"מת לחיות" באמצע מקרה ירי בבית ספר. אם הקונספט נשמע לכם מעניין, וחוסר הטעם המוחלט בלהפוך עשרות מקרי טרגדיה ברחבי ארה"ב לסרט אקשן לא גרם לכם להתרעם, אז בואו איתנו ל"Run Hide Fight" – סרט שמבטיח להיות "מת לחיות" באמצע מקרה ירי בבית ספר, ומקיים.
זואי הול (איזבל מיי) היא תלמידת התיכון הסטנדרטית שלכם – היא מדברת בראש שלה עם האמא שלה שמתה מסרטן, היא בקושי רב מדברת עם מישהו אחר, לובשת ג'קט צבאי כל הזמן ובזמנה הפנוי היא צולפת באיילים לפנות בוקר לפני בית הספר. מי מאיתנו לא מכיר שמונים כאלה. בכל מקרה, גישתה הלוחמנית מוכיחה את עצמה כאשר ב"יום התעלולים" של התיכון שלה, אחד מהתלמידים מחליט לעשות את התעלול הכי גדול ולרצוח תלמידים ומורים בדם קר – ומי אם לא זואי נמצאת בתפקיד הג'ון מקליין שמנסה לשחרר את התלמידים ולעצור את המצב, בעודה נאבקת בעוזרים שלו וסופגת עוד ועוד פציעות. כאמור: הסרט הזה הוא "מת לחיות" באמצע מקרה ירי בבית ספר, והוא מאוד ממוקד מטרה.
טוב, זה לא נכון – קודם כל, כי "מת לחיות" הוא סרט אקשן, והייתי שם את "Run Hide Fight" יותר בקטגורית המתח. יש פה פיצוצים, נכון, אבל קשה להגיד שיש פה סצנות אקשן: הדמויות בקושי נלחמות אחת בשנייה – בין אם בטווח קרוב או רחוק, אין מרדפי מכוניות ואין גם כל כך הרבה פיצוצים. וגם אם אפשר להגיד שטכנית הוא נופל בקטגורית האקשן על סמך סעיף טכני כזה או אחר, הרי שעיקר החוויה של הסרט היא לא ההנאה מאלימות והפיצוצים, אלא דווקא הפחד מהם – כי זה אומר שמישהו תמים מת. וזה אמנם לא בדיוק הלך הרוח שאתה רוצה בסרט אקשן, שם אתה אמור לשים בצד ענייני מוסר ולצפות בגלוני דם (או לא-דם, אם אתה בסרט PG-13) נשפכים, אבל בהתחשב בכך שזה מתרחש בתוך מקרה ירי של בית ספר, אני בסדר עם כך שהסרט לא מתענג על האלימות שלו. אני אפילו מברך על כך.
הסיבה השנייה היא ש"מת לחיות" הוא ככל הנראה סרט הפעולה הטוב בכל הזמנים (או מתמודד ראוי לכתר, בכל מקרה) ו"לברוח להתחבא להילחם" הוא אחלה סרט בז'אנר שלו, אבל בואו לא נגזים. יש את כל עלילת הצד עם זה שהגיבורה מדברת עם הרוח של אמא שלה, וכמה משפטים שהיו צריכים לרדת עוד בטיוטה הראשונה, וכמה התרחשויות שנעות בין חורי עלילה ל"ואז כולם הפכו למטומטמים ועיוורים" שמונעות מהסרט להיות יצירת מופת לדורות הבאים.
ובכל זאת, נכנסתי לסרט עם ציפיות מאוד נמוכות (30% בעגבניות רקובות, 13 במטאקריטיק, ועיקר הבאזז האינטרנטי סביבו לא קשור לסרט עצמו אלא לפורמט ההפצה שלו, תחת העיתון השמרני של בן שפירו, The Daily Wire – וקשה לא לחשוד שאולי יש קשר מסוים בין הדברים) וחשבתי שאני אסגור את הסרט אחרי כמה דקות, ואז נשארתי לצפות עוד, ועוד, ואז כבר הייתי בקצה המושב, ואז רציתי לראות לאן כל זה הולך (אם כי קשה להגיד שזה סרט "טוויסטים"), ולקראת הסוף גם הרעתי בלב לנוכח כמה רגעים.
קשה להגיד למה – אני לא יכול לשים את האצבע על משהו שהיה מדהים בסרט הזה: הבימוי, הצילום, העריכה, התסריט, המשחק – כולם טובים, אבל שום דבר בסרט לא גרם לי להגיד "אומייגאד". אז מה?
אולי זה כי בשנייה שמוותרים על ההשוואות ל"מת לחיות", מגלים סרט מחוספס בצורה שקשה לא לחבב. קחו את הנבל שלנו, טריסטאן (אלי בראון). האנס גרובר הוא לא, זה בטוח. במקום זה הוא שילוב מוזר של האנס גרובר, הג'וקר, והדמות של ג'ייק ג'ילנהול מ"חיית הלילה" – מישהו מחושב מאוד שרוצה את הפרסום, מוכן ללכלך את הידיים, הוא מניפולטיבי להחריד ומוכן להרוג את הקרובים אליו כדי להגיע למטרות שלו, יש לו איזה אידאולוגיה מקושקשת שנשמעת טוב אם לא חושבים עליה, חיבה להתנשאות על כולם והשורה התחתונה היא שכל זה לא משנה ואכפת לו רק מעצמו. זו איזושהי ערבוביה שבשביל להפוך לאיקונית באמת הייתה צריכה להיות מוגזמת ומוקצנת, ואולי אפילו מרפררת בצורה ישירה למקורות ההשראה שלה, אבל במקום זה היא סתם נער מעצבן שבטוח שהוא חכם יותר מכולם, אולי כי הוא ראה יותר מדי סרטונים של אנשים שמדברים בבטחון עצמי מופרז ביוטיוב והשתכנע שהם צודקים, אבל שכח שיש ילדה אחת בבית הספר שיותר חכמה ממנו. הוא מהנבלים שלמרות כל ההתפלספות שלו, אף אחד לא יצדיק אותו כמו תאנוס, אבל נראה לי שזאת הנקודה של הסרט – זה ילד מטומטם שמבלבל בשכל ושצריך לסתום את הפה שלו. יותר מזה, במה שהוא כנראה הציטוט של הסרט, הסרט מבהיר שהגיבורה שלו היא זאת שצריך לזכור במאורעות שכאלה, ולא הנבל. זה חכם, ונכון, וזה ראוי להערכה, אבל, נו, זה לא כיף כמו אלן ריקמן או הית' לדג'ר.
אולי זה בגלל הצורה שבה התיכון מרגיש בסרט – גדול ועצום וכולם מכירים את כולם אבל רק בצורה השטחית ביותר. מספיק בשביל להכיר את השם, ואולי עוד איזה פרט אחד, אבל בגלל שזה לא קומדית תיכון, זה נשאר בערך ברמה הזאת. זה גורם לאיזשהו ריאליזם חמקמק, כאשר זואי מדברת על תלמידה שמתה לה בין הידיים ובמילותיה "מה שידעתי עליה זה שהיא אהבה סוסים". זה לא הופך את הטרגדיה לפחות נוראית, אבל זה כן הופך אותה לאמינה – אי אפשר להכיר כל אחד, אבל זה לא הופך את המוות שלו בנסיבות שכאלה לפחות עצוב. ומכיוון שהדמות שלנו היא דמות משנית בכל סרט אחר, אין לה מאפיינים בולטים – אף אחד לא שונא אותה או אוהב אותה – היא פשוט שם, "הנערה עם הג'קט". מדברת עם כמה אנשים, מתעלמת מאחרים ומרכלת על כל השאר. קשה להגיד שזה ריאליסטי, אבל זה שונה מתחושת הסיפור המרוכז והספציפי שיש בסרטי תיכון אחרים לטובת תחושה יותר טבעית.
