ביקורת: טרילוגיית רורוני קנשין

מאת
רם קיץ
– פורסם ב 30 במרץ 2020Posted in: ביקורות
כי מסתבר שבכל זאת יש מדי פעם טעם בעיבודי לייב אקשן.

שלום ילדות וילדים, אנא פתחו את כרך 3 בספר "היסטוריית יפן" מאת פישוּ אָיי. נו, זה לא שאתם עסוקים או משהו.

הידעתם שיפן הייתה פעם בבידוד? לתקופה קצרה אבל, בערך 220 שנה.

הסיפור הוא כזה: השוגון השליט טוקוגאווה-כלשהו מאס בכל המיסיונרים הנוצרים האלה שמסתובבים במדינה ומפיצים דת, קולוניאליזם ודיסקים צרובים של חווה אלברשטיין ולכן החליט החבוב כי חלאס – יותר אין יוצא ואין בא לארץ השמש העולה (למעט בשלוש תחנות עגינה מפוקחות בדרום לצרכי מסחר. בכל זאת, עלי אקספרס ממש זול). האידיליה הזו נשמרה, כאמור, בערך 220 שנה, עד שב-1853 הגיע ליפן הקומודור האמריקאי מת'יו פרי (לא השחקן של צ'נדלר מחברים, אבל מצחיק לדמיין שזה הוא) וביקש מהיפנים בנימוס – עם 4 ספינות מלחמה – כי יפתחו את השער. דבר הוביל לדבר ותוך שנים ספורות חתם השוגון טוקוגאווה-כלשהו-אבל-אחר על הסכמי מסחר עם מספר מדינות, פתח שגרירויות והמדינה אף נכנסה חזק לקטע הזה של חליפות טוקסידו, כרכרות, רכבות ופנסי רחוב.

אולם היו כאלה שלא פצחו בשירה וריקודים נוכח מגוון הזרים האלה שכופים על יפן את התרבות, המנהגים והאריאנה גרנדה שלהם ובכיר המתנגדים הוא הקיסר עצמו. אממה, הקיסר הוא משחק טמגוצ'י של השוגון בערך מאז המאה ה-12 ולכן הדעה שלו שווה לטוסיק. ההתנגדות הגוברת של כניסת הזרים ליפן פתחה למעשה תנועה שקוראת להחזרת מוסד הקיסרות לשלטון – ובתנועה אני מתכוון מלחמה. קשה יהיה לתאר את אותה מלחמה, מלחמת בושין שמה, במספר שורות, אך אגיד בקצרה כי אחד משיאיה התרחש בקרב טובּה-פושימי ובו תומכי הקיסר (המחתרת, בתכלס) הביסו את צבא השוגון וניצחו הלכה למעשה במלחמת האזרחים (הקטע המצחיק הוא שבאותה נקודת זמן מאוחרת, גם הקיסר ותומכיו הבינו כי פתיחת השער למערב תוביל את המדינה לשגשוג. פשוט לטענתו, הוא גם יודע איך לעשות את זה נכון). מעתה שושלת טוקוגאווה אאוט. שלטון הקיסר אין.

והרבה מכך הודות להיטוקירי באטוסאי. באטוסאי הוא סמוראי שטוּפח בחסות תומכי הקיסר ונחשב ללוחם עלית מהשורה הראשונה, רוצח חסר תקנה ובחור עם שיער ממש ארוך ויפה. מעניין באיזה שמפו הוא משתמש. בכל אופן, סביר כי אם מישהו מכם הבחין בהיטוקירי באטוסאי שולף חרב לעברו, מפגש נוסף ביניכם כבר לא יהיה. עם זאת, לאחר הקרב האכזרי בטובה-פושימי, החליט היטוקירי באטוסאי כי חיי האלימות הם בעצם לא עבורו – ובמְקום לקבל תפקיד של קצין בממשל החדש, החליט הצעיר לנדוד ברחבי יפן תחת השם רורוני קנשין (משחק מילים על המונח "רונין", סמוראי בלי אדון).

אל תשננו למבחן את החומר מהפסקה האחרונה כי קנשין הוא דמות פיקטיבית (בערך, הוא מבוסס בחופשיות על סמוראי בשם קוואקאמי גנסאי שפעל באותה תקופה). קנשין הוא גיבורו של נובוהירו וואטסוקי, יוצר מנגה שכתב בשנות התשעים את "רורוני קנשין" – סדרת מנגה שלומר עליה את המילה "פופולרית" לא יעשה חסד עם מה שהיא באמת. 'קנשין' עשתה לז'אנר הסמוראים את מה שסדרת "שודדי הקאריביים" עשתה לפיראטים – הפכה אותם שוב למגניבים. עד 'קנשין', סמוראים ביפן כיכבו בעיקר בסרטי צ'אנברה – מערבונים יפנים עם סמוראים. ז'אנר הצ'אנברה מאופיין באקשן מהיר ועלילה לינארית, ורוב אותם סרטים מתרחשים בשושלת טוקוגאווה – תור הזהב של נושאי החרב. אך בשנות התשעים של המאה הקודמת מאס הדור הצעיר בדרמות התקופתיות המעט-בנאליות האלה והפופולריות של הז'אנר ירדה פלאים.

כאן נכנס לתמונה נובוהירו וואטסוקי שכתב ואייר את "רורוני קנשין" כמחווה לאותם סרטי צ'אנבארה, אך עשה בשכל כשהחליט כי עלילתה (בדומה לחוסר הפופולריות של הסמוראים ביפן בשנות התשעים) תתרחש אחרי תור הזהב של הסמוראים בימי שושלת טוקוגאווה – תקופה בה על פי חוק אסור לשאת אפילו חרב.

סדרת המנגה הפכה לאגדית מאז שהסתיימה ב-1999 והיא זכתה אף לעיבוד אנימה (עיבוד שנחשב לטוב רק בפרקים שעוקבים אחר עלילת המנגה) ולכן איש לא הופתע כאשר הוכרז כי הסמוראי האדמוני יגיע למסך הגדול. עכשיו, אני בטוח כי גם אתם יודעים שעיבודי לייב אקשן לסדרות מנגה ואנימה הם, במקרה הטוב, מפוקפקים, אך 'קנשין' נוצרה מלכתחילה כמחווה לז'אנר קולנועי ולכן אפשר לראות בכך סגירת מעגל פואטית.

סרטי "רורוני קנשין" (כיום טרילוגיה, בקרוב פנטלוגיה) עולים כמעט-תמיד בוויכוחים על עיבודי לייב אקשן בתור דוגמה ל-"אלה שעשו את זה טוב", והם השיגו זאת באופן זהה לסדרת שודדי הקאריביים – עם סצנות אקשן גרנדיוזיות ולעתים מגוחכות במכוון, נרטיב אפי ודמויות גדולות מהחיים (ובשני המקרים ספרי ההיסטוריה הם המלצה בלבד).

הסרט הראשון מ-2012, "רורוני קנשין" עוסק בקנשין שמגיע אחרי עשור של נדודים אל טוקיו – כעת הבירה של הממשל החדש – ומגלה כי רוצח מסתורי נושא את השם "היטוקירי באטוסאי" ומותיר אחריו שובל גופות של שוטרים. קנשין מתיידד עם קאורו, צעירה שמנהלת את הדוג'ו השכונתי שהוריש לה אביה המנוח, אך תלמידים בדוג'ו כבר אין, לא מאז שהיטוקירי באטוסאי המזויף התחיל לאיים על הציבור בתקופה זו של שלום.

בואו של קנשין לבירה משמח את צמרת המשטרה המקומית אשר מבקשת מקנשין עזרה, אך הוא – כאמור – תלה את החרב. סליחה, הפך את החרב: חרב הסאקאבה של קנשין היא ייחודית בכך שהלהב פונה לכיוון האוחז בה והחלק הלא-חד פונה החוצה – מה שאומר כי הסיכוי של קנשין להרוג עם הסאקאבה דומה לסיכוי שלכם להרוג עם מלפפון. אבל אל תזלזלו, כי קנשין – בדומה לבאטמן – עדיין יכול להשאיר אתכם מרותקים לכיסא גלגלים לשארית חייכם.

תוך פרק זמן קצר מסתבך קנשין עם איש עסקים שסוחר באופיום ועם צבא שכירי החרב שלו. קיצר, מנוחה הוא כבר לא יקבל בבירה.

