ידועה וחרושה העובדה ש"סרט נטפליקס" זה לא מחמאה, אבל בתוך הקטגוריה הזאת יש כמה תתי קטגוריות. נניח, לא דין "סרט נטפליקס זניח ממדינה זרה" כ"סרט נטפליקס זניח שמנסה להתחיל זיכיון אקשן", ולא דין אף אחד מהם כדין "סרט המשך לדרמה רומנטית שאפילו לא ידעת שהסרט הראשון שלה היה קיים". ובכל זאת, בתוך כל הסחלה יש כמה מקומות שבהם הסרטים של נטפליקס, בדרך כלל, הם יותר מדרך יצירתית לשרוף זמן וכסף: סרטי האנימציה וסרטי עונת הפרסים.
את עונת 2023 פתחנו עם "הרוצח", שקצת אכזב ונראה שלא נפגוש אותו באוסקר הקרוב, אבל אל תדאגו כי נטפליקס דאגה לחמש את עצמה בשלישיית סרטי סיפור אמיתי כדי להבטיח שלל מועמדויות לשחקנים ושחקניות. אז במקום להגיד בערך אותו דבר על כולם בשלוש ביקורות שונות – הנה הכול במקום אחד.
דיאנה ניאד (מרחק סיכול אותיות אחד מלהיות פלינדרום מגניב) היא שחיינית תחרותית שהייתה באמת ושברה שלל שיאים כאלה ואחרים בשיא כוחה בשנות העשרים שלה. מה הפלא – שמה, "ניאד", פירושו "נימפת מים", כך אבא שלה חוזר שוב ושוב. אבל אתגר אחד – לחצות את האוקיינוס מקובה ועד ארה"ב – תמיד חמק ממנה. וכך היא נאלצה לפרוש לחיים שאותם היא מכנה "בינוניים" ורובנו היינו שמחים להתחלף איתה בהם.
אלא שמשברי אמצע החיים באים בכל הגילאים, ובגיל 60 (ובגילומה של אנט בנינג), לאחר מסיבת יום הולדת שמארגנת לה חברתה הטובה בוני (ג'ודי פוסטר), היא מחליטה לנסות שוב. אם עשו על זה סרט, תנחשו לבד איך זה מסתיים.
עכשיו, צריך להגיד שזה טוב ויפה שהיא רוצה אבל זה לא בדיוק שחייה נעימה – מדובר ביומיים פלוס של שחייה רציפה תחת תנאים קשים שאף אחד לא הצליח בה לפניה. פחות החלטה של "מהיום אני אפסיק לאכול עוגיות", ויותר "מהיום אני אעשה שלום במזרח התיכון". לא רק כי מדובר באתגר שנחשב לבלתי אפשרי, אלא גם כי אי אפשר לעשות אתגר כזה לבד.
ופה נכנס חלק משמעותי ב"ניאד", שהוא בעצם סרט ספורט על מישהי ששוחה הרבה. הסרט מודע לחולשה שהיא שקצת קשה לרגש אנשים עם "ואז היא שחתה הרבה!" וגם מודע לכך שלמרות שהחלק הפיזי הוא ברמתה של ניאד, אי אפשר לעשות אתגר שכזה בלי צוות. ועל כן חוץ מבוני שהופכת בלית ברירה למאמנת שלה, הסרט מראה את שלל האנשים האקראיים שניאד צריכה לעבוד איתם כדי שהסיפור הזה יעבוד: מקברינטים ועד למומחים למדוזות. ורוב הזמן בזמן שניאד במים וחווה פלאשבקים לילדותה, אנו מבלים עם בוני או ג'ון בארטלט (ריס איפנס) שצריכים להחליט האם המצב הנוכחי מספיק מסוכן כדי לעצור את השחייה שהושקע בה זמן וכסף רב.
