סלאח שבתי גר במעברה וחולם על שיכון.
רק מה, שהעניין לא פשוט. בישראל של שנות החמישים אין מגורים, אין עבודה ואין מקצוע. זאת אומרת, יש: הוא סנדלר. הוא לא עבד בזה מעולם, אבל זה יופי של מקצוע.
מה כן יש לו? יש הרבה ילדים (כמה? "הרבה") ויש גם מישהי זקנה שאף אחד לא יודע מיהי אבל גרה עם המשפחה. מטבע הדברים יש לו רצון בוער אחד: לצאת מהמעברה והפחוניה ולהגיע לשיכון. בינתיים הוא משחק בשש-בש עם האדון גולדשטיין, ממרר את חייהן של רשוית המדינה שממררות את חייו, ומשבש את המאמצים של הקיבוץ לעזור למעברה. טוב, לא בדיוק לעזור. להיחלץ לעזרה כי זוהי חובתו הרעיונית של הקיבוץ להיחלץ לעזרת העולים מקרוב באו ולפתור את בעיותיהם, שלא קשורות בכלל לזה שהם תקועים במעברה, מה פתאום. ובינתיים הוא נשלח לעבודה בייעור, וזאת למרות שהוא רוצה לעבוד בייעור, על אפו וחמתו הוא יעבוד בייעור כי גם כשאנחנו הגענו ארצה עבדנו בכל מה שאמרו לנו. אז מה אם אתה רוצה ללכת לייעור? דווקא תלך לייעור!
"סלאח שבתי" חגג לאחרונה 55. את הסרט ביים אפרים קישון ומימן מכיסו הפרטי. חיים טופול משחק בו בתפקיד הראשי ולצידו אוסף שלם של טיפוסי משנה והופעות אורח, כולל אריק איינשטיין הצעיר בתפקיד זיגי, קיבוצניק צעיר שמוצא את עצמו בגלל חוסר הקשבה מנודב לתפקיד חונך ומסייע במעברה, לצד בת-שבע העובדת הסוציאלית (גילה אלמגור), ושניהם במפתיע לא מתאהבים אחד בשני.
"סלאח" הוא סרט ישן ואפשר לראות את זה. הבימוי של קישון ענייני מאוד: אין התחכמויות ואפקטים, אבל המצלמה לא רק עומדת במקום. זו עבודה טובה במפתיע לבמאי שזה סרטו הראשון בישראל דאז, אבל בישראל דהיום היא חסרת ייחוד.
השחקנים משחקים כמקובל אז – באופן קצת מוקצן ועם דיקציה מוד-ג-שת. לפעמים זה מוגזם, ולפעמים – בכל מקרה הקשור לקיבוצניק הנושא נאום אידיאולוגי או לפקיד נפוח – זה עדיין משכנע.
טופול מעווה את פניו על ימין ועל שמאל ומעביר את המסר לא בעדינות יתרה, אבל גם הוא משכנע. קשה להאמין שהוא היה רק בן 28 בזמן יצירת הסרט – לא בדיקציה, לא במראה (יופי של איפור) ובטח לא במשחק.
לצידו מופיע כאמור אוסף של שחקני משנה – כל המי-ומי בקולנוע הישראלי דאז בערך ועוד כמה שיהיו מי ומי. חלקם נותנים הופעות מצויינות: במיוחד נתן מייזלר, שכנו האשכנזו-מעברתי של סלאח, והצמד שרגא פרידמן וזהרירה חריפאי, בתור מזכיר הקיבוץ ועוזרתו חדורי האידיאולוגיה והקולקטיביים עד קצה אוזניהם. אחרים פחות טובים: גילה אלמגור סבירה בקושי, אבל רק בזכות טופול שמעביר היטב את החלק שלו בדיאלוגים. אריק איינשטיין בסדר, אבל מעולם לא אהבתי את השיר "לי ולך" שהוא מבצע במהלך הסרט, כך שאולי מגיע לו ציון גבוה יותר.
אבל הכל בסופו של דבר עומד על העלילה, או ביתר דיוק – על מהותו של הסרט.