עלילת הטובים נגד רעים הזו מעוגנת בנושאים אקטואליים, ובראשה שנאת זרים ולאומנות. אלה ימים חדשים ביפן וקצב ההתפתחות המהיר מביא לפערי מעמדות וחשש מפני איבוד הזהות של יפן. הסרט לועג לאנשי חליפות הטוקסידו שצמחו מתוך הכאוס ונראים כמו נמר עם פאה (נסו לחשוב על קפטן ברבוסה בשודדי הקאריביים 4), אך הם נבלי קריקטורה – הרעים האמיתיים הם הסמוראים לשעבר שנאחזים באידיאולוגיות של פעם ויעשו הכל על-מנת לפגוע בשלטון החדש, שלטון שהחליף את הסדר הישן והאלים ואשר קנשין שלנו  היה חלק קרדינלי בצמיחתו. שובו לאור הזרקורים של הסמוראי הידוע מתסיס את שני צידי המתרס. 

למען האמת, קשה לעודד את קנשין כאשר הצופים יודעים מה הוא עשה בעבר. סצנת פלאשבק מאמצע הסרט ובה קבוצת חברים בחגיגות חתונה פוגשים (לצערם הרב) את היטוקירי באטוסאי, מותירה אחריה תחושות אמביוולנטיות; רורוני קנשין חמוד ומגניב. היטוקירי באטוסאי אכזרי ללא אמוציות. התפיסה כי מדובר למעשה בשתי פרסונות באותו גוף היא הבסיס לסרטי הסדרה שעוסקים בזהותו של הסמוראי הנודד.

המלחמה הפנימית הזו של קנשין בין הרוצח שבו לשוחר השלום בתוכו מגיעה לשיא בסרט השני והשלישי מ-2014 ("תופת קיוטו" ו-"סוֹפה של אגדה", בהתאמה. שני הסרטים צולמו במקביל, ממש כמו הסרט השני והשלישי של שודדי הקרי… טוב לא חשוב). שני הסרטים מעבדים סאגה מפורסמת מהמנגה ובה טרוריסט מטורף, מאקוטו שישיאו (טטסוייה פוג'יווארה, הדמות הראשית מ-"באטל רויאל" ולייט מ-"מחברת המוות"), בונה צבא כדי לזרוע הרס וחורבן. יש לו סיבה טובה, אגב: אחרי פרישתו של קנשין בתור היטוקירי בטוסאי, שישיאו יורש ממנו את תואר ההיטוקירי (ביפנית "קוטל אדם" או משהו כזה), אך תומכי הקיסר הבינו כי לאחר שתוקם הממשלה החדשה קשה יהיה לתת לגיטימציה לפשעי המלחמה ששישיאו ביצע בשמם , ולכן החליטו להרוג אותו ולשרוף את גופתו. מקסים. 

שישיאו, בדרך לא דרך (ובזכות שלג) שרד – והוא פאקינג עצבני. אך יותר משהוא עצבני, שישיאו קר רוח, מחושב, גאון, אסטרטג, אמביציוזי וממש ממש חזק (ואת כל זה תלמדו כבר בסצנת הפתיחה של הסרט השני). עתידה של יפן בסכנה נוכח הצל ההולך וגובר שמטיל שישיאו, והיחיד שמסוגל לעצור את ההיטוקירי הוא היטוקירי. קנשין מבין כי עליו לזנוח את דרכו הפסטורלית על מנת להביס את המטורף, וגישת הבאטמן לא תעזור לו פה – קנשין מוכרח לרצוח. הוא עוזב את טוקיו ונודד לקיוטו, הבירה הישנה, על מנת לשים סוף לפסיכופת ואנשיו.

