ביקורת: הנוסע השמיני – רומולוס

בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך עושה סופט ריבוט.
שם רשמי
הנוסע השמיני: רומולוס
שם לועזי
Alien: Romulus
סרט מס' 7 בסדרת הנוסע השמיני

נראה לי שבשלב הזה אפשר להתאים ציפיות: אף סרט "הנוסע השמיני" חדש שיצא לא הולך להיות באמת סרט טוב.

כן, אני בטוח שאולי בעתיד יצא סרט מהנה בזיכיון, אבל בשלב הזה נראה שהזיכיון הזה עסוק בלרדוף אחר זנב הזנומורף של עצמו: ההמשכים הישירים לשני הסרטים הראשונים לא עבדו, הניסיון לייצר מיתולוגיה דרך הפריקוולים לא עבד, מה נשאר? לעשות "הכוח מתעורר", לקחת אפס סיכונים, לתקוע את הסרט "בין הסרט הראשון לשני" (תקופת הזמן היחידה, לכאורה, שלא מזוהמת בעיני המעריצים) וליצור כלום במשך שעתיים בתקווה שיהיה מי שיאהב גרסת "מיטב הלהיטים" של הזיכיון בלי שום ערך מוסף.

בעצם, אולי יש ערך מוסף. אם הסרטים הקודמים בסדרה הציגו עובדים שחלק מהסיבה שהם מוצאים את מותם הוא "הנחיות החברה" שעובדות נגדם, הרי שהפעם חשוב לסרט להבהיר שגם לנסות לברוח מהחברה יגמר באסון לך ולחברייך, אז התנגדות היא חסרת משמעות. מה אני אגיד, תזכורת לכך שאין איך לברוח מהאדונים התאגידיים שלנו היא אכן תזכורת ששווה את מחיר הכרטיס.

חבורת הבורחים שלנו היא ברובה צעירים, כאשר הדמות הראשית היא ריין (קיילי ספייני, שעוברת חתיכת שנה בין זה, "פריסילה" ו"הקרב על אמריקה"), שמנסה לדאוג לעצמה ולרובוט המאומץ והלא ממש מתפקד של משפחתה, אנדי (דיוויד ג'ונסון) ומגלה שלא רק שהטיול שתיכננה לא מאושר על ידי החברה, אלא שעכשיו רוצים לשלוח אותה למכרות. הצמד הזה חובר לרביעייה שלא כזה מסמפטת את אנדי אבל זקוקה לו כדי להגיע לאיזה משהו שעף בחלל שהם רוצים להשיג ממנו משהו כדי שיוכלו לטוס לאנשהו. כל זה לא באמת משנה, כי אנחנו בסרט של "הנוסע השמיני" אז כולנו יודעים מה הולך לקרות בהמשך – הם הולכים לעבור את כל גלגל החיים של הזנומורף וליהנות מכל מה שיש לו להציע: אונס אוראלי, פריצה מהחזה, דקירה של החזה, חומצה ועוד דרכים למות עם מוטיבים מיניים כאלה ואחרים.

לכאורה, מדובר בשיפור מהפעמים הקודמות בהן הנוסע השמיני קפץ לקולנוע שכן לפחות הפעם הוא נצמד לנוסחה האהובה והידועה של "אווירה קריפית בהתחלה, ואז החייזרים מגיעים, ואז מנסים להיפטר מהם, ואז סיום לא מאוד אופטימי". אלא שהיופי בסרט הראשון היה שהוא לא הרגיש כמו נוסחה, והסרט השני הצליח להראות איך אפשר לעשות משהו בעולם הזה שהוא שונה ועדיין משמר את האימה שהיא הזנומורף. ב"רומולוס", "הנוסע השמיני" סוף סוף הופך לסלאשר מהמניין של מיחזור החומר לעייפה. אפילו הגיבורים שהיו עד כה מבוגרים הפכו לצעירים-בואכה-בני נוער הפעם. גם הניסיון לתת להכל ניחוח פילוסופי שהיה בצמד הסרטים הקודמים נעלם. לא נשאר לסרט כלום פרט ל"הכנס חבורת גיבורים, הכנס זנומורף, חכה שימותו, סוף".

בהיעדר משהו שהיה יכול לתת לסרט הזה סיפור כלשהו לספר, הסרט מנופף ברפרורים לעבר (או העתיד, תלוי בציר הזמן) של הסדרה. והכל טוב, שינופף, אבל האם יש מעריצי "הנוסע השמיני" שרפרורים שכאלה יושבים אצלם באותו מקום נוסטלגי ומחמם לב כמו "מלחמת הכוכבים" ו-"הנוקמים"? הרי מדובר בסדרת אימה מדורגת R. אני אפילו לא מדבר על ההיגיון של חלק מהרפרורים האלה (או במקרה אחד ספציפי, האתיות שלו), פשוט: זה עובד? זה קהל שקיים? נראה שכן, אז כנראה שאני החריג פה, אני פשוט מופתע. בייחוד כי חשבתי שאחרי שראינו איך "הכוח מתעורר" עשה בדיוק אותו דבר וזיהינו אותו ככזה, דיסני לא יוכלו לעשות בדיוק אותו דבר ושזה יעבוד. מניח שזה מראה בעיקר על כוחה של נוסטלגיה.

השימור של הנוסחה נעשה בכזאת חרדת קודש שחס וחלילה לא יהיה משהו מעניין שאפילו הרעיון האחד המקורי שיש לסרט נדחק לסופו, וגם אז מרודד למינימום העניין האפשרי. לא, יותר מזה: השימור של הנוסחה נעשה בכזאת חרדת קודש שאנחנו מבלים חצי שעה די משמימה רק בשביל שהסרט יוכל להגיד שהוא נותן לצופים זמן להסתגל ולא זורק אותם לאקשן. השימור של הנוסחה נעשה בכזאת חרדת קודש שאפילו כאשר הדמויות מגלות מידע שאמור לשנות מיידית את אופן ההתנהגות שלהן, הן עושות את כל הטעויות שדמויות בסרטים קודמים עשו למרות שהן אמורות לדעת טוב מהן כיצד לנהוג.

אחרי כל זה, אני כן רוצה לציין שני דברים שבלטו לטובה בסרט: קיילי ספייני, שאחרי שהייתה פריסילה פרסלי נהדרת, ואחרי שהייתה דמות משנה מתלמדת נהדרת ב"קרב על אמריקה", מצליחה להוכיח שהיא כוכבת קולנוע עם הופעת דמות ראשית מפוחדת שמצליחה תמיד לשמור אותך בעדה. אבל טוב ממנה הוא דיוויד ג'ונסון, שמקבל תפקיד אנדרואיד מהיותר מעניינים שהיו בסדרה, אבל הוא מסתער עליו ומעלה טיעון משכנע למה הוא צריך להיות בראש רשימת שחקני האנדרואיד של הסדרה – רשימה שכוללת, אני אזכיר, את איאן הולם ומייקל פסבנדר.

הסרט גם יפה, וסחטיין על האפקטים הפרקטים, אבל כל היופי שבעולם לא יכול לחפות על כך שכבר ראיתי את זה. ראיתי חלליות קלסטרופוביות, ראיתי זנומורפים, ראיתי מחבקי-פרצופים. הם עשויים פה טוב, אבל בשביל להוציא אפקט "וואו" צריך להביא משהו חדש. כאמור, יש שלב שהסרט מנסה את ידו בזה, אבל זה לא לחלוטין עובד, מכמה סיבות שיהיה ספוילר מדי להיכנס אליהן.

קשה באמת לשנוא או לכעוס על "הנוסע השמיני: רומולוס" (פרט, כאמור, לדבר אחד שנמצא בו שאני חושד שהוא ספוילר) אבל קל מאוד, קל מדי לראות את כל מה שלא עובד בו. מדובר בסרט ארוך מדי, משוחזר מדי, ושאפילו בניכוי כל הבעיות ההוליוודיות המוכרות קשה למצוא מה הפנינה החבויה בו שאיפשהו שם בראשית הדרך הייתה אמורה לנצוץ. פדה אלברז, לפחות בסרט הזה, עושה רושם של במאי שאין לו משהו באמת מעניין מדי לתרום לנו כצופים. שהוא בא לסרט משויף, עם אפשרות להעניק לנו התחלה רעננה לזיכיון ומה שיש לו להביא לנו, מעומק ליבו, זה כלום.

שוב, זה אפילו לא מאכזב או משהו. יש פשוט משהו מעניין בכך שלמרות שאפשר להגיד על הסרט הזה לא מעט, מתחת לכל האנקדוטות המעניינות, בליבו הוא פשוט סתם סרט. כל תקווה שחייזר כלשהו יפרוץ מהחזה ויגאול אותו ואותנו, נראה לי, היא חסרת תוחלת.