ליקוי חמה בקנדהאר

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 10 בפברואר 2002Posted in: ביקורות

במוי ותסריט: מוחסן מחמלבאף
שחקנים: נילופר פאזירה, חסן
טנטאי, סאדו טימורי

כשהייתי בצבא (קצת לפני
שהדינוזאורים ירדו מהעצים),
היה לי תחביב: לנהל ויכוחי
שמירות. לא תחביב מי יודע מה, אני מודה, אבל כשלפניך ארבע שעות שמירה רצופות, קר נורא, והפעילות היחידה בסביבה היא של כמה עכברושים משועממים – צריך להעביר את הזמן איכשהו. על כן מתווכחים על כל נושא שבעולם. למשל: עירום בקולנוע – צריך או לא צריך? ואז, כאשר שותפי לשמירה היה טוען שהעלילה מחייבת, ואין ברירה, ואיך בכלל אפשר לעשות סרט בלי סצנות מיטה לדורותיהן, הייתי מפעיל את נשק יום הדין: קולנוע איראני. מול הטענה הזו היה השומר מולי ניצב חסר תשובה: כ-ו-ל-ם יודעים שסרטים איראניים נחשבים משובחים ואומנותיים במיוחד, ושמות כמו מחמאלבאף (מאכל איראני מסורתי ידוע?) מפארים פסטיבלים בכל אירופה, לצהלת המבקרים. ומה, האיש יודה שהוא לא ראה אף סרט איראני?
ומה, אני אודה שלא ראיתי אף סרט איראני?
אופס, זו היתה טעות – עוד נשארו שעתיים שמירה.

כל זה אומר, כמובן, שלסרט איראני אני מגיע עם ציפיות גדולות.

'ליקוי חמה בקנדהאר', סרטו של מוחסאן מחמלבאף, עוסק בנאפס (נילופר פאזירה), עיתונאית קנדית ממוצא אפגני המיטלטלת לה בדרכי אפגניסטן החרבות בנסיון להגיע לאחותה הנכה. זו חיה בעיר קנדאהר ומתכננת להתאבד בזמן ליקוי החמה העתיד להתרחש או-טו-טו, ונאפס רוצה למנוע את האסון. על כן היא מצטרפת למשפחה אפגנית החוזרת מאיראן לאפגניסטן ומתחילה במסע, מוסווית היטב תחת בורקה (כיסוי פנים אפגני), ומיטלטלת במין תלת-אופן ממונע שסוחב רק קצת יותר אנשים מהטיטניק. מקשים על מסעה איתני הטבע, הדרכים הגרועות, ומיני טיפוסים ססגוניים במקרה הטוב, דפוקים לחלוטין במקרה הקצת פחות טוב וחמושים היטב במקרה הרע. כל המסע מתועד היטב בשפה האנגלית: הדיאלוגים אמנם בפשטונית או פרסית, אבל נאפס מודאגת שמא לא תחזור חיה, ועל כן מקליטה תקציר באנגלית לטייפ המנהלים שלה – לטובת מי שייוותר אחריה, או לטובת הקהל האמריקאי שמתקשה קצת לקרוא כתוביות וזקוק להסברים בגוף הסרט, כמו גם יושבי השורה שלי, שלאורך כל הסרט לא הצליחו להתאפק מלהעיר הערות מחכימות בסגנון "לקחו להם את האוטו" כשלוקחים לגיבורתנו את הקורקינט הנייד. באמת תודה על הפרשנות. מזל שלא ראיתי איתם את 'ממנטו'.

הסרט מתחיל בסצנה של הצנחת רגליים תותבות מעל אפגניסטן (זה לא משונה כמו שזה נשמע. זה הרבה יותר), וזו לא הסיבה היחידה שהוא מתחיל צולע. הבמאי כנראה התקשה בהתחלה להחליט אם הוא רוצה לספר סיפור או לשאת נאום פוליטי. לכן הפתיחה מלאה בפירוט נתונים (כל כמה דקות מישהו בעולם נפגע ממוקש), נאומים סמי-פלצפניים של נאפס (בסגנון תוכנית תיעודית של נשיונל ג'יאוגרפיק) והטפות דידקטיות (נשים אפגניות? מדוכאות? מוסתרות כליל? מה אתם אומרים! לא ידעתי! I didn't see her face, now I'm a believer, ועכשיו נפקחו עיני). צר לי: לדעתי עברתי כבר, ולאו דווקא בהצלחה, את הגיל בו אפשר היה לחנך אותי. מיותר. אם הבמאי רוצה להדגים כמה לא נחמד הוא שלטון הטאליבן, הוא יכול היה לעשות את זה קצת יותר בעדינות, ולא לתחוב לצופים כפית בפה כל שתי דקות.

לא רק הנאומים נשמעים כאילו יצאו מנשיונל ג'יאוגרפיק: גם התמונות כמו בקעו מהמגזין הנ"ל. הצילומים יפהפיים. הצילום הוא מליגה נדירה, הרבה מעבר לרמה שבדרך כלל רואים בסרטים. הצבעים עזים ומכים בצופה עד כדי עומס על הרשתית האומללה ועל המשקפיים שלי. חלק ניכר מהסרט נראה כמו ציור בצבעי שמן – או לחילופין, תוצר של חומרים כימיים מזן מסוים: גושי צבעים נודדים אנה ואנה, ועשרות נשים אפגניות בבורקות ססגוניות נעות ונדות לאורך המדבר. מרהיב ביותר, וראוי למסך גדול ממש.

למרבה המזל, אחרי הפתיחה הצולעת, גם הסרט עצמו תופס תאוצה. הבמאי כמעט סיים את מכסת הנאומים שלו ועובר להתמקד במסעה של נפאס, ובסצנות בחייהם של האנשים שהיא פוגשת לאורך הדרך. מעכשיו לא רק הצילום הזוי, אלא גם הדמויות, שמפלס הטירוף שלהן עולה ככל שממשיך הסרט. המסע של נפאס – מין 'אפוקליפסה עכשיו' בסגנון אפגני, ועם פחות יריות – לאט לאט תפס וריתק אותי ככל שהקצב של הסרט עלה (לא יותר מדי; זה סרט איטי, אל תצפו לגגים), בייחוד כאשר הופיעו סצנות מהסוג שקשה לדמיין, ומשפטים כל-כך משונים שראוי שייכנסו לפנתיאון הכבוד של הקולנוע ("תמיד כדאי שיהיה לך זוג רגליים נוסף. יש כאן הרבה מוקשים").

בחלקו הגדול הסרט גם מצליח, לדעתי, להעביר יותר טוב את המסר של הבמאי: כשהסצנות מדברות בעד עצמן, אין צורך בהטפה. רק אז מצליח הסיפור שלו על המצב באפגניסטן לעניין באמת, ולא להישמע כמו נאום של מי שראה את האור. כשזה קורה, הסרט הופך להיות מצוין. וככה הוא ממשיך, למשך שני שלישיו הנותרים, ונשאר מצוין – רק הפרשנות של הצופים שלידי נשארת זוועה ("ווי, תראו, לכולם אין רגליים!").

למי שאוהב סרטים איטיים, ולמי שסוריאליזם לא נשמע לו כמו קללה בפשטונית, זה סרט ראוי בעליל. על כן קחו בהזדמנות את אמצעי הניוד שלכם וזוג רגליים נוסף, וצאו לקולנוע.

ורק אל תצפו לראות עירום.

תגיות: