במקור: The Royal Tenenbaums
תסריט: ווס אנדרסון, אוון ווילסון
בימוי: ווס אנדרסון
שחקנים: ג'ין הקמן, אנג'ליקה יוסטון, בן סטילר, גווינית' פאלטרו, ביל מוריי, לוק ווילסון, אוון ווילסון, דני גלובר
ראשית, כדי להזים כל שמועה זדונית או אי הבנה – אהבתי את 'משפחת טננבאום'. נהנתי מהסרט כמו שלא נהנתי כבר זמן רב (אם נתעלם מ'שר הטבעות', כמובן).
הכל פשוט נהדר, ללא רבב. זה מתחיל בתסריט המבריק: עצוב ומצחיק, שנון ומרגש, הדמויות אנושיות אך מוזרות ובנויות כקריקטורה בעלת עומק ורבדים נסתרים. השחקנים? נהדרים כולם, והנבחרת שנאספה לצורך סרט זה היא בהחלט רבת יכולת. ורואים את היכולת הזאת, ללא ספק. אפילו העכברים הדלמטיים שיחקו נהדר, כפי שטרחה לציין בת-לוויתי בטרם נרדמה.
כן, כתבתי עכברים דלמטיים. צ'ז (בן סטילר), בכור הבנים לבית טננבאום החל בהרבעתם עוד כשהיה ילד. הוא מכר את העכברים לחנות חיות המחמד המקומית, ובכך הניח יסוד למה שיהפוך לאימפרייה פיננסית עצומה. בתיכון כבר עסק בסחר בנדל"ן, ועוד בטרם היה בן 18 תבע לדין את אביו.
היום? כשנה לאחר פטירת אשתו, צ'ז נשאר לבדו עם שני ילדיו – ארי ועוזי – עליהם הוא מגונן כמו אמא יהודייה טובה. הוא לעולם אינו נראה ללא האימונית האדומה שלו, וילדיו לבושים כמוהו.
הוא לא דיבר עם אבא כבר שנים רבות.
מרגו, האחות המאומצת (גווינית' פאלטרו כמו שמעולם לא ראיתן אותה. מבטיח) זכתה כבר בתיכון במלגת עתק כפרס על מחזה שכתבה. מאז היא המשיכה לכתוב מחזות שהקהל אהב, וכך גם הצופים.
היום? היא כמעט לא יוצאת מחדר האמבט, שם היא משכשכת את זמנה מול מסך הטלביזיה בהתחמקות מבעלה האוהב. כאשר היא כן יוצאת מהאמבטיה, היא לעולם לא נראית ללא מעיל הפרווה שלה, ו-(חצי) אצבע מעץ.
היא לא דיברה עם אבא כבר שנים רבות.
אחיהם הצעיר, ריצ'י, היה ספורטאי מחונן – אלוף טניס שזכה באליפויות רציפות רבות, עד שיום אחד התמוטט על המגרש בעת משחק.
היום? הוא משוטט לו ביאכטה במרחבי הגלובוס. הוא לעולם לא נראה ללא רעמת שיער ג'ון-לנונית, זקן תואם ועניבה. נוסף על כך, הוא מאוהב באחותו.
הוא לא דיבר עם אבא כבר שנים רבות.
משפחה של גאונים…
ואז הסרט מתחיל.
אבי המשפחה רויאל טננבאום (ג'ין הקמן בקאמבק מפואר – שמתם לב לאחרונה מתי הוא עשה סרט סביר? נדמה לי ש'סופרמן' היה האחרון), מגלה יום אחד שהוא חולה. הוא יוצר קשר עם רעייתו, איתה לא דיבר מעל שבע שנים, ומספר לה על מותו הקרב: שלושה, אולי ארבעה חודשים, לא יותר. הוא רוצה לחדש את הקשר עם משפחתו, עם ילדיו, אפילו עם נכדיו שלא פגש מעולם. לילדיו קשה לשכוח שהברנש פשוט חלאה, ושהסתדרו טוב מאוד בלעדיו עד כה. גם האשה לה נישא לפני שנים רבות (אנג'ליקה יוסטון, מתוקה כבימי משפחת אדאמס), מודאגת למשמע הבשורות הרעות. אבל הוא הרי נעדר שנים רבות כל-כך וזה עתה היא גילתה שהיא אוהבת את רואה החשבון שלה והוא מאוהב בה. האם הסמיכות של פריחת הרומן הזה הזאת לנסיונותיו של רויאל לחזור לחיק משפחתו היא מקרית בלבד?
בין לבין שלובים סיפורים נוספים.
למשל אלייז'ה "אלי" קאש, השכן וחבר הילדות, שלמרות כל נסיונותיו מעולם לא היה טננבאום אמיתי, מפרסם מערבונים שהקהל אוהב והמבקרים לא כל כך. פעם, גם הוא קיבל ביקורות טובות. היום הוא מכור למסקלין (נו, החומר המשובח מ-'פחד ותיעוב בלאס וגאס'), ולעולם לא נראה ללא בגדי הקאובוי שלו: כל הסיפור – מהמגפיים ועד הכובע. הוא גם מנהל רומן עם מרגו.
מרגו, כפי שכבר הוזכר, נשואה. בעלה (ביל מארי) הוא פסיכולוג מזוקן, שחולם לפרסם מחקר מקורי משלו ולזכות בתהילת עולם. הוא עדיין אוהב את אישתו, והיא בערך עדיין אוהבת אותו.
ויש גם איזה הודי אחד, ומונית צוענית.
הסרט נשמע הזוי, והוא בהחלט כזה – אוסף מריר של אפיזודות, כל כך טראגיות עד כדי שהן משעשעות, שמזכירות את ספריו של ג'ון אירווינג ('תקנות בית השיכר', 'העולם על פי גארפ', ואם לא קראתם את ג'ון אירווינג, רוצו לקרוא. עכשיו). הסרט הוא בעצם אוסף של דמויות אקסצנטריות, שהמספר עוקב אחריהן כמעט מרגע הלידה. יש אפיזודות מוזרות ובלתי קשורות לכאורה, המקבלות ערך או התייחסות רק לאחר הרבה שנים. ובעיקר, הרבה טראגיות מענגת לעתים עד צחוק רם.