בעוד הסרט הראשון בטרילוגיה נהדר בפני עצמו וקליל מאוד, אלה שני סרטי סאגת קיוטו שמביאים את הסדרה לשיא שהופך אותה לאפוס קולנועי גדול מהחיים (והעובדה כי הפעם גם נינג'ות חלק מהסיפור הופכת את העסק לאדיר אף יותר). הסרטים לא דופקים חשבון להיסטוריה, ואם דמות נכנסת לשדה הקרב עם סיגריה דולקת בפה, או נבל מחליט לירות על סמוראים במקלע גאטלינג – מי אנחנו שנגיד שזה לא אמין? חשוב לציין, הסרטים האלה הוליוודיים במלוא מובן המילה: הרבה מהנבלים מדברים בהקצנה תיאטרלית, סמוראים משתמשים בנשקים לא הגיוניים (דמות אחת נושאת חרב שהיא גנבה מפיינל פנטזי) ולחלק מהדמויות יש יכולות שהן אמנם לא על טבעיות – אך הן בהחלט מהלכות על חבל דק בתחום. אפילו הפסקול הוא לא עוד שאמיסן מסורתי כמו שאוהבים לדחוף לסרטים יפניים תקופתיים, אלא מכיל, בין היתר, פילהרמונית, מקהלה וריף גיטרה חשמלית, כי פאק יה. "סטייל" הוא גולת הכותרת פה ואם זה מה שעוזר להביא את ז'אנר הצ'אנברה למאה ה-21, כל שנותר הוא לבקש עוד.

סטיגמה מפורסמת ממנה סובל הקולנוע היפני היא איכות משחק לא מי יודע מה – או שהיא תיאטרלית ומוקצנת או נטולת רגשות וכימיה, בלי אמצע. ובכן, אני שמח לבשר כי תצורת המשחק ב-'קנשין' היא גם תיאטרלית, גם נטולת רגשות וגם כל מה שבאמצע. 'קנשין' היא למעשה חגיגה של אמוציות: נבל אחד עשוי לדבר כאילו הוא מאיים להרוג דרדסים, וגיבור כלשהו, מנגד, לא פוצה פה בכלל. האהוב עלי מבין כל אלה הוא האג'ימה סאיטו, קצין משטרה שנותן לעיניים שלו לדבר ובכך לחדור לצופים ללב. הוא בלי צל של ספק הדבר הכי טוב שיצא מסדרת הסרטים הזו. הוא טיפוס כה מגניב שתרצו לשבת איתו לבירה ולהפוך למגניבים בעצמכם – רק מעצם כך שאתם עומדים לידו. אם לא עבור קנשין, צפו בסרטים לפחות עבור סאייטו.

מי שמחפש אקשן חסר מעצורים עם כוריאוגרפיה נהדרת ימצא ב-"רורוני קנשין" את כל מה שהוא מבקש ואף מעבר: קרבות החרב ממש (אבל ממש) מהירים והם נראים לעתים כמו שילוב בין ריקוד ברייקדאנס למחול, וכל זה בזמן "אמת" – מהלכים מדהימים, כאלה שבסרטים מערביים היו שמוצגים בהילוך איטי ופומפוזי, חולפים בטרילוגיה הזו במהירות של מצמוץ. גם אם תחשבו שחלק מהקרבות מגוחכים לפרקים (בסרט הראשון מתרחש קרב מאוד אלים במטבח, אך הצדדים עוצרים להפסקת אוכל) – משועממים בטוח לא תצאו פה. ניכרת בסדרה אהבה רבה לז'אנר הסמוראים והעובדה שהיא רגע אחד עושה שטויות ורגע אחרי לוקחת עצמה ברצינות תהומית – היא חלק מהקסם.

בקיץ הקרוב (אלא אם וורנר יחליטו שקורונה) צפויים לצאת לאקרנים שני סרטים נוספים שיחתמו את מעלליו של קנשין (ביפן, כאשר מצלמים סרטים במקביל, נוטים גם לשחרר אותם סמוך זה לזה. לידיעתך, הוליווד) אך עד אז, יש לכם הזדמנות נהדרת לגלות מחדש עד כמה סמוראים זה מגניב ומה הקולנוע היפני (ההוליוודי-סטייל) מסוגל לייצר כאשר המצרכים הנכונים נמצאים ברשותו והצוות יודע מה לעשות. את סרטי "רורוני קנשין" אני יכול לראות שוב ושוב והם לא יימאסו עלי אף פעם. אם היה לי זמן, הייתי מדבר גם על האפקטים הלא-רעים, מגוון הפעלולים עוצרי הנשימה ומרחיב עוד על האג'ימה סאייטו שמגיע לו לכל הפחות עבודת סמינר שכותרתה "סאייטו – כובש לבבות אדיר ומדהים או רק מגניב ונהדר?". 'קנשין' מבחינתי זה אסקפיזם נהדר, מצחיק ומרגש, רק אל תיגשו למבחן בהיסטוריה על סמך החומר שתלמדו ממנו.

תגיות: