סדרת סרטי "רוקי" לרוב ניתנת כדוגמה לסרט ספורט טיפוסי. וכי למה לא? היא מסמנת וי על מיטב הקלישאות: אנדרדוג, מונטאז' אימונים וקרב אחרון שהמנצח בו לא ברור עד הדקה התשעים. אך אנשים נוטים לשכוח שסדרת סרטי "רוקי" החלה עם סרט ספורט שבכלל לא הייתי מגדיר כטיפוסי (על אף שיש בו את כל הקלישאות האלה בריבוע).
רוקי בלבואה (סילבסטר "אדריייייאן" סטאלון) הוא מתאגרף צנוע ונטול כריזמה שנכנס זה עתה לנעלי הבית הנוחות שהן גיל 30 – תרח זקן במונחי עולם האִגרוף. הוא אמנם חולם על חגורת האליפות, אך גם לו וגם למאמנו הזקן, מיקי (ברג'ס מרדית'), ברור כי הפוטנציאל אולי שם, אך עם פוטנציאל לא הולכים למכולת. רוקי הוא ג'נטלמן אמיתי, אך בגלל הגמלוניות שלו (שנובעת מחוסר ביטחון או זעזוע מוח, לא ברור) טועים בסביבתו הקרובה לחשוב כי רוקי הוא טיפוס מפוקפק – כשהוא מלווה, למשל, צעירה לביתה כדי שלא תסתובב עם החבר'ה הלא נכונים, אותה צעירה, מארי, מודה לו ב"לך תזדיין, קריפ". אך רוקי הוא לא באמת קריפ. אפילו בעבודה השנייה שלו, בתור גובה חובות בשוק האפור, הוא יימנע מלשבור לכם אצבע חרף ההוראות של הבוס. קיצר, נשמה של צדיק.
והצדיק הזה תכף ילך מכות לעיני העולם. אפולו קריד (קארל וות'רס), אלוף העולם הבלתי מעורער במשקל כבד, תר אחר מתאגרף שיסכים להילחם מולו בערב השנה החדשה – עניין קצת דוחק כשתכף דצמבר. על כן הפמליה של קריד מחליטה לתת ל"טרף קל" הזדמנות לזרוח בזירה, בתקווה שהטרף יפסיד כמה שיותר מהר.
הפתעה (לא באמת): האלמוני השקט שלנו נבחר לתפקיד. רוקי אגב לא מטומטם, הוא חושד במניעים של קריד ומפקפק בסיכויים שלו עצמו – אך גם עם חשד לא הולכים למכולת, ו-150,000 דולר (שהם 675,000 דולר בימינו) גורמים לו לחשוב שזה אחלה בחלה של רעיון. בו בזמן, רוקי מתחיל לצאת עם מוכרת בחנות חיות, אדריאן (טליה שייר, אחותו של פרנסיס פורד קופולה ומי שהייתה ידועה באותם ימים כקוני קורליאון), וב-"לצאת" אני מתכוון שהם מדי פעם נפגשים וממלמלים דברים בביישנות – מה שחמוד בגיל 15 וחמוד אף יותר בגיל 30.
התסריט של "רוקי" נכתב על-ידי סילבסטר סטאלון והוא מבוסס, באופן מאוד חופשי, על המתאגרפים רוקי מרציאנו (באופי ובסגנון הקרב) וצ'אק וופנר (שהיה אלמוני כשכמעט והביס את מוחמד עלי). סטאלון הצעיר ניסה למכור את התסריט עליו עמל, אך סירב להיכנע לדרישת המפיקים ללהק אדם אחר לתפקיד הראשי – כי רוקי, אם ניקר בכם ספק, הוא בבואה של סטאלון, עניין שסטאלון לא טרח להסתיר עם הכינוי של רוקי – The Italian Stallion (סיפרתי לכם אגב על התסריט החדש שאני כותב? "הקָיץ הוא רם ומדהים"). סטאלון הסכים לקיצוץ בשכרו וההימור של מפיק העל ארווין ווינקלר ("הם יורים גם בסוסים", "השור הזועם") השתלם: עם תקציב צנוע של מיליון דולר, הסרט הקטן הרוויח 225 מיליון דולר ברחבי העולם, ובטקס באוסקר הוא זכה בשלושה פרסים: הסרט הטוב ביותר (בעודו מעניק נוק אאוט ל"נהג מונית". טוב נו, כיף לציין את העובדה הזו, אבל כנראה גם בלי "רוקי" לא היה ל"נהג מונית" איזשהו סיכוי באותה שנה), פרס הבמאי (בעודו מביס את אינגמר ברגמן, סידני לומט ואת הבמאית הראשונה שאי פעם הייתה מועמדת לאוסקר) ופרס העריכה – בעוד סטאלון עצמו התמודד על פרס השחקן והתסריטאי, ושייר עצמה קיבלה מועמדות אוסקר שנייה אחרי "הסנדק 2". הצלחה? הצלחה.
"רוקי" (הסרט) עבר את המסלול של רוקי (הדמות) ועמד בגאון בזירה מול הגדולים ביותר, ומה שבטוח: הוא זכה באהדת הקהל, וכל זאת בסרט שמבחינה וויזואלית נראה בכלל כמו דוקומנטרי זול – תיאור של הבמאי ג'ון ג. אבילדסן ("קראטה קיד"), לא שלי. הקסם של "רוקי" טמון בהיותו חסר כריזמה, בלי שום נאומים סוחפים ו"רעים". אפולו קריד אולי יהיר (עובדה שקוראים לו אפולו) אך הוא לא איש רע. הסרט עצמו מתנהג כמו העתיד של בלבואה – עגמומי. על כן, כאשר רוקי מתקדם אט אט לכיוון שמריח כמו הצלחה, המטרה היא להשאיר אותנו סקפטיים. "בסרט שנראה כל-כך ריאליסטי, איזה סיכוי יש לבחור הזה?" היא קושיה שתחלוף במוחם של מרבית הצופים, ועל כן אתם יכולים לדמיין את פעימות הלב שחשתי כאשר רוקי אכן עלה לזירה והקרב (המתיש) מול אפולו קריד התחיל.
שיר האימונים הידוע "Gonna Fly Now" אולי מזוהה עם הסדרה יותר מהכל, אך הרגע האייקוני ביותר מבחינתי הוא כאשר "Going the Distance" נכנס לזירה וגורם לשערות בידיים שלי לסמור, ו"The Final Bell" מחליף אותו בקתרזיס (ומעלה חיוך על פנים שלי כל פעם מחדש). אני יודע שהאקדמיה הייתה נדיבה עם "רוקי", אך המלחין ביל קונטי רק הועמד על "Gonna Fly Now" מבלי לזכות, ואני די בטוח שיש פה עבירה על אמנת ז'נבה (למזלו, האקדמיה העניקה לקונטי פסלון ב-1984 עבור "The Right Stuff". אולי הם הרגישו אשמים).
בכל אופן, "רוקי" הוא סרט נהדר, לא רק כסרט ספורט אלא כסרט קולנוע. לומר את שמו של "רוקי" הראשון באותה נשימה עם "רמבו", "איש הרס" ואפילו סרטים אחרים של "רוקי" זה מבחינתי עוול. אני יודע שהאקדמיה טעתה לא מעט לאורך ההיסטוריה, אבל לא הפעם – "רוקי" הוא סרט אוסקר לכל דבר ועניין.
רוקי 2 (1979)
את רוקי 2 החליט סטאלון גם לביים בעצמו, ומסתבר שהבחור הוא גם במאי די מוכשר (לא תמיד, אבל יש זמן עד שאגיע ל"רוקי 4").
הסרט נפתח בנסיעת אמבולנס ארוכה (לשמע "Redemption" הנהדר. אמרתי כבר שביל קונטי גאון?) לאחר הקרב הקטלני שסיים את "רוקי" וסיים את רוקי. אותה פתיחה על רקע הקרדיטים המתחלפים, נמצאת מבחינתי לצד "האביר האפל" ברשימת סצנות הפתיחה הקולנועיות הטובות ביותר. הנסיעה האיטית ברחובות פילדלפיה החשוכה נועדה למטרה אחת: להכניס בנו הצופים חזרה את האדרנלין שאיבדנו, והסצנה עושה זאת בגאון.
למרבה ההפתעה ובניגוד לְמה שניתן היה לצפות אחרי הקרב המוצלח, "רוקי 2" מביא את סוס ההרבעה האיטלקי לשפל חייו – כי עם הצלחה מגיעות הציפיות, ובלבואה לא בדיוק עומד בהן; הבחור הצנוע הולך לאיבוד בתוך 15 דקות התהילה שלו, מבזבז כספים ללא היכר ואפילו על עבודה במפעל בשר הוא לא מצליח לשמור – שזו בעיה, כי אדריאן בהיריון והשניים (בקרוב שלושה) צריכים כסף, כסף שלא יגיע מאִגרוף כי רוקי ככה קרוב מלאבד את הראייה שלו לצמיתות.
אם "רוקי" הוא סרט על אדם שאין לו מה להפסיד אשר שועט לתוך הזירה ומפתיע את כולם, "רוקי 2" הוא על אדם שיש לו הרבה מה להפסיד ולכן הוא עושה חישוב מסלול מחדש. כשהוא מקבל הזמנה מאפולו קריד לריקוד ואלס נוסף – לא רק שההימור מצדו רוקי גבוה יותר, ולא רק שמבחינה מנטלית ופיזית הוא פחות מוכן משהיה – קריד עצמו מגיע פאקינג עצבני.
לכן אם תשאלו אותי מה הסרט האהוב עלי בסדרה, אני אענה "רוקי 2" בלי היסוס. כן, "רוקי" נהדר מכל בחינה אפשרית, אך "רוקי 2" מביא גם את רוקי וגם את יריבו אל קצה גבול יכולתם, עניין שלא יכול היה לקרות בלי קודמו בסדרה. החיסרון העיקרי שאני יכול להצביע עליו הוא התרדמת בת החודש שאדריאן נכנסת אליה אחרי שנולד בנם, והבחירה המאוד תמוהה של רוקי לא לראות את הרך הנולד עד שאדריאן תתעורר. רוקי, אני מבין את הרומנטיקה, אבל בחייאת – זו לא טובת הילד.
בכל אופן "רוקי" ו"רוקי 2" הם למעשה שני חצאים של אותו סרט. נרטיב קלאסי (ועשוי היטב) על אודות עלייתו, גאוותו, נפילתו ועלייתו מחדש של אנדרדוג אחד שהפתיע את כולם. אם הסדרה הייתה נעצרת כאן, בחיי שאף אחד לא היה מתלונן.
רוקי 3 (1982)
ו… התחלנו לזייף.
אחרי ההצלחה שנחל ב"רוקי 2", רוקי בלבואה, כעת אלוף העולם, מגן על התואר שלו פעם אחר פעם, ואף מוצא זמן להשתתף בקרב צדקה מול האלק הוגאן (אלוף העולם באִגרוף מול אלוף העולם בהיאבקות). כדי להדגיש את הפסגה אליה הגיע, רוקי אפילו חונך פסל של עצמו (פסל שאם היה קיים, כנראה היה מופל במחאות של 2020 – מתאגרף שעשה קריירה מלהרביץ לבני מיעוטים ולזרים? לא בבית ספרנו). כן, רוקי החדש הוא טיפה יהיר, וכשמתאגרף צעיר אך יהיר בהרבה בשם קלאבר לאנג (מיסטר "מרחם על הטמבלים" טי) משמיץ אותו בתקשורת, רוקי, בנחירת בוז, מסכים להילחם מולו – ורוקי מפסיד את חגורת האליפות. הבנתם? רוקי הפעם הוא כמו אפולו קריד. הבנתם? הבנתם? רק רוצה להיות בטוח שהבנתם.
אל תטעו, אני לא שונא את "רוקי 3". לדעתי הוא סרט פופקורן סבבה ויש בו כמה רגעים מגניבים, אך אני מזכיר שהסדרה החלה עם סרטים בסטנדרטים של האוסקר (אמנם ל"רוקי 2" אין נוכחות אוסקר, אבל הוא כן הזוכה הראשון אי פעם ב-American Movie Awards, שזה, מסתבר, טקס שהיה קיים). סגנון ה"דוקומנטרי זול" של הסרטים הראשונים הוחלף ב"רוקי 3" בסגנון חסר סגנון, בעוד הסרט עצמו חוזר על אותם מהלכים כמו קודמיו – כשבשלב הזה, מונטז' האימונים על רקע "Gonna Fly Now" הוא קריצה למעריצים על מנת שלא ישרקו בוז, ולא באמת הכרח בנרטיב (רק שהפעם מצטרף לרוקי אפולו קריד בתפקיד המאמן, אז מי אני שאתלונן?). אתם יכולים לוותר על "רוקי 3" ולדלג היישר ל"רוקי 4" ואני מבטיח שלא תרגישו כי החמצתם משהו.
מבחינת הקהל, "רוקי 3" הוא אחד הסרטים האהובים בסדרה, בעיקר כי מיסטר טי הוא היריב הפופולרי ביותר מולו רוקי נלחם, אבל אותי אישית הוא מעצבן: כל האופי שלו מסתכם ב"אני עצבני", והעצבנות הזו מתחילה להתיש מהר. מה התחביבים שלך, מיסטר טי? אתה אוהב סריגה? הליכות בים?
לטובת הסרט אגיד שהוא זה שהביא לעולם את "Eye of the Tiger" שנכתב כשיר הנושא לבקשתו של סטאלון (אנחנו חייבים לו כל כך הרבה), וכשיש בסרט אחד את "Gonna Fly Now", "Eye of the Tiger", האלק הוגאן ומיסטר טי – אני יכול להבין מדוע הסרט הוא אחד האהובים בסדרה (אם לא ה- ). "רוקי 3" קליל יותר מקודמיו ודי מהנה, ואל מול התיעוב העונה לשם "רוקי 4", מדובר ביצירת מופת.
רוקי 4 (1985)
להלן רשימת הדברים הטובים ב-"רוקי 4": הוא הקצר ביותר בסדרה.
וכעת, דעתי על הסרט.
איוון דראגו (דולף לונדגרן השוודי), מתאגרף סובייטי ומדליסט אולימפי, מבקר בארה"ב ומוצג כמתאגרף הטוב בעולם. השנה היא 1985 והמלחמה הקרה עדיין נוכחת. אפולו קריד, כעת פטריוט נלהב, מחליט לאמריקה לתוך הפרצוף של דראגו, מה שגורם לאפולו לתופעת לוואי מצערת – מוות. רוקי, עדיין אלוף העולם אך עם רגל בפנסיה, אכול רגשות אשם על כך שלא עצר את הקרב בזמן, ועל כן מחליט לאמריקה בעצמו לאיוון דראגו.
יש האומרים כי "רוקי 4" תרם לסיום המלחמה הקרה. ובכן, בולשיט. אם כבר, מדובר בנס ש"רוקי 4" לא הסלים אותה למלחמת גרעין, כי הסובייטים בו מוצגים כמכונות חסרות נשמה (איוון דראגו למעשה אומר רק 9 משפטים, שלושה מהם הם: "אם הוא ימות, שימות", "אני מוכרח לשבור אותך" ו"אני בלתי מובס". חחחחחח איזה קושקוש מצחיקול, הוא בדוק חובב "המילטון"), ואם זה לא מספיק, מסתבר שהסובייטים רמאים כי איוון מזריק סטרואידים.
אני מבין את הכעס של רוקי, אבל אני פחות מבין מדוע אפולו התעקש לעלות לזירה אחרי שב"רוקי 3" הוא היה קול ההיגיון. רוקי עצמו, שראה את איוון הורג את חברו הקרוב עם מכת אגרוף ופרצוף זועם, מחליט שזה רעיון טוב לעזוב את משפחתו ולוותר על חגורת האליפות (כי קרבות נקמה אישיים זה ביג NO NO) – הכל כדי לטוס לברית המועצות בשביל לסגור חשבון עם הפרצוף של דראגו.