אני מבין שהומור מסוג זה לא ידבר לכל אחד. הומור זה דבר מאוד יחסי, ומשתנה מאדם לאדם. אני עצמי נהניתי עד מאוד, פרט לקטעים בהם בחר הסרט לגלוש להומור גשמי וירוד יותר, כמו אותו קטע למשל בו אדם הולך, ואז נופל לבור. גם מזה יש כאן. אבל מעט.
השארית עדיין מרכיבה מכלול מרתק ומרשים, פסיפס של דמויות שכל אחת מהן מהווה עולם שלם בפני עצמה, והסך הכל רב עוד יותר. סיפור אנושי על אנשים יוצאי דופן.
כן, אני בהחלט חושב שהסרט מושלם. לא יצירת המופת של העשור, אבל בהחלט יצירת המופת של השבועות האחרונים. היותו של הסרט מושלם לא מחייבת את היותו גם גדול מהחיים. לא, יש לנו כאן סיפור קטן ומינורי, על משפחה שלא מתפקדת. נכון, כולם גאונים. נכון, אמא שלהם היא א. יוסטון. אז מה? הם עדיין אומללים כמו כל בנאדם אחר.
אולי לא משהו שהייתם מצפים מהווילסונים או מבן סטילר.
לסיכום, מענג.
(במחשבה שנייה, לו אנג'ליקה היתה אמא שלי – גם אני הייתי אומלל).!סוף!
- האתר הרשמי
- גווינית' פאלטרו – מגה אתר
- אנג'ליקה יוסטון – אתר מעריצים
- ביל מוריי – אתר מעריצים
- פורטל לילדים גאונים
- טניס .קום
- ג'ון אירווינג – על אוסף הסיפורים
- עכבר דלמטי
- תחליפים לאצבע-עץ
אוף. ביקורת נהדרת.
ממש קולעת לדעתי.
ישר כוח על עוד ביקורת מוצלחת.
נקודה למחשבה
למה סרט כל כך מבריק ןמסוגנן ננטש במחצית על ידי שליש אולם ושליש אחר מפהק כל הדרך לסוף?
כי מישהו קצת פחות מבריק החליט לשווק אותו כקומדיה.
זה לא קומדיה.
זו טרגדיה.
שנונה ומרתקת – כן, מצחיקה – פחות. מי שמצפה לאקדחים שמתים מצחוק ומקבל אנסמבל שחקנים מבריק בסרט איטי מסוגנן וחכם – סופו שיפהק.
נקודה למחשבה לצוות היחצ"נות.
נקודה למחשבה ולא רק ל
אם אתה מתכוון לדבריך ואם אתה צודק אז אין שום ספוילר בנ"ל – רק תעשה טובה לציבור הרחב בדברים אלו.
)
ואם רוצים ממש לדייק אז ליד ההגדרה של ז'אנר הסרט הזה אפשר להצמיד את הביקורת הזו (
נקודה למחשבה
העלית פה נקודה מאוד מעניינת.
אני גם נפלתי למלכודת ה"קומדיה" של סרט זה וציפיתי להומור שנון ומשובח.
יתכן שהייתי יותר נהנה יותר אם היו לי ציפיות שונות.
אבל…
הבעייה בכל זאת בסרט, היא שאפילו אם היו מסווגים אותו כטרגדייה חכמה, התסריט עצמו לדעתי עדיין לוקה בחסר.
יש בו הרבה רעיונות טובים, אבל גם בתור דרמה, טרגדייה או איך שלא נקרא לסרט, הרעיונות שיש בו לא מחזיקים סרט שלם.
אני תמיד בעד ביקורת עצמית
וקיפוד – פשוט הגדרת את המונח מחדש…
עוד לא ראיתי את הסרט והוא כמובן ברשימת המידיים שלי במיוחד לאחר אנלוגיה מפתיעה במיוחד שקיפוד ביצע בביקורת – ג'ון אירווינג אתה אומר?! קנית אותי מיד למרות שהניסיון שלי כרגע מסתכם בגארפ (ספר מעולה, סרט מצוין אבל לא ממש קשורים אחד לשני מלבד אינטרפרטציה כללית), אבל אם הצליחו לפתח את הדמויות כמוהו והאפיזודות הזויות – אז זה צריך להיות טוב.
בלי לזלזל – באויב המדינה לג'ין הקמן היה דווקא תפקיד לא רע! (ואל תשכח את הבלתי נסלח).
העכבר הדלמטי
ממש חמוד…
למרות שבלינק שהבאתם הוא עולה 22 דולר, ובלינק הבא:
http://quicksitebuilder.cnet.com/lynnconnolly/cgandpcm/id19.html
הוא עולה רק 10 פאונד (14.25 דולר).
מה עם לעשות סקר שוק?
העכבר הדלמטי
אפשר לייצר לבד עם עכבר רגיל וטוש פרמננט שחור… בהצלחה!
למה אתה משמיץ
הקמן מיודענו שיחק ב'בלתי נסלח', היה קרן האור ב'Get Shorty', עשה תפקיד אינטנסיבי ב'Crimson Tide', אבל בעיקר הדגים משחק משובח ב'Under Suspicion', המחזה/סרט (בעצם כמעט דיאלוג ארוך) שלו ושל מורגן פרימן – סרט מעולה שלא הצליח במיוחד.
צודק, השמצה.
אלא מאי, את אף אחד מהסרטים שציינת לא ראיתי ולא עלה בי חשק לראות (חוץ, אולי, מאתה-יודע-מה).
(שיסקליימר – דיברתי על סרטי טובים. לא תפקידים טובים. כאלה באמת מזמן לא היו לו.)
מסכים עם הקיפוד.
סרט נהדר, כל עוד לא באים אליו בכוונה לצחוקץ אני דווקא אהבתי גם את הקטעים הפיזיים- הם היו מספיק מבודדים בשביל לההנות מהעובדה שאדם הולך הולך הולך ונופל לבור.
בכל מקרה, הנה הביקורת שלי (חצי אפויה):
פרק 1, ובו יסופר על ילדי פלא שהם לא מקאולי קאלקין
מי שמסתכל על ילדי פלא, יכול לחשוב שהעולם שייך להם. הם מוצלחים, הם צעירים, הם מופיעים בכל מני תוכניות אירוח ועל שערים של מגזינים. אבל משהו משתנה כשהם מתבגרים. פתאום, מה שהיה חמוד וחדשני כשילד בן 9 עושה אותו, מאבד מהעוצמה שלו בידיו של בן שלושים… פתאום, ילדים שהיו גאונים לפני התיכון, צריכים להתחרות באנשים מוכשרים לא פחות שלמדו את אותו המקצוע בתזמון המתאים. וזה קשה (ראה ספרו של ד"ר א. נונינגר: "ילדים טובים, ילדים טובים יותר").
גם ילדי משפחת טננבאום לא שונים מההכללה הגסה שהיית במשפט הקודם. ולמזלנו, גם לא ווס אנדרסון. ווס אנדרסון ביים את אחד הסרטים הטובים, מעניינים וחמודים שראיתי השנה, וכולו בן 32…
פרק 2, ובו תסופר העלילה (עם עכברים דלמטיים) [הייתי מוריד את החלק הזה, אבל דיברתי על חלקים שונים בעלילה מקיפוד- בכל מקרה, לא חבל על הבדיחות?]
ילדי משפחת טננבאום היו ילדי פלא. צ'אז היה איש עסקים ממולח שהרוויח מליונים ע"י יצירת עכברים דלמטיים (שזה חמוד כמו שזה נשמע). ריצ'י היה אלוף טניס (ראה ספרו של ע. מנסדורף: "איך כמעט התחתנתי עם ברוק שילדס"), ואילו מרגו, למרות היותה בת מאומצת, הייתה מחזאית שזכתה בפרסים עוד לפני שהתחילה לעשן. אבל, יום אחד, עזב אביהם, רויאל, את הבית.
ואז אנו קופצים 22 שנים לעתיד. הקסם של ילדי טננבאום נגמר, ושנות הזנחה נפשית מצד הוריהם השאיר אותם חורבה פסיכולוגית. ריצ'י הפסיק לשחק טניס לאחר התמוטטות נפשית ומשייט סביב לעולם. מרגו התחתנה עם רופא מבוגר, חיה באמבטיה, והמחזות שלה כבר לא חשובים כמו שהיו. צ'אז איבד את אשתו בתאונת מטוס ומאז חי בחרדה קיומית לחיי ילדיו, עוזי וארי (ראה כתבה בעיתון קולנוע פלוס- אולם ומלואו: "שמות הלקוחים מסיירת מטכ"ל בסרטיו של ווס אנדרסון, חלק א"'). דווקא חברם מילדות, איליי, הפך להיות סופר מצליח ופרופסור לספרות- מה שמלמד שלפעמים אפשר להצליח גם אם הולכים בדרך הרגילה של החיים.
העלילה המרכזית מתחילה כשאם המשפחה, את'לין, מחליטה להתחתן. האב, רויאל, שאיבד את כל כספו לאחר שנתבע ע"י בנו צ'אז, מחליט שזהו הזמן הטוב ביותר לחזור לחיי משפחתו. הוא מזייף סרטן קיבה ועובר להשתכן בבית. האם הוא יחזור לחיי משפחתו? או שמא תחשף תרמיתו ואנו נזכה לסוף לא הוליוודי במפגין?
פרק 3, ובו יסופר על מאפייני הסרט ועל מוניות "הצועני"
הדבר הראשון שבו שמים לב כשהולכים לראות את משפחת טננבאום הוא הכמות העצומה של שחקנים מפורסמים שמשתתפים שם, עד כדי כך ששחקנים מוערכים כמו ביל מוריי או דני גלובר, שיכולים להחזיק סרט שלם על כתפיהם, נדחקים לתפקידי משנה מעוטי מסך. רמת המשחק בסרט קרובה לרמות המוגדרות "בריטיות", אפילו אצל שחקנים שחשבת קודם שבאמת לא יכולים לשחק (ראה את ביקורתה של ס. רין: "הפיאסקו ששמו זולנדר").
דבר נוסף שבו מצטיין הסרט הוא בעיצוב (ראה מאמרותיו של ר. פיש: "אין מקום לעיצוב בביקורת"). הסרט בנוי כמעין ספר, בו כל פרק "מתמקד" בשמות אחרת. מדי פעם, מתקבלת הפסקה מתודית כאשר עולה על המסך ספר שכתבה דמות מסויימת, או שמופיע פתאום עכבר דלמטי. בנוסף, במיוחד יחסית לסרט עשיר כל כך במפורסמים, מתבלט מספר גבוה מאד של סצינות יפהפיות בהן המסך ריק מאנשים ובמרכזו עומדת דמות אחת (ראה בYNET- "צפוף בעין"). פסקול הסרט הוגדר אצל שותפי לצפייה כקרוב למושלם, ונע בין מוזיקת נבל לשירים של האבנים המתגלגלות, ותמיד בתזמון המושלם.
פרק 4, ובו ייכתב למה, אחרי הכל, זה סרט טוב
ההגדרה הנכונה לסרט תהיה דרמה-קומית. אל תבואו לסרט בציפייה לצחוק פרוע (אם כי אלמנט החזרה מספק פה ושם צחוקים ראויים), ואל תצפו לקחת את הכל רציני מדי. התסריט הגאוני של הסרט לוקח את הכל במידה הנכונה.
התפתחות ראויה אחת מצאנו בסרט: הסרט חסר קיטש לחלוטין. למרות הפוטנציאל הגבוה לדביקות, למרות הקרבה הגדולה ביותר למחסום, בשום רגע אין את המעבר לקיטש מוחלט. הסיטואציות אולי מופרכות, אבל הדמויות לא. הסרט נגמר, והנה אפילו חומת הציניות הגדולה העוטפת שלושה אנשים בני 21 לא הפריעה לסרט לחדור לליבם, ואפילו הסוף הטוב (אם כי לא סטנדרטי במיוחד) לא נראה להם תלוש או צפוי. למעשה, היו לא מעט סצינות בהן חשבנו "הנה, כאן הסרט היה יכול להגמר היטב", והנה- הסוף האמיתי מושלם כמותן.
פרק 5: אתם יכולים לקרוא לו 'אפילוג'
"משפחת טננבאום" העבירה למרכז הכרתי את הצמד ווס אנדרסון את לוק ווילסון. להגיד שהסרט מושלם? אולי יהיה זה מוגזם. אבל להגיד שהסרט הוא בין הטובים שראיתי בזמן האחרון? בהחלט. צוות השחקנים עצום, אבל עובדים נהדר ביחד, והבמאי תפר את הכל לסרט קסום. מופרך ברעיונותיו ובאותו זמן אמין. כל אחד לעצמו, בני משפחת טננבאום הוא אולי קריקטורה פסיכוטית. אבל ביחד, הייתי עורך אצלם את הסדר (ראה מ. נתיב, "אנציקלופדיה ליהדות").
ידידי אנא צייט במדויק
לא טענתי שהפסקול קרוב למושלם תענטי שהוא מושלם לסרט ועכשיו דוגמאות:
1)כהסבא לוקח את הנכדים להשתולל מופיע שירו של פול סיימון -אני וחוליו בחצר האחורית,שיר שפשוט מתאים לקטע.
2)הנבל-שלא כמו אצל האחים מרקס הנבל כאן הגיע בלי להפריע ואפילו היצירה התאימה (F מינור ,אם אני לא טועה),ובוא לא נשכח את רובי האגדית שגרמה לחצי אולם (שלושתנו) להתחיל לזמזם ,נכון יש שירים יותר טובים מהשירים האלו אבל מבחינת תיאום שירים לקטעים (שזה המשמעות של פסקול טוב) זה היה אחד הסרטים הכי מוצלחים שראיתי.
לביל מורי יש תפקיד קטן אבל
מיד אחרי שרואים את ההיסטוריה של הבגידות של מרגו אצל הבלש הפרטי מגיב ביל במילים האגדיות-היא מעשנת.
לפחות סצנה אחת בלתי נשכחת:
סוף ה
ביקורת נהדרת דרך אגב.
ושלמקו-הידה הידה
אולי הבעיה היא ש''קריקטורה
פסיכופתית", כפי שאתה מגדיר את הסרט, זה משהו שלא הייתי רוצה לראות. זו גם אולי הסיבה שלא נהנתי ממשפחת טננבאום, אולי אפילו סבלתי. צוות השחקנים מעלה את הפוטנציאל לרמות שהרבה זמן כבר לא זכורות אצלי, במיוחד שיש את גווינת פאלטרו (אז מה עם היא עם פחות חצי אצבע?). אבל מה לעשות שזה לא קטלוג שחקנים, אלא סרט ובתור אחד כזה קומדיה או טרגדיה או שילוב של שניהם הוא לא מוצלח. הסרט פשוט לא הצליח להעביר בי עניין, באמת שלא היה אכפת לי עם הטניסאי יצליח לשבות את ליבה של מארגו, מה אני יכול לעשות? משפחת טננבאום או אולי סרט שבאתי אליו עם ציפיות שגויות (קומדיה), אבל אני חושב שדווקא הוא סרט שגוי, הוא לא החליט מה הוא רוצה להיות באמת.
האמת שאני די מסכים איתך
לפחות בתחום של הזדהות עם הדמויות. גם לי, רוב הסרט, לא היה אכפת איך הכל יסתדר ומי יקבל את מי וכל זה. אבל נתתי לסרט לסחוף אותי, כך שלמעשה כל סוף שהיה מתקבל היה מוסכם על ידי- גם אם חלק היו נופלים לבור קיטש עמוק. אולי הסיבה שאהבתי אותו הוא שהצלחתי להסחף עם הסרט. אולי הבעייה היא באמת שהסרט לא הצליח להגדיר את עצמו- אבל לא היה ממש אכפת לי.
ובכל מקרה, לאחר שראיתי את טומקאטס, שום סרט כבר לא יכול להראות בלתי קוהרנטי בשבילי.
ובקשר לשחקנים- אולי הסרט באמת נראה כמו גלריה של שחקנים, אבל זה לא קריטי מבחינתי. אחרי הכל, אף אחד מה"כוכבים" לא הגיע לסרט על בסיס כוכבות, אלא בגלל שהוא שחקן טוב, פחות או יותר, וכולם נתנו הופעה טובה.
לחזק את דעתך
בסרט שיש N שחקנים ו השחקן N-1 הוא בן סטילרס ועדיין אני לא יכול לציין מישהוא ששיחק שם גרוע אז כן אני נהניתי למרות ובגלל גלרית הכוכבים.
ובוא לא נשכח את העברים הדלמטים.
עם כל הכבוד לשחקנים
עם כל הכבוד לשחקנים הרבים והטובים שיש בסרט הזה, היחיד שבאמת משחק מצויין ומתעלה על כולם הוא ג'ין הקמן אשר בסרט משעמם (כן לדעתי פשוט משעמם, ולא יעזור התסריט האינטיליגנטי והטרגדיות) הוא נקודת האור היחידה ונותן פה משחק מצויין.
קיטור פרובנציאלי
נורא רוצה לראות את הסרט – אבל במגדל האופרה?!
האם יש התיחסות באתר לטיב הקולנועים או שמדובר בסרטים נטו?
דיונים על טיב הקולנועים
ניתן למצוא בסקר הראשון באתר: "מה הדבר שהכי מפריע לך בבתי הקולנוע בארץ"
כתבה מספר 32
ויש גם את הפולואפ: איזה סוג של מזון ש/שתיה היית רוצה לראות במזנון הקןלנוע.
כתבה מספר 80
והפולואפ המוצלח עוד יותר: מה ניתן להוסיף לאולם הקולנוע על מנת להעצים את חווית הצפיה.
כתבה מספר 415
לקרוא ולהנות.
(שימו לב: הודעה זו אינה הודעת "אבל כבר דיברנו על זה כאן" אלא הודעת "הנה, כאן מדברים [דיברו] על זה.")
דיונים על טיב הקולנועים
לא שיערתי לרגע שהמצאתי את הגלגל. תודה על התגובה. ההערה שנרשמה בתיקי האישי התקבלה ברוח ספורטיבית.
נשתמע.
הסקר הזה נולד לפניי.
18 שנים עברו מהזמן בו נערך הסקר הנ"ל, ושום דבר לא השתנה. טוב לדעת שגם בדורות קודמים סבלו:)
בתור מי שכן היה אז בסביבה הריני להודיעך:
היום חווית הצפייה בקולנוע בישראל כל כך, אבל כל כך יותר טובה שחבל על הזמן.
אלוהים, לאן הגענו? אבל...
אני לחלוטין מסכים עם קיפוד על הסרט הזה. תענוג צרוף!
לא יודעת אם השחקנים כאלה גדולים, או המשחק כזה מדהים, או התסריט כל כך חכם או הבימוי פשוט נפלא והצילום פשוט מדהים…
אני אישית ניקרתי בחצי השעה הראשונה, (מלבד היי ג'וד אינסטרומנטלי מדהים באקספוזיציה של הסרט),התעוררתי לגמרי אחריה, והעברתי את רוב הסרט בתהיה, "מה לעזאזל הם עושים פה?", שהתייחסה לכל המכלול הגדול של שחקנים, במאי, צלם, תסריטאים, צופים ואולם קולנוע.
המסקנה היתה, בעיקר, שבקולנועים של לונדון, הרבה יותר נוח אפילו לישון, שלא לדבר על ממש לראות סרט: יש מקום לרגליים, יש סטנד לפופקורן, יש משענת לראש ובכלל: היאוש נעשה יותר נוח.
רק שב- Royal Tennenbaums היאוש פינה את מקומו להנאה מתונה בשעת הצפיה, התרגשות מרוסנת לקראת הסוף (עם ה- one shot המדהים והארוך של הברדק בחתונה), וסוג של ערצה לסרט שמלווה אותי בעקשנות מאז יצאתי מהקולנוע בעיניים טרוטות.
יש סרטים שכיף לראות ושוכחים מהם אחרי חמש דקות מרגע סיום הצפיה ויש סרטים שפשוט נשארים איתך. מלווים אותך וקורצים אליך אחר כך מכל סיטואציה קטנה של החיים. משפחת טננבאום הוא סרט כזה, אפילו שבזמן הצפיה הוא נותן לך את ההרגשה שאתה צופה בעצם בסקיצה לסרט ולא במוצר עצמו. כמה שזה התאים למזג האוויר בלונדון ולחיוך האירוני של הכרטיסן בכניסה…
ולא אמרתי מילה על העיצוב של הסרט, על הקומפוזיציות הנייחות המעולות, על צבע הכרומו המבריק של הצילום, ועל התחושה שאם מישהו היה נותן לי לראות את הסטורי-בורד של הפיצ'ר הזה, הוא היה נראה כמו אוסף של פורטרטים, יחידים וזוגיים, במדיום שוט מתון, שנעשו עבור ירחון אופנה מסוגנן.
ולגבי זה שהיא מעשנת: נראה אתכם יוצאים מהסרט הזה ולא מצטטים את המשפט הנ"ל בכל הזדמנות שתיקרה לכם…
היא מעשנת
ביל מוריי במשפט של הסרט…
עדיין מישהוא ראה עכבר דלמטי בסצנת הסיום של הסרט,היה חסר.
הכי אהבתי
את גווינת פלטרו. לא תמיד צריך שהדמויות יתנהגו בצורה מוחצנת (אמירת קלישאות וכדו') בשביל שיבינו אותם, וזה מעלה אחת של הסרט. הסרט בכלליות היה נחמד, לא יותר מזה.
אני מאד אהבתי
מסכימה עם הקביעה שזה סרט "מושלם" גם אם לא גדול מהחיים.
אהבתי את הסיפור ואת הדמויות ונהניתי מהמשחק ומהשחקנים.
לוק וילסון הוא האוון וילסון החדש. גווינת' פלטרו ליהוק מדהים. משחק מינורי אבל בדיוק כמו שצריך. והמוסיקה, מהילה של טרגיות ואופטימיות עם ה"חיפושיות", ו"מחתרת הקטיפה".
אני מאד אהבתי
את הביקורת המורחבת שלך. הייתי הולך בכל מקרה לסרט, אבל עכשיו אני אזדרז יותר.
ג.
לא יודעת איך להתייחס
למה שכתבת… האם בציניות או ברצינות? פשוט… "בקורת מורחבת" זו לא היתה…
לא יודעת איך להתייחס
חלילה לך מציניות. פגשתי במקום אחר ביקורת מורחבת שאני נוטה לייחס אליך ואהבתי אותה, גם אם לא זה הערוץ הנכון לומר זאת.
ג.
אה, זה בסדר
האחר
ווס אנדרסון הוא אחר. פשוט אחר. אכן לא יצירת מופת אדירה, ואכן סרט נפלא כפי שהרבה זמן לא ראיתי. מדוייק, מצחיק, עמוס בפרטים קטנים, מקורי לחלוטין. ומעניין שכאן, כמו בסרטו הקודם "המרוץ לצמרת של מקס פישר" (הידוע בשם ההגיוני יותר "ראשמור"), הוא מתעסק בנושא הקשה לתרגום קולנועי של עליונות אינטלקטואלית מול קהות רגשית. לדמויות שלו קשה לתקשר עם קהל רחב של צופים מאחר והן קרות, אדישות, מנותקות ולא קשובות לזולת, או בקיצור, כמעט לא מעוררות אמפטיה והזדהות, מקסימום גיחוך. מצד שני, הם מבריקות, מה שנקרא
ודווקא הקהות הרגשית שלהם, אם מתחברים לראש של אנדרסון, היא זו שבונה אותן כדמויות, מאחר וברור שהן פגועות מבחינה רגשית ברמות מאוד קיצוניות, ושבשלב מסויים, כך אנו מקווים, הם יפתחו ויתפתחו קצת.
ואיך לעזאזל הרשו לו לעשות את האקספוזיציה הזאת? נשפכתי מצחוק, ומבכי קל גם כן.
מקסים מקסים מקסים.
איזו אקספוזיציה?
אנא ספר לאלה מאתנו שלא מכננים לראות את הסרט.
בשום פנים ואופן לא
פשוט תלכי לראות את הסרט!
(מה גם שזה לא שקורה שם משהו יוצא מגדר הרגיל – לא ביחס לשאר הסרט בכל אופן – אלא שהעריכה והעיצוב שם בשיאם. קצת מזכיר את הפתיחה של "מגנוליה", רק הרבה יותר טוב).
נכדתו.
אחות של מיוריאל. אאל"ט.
בתו, נכדתו.
ידעתי שאני לא בטוח בעניין הזה.
סרט משובח שבמשובחים.
סוף סוף ראיתי, בסינמטק ירושלים, ואהבתי כל רגע. שחקנים מוצלחים, עלילה מוזרה, מוזיקה משובחה, וג'ין הקמן סוף סוף בתפקיד ראוי, ולא בתור מציל-סרטים-גרועים-מלהיות-עוד-יותר-גרועים.
וגם אני רוצה לראות את "ראשמור".
כדאי לך לראות ''ראשמור''.
סרט חביב להפליא.
אני דווקא לא השתגעתי על הטננבאומים. הסרט, לטעמי, היה בינוני, חוץ מהשליש הראשון שלו, שהיה מצויין.
סרט משובח שבמשובחים.
משובח שבמשובחים? סרט נוראי בעיני, שמיחזר שוב ושוב את עגלת הבדיחות השחורות הנדושה גם ככה.
קרא את הפסקה הראשונה בביקורת
ככה בדיוק, אבל בדיוק, הרגשתי.
אתה חושב שהסרט רע? חבל מאוד.
אבל לטעמי, לטעון שהסרט "ממחזר", זה ממש לא לעניין. הצורה שהסרט בוצע – משחק, צילום, מוזיקה ועוד – היתה בעיני מבריקה. אני מניח שיש הרבה שחושבים כמוך – הרי הסרט לא כל כך הצליח – ובעיני, הם טועים.
קרא את הפסקה הראשונה בביקורת
מיחזור זאת המילה הכי מתאימה. שימי לב כמה פעמים במהלך סרט אחד מופיעה הבדיחה השחורה כביוכל, שמתייחסת בציניות-לגלגנית לנושא כמו מוות. אם יוצרי הסרט רואים רק בהתייחסות למוות בקלילות, כאייטם מצחיק- די לצחוק על הנושא פעם אחת- אך הבדיחה משחזרת את עצמה עוד ועוד…
חוצמזה, הסרט הורס את עצמו לחלוטין לקראת הסיום- יש הרגשה שהבמאי מנסה לדחוס ב10 הדקות האחרונות קתרזיס לכל הדמויות, ושכל הסיפורים יגיעו אל סופם וישולמו- אפילו אם זה בא בדרך הדבילית ביותר- העיקר שהפלונטרים ישתחררו.
מלבד דמות האוטיסט, שכל מה שקשור אליה היה הומור שחור אמיתי ומרענן- כל שאר הדמויות לקו במחזור: הדמויות היו מופרכות מדי, אי אפשר לאחוז בהם או להזדהות איתם, ולכן כל בדיחה שקשורה אליהם פשוט לא החזיקה.
עוד נורא, בן סטילר. שבעיני בכל פעם שהוא דורך בקומדיה הוא משחית אותה לחלוטין…
אני באמת מנסה למצוא דברים טובים, אבל לא מצליח. יש בסרט כל כך הרבה דברים שלא תורמים לעלילה כלום, וגם לא לאפקט הקומי- כמו הציפור, מורדכי, או העובדה שאחד האחים שחקן טניס וכו' וכו' וכו'.
למה כל דבר חייב להיות קשור?
נכון, מרבית הסרטים הם רזים ומכילים מעט יותר מהעלילה הבסיסית. "הגיבור נכנס, הגיבור יורה והורג את כולם. הגיבור מנשק את הבחורה".
משפחת טננבאום מתעלה מעבר לזה. הוא מציג לך דמויות שלמות, וגם את הצדדים שלהם שאינם קשורים לעלילה – מאחר והעלילה היא לא העיקר.
ואותך הבדיחות לא הצחיקו. אותי הלא-בדיחות הצחיקו מאוד. אין בסרט "בדיחות" לפי ההגדרה הקלאסית שלהן.
למה כל דבר חייב להיות קשור?
מתעלה מעבר לזה? זאת הייתה בדיוק הבעייה שלי, שהוא לא עושה שום דבר חוץ מזה, חוץ מלהציג גיבור שעבר משו טראומתי בחיים, מתקשה לסלוח על החוויה ולבסוף מגיע למסקנה שאפשר לסלוח ואפשר לחיות באושר ואושר.
הדפוס הזה כלפי כל גיבור וגיבור היה נסלח אם זאת הייתה הדרך של הסרט לצחוק על עצמו- אך לא ולא- הדפוס הזה הוא הוא הדרך בה הסרט מתקדם ברצינות המלאה.
וגם הדמויות, מרוב שהן 'מלאות'- פשוט אי אפשר להזדהות איתם, או להרגיש כלפיהם משו- אתה יוצר כלפי הדמויות אפתיה מוחלטת, ולכן גם הבדיחות בסרט, שהן אומנם לא הבדיחות במובן הקלאסי אלא יותר טקסטיים צינים שמתיימרים להביא אותך לתוגות- לא עובדות.
אין לא אומר שאין קטעים טובים. יש, אבל הם בודדים וחיצוניים לרוח הסרט: הצילום של השולחן בו מדבר האב עם ילדיו, ובדיחת האוטיסט שאינו יודע שמתכוונים לזה שהתאבד.
בחירת מילים בעייתית.
