במקור : Rush Hour 2
במאי : ברט רטנר
תסריט: רוס למאנה, ג'ף
נתנזון
שחקנים : ג'קי צ'אן, כריס טאקר,
ז'אנג זי יי, רוזלין סאנצ'ז
אמינות בסרטים זה עסק רציני. האם הדברים אכן יכולים להתרחש גם במציאות? לעתים יותר טוב פשוט לתת לדברים לקרות על המסך מבלי לנתח כל רגע, אבל 'שעת שיא 2' מציב אתגר לא פשוט – האם באמת כל כך קל לשני אנשים לנצח 20 ברנשים סינים ולהתחמק מכל רסיסי הפצצות שמוטחים עליהם?
ב-98', כאשר יצא הסרט 'שעת שיא', הוא ייצג את המוצר הכי סטנדרטי ובסיסי שיכול לצאת מהוליווד: סרט פעולה לא גרנדיוזי, שילוב קלאסי של שני שותפים שונים לחלוטין, עלילה קלושה וצפוייה, ומעל הכל – סרט שמורכב מדברים שכולם כבר ראו, רק עם שם שונה וטריילר מוצלח. הסרט, שעקב אחרי הסוכן לי (ג'קי צ'אן) וידידו החדש קרטר (כריס טאקר) הראה איך שני אנשים כל כך שונים מצליחים להפוך לידידי נפש, ללמוד זה על זה, ובדרך גם לחסל סינדיקט פשע. כמובן, היו כבר חמישים סרטים כאלו לפניו, '48 שעות', ו'נשק קטלני' למשל.
אבל ב'שעת שיא 2' לא באו לחדש – למען האמת, את כל אורכו של הסרט מלווה תחושה של "זה כל כך כמו הראשון!": אותו מבנה תסריטי (למעט ההכרות הראשונית של טאקר וצ'אן זה עם זה), אותם פיתולי עלילה פשוטים, ומעל הכל – אותן בדיחות. המשפטים שזכורים מהראשון חוזרים גם לכאן, במעין מודעות עצמית שבאה לחפות על תסריט סביר מינוס. נראה שיוצרי הסרט חששו לשנות בו אפילו פרט קטן, מחשש שהנוסחה ל"עשה לעצמך להיט הוליוודי בתוך עשר שניות" תיפגע.
במקום להביא את ג'קי צ'אן לארה"ב, ולצחוק על חשבון אי ההתמצאות שלו במנהגי המקום, עושים את אותו הדבר לכריס טאקר: העלילה מתרחשת בסין, שם, על פי הוליווד, כולם נמוכים, כולם דומים – וכולם יכולים לשמש כבדיחות זולות על התרבות האסייתית. רשת של פושעים שמדפיסים שטרות מזויפים של 100 דולר מאיימת על עולם הכלכלה החדש, והסוכן לי והשוטר קרטר מנסים לעצור בעדם. לעסק נוספת שוטרת סינית, "רע ראשי" שמתגלה כאויב אישי לג'קי צ'אן, פקידים שמנסים להשעות את השוטרים מתפקידם, ובעצם כל מה שהיה כבר בסרט ראשון, רק על רקע שונה.
ובעוד הראשון היה על גבול ההגיוני, כאן המוח יעבוד שעות נוספות בניסיון לסספנד כל סצינת אקשן. העובדה שכל הקרבות עשויים מכוריאוגרפיה טהורה, שעליה עושים חזרות עשרות פעמים לפני שמתחילים לצלם, ידועה לכל. אבל הקלות שבה ג'קי מכה באויבים בסרט הזה מוגזמת. הרי כל מי שצפה בסרטיו האחרים הבחין תמיד איך גם הוא חטף מכות ופישל לעיתים, מה שהפך אותו לאנושי יותר. כאן, לעומת זאת, תצטרכו לחכות שעה וחצי עד לפספוסים בסוף (הקטעים הכי מצחיקים בסרט – ללא ספק קלף מנצח אחרי הבינוניות הרבה) כדי לצפות בג'קי צ'אן האמיתי: נופל, מתנגש, ולא מצליח להגות את המילה "כשר".
בקטעים אחרים השניים קופצים מבניינים, כאשר פצצות מתפוצצות מטר מאחוריהם, וכל זה מבלי להיפגע – אלמנט ידוע מסרטי פעולה אחרים, שכאן נמתח לחלוטין. מדובר בשני פיצוצים עזים, שמעיפים זכוכיות ולהבות לכל עבר, בזמן שהשניים צוחקים, ומגיעים הישר אל תוך כביש ראשי – וגם שם, הם מתחמקים מכל משאית שחולפת. נכון, אף אחד לא ציפה לכך שיקרה משהו רציני לגיבורים, או שההיגיון יגיע אל סרטי הקיץ, אבל עדיין, אפילו לא שריטה פוטוגנית אחת?
לא שחוסר האמינות פוגם בהנאה של צפיה באנשים חוטפים-מכות-רצים-יורים-מספרים בדיחות, לפחות לא במידה ניכרת, ובכל זאת – אזהרה של "אל תנסו את זה בבית" הייתה עוזרת.
השחקנית היחידה שמצליחה לעלות את רף המשחק בסרט מ"בלתי נסבל" ל"סביר ביחס לז'אנר" היא ז'אנג זי-יי ('נמר, דרקון') שמופיעה בתור אחת מה"רעים", שכריס/קרטר מפתח התאהבות קלה כלפיה. או במילים אחרות, דמות שנוספה לסרט רק כדי להוסיף עוד קהל פוטנציאלי.
אבל למי שאהב את הסרט הראשון (ועל פי נתוני הקופות, יש רבים כאלה), כל זה לא ישנה הרבה. הרי מוצע פה סרט כמעט זהה. לעומתם, למי שכבר בסרט הראשון לא סבל את הקול הרועש/מעצבן עד מאוד של כריס טאקר, הסרט הזה יהווה את מבחן הסבל הסופי: איך לשבת בשקט במשך שעה וחצי, בזמן שהקומיקאי צורח וצווח – ועוד משמונה רמקולים!
זהו סרט כל כך סטנדרטי, סרט מהסוג שיותר כיף לחשוב על "איך יהיה ללכת אליו" מאשר באמת להיות בו: אקשן צפוי ופשוט, בלי שום אנימציה ממחושבת, כלי רכב מתעופפים, או אפילו חוקי פיזיקת ה'מטריקס'. רק יריות, מכות, ועוד כמה פיצוצים. שום דבר שלא ראיתם כבר מאה פעמים.
נכון, בהשפעת הפוסטרים והפרסומות אתם עשויים לחשוב – "אבל למה לא? מה רע במשהו פשוט וכיפי?, סרט קיצי כזה, הנאה פשוטה?" ובכן, לפני שתלכו – חשבו שוב, עצמו עיניים, והריצו בראש את הקטעים החביבים עליכם מהסרט הראשון. אם אחרי התהליך נשארתם עם טעם של עוד – חייכו, ורכשו את הכרטיס. הרי הקיץ תכף נגמר…
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- ג'קי צ'אן – האתר הרשמי
- כריס טאקר – אתר מעריצים
- ז'אנג זי-יי – אתר מעריצים
- אמנות לחימה
- כל הסינים נראים אותו הדבר
אופציה לאהרו''כ
היי, דבר אחד לא הבנתי, עם זה שלא הכול הגיוני, לא הפריע לך כמו שציינת בשורה וחצי בסוף הפסקה הארוכה מאוד הזאת בנושא, למה שלושת רבעי מהכתבה עוסקת בנושא הזה?
או.קיי קלטנו, הסרט לא מציאותי, אבל מי מצפה למציאות שאתה בא לראות קומדיה בכלל? לא רק סרטי אקשן רבים, שמאפיינים את הדבר הזה, הרי ב90 אחוז מהסרטים, ברור שהטובים ינצחו, יש רק את הקטע של האמינות, בקומדיות כמו זה צריך להיות בערבון מוגבל.