אבל כל זה לא מצליח לעבור את המכשול העיקרי, שהוא שמדובר בסרט על מישהי ששוחה הרבה. בנינג טובה, פוסטר טובה יותר וכיף מאוד עם איפנס תמיד, ובהחלט ראוי להעריך סרט שמנסה קצת "לנפץ" מיתוס של "הצלחתי לבד ואני ואני ואני" – אבל בסופו של דבר, "ניאד" הוא בעיקר כמה הופעות טובות עטופות בעלילה ידועה מראש.
אבל אם "ניאד" עוד מנסה במובן כלשהו להיות סרט ולא רק פרסומת למועמדויות לאוסקר, "רסטין" בבירור מתעניין בדבר אחד, והוא שכולם יזכרו את השם קולמן דומינגו.
מגיע לו, יש להגיד – דומינגו מבסס את עצמו בשנים האחרונות כשחקן נהדר בתפקידי משנה גדולים וקטנים ("ZOLA", נניח), ו"רסטין" הוא תפקיד פריצה שנותן לו להשתמש בכל יכולות ה"משחק!!!" שאנשים אוהבים. אני לא שיפוטי, או לא רק שיפוטי בנוגע לזה – דומינגו באמת מאוד כיפי, ואם לוקחים את "רסטין" נטו כמופע של דומינגו, הוא שווה את דמי המנוי החודשיים בנטפליקס חלקי מספר הפעמים שנכנסתם החודש לאפליקציה.
הבעיה, אולי, היא שכל זה קצת דוחק את, נו, הסרט. רסטין בא להאיר על ביירד רסטין, אקטיביסט שארגן את הצעדה על וושינגטון ב-1963 שבה מרתין לותר קינג נשא את נאומו המפורסם על החלום שלו. הטרנד בשנים האחרונות בביופיקים הוא להתמקד בתקופה ספציפית ולא לנסות "להקיף את חייו של אדם", וגם "רסטין" מצטרף אל אותו הטרנד – על עברו אנחנו למדים בעיקר מפלאשבקים לא נחוצים, כי ממש ברור כל העסק שהוא הומו, ושחור, וחי חיים קשים במאבקו נגד חוסר צדק.
אלא שכאמור, אנחנו נכנסים אל הסרט בידיעה שהצעדה הזאת התרחשה (כלומר, אני מקווה שאני לא מגזים כשאני מעריך שזה ידע די נפוץ). הסרט בעצמו נראה שהוא מודע לכך גם כן, ולכן הוא מנסה להראות לנו את מאחורי הקלעים של כל העסק – העסקנות, הפשרות, וכל הפוליטיקה מאחורי הקלעים. אבל פוליטיקה מאחורי הקלעים מעניינת כשהיא מלוכלכת, ו"רסטין" לא מרשה לעצמו להתלכלך. יכול להיות שזה בגלל שאין הרבה במה להתלכלך, כמובן, אבל התחושה היא שאם הסרט בא להראות איך אפילו הקהילה השחורה לא הייתה מקבלת ומחבקת גם כשהיא הייתה צריכה כל אחד שיבוא לתמוך במאבק, הוא קצת משתפן. הסרט מנסה לדבר על ההומופוביה של אותה תקופה, אבל נזהר מפאת כבודו של המאבק לזכויות האזרח.
בין זה ובין בימוי לא מעניין של ג'ורג' סי וולף ("הבלוז של מא רייני") נשארת, כאמור, הסיבה העיקרית לסרט: ההופעה של דומינגו. וזאת אכן הופעה ממש טובה – מצחיקה כשצריך, מרגשת כשצריך, ותמיד תמיד גדולה. ביירד רסטין הוא דמות כל כך אקסטרווגנטית שאי אפשר שלא ליהנות במחיצתה, לא משנה באיזה סרט היא. לכן, למרות שאולי הייתי נהנה יותר אם הוא היה מופיע ב"ברבי" או "ג'ון וויק 3", אין ספק שלחובבי הופעות שכאלה, רסטין מצדיק את הצפייה בסרט על עצמו, גם אם חבל שלא נתנו לו סרט יותר אמיץ לככב בו.