ורוקי מתאמן. ומתאמן. ומתאמן. למעשה, 80% מזמן המסך של הסרט (כך זה מרגיש, לפחות) הוא רק אימונים – ולא במונטאז' הקליל אליו הורגלנו, אלא בסצנות מייגעות בהרים המושלגים של בריה"מ, על שלל קלישאות חטיבת העצים, סחיבת בולי העץ וגידול זקן – וזאת בלי "Gonna Fly Now", כי "רוקי 4" הוא הראשון בסדרה שביל קונטי לא מלחין. אני לא יודע אגב מי זה המלחין שהחליף אותו, וינס דיקולה, אבל אם אגלה שאין פורנו רך ברפרטואר שלו, זו תהיה הפתעה. הסרט נשמע משעמם כמו שהוא נראה (וטקס פרסי הראזי של אותה שנה מסכים איתי – טקס שהיה כולו בסימן אצבע משולשת לסטאלון שהוציא באותה שנה גם את "רמבו 2", וזיכה את דיקולה בפרס הראזי על הפסקול שלו).
בסופו של יום (ואל תגידו שלא ראיתם את זה מגיע) רוקי מנצח את איוון והקהל הסובייטי מריע לגיבור האמריקאי, באופן שלי אישית נראה כמו התרסה כלפי ברית המועצות. וחבל, כי זה קובר את הדבר האחד שהסרט עשה נכון: בביקור של איוון בארה"ב, לפני שהוא מפגיש את אפולו עם הבורא, המתאגרף הסובייטי מפגין בוז כלפי השואו המוגזם שהאמריקאים הרימו לרגל הקרב. לשבריר שנייה, "רוקי 4" מבקר את שני הצדדים. חבל שהביקורת הזו מתה עם אפולו.
הסרט לא מעודן בלשון המעטה, הוא כל-כך אייטיז שזה כואב, ולא ברור מנין באה הפטריוטיות המוחצנת הזו, אך עם הצלחה קשה להתווכח: מדד העגבניות הרקובות של הסרט הוא אמנם 40% אך "רוקי 4" הוא, גם בימינו, הסרט הרווחי בסדרה. כנראה שהקהל אהב את כל עניין ה"אמריקה נגד המכונה הסובייטית". אישית, אני מעדיף לשכוח שהוא קיים (ולדמיין שהקרב בין רוקי לאנדי סאמברג הוא למעשה "רוקי 4" האמיתי), מה שלא פשוט כשהסדרה עצמה מתעקשת להחזיר את דראגו לתודעה (אך על זה בחלק הבא ובו אסקור את הרנסנס של רוקי).
הנה רעיון לסקר
מהו סרט הספורט הטוב ביותר?
אגב, לא ידעתי שסטאלון ביים את הסרט השני (או ששחקן ראשי יכול לביים סרט), איך זה אפשרי / עד כמה זה פשוט לביצוע? עד כמה זה נפוץ?
נפוץ
וודי אלן במרבית סרטיו, אורסון וולס בחלק מסרטיו, קווין קוסטנר, קנת בראנה, לורנס אוליבייה – לגבי פתרונות יש תשובות שונות: חלק מהאנשים נסמכים (אני מניח) על במאי המשנה אחרי שהוא מעבירים לו את ההנחיות, חלק משתמשים בנציב לפני הצילומים עצמם כדי להבין איך הסצנה צריכה להיראות (כך היה ב"המלט" של בראנה, שבו המחליף שלו שינן את כל הסרט [ארבע שעות] ואז הופיע בסרט… כניצב]).
הבנתי, תודה
(ל"ת)
צ'רלי צ'פלין, קלינט איסטווד…
אה, מה שציינתי ממש לא היה קרוב להיות כל הרשימה
כן, אלה שציינת, בנוסף לבאסטר קיטון, בן אפלק, ספייק לי, מל גיבסון, ג'ורג' קלוני, רוברטו בניני, טים רובינס, רומן פולנסקי, וורן בייטי, פרנסואה טריפו, ברי לארסון, ובאמת עוד ועוד.