אופציה לסספונד מתון יותר
ובכן, עליך לדעת שהאלטרנטיבה לביקורת (עוד ביקורת שאומרת: "זה סרט קיץ משולם! לכו בהמוניכים!") לא נראתה לי כמשהוא שאני מעוניין לכתוב עליו.
במקום זה, החלטתי ללכת על דרך הסספונד (אפשר לשים לינק למילון ברגע זה, אבל אין לי שמץ איך :)
בכל אופן, אף אחד לא באמת מצפה לאמינות מוחלטת, או ראייה אובייקטיבית אמיתית ("האזרח קיין" טיפל באופן משובח בנושא, עלי לציין) אבל בכל זאת- לאחר שהמוח של הצופים הורגל לאמינות נוסח הוליווד, עדיין בסופו של היום, הוא רק מוח. והוא רוצה היגיון (נראה לי, אני חושב)
עדיין, סרט מהנה וקליל (זה גם ביקורת, מתומצת מאוד, מעין שורה תחתונה צפויה שכבר נכתבו עשרות ביקורת כאלו, רק מנופחות יותר)
אופציה לסספונד מתון יותר
סספונד במילון, למתעניינים
http://www.fisheye.co.il/static/diction.htm#suspend
הגידו קיין לאזרח קיין
איזה אומץ, ברגר, לשאת את שמו של הסרט הקלאסי בארץ הדגים. איזה בעסה שסרט צריך לטפל בנושא במקום לספר סיפור מרגש. הדגש הוא על המרגש, ולא על המרשים. פלצנות(סליחה): גאונו ויזואלית ומשחקית, כמו של קיין, היא עדיין עקרה מביחנת הקשר האישי של כל אחד מאיתנו הצופים והסרט. זו גם בעיה של טים ברטון, אהוב נפשי. עדיפה דימעה אחת ברקוויאם לחלום, או אפילו בסתם סרט הודי כמו "עיניים שלי" בכיכובה של פאטימה אוח בין אוזה, מאשר כל האורסון ווילסים העקרים והגאונים בעולם.
תודג, שלום.
ורד, למה אתה צועק עליי שהכתבות שלי לא מצחיקות?!
פאטימה אוח בין אוזה
צריך להיות מושג במילון. לא בטוחה מה ההגדרה, אבל צריך.
ובלי קשר, למה זה נשמע לי בדיוק, אבל בדיוק כמו נשק קטלני? כולל "האויב האישי…. בלה בלה בלה"…
אולי זה פשוט נ"ק 5 – נקמת הסינים. ?
גם הפעם הכיאוגרפיה של ג'קי צ'אן
מזכירה יותר ריקוד מאשר אומנות לחימה?
כריס קרטר
הוזכר בכתבה במקום כריס טאקר. מישהו רואה יותר מדי תיקים באפלה?
גם אני חשבתי ככה
עד ששמתי לב שלדמות של כריס טאקר קוראים קרטר, ואז זה היה צ"ל כריס/קרטר.
תגובה ראשונית
כרגע אני מנוע מלהגיב ברצינות על הסרט בימים הקרובים עד שאראה אותו, אבל הנה הקדמה: אני אישית לא מצפה לסתם סרט פעולה, אני רוצה לראות סרט של ג'קי צאן. אני מצפה לקבל את קטעי הפעולה שלו ואת שאר המניירות שלו כך שחלק מאותם חסרונות לכאורה (נוסחתיות, קשיי סספונד) עשויים להיות לא רלבנטים עבור צופים שיודעים לאיזה סוג סרט הם הולכים (טוב, בעצם אמרת את זה, אבל רק בפסקה האחרונה).
לא הייתי רוצה שג'קי יחפש לעצמו ז'אנרים אחרים – למשל, כשג'קי צאן ניסה לעשות קומדיה רומנטית (Gorgeous) זה יצא רע כמו שזה נשמע.
עדיין, בהחלט יתכן שהסרט לא משהו, למרות שאני מקווה שלא. דוקא הסרט הראשון לא היה דחוס כרגיל בקטעי אקשן מסוגננים כך שקשיי הסספונד שלך עשויים להיות ההנאה שלי…
תגובה ראשונית
הסרטים המוצלחים ביותר של ג'קי צ'אן היו הסרטים הסינים – סרטי בורקס איומים ונוראים, אבל
א. קורעים מצחוק מרוב שהם גרועים (אפילו יותר אם הם גם מדובבים).
ב. קטעי "מכות" (במלעיל) גדולים לחלוטין.
בשעת שיא 1 לעומת זאת היו בעיקר קטעי קומדיה איומים של כריס טאקר, ומעט מאד קטעים של ג'קי צ'אן. ג'קי – שוב לסין, ותמשיך לייצר סרטי אקשן מחורבנים!
אל תדאג - זה אחלה סרט!
לא ראיתי את הראשון (ולא ראיתי מעולם סרט של ג'קי צ'אן), אז אין לי למה להשוות.
מצד שני – ממתי אמינות היא הצד החזק של סרטי פעולה?
ועוד של סרטי פעולה לקיץ?
בחייכם – את מי זה מעניין?
למי זה מפריע?
העלילה אדיוטית והסרט מטופש, אבל מצחיק בטירוף ומהנה ביותר, וזה *כל* מה שחשוב!
המכות אחלה, הפיצוצים (אין כ"כ הרבה למען האמת) – סבבה, ההומור – אפקטיבי, וניקוי הראש – הצליח מעל לכל המצופה, הידד!
אגב, בכתבה כתוב שהפעם "מביאים את קרטר לסין" – לא לגמרי מדוייק – למעלה מחצי סרט מתרחש בארה"ב.
בואו עם ראש פתוח ובמטרה להנות, והרי לכם סרט פעולה קיצי מעולה.
ולקינוח, הדובדבן שבקצפת:
הפספוסים בסוף, כפי שנכתב – מפילים מצחוק.
כמה שצוחקים בסרט – כאב הבטן האמיתי מגיע בסופו…
עינת
חצי/1/2
בעוד החלק השני אכן מתרחש בארה"ב, כל ההתחלה לוקחת מקום בסין-
ובעוד שאין כל כך הרבה פיצוצים (עדיין, סרט לא גרנדיוזי), כאשר יש, כמות הרסיסים היא אפסית- ובמדובר בפיצוצים די עזים
לא ראית מעולם סרט של ג'קי צ'אן? פריטי חובה הם : "שעת שיא", "סופר שוטר", "רעמים מטופשים ברובע ברונקס", "שנחאי נון"- הנאה מובטחת (ואפילו בחלק יש פספוסים בסוף)
לא הערתי על איכות הפיצוצים...
ובטח שלא על אמינותם.
היו פחות מדי רסיסים?
מי שם לב לזה בכלל?
לא שמתי לב, לא הפריע לי – ולא אכפת לי.
כל ההתעסקות בנושא – היו יותר מדי/פחות מדי רסיסים כ"כ מיותרת ולא רלוונטית!
עכשיו הבנתי למה אנשים כמוך לא מצליחים להנות מהסרט כמו שצריך: הם עסוקים בלספור את כמות הרסיסים… ;-)
עינת
לא נהנה? לא היום
כאחד שחושב ש"היום השלישי" הוא אחד הסרטים מהנים והמעולים ביותר שהופקו אי פעם, אני מוכרח לציין שהביקורת על "שעת 2" נכתבה דרך נושא הסספונד לא מפני שאני נגד זה- אני מ-א-וד- אוהב פיצוצים אדירים, רועשים, ומלאי אש- ע"ע "פרל שיט", "ארמגדון", וכמובן "גודזילה".