אם "ניאד" ו"רסטין" מסתפקים בלנסות להסביר לנו למה השחקנים שלהם טובים, "המאסטרו" מכוון גבוה יותר. הוא לא סתם ביופיק סטנדרטי, לא לא – הוא אפוס אמנותי שחובק את כל חייו של לאונרד ברנשטיין (ברדלי קופר, שגם ביים וכתב את הסרט) שכולל סצנות בלט ומעברים לא נחוצים בין שחור ולבן לצבע. זה לא סתם פתיון אוסקרים, זה אמנות!
רק שלצערנו, לא, זה לא.
כי למרות שהסרט נעשה מתוך, אני מניח, אהבה ואהדה לאמנות של ברנשטיין, איכשהו הוא מוצא את עצמו שוב ושוב דווקא בחיי האהבה שלו. ברנשטיין היה הומו שהיה סוג-של בארון – חברים ידעו אבל הציבור הרחב לא כל כך, וחלק מזה קשור לכך שהוא בכל זאת נשא לאישה את השחקנית פליסיה מוטנלאגרה (קארי מוליגן).
את מרבית הדרמה בסרט קופר מוציא ממערכת היחסים עם אשתו. זה מובן מצד אחד, אבל משאיר את כל הצד של הקריירה שלו קצת לוט בערפל. למה בעצם ברנשטיין נחשב כזה טוב? מה עושה אותו טוב או שונה ממלחינים אחרים? המוזיקה שהוא הלחין? המוכנות שלו לערבב בין מוזיקה קלאסית ומחזות זמר? אולי באמת החיכוכים האלה עם אשתו? אם קופר יודע, הוא לא מוכן להגיד. הוא עבד קשה מאוד כדי לשחזר סצנה מסוימת של ברנשטיין מנצח על תזמורת, אבל חוץ מזה שהוא מנופף במקל מאוד בהתלהבות, קטנותי מלהבין מה הופך אותו למאסטר של המאסטרים.
אם דומינגו לקח דמות אקסטרווגנטית וגילם אותה כך, נראה שקופר מתאמץ להפוך את הסיפור של ברנשטיין לאקסטרווגנזה גם כשלא לחלוטין ברור אם זה מתאים. הכול פה גדול, "אמנותי!!" ורועש אבל הסיפור עצמו, בתכלס, מתאים יותר לדרמה קטנה ומאופקת של ברגמן פינת סופיה קופולה.
לכן תמוה ומובן בו זמנית למה מתוך שלושת הסרטים האלה על להט"בים אמיתיים במאה העשרים שהגיעו להישגים, נראה שהאקדמיה דווקא בקטע שלו. הוא עושה רושם של יצירה הרפתקנית ונועזת יותר ממה שהיא, מעין "ללכת בלי ולהרגיש עם" אמנותי שכזה, שנותן לאנשים שוב את הצ'אנס לראות סרט מנחם ובטוח שמחלטר כשיעור היסטוריה לא מספק במקום לראות סרטים שהם, נו, אשכרה טובים.
הביקורת על המאסטרו
מדוייקת ממש. הסרט מצולם, ערוך ומשוחק באופן מעולה, אבל בבירור לא מצליח להגיד שום דבר שהוא מספיק גדול לתבנית הענקית שקופר יצר לו. בסוף זה סתם סיפור קטן על אהבה מורכבת של שני אנשים שאחד מהם הוא גם אמן מפורסם מאוד אבל זה בקושי רלוונטי, ואפילו על הסיפור הזה אין לסרט יותר מידי מה לומר.
בסוף הוא כן שווה צפייה בגלל הצילום והבימוי, ובגלל שמוליגן וקופר נפלאים. כמובן לא קרוב אפילו לתואר של אחד מסרטי השנה.