אולי זאת הגיבורה: כן, המסע שלה להתמודדות עם מות אמה הוא מגלגל עיניים ומגוחך לעיתים, אבל ככל שהיא עוברת עוד ועוד תלאות ואז קמה שוב, מחייכת ואומרת "עוד בבקשה" בחיוך הכי מגניב שיש, קשה שלא להיות לצידה. היא לא ג'ון מקליין – לעזאזל, היא גם לא בטי גילפין ב"משחקי ציד" – אבל אי אפשר שלא להעריך את התושייה של הנערה הזאת, ולרצות בטובתה, ובסופו של דבר מצליחים להרגיש שהיא יותר מסתם גיבור אקשן גנרי שדחפו עם מוטיב ידוע ולעוס אלא דמות רעננה ומגניבה בז'אנר גיבורי האקשן וזה מגניב. בנוסף, בניגוד למקליין, זואי חוזרת שוב ושוב לסיטואציה למרות שהיא בקלות יכולה לברוח – וההקרבה שלה לעשות את המעשה המטורף הזה, שוב ושוב ושוב, הופכת אותה לגיבורה ומעצים אותה.
ואולי זה גם, כמו שרמזתי, שיחסית לכמות הטעם הרע שאפשר להגיע אליו בלקחת מקרי ירי בתיכון ולעשות מהם סרט אקשן (או מתח, מה שלא יהיה), הסרט שומר על טון מכובד לרוב אורכו. הוא לא מתבייש בכך שהוא מנצל את הרעיון עבור סצנות אקשן, אבל הוא גורם לכל יריית אקדח להיות מורגשת אצל הצופים והמסרים שלו מתעסקים פחות בסוגיה הכללית ויותר בסוגיות הספציפיות. כלומר, פחות "הנה מה שאפשר לעשות כדי למנוע את המקרה הבא" ויותר "הנה הגישה הכללית שאנחנו חושבים שהיא נכונה להתמודדות עם מקרה כזה" (שם הסרט הוא אחרי הכל על פי הפרוטוקול שתלמידים ומורים אמורים לנהוג בו במקרה שכזה, פרוטוקול שהסרט קצת מתנשא עליו) – גישה שאין לי מושג אם היא נכונה, אבל היא בהחלט מכבדת במידה מה, גם אם היא מאוד "אקדחים זה טוב ומגניב" – אבל, נו, זה בערך המסר של כל סרט אקשן.
אולי זה פשוט השילוב של כל הגורמים האלה, שאף אחד מהם לא מעולה, אבל ביחד הם חווית צפייה מוצלחת.
אז, כאמור, "מת לחיות" בזמן מקרה ירי בבית ספר. אם אין לכם את המקום הרגשי להתמודד עם זה כי זה פשוט נושא רגיש מדי, זה מובן, ואם אתם חושבים שעצם הרעיון הוא עוול מוסרי, יש מצב שאתם צודקים, ואם אתם שונאים כל דבר שבן שפירו נגע בו, אז כן, נו, אין סיבה שזה ישנה את דעתכם. אבל אם אתם לא בקטגוריות הנ"ל ופשוט בא לכם לראות סרט מתח/אקשן טוב עם גיבורת אקשן מגניבה – אז וואלה, יש למה לראות את זה.
כאמור, את הסרט אפשר לראות חוקית (כרגע) רק במקום אחד
והוא האתר של ה-Daily Wire, שם תצטרכו להירשם כ-insider (עבור 12 דולר בחודש) בשביל הזכות לצפות בו, למרות שבטח יש איזה עניין של ביטול מהיר או משהו. לא יודע.
אגב, ראוי לציון שלמרות שהעיתון הנ"ל מפיץ את הסרט, הוא לא היה מעורב ביצירת הסרט בשום שלב עד שהוא הוצג בשלמותו בפסטיבל ונציה, ואז הוא פשוט קנה אותו.
יותר משזה סרט של Daily Wire זה נראה כמו סרט של Cinestate
לקבל את הלך הרוח של החברה הזו, אבל בלי הכישרון הטכני של ס. קרייג זהאלר?
נראה לי שאוותר
למרות שזאלהר זה לא
אציין שיש כאן בהחלט כשרון טכני כלשהו. אבל, כן, מבין גם את הטענה הזאת.
שאלה
למה לדעתך ירי בבית ספר זה יותר רגיש מטרוריסטים שמשתלטים על מטוס או על סרטי מתח משטרתיים או סדרה על מסתערבים או על בני ערובה או על כל סרט מתח או אקשן אחר שנע סביב תרחיש מציאותי שבו אנשים נפגעים? אני שואל באמת, כי אני יכול להרגיש שיש איזשהו הבדל, האמירה שלך נשמעה הגיונית בהתחלה, אבל כשחשבתי על זה לא הצלחתי להבין למה.
שילוב של כמה גורמים
הראשון הוא כמות ההתרחשות – כישראלי זה פחות רגיש עבורי, אבל כאמריקאי שמקרה שכזה קורה פעם-פעמיים בשנה (או מקרה מאוד דומה לו), זה לא מקרה חריג מאוד כמו "טרוריסטים משתלטים על מטוס" (שאומנם הרג יותר אנשים, אבל קרה פעם אחת). ויותר מזה: זה מקרה שנמצא במודעות של נערים שחווים תרגולים כאלה בבית ספר (לא יודע אם כולם, אבל לפחות בחלקם) וגם בכלליות בחדשות. הוא לא "תרחיש זר" כמו חטיפה במטוס.
השני הוא מוטיב הזרות של הנושא – בעוד שסיטואציה של בני ערובה או פושעים או כאלה, ברור מאוד שהם רעים, ושבדיכוטומיה של "טוב/"רע", הם הרעים, ושכל מה שהם רוצים הוא רע. במקרה של מקרי ירי בבית ספר, המצב מסתבך – לירות בחברים שלך בכיתה זה נורא, אבל קשה שלא לחוש איזה צער גם עבורם (ואכן אחד הסרטים הראשונים שנעשו על הנושא, "אלפנט", הציג דיוקן סימפטי במידה מה של אותם הרוצחים).
אז לצייר אנשים שכאלה כנבלים מוחלטים (כמו שהסרט הנ"ל עושה) זאת החלטה מוסרית מסוימת שבהחלט אפשר לדון עליה (לכאן ולכאן).
והתשובה השלישית היא כמובן, שהוא לא – ועל כן אני לא באמת משוכנע שיש בו פגם מוסרי ועל כן צפיתי בו וכתבתי עליו ביקורת חיובית *כולל על היחס שלו למקרי ירי*.
אבל אני לא עיוור לדיבור סביב הסרט, וראיתי אנשים שכן, ואני לא משוכנע ב-100% על כל זה, בייחוד כי אני מאוד רחוק מתרחישים שכאלה (בניגוד למה שגורי אלפי וערוץ 13 רוצים שנחשוב). אז אני יכול לנסות לענות בשמם, אבל תכלס הכי טוב שיענה מישהו שחושב את זה בעצמו, ולא מישהו שיכול להעביר דעה כזאת יד שנייה כמוני.
פעם פעמיים בשנה...?
מעל 20 מקרים ב-2019 בלבד: https://abcnews.go.com/US/schools-shootings-common-incidents-radar-2019/story?id=67040402 (לא בכל המקרים היו הרוגים; ובכל זאת).
אגב, אפשר לבקש ספויילר? מהו "*ה*ציטוט של הסרט" שהכתבה מזכירה?
אבל התכוונתי למקרים עם הרוגים
כי כלומר, יש הבדל בכל זאת בין "ילד עובר בין כיתה וכיתה ומנסה להרוג כמה שיותר אנשים" ל"שני ילדים שיחקו עם אקדח בחצר בית הספר".
יש מצב, כמובן, שזה עדיין יותר.
לגבי הציטוט, הוא לא מאוד מעודן: Isn’t it a shame that after all your hard work they aren’t going to remember you. They’re going to remember me.
גם מקרים בלי הרוגים הם די טראומטיים
מישהי שאני מכיר היתה בלחץ יום שלם בשבוע שעבר כי אמא שלה מלמדת בבית ספר בדי.סי, והיה active shooter. כולם היו נעולים ושקטים בכיתות סגורות וחשוכות במשך שש שעות, ורק כששחררו אותם הסתבר שהיה יורה אחד והוא נתפס תוך רבע שעה, אבל רצו לוודא שהוא אכן יורה אחד ואין עוד אחרים וכו'. וכל זה בזמן שקורונה והחלונות הסגורים מעלים את הסיכוי להדבקה. אף אחד לא מת מהיריות, הפעם, אבל זו עדיין חוויה קשה ומשמעותית, וכנראה לא הפעם היחידה שזה יקרה להם בזמן בית הספר היסודי (או אפילו מקובץ לתקופה מוגבלת, כמו שהיה לנו עם מלחמת המפרץ, למשל.)