אבל ב"שעת שיא 2" כל העניין נראה מוקצן, ביחס לסוג הסרט- הרי ציפית שלפחו תאחד מהם יהיה זב דם לקרא תהסוף, כפי שב ויליס ושאר כוכבי הפעולה נראים בסוף הסרט- מאלים דם, שריטות, שער פרוע- כאן, למרות שאולי אין ממש אסונות וגלי אש שמוחקים ערים, אבל גם המכות, היריות, והפיצוצים נראים כלא משפיעים כלל על שתי הדמויות, מה עוד ששהם צוחקים ונהנים- נכון, זה כיף ומבדר עד מאוד לצפות בשניהם נהנים, אבל תנו להם לסבול קצת שבניין מתפוצץ מאחורי גבם- או שיורים לעברם-
קצת, ממש קצת אמינות. זה הכל.
נ.ב
נכון, אחד יכול לטעון שאמינות זה הדבר האחרון שקיים ב"גודזילה", אבל האווירה הכללית של הסרט הייתה ממש טובה, והאפקטים וכל עשרו תהמסוקים, בנוסף לעובדה שצפיתי באולם הענקי שבדיזנגוף, הפכו את הסרט לאחד האהובים עלי בתחום. הרבה יותר מJP1-3, למרות האיכות הכללית.
60 שניות על גודזילה
האווירה הכללית, תסלח לי, הייתה משעממת. גם האפקטים לא היו כאלה משהו (ולו לרגע הגודזילה שם לא הייתה נראית לי אמיתית), ובכלל לדעתי מדובר בסרט מחורבן מכל הבחינות.
אבל אני זה לא דוגמא… אהבתי את "יעד סופי" ואת "הכלה של צ'אקי" ("משחק ילדים 4". מה ששמעת.). וכן, אני מודע לעובדה שהם סרטי זבל אורגני מצוי. מה אתה רוצה להגיד בזה…?
אבל זה אני…
(אבל לא רק. לפחות לא בנוגע ל"יעד סופי")
''יעד סופי'' ובובה ומשה צ'אקי
"יעד" הוא סרט אימה משובח- ממש טוב, גם בצפייה רביעית וחמישית בדויד.
הוא מצחיק, עשוי לעילא, ומקורי- דבר נדיר בסרטים מסוג זה.
אבל הטראש הקאמפי של "תפוס את כלת הצעצוע של צ'אקי 4" פשוט משעמם, ומגוחך.
הראשון היה מפחיד (ראיתי אותו פעם אחת לפני שנים רבות)
אבל 4? תעביר את זה הלאה.
ברוס וויליס
השיער של ברוס וויליס פרוע,מממ.. הנה משהו שלא ראיתי הרבה זמן
שעיר לעזאזל
הזמן עושה את שלו- כך גם תהליך ההזדקנות, שלא פסח על ב ויליס- פיאות יפות מעטרות את ראשו המקריח, בזמן שהוא מגלם גנרלים מנופחים ("המצור"), פסיכאטרים שקטים ("חוש שישי") וכלה בסרטיו הממש מיותרים, "קוד פרוץ", "התן", "בלתי שביר, בלתי מעניין")
אכן, גם יומם של בן אפלק ומארק וולברג יגיע. בסופו של דבר.
שעיר לעזאזל
איפה בדיוק הייתה לו פאה ב"בלתי שביר"? לא רק שלא הייתה לו פאה, היה עליו גם צילום מלמעלה שהראה יפה מאוד קרחת בוהקת. וזו אפילו לא הייתה קרחת של גילוח קפדני, אלא קרחת טבעית עם שיער מסביב…
ואני בהחלט מעדיפה את הקרחת האמינה על פני שקר הבלורית והבל נפנופה באוויר.
הבל החן, שקר היופי...
תצלום הקרחת המדובר
זו היתה למעשה ההתרחשות המפחידה ביותר בסרט. אימה אמיתית אחזה בי לפתע.
אולי די כבר עם ה''ג'קי צאן'' הזה?
זה צ'אן, בסדר? צ'אן! לא צאן, צ'אן! אם זה מצליח לכם עם הג'קי, למה זה לא מצליח לכם עם הצ'אן?
מה אני אעשה, צאן מזכיר לי כל מיני שירי רועים על עמק יזרעאל. תרחמו עלי! אני צעירה מכדי לעבור את זה!
ג'קי הוא נכס צ'אן ברזל
(קרוב של ד'אן).
אופס (עשיתי זאת שוב)
צודקת צודקת צודקת.
זאת שגיאת מקלדת חוזרת אך תמימה. בעל פה אני מבטא את השם נכון כמובן. לא שמתי לב.
קשה עם כל הגרשים האלה. האמת שזה בגלל ההתרגשות שאוחזת בי כשאני כותב על צ'אן האליל (סטיה שלי, אני מודה).
אין כמו ג'קי צ'אן בעולם הזה
כל פעם שאני רואה את הסרטים,
א אני נשפך מצחוק,
ב אני רוצה להיות כמוהו,
ג בע"ה אני ימשיך את הסרטים שלו,
ד אני לא יכול ליחיות בלעדיו,
ה אני אפוצץ את כל מי שיעז לדבר עליו דברים רעים.
אבל למה רק אתה צודק?
אסור שתהיה לי דעה שונה משלך לגבי ג'קי צ'אן?
רגע...
לא הבנתי, בסרט הזה כאילו ג'קי צ'אן וכריס/קרטר נפגשים בפעם הראשונה? כלומר, כל מה שהיה ב"שעת שיא 1" נעלם ונשכח? אוי ואבוי.. פתאום אני מתחילה לחשוש בקשר לסרט.
אהבתי כל כך את הראשון, זה כמעט היחיד שראיתי עם שילוב "יצירתי ומדהים!!!" עם כושי (אפרו, בשבילכם) וסיני… וג'קי צ'אן הוא שחקן מצחיק ומדהים ביותר! לא, על תטעו, אני לא אגיד עכשיו שהוא חתיך אבל יש בו משהו "לא מכוער": החיוך! חיוך סיני מושלם – ועוד עם גומות!! פלא-פלאים! וכריס טאקר גם… רק שלא החיוך אצלו נפלא, אלא הרבה מעבר לזה… האמת,הוא נראה באמת כמו כושי (ושוב בשבילכם, אפרו) סביר, כלומר: חתיך. ואיך שהוא מדבר במהירות, חבל"ז…
מה שאי אפשר להבין
מהעמוד הראשי, בו ישנה תמונה מכוערת ביותר של גקי צאן. (בוגי, דווקא)
ש'תוק, ש'למקו.
נופ, נופ, נופ, נופ.
(לא, לא, לא, לא).
כתוב שהדבר היחיד ששונה מהסרט הראשון שהם *כבר* נפגשו.
ולא לשכוח את ''כסף מדבר''
ב1997ת ברט רטנר ניסה את הנוסחה לסרט פעוהל קומי פשוט עם כריס טאקר וצ'רלי שין- לא שמישהו זוכר, אבל אני מצאתי את הסרט להיות די מבדר (היום ב22:00, בערוץ 4, בעצם, הוא כבר התחיל לפני כמה דקות..)
הסרט לא היה הצלחה גדולה, אבל הוחלט שנה לאחר מכן, לעשות את הגרסה המוצלחת וידועה יותר- "שעת שיא", במקום ברנש לבן עשיר ומעצבן (ע"ע שין) הביאו את ג'קי צ'אן, וטריילר הרבה יותר מוצלח. ככה עושים להיט.
הבעיה עכשיו היא מה הלאה- הרי ברט רטנר קיבל עודף אגו, ועבר לעבוד על "MANHUNTER" מעין החלק הראשון בטרילוגייה אודות חניבעל לקטר- מעין רימייק לכישלון משנת 86'- בעוד כריס קרטר יעבור לבטח לעוד קומדיות, רק בכיכובו (הימור לשי- כישלון לא קטן בקופות)
ורק ג'קי צ'אן ימשיך כרגיל, סרטים סיניים מטופשים, לצד סרטי פעולה הוליוודים ("שנחאי נון 2" מישהו?)
רטנר האנטר
'Manhunter' היה שם הסרט הישן שהופק על פי אותו ספר. לסרט החדש יקראו כשם הספר, 'דרקון אדום'.
ואם יורשה לי: ברט רטנר, לביים את זה?! האם היתה יכולה להיות בחירה מחורבנת יותר? מה אני אגיד לכם, המתח הפסיכולוגי ב'שעת שיא' פשוט שבר אותי, בעיקר בקטעים של הפאשלות בסוף.
כריס טאקר
אחרי שראיתי היום את רוב הסרט "כסף מדבר" (מלבד החצי שעה הראשונה) של כריס טאקר הגעתי למסקנה שהוא באמת שחקן שפשוט מצחיק אותי.
הדיבור הבלתי אפשרי שלו מבחינת המהירות, הצווחנות ויכולת הבילשוט (מהמילה Bullshit למי שלא מכיר) האינסופית שלו, יחד עם שפת הגוף העצבנית והקופצנית הופך אותו לשחקן קומי שפשוט כיף לראות אותו. מתברר שהוא מצחיק גם מחוץ לשעת שיא I. דווקא באלמנט החמישי הוא לא היה כל כך מצחיק.
שאלות נוקבות על אמת בפרסום
זאת בטח רק אני, אבל בכל זאת:
שמתם לב שבפרומואים ל'שעת שיא 1' הוזכר קודם ג'קי צ'אן וכריס טאקר הוזכר שני (יעני קו-סטאר) ובפרומואים לסרט הזה הסדר הפוך?
ושמתם לב שבפרומו ל'שעת שיא 2' ניגנו את WAR (שיר הנושא של הראשון, למי שמדחיק), ובסרט עצמו אפעס שכחו?
ושמתם לב שאחרי שהפרומו הבטיח ימבה אקשן, בכל החצי הראשון של הסרט לא קרה כלום (חוץ מאיזו מכה מצ'וקמקת)? (מה שהוא, אגב, לדעתי פריבילגיה שהמשכון לא יכול להרשות לעצמו, בניגוד לסרט ראשון בסדרה שיכול לבזבז חצאי שעות על היכרות בין הדמויות)
ושמתם לב שבפספוסים כריס טאקר כביכול נמצא על הסט והפלאפון הפרטי שלו מצלצל והוא אומר משהו כמו "יה, מן, איי קאנט טוק רייט נאו איים שוטינג א מובי וויט ג'קי צ'אן", ואז כאילו מעביר לג'קי צ'אן את הטלפון?
מישהו באמת קנה את כל השטויות האלה?!
תשובות (חלקיות)
1. צ'אן וטאקר קיבלו יחס שוויוני לחלוטין בפרומואים לסרט הזה. לפחות בחו"ל. לפרטים נא לפנות לכאן:
כתבה מספר 414
2. מה הבעיה עם זה? בטריילרים יש לעתים קרובות מוזיקה שאין בסרט עצמו. 'War' הוא שיר שיזכיר לצופים את הסרט הראשון, אבל לא הלכת לסרט השני רק כדי לשמוע אותו. או שאולי כן?
3. לא ראיתי עדיין את הסרט, אבל ב'שנחאי נון', למשל, היו בהחלט כמה קטעי "פספוסים" שאמינותם, אהם, מפוקפקת. יש בסרט קרדיט לתסריטאי פיספוסים?
תסריטאי פיספוסים זה העתיד
זה התחיל בסרטים כמו A bug's life אבל עכשיו כשצריך למלא 11 שעות של חומר לדיוד (ראה שרק), והשחקנים מוחלפים באנימציה (פיינל פנטסי), זה רק טבעי שהענף הזה יתפתח.
אמיתי או לא?
אני לא יודעת בקשר לשש"ש (שעת שיא שתיים), אבל בסוף צעצוע של סיפור 2 היו קטעי פיספוסים קורעים לחלוטין. חבל שרוב הקהל עזב באמצע, וגם אני פיספסתי את הסוף בגלל שדי סגרו כבר את האולם.
חבל, הקטע הכי מצחיק בסרט.
אסרטיביות, זה המפתח!
אנחנו נוהגים להשאר תמיד עד סוף הקרדיטים, אפילו אם הסדרן כבר עושה פרצופים של "יאללה, דבילים, עופו לי מהפרצוף".
טוב, אלא אם כן הסרט לא שווה להישאר בו עד סוף הקרדיטים…
מבחר טריקים להרגעת סדרנים
גם אני אוהב להישאר לכתוביות במקרים מסויימים. פעם זה היה ממש בגדר עקרון של "יהרג ובל יעבור", אבל מאז התרככתי. הגיל, אתם יודעים.
אפשר לפתח פתיל שלם על "מה גורם לבנאדם להישאר לכתוביות", אבל זה בפעם אחרת.
בכל אופן: כשהסדרן שולח מבטים של "עוף לי מהעיניים, הבורקס שלי מתקרר", הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות הוא להתווכח איתו, להצהיר שזו זכותך וכו'. ישנן שתי דרכים שעובדות מצויין עם סדרנים ישראלים:
* התעלמות
* בן דוד – שלח חיוך מתנצל אל הסדרן ותסביר לו שבן דוד שלך מאמריקה היה עוזר גאפר רביעי בסצינת המקלחת, ושאתה רוצה לראות את השם שלו.
אגב, אם מאיזושהי סיבה המקרין מפסיק את הקרנת הכתוביות כשאתם באולם, אתם מוזמנים לבקש מהסדרן שיורה לו לחדש את ההקרנה, ואם הוא מסרב קחו את שמו, כתבו מכתב מחאה חריף, והמתינו כדי להיווכח שבעלי בתי הקולנוע בארצנו לא זורקים זין על הצופים. מייאש, אם כי המצב בתחום הזה הרבה יותר טוב מאשר היה לפני 3 שנים.
פחחחח. הצחקתני.
הייתי פעם בהקרנה של סרט שלאורך בערך חצי מהסרט נכנס לאולם אור מסנוור מתוך תא המקרין (שכנראה ישב שם וקרא ספר לאור מגלייט או משהו כזה, ולא רצה לסגור את הוילון שלו) ולא עזרו התלונות לכל אורך הסרט. שלוש פעמים רצתי החוצה והתלוננתי בפני מי שהיה אחראי במקום באותו רגע, הוא אמר שהוא לא יכול לעשות כלום נגד המקרין.
קולנוע במדינה דיקטטורית.
הסדרן הודיע בפניך שאין ביכולתו להתעמת עם המקרין? אולי צפית בסרט בברה"מ לשעבר, או בקולנוע שמנהליו מעריצים את קאסטרו- אבל היכן (שהוא) שאני עובד, אם וכאשר מקרה כזה יתרחש- ביכולתי לשנות את המצב (אלא אם כן אני לא עובד באותו יום)
לרוב, אם יש אור בקבינה, זה למען סיבה מוצדקת (מצלמים שם סרט פורנו) והאור יהיה דלוק רק לזמן הקצר והחיוני ביותר (עד שהשחקניות יתלבשו)
קולנוע במדינה דיקטטורית.
אף אחד מכל צוות בית הקולנוע לא רוצה להתעסק עם אף אחד אחר – ואין אידיאולוגיה מאחורי זה.
פעם סדרן אינקומפטנט הושיב אותנו במקום הלא נכון למרות מחאותינו. אחר כך הגיע איזה זוג בחצי שעה איחור – ואתם חושבים שלא גורשנו מהמקומות שהסדרן עצמו התעקש עליהם?! ב ר ו ר שגורשנו.
ניסיתי להתלונן להנהלה במקום. הם גיחכו ואמרו לי שאם אני במקום הלא נכון זה בטח באשמתי.
כתבתי מכתב זועם לבעלי רשת חן. הם חשבו שיהיה קיק מדליק להתעלם ממני. כתבתי שוב. הם חזרו על הטריק ממקודם. אמרתי, אם ככה, נשלח מכתב של עו"ד ונסביר שאנחנו נתבע על עוגמת נפש (באמת הלך חלק נכבד מתחילת הסרט בשביל השטות הזו; מצד שני, זה היה 'קופלנד', לא קרה שם כלום ממילא; מצד שלישי, שהם ישלמו לי 60 ש"ח על הכרטיסים עוגמת נפש + אגרת בימ"ש לתביעות קטנות). אז כבר ענו לי ושלחו לי איזו הנחה מטופשת שלא ניצלתי מעולם. במחאה הפסקתי לצפות שם בסרטים אלא אם ממש חייבת. וזה נדיר. או אה כמה שנדיר.
רגע...
זה סותר את כל חוקי הקולנוע הבלתי כתובים.
תקנו אותי אם אני טועה…
מרגע שסרט התחיל, אסור להקים מישהו. גם אם הוא יושב במקום שלך, אם איחרת איבדת את הזכות למקום הזה. שב איפה שיש לך, ורצוי לא להסתיר או להפריע לאנשים אחרים בתהליך.
בכלל, אני כמעט אף פעם לא יושב במקום שלי. שורות ראשונות שולתות!!!1
אתה צודק!
זו חוצפה שהקימו אותם ממקומם. מי שמאחר מפסיד את הזכאות למקומות המקוריים שלו!
צודק צודק,
אבל בעיקר בסינמטק.
לפחות בסינמטק ת"א וירושלים, אני יודע בוודאות שכתוב בתוכניה שחור על גבי לבן שהמקומות נשמרים עד כיבוי האורות בלבד. בבתי קולנוע רגילים לא יהססו להקים אותך גם 10 דקות לפני הסוף. ישראלים.
הכי טוב בסימנטק ירושלים
כי אין בכלל מקומות מסומנים. רוצה לשבת במקום טוב (לפי טעמך)? תבוא מוקדם יותר. בא לך להגיע מאוחר ולמצוא לך מקום צידי – גם טוב. מה שחבל זה שאסור להכניס שתיה ואוכל (למרות שלא מעט פעמים הגנבתי בייגלה עם זעתר שנמכר למעלה בכניסה)…
כיפק הי לסינמטק ירושלים
אכן אין כמו הסינמטק.
אני לא יודע לאיזה הצגות את הולכת, אבל כשעוד הייתי קידלס הייתי מגיע לפחות פעם בשבוע להצגה של חמש. באופן קבוע היה נכנס אחרי תחילת ההקרנה (דבר די קשה לאור האיחור הכרוני בהתחלת הקרנות) איש מבוגר שנראה קצת כמו הומלס, אם הרבה שקיות נילון מרשרשות. תמיד, אבל תמיד הוא היה נכנס לאיזה כסא באמצע האולם ואז מתחיל לחטט בתוך השקיות (מרשרשות כבר אמרתי?) ולהוציא מתוכם אוכל.
בדרך כלל הוא גם היה יוצא לפני סוף הסרט, לפעמים אפילו אחרי כ-20 דקות.
האיש המרשרש עוד מרשרש
וגורם לכמה אנשים לרשרוש בלב!
בטראפיק (כך ספר חבר שהיה בסרט) הוא גרם לפניקה בשל החשש מפיגוע כשיצא והשאיר את מרשרשיו באולם! כמה שורות קמו והתחילו לנהור לעבר היציאה, והקהל כולו רגש, ונרגע רק לאחר שהסדרנית האמיצה בדקה את שקיותיו של האיש הנעלם. (במחשבה שניה, אולי הסיפור הזה מוציא את קהל הסינמטק כהיסטרי במיוחד…)
היום סבלתי בסינמטק
הלכנו למולן רוג' והגענו ברגע האחרון לשבת בשורה ראשונה. בתור התחלה הייתי צריכה לבקש מספר פעמים מהבנות שישבו שורה אחורה להוריד את הרגליים מהכסא שלי כדי שאוכל לשבת – הן התלוננו שככה הרבה יותר נח להן אבל נכנעו כששלפתי אקדח ואיימתי עליהן. אחרי שאין אור בקש מהן בסמכותיות להפסיק להרעיד לנו את המושבים הן שקטו למשך שלושים דקות ואחר כך חזרו במלוא החוצפה. ביליתי את שאר הסרט בנסיון לחמוק מרגליהן: סנטימטר מהאף שלי בצד שמאל היתה נעל ספורט (שאוכל לזהות במסדר זיהוי) מימין הגיעו בעיקר דחיפות, והשיא היה שבשלב מסויים הסתובבתי ודחפתי כף רגל ערומה מאמצע המסעד של הכסא שלי – זה פשוט היה קצת קשה להתעלם כשהכף הזיזה לי את השיער. לסיכום היה משפיל היה מרגיז, משלתי ברוחי ולא עשיתי סצינה באולם ההומה (ואולי חבל) ועכשיו אין לי מושג אם הייתי נהנית מהסרט בכל זמן אחר…
מסכנה.
אני במקומך, ברגע שכף הרגל הערומה הייתה נוחתת לידי, הייתי מחפש את העצם הכי חד שיש לי ותוקע אותו בה.
יש גבול.
מה יש לאנשים מלמשול ברוח?
מה כל כך טוב בלהיות מנומס ונעים הליכות מעבר לכל פרופורציה? אני רואה את עצמי כסבלני מאוד עד לגבול מסוים, אבל אחרי שעוברים אותו (ורגל בשער זה בהחלט מעבר לגבול) לא תהיה לי שום בעיה לקום, לצעוק, לאיים ולהוציא את הגורם המפריע החוצה. זה יכול להיות אפילו משעשע לפעמים.
תאמינו לו.
אתמול אני וגידי (השותף השלישי) ישבנו, ובמשך יותר משעתיים צפינו ברד צועק על כל מיני מנהלים בבזק למה הם ניתקו לנו את האינטרנט שבועיים מראש, וש"ככה" זה לא תשובה.
אאוץ'
לנתק לך ולרד את האינטרנט זה… התעללות בקהילה שלמה. זהו. זה יותר איום מסרטי שפירע. כולנו ביחד נגד נזק.
זה בסדר (בינתיים)
קיבלנו את האינטרנט בחזרה, וכל הנזק שנגרם לאתר הוא שהיומית של אתמול התאחרה בשלוש שעות.
אבל יש עוד פוטנציאל לנזק. חכו חכו.
בסינמטק?
היתה הקרנת טרום-בכורה של הסרט בסינמטק ירושלים? שערוריה….
תנחומיי הכנים לעניין כפות הרגליים.
תראו, אני רוצה להבהיר
בגדול יש לי "דם חם" ("דם חם דם חם זה מה שכולם אומרים שיש לי") ויש לי רקורד של התפרצויות (מוצדקות אמנם) על אנשים שמדברים בטלפון בזמן הסרט, מפריעים לקהל וכו'. זה בדרך כלל מתחיל מהערה ונגמר בזה שאני לא מכירה את המילים שיוצאות לי מהפה, ואחר כך קשה לי עם עצמי וקשה לי עוד יותר להנות מהסרט. הפעם, אחרי ששנינו הערנו להן, וזה עזר לתקופת זמן מוגבלת, פשוט שקעתי בעצב. לא יודעת להסביר את זה, אולי הייתי קצת חולה, אבל פשוט לא היה לי כח לדרמות ולאנשים לא נחמדים. בדרך כלל זכויות הצפייה שלי ברורות לי מאד – הפעם זה פשוט היה מייאש מדי. לקרוא לסדרן ולהפעיל אותו היה מפריע לצפיה של 400+ אנשים בסרט ולא היה לי חשק לקחת על עצמי את האחריות הזו.
