ביקורת מתגלגלת: שר הטבעות – טבעות הכוח, עונה 2

זוהי תזכורת לסמן ספוילרים לפי פרקים. לא צריך לסמן לעונה הראשונה ולכן שימו לב שספוילרים נוראיים לעונה הראשונה מי שהחליט לקרוא על הסדרה דווקא בעונה השנייה שלה (ועדיין בכותרות התגובות כדאי להימנע). ועכשיו, יצחק.

פרק 1: מלכי האלפים תחת השמיים

התלבטתי האם בכלל לגלגל את העונה השנייה של "שר הטבעות: טבעות הכוח", כי למרות מעלותיה הרבות של העונה הראשונה, הסיום שלה, כזכור, אכזב אותי ממש והרג לפחות שבעים אחוז מהסקרנות שלי להמשך. אבל גם שלושים אחוז זה משהו, המלחין ביר מקרירי עדיין פה, אז בואו ניתן צ'אנס.

מה אומר, כנראה הייתי נאיבי – ואילולא אופטימיות שנזרעה בכל זאת בכמה נקודות, לא הייתם קוראים את השורות הללו.

הסימן מבשר הרעות הראשון היה ההחלטה לענות לצופים על כמה שאלות, שכותרתן היא "איך סאורון נהיה הלבראנד", וכותרות המשנה הן "מתי הוא פגש את אדאר ולמה האחרון חושב שהוא הרג אותו", "מתי הוא שינה צורה", "איך הוא הגיע לספינה ההיא" וכמו כן "האם אנחנו יכולים לשבור שיא גינס בכמות הדיזולבים בסיקוונס אחד". התשובה לכל השאלות האלה היא: זה לא מעניין אותי.

הבהרתי בעבר מה אני חושב על עצם הרעיון להעמיק בדמות של פאקינג סאורון, והסדרה אכן לא העמיקה בו אלא עשתה משהו יותר גרוע – סתם הרחיבה על דברים מובנים מאליהם. אולי אפשר לדון לכף זכות שיש צופים שצריכים את ההאכלה הזו בכפית: "תראו, ככה סאורון משנה צורה" – אבל לא היתה סיבה לעשות את זה כל כך גרוע ומלא בקלישאות מפה עד נומנור.

טוב, אולי אחרי הפרולוג המשעמם (והארוך) הזה נחזור לדמויות שמעניינות אותנו? והסדרה כן תצליח להפתיע ולתת שוב את תחושת הפליאה והקסם?

לא, יש מחסן קלישאות שלם שצריך לרוקן: גלדריאל משום מה לא גילתה לחבריה מיהו הלבראנד; אלרונד וגיל גלד מוציאים ממנה את האמת בקלות; הוויכוח האם להשתמש בטבעות; אלרונד קופץ למים ובורח – כל רגע בסצנה הזו היה צפוי מקילומטרים.

לא, לא רק הסצנה הזו: כל קו העלילה הזה נמתח שלא לצורך, כי אין ולו צופה אחד שלא יודע שהאלפים נשארו בארץ התיכונה. הרי ברור שבסוף הם ישתמשו בטבעות האלה ויצילו את עצמם ואת ארצם. אם אתם מותחים קו עלילה שסופו ידוע לפחות תכניסו משהו מעניין באמצע, למען השם – אבל כאן, חוץ מלהכיר את קירדן חרש הספינות, הסיפור הזה הסתיים (ועוד באותו הפרק) בדיוק איך שחשבנו שהוא יסתיים מהרגע הראשון: האלפים משתמשים בטבעות האלה, ומצילים את עצמם ואת ארצם.

אם חושבים טיפה, כן יש פוטנציאל לבניית ההמשך: ייסורי המצפון של גלדריאל על שהלבראנד תמרן אותה הגיוניים, והיו גם סוחפים יותר אילו רק מורפיד קלארק הייתה פתאום מתאימה לתפקיד. חילוקי הדעות שלה עם אלרונד יכולים גם הם להתפתח למסע דמות, אבל חבל שהפער ביכולות המשחק בין קלארק לרורבט אראמיו גורם לי אוטומטית לרצות שהוא יצליח והיא לא.

טוב, בואו נראה מה עם גזרת הזר-שאינו-גנדלף-אבל-הוא-כן ונורי אהובת הקהל. הם הולכים ליעד לא ידוע. יש לו חלום מוזר. הם ממשיכים ללכת. מישהו עוקב אחריהם. הם תופסים אותה. זאת פופי! כי צריך עוד קלישאה, וחבר שמצטרף למסע של החבר האחר אפילו שהוא לא היה אמור – זה עוד לא היה בפרק. ואה, יש טוויסט (חוץ מזה שכל החרקים האלה הם אוכל טעים): חייבים לשיר כדי לא ללכת במעגלים. מטופש, אבל אני ממש אוהב את השיר הזה מהעונה הראשונה. עד כאן לענייני נורי, הזר-שאינו-גנדלף-אבל-הוא-כן (מעכשיו בקיצור: הש"ג) וגם פופי.

למרות הפתיחה החלשה עם סאורון, גם הקטע המעניין ביותר בפרק היה קשור אליו, ואני מתכוון לכל ההתרחשות במחנהו של אדאר. וזה, גבירותיי ורבותיי, מה שהיה צריך לעשות מהרגע הראשון: סאורון הוא נבל. של הסופר ג'.ר.ר. טולקין. לא צריך אצלו עומק, מניעים או היסטוריה, אבל מה שכן יכול לעניין זאת ההתמקדות המבורכת בנשק העיקרי שהיה לו בתקופה הזו גם ביצירה המקורית: התככנות והרמאות. ראינו מספיק מקיסר הרוע האולטימטיבי שידו בכל, וכעת לראות אותו משפיל את עצמו בפני מי שהרג אותו בעבר כדי לקדם את התוכניות שלו זה לכל הפחות מרענן.

הנקודה היחידה שאני לא סגור לגביה זה למה למען הוולאר הוא הלך לשם בכלל. הרי תוכנית העל שלו, שנרמזה בסצנה האחרונה בפרק, היא לרמות את קלברימבור כדי שיחשל עוד טבעות – מה בדיוק הוסיפה לו העצירה במורדור חוץ מהשפלה (וידידות קצרת טווח עם זאב-ווארף)? למה לא לחזור לארגיון מיד אחרי שגלדריאל יצאה משם?

תהייה שהועלתה בקטע הזה בצורה יותר מכוונת היא על מי לעזאזל סאורון מדבר כשהוא מציין שיש מכשף אפל במערב שרוצה להשתלט על כל היצורים החיים. היה אפשר להניח שהוא מדבר על עצמו, וכך כנראה גם אדאר וחבורתו הבינו, אבל לא – באמת יש בעונה הזו דמות של מכשף רשע שמגולם על ידי קירן היינדס (דיווחים מוקדמים על הליהוק שלו טענו אגב שהוא יגלם את קירדן, אבל לא). הוא גם מופיע בטריילר להמשך העונה שמשודר בסוף הפרק, וחשוב מכל – אין לו זכר בכתבי טולקין. אין לי בעיה עם תוספות, אבל משום מה היוצרים סבורים שמה שאנחנו צריכים כרגע זה נבל נוסף לרשימה.

למרות הבעיות, טבעות הכוח היא עדיין הסדרה הכי יפה בגן (אם כי קצת מורגש שהם עברו לצלם ברחבי הממלכה המאוחדת ונטשו את ניו זילנד), עדיין עם האפקטים הכי וואו בסביבה ועדיין עם המוזיקה האלוהית של ביר מקרירי. הפסקול בקטעים של סאורון פיתח את הנעימה של סאורון שהופיעה לאיזה דקה וחצי בעונה הקודמת והיה פשוט ממתק, אבל השיא של הפרק הוא ללא ספק השיר של האלפים. אני מודה, בכיתי. ונשארתי להקשיב לו לאורך כל הקרדיטים.

אבל זה עדיין היה פרק פתיחה שהזכיר יותר את חולשות העונה הקודמת מאשר את החוזקות שלה, ולא חיבבתי אותו במיוחד. יש מצב שהפרקים הבאים יפתחו טוב את הסיפור ויגרמו לי לסלוח בדיעבד על כמה מהסצנות המיותרות כאן, אבל על הבימוי הבעייתי והקלישאות אי אפשר לפצות, ולא מעודד שבמאית הפרק אחראית לכמעט כל הפרקים בעונה. למזלנו, מקרירי לא הולך לשום מקום, ושלושת הפרקים הראשונים יצאו יחד, אז אני אגלה מהר מאד האם האופטימיות שבגללה התחלתי את הביקורת היתה שווה את זה.

•       לא נצפו בפרק: הגמדאים, הנומנורים, ארונדיר ותיאו.
•       כן, לאורך הביקורת הזו אני אכתוב גמדאים עם א' לזכרו של עמנואל לוטם.

פרק 2: שם הכוכבים זרים

הגמדאים. קודם כל, הגמדאים.

התגעגעתי אליהם. קו העלילה של הגמדאים היה לטעמי בין הטובים בעונה הקודמת, והם נעדרו מהפרק הראשון. חוץ מזה, עכשיו הגיע הזמן לסבך אותם בצרות כדי שגם הם יצטרכו טבעות, וזה בדיוק מה שמוביל אותנו לסיפור המרכזי של הפרק (גם אם אינו מרכזי במספר דקותיו): קלברימבור והתוכנית של הלבראנד/סאורון/אנטאר.

אבל לפני כן, בואו נשוויץ עוד קצת באפקטים המצויינים שלנו. באמת, הפתיחה שמציגה את מערך המראות שמכניס אתאור השמש למכרות בקהזד דום היתה נפלאה. בינתיים אנחנו צופים בדורין הכבר-לא-נסיך מנסה (ולא מצליח) להתרגל למעמדו החדש ככורה פשוט, וזה המקום לשבח את קו העלילה של הסכסוך בין דורין לאביו. סצנת המריבה ביניהם היתה אחד הדברים הכי טובים בעונה הקודמת (דוגמית ממנה הופיעה בפתיח של "בפרקים הקודמים"), וההמשך שלה בפרק הנוכחי פשוט עשוי נהדר, תואם דמות וגם תואם טולקין שכתב בלי סוף על עקשנותם של הגמדאים. ותוך כדי, אנחנו מקבלים הצצה אל עולם עשיר ורחב שיש בו גם דברים שגרתיים כמו הבדלי מעמדות, רכילות וגם התלבטות מה לקנות כשאין מספיק כסף.

ומה שעוד יותר טוב זה שהבעיות שמתחילות להיערם נגרמו גם הן מההתפרצות הגעשית של הר הגזירה בעונה הקודמת. ההצגה של הרוע המרכזי שמתפשט אט אט בסיפור הראשי, עם ההדף והריקושטים שגם הם משרתים בתורם את המטרה המרכזית של הרשע הגדול – זה פאזל שמספק לחוות אותו נבנה.

כל זה בינתיים לא ידוע לקלברימבור, אבל איכשהו כן ידוע לסאורון. תראו, גם בלי להכיר את חומר המקור היה ברור שקלברימבור בסוף יכניס את הלבראנד, אבל הסצנות מסביב היו מצוינות משתי סיבות: משחק עדין עם ציפיות המעריצים, ובעיקר ביצוע מעולה של צ'ארלס אדוארדס וצ'ארלי וויקרס. ובכלל, הסבלנות של סאורון וההמתנה בכניסה, כולל ה"עזיבה" שלו אחרי השיחה הקצרה עם קלברימבור – זה פשוט המשך של מה שאהבתי בפרק הראשון: סאורון חכם ויצירתי, ויש לו סבלנות. זה הופך את הסצנה לטובה בפני עצמה, ויותר מכך – זה יוצר תחושה שיש כאן עומק וסיפור רחב יריעה. מ-ע-ו-ל-ה.

פחות אהבתי את סצנת ההשתנות מהלבראנד לאנאטאר (כינוי שהופיע כבר בכתבי טולקין). האפקטים עצמם שוב היו ללא רבב, אבל המילים המפורשות "שר הטבעות" על רקע עשן ועננים כתומים – זה כבר נעשה היה קצת "על האף".

עוד חלק פחות מוצלח היה, כרגיל, סיפורי גלדריאל והמסתעף. גם כאן היה פיתוח של משהו שהתחיל בפרק הקודם – ייסורי המצפון של גלדריאל – אבל המשחק של מורפיד קלארק עדיין בעייתי, וקו העלילה כולו שוב ושוב מפגיש אותה עם אלרונד, שזה נחמד מאד קאנונית אבל מרגיש קצת כמו דריכה במקום ובעיקר גורם לי שוב ושוב להיות רק בצד שלו ולא שלה. ברגע שבו התגלה לה שאלרונד מונה להיות מפקד המשלחת שמחתי לאידה, במקום להרהר בעצב על הבחירות המורכבות שעשתה.

התועלת היחידה שהפרק הפיק מהברברת בלינדון היה השליח לקלברימבור עם האיגרת, שליח שנהרג בדרך באופן לא ידוע. זה גרם למתח טוב כבר בסצנת הסיום של הפרק הקודם, אבל הרגע הקצר בו נחשף המוות שלו היה מצמרר. שאלה שלא בטוח שתיענה היא מי הרג אותו: סאורון הוא כרגע זאב בודד, ומוות סתמי על ידי גדוד אורקים תועה הוא טיפה נוח מדי.

מה נותר? הקטע הגרוע ביותר בפרק: סיפורי נורי, פופי והש"ג (הזר-שאינו-גנדלף). קלישאות ההסתתרות היו גרועות בפני עצמן, אלו של הבריחה במדבר ומציאת באר המים – עוד יותר, אבל דבר לא הכין אותי לכמה לא מעניין יהיו המכשף האפל וצוותו. יש פה כאילו "חשיפה" מה הקטע עם שלוש הנבליות מהעונה הקודמת, אבל לא הבנתי מה הסיפור שם עם החתכים בידיים, הדם המטפטף והחרקים המעופפים. אם יש לכם מהלך הגיוני כלשהו, אפילו אם הוא רק קסום ומומצא, בבקשה תסבירו לי אותו. קלוזאפים שכאילו מסבירים את התהליך רק מרגיזים במקרה כזה. אני שונא להסתכל על המסך ולא להבין מה אני רואה, ומיד אחר כך שוב הגיעו הקלישאות, הפעם על לשלוח שליח אכזרי שיהרוג את בנות לוויתו של הש"ג, כאילו זה לא בדיוק מה שהשלוש הקודמות ניסו לעשות. כשממציאים דמות חדשה צריך לעבוד קשה יותר, מסתבר.

ולקליף האנגר הגדול: הש"ג מזמן סופת חול כדי לגבור על הרודפים, אבל מאבד שליטה והסופה סוחפת את פופי ונורי. אני כל כך במתח! מעניין אם הן תשרודנה.

לפחות הפרק לא הסתיים עם הטריק הזול הזה אלא חזר לחלקים הטובים שלו, אל דורין ודיסה שמקבלים את ההזמנה של קלברימבור להגיע לארגיון. זה מצוין כי זה חוזר לתוכנית המתפתחת של סאורון ובאמת מעלה את המתח והציפייה לפרק הבא.

• לא נצפו בפרק: הנומנורים, ת'יאו וארונדיר, אדאר וצבאו.

פרק 3: הנשר והשרביט

כן, אני יודע שאני בפיגור ואו-טו-טו עולה כבר פרק 5. אבל הזמן הפנוי מוגבל, ולי לא נותר אלא לכעוס על אמזון שהעלו את שלושת הפרקים הראשונים בבת אחת. מצד שני, טוב שהם עשו את זה, כי הפרק הזה הוא ללא ספק הטוב מבין השלושה, ואפילו אחד הטובים בסדרה כולה.

אולי הסיבה לכך היא שהפרק לא כלל את העלילה המשעממת ביותר עד כה (הש"ג ובנות לווייתו), וגם לא את גלדריאל המשמימה; אבל זה לא רק מה שלא היה, כי מה שכן נכלל בפרק היה מעולה מכל כך הרבה בחינות.

למשל, הסוס. סוס נגד אורקים זה רעיון ממש טוב (אם כי הביצוע קצת פחות מוצלח – לצערי הסדרה אף פעם לא הצטיינה מדי באקשן), ורציתי כבר לראות מה בדיוק עלה בגורלו של יסילדור. ידעתי כמובן שהוא בחיים, אבל לא ציפיתי להופעת האורח של שילובּ העכבישה.

אני מודה שלקח לי זמן להבין שזאת באמת היא – הרי גם ב"הוביט" היו עכבישים שלא היו היא. אבל כאן אנחנו אכן במורדור, וזאת באמת שילוב בגירסה מוקדמת יותר. גם המלחין ביר מקר'רי כתב פה רצועה שדומה כמעט תו לתו לרצועה שהלחין בזמנו הווארד שור. בסופו של דבר, זאת היתה הופעת אורח די מיותרת, אבל מגניבה.

עוד בתחום המפלצות: בחלק אחר של מורדור אנחנו צופים באדאר שמגייס טרול מאיים לשירותיו. קצר וסביר, רק מעניין האם יש הצדקה לתארים שאדאר מעניק לו, כמו "טורף עצמות הדרקון" ו"מחסל ענקי האבן".

הלאה לעוד דברים מוצלחים: דורין הרביעי מצליח לרדת מהעץ, לגשת לאביו ולספר לו על הטבעות שמציעים לו קלברימבור והאדון המסתורי ההוא, אנאטאר. זה סיפור כל כך אנושי שמתפתח יפה ובעקביות החל מהעונה הקודמת, וגם כאן התאים לאופי של הדמויות. וכן, בקשת הסליחה של דורין מאביו היתה אחד הרגעים הכי טובים בסדרה עד היום מבחינת משחק, של שני הצדדים. כל הכבוד לפיטר מוליין ואוויין ארתור. 

אבל מרוב התלהבות אני מדלג לסוף: כל הדיון בין אנאטאר, קלברימבור, דורין ודיסה היה פשוט נהדר, עם משחק משובח של כל המשתתפים וכתיבה חכמה. סאורון, למשל, מנסה על דורין טריקים פסיכולוגיים זולים ("אלרונד אמר שאתה החכם מכל הגמדאים"); קלברימבור אמנם נלהב אבל מכבד, דורין חשדן ועוקצני, דיסה מנסה לפשר. הכל בוצע בצורה מדוייקת, והרגע בו דורין חשף את התרגיל ("אלרונד לעולם לא היה מדבר עליי ככה") היה מושלם. מניפולציה יעילה יותר של סאורון הגיעה אחר כך, מול קלברימבור. זה היה מבריק מצידו ושוב הצגה יפה של יכולותיו: להגיד לאלף בדיוק מה שהוא צריך לשמוע כדי למרוד (בקטנה, ועדיין) במלך שלו.

לא מזיק כמובן שכל הדרמה הזו גם מקדמת אותנו, צעד אחר צעד, בסיפור הגדול של הסדרה – יצירת הטבעות. אילולא הסצנות האלה היו טובות כל כך, הייתי אולי יותר כועס על כמה משפטים ששוב נאמרו בצורה מפורשת מדי ("טבעות של כוח"), אבל הן כן היו טובות כל כך.

דברים מוצלחים, אבל פחות: שובם של ת'יאו, ארונדיר וכל החבורה. ברונווין נהרגה בעצם בגלל משהו שקרה מחוץ למסך – השחקנית שגילמה אותה פרשה מהסדרה, והיוצרים החליטו לא ללהק שחקנית חדשה. זה מעניין כי בעבר הם רצו שהסיפור בינה לארונדיר יהיה משהו בסגנון הסיפורים הטולקינאים הקלאסיים, על אהבת אלפים ובני תמותה, אבל הנה זה בא לקיצו. אולי הם הסתכלו על הסיפור המאולץ שיצרו פיטר ג'קסון ושותפיו ב"הוביט" והבינו שלא חייבים בכוח, ושזה לעולם אפילו לא יתקרב לסיפור האהבה האייקוני של אראגורן וארוון ב"שר הטבעות".

ולעצם ההתרחשויות: קו העלילה שבו ת'יאו כועס על ארונדיר נראה כאילו הוא אמור להוביל את ת'יאו לאיזה מסע משל עצמו, מה שאני לא בטוח שיש לסדרה זמן כרגע עבורו. גם הדיאלוג ביניהם היה גרוע ממש, והסוף שלו נשמע כאילו נוסח על ידי תסריטאים של סדרה מהעידן המודרני ונעדר את ההדר הטולקינאי שהיוצרים עושים מאמץ כה גדול להיצמד אליו (ובדרך כלל מצליחים). 

יותר חיבבתי את החיבור של יסילדור לקבוצה הזו. סצנת הכניסה של ארונדיר היתה מצויינת, ובהחלט קידמה אותו בתור הלגולס של הסדרה. גם הסיפור של בני אנוש שנשבעו אמונים לאדאר אבל חלקם לפחות עשויים לחשוב על זה מחדש מרתק בעיניי, ויכול להוביל למקומות מעניינים מאד. נראה לאיפה זה יילך ומה יהיה גודל התפקיד של אסטריד.

אה, וישנם גם העצנים. כי שילוֹב והטרול לא מספיקים, מסתבר, וחייבים עוד יצורים איקוניים מהלור של טולקין. שיהיה. לפחות שמרו את ההופעה עצמה לפרקים הבאים.

ולגולת הכותרת של הפרק בעיניי: ההתרחשויות בנומנור. כמה מחבריי טענו שזה דווקא היה חלש והזכיר להם את משחקי הכס ולא בקטע טוב, ושהפוליטיקה משעממת אותם. ובכן, כמה מהקטעים הכי טובים וזכורים בווסטרוז היו פוליטיים. ברור שכאן אנחנו לא מגרדים את העומק והאיכות שהיו למעלה-מלך להציע, אבל בעיניי הדרמה במגבלות ההיכרות שלנו עם הדמויות היתה מעולה, אפקטיבית, ואפילו אקטואלית.

כי כן, סצנת המסעדה היתה יותר מדי מתוסרטת, והמשחק של אמה הורבאט (אריאן, הבת של אלנדיל) לא משהו. אבל אלו הפגמים היחידים בקטעים הנהדרים הללו, שתוך פרק בודד זרעו את הקונפליקט וגם קצרו את פירותיו. הכל היה עשוי מצוין: המתח, הדיאלוגים, הצילום, הצלילים המאופקים.

בסצנת הנשר היה גם משחק נהדר עם ציפיות הצופים: הדרמה מתגברת, הרעים עומדים לנצח, והנה מגיעה הישועה שנרמזה (כביכול בבוטות וברישול) קודם לכן – הנשר מגיע, ולכולם ברור שזה סימן לתמיכה במלכה ועדות לכוונותיה האציליות. ואז, באחד הרגעים המושלמים שידע העולם של טולקין מעודו, היוצרים הזכירו לנו שממש כמו במציאות הדבר היחיד שמשנה הוא הנרטיב, ולא צריך יותר מאדם אחד שיתחיל להריע לאיש הלא נכון כדי להפוך את המציאות הברורה מאליה על פיה. זה היה פשוט מדהים.

הבסיס של עלילות נומנור בגדול ידוע לקוראי טולקין, ואני כמובן נוצר את לשוני בנוגע להמשך הצפוי, אבל תוספות כמו אלו פשוט עונות היטב על השאלה "למה צריך את הסדרה". זה פאקינג למה. בכל מקרה, המשיכו לעקוב אחרי פרזון ועלילותיו. זה ישתלם.

מבחינתי הפרק היה צריך להסתיים ברגע המשובח ההוא, אבל גם מה שקיבלנו היה בסדר פחות או יותר: דורין השלישי מקבל את הצעת קלברימבור ומביא לו עוד מית'ריל, ויצירת שבע טבעות הגמדאים מתחילה. רגע מענג עבור מעריצי טולקין היה כשסאורון התעקש להכניס את המתכת במו ידיו אל הכבשן, אבל השאלה הגדולה כרגע מבחינתי היא מהיכן עומדים לצוץ תשעת בני האדם שהם הבאים בתור לקבל טבעות. לגמדאים היוצרים מצאו סיבה נהדרת, לאלפים סיבה קצת פחות נהדרת, אבל מהיכן הגיעו המלך המכשף של אנגמר וחבורתו? אני בספק אם נקבל תשובה בעונה הזו, אבל הכל יכול להיות.

• נעדרו מהפרק: כאמור לעיל, לא פלא שהיה פרק כל כך מוצלח: הש"ג, נורי ופופי; גלדריאל, אלרונד וגיל-גלד. אגב, השחקן של גיל גלד (בנג'מין ווקר) דיבב את הטרול. מה הקטע בעצם?

פרקים 4, 5 ו-6: "הכי קדום", "היכלי אבן", "איפה הוא?"

טוב, נשברתי. באיחור של שלושה פרקים – שזה, כזכור, מספר הפרקים שעלו יחד בבכורת העונה – הבנתי שלמרות שקיוויתי ממש שאצליח, אני לא. אז במקום להעמיד פנים שכן בוודאי מה-זאת-אומרת עוד רגע אני כותב על הפרק שיצא ועל הפרק שיצא אחריו ועל הפרק שיצא אחרי הפרק הזה והנה-הנה הדבקתי את השידור – אני נכנע: להלן הסקירה המשולבת על פרקים 4 עד 6, ונעשה את זה דרך כל קווי העלילה והתפתחותם בשלושת הפרקים.

נתחיל בגרוע מביניהם, שהוא כמובן עלילות נורי, פופי והש"ג – כשהפעם, בהחלטה שאמורה על פניו לשמח מאוד את מעריצי טולקין, מצטרף לקלחת טום בומבדיל. וזה כל כך בוער בי שאני חייב מייד לשפוך: ההצגה של הדמות שלו, הניואנסים, אינטונציית הדיבור, הזמזומים, המשפטים הסתומים – יופי טופי של דבר. באמת. משפטים רבים לקוחים ישירות מהסצנות של בומבדיל בספר "שר הטבעות", אם כי לא ברור מדוע הוא מסתיר את קיומה של גולדברי בעוד בספר הוא די גאה בה; אבל רורי קיניר שמגלם את הדמות עושה יופי של עבודה, והאווירה בבית של בובמדיל היא פשוט ממתק. והפסקול של מקרירי, כמובן.

אבל, ויש אבל גדול: יש סיבה לכך שבומבדיל לא הופיע בסרטים של פיטר ג'קסון – הוא לא באמת קשור לעלילה. ואת העובדה שהוא לא נצרך לסיפור זה לא אני אמרתי, וגם לא ג'קסון; את זה כתב טולקין בכבודו ובעצמו. בלור של טולקין, הדיון מיהו בעצם טום בומבדיל ותיק כמו הספרים בעצמם, כשטולקין עצמו כתב די במפורש שהוא הוכנס לעלילה כאלגוריה למישהו שבשום אופן אינו חלק מהמשחק הרגיל של הכוחות בארץ התיכונה, וזאת הסיבה למשל שהטבעת האחת לא שלטה בו.

אבל הסדרה, כמובן, צריכה איזו דמות שתהיה המנחה טוב-הלב ויודע-הכול, כי גנדלף עצמו נמצא כרגע בתהליך חונכות. אז למה לא להרוס עוד דמות אייקונית, לבגוד במטרה שלשמה כתב אותה היוצר שלה, ולהפוך אותה לעוד מורה דרך גנרי שראינו באינספור יצירות אחרות. למה לא, למה לא.

ולגבי כפר ההוביטים המסתורי – בסדר, לא יותר מזה. המשחק המעולה של מרקאלה קבאנה עזר לעמעם את חוסר ההתלהבות מהטוויסט על מקורות ההוביטים ושהם מחפשים את מה שיהפוך להיות הפלך אלפי שנים (או בקנה הזמן של הסדרה, בערך חודשיים) לאחר מכן. במבט רחב יותר, זה זוכה אצלי ליותר נקודות, כי זה נתן עומק יפה למסעות הקבוצה שאחריהם עקבנו בעונה הראשונה. שמות השושלות של ההוביטים נלקחו, אם זה לא היה מובן מאליו, היישר ממקורותיו של טולקין.

מי שנותר לדבר עליו הוא הקוסם האפל, הדמות שמצליחה להיות עוד פחות מעניינת בקו העלילה המעצבן הזה. טוב, אין מה לדבר עליו בעצם.

המשך הסיפור שהגיע בפרק 6 רק גרם לגלגולי עיניים גדולים יותר: בומבדיל בוגד סופית במאפיינים של הדמות שלו ושל הש"ג גם יחד ולוקח אותו ל"מבחן" מטומטם שתוצאותיו ברורות לכולם (ויגיעו כנראה בפרק הסיום יחד עם חשיפת השם הסופית), ובמקביל פופי מתאהבת באותו אף אחד שהוביל אותם לכפר ההוביטים מלכתחילה. אני כל כך מצטער שאני לא מצליח להיות במתח.

וכעת, בסדר עניין עולה: גלדריאל, אלרונד, אדאר וכו'.

מבחינה סיפורית נטו, הסצנה עם כוכי המוות הייתה בסדר גמור. תהיתי לפני שני פרקים האם נדע מה קרה לשליח שמיהר מלינדון לארגיון, והגילוי היה טולקינאי מספיק כדי שאהיה מרוצה. אבל שוב חשוב לציין שבמקור הפעם הראשונה שקוראי טולקין נתקלו ברוחות האלה הייתה ב"שר הטבעות", ומי שחילץ את גיבורינו היה… טום בומבדיל. וזאת הסיבה שלא ראיתם את הקטע בסרטים, וגם כעת קשה לומר שזה היה ממש חשוב, למרות שהפרק רומז שלעליית כוחו של סאורון יש חלק בהתעוררותן של הרוחות. 

מה שכן תפס אותי לא מוכן היה הסיום של פרק 4: סצנת האקשן של גלדריאל היתה מבוימת פשוט זוועה, אבל הייתי בטוח שהיא תצליח לחמוק ולא חשבתי שהיא תיתפס על ידי אדאר. כמו כן, הרגע שבו אלרונד לוקח את הטבעת (אחרי שנוכח בסגולות הריפוי שלה) היה נהדר גם הוא.

ההמשך מכאן מתפצל לשניים: בפרק 5 החבורה העליזה לא נכחה בכלל, ובפרק 6 אלרונד רק הגיח לרגע, מבוהל, מנסה לשכנע את גיל גלאד לשלוח צבאות ללינדון ולא למורדור. אחזור לזה לקראת הסוף. גלדריאל, לעומת זאת, כביכול לא לומדת כלום ומתומרנת בקלילות על ידי אדאר שרק צריך אישור סופי לזהותו האמיתית של הלבראנד. זה היה חביב וייצר תסכול מובן לדמות של גלדריאל – אפילו גרם לי לקצת אהדה – אבל אני לא בטוח מה בעצם גרם לו לשנות את דעתו כלפי הלבראנד שהוא שחרר בעצמו לפני כולה חמישה פרקים, כשבשניים מתוכם הוא לא ביקר. זו קצת רמאות להשתמש במה שנבנה אצל דמויות אחרות כדי להציג שינוי אצל מישהו אחר. בכל מקרה, בשלב הזה הפרק מוסיף ומראה שאדאר גייס לגיונות שלמים של אורקים – וגם לזה אחזור לקראת הסוף.

ובינתיים, מעבר לים, ממשיכות עלילות נומנור. אהבתי מאוד את הסיום של פרק 3, ובפרק 5 נראה היה שהסדרה גם יודעת מה לעשות איתו, כשאלנדיל המסכן ממשיך להידחק לפינה. הסצנה במקדש הייתה אומנם נורא "נבלית" והרגישה כמניפולציה שמטרתה להשניא עלינו את קמן (הבן של פרזון), המשחק של אמה הורבאט (שמגלמת את אריאן, הבת של אלנדיל) ממשיך להיות בעייתי, אבל מבחינת הלור הגדול זה המשיך להיות כמעט מושלם: נושא הנאמנות לאלפים ולמסורות מרכזי מאד בסיפור שטווה טולקין עבור האי המרהיב, ואני מרוצה עד כה מהאופן שבו היוצרים פרטו את העסק לפרוטות שאנחנו רואים על המסך.

אבל אז בא פרק 6 והחריב כמעט את הכול. ואפילו לא מאורעות הפרק בכללם שהיו איכשהו בסדר, אני מדבר בעיקר על רגע אחד שהיה כולו "טוב, בעצם לא": מיריאל ניצלת מהיצור הימי המפחיד וכביכול מקבלת את מעמדה בחזרה.

למה היה צריך את זה? עזבו שגם בעולם שלהם בפני עצמו אני קצת מבולבל, כמו הדמויות עצמן בעצם, כי מה אמור להיות גזר דינו של מישהו שהואשם במרידה נגד המלך ואז האלים שפטו אותו וזיכו אותו, מה שאומר שהוא לא מרד במלך, מה שאומר שפרזון הוא לא המלך בכלל וכן הלאה. נעזוב את זה. אבל הערכתי את הסיפור כי הרעים הובילו בו, ואפילו כמבחן אמונה קלישאתי זה עדיין עבד כי לויד אוון וסינתיה אדאי רובינסון (אלנדיל ומיריאל בהתאמה) משחקים פשוט נפלא – אבל אם המקום שאליו לקחתם את כל העבודה היפה הזו זה מהפך כל כך מטופש, אז אולי בעצם חבל שבניתם את הציפיות. אוף. מהלך הגיוני הרבה יותר היה להרוג את מיריאל, ולהציב את המוות שלה כמבחן אולטימטיבי באמת לאלנדיל. דאמיט, יוצרים, עד שאני מגן עליכם בכל הקשור לנומנור אתם צריכים להוכיח לי שטעיתי. נראה מה יקרה בהמשך, כי התחזיות שלי לגבי איך העונה הנוכחית תסתיים קצת התערערו, אבל כדי להסביר למה בלי ספוילרים אצטרך לחכות עם זה לסוף העונה – ולא בטוח שהעונה הזו.

אגב, הבלגן בנומנור מתחבר גם לביקורת שלי על השימוש בטום בומבדיל: כבר בעונה הקודמת התייחסתי לשינוי שעברו אבני הפלנטיר, שהיו במקור פשוט אמצעי תקשורת והפכו פה למספקי חזיונות. גם הכדורים הזורחים וגם בומבדיל הוזזו מהמשבצת שלהם כדי להפוך למקדמי עלילה, וזה מעצבן אותי יותר ויותר ככל שהסדרה מתקדמת.

נחזור לארץ התיכונה, ונסגור בזריזות את עניין העצנים: מגניב, אבל מיותר. ולא מקדם אותנו בשום דבר. ההתקדמות העלילתית שכביכול היתה כאן היא בסיפור בין יסילדור לאסטריד והאם אפשר לסמוך עליה וכולי, וגם קצת עם הסולחה בין ארונד'יר לת'יאו, אבל זה מרגיש כל כך נשכח, אפילו מאולץ. למי אכפת שהארוס שלה היה בכלוב הזה, למי. בסצנה הקצרצרה שהגיחה בפרק 6 כבר אין זכר לת'יאו ויסילדור, ורק רואים את ארונד'יר שיצא לעקוב אחרי גדודי האורקים מחסל כמה מהם (גם זה היה מבוים מזעזע. מה יהיה עם האקשן מה) ומבין שההתקפה היא על ארגיון. אז מה בעצם למדנו מכל הבלגן בפלרגיר, חוץ מלהראות עוד מקום טולקינאי שלא חזינו בו בסרטים, ומצד שני להראות את המפלצות המיתולוגיות שכן ראינו בסרטים. תחליטו כבר. בכל מקרה, אני בספק אם נחזה שוב ביסילדור בעונה זו.

אבל וואו, הסצנה של מפלצת הבוץ הייתה כל כך טובהההה.

שני קווי העלילה הטובים ביותר ממשיכים להיות בארגיון ובקהזד דום, במקביל. לגבי הגמדאים, הסדרה, כדרכה, דוחסת אירועים ארוכים מאוד במקור לפרקים בודדים, אבל זה נעשה טוב: חמדת הממון ותאוות הבצע שנפלה על המלך דורין היא מאפיין מובהק של טבעות הגמדאים. במקור השיבוש הזה לא היה בדיוק בתוכנית של סאורון שציפה פשוט להשתלט עליהם דרך הטבעות, אבל בסדרה בינתיים זה פשוט ממשיך לסבך את המצב המסובך ממילא, ומוביל למה שנראה כסיפור עצמאי שלא יתחבר לזה הגדול המתהווה בינתיים בארגיון והאורקים הפושטים עליה. אם כי, מה הסיפור עם העטלפים האלה בדיוק? מה בדיוק חושב הנסיך דורין לעצמו לטווח ארוך, ועיקר העיקרים, מתי מתוכננת חשיפת הבאלרוג הגדולה?

לא יודע. בינתיים רק מראים לנו – בקריצה בוטה נוספת לסרטים – את "דלתות דורין", אלה עם החידה המגניבה ההיא ("דבר, חבר, והיכנס") מ"אחוות הטבעת". אולי זה רמז לכך שאנחנו עומדים לצפות בקרוב בקרב שעליו למדנו בפעם האחרונה שעברנו דרך הדלתות האלו, אבל בחיי, זה יהיה הפער שהיוצרים הכי יסתבכו איתו במסגרת צמצום זמני העלילה הגדול. בפאזל איך שאני מבין אותו כרגע זה לא מתחבר בשום דרך לכרונולוגיה המקורית של טולקין.

בכל מקרה, תצוגת הדלתות מתבצעת בארגיון, שסיפוריה הם הנקודה החזקה ביותר בעונה הנוכחית. סאורון ממשיך לתחמן את קלברימבור האומלל, והכתיבה (כל כך מוזר שאלו אותם יוצרים של קווי העלילה האחרים) פשוט יודעת מה היא עושה. הצורה שבה סאורון הפך את שיבוש טבעות הגמדים בחזרה על ראשו של קלברימבור היא אחת ההברקות של הסדרה. הכל פשוט שלוב זה בזה, רגעים ואמירות מקבלים משמעות נוספת בפרק הזה או בפרק שלאחריו, סאורון שולט בנעשה גם כשנדמה שלא, וזאת תחושה נהדרת הן מבחינה טולקינאית והן מבחינת ביצוע ויזואלי ומשחק של המשתתפים (צ'ארלס אדוארדס בפרט ממשיך להיות נפלא). זה דובדבן של טלוויזיה, זה מה שזה.

חידת תשע הטבעות מצטרפת גם היא לשאלת הכרונולוגיה של הארועים. מי אלו שיקבלו את הטבעות האלה? סאורון לחוץ על יצירתן, אבל כרגע זה נראה שהוא פשוט ייקח אותן איתו אחרי הקרב הגדול ויחפש לו משרתים חדשים, כי אין בסביבה הנוכחית אף בן תמותה שאכפת לנו ממנו.

וכן, הקרב הגדול. כל העונה בונה לקראתו, אפילו את ארונד'יר מביאים, ואני מודה שאני קצת מתרגש. ניתן כבר לסכם שהסיפור של העונה, בכל מה שקשור לסאורון ואדאר, נבנה בצורה סבירה לחלוטין שמצדיקה קרב מפואר לסיכום. העונה הקודמת הסתיימה בקול ענות חלושה כשפרקי הסיום לא סיפקו שום רגע שיא זכיר, די בגלל ששיחקנו שם בחידה המיותרת של מיהו סאורון. כשבעונה הנוכחית היוצרים פטורים מלפזר רמזים – אמיתיים או כוזבים – לגבי זהותה של דמות פלונית או אלמונית, אפשר להתרכז בבניית סצנות שיא בצורה יותר הגונה. וגם אמון בנושא הזה היוצרים הרוויחו, אם נזכרים בפרק 6 של העונה הראשונה, שהיה בדיעבד רגע שיא שהגיע מוקדם מדי. בכל מקרה, ההתנגשות הצפויה מרגישה מוצדקת ובעלת עומק, ואפילו אם זעקותיה של גלדריאל קצת הסבירו יותר מדי ממה הצופים צריכים לחשוש, זה לא הוריד מההתרגשות שלי.

את הניחושים שלי לגבי תוצאות הקרב אשאיר לעצמי כרגע, כי חלק מהם מבוססים על ידע טולקינאי מוקדם – ולמרות החופש שהיוצרים נטלו, חופש שהולך וגדל, עדיין אני משוכנע לחלוטין לגבי כמה נקודות. נראה בעוד שבועיים אם אצטרך לאכול את הכובע. בינתיים אני רק מקווה שהאקשן הענקי הצפוי יהיה טוב. הבמאית של פרק 6 ההוא מביימת את השניים הנותרים, והיו לה רגעים טובים, אבל גם חלשים. בינתיים זה פשוט אחלה קליף האנגר בסגנון של טרום-הסיומים-הגרנדיוזיים אליהם הרגילה אותנו "משחקי הכס". מכאן לגיונות שלמים של אורקים, מכאן האלפים של ארגיון שלא הוכנו בכלל למה שנוחת עליהם, בהמשך כנראה הצבאות של גיל גלד שיגיעו מסתבר ברגע הכי מייאש ויצילו את המצב, ובאמצע כל זה סאורון שפשוט עושה את שלו באופן אדיר כשהמבט על הפנים שלו ברגע הסיום היה מצמרר בדיוק במידה הנכונה. יאללה בלגן.

פרק 7: נגזר עליו למות

אני אמביוולנטי.

אני גם קצת מתוסכל שאני אמביוולנטי, כי אני עדיין רוצה לאהוב את הסדרה הזו, והנה הגיע פרק שעל פניו נראה מושלם: הוא מתרחש ברובו המוחלט במיקום אחד, מתזמן נהדר כמה הפתעות בסיפור, מכיל את סצנות האקשן הגדולות בתולדות הסדרה ומביא לשיא מצמרר את קו העלילה האהוב עליי בעונה – סאורון וקלברימבור. וכל זה באמת סבבה ושבחים עוד יחולקו בהמשך, אבל בכל זאת אני פותח בטון החמוץ הזה כי הדברים הקטנים שהפריעו לי במורד הדרך הם כבר לא מהמורות שנשכחות בסך הכולל של הדברים; הם הצטברו הפעם לבעיה אחת גדולה.

השבחים, שוב, נוגעים לסיפור. הסדרה שוב ושוב מצליחה להתחמק מקלישאות, ואם הפטרתי למשל כלאחר יד בשבוע שעבר ש"הצבאות של גיל גלד יגיעו ברגע הכי מייאש ויצילו את המצב", אז זה פשוט לא קרה. יש מצב שזו הפעם הראשונה בתולדות הקרבות הענקיים שהסתערות כזו פשוט נעצרה כשהצדדים הלוחמים במרחק שני מטר זה מזה.

בכלל, אני לא יודע אם היה פרק מייאש ועצוב כל כך בסדרת פנטזיה אפית. ה"טובים" חוטפים מכה אחרי מכה, וההצלחות הספורדיות שלהם משולמות במזומן במחירים כבדים, דקה אחרי דקה. לשבת מול המסך היה פשוט שיא של רגעי אנטי-קליימקס אחד אחרי השני.

אם זה היה סתם בשביל להפעיל מניפולציות על הצופים אז זה היה מרגיש זול, אבל היוצרים הצליחו לגרום לזה להיות אמין ואורגני לסיפור באופן מעורר התפעלות – וזאת כשהם שוב מצליחים להפתיע גם חכמים בלילה כמוני, שמנופפים בסיפורי הבאלרוג בידענות ומאנפפים בחוסר שביעות רצון. אפילו אם כל קו העלילה של הגמדאים בעונה נועד אך ורק בשביל הרגע הנורא בו אלרונד מפנים שהעזרה מדורין לא בדרך, זה כבר היה שווה את זה. אני לא מאמין שנצפה בבאלרוג בפרק הבא, ומצידי שהגמדאים אפילו לא יופיעו שוב עד העונה השלישית. 

זה שימוש חכם מאד בפורמט הטלוויזיוני בכלל, ובזה של הסדרה – שמתמסרת מדי פרק למעקב רק אחרי חלק מהסיפורים – בפרט. ככה המשקל של הקרב וההפסדים הצורבים גדל באחת, כי מורגש בחדות כיצד סיפור אחד משרת את השני, כאשר הצופים אפילו לא רואים את דורין מקבל את ההחלטה הקשה.

מחמאות נוספות מגיעות, כמובטח, לצ'ארלי וויקרס שמגלם את סאורון, לצ'ארלס אדוארדס שמגלם את קלברימבור, ולכותבים שהצליחו למתוח את החבל עוד ועוד ולחשוף אפילו עוד רובד בתוכנית השטנית של סאורון. היה נדמה לרגע שידו כבר לא על העליונה כאשר קלברימבור עלה על התרמית (סצנה נפלאה בפני עצמה), אבל כמו השטן האמיתי שהוא, הוא מצליח להשתמש בגילוי הקלפים כמהלך מוחץ ואכזרי עוד יותר – ולעשות את זה פעמיים.

בכלל, כל תימת "הרוע מנצח" היתה שזורה לאורך הפרק ברגעים קטנים וגדולים, וזה מה שהופך אותו לפרק איכותי ולא שגרתי בכלל. אני לא יודע אם ארונד'יר מת, אני לא חושב שאדאר יצליח להשתמש בטבעת שתפס, ואין לי מושג מה בעצם יקרה כעת עם קלברימבור האומלל אחרי הסצנה המצמררת שבה החיילים טובחים זה בזה. אבל זה תפס בגרון באופן מדהים, ולא מרפה ממני בעצם גם ברגע הכתיבה, יומיים אחרי הצפייה בפרק.

אז מה הבעיות שלי?

זה מתחיל ברגעים קטנים, כמו הנקמה הילדותית משהו של אלרונד באורק שהרג לו את הסוס. זה ממשיך בסצנות ארוכות יותר כמו הצורה הקלישאתית בה גלדריאל ברחה מהשבי. זה גדל עוד יותר כשאני נזכר באורק ההוא שבוכה לאדאר האם הוא אוהב אותו, והשיא היה דווקא בסיפור הכי מוצלח – סאורון וקלברימבור.

כבר דיברתי על זה, ואדבר על זה שוב: לכתוב את סאורון כנבל משכנע, באופן שישאיר אותו כרוע מוחלט – שזה מה שהוא – ומצד שני יהפוך אותו למעניין, זה בהחלט הליכה על חבל דק. הבעיה היא שבמקביל לכתיבה המופתית של התוכנית שלו, לה אני מריע כאן פעם אחר פעם, היוצרים מועדים על החבל האמור שוב ושוב. הפעם זאת כמובן השיחה שלו עם קלברימבור על ההבדל בינו למורגות'. זה היה אידיוטי, מיותר, כמעט פתטי; המשחק המושלם של צ'ארלס אדוארדס אמנם פיצה על זה, והכתיבה עצמה לקחה אחר כך את השיחה לרגע הנורא והטרגי בתולדות הסדרה – קלברימבור, החרש המומחה כורת לעצמו את האגודל – אבל המועקה מהחארטה של "הוא רצה להחריב את העולם, אני רק רוצה לתקן אותו" נשארה בולטת מדי.

לכל הבלבול הזה (ולמשחק של מורפיד קלארק שממשיך להיות בעייתי) צריך להוסיף את הבעיה המרכזית של הפרק, שהיא אולי משנית לסיפור אבל עדיין קריטית: הבימוי. קרו בפרק הזה דברים מדהימים, וסצנות האקשן מושקעות בצורה חסרת תקדים. הפסיכים בהפקה איפרו אלף ומאתיים ניצבים כאורקים בשביל סצנות הקרב – זה מטורף, וכמו שכתב לי חבר, גורם ל"בית הדרקון" להיראות כמו פרק של "כראמל". והאפקטים, והצילום, המוזיקה – הכל מעולה, רק שאז נותנים שוב לבמאית שארלוט ברנדסטרום לנצח על כל הדבר הענקי הזה, והתוצאה לא מצליחה להתרומם כמו שהיא היתה אמורה לעשות.

כאמור לעיל, אני בעד תחושת הייאוש והחידלון שהפרק הזה מטיח בצופיו, אבל אני ממש לא חושב שהאיפוק בבימוי, תנועות המצלמה ההססניות וחוסר ההסבר של הגיאוגרפיה משרתים את זה. אם כבר ההיפך.

כמו שרובכם יודעים, ממש כעת מוקרנת ברחבי הארץ הטרילוגיה המקורית של "שר הטבעות", והצפייה בקרב על נקרת הלם או בסצנת הממותות על מסך גדול ויום אחר כך בפרק החדש גרמה לי לדיסוננס קוגנטיבי עצום. אני לא משווה את הבומבות של האיימקס לטלוויזיה אצלי בבית, אבל גם אם מתעלמים ממספר האינצ'ים אי אפשר שלא להבין למה מתכוונים כשאומרים "בימוי חסר מעוף": כל האקשן בפרק מבויים ככה. דברים פשוט קורים על המסך, בלי שהבמאית מצליחה להלהיב אותי. עזבו את פיטר ג'קסון שהיה בטח מוציא מטעמים משתי השניות בהן הסוס של אלרונד קופץ באוויר ומטיח שני אורקים לרצפה עם רגליו האחוריות; דמיינו לפחות את מיגל ספוצ'ניק, הבמאי הגדול של הקרבות ב"משחקי הכס", לוקח פיקוד על ההפקה המטורפת הזו. היינו ככה קרובים ליצירת מופת טלוויזיונית, אם הפרק רק היה סוחף כמו שהיה יכול להיות – וככה גם היינו מרגישים שבעתיים את תחושת הכישלון כשהכל התחרבש. ושוב התחרבש.

אבל כיוון שהבימוי הלא-משהו עדיין לא מצדיק את משיכת האף שלי, אני צריך להסביר שבעיניי זה רק סימפטום – או אפילו חלק ממכלול – ממה שהוריד לי מהפרק כולו: מין חוסר החלטיות, חוסר בשלות של היוצרים. הרגעים החלשים של סאורון, הניסיון להענקת חמלה לגדודי אורקים, ההתמסרות לרגע נקמה טיפשי – כל זה פשוט מרגיש כמו סדרה שלא החליטה עד הסוף מה היא רוצה להיות. אדאר, כזכור, הוא דמות חדשה; ובשונה מרוב הדמויות החדשות האחרות הוא באמת משמעותי לעלילה, ואני חושב שהוא נתפר פנימה הרבה יותר טוב מאותו מכשף טיפשי למשל. אבל כל העמקה בסיפור שלו מעבר ל"נבל נוסף ששונא את סאורון כי סיבות וגורם ללוח השחמט להיות דינמי ומרתק יותר", מובילה שוב ושוב לאותה התנגשות תודעתית שאני חש כלפי אותו ניסיון להעמיק בנבל הראשי: זה לא טולקין.

המותג "שר הטבעות" מחייב, והעונה הזו באמת ובתמים עושה (ועוד ליטרלי עם השר הזה ספציפית) דברים מדהימים בעיניי. אבל הניסיון לרקוד על חתונות נוספות מרגיש מרושל, מתאמץ מדי, ובעיקר לא מתאים.

ואחרי שכתבתי את כל  זה, אני עדיין מחכה (ואפילו מאד) לפרק האחרון. גיבורינו תקועים בנקודה הכי גרועה שאפשר, והסקרנות מה יקרה עם תשע טבעות האדם (הטוויסט עם הדם של סאורון היה מגניב, אגב) ועם זו שאדאר מחזיק גועשת בי כמו הר הגזירה. יקוללו אמזון שתזמנו את הפינאלה ליום הראשון מתוך יומיים של חג שחל בערב שבת, מה שאומר שאשאר במתח כמעט שלושה ימים נוספים מזמן שידור הפרק. 

מי ייתן והפרק האחרון יהיה טוב יותר מהפרק האחרון הקודם, וסגירת העונה תרגיש פיצוי מספק על כל מה שהיה יכול לעבוד יותר טוב – אם כי סגירה זו בוודאות תכלול את עלילות הש"ג, אז לא כדאי להיות אופטימיים מדי.

פרק 8: צל ולהבה

ובכן, האיחול שלי בסוף הביקורת על הפרק הקודם לא התגשם, והעונה נסגרה בדיוק כפי שאפשר היה לצפות – הקטעים הטובים נסגרו בצורה מספקת, ואלו הפחות טובים גרמו לגלגולי עיניים. כעת, למעלה משבוע אחרי הצפייה (כן כן, כבר נזפתי בעצמי במשרד), אני עדיין מתלבט איזה חלק גבר על שכנגדו. וכמו שכבר עשיתי במתגלגלת הזו, נתקדם מהגרוע אל הטוב.

הכי גרוע: הש"ג וסביבתו

אולי חלק מהסיבה לגלגולי העיניים האלו זה שפרק הסיום היה עמוס. באורח נדיר (ונדמה לי הראשון) בסדרה, כל קווי העלילה לקחו הפעם חלק, ולכן גם הפתעות קטנות שיכלו לשפר את המצב בגזרת הסיפורים הגרועים יותר הרגישו נמהרות מדי ובלי פיתוח מספק. למשל, הניסיון המגושם של מכשף האופל לשכנע את הש"ג שהוא מהטובים. זה רעיון שהיה יכול לעבוד טוב מאד, אילולא הצופים ידעו מכל הסצנות שלו עד עכשיו שהוא רע קלישאתי. מהלך כזה צריך להיות נטוע היטב בסיפור, והוא ממש לא היה. ועוד מילא הצופים שרואים את הסיפור מבחוץ – מה בדיוק גרם לזש"ג להבין תוך חלקיק שנייה שההוא מבלף? זה שהוא דומה דמיון מחשיד לסרומן?

זה טיפה מעניין אם זה באמת סרומן – כי הרי רק בעידן השלישי סרומן הפך לרע, לפי מה שידוע לנו. אבל ממתי מה שקורה בהמשך מפריע ליוצרי הסדרה לעשות ככל העולה על רוחם.

ואם כבר הש"ג, כן, הגיע הזמן לעדכן את ראשי התיבות "הש"ג" למשהו אחר – במקום "הזר-שאינו-גנדלף" אמרו מעתה "הגנדלף-שאינו-גנדלף". הסיפור הגרוע והמחורטט הזה הסתיים ברגע הכה-צפוי שבו הוא קורא לעצמו "גנדלף" בגלל שזה שיבוש של "גרנד-אלף". וואו. זה מטומטם גם בפני עצמו, אבל אני לא אתעייף מלספר כמה הצגת הדמות הזו חוטאת באלף ואחת דרכים לכתביו של טולקין (לא קוראים לו גנדלף, קוראים לו אולורין, וגנדלף זה כינוי שניתן לו שנים אחרי שהוא נחת בארץ התיכונה – לא שם שהוא אמור להתרגש ממנו כאילו הוא נזכר במשהו). ומילא כתבי טולקין – הסיפור, כפי שהוא הוצג, חוטא לטעמי גם לדמות עצמה כפי שהכרנו אותה מסרטיו של פיטר ג'קסון. כבר קיטרתי בעונה הקודמת על ההגעה המטומטמת שלו שהפכה גם את הדמות למפגרת באופן קיצוני. אפילו גנדלף מעלי אקספרס נעלב כשקוראים לגש"ג בשם הזה. הוא דמות חביבה וסימפטית, אבל המהלך שלו כתוב גרוע, מוצג גרוע וגם מבויים גרוע. וטום בומבדיל בפרק הזה אפילו לא היה חביב, סתם מיותר (אבל השיר היה בסדר).

גם מבחינת נורי ופופי כל הסיפור של העונה הרגיש מיותר לגמרי. הסיפור בסוף התברר כסיפורו של הזר בלבד, והסיבה לבנות לווייתו היתה אך ורק כדי שיהיה לו על מי להגן. אמנם היה רגע מוצלח אחד בו גילינו למה בכלל שבט ההארפוט הפך לקבוצה של נוודים, אבל נורי ופופי עצמן לא התפתחו בכלום, החליטו בסוף העונה שהן עוזבות כי למה לא, והרומן המטופש בין פופי לאף אחד היה מאולץ רק טיפה פחות מהרגע בו הגש"ג גילה פתאום שממש קל להיות אביר ג'דיי ולהחזיק את כל האבנים האלה באוויר.

קצת פחות גרוע – ייסילדור, ת'יאו ופלרגיר באופן כללי

לפני שני פרקים הייתי בטוח שלא נצפה שוב בחבורה הזו, שאפילו ארונד'יר נפרד ממנה כדי לא לתרום כלום בקלחת של ארגיון (אליה נגיע עוד מעט). אבל כאמור, כל קווי העלילה זכו להתייחסות ולכן חזרנו גם אל אהבתם המיותרת והלא-ממומשת של ייסילדור ואסטריד. למרות ערימת הקלישאות שהסיקוונס הזה כלל ולמרות נוכחותו המרתיחה של קמן – חיבבתי את המהלך הזה של היוצרים כי זה פיתוח יפה ומדויק בעניין שליטתה של נומנור שמתאים לעלילת הספרים, והכנה סבירה לעונה הבאה בגיזרה הזו. מצד שני,

עוד טיפה פחות גרוע – נומנור

פאק מי אם אני יודע מה לכל הרוחות היוצרים ניסו להשיג בסיבוב המטומטם שלהם בפרק 6, עם המפלצת הימית. כעסתי שם כשהגלגל הסתובב חזרה לטובתה של מיריאל, אבל מסתבר שכל מה שפרזון היה צריך זה דף שבו כתוב בצורה לא ברורה שסאורון עזר לה?! מה בעצם קרה בין פרק 6 לסצנה הזו? ואם בין כה וכה רציתם שפרזון יסיים את העונה כשידו על העליונה, אז למה בכלל לטרוח עם אותה מפלצת מטופשת?

הסיפור של נומנור מעצבן אותי כי לאורך רוב העונה הייתי בעדו – עד שהיוצרים חירבשו את הכל, ואז חירבשו אפילו את החירבוש. נקודת האור היחידה שאני מוצא כרגע היא מה שמתחבר לסיפור של פלרגיר; הגלייתו של אלנדיל, שהיתה צעד מתבקש למי שמכיר את הספרים, מתחברת גם היא למהלך הכללי של השתלטות פרזון על נומנור ומה שצפוי בעקבות זה בעונה הבאה. זה גם קצת שובר לב לחשוב על זה שייסילדור יגיע לנומנור כשאבא שלו כבר לא שם. למשך כמה זמן האיש האומלל הזה עוד יאמין שהבן שלו מת?

חוץ מזה, היוצרים ניסו גם להוכיח לי שהסצנה עם העצנים לא היתה מיותרת בכך שרמזו לקונפליקט משמעותי בנושא הזה. מצטער, זה עדיין מיותר ומרגיש כמו חיקוי לנקודה העלילתית ההיא ב"שני הצריחים". אני בספק שבעונה הבאה אשתכנע בנחיצות סיפור דומה.

יותר טוב: הגמדאים

זה מתחלק כאן לשניים: העבר והעתיד.

סגירת הסיפור של העונה הנוכחית – היוצרים ניסו לתת לנו באלרוג בלי לתת לנו באלרוג, כי הקרב המשמעותי שהחריב את מוריה קרה רק כמה שנים לפני "אחוות הטבעת", ואפילו מי שהצליח להביס את גנדלף יתקשה לעשות כזה פליק-פלאק מרהיב. אז זכינו לסצנה קצרה שמצד אחד היו בה אפקטים מדהימים ומצד שני לקתה – כמו רוב האקשן בעונה הזו – בבימוי בעייתי מאד שהרס לפחות חצי מההנאה.

הדיאלוג בין דורין לדורין שקדם למאבק הקצרצר היה טוב בהרבה, מה שהפך את ההקרבה של דורין האב למשמעותית. השאלה היחידה שנותרה לי היא איפה בעצם הטבעת – יש שוט שמראה אותה זנוחה על הרצפה, אבל הטבעת הזו עוד משחקת תפקיד בהמשך הלור (ראינו אותה ב"ישימון סמאוג"), אז כנראה יהיה איזה רגע מפתיע בעונה השלישית בו יתברר שדורין או דיסה חילצו אותה מהמפולת ברגע האחרון.

ולגבי העתיד – עוד טבעות שישחקו תפקיד בהמשך הן שש טבעות הגמדאים האחרות. זאת היתה סצנה ממש קצרה, אבל היא הסיטה את הסיפור של הגמדאים באופן חד למשהו שנראה כרגע הרבה יותר פוליטי וכנראה גם קצת פחות מעניין: מאבקי שליטה על קהזד דום בין דורין לאחיו, שלא שמענו עליו מילה עד הרגע הזה. המבט של דורין על הטבעות כבר גרם לי אי נוחות – אם הרגע איבדת את אביך בגלל אחת מהן, איך בכלל הן עדיין כאן ולא בקיבינימט.

כמעט הכי טוב: ארגיון, חלק א – סופו של אדאר; גלדריאל; אלרונד

יצא לי לכתוב כבר שהיוצרים קצת (הרבה) בבעיה כשהם מנסים את כוחם בדמויות חדשות. אדאר היה יוצא הדופן מהבחינה הזו: הוא היה דמות מורכבת, מאיימת מצד אחד ומעוררת הזדהות מצד שני, שאמנם הקטע שלה (לדאוג לאורקים ולגרום לנו אמפטיה כלפיהם) היה לא ברור ומאד לא טולקינאי, אבל בפועל הביצוע של זה בקטע האישי היה מוצלח רוב הזמן.

לכן אני אמביוולנטי לגבי הסיום שלו. המוות שלו טרגי, אין ספק, אבל מוזר עד מאד שהוא התעלם לגמרי מהסיכון בלשלוח אורקים קלים-להשפעה לחפש את סאורון – וזה כבר מוסיף למוות הזה נופך טיפשי ומצער.

אבל זה עדיין היה רגע דרמטי מאד שללא ספק אזכור מהסדרה. מה שאזכור פחות לטובה הוא הקרב – הפיזי והמנטלי – בין סאורון לגלדריאל. סאורון שייך לקטע הבא בביקורת וכרגע אני מדבר רק על החלק של גלדריאל בקטע הזה, ששוב היה לא יותר מסביר. כמו כל שחקן טוב באמת, צ'ארלי וויקרס עזר קצת למורפיד קלארק לשפר את יכולות המשחק שלה בסצנה המשותפת, אבל הקונפליקט הפנימי של גלדריאל שהיה אמור להגיע לקתרזיס רגשי עם הקפיצה שלה לא נבנה כהלכה, וממילא גם לא הרגיש מתגמל כראוי.

במבט לאחור על כל העונה, גם המהלך הרגשי של אלרונד היה רק נגזרת של היחסים שלו עם גלדריאל ולא התקדמות עצמית מורגשת. רגע השיא שלו נבנה אל השימוש בטבעת כדי לרפא את גלדריאל, מה שהיה קלישאתי וצפוי – ובכל זאת הרגיש מאולץ. היחסים של אלרונד מול דורין בעונה הקודמת היו פוריים ומעניינים בהרבה, ולכן גם הרגע החזק ביותר שלו בעונה זו היה בפרק הקודם, כזכור, כשההבנה שהגמדאים לא כאן נחתה עליו באכזריות; אבל זה היה רגע יחיד מול העלילה השלמה עם גלדריאל, ולכן אני שוב לא בדיוק מרוצה.

זה גם המקום להכניס את הקיטור הקבוע על בימוי לא טוב מספיק לאורך כל הקרבות. אפילו השוט הרציף בהתחלה הרגיש רק כמו חיקוי של שוטים טובים יותר מסדרות אחרות. גם הכוריאוגרפיה היפה בשימוש המוצלח של סאורון עם הכתר של מורגות' תוך כדי קרב הסיף עם גלדריאל נהרסה קצת בגלל תנועות המצלמה המבלבלות.

והאם מישהו יודע למה היה צריך שארונד'יר יגיע לקרב על ארגיון במקום להישאר בפלרגיר? הייתי יותר סקרן לראות אותו מתעמת עם הנומנורים מאשר הכלום ושום-דבר שהוא עשה בפרק הזה ובקודם.

הכי טוב: סאורון, קלברימבור

אין הפתעות. הנבל המצמרר של צ'ארלי וויקרס קיבל פתיחה צולעת עם הפרק הראשון הבעייתי, אבל מיד אחר כך עלה על דרך המלך עם כתיבה משובחת (לרוב) וביצוע פנטסטי (תמיד). 

אחרי העונה הזו, סאורון צריך לקבל מקום של כבוד בהיכל התהילה של נבלי הטלוויזיה הגדולים. אני שוב מודה ומתוודה שאחרי הפרק האחרון של העונה הקודמת, וגם בפרק הראשון של זו הנוכחית, הייתי סקפטי מאד כלפי התוכנית של היוצרים לגביו, אבל התבדיתי ואני שמח על כך. הכתיבה של התוכנית שלו ושל האכזריות שלו היתה מהודקת ומתגמלת, מצמררת ואפקטיבית, וכמעט ללא מעידות לאורך הדרך – חוץ מהרגע ההוא בפרק הקודם שהזכיר לי למה חששתי מלכתחילה; אבל לאור הסיום המעולה של הקרב בארגיון אני מוכן להעלים עין ולקוות שהיוצרים ימשיכו להבין מה עובד בדמות הזו ומה לא.

הצלע השנייה – והטרגית להחריד – בסיפורו של סאורון, היא כמובן קלברימבור האומלל. גורלו היה צפוי בערך מהרגע הראשון של העונה, אבל גם כאן כתיבה נהדרת וביצוע מעולה הזניקו את הסיפור וגרמו לי לצפות בצ'ארלס אדוארדס כמהופנט בכל רגע נהדר שלו על המסך. למעשה, הסיפור שלו כל כך טוב, שמבחינתי כל הפאקים בעונה הזו הם נסלחים כשאני נזכר בתמונה האחרונה של קלברימבור, משופד על חנית בסדנה שלו על ידי מי שחשב למיטיבו. זאת טרגדיה, אבל טרגדיה מעולה.

ולסיכום העונה

הדבר העיקרי שאני יכול לומר לטובת הסדרה זה שאם מסתכלים מלמעלה על כל הסיפור שנפרש לפנינו עד כה, מגלים שהיוצרים מחושבים בהרבה ממה שנדמה תוך כדי צפייה. קראתי שוב את הביקורות שלי על כל הפרקים בעונה הזו ובעונה הקודמת, ולמרות שברוב המקרים התלונות על הביצוע עומדות בתוקפן, יש עדיין קטילות שבדיעבד מרגישות לא מוצדקות אחרי שבעצם התברר שיש תגמול לכמעט כל רגע ומהלך תסריטאי. בנייה מהודקת היא הישג בפני עצמו, גם אם אני חולק על הצורך של חלקים מסויימים בסיפור, או על הביצוע בפועל של חלקים אחרים.

או אם תרצו ניסוח אחר: למרות שתחושת ההשתאות שהיתה לי בפרקים רבים בעונה הראשונה נעדרה כמעט לחלוטין מהעונה הנוכחית, עדיין הסיפור בו חזינו העונה מרגיש מהודק יותר ושלם יותר מהצבת הכלים על הלוח של העונה הקודמת.

מצד שני, הביקורת עדיין קיימת, ולא נותר לי אלא לקוות שהדברים יוסיפו להשתפר. לכפר על הזוועה שהיא קו העלילה של הש"ג יהיה קשה, אבל אולי אפשרי; גם להחליף את השחקנית של גלדריאל זה לא מעשי, אבל אולי יצליחו לתפור קו עלילה שיתאים יותר למידותיה. טום בומבדיל, הגם שנהניתי מאד מרורי קיניר, עדיף שיחזור למקום בו פיטר ג'קסון השאיר אותו (כלומר, מחוץ למסך). והכי חשוב – נומנור, העיר שבעונות הבאות תלך ותתפוס יותר ויותר מקום בעלילות הסדרה, ושהיוצרים פשוט לא מצליחים להתאפס על עצמם בנוגע אליה. אנחנו מתקרבים לציר הזמן בו טולקין העלה את הסיכונים במה שקרה שם, ואולי זאת סיבה לאופטימיות.

ואם כבר מחשבות של "לאן הסיפור הולך", סקירה זריזה של המצב: סאורון מפקד כעת על צבא של אורקים אבל במקביל גם אמור למצוא תשעה בני אדם שייקחו את הטבעות. האלפים מוכים ומושפלים אבל מוצאים נחמה, משום מה, בגיל גלד וגלדריאל מניפים חרב כלפי השמיים בשוט סיום דבילי ומיותר. לנומנור ולגמדאים כבר התייחסתי קודם, ובשורה התחתונה? בסך הכל זאת אחלה נקודת סיום לעונה.

אין לי מושג אם אכתוב גם על עונה 3 (שנכון לעכשיו גם לא אושרה רשמית), אבל אני בוודאות אמשיך לצפות, ולו כדי לראות את המשך סיפור עלייתו ונפילתו של סאורון, או כדי להמשיך לשמוע את המוזיקה המופלאה של ביר מקרירי (שממשיכה אגב להיות מצויינת – אבל אחרי מפולת השפע שקיבלתי בפסקול של העונה הראשונה, העונה הזו עשתה המון שימוש בטרקים הקיימים ולא חידשה הרבה, שזה קצת באסה).

כמו כן, לכו לעזאזל עם הגנדלף-שאינו-גנדלף שלכם. יאפ, אני עדיין כועס.