כן, זה ברור
אבל אני מדבר על כך שהרשימה שפורסמה למעלה לא כוללת רק מקרים של "נגמר בנס" אלא מקרים של "לא התחיל בכלל". כאמור, הרשימה כוללת כל מקרה ירי בתוך בית ספר, ובמדינה עם בעיית אקדחים ורובים כמו ארה"ב, הרבה מהבעיות הם בכלל לא המקרה המצער של "יורה פעיל" אלא "אנשים שמביאים אקדח כדי להתאבד בבית ספר" או "משחקים עם אקדחים" או דברים שכאלה.
זה לא "אה, זה בסדר", מן הסתם. אבל השאלה "האם כל פעם שאקדח נורה בתוך בית ספר זה נחשב "מקרה ירי"" זה טוב, גם טכנית נכון, גם דבר שאני חושב שאכן צריך לעקוב אחריו, וגם כמו שאמר טווידלדי – מניפולציה מסוימת.
אני עוד זוכר את היום שראיתי את הרשימה בויקיפדיה
של כמות הירי בבתי ספר בארה"ב, וכמה הייתי בהלם ששלחתי לכולם את העמוד הזה.
ואני זוכר את ההפתעה שהרשימה ששלחתי כוללת רק את המאה 21 ואז מבינים את הפרספקטיבה של התופעה הזאת
https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_school_shootings_in_the_United_States
זו קצת, וכשאני אומר קצת, אני מתכוון 'הרבה', מניפולציה עיתונאית..
ההגדרה שמסתמכים עליה של Mass Shootings ושל School Shootings מכניסה פנימה חיסולי חשבונות בין שני תלמידים ומלחמות כנופיות (עצוב, אבל זה קורה ודי הרבה) יחד עם מקרים כמו קולומביין וסנדי הוק, שהם מה שאנשים חושבים עליו כשהם מדברים על 'ירי בבית ספר'.
מקרים כאלה – ירי 'אקראי', של יורה שלא בא לחסל חשבונות אישיים ולא בא כמלחמת כנופיות אלא לרצוח תלמידים כתלמידים, יש הרבה פחות – בין 55 ל-60 מקרים (בחלקם כמה משתתפים) בארה"ב מאז קולומביין עד 2019, כולל נסיונות פיגוע שלא צלחו אבל לא כולל מקרים בהם בתחילה פורסם שמדובר בפיגוע בית ספר ואז הפחיתו את האישומים (שלושה מקרים, מהם אחד מוזר במיוחד באלסקה, שם דובר בילדים בני 13 בערך, ואחד החשודים הראשיים קיבל השעיה לשנה, לכתוב חיבור בן 5000 מילים על ההשפעה של ירי בבתי ספר בארה"ב, פלוס מאה שעות עבודה לתועלת הציבור).
כל הנתונים ממחקר שערכתי בזמנו על הדמיון וההבדל בין רוצחים גזענים לבנים ורוצחי בתי ספר,
אפשר למצוא אותו פה:
https://www.academia.edu/42135552/Studying_the_Links_Between_White_Supremacist_Terrorists_and_School_Shooters
ואת הדטהבייס שהכנתי לכבודו, שכולל את כלל המקרים ברחבי העולם למעט סין, פה:
https://www.academia.edu/41628856/White_supremacists_and_school_shooters_database
אני מבינה מה אתה אומר, אבל אני לא בטוחה שזה משנה
ז"א, אני לא בטוחה אם זה משנה לי בתור אמא אם אני צריכה לפחד שאיזה רוצח המונים יכנס לבית ספר וירה בכולם כמו משוגע, או שאיזה חבר כנופיה ילך לסגור חשבונות בבית הספר והילדים שלי עלולים להפגע מכדור טועה.
אז מעבר לעובדה שכל מספר שהוא גדול יותר מאפס mass shootings בשנה הוא גדול מדי בעיני, אני חושבת שמאחר ובשני המקרים מדובר על הקלות שבנשיאת נשק לכל מקום, כולל בית הספר, לא יודעת עד כמה ההפרדה שעשית היא קריטית לנושא
בוודאי שזה משנה.
במחקר פירטתי לא מעט על זה, אבל המאפיינים של המבצעים שונים, זמינות הנשק שונה ועוד לא מעט.