הכל נכון. רוקי 1 סרט נהדר ואני מת עליו. אבל, ההשוואה לרמבו ואיש הרס אינה במקומה. איש הרס זה זבל, ברור. אבל רמבו משחק הדמים זה סרט מעולה על פוסט טראומה מויאטנם (וכל מלחמה למעשה). מגיע לו כבוד.
הסצינה האהובה עליי ברוקי 3
היא הסצינה בה הוא מקיף את הרחבה עם הטרנינג שקנה בלוד.
כל הכבוד על הכתבה
וכל הכבוד לצוות האתר על הרבה תכנים מעניינים בתקופה האחרונה.
בקשר למה שכתבת, חייב לציין שפסל רוקי קיים בפילדלפיה לצד המדרגות המפורסמות. בסרט החמישי, כמדומני, הוא אפילו מצטלם שם עם איזשהו העתק לצורך הסרט, אבל במציאות הפסל ממשי וקיים בפילדלפיה.
פעם קראתי דיון אינטרנטי בנוגע לכך שרוקי הוא הסרט האמריקאי ביותר בכל הזמנים. דווקא ההפסד שלו בסוף הוא זה שמדגיש את הנקודה הזו: רוקי עבד קשה כדי לקבל את ההזדמנות להגשים את החלום האמריקאי, את הרדיפה אחרי התואר ואת ההזדמנות לצאת ממעגל החיים שלו. הסרט מראה נהדר שלכל אחד, ובפרט לרוקי, שמגיע מסביבה עבריינית, רקע איטלקי, ללא משפחה, מצב כלכלי רעוע, מגיע ה"מרדף אחרי האושר" ואם רק תאמין בעצמך – אתה תקבל את ההזדמנות.
ההפסד בסוף הוא ממש נונ-אישו, אם תשימו לב לפני ואחרי ההפסד יש מוסיקת נצחון, לאף אחד לא איכפת מהמנצח האמיתי, אפולו, התקשורת קופצת על רוקי, ולו בכלל לא איכפת מכלום, הוא רק רוצה לראות את אדריאן.
בעודי כותב את התגובה נזכרתי שהדיון הזה התקיים כאן באתר, בביקורת על מיליון דולר בייבי. . ושם באמת יש השוואה יפה בין הסרטים והסברים קצת יותר מעניינים על רוקי והחלום האמריקאי..
הרעיון הזה, אם כך, הופך את רוקי 5 לסרט אפילו יותר מדכא
כי מודל החלום האמריקאי עשוי להילקח ממך בגלל נסיבות שאפילו לא תלויות בך.
בכל אופן, אני לא יודע עד כמה הסרטים האלה מייצגים נאמנה את החלום האמריקאי (ושברו). סיפורי the little man who could סטייל דוד וגוליית קיימים, ובכן, עוד מימי דוד וגוליית, ואני לא רואה ברוקי משמעות נסתרת אודות "מרדף אחר האושר"; רוקי לאורך כל הדרך לא באמת רוצה לעשות משהו. הסרט נפתח כשהוא מתאגרף סבבה-יחסית, אבל לא אחד שרוצה להתמיד, וגם כשהוא מקבל את ההזדמנות שלו מול אפולו – הוא "עושה טובה" שהוא בכלל מוכן לעלות לזירה. אין לו אמביציה גדולה במיוחד, וזה שהוא מנצח בסוף (מבחינת מורל), זה מעיד יותר על מוסר של ענווה וצניעות אל מול פומפוזיות וגאוותניות.
אם כבר, נהפוכו: אפולו קריד הוא שמייצג את החלום האמריקאי. הרי הפריט שהכי מזוהה עם אפולו אלה תחתוני בוקסר של הדגל האמריקאי. אם יש איזושהי משמעות נסתרת פה, זה על כך שהחלום האמריקאי אינו יותר מקוריוז שייתן לאזרח הפשוט הזדמנות קש להצליח, בלי שום סיכוי ממשי מעבר. מה שרוקי טכנית עשה זה להרביץ לחלום האמריקאי בפרצוף, לא להצטרף אליו.