נסה להמעיט בשימוש במילה "אתה", ולהשתמש יותר במילה אני, ביחוד כאשר זה אליו אתה דובר ציין בעבר בהרחבה שהוא כן חש הזדהות עם הדמויות.
ולמה אתה מניח כל כך הרבה דברים? למה הסרט צריך לצחוק על עצמו? הוא לא מנסה, והוא אכן לוקח את עצמו במלוא הרצינות הראויה, וכאן חוזקו ועוצמתו.
ואנשים, אגב, גם בעולם האמיתי הם כאלה. אף אחד הוא לא סתם "עורך באתר אינטרנט", למשל, או "טבח מתוסכל בקונדיטוריה הונגרית". לכל אחד יש תחביבים ותחומי ענין מעבר למה שאתה נוטה לתייג לו בעקבות התווית.
לפחות כך זה בחברה בה אני מסתובב.
בחירת מילים בעייתית.
נו בטח שיש לאנשים עיסוקים אחרים בחיים- אבל אם לא תורמים כלום לעלילה, או להומור שהעלילה מנסה להשיג וגם כמעט ולא כלום לאפיון הדמות מעבר לעובדה שיש לו עיסוק שכזה- אני לא רואה שום טעם לציין את זה, או להתעמק בזה, או לבזבז על זה זמן מסך.
קראתי למעלה יותר השוואה בין הסרט הזה ל'אושר'. וכאן הייתה לי בעייה גדולה. אולי דווקא בגלל שצפיתי בסרט תחת היריעה שמדובר בטרגדיה קומית שחורה- אותו סיווג שניתן לאושר.
אך הסרט הזה, אם צריך להשוות אותו לאושר- נכשל בכל אחת מהמעלות. כי הוא מפספס את הנקודה עליה אושר התהלך: רוצה לצחוק על הדמויות? רוצה שישפלו את עצמן? רוצה למצוא בהם עולם שלם של הומור שחור? הפרט הכי בסיסי זה שתתן להם את האנושיות, או את התקווה או את השאיפה למשהו- ואת זה אין במשפחת טננבאום.
בחירת מילים בעייתית.
ראשית, אנא הבהר משהו – האם לדעתך עלילה היא הדבר היחיד שיש בסרט, ומטרתם של כל שאר האלמנטים הוא רק לשרת את קידום העלילה?
אני לא יודע מה הסרט רוצה להשיג.לא באתי לדבר בשם יוצריו. המקסימום שאני יכול להגיד זה מה אני מצאתי בו. אני לא בטוח שיוצרי הסרט ניסו להשפיל את הדמויות או לצחוק עליהן. זה לא נראה לי -כזה- סרט. ואם אתה לא רואה את האנושיות שבדמויות, אז לצערי התהום ביננו רחבה מדי, ואז… ואז… ואז אני אהיה ברןגז!
אני חושב שהכי פשוט יהיה להגיד ש
גירמן, אתה לא (חושב כמו) קיפוד.
וזהו.
אולי כאן הבעיה שלך.
אתה בא לסרט מצפה לכך שכל מה שמופיע על המסך הוא בעל משמעות או אמור לתרום לסרט ולדמויות.
אני אומר שכאן בדיוק היופי של הסרט- העובדה שהסרט טורח להכניס פרטים שנראים חסרי חשיבות (ושהם באמת חסרי חשיבות), ועושה את זה בצורה כל כך אינטגרלית ויפה. לא סתם הסרט מחולק ל"פרקים"- הסרט הוא באמת מעין ספר, בו הדמויות הן אנשים מלאים- כי יודעים עליהם הרבה יותר מאשר מה שנחוץ לסרט.
ולי נראה מוזר, הסיווג של הסרט כטרגדיה קומית שחורה. המינון של כל אחד ממרכיבים אלו בסרט אינו משמעותי- הוא אותו מינון כמו שיש בחיים האמיתיים. בחיים יש טרגדיות. בחיים יש הומור. החיים הם לפעמים בדיחה שחורה. הסרט לא מתעלל בדמויות, או מנסה לומר משהו מיוחד עליהם- הסרט פשוט שם אותם שם ונותן להם להתפתח. הדמויות חיות את החיים שלהם, באופן אנושי לחלוטין- הם מנצלים את הסיטואציות המוזרות שמהן הם מתחילים ומתנהגים אליהן כמו שאדם אמיתי היה נוהג. ההתעללות בדמויות הן לא יותר מאשר דחיקתן לסיטואציה בעייתית, שכן- מה לעשות- לפעמים גוררת אוטומטית השפלה.
אני באמת צריך לראות את הסרט עוד פעם.
אולי כאן הבעיה שלך.
זה לא מה שהפריע לי בסרט – מה שהפריע זה שהכל יותר מדי מופרך, שום דבר בסרט לא קשור לשום דבר אחר- ואם כן, אז באופן הבנאלי ביותר רק בשביל להגיע לסיום.
מבחינת ההומור הרגשתי שהסרט ממחזר. זאת הייתה הבעייה שלי, כל בדיחה הייתה לי תחושה ששמעתי אותה לפחות 10 פעמים, אבל בצורה מצחיקה יותר. אני לא יודע אם זה רק אני, אבל הסרט העלה בי יותר מדי פעם ניסיונות להיות 'אושר' או לפחות דז'ה וואים למערכונים של החמישיה הקאמרית.
דווקא הסיום
בו כל הדמויות מגיעות לקתרזיס בבת אחת, היה אחד הקטעים האהובים עלי בסרט- הדחיסה של כל כך הרבה השלמות בסצינה מתמשכת אחת היתה מוצלחת, ומאד לא אופיינית.
או אולי מאולצת?
לא לדעתי.
לדעתי היה הרעיון הבסיסי של "בואו נביא את כולם לקתרזיס ביחד", ואז נכתבה הסצינה- ולא שראו שכולם צריכים להגיע לקתרזיס, אז דחסו את הכל ביחד.
קצת באיחור...
אבל כרגע ראיתי את הסרט. חבל שהוגדר כקומדיה, כי בן סטילר+קומדיה לא ממש מעלים אסוציאציה שקרובה איכשהו לסרט עצמו. האמת – מזמן לא ראיתי סצינה שריגשה אותי כמו המפגש של מרגו וריצ'י באוהל.