כל מספר גדול יותר מאפס הוא מוגזם, ועדיין רצוי להבין את ההבדלים בין התופעות כדי להילחם בהן ביעילות רבה יותר.
משנה למה?
משנה לצורך קביעת מדיניות ממשלתית? כמובן.
משנה מבחינת הטריגר הרגשי שבסרט כזה יוצר אצלי, במיוחד אם אני אמא אמריקאית ממוצעת? לא בטוחה…
מבחינת מדיניות, כמובן.
אני הייתי מת מפחד אם הבנות שלי היו הולכות לבתי ספר עם מלחמת כנופיות.
אני לא יודע איך אתה מפרש את הנתונים האלה
אבל גם אם הולכים על הקצה התחתון שלהם – כלומר, "רק" 55 אירועי ירי ההמוניים לאורך תקופה של 20 שנה – אתה מדבר פה על 2.75 אירועים כאלה בממוצע מדי שנה. נכון, ארה"ב היא מקום גדול, אבל כמעט שלושה אירועי ירי המוני כל שנה בממוצע זה *המון*. זו לא אנומליה, זו בעיה רצינית.
וגם מקרים של מלחמת כנופיות או סכסוך בין תלמידים שמעורב בהם נשק חם לא צריכים להיות הסטנדרט, אגב.
אם אתה לא יודע איך אני מפרש את הנתונים, במקרה צירפתי
מחקר שלם שבו מוסבר בדיוק איך אני מפרש את הנתונים
עוד נקודה אולי היא שמקרי ירי המוני על ידי בודדים (בניגוד לארגוני טרור)
וספציפית, מקרי ירי בבתי ספר, הם האירועים שעומדים במוקד הויכוח סביב התיקון השני לחוקה וזכויות הנשק בארה"ב. כלומר, בניגוד לאירועי טרור שנתפסים כ"כוח עליון", או לפחות תוצאה של מדיניות מאוד מורכבת, התפיסה של תומכי הגבלות על נשק (שאני מסכים איתה) היא שהרבה ממקרי הירי על ידי בודדים יכלו להימנע בקלות אם התפוצה של נשקים בארה"ב הייתה הרבה יותר נמוכה, כפי שהיא במדינות אחרות. אני נוטה להניח מהתיאור שהסרט נתפס כתומך באידיאולוגיה השמרנית/ימנית של "הדרך לעצור איש רע הם נשק הוא איש טוב עם נשק", ולכן מעורר סלידה על ידי מבקרים ליברלים.
ממש לא הבנתי למה הDaily Wire החליטו להפיץ את הסרט הזה.
לא קלטתי בו שום מסר שמרני מובהק. אפילו לא משהו בסגנון בעד "התיקון השני".
בכל מקרה, זה אכן סרט טוב. לא מצוין או משהו שייכנס לטופ 10 שלי של השנה אבל זה סרט שאכן עשוי טוב. אני די משוכנע שציון המבקרים הנמוך הוא כתוצאה מהנושא הרגיש.
היה שווה את ה 12 דולר
ובדיוק כמו בביקורת – באמת אחלה סרט אקשן שבעולם, עם כמה קטעים מיותרים (רומנטיקה מיותרת, אבל לא מזיקה מדי. אבל בעיקר כל הסיפור עם האמא שאפילו לא מסתיים עם קתרזיס נורמלי). בקיצור, בתוך 1:49 שעות יש לפחות 1:30 שהם ממש אחלה. טוב לי עם זה.
בן שפירו
ועכשיו שאני קורא את התגובות ברשת (עגבניות, ימד״ב וכו׳), אני *** אם כל הביקורות השליליות הם רק בגלל שזה בן שפירו. בסך הכל, מדובר בסופו של דבר בסרט מאד יעיל גם אם קצת גנרי, ועם דמות ראשית סימפטית. אני פשוט לא יכול להבין איך אפשר לא לחבב (לא לאהוב ,אבל לחבב) את הסרט פרט לשני דברים
א. הנושא קונטרברסלי. אבל יש הרבה נושאים קונטרברסליים. לעזאזל, אנחנו חיים בעולם שבו היתה אמא!
ב. בן שפירו, אלא מה.