אבל זו בדיוק המשמעות של סרט
ולא הכתבה דידקטית בשיעור הבעה בבית הספר.
קודם כל, זה דיון ארוך (ושווה לקרוא את הביקורת שם, אבל אין לי בעיה בשמחה לנהל אותו מחדש :-) ) על מה הוא בעצם החלום האמריקאי. בגדול, החלום האמריקאי הוא לא בהכרח להצליח, אלא הוא ההזדמנות שניתנת לכל אחד מכל מקום להצליח ושלכל אחד, מהגר, עני, וכו', יש אפשרויות בלתי מוגבלות.
בנוגע לאדישות של רוקי: זה האופי שלו כבן אדם, הפחד מההצלחה, חוסר המוטיבציה לעשות משהו מעצמו, חוסר הרצון לצאת מהשכונה ומהסביבה המוכרת לו.. זה בהחלט מתקשר עם החלום האמריקאי, שצריך להעז בשביל לעשות משהו מעצמך.
ברגע שהוא מקבל החלטה שהוא הולך עד הסוף, זה מה שהוא עושה, וכפי שציינת, אכן מלווה אותו הנעימה המופלאה של going the distance.
הסצינה הזו שבה אפולו קריד ויועציו מתארים איך הם רוצים שהקרב יראה היא בדיוק היפוך התפקידים הזה: אפולו מתיימר לייצג את החלום האמריקאי, הוא גם מיעוט, שהגיע משום מקום, לובש דגל ארצות הברית, נאבק בפילדלפיה בחגיגות ה-200 למדינה וכו' וכו', אבל הוא כבר עשיר ושבע ובסך הכל רוצה קרב ליחסי ציבור (לא חושש אפילו לרגע מרוקי).
רוקי באמת רוצה את ההזדמנות ובאמת רוצה להגשים את החלום.
והסוף, ובכן, בדיוק מספר את הסיפור הזה: לרוקי לא איכפת לרגע מההפסד. וגם לנו, כצופים, באופן אובייקטיבי, לא איכפת; אנחנו לא מתעכבים על זה לרגע, יש מוסיקת נצחון, התקשורת מקיפה את רוקי, אנחנו שמחים, יש לנו קתרזיס. כמה סרטי ספורט אתה זוכר שבסוף הגיבור של הסרט מפסיד ואנחנו שמחים? כאמור, לא סרט ספורט "טיפוסי"…
לא איכפת לו מההפסד כי הוא הגשים את החלום.
סליחה, כן?
אבל וינס דיקולה אחראי על הפסקול של "רובוטריקים: הסרט" (זה המצוייר מ-86', לא ההוא של ביי) ורק על זה מגיע לו מקום של כבוד בפנתיאון.
וואלה? היה שם גם פסקול בין כל שירי הפופ/רוק שהפציעו אחת לחמש דקות?
(ל"ת)
גם אם זה לא הכי צודק
גם לוחמי MMA רוסים של ימינו מסתפקים במשפטים כמו "לא אכפת לי מי תשימו בזירה אני בא לשבור לו את הפרצוף"
ראיתי אותם כמעט ברצף
ודווקא הרביעי הוא האהוב עליי.
יש בו את אלמנט הנקמה ובתור נער זה דבר הכי מלהיב בעולם.
הרבה יותר ממתאגרף חסר סיכוי שהולך נגד אלוף העולם… :)
רוקי 4 שווה רק בגלל המונטאזיי אימון שלו. סטאלון הוא הקרוס-פיטר הראשון בהיסטוריה
(ל"ת)
איזו כתבה כיפית
רוקי 1 הוא סרט מושלם בעיניי, אין בו חיסרון אחד לטעמי. הקסם שלו הוא בעיניי ביכולת של הצופה להתחבר לדמות הראשית. הוא ללא ספק בין 5 הדמויות שהיה לי הכי קל לאהוב מבין כל הסרטים שראיתי. פשוט דמות מעוררת הזדהות ואהדה.