לפעמים לא בא לך ללכת לסרט ולהלחם, לפעמים פשוט נמאס כבר מזה שכל דבר בארץ הוא מלחמה… מזה שכל 'לא' יכול להפוך ל'כן', מזה שתור הוא עדיין אלגוריתם מתוחכם ומסובך מדי עבור רב הישראלים… לפעמים אתה לא רוצה להלחם על זכויותיך(הן הרי זכויות, אתה פשוט רוצה שיתנו לך לממש אותן)
בכל מקרה, תודה על האמפתיה שהובעה, פעם הבאה אני אחזור לטבעי המתפרץ וכדי לא להרגיש רע אחר כך אזמזם לי שירים ישראליים משנות ה-80 עד ההפסקה :)
(דא"ג "מולן" בצרפתית זו טחנה – כמו טחנת רוח. כך אמר אבי בארוחת הערב של יום שישי)
אהא. אהממ. כן.
אני בטוחה שמתחת למראה השייה התמימה את מאוד עצבנית ומסוכנת… :)
ג'יי הלוחמת בדרכים!
מולן רוז'
סביר מאוד שאבא שלך צודק.
מולן רוז', המועדון, נמצא בפריז, והסמל שלו הוא טחנת רוח אדומה (הייתי שם וראיתי…)
מה שמסביר את השם.
אין כל קשר לשטיחים.
אבל איך *הסרט*? אני ממש מסתקרן לראות אותו!
לגבי טיב הסרט
אני לא ממש יודעת! היה קשה מדי (עם כפות הרגליים)בשביל שאוכל להנות. היו דברים יפים, אבל היה גם די מייגע… זה סרט מאד עשיר, צבעוני, מוסיקלי. זה סרט ב-over. צריך כח נפשי כדי לצפות בו כי הוא עושה סחרחורת ועדיין לא ברור לי אם גם יש מאחורי הסחרחורת סיבה טובה.
אני כנראה לא אהבתי יותר מדי כי לפי כלל האצבע שלי אם אני צריכה לחשוב אם אהבתי סרט או לא אז כנראה שלא אהבתי אותו.
אבל איכשהו, לא יודעת למה, יש לי הרגשה שאתה תאהב אותו :)
ספר לי אחרי שתראה.
רוב הסיכויים שאוהב אותו
ויש לזה כמה סיבות (עוד לפני שראיתי את הסרט):
1. פריז
2. ניקול קידמן
3. עיסוק בסקס, מיניות ומערכות יחסים (תקראו לי לא עמוק, אבל זה נושא שמאוד מעניין אותי בסרטים – כשהוא נעשה טוב)
4. ראיתי את הטריילר ונהניתי
5. אני בד"כ אוהב סרטי over וסרטים עמוסים רגשית, כמו שתיארת.
היום סבלתי בסינמטק
קודם כל קבלי את תנחומי על הסבל.
אני מוכרח להודות שהתנהגות כזו ממש, אבל ממש לא אופיינית לקהל של סינמטק ירושלים (אולי לזה של קולנוע גיל וקצת גם לרב חן). מניסיוני הסינמטק הוא מקום מאד מהנה, בעיקר בגלל הקהל היותר מתורבת שמגיע אליו. נכון שהשורות הראשונות מועדות יותר לפורענות בגלל ריכוז הנוער בהם (אני כבר מתנצל בפני הגולשים הצעירים שבאתר, אבל לי נראה שפוטנציאל ההתפרעות של בני נוער גדול יותר מזה של המבוגרים).
בעניין הסחרחורת, אולי זה קשור לישיבה בשורה הראשונה מול מסך די גדול :)
לא מבינה מה טוב בזה.
בקולנוע נורמלי, את קונה כרטיסים, ואת יודעת איפה את הולכת לשבת. לא מוצאים חן בעיניך המקומות? את מוותרת והולכת לסרט אחר.
בסינמטק, אין לך מושג איפה את הולכת לשבת, ואת עלולה למצוא את עצמך תקועה בשורה שניה בצד בלי שתהיה לך שום אפשרות לדעת את זה לפני שנכנסת לאולם, וזה אפילו אם לא נתת לדג מסוים לקנות את הכרטיסים. פיכסה.
הכל כשורה
נכון, לעולם לא מרימים מישהו ממקומו הטבעי, ועוד חצי שעה לאחר תחילת הסרט-
יותר מזה- מה רע בשורות הראשונות? הרי הפתרון האמיתי בנוגע לאולמות קטנים, הוא פשוט מאוד-
קנו כרטיסים לשורה 4 ומטה- כך, שממרחק זה המסך יראה ענק, הרמקולים הקטנים יהדהדו מאחור, אבל יורגשו לאל ספק, ואתם תיכנסו לאשליה שאולי, רק אולי, אתם באולם אמיתי.
אולם, הדברים לא תמיד עובדים כך- לרוב אנשים מתלוננים על כאב צוואר עמוק לארח שהיה בשורה שתיים, אבל זה כבר בעיה שלהם :)
מה ז'תומרת רגע? בטח שהקימו!
מהם חוקי הקולנוע הבלתי כתובים לעומת החלטתו של סדרן בודד ומלחמתו בשיטה?
כמו גדול הוא עמד מולנו, סינוור אותנו עם פנסו המהולל ששירי לכת נכתבו בהשראתו וצרח "אתם לא תגידו לי שאני הושבתי אותכם איפה שזה לא המקום שלכם! אתם תקומו ותילכו למקום שלכם!" (ציטטה שזכורה לי עד היום, לרבות האינטונציה).
ואנחנו, שנהיה לנו מסנוור בעין וגם לא שילמנו בשביל ורוד מול העיניים לכל החיים ('קופלנד', למי ששכח), קמנו והלכנו למקום אחר, שעה שיושבי השורה שמאחורנו מצקצקים בלשונם.
אגב, אני תמיד מעדיפה את השורה הכי אחרונה, כי בכל האחרות פשוט בועטים לי בגב וזה מטריף… (וזאת תמיד בחורה בעקבים שמלווה בבחור גדול, שאומרים לי בקול גדול ובהרמוניה להתפעל "יאללה, יאללה, מי בועט בך? מה רוצה זותי?"
חיפה, ''הגרנד קניון''.
ואגב, כנראה שהמקרין שם ממש ממש מפחיד. כי עשיתי לאחראי את הפרצוף הכי מפחיד שלי (וזה לא מעט), והוא עדיין נראה יותר מפוחד מהרעיון להתעמת עם המקרין. מה שמעלה בי את המחשבה שבתא המקרין בגרנד קניון בחיפה מתנהלות עיסקאות סמים/ריגול סודיות של המאפיה.
לתשומת לב המשטרה.
טריקים, סדרנים, ומה שבינהם
להישאר לכתוביות- אם זה על מנת לצפות בפספוסים, בקטעים מצחיקים, או לחכות לשורות מצחיקות ומתכונים שיופיעו תוך כדי מהקרדטידים- מותנים לרוב בעיקר בקהל-
הרי אף אחד שאני מכיר לא דוחף נשים זקנות החוצה מהאולם, אך אם זאת חשוב לציין שלרוב אין קטעים בקרדטים, וכסדרנים שיודעים טוב מאוד באזיה סרט יש ("שעת 2", "אמריקאן גאי"), לרוב אנו "מגלים" לקהל שממתין לסוף הקרדיטים של "מת לצעוק 2", שפשוט אין שום דבר מצחיק בסוף
ככה זה בחיים.