מה הקטע עם שפירו? למי שלא מכיר
תמיד כשאני רואה פער כזה ב-RT בין המבקרים לצופים אני חושש אם להשקיע את הזמן בסרט כזה
אני לא יודע, כאמור, אם הכל זה שפירו
אבל בנוגע לשאלה: פרשן ימני-שמרני שבנה לעצמו שם בעקבות סגנון הדיון שלו וקאצ'פרייזים כמו "לעובדות לא אכפת מהרגשות שלכם" או מכירת כוסות של "דמעות של שמאלנים". היה לנו באתר דיון ארוך מאוד עליו פעם, אם כי לא בנושא אקדחים בארה"ב דווקא.
תודה
כל עוד הסרט מצדיק צפייה אני לא נכנס (עם עצמי או עם אחרים) לדיונים הארוכים על המסר וכל זה. גם ככה בסופו של דבר זה לא באמת משפיע על אף אחד
יש לציין שלבן שפירו או לעיתון שלו לא הייתה שום מעורבות בהכנת הסרט עצמו
חברת הפקה אחרת הייתה אחראית לזה והDaily Wire פשוט קנו את זכויות ההפצה אחרי שהסרט כבר הושלם. אני לא ממש מבין למה הם עשו את זה כי לא ממש קלטתי טונים שמרניים מהסרט. אולי הם סתם רצו לעשות כסף וחשבו שלסרט הזה יהיה קהל רחב.
טונים שמרניים יש מצב שיש
בעיקר מכיוון שנדמה לי שהסרט מצדד בהחזקה לנשק ככלי שיכול להגן על עצמך , למרות שזה נתון לפרשנות מסוימת
יותר פשוט להגיע דווקא לפרשנות הפוכה מהסרט
שאם היה פיקוח נשק בארצות הברית הרעים בסרט לא היו משיגים נשק מלכתחילה כי מדובר פה בנערים עד גיל 18.
בכל מקרה לפי האינטרפרטציה שלי אין פה אמירה פוליטית לגבי התיקון השני לפה או לשם. לפחות לא יותר מכל סרט אקשן אחר סטייל "מת לחיות".
כן בדיוק כמו שהאיסור על נשק בישראל מונע מבני נוער בחברה הערבית לקנות m16 בכמויות מסחריות, אה רגע
אני יכול להבטיח לך שאם חוקי הנשק בארץ היו כמו בארצות הברית המצב היה הרבה יותר קטסטרופלי. ובכלל כמות הנשקים בחברה הערבית זה בגלל חוסר אכיפה ולא בגלל חוק קיים.
מעבר לזה, הוא יחודי בין אחרים שדומים לו
בזה שהוא מתיימר להיות הגיוני ורציואנלי, ובכך מנסה להוכיח שמי שלא מסכים אותו ("שמאלנים") הם לא רציונליים וטיפשים, אבל בעצם רוב הטענות שלו ומראית העין של רציונליות מתבססות על דמוגוגיה, יכולת לדבר ממש מהר, ותמיכה של קהל, ובהרבה מקרים כשהוא מדבר אם מישהו באמת רציונלי הטענות שלו מוכחות כשטות, אבל הוא מתעלם מזה.
מה שעצוב זה שהמשפט על העובדות די נכון בפני עצמו, ובהרבה מקרים היה יכול להיות משפט נכון לחיים…אלא ששפירו הוא זה שפירסם את המשפט, והוא משתמש בו בדיוק במקרים הבודדים שבהם המשפט הזה לא נכון ויכול להיות משומש לרעה.
אז ראיתי
הביקורת קולעת, אקשן סבבה, משחק טוב, הרעיון של היורים להיחשף בלייב ולהשתמש ברשתות החברתיות לטובתם ולתקשר עם הצופים היה מתאים וייחודי ביחס לסרטים דומים בז'אנר. החסרונות העיקריים כאמור בביקורת – כל המטרה של היורים ובמיוחד הנבל הראשי או הדרך שהם מנסים להשיג אותה בכלל לא ברורה או הגיונית והסצינות עם האמא.
בסה"כ סרט סביר עד סביר פלוס, שילוב של כמה דברים שראיתם הרבה בעבר אבל כנראה לא ממש ככה ואפס פרשנות פוליטית, אם כבר קצת חברתית על ה"נערים של ימינו" למרות שגם זה רק אם מחפשים בכוח.