא. בסופו של דבר מדובר בסרט מהפנט, מעורר מחשבה, שעשוי נפלא ורק רוצים לראות אותו שוב ושוב. מה שכן, אני *מאד* מסכים עם כל מלה בדבריו של נמרוד, שכתב: "סורק אפלה" הוא לא סרט לכל אחד. בעצם, ס"א הוא לא סרט לרוב האנשים".
לא מסכים.
הסרט הזה הוא כמו טריפ רע, או כמו תאונה, אתה לא רוצה להסתכל או לחוות, אבל אתה חייב להגיע לסוף, הטוב או הרע.
ניטפוק קטן:
גם פרנסואה טריפו עשה סרט על 'פארנהייט 451'. למרות שזה פרנסואה טריפו, שמעתי שהוא לא חורג ממסורת ה-'פיליפ ק. דיק עובר תהליך הוליוודיות והריסה כשהופך לסרט'.
ניטפוק קטן (כה''ב):
את "פרנהייט 451" כתב ריי ברדבורי.
מישהו חייב
לציין את הסוף המרגיז כל כך של הסרט הזה. אני מסכים עם הביקורת שהסרט היה מיותר לחלוטין, נטול עלילה ורגש, אבל הסוף פשוט מרגיז. עברנו את כל הסרט המעיק הזה, כדי שיגידול לנו שסמים זה רע (נו נו נו!!!) שאנשים מתים או נפגעים מהם ושלא כדי להשתמש בהם. נו באמת. אולי המסר התאים לתקופת כתיבתו (שנות השישים נדמה לי) של הספר, אבל היום, אחרי כל סרטי ה"סמים" למניהם, אחרי כל תוכניות הטלוויזיה שעסקו בנושא ואחרי כל תשדירי הפרסומת, באמת שציפיתי למשהו יותר מספק, במיוחד מפיליפ ק' דיק. ממש כעסתי כשנגמר הסרט. לא מספיק שמאכילים אותנו בכפית במשך כל הסרט, או שהאנימציה מעצבנת או שהשיחות שאולות מהמחברת הגנובה של טרנטינו, גם המסר צריך להיות נדוש ועלוב כל כך?
ממש חבל. פיליפ ק' דיק בהחלט שימש במשך השנים פרה חולבת עבור הוליווד, כאשר המפיקים יודעים שכל תסריט-המבוסס-על יגרור אחריו המוני פרשנים שימצאו בו המון תובנות ומשמעויות שאולי גם הסופר לא מודע אליהם. הסרט הזה הוא אחד מהם. הרבה על כלום.
אבל זה לא המסר
המסר הוא לא נגד סמים אלא נגד המלחמה בסמים. אם אתה מחפש פגמים בסרט לפחות תראה אותו בתשומת לב.
גם זה לא המסר
ואם כבר – אתה יותר טועה מצודק. יש מסר משני שהוא באמת כנגד סמים. דעתו של דיק על שימוש בסמים הובהרה באחרית הדבר, שקטעים ממנה הוצגו גם בסוף הסרט.
אבל הנושא העיקרי שהסרט עוסק בו, כמו כמעט כל היצירות של דיק, הוא בטשטוש הגבולות בין האמיתי למזויף, בין המציאותי לדמיוני ובין הזהויות השונות.
אז בוא לא נקרא לו ''מסר''
לדעתי התכלית של הכתוביות בסוף הסרט היא ביקורת על המלחמה בסמים. לדעתך הכתוביות מדברות על טשטוש הגבולות בין האמיתי למזויף? טוב, בסדר.
בוא ננסה עוד פעם
נסה לקרוא את מה שכתבתי.
הכתוביות בסוף הסרט, שנלקחו מתוך אחרית הדבר של הספר, מטיפות בבירור כנגד שימוש בסמים. עם זאת – זהו לא הנושא העיקרי של הסרט או של הספר.
אולי תהיה מופתע לשמוע, אבל מה שמוצג בכתוביות הסיום לא חייב להיות הנושא העיקרי של הסרט.
פשוט מאוד
הסרט לא מטיף נגד המלחמה בסמים. רק נגד השימוש בסמים.
אוקיי
אז בגלל זה המערכת מוצגת כמפלצתית וצרכני הסמים מוצגים כחמודים ובלתי מזיקים.