"סלאח שבתי" בנוי על שיטה אחת: הוא לוקח אוסף סטריאוטיפים ומקצין אותם לקריקטורה, ואז מקצין עוד קצת, ומול כל סטריאוטיפ – מטיח סטריאוטיפ מהצד השני. סלאח בעצמו הוא אנאלפבית קצת ערמומי שמתקשה להסתגל לחיים החדשים או לפער בינו לבין ילדיו, אבל גם כזה שלעולם לא מקבל שום דבר כמובן מאליו, ולא מוכן לקבל חוסר יושר מאורגן; הקיבוצניקים מאוד אידיאליסטים כל זמן שמישהו אחר מתנדב, לא רואים את בני האדם מבעד לאידיאולוגיה, ומסווים קמצנות או אינטרסים מאחורי נאומים נמלצים; ומוסדות המדינה עובדים על פי הכלל "תמיד מקבלים מה שלא רוצים", ובעצם, לא רק הם. וכולם מתחמנים אחד את השני כל הזמן.
פה כוחו של הסרט, ופה הסיבה שהוא מצחיק גם שנים אחרי שכל המתואר בו לא ממש קיים. המעברות אינן, ואפילו מרכזי קליטה כמעט לא קיימים; מפא"י איננה עוד ומערכות בחירות לא כרוכות בתשלום עבור הצבעה נכונה, לפחות לא בגלוי; הקיבוצים מזמן לא נמצאים במעמד שלהם, וגם ההקצנות יצאו מהאופנה. אבל הסרט בונה תיאטרון אבסורד שלם על כל הרקע הזה, ומשתמש בדמויות כדי ליצור סיפור על האדם הקטן ומאבקו ברשויות, כמו גם על חוסר ההגיון של הביורוקרטיה. במדינה שבה אך לאחרונה הציבו שלט במעלית של הביטוח הלאומי שבו מוזהרים העיוורים שהכרוז המודיע על מספר הקומה מקולקל, נראה שהרבה דברים נותרו כשהיו. לפחות, גם בת ה-13 שלי נהנתה וצחקה במקומות הנכונים, למרות שהיא לא יודעת מה זה פנקס אדום ומימיה לא הייתה חברה במפא"י.
התנגשות התרבויות והחשד שמאחורי המילים הגבוהות עומדים אינטרסים, במיוחד בנאום של סלאח לקיבוצניקים (שמזכיר גרסה ישראלית לנאומו של שיילוק ב"הסוחר מוונציה", אם כי נראה שקישון מחבב יותר את גיבורו משעשה זאת שייקספיר); התנהגות ממשלתית שנראית שמונחה יותר מהרצון לקבוע מי הבוס מאשר מההגיון; וכמובן, הקושי של האדם הקטן להתמודד עם המערכת הגדולה – כולם יוצרים סיפור שנשאר בעינו לאורך הדורות גם אם הרקע משתנה. תוסיפו לכל זה את ההומור הסרקסטי של קישון ויכולתו להגחיך כל אידיאולוגיה וכל סיטואציה, ותקבלו את אב הטיפוס של הקומדיה הישראלית – אב טיפוס שמסוגל עדיין להתמודד בכבוד עם יוצאי חלציו.
מה שמעניין ב(חוסר) הסגנון הויזואלי של קישון
תראו, על הכתיבה של קישון אי אפשר להגיד מילים רעות, ומי שאומר הוא, אממ, טוב, הוא מסוג האנשים שאומרים מילים רעות על הכתיבה של אפרים קישון.
אבל על הסגנון הקולנועי שלו, לעומת זאת, אפשר לבוא בביקורת: כמו שטווידלדי כותב – יש בו משהו "חסר ייחוד", ואפילו הייתי אומר שיש בו את אותו החספוס של הקולנוע המוקדם. בעוד שיש הרבה רגעים בלתי נשכחים, קשה להגיד שיש פריימים איקוניים מהסרט – ההתרחשויות הן אלה שקובעות את הטון, ולא ובכן, הטון.
אבל בצורה כלשהי, החספוס, בלגן, חסור ייחוד, איך שלא נקרא לזה דווקא תואם את התוכן. תחושת הבלגן והאלתור והחפיפניקיות שקישון רוצה לתאר מלפני המצלמה תואמת את זאת שיש תחושה שמתרחשת מאחורי המצלמה.
כמו כן, סרט נפלא.
בעצם, אפשר לומר
שהסרט הוא ויזואליזציה של מערכונים של קישון. חומר הגלם נהדר, כמובן, אבל שינוי המדיום לא מוסיף משהו חדש.
לא, יש בהחלט משהו שמתווסף במעבר בין המדיומים
(וגם יורד, מן הסתם, כמו בכל מעבר)
אבל הנקודה העיקרית היא שמה שקישון עושה לא ממש נועד להיות מלכתחילה ""קולנוע"". יש בו משהו יותר ארצי וחותר לנקודה ופחות "קולנועי" אבל זה, לדעתי, הדרך הנכונה להעביר את המדיום.