נכון, בעוד אחד עלול לטעון שברצונו להנות מהמוזיקה (ע"ע "כוכב הקופים") או לראות מי מגלם את מנקה רחוב מס 9 (ע"ע "את מטורפת.. אתה חתיך.. פורום פילם עושים עבודה גרועה בתרגום שמות סרטים..")
עדיין, חשוב לזכור שיש הרבה עבודה לאחר שברנשים עוזבים את האולם- מישהו צריך לנקות אחרי הקהל, להכין את האולם להצגה הבאה..
בפעם הבאה, אם אתם רואים דרמה, אל תישארו לקרדיטים- תחכו לוידאו.
קרדיטים
ישנם שני מקרים שונים שבהם אני מחכה עד סוף הקרדיטים:
1. קומדיות ופארודיות, שם יש בין הקרדיטים בד"כ קטעים גדולים שאפשר ממש לפספס אם לא נשארים (בסרטי מל ברוקס, 'שעת שיא', 'איש על הירח' וכו').
2. סרטים רציניים וחזקים במיוחד, שמכניסים אותך להלם. כאן המטרה היא לאו דווקא לראות מי העוזר גאפר של הסקנד יוניט אלא להישאר עוד כמה דקות באווירה של הסרט, בתוך המוזיקה שמלווה את כותרות הסיום, ולחוות את החוויה עד הסוף, כדי לעכל, לבכות קצת, ולרדת לאט מתוך עולם הטריפ שעל המסך לעולם המגעיל שבחוץ. סרטים כאלה ('רקוויאם לחלום', 'בנים אינם בוכים', 'לשבור את הגלים' וכו') הם הסיבה העיקרית שמעצבנים אותי סדרנים שלוחצים עלי לגמור מהר.
פעם...
פעם הייתי נשאר עד הסוף.
אבל מאז שהכרתי את ימד"ב, כבר לא בוער לי לראות את הקרדיטים בסוף- אני יכול לראות אותם מול המסך שלי…
אבל מכיוון שאני בד"כ רואה סרטים בהקרנה האחרונה, גם חראם לי על הסדרן שבחצות הליל מחכה שרק אני אצא מהאולם כדי שיוכל לסדר וללכת הביתה לישון…
תודה לכם, עכשיו מצאתי כוח בתוכי כדי לא לקום ולהשאר עד הסוף!
קרדיטים
לדעתי זה התירוץ הכי טוב לקרדיטים.ה3-5 דקות האלה שאתה יושב בהן בחושך כמעט מוחלט ומהרהר על הסרט החזק,מדהים,קורע לב שראית זה הרגע הם דקות חשובות ביותר.לדעתי אם אין לי מה לחשוב על הסרט בזמן הכתוביות, הסרט לא עשה את העבודה.
לא יודע לגבי הסרט הזה
אבל אצל ג'קי צ'אן יש מסורת ארוכה של הצגת קטעי הפספוסים בסוף הסרט, גם בסרטיו הישנים.
זה די ברור שבכל סרט יהיו לא מעט פספוסים מצולמים, השאלה היחידה היא האם באמת יש מספיק פיספוסים מצחיקים או שצריך לייצר עוד כמה. אני לא בטוח שצריך.
יש פיספוסים שדי ברור שהם לא מבוימים – כשאנשי פעלולים נפגעים ומפונים באמבולנס או שג'קי צ'אן שובר את הרגל ומסתובב אחר כך עם כף רגל מגובסת (כמו שקרה ב"רעמים ברובע ברונקס") ברור יחסית שזה אמיתי. גם ברור שאומן סטנד-אפ כמו כריס טאקר יאלתר בדיחות ספונטניות ללא הפסקה כי זה האופי שלו ועל זה הדמויות שלו בנויות. נראה לי שכשהצילומים לוקחים לפחות כמה חודשים יש מספיק שעות פספוסים לבחור מביניהם.
לרגע לא אמרתי
שכולם מבויימים. רוב קטעי הפיספוסים שראיתי בסרטים של ג'קי צ'אן היו בלי ספק אמיתיים (ולא תמיד מצחיקים). רק ב'שנחאי נון' היו קטעים שאני בספק גדול מאוד אם הם אמיתיים. אבל ברגע שהספק מגיע, הוא נשאר. אם זייפו פיספוסים לסרט הזה, אז מי אמר שלא זייפו בשאר הסרטים? זייפת – הרסת.
איפוסים קלים
1. כקהל "פשוט" (כזה שלא מחפש באתרי אינטרנט מידע על הסרט שהוא צופה בפרומואו), בדרך כלל מקובל שהסטאר הגדול (יעני) מקבל קרדיט ראשון. בסרט הראשון היה ברור שג'קי צ'אן יותר גדול מכריס טאקר ושזה הסרט שלו עם הטאקר. פה מאחר שסידרו את השמות הפוך, יוצא כביכול שזה סרטו של הסטאר טאקר עם הצ'אן. פרט טריויה קטן.
2. ודאי ודאי ודאי שחיכינו כולנו בציפיה לשמוע את WAR כי ראינו את הסצינה של הפרומו – והיא לא לוותה בשיר שציפינו לו. היתה אכזבה רבתי באולם (שהיה מלא להחריד – ביום הבכורה בשעה 17:00!).
3. לא שמותי לב שיש קרדיט לבמאי של פספוסים, ויש בוודאי גם פספוסים הגיוניים מאוד (כל הכוריאוגרפיות של הצ'אן, למשל, ברור שמשהו עשוי להתפספס), אבל היו פספוסים שאם היו מבקשים אותי לדרג בסקאלה של 1 עד 10 את אמינותם, הייתי מדרגת אותם איפשהו באזור ה-1.
פספוסים וטעויות גם בתוך הסרט..
לאחר שצופים מספר רב של פעמים ב"שעת 2", קשה שלא לפספס מספר ניטפוקים קלים (וכבדים) , לשיפוטכם (אזהרה- לא מדובר בספולרים, אבל פרטים קטנים מתגלים כאן- שום דבר הרסני, אבל עדיין, מחובתי להזהיר..) :
1) בסצינות חוץ, אשר מתרחשות בשוק, או ברחוב, ניתן בברור לראות את עוברי האורח התמימים, כמו כן זקנות עם סלי קניות, מישרים עיניים אל הצלמה, לעתים מחייכים, לפעמים פשוט בוהים ללא הפסקה על מרכז המצלמה- נכון, קשה לשלוט בקהל ספונטני, אבל עדיין- היה אפשר להוריד את העיניים במחשב (ע"ע המומיה)- ולהרכיב את האישונים בכיוונים שונים.
מצד שני, למה לטרוח? זה סרט קליל, וזה אולי רק מוסיף לאווירה הפשוטה מטופשת שלו.
2) טאקר וצ'אן טסים לארה"ב במטוס בואינג 737 -מסין- מטוס מדגם זה אינו מסוגל לגמוע מרחק כזה ללא עצירות, ובטח לא לארה"ב- איך פתרו את הבעיה- רגע לאחר מכן, הם נוחתים ב'גמבו ג'ט 747- כאילו כלום לא קרה- אולי הייתה סצינה שבה הם החליפו מטוס, אבל אולי פשוט מדובר בטעות עריכה?
המשך יבוא.. (אולי)
אוח, הרעיון של הורדת העיניים
במחשב ושל הרכבת האישונים בכיוונים שונים יצר אצלי אסוציאציות שחבל על הזמן. תאר לעצמך קהל שלם של סטטיסטים ברחוב, חלקם בלי עיניים וחלקם פוזלים בווריאציות שונות… P-:
אני יודע....
אני יודע שהסרט כמעט זהה ראשון….