ואגב מרגו – גווינית' פלטרו הזכירה לי מאוד את עצמה ב"זיכרון בדם קר" (אפילו בדקתי בתרגומון איך הוא נקרא בעברית), (נו, הבחורונת של ג'יימס קאן), אולי קצת הרבה יותר מתונה אבל בגדול משחק דומה. או שזה רק אותו איפור עיניים כבד?…
גם אני באיחור!
הגעתי לסרט עם ציפיות גדולות מאוד. חצי התאכזבתי.
העיצוב יפהפה, יש דמויות מעניינות ויש אפילו סצינות מאוד מצחיקות בתוך האווירה המלנכולית בסך הכל. [
אבל היו כמה דברים שהפריעו לי.
קודם כל – בערך 20 דמויות יותר מידי. למרות שכל אחת מהן הייתה אחלה, מאיליי דרך דדלי ועד פגודה, זה קצת הפריע להתרכז ולפתח את הדמויות החשובות. הסרט היה קצר מידי לכל כך הרבה דמויות. חצי מהזמן אתה בכלל לא זוכר מה אפיין מות ולכן מדוע מה שהיא עשתה עכשיו זה מצחיק או חשוב.
שנית – היה לי קשה להזדהות עם רויאל טננבאום, הדמות הראשית. כל הזמן רציתי שיקרו לו דברים איומים ונוראים ושהילדים יפגעו בו… די ברור לי שהסרט כיוון לרגש קצת יותר מעורב כלפיו.
יש בסרט זוג נאהבים. לא ברור לי למה הם נאהבים. לא ברור לי מה הם אוהבים אחד בשני, ואני פשוט שונאת כשזה קורה, וזה קורה ביותר מידי סרטים. כאילו שהאהבה מגיעה למי שהיה ילד טוב לאורך כל הסרט… בלי שום קשר לרגש שהדמויות מביעות תוך כדי הסרט אחת כלפי השנייה, או מה שלימדו אותך שסביר שיהיה מושך לגבי דמות שאופיינה כל וכך.
הפסקול. מושלם? הוא היה ברור מידי. ברוב הסרטים אני בקושי שמה לב שיש פסקול, וככה צריך, לדעתי. פה מידי פעם לא יכולתי לא להגיד "אחלה פסקול. אולי אני אקנה את הפסקול? ולמה השיר הזה פה? רק כדי שאני אקנה את הפסקול?"
ולבסוף נקודות האור – בן סטילר בתפקיד ממש מרגש. איזה עיניים. גווינת' פלטרו גם-כן מדהימה. לא הייתי מזהה אותה. שוב, איזה עיניים. רק שאני חושבת שהייתי מחלקת את הסרט הזה לשני סרטים, כל אחד הרבה פחות עמוס.
ואני באיחור יותר גדול משל כו-לם!
לפני יומיים, בשיעור קולנוע, המורה שלנו החליטה להראות לנו את הסצינה הראשונה של "משפחת טננבאום". ומה להגיד? אני, וכל הכיתה איתי, נדהמנו. פאקינג נדהמנו. אחרי סצינת הפתיחה כולנו התחננוממנה שתיתן לנו לראות את שאר הסרט. לאחר כמה ברבורים שלה על הקריינות והכל, היא הראתה לנו, במקום משפחת טננבאום, סרט אחר, לעוף כל הדרך הביתה, שבו אנה פאקווין הולכת כמו פוסטמה אחרי ברווזונים.
ובכן, יום אחר כך אני הייתי תקוע עם הביצוע של "היי ג'וד" בתוך הראש שלי בגלל סצינת הפתיחה הזאת. התגעגעתי למשפחת טננבאום ולפתיחה המעולה הזאת.
היום, בבוקר, בגלל שלא הייתי בבית הספר (יש לנו בבית ספר קלפי), ראיתי את הסרט בVOD. ומה להגיד לכם? סרט נהדר. אולי יש חלקים שבהם הפתיחה יותר טובה, אבל זה רק בגלל שהפתיחה מופתית ומדהימה ומעולה ועוד הרבה מחמאות שמתחילות עם מ'. ג'ווינית' פאלטרו מעולה, והאחים ווילסון תמיד נראו לי שחקנים טובים. עכשיו הם התגלו ככותבים טובים. סרט מצוין. נוגע ללב, מצחיק, עצוב, מצולם יפה, כתוב היטב, משוחק נהדר, מבויים טוב, מתולבש טוב (לעזאזל! איך הוא מוצא כל כך הרבה מעלות?), מעורך טוב, מפוסקל טוב (אחד מהדברים שהכי נגעו בי בסצינת הפתיח זה הקאבר להיי ג'וד) והוא סתם מעולה. צאו וראו.
אם אהבת..
אני ממליץ לך לראות את כל הסרטים של וס אנדרסון, כל אחד הוא יצירת מופת של אסתטיקה והומור טרגי. כנראה הבמאי השני או השלישי הכי אהוב עליי.
אני אגב, הכי אוהב את 'עמוק במים' שלו.
שהוא, אגב, סרט שכמעט בלתי-אפשרי לכתוב עליו ביקורת.
אני, בכל אופן, ניסיתי ולא הצלחתי להוציא משהו מתקבל על הדעת.
דווקא דיי אהבתי את הביקורת שלך...
קראתי אותה באחת היומיות.
אבל אני חושב שהקושי לכתוב ביקורת קוהרנטית על סרטיו של אנדרסון נובע מחוסר האפשרות לתייג את סרטיו לז'אנר מסוים, וזה מה שאני אוהב בו.
עמוק במים הוא הדוגמא הטובה ביותר.
לטעמי אנדרסון ביחד עם קופולה ואולי גם ג'ארמוש הם ממשיכי הגל חדש, הם יוצרים קולונע אמנם לא קונבנציונאלי אבל יפה ומלא באהבה.
אהבה זוהי בהחלט הפרשנות הטובה ביותר לסרטיו הצבעוניים של אנדרסון.