מערכונים בקולנוע
חלק גדול מסרטיו של קישון הם מערכונים שהוסבו לקולנוע.
בהתחשב בכך שהבחור מעולם לא למד קולנוע בשום מסגרת רשמית (לפחות ככל שידוע לי), הסרטים שלו הם הישגים קולנועיים גדולים, מעבר למסרים החתרניים ואהבת האדם שבהם (לפחות רוב בני האדם).
בילדותי בשנות ה-60 הרחוקות ראיתי את הסרטים בזמן אמת ולא מאוד התרגשתי. לאחר מכן גם היה טרנד ברור של סלידה מהאיש שבחר להיות מיליונר מרכז אירופי במקום להשאר בביצה הכנענית. אבל במבטים שניים ושלישיים אני מוצא בסרטיו יצירות מופת מצחיקות ומרגשות ונוקבות גם היום.
אבל האם יצירת המופת היא בגלל התוכן או הביצוע?
כלומר, כמו שאתה אומר, יש משהו מאוד מערכוני ולא קולנועי בסרטים שלו. זה לא בעיה, כי הם עובדים – אבל זה גם לא בדיוק "קולנוע דגול ווירטואוזי".
לבושתי, עדיין לא הספקתי לסיים את "השוטר אזולאי",
אבל שוט הפתיחה שלו אדיר.
תוכן וביצוע - אבל לא בטוח שהבנתי את השאלה
"אנשי סדום" הוא דוגמה למערכונים ברצף בקולנוע.
סרטי קישון הם עיבוד של מערכוניו לקולנוע שנעשה בדרך מרשימה, ובמיוחד לאור העבודה שתסרט, עיצב וביים ללא הכשרה קולנועית.
איכשהו, סרטו השני של קישון, "ארבינקא" זכור לי כסרט מסוגנן יותר
חשבתי בשעתו שזה בגלל שהיה יותר תקציב לתפאורות וכו', אבל עיון בימד"ב מעלה שזאת היתה עבודת הבכורה (!) [1] של הצלם הבריטי אלכס ת'ומסון, שאחר-כך הפך לאחד מהצלמים המובילים בהוליווד לסרטי פנסטיה (הוא צילם את "אקסקליבר" של ג'ון בורמן, "אגדה" של רידלי סקוט ו-"המבוך" של ג'ים הנסון – כולם סרטים שלכל הפחות נראו מצוין). והוא התחיל מצילום סרט על נוכל ישראלי ששודד את מפעל הפיס.
[1] "עבודת בכורה" במובן ש-"ארבינקא" היה הסרט הראשון שבו הוא קיבל קרדיט על צילום הסרט, הוא היה פעיל שני עשורים קודם לכן, לרוב בתור מפעיל מצלמה או איש-שליחויות בהפקה.
חן חן
זו מגמה נהדרת הכתיבה הזו של ביקורות על סרטים מהעבר. מהנה מאוד
מצדי שתהיה ביקורת על 'רכבת נכנסת לתחנה'
אם טווידלדי כותב אותה. ברוך שובך, נעדרת לזמן ארוך.
*הבהרה: אני אוהב גם ביקורות של הכותבים האחרים. פשוט טווידלדי באמת נעדר הרבה זמן
רכבת נכנסת לתחנה
סרט חלוצי בז'אנר האימה, עוד לפני שמישהו חשב על הקונספט של ז'אנר לסרטים
ספויילר! למה גילית את הסוף?
(ל"ת)
אני לא מבין גדול בקולנוע/צילום/משחק, אבל
בפעם האחרונה שראיתי אותו, כן "נצרבו" לי כמה סצינות: נטיעת העצים, ספירת המוהר שיורדת עד למטבע (מילולית) האחרון, מעטפת ההצבעה של סלאח, והדרך שלו לזרוק קוביות.
אבל אם להיות כנים, יצירת המופת הקולנועית של קישון, לטעמי, היא "תעלת בלאומליך", שכוללת את הסצינה האיקונית של סימפונית הרעש.
https://youtu.be/Qw_NHPc2CR8?t=91
אתמול השלמתי את החור הזה בהשכלה הקולנועית שלי
הופתעתי מכמה שהכתיבה טובה והסרט מצוין.
מישהו הבין למה כשהוא מקבל סיגריות הוא לעתים היה מפורר אותם במאפרה?