אני יודע שג'קי צ'אן מסוגל לעשות תוך כדי שינה דברים מרשימים יותר מאלו שהוא עושה ב " שעת שיא 2 "…
אני יודע לספור עד שלוש…
אני יודע שלראות נהגת שיכורה זו חויה מצחיקה יותר מכריס טקאר (וגם פחות מעצבנת)…
אני יודע שיצא " שעת שיא 3 " ויהיה סרט גרוע…..
אבל פשוט אהבתי את הסרט.
לאורך כל " שעת שיא 2 " ישבתי עם חיוך מרוח על הפנים… וזה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הסרטים בקיץ הנורא הזה .
סרט מומלץ…..
תודה על התקציר
התלבטתי עם כמה חברים לאיזה סרט ללכת, כששעת שיא (2) נראה כסרט חביב, ותו לא.
אגב, קראתי שהפיספוסים בסוף הסרטים של ג'קי צ'אן הם מבויימים, וגם הם הסמל המסחרי שלו…
בסופו של דבר הלכנו לסרט "החייט מפנמה" ומאוד נהנינו
''חייט מפנמה'' ופירס ברוסנן...
ברנשים שונים העידו בפני ש :
א) הסרט משעמם ביותר, ולמעלה מזה, הדמויות מדברות בנינוחות, כמו שהיו מדברים לפני המון המון המון שנים..
ב) מסתבר שיש קצת אקשן, והמון מסוקים ממחושבים סטייל "גודזילה". שווה את מחיר הכרטיס?
כמו כן, נתנו לפירס שורת מודעות עצמית על ג'יימס בונד?
או שכולם רציניים מאוד לכל אורך הסרט..?
בדיוק סיימתי לראות את הסרט
במחשב. זו הפעם הראשונה שאני רואה סרט שהורדתי מהאינטרנט (בעצם כבר ראיתי מטריקס במחשב, אבל כבר הכרתי את הסרט, ובכלל לא אני הורדתי אותו, אז זה לא נחשב…), ואני חייבת לציין שזה לא כל כך נורא כמו שחשבתי, כי בכל זאת נהניתי. טוב, לא שזה היה שרק, או פיינל פנטזי, או כל סרט אחר שצריך לראות אותו דווקא בקולנוע, אלא רק שעת שיא 2.
את הסרט הראשון לא ראיתי, כך שזו הייתה הכרות ראשונה שלי עם הצמד חמד קרטר-לי. מאוד נהניתי מהסרט, בדיחות מצוינות, ולעומת רבים אחרים, כולל כותב הביקורת ירום הודו, אני דווקא מסמפטת את כריס טאקר, וקולו העורבי למדי מאוד ערב לאוזני, כך שזה בכלל היה כיף.
סצינות הפיצוץ באמת היו קשות במיוחד לסיספונד (אני חושבת שפגיעת הדף אמורה לעשות יותר נזק מאשר רק להפיל אותך על הרצפה), ואולי זה בגלל האפסאלון המאוחרת, אבל כמה שניות אחרי כל סצינת פיצוץ שכחתי מזה והמשכתי להתרכז בסרט כאילו כלום לא קרה.
יש לציין לטובה כל מיני שחקנים שהפציעו למספר דקות, כמו גרון עמוק שחזר מהמתים, זה ששיחק בסדרה המצוינת ז"ל קופידון שאת שמו אני לא יודעת (רגע רגע… ימד"ב… ג'רמי פיבן. יופי, עכשיו אני יודעת את השם שלו), וכמובן הילדה מנמר דרקון שכל הסרט בקושי דיברה אלא רק שלחה מבטים חדים לכל עבר, והראתה לנו איך היא יכולה להחזיק את הרגל באוויר בזווית בלתי אפשרית בלי לזוז מילימטר.
אה, כן, ואחלה פסקול.
את המשמרת לילה שלי העברתי בכיף. עכשיו רק נותר לבדוק אם גם הסרט הראשון מבדר באותה מידה.
בדיוק סיימתי לראות את הסרט
אבל ג'קי כן נפגע מההדף!
נו, במשרד – אחרי שהוא נפל הוא היה ממש בהלם!
זה מה שאמרתי,
שהוא נפל אבל חוץ מזה לא ממש נפגע (לא נפגע פיזית, בקשר לפגיעה נפשית בהחלט יש על מה לדון בענין).
זה מה שאמרתי,
לא משנה, בכל אופן ממש לא הפריע לי ששניהם לא נפגעו בסרט. זה חלק מהכיף בצמד הזה, נראה לי. ובכלל הסיבה היחידה שבגללה שמתי לב לכך שהם לא נפצעו זה בגלל כל ההתייחסויות לזה בדג.
חוץ מזה, אני מקווה שלכולם ברור שאני כותבת הכל עם חיוך. לרוב אני לא שמה סמיילי, כי זה נראה לי מובן מאליו, אבל לפעמים עונים לי כאילו כתבתי בצורה שונה. לא דווקא במקרה הזה, אבל כבר בכמה כתבות.
אז בכל מקרה תדעו לכם שאני אוהבת אתכם דגים יקרים, ותמיד תמיד כותבת בכוונה טובה.
:)
ירום הודו??
סליחה על הבורות המשוועת- אבל מה זה "ירום הודו" ?
כשמורידים סרט מהאינרנט
– האם הוא חתוך ל4:3? או בפורמט קולנוע נאמן ויפה- 1:2.35?!!
מה עם הסאונד? מורד לשני ערוצים בלבד? או מנסה לשמור על 5.1 דולבי דיגיטל?
ויש טריילרים לפני?
הקול של כריס טאקר לא ממש מעצבן. פשוט יש אנשים שלא סובלים את זה. (אמא שלי, למשל)
התגובה הזאת הייתה על :
אמת!
טריילרים!
אמא !
ומעל הכל-
אהבה….
ירום הודו - ביטוי לתרנגול כפרות
לא מדדתי את הגודל של המסך של הסרט… רגע… פתחתי אותו עכשיו לבדיקה. הוא מתחיל בפורמט ארוך, ואז מתכווץ. אז 3:4. אבל אני מניחה שיש סרטים בפורמט הארוך.
בקשר לסאונד – פה התקלת אותי. אין לי מושג איך מבדילים, ומה זה מה, ומה יותר טוב וכולי. יש איזה קורס על זה?…
אין טריילרים לפני, אבל אפשר להוריד אותם בנפרד.
התגובה הזאת הייתה על…
גודל! (האם קובע או לא?)
בורות!
ו…
הגדלת ראש.
הכל שאלה של מקור הסרט...
לריפים באינטרנט יכולים להיות כמה מקורות:
1. דויד – המקור החביב ביותר והאיכותי ביותר (אם כי בעייתי להכנה – לפתוח את הקידוד שלו דורש הממממממון מקום פנוי בהארד דיסק וזמן בלתי אפשרי – מדובר בשעות על גבי שעות). לא שזה מעניין את מי שמוריד את הסרט מוכן… אבל אני מכירה כמה אנשים שניסו וראו במה זה כרוך. כל הכבוד לעוסקים במלאכה…
פרופורציית המסך היא המקורית – בדיוק כמו בקולנוע/דויד המקורי.
את "כוכב הקופים" (החדש) ראיתי למשל בסינמסקופ (1:2.35).
סרטים אחרים יכולים להיות גם ב-9:16 – הכל תלוי במקרה.
2. צילום המסך באולם הקולנוע – בא לידי ביטוי באיכות רעה במיוחד. יתרונו הגדול – מאפשר לצפות בסרטים שטרם יצאו ב-DVD.
בדר"כ הפרופורציות יהיו מעוותות והרבה פעמים קצוות המסך חתוכים (אחרי הכל, מצלמת וידאו ביתית מצלמת בפורמט טלויזיוני 3:4 כמדומני, והכל תלוי במיקום באולם בו ישב הצלם…)
3. טלויזיה/וידאו – בעיקר בסרטים קלאסיים. איכות בינונית, והפורמט 3:4 כמובן.
עינת