אה
אתה מתכוון למערכת המלחמה בסמים המתוארת בסרט. אותה מערכת דמיונית, שלא דומה כל כך למערכת הקיימת במציאות? ואתה מתכוון לכך שכל מי שאנחנו פוגשים ונמצא במערכת הזו מוצג כדמות חיובית (ובכללם הדמות החיובית ביותר בסרט)? והאם אתה מודע לכך שאין שום קשר בין דרך הצגת צרכני הסמים ודרך הצגת הסמים עצמם? אגב – האם גם באריס מוצג כ-"חמוד ובלתי מזיק"?
אבל עזוב את זה – אני חושב שהדיון בשאלה הזו הוא דיון טפל ליצירה הזו (בצורתה הכתובה או המצולמת).
איזו מערכת שלא קיימת במציאות?
לא קראתי את הספר, אבל לפי ויקיפדיה הספר מתאר חוויות שהסופר עבר בתחילת שנות השבעים. לפי מספר טקסטים שקראתי בעבר, הטקטיקות של הרשויות הפדרליות בתקופה הזאת נגד פעילים פוליטיים היו מאוד דומות למה שמתואר בסרט. בגלל שהייתה בשנות השישים והשבעים חפיפה גדולה בין פעילים פוליטיים של השמאל הקיצוני לבין שימוש בסמים, גם הסמים היו חלק בלתי נפרד מהמשוואה.
צודק
ורק כדי שזה לא ישמע כסרקזם
אתה באמת צודק במידה מסוימת. כשכתבתי שהסרט הוא נגד השימוש בסמים ולא נגד המלחמה בסמים, לא התכוונתי שהוא לא נגד הפרקטיקות למלחמה בסמים שמוצגות בו. אלא שהוא לא נגד הרעיון של מלחמה בסמים.
רק תיקון קטן
השיחות שאולות מהספר שנכתב ב-77 אז אם כבר, היה זה טרנטינו שגנב את הסגנון מדיק (לדיק יש עוד כמה ספרים עם דיאלוגים הזויים כאלו – למשל the transmigration of timothy archer).
ואני תמיד אמרתי שטרנטינו היה צריך לביים את זה.
מישהו חייב
"מסרים" הם לרוב עניין בנאלי:
אפוקליפסה עכשיו- מלחמה היא גיהנום (ואו, לא ידעתי).
ד"ר סטריינג'לאב- המלחמה הקרה היא תוצר של איפשות ועקשנות פוליטית (ב-א-מ-ת).
אל תגע בזמיר- גזענות זה רע (עובדה מעניינת)
תאלת בלאומליך- בירוקרטיה היא דבר מטפש (חדשות חדשות)
וכו'…
רוצה עוד דוגמאות לסרטים שמתמצים ב"סמים זה רע"- טריינספוטינג, רקוויאם לחלום- גם הם "נדושים ועלובים".
מצד אחד אני לגמרי מבין אותך.
מצד שני, אם סרט על משלחת טיפוס לאוורסט היה נגמר בהקדשה לכל אותם מטפסים שנהרגו בניסיון להגיע לאוורסט, עם רשימת שמות, היית רואה אותו כסרט מחאה נגד טיפוס הרים?
מצד אחד אני לגמרי מבין אותך.
לא אמרתי שכל סרט שנגמר ברשימה של אנשים הוא סרט מחאה על מה שגרם לאותם אנשים למות או להפצע. אבל אני לא חושב שמישהו הבין את המשמעות של המילים בסוף הסרט הזה בצורה אחרת ממני.
תוכן הסרט בהחלט נתון לפרשנות. קראתי רבים מסיפוריו הקצרים של דיק והם בהחלט מעוררי מחשבה. אבל לגבי צורת הסוף, מטרתו ומשמעותו אני לא חושב שאפשר להתווכח. זהו מסר חד משמעי של דיק אל קוראיו אשר אינו משתמע לשני פנים.
גם חד משמעי וגם אינו משתמע לשתי פנים?
אבל לי הוא לא היה חד משמעי בכלל. אפילו לא תפסתי אותו כמסר. הסמים לא עושים שום דבר טוב בסרט, אבל גם המציאות לא, ויש סיבה שאנשים לוקחים סמים. זה גם מה שאני זוכרת מספרים של דיק שקראתי באופן כללי.
האנשים שבסוף הם כאלה
שק. דיק הכיר ומתו כתוצאה מסמים או שנגרם להם נזק.
הרשימה היתה גם בספר.
המשורר התכוון בדיוק
למה שהוא אמר. הספר הוא במידה רבה על חבריו הקרובים של דיק, כולל הוא עצמו, ש"נענשו יותר מדי על מה שעשו".
לשאלתך "למה לשים את רשימת החברים של דיק כתמונה האחרונה של הסרט?" עונה דיק במפורש: "אין מוסר השכל ברומן הזה; הוא אינו בורגני; הוא אינו אומר שהם טעו כששיחקו בשעה שהיה עליהם לעמול; הוא רק מספר מה היו התוצאות".
ספוגה באהבה לכל אותם אנשים, הרשימה נועדה למנוע את המצב שיורשיהם לא יכירו את המלחמה הנוראית שעברו ואת האבידות שספגו. הספר והסרט מוקדשים להם.
המשורר התכוון בדיוק
תודה על הפרשנות, אבל לא לזה התכוונתי. היה כאן וויכוח לגבי המסר שהסרט מנסה להעביר והמשעויות המצויות בו. אני רק שאלתי מה משמעות רשימת החברים בסוף הסרט אם לא כדי לשמש כהעברת מסר ששימוש בסמים מזיק לבריאות. היו אחרים לפני שלא ראו את המסר הזה או העדיפו להתעלם ממנו. המשפט שציטטת מאוד מתאים דווקא לרעיון שלי לגבי הסרט.
אמנם את הסרט עוד לא ראיתי,
אבל אם יותר לי להתערב לגבי הויכוח על דיק, אני חייב לומר שעם כל אהבתי לאיש, לספר ואף לאותה אחרית דבר ידועה – שהיתה מרגשת עד דמעות (כמעט) בקריאה ראשונה – יש משהו די צבוע בדיוק בקטע שציטטת. ודאי שיש מוסר השכל ברומן שהוא כתב. זו אולי לא הנקודה המרכזית של הספר, אבל בפירוש משתמעת ממנו קריאה נגד השימוש בסמים. הוא אולי לא "בורגני" במובן שהוא לא תוקף את האנשים שסובלים מהמחיר – כי לטענת דיק, הם לא יכלו להעלות על דעתם עד כמה המחיר יהיה כבד – אבל הוא בפירוש קורא לאנשים לא לנסות את זה בבית. התחושה שלי כשאני קורא את המשפט הספציפי הזה, שוב ושוב, היא שדיק קצת נבהל מהעמדה המוסרית שהספר שלו מייצג, מתוך חשש שיחשבו אותו לאחד האנשים ה"רעים", לתפיסתו. לכן, ובגלל שיש מימד שמרני ובורגני, או לפחות שמתקשר אסוציאטיבית עם שמרנות ובורגנות, בספר שלו, הוא היה מוכרח לכתוב בסוף את ההיפך.
טוב, ידוע שסופרים לא תמיד כשירים
לשפוט מה הם עשו ביצירה שלהם ומה לא (ברצינות).
אז אנחנו חלוקים בדעתנו
אני סבור ש"סורק אפלה" אינו בא מנקודת מוצא שיפוטית, אלא באמת ובתמים מגיע מאהבה לאנשים. איני מסכים שדיק "*בפירוש* קורא לאנשים לא לנסות את זה בבית". כהרגלו – על פני השטח הוא משתמש בחומרים האישיים כדי לטפל מתחת לפני השטח ברעיונות הקלאסים שלו. אין באמת מוסר השכל ברומן כיוון שהוא אינו *מטיף* לכיוון זה או אחר, אלא בעיקר מעניק חומר למחשבה. זהו אינו רומן *תעמולתי* נגד השימוש בסמים – המסקנה "אל תנסה את זה בבית", ההגיונית, הנכונה והרצויה מבחינתו – מושארת לקורא בלבד. ולכן "סורק אפלה" הוא רומן *ספרותי* גאוני.
גם אינני מסכים איתך שדיק *נבהל* מהעמדה המוסרית העולה מהרומן, בטח שלא מתוך חשש שיחשבו אותו לאחד ה"רעים". הרי את הסטיגמה של דיק כ"רע" (במובן שכיוונת אליו) שהדביק לו אליסון הרבה לפני "סורק אפלה" לא הצליח דיק לנער מעליו עד היום. בנוסף, עם שובו מונקובר לקליפורניה הוא פעל נמרצות בציבור ובקהילה דרך הרצאות בבתי-ספר, ברדיו וכדומה תוך אזכור מפורש של חוויותיו ונסיונו אז איך זה בדיוק מתיישב עם טענתך שהוא "נבהל" דווקא בהקשר לספר הספציפי הזה? הטענה שלך גם מנתקת את "סורק אפלה" מהרצף של, למשל "Flow my tears" ו"ואליס". דיק הכיר את תדמיתו, ועל אף זאת היה תמיד כנה מאד בכתיבתו הוא בהחלט לא היה הטיפוס שנבהל מ"מה אחרים יחשבו".
לא אין פה שום צביעות. אני סבור שדיק לא "היה מוכרח לכתוב בסוף את ההיפך" אלא כתב את מה שהאמין בו בכל ליבו (באותו זמן לפחות) ומתוך אהבה אמיתית וכנה לאותם אנשים.
אותו הניטפוק בפעם המאה.
נל הרפר לי כתבה ספר שתורגם לעברית כ"אל תגע בזמיר", בעוד שהסרט שמבוסס עליו נקרא בעברית "מות הזמיר".
(שלא לדבר על כך שהמסר של הספר והסרט הוא הרבה יותר מ"גזענות זה רע", למרות שהוא אומר גם את זה)
אותו הניטפוק בפעם המאה.
ו"סורק אפלה" עוסק גם בראיית עולם עקומה ובחדירת הממשל לתחום הפרט. עדיין יש מסר חזק ועיקרי נגד שימוש בסמים.
מסר בסופו של עניין הוא דבר פשוט, האמצעים להעביר אותו בקולנוע הם מגוונים- עלילה, דיאלוגים, מטאפורות, "סביבה" (לדוגמה- האנימציה המטושטשת-רועדת בכוונת תחילה של סורק אפלה) וכו'…
אבל מסר הוא מסר הוא מסר.
אומנות היא (לפי ההגדרה שלי) נסיון לתקשר רעיונות באמצעים בידוריים- דהיינו, להפוך את הצגת הרעיון למעניין כדי שנתעניין ברעיון עצמו.
המסר של הסרט צריך, בסופו של דבר, להיות ברור, אחרת מה הטעם בכל יצירת האומנות?
עדיין,
להגיד ש"גזענות זה רע" הוא המסר של מות הזמיר זה פישוט יתר. קשה לי להאמין שלסרט או לספר יש מסר פשוט שניתן לתמצת לסטיקר (או לחליפין, לסרט של דיסני). וגם אם כן, עדיף לנסח את זה "גזענות פוגעת בחפים מפשע" (גם הנאשם השחור וגם ילדיו של השופט) או "גיבור הוא אדם שדבק בעקרונותיו בכל מחיר" או משהו כזה.
מות הזמיר
גם מורכב יותר, מעצם העובדה שהוא יוצר אנלוגיה עם בו רדלי, ואנלוגיה כדרכה של אנלוגיה – יכולה לספק רבדים רבים.
ת'אט סייד, הסרט הוא אכן סרט פשטני ומיושבן למדי.
הפסקתי באמצע
לא קראתי את הספר, והחלטתי לתת לסרט קרדיט בזכות השילוב של האנימציה והצילום. למעשה זה מה ששבר אותי וגרם לי להפסיק את הסרט באמצע, דבר שלא קורה הרבה. וודי הרלסון, במשחק מוגזם כאילו ברח מסרט בוליוודי, וקיאנו ריבס מר הבעה אחת, הורסים את הסרט.
אמנם לא ראיתי את הסרט
אבל ראיתי את העשרים ומשהו דקות הראשונות שלו, שהועלו לצפייה חוקית ברשת. רגע, תיקון – לא שרדתי את כל העשרים ומשהו דקות. ויתרתי אחרי 15.
שתבינו, דיק הוא אחד הסופרים האהובים עלי וסורק אפלה הוא אחד מספריו הכי טובים אם לא הכי טוב נקודה. כך שאני נאלץ להסכים עם הביקורת – יש ספרים שעיבוד נאמן מדי פשוט לא מתאים להם (כל עניין חליפות הערבול למשל, נראה קצת מיותר כשבסרט כמו "השתולים" אותה מטרה בדיוק מושגת בעזרת טלפון סלולארי), וטכניקת החצי-אנימציה חצי-צילום הזו השיגה רק את החסרונות של אנימציה בתוספת החסרונות של הצילום. למרות שעבדו על הסרט עשרות אנימטורים במשך שנים, התוצאה נראית כמו וידאו קליפ זול משנות השמונים.
דווקא כאן העיבוד הנאמן
מתאים מאד – האם היית מעדיף שירדדו את אחד הספרים האישיים והעמוקים ביותר שלו לסתם עוד סרט אקשן?
חוץ מזה – התוצאה נראית נהדר. (ואת זה אני אומר על סמך שתי צפיות מלאות על מסך גדול, ולא על פי 15 דקות על מסך מחשב).
אמנם לא ראיתי את הסרט
ממש לא
אלא אם כן אתה מתייחס לסיפור הקונספט הכללי של הסרט, זה שמתואר בכל תקציר של הסרט, בתור ספוילר.
אם אנחנו כבר משתנצקלנים,
נדמה לי שאף אחד לא דיבר על השם המוזר של הסרט (או הספר). זה רפרנס למשפט מהברית החדשה – בעולם הזה אנחנו רואים הכל "through a glass darkly", כלומר דרך מראה עכורה/פגומה, כלומר אין לתודעה שלנו סיכוי לגעת במשהו קרוב לאמת עד העולם הבא. וזה (מינוס האמונה הנוצרית) מה שהסרט דש בו.
המאמר בוויקיפדיה עוזר לי ומצביע על כך שהגיבור מסתכל בעבודתו על קטעים מחייו-שלו שהוקלטו באמצעות הסורק המשטרתי, ולא מבין מה קורה בהם. יענו, בדיוק מראה עכורה. כן.
http://en.wikipedia.org/wiki/A_Scanner_Darkly
אני מאוד אהבתי את הסרט ולדעתי הוא עיבוד טוב לסיפור
השחקנים התאימו בצורה נפלאה והסיפור הועבר מעולה, ויש לציין שקראתי את הסיפור רק לאחר הצפייה בסרט.
לא ממש אהבתי את האפקט הצבעוני המוזר, אבל הוא גם לא הפריע לי יותר מדי.
-האשף הדגול
הארה:
לינקלייטר, על שום-מה?
על שום, שבעת בימויו את הסצינות, הוא אומר: נו, אחר כך כבר נחבר את כולן ביחד איכשהו.
בהחלט תגובה מצחיקה
אבל ממש לא רלוונטית. תאהבו אותו או תשנאו…הוא במאי שיודע מה הוא עושה (אפילו אם לבני-תמותה רגילים יצירותיו נראות הזויות בתכלית…), ויכול להיות שזו לא יצירת המופת שלו אבל זה בהחלט לא קל להגיע לרמה של "חיים בהקיץ".
אני אהבתי אותו, ואני עדיין לא שונא אותו,
ולא אכפת לי אם הוא יודע מה הוא עושה, שני הסרטים שהוא הוציא לאחרונה פשוט לא היו כל כך טובים. כלומר, אחד מהם לא היה כל כך טוב, ההוא על מקדונלדס היה איום.
הסרט הזה, לעומת זאת, מתפקד ברמת הסצינה כאיור משובח למדי לפרקים נבחרים מהספר. הבעיה היחידה שלו היא שלינקלייטר בבירור לא טרח בשום שלב לשבת ולראות איך נראה *הסרט*, מה שמביא לכך שהעלילה מפוזרת, ההתפתחות של הדמויות, ובעיקר של הדמות הראשית, מתקדמת בקפיצות או לא מתקדמת בכלל, והסרט לא מצליח (או מנסה) בשום שלב להיראות כאילו הוא מספר סיפור שמתרחש בעולם אמיתי, בחברה אמיתית, אלא רק את הסיפור של ארבעה-חמישה אנשים שחיים בעיר ריקה.
לא ממש אהבתי את הסרט
הסרט כבד שעה וחצי של סרט הפך להיות סרט של שלוש שעות אבל מה שהכי הרגיז אותי שזה סרט על כלום חשבתי שזה סרט על חקירה וזה לא היה. והמרכז של הסרט – ההדרדרות של בוב פשוט לא מעניין ההפתעות הקטנות היו קטנות מדי וצפויות זה סרט כמו סוריאנה (הסרט על המאבקים של הנפט במזרח ובמערב) אתה רואה את כל הסרט רק בשביל לצאת ממנו עם תחושה של כלום
שאלה...
העם לצ'רלי קאופמן היה חלק כולשהו בכתיבת התסריט של 'סורק אפלה'?
לא.
צ'רלי קאופמן אמנם כתב תסריט המבוסס על 'סורק אפלה' (יש לינק מתחת לביקורת), אבל הסרט שהופק לא מבוסס על התסריט שלו.
אה, תודה!
חבל שכך, אומנם אהבתי את הסרט, אבל תסריט של צ'רלי קאופמן היה הופך אותו להרבה יותר טוב.