ביקורת: ריצ'ארד ג'ול

כשאתה כותב ביקורות על סרטים של קלינט איסטווד בעשור האחרון יש מדי פעם תחושה שאתה משקיע יותר מחשבה בסרט ממה שאיסטווד השקיע. לא שהסרטים שלו מהעשור האחרון גרועים, ולא שאני מזלזל בתהליך ההפקה שמושקע בעשיית סרט על כל חלקיו הרבים ושבע דקות הקרדיטים בסוף – אבל כולם נגועים באיזה חפיפניקיות של "תקשיבו, אין לי כאן הרבה זמן, בואו נצלם ונלך הביתה, עזבו אותי פיתוח תסריט ודמויות". בכולם הוא מספר איזשהו סיפור בצורה הכי פשוטה ונקייה שאפשר, בלי מחשבה מסובכת על מבנה או מבע קולנועי או פיתוח של הרעיונות, אלא רק הרעיון הכללי של הסרטים שלו, עבודת משחק (לרוב) מעולה, בימוי אפקטיבי ויאללה הביתה ולסרט הבא. זה כאילו איסטווד שמע שאלן הוריד את הקצב שלו אז הוא החליט שחייב להיות איזה במאי זקן שיוצר סרטים כל שנה ולקח את זה על עצמו. 

"ריצ'ארד ג'ול" מאחד יחדיו כמה דברים שאיסטווד אוהב בשנים האחרונות: סרטים על סיפורים אמיתיים של "אנשים פשוטים" וסרטים שמראים כיצד החברה (ובעיקר הממשלה) לא פעם מתהפכת על גיבורים שהצילו אנשים במקום לתמוך בהם. במקרה הזה מדובר בריצ'רד ג'ול (תתרגלו לשם הזה, הוא הולך להופיע הרבה בסרט) – אדם שלא כל כך הצליח בחיים שלו. הוא שמן ולא נאה במיוחד (בסטנדרטים של החברה), הוא גר עם אימו, וחלום חייו, מכל הדברים, הוא להיות איש חוק. אפילו בזה הוא לא מצליח – הוא נורא רצה להיות שוטר, אבל במקום זה הוא שומר בקמפוס או באירועים גדולים וגם שם הוא לא נחשב לחוד החנית – ריצ'רד פשוט קצת איטי מדי, קצת תמים מדי, קצת נצמד מדי לפרוטוקול – אפילו בשביל רשויות חוק אחרות. 

אבל במקרה הזה, ההתנהגות שלו עזרה להציל חיים – וכך, באולימפיאדה של 1996 הוא היה המדווח הראשון על תיק חשוד ביותר שהתברר שהכיל פצצה. הפעולות שלו ושל שאר השוטרים וצוותי האבטחה בעקבות העירנות שלו מנעו אסון נוראי. התגמול שלו היה שהבולשת האמריקאית החליטה שהוא החשוד העיקרי במעשה, דבר שדלף לעיתונות והופץ והפך לכותרת הראשית והפך את חייו של ריצ'ארד ג'ול לגיהנום שבו לכל מקום שהלך אנשים חשדו בו באחריות לפיגוע טרור שהוא מנע. 

חוץ מהסוף המתבקש לסיפור, אין כאן יותר מדי בסיפור הזה – הוא די בדיוק כמו שהוא נשמע. ריצ'רד זוכה ל-15 שניות של תהילה בעקבות המעשים שלו ואז כולם מתהפכים עליו, ואז הסרט מראה כמה זה נורא שכולם התהפכו עליו ונו-נו-נו תקשורת ונו-נו-נו ה-FBI. וכלומר, איסטווד צודק – במקרה הזה ספציפית לשני הגופים הללו בהחלט מגיע נו-נו-נו. אבל נשאלת השאלה הנוספת והיא "אוקיי, ו…?". 

התוספת, כמו בכל הסרטים של איסטווד, היא בעיקר בגזרת המשחק: פול וולטר האוזר משחק קצת קרוב מדי לדמות שלו ב"אני, טוניה" אבל מצליח להבדיל אותה בניואנסים ולהראות את הגרסה החיובית והקצת פחות מטורללת שלה. שני המונולוגים שלו הם בין הרגעים הטובים בסרט ואולי חבל שאין עוד, אבל מצד שני הבנייה אליהם וההצגה של ג'ול שאדם שבולע את עלבונות החברה היא מה שעושה אותם טובים. סם רוקוול בתפקיד החבר והעו"ד שלו גם הוא נהדר בתפקידו, סוף סוף לא "אדם חשוך עם לב זהב" אלא סתם בן אדם אחלה לכל הדעות וקתי בייטס… סבבה? אני לא בטוח למה האוסקרים מצאו לנכון להעמיד דווקא אותה. יש לה סצנה חזקה ואולי זה העניין, אבל זה בעיקר מרגיש כמו תפקיד לא מפותח שבו בייטס עושה את הסביר ביותר שהיא יכולה לעשות – להיראות מודאגת מרבית הסרט. 

בתפקיד הנבלים מלוהקים שניים – ג'ון האם, עדיין מגשש את דרכו הקולנועית לתפקיד ראוי (ומפספס פה לחלוטין), בתפקיד סוכן בולשת שהחליט שריצ'רד ג'ול הוא הטרוריסט ויהי מה, ואוליביה וויילד, העיתונאית שפרסמה את ה"סקופ" על כך שג'ול הוא החשוד. היא משכה את רוב האש והביקורת נגד הסרט בזכות דמותה של עיתונאית מנייאקית צינית וקרת לב שמשתמשת במיניות שלה כדי להשיג ידיעות, ובייחוד בזכות סצנה קצרה ומיותרת שבה מאשימים אותה היוצרים במשהו שככל הנראה לא קרה מעולם. 

בתוך כל הקלחת הזאת של העיתונות רעבת הסקופים, הבולשת שמחפשת לתפוס מישהו ולא משנה ממש מי, הגיבור הלא שגרתי וסם רוקוול יש, איפשהו, סרט נהדר. "ריצ'ארד ג'ול" אינו הסרט הזה. הוא הטיוטה הראשונה לסרט כזה, לפני שיושבים היוצרים ואומרים "אוקיי, בואו נחתוך את זה, ניתן לדמות הזאת לסיים את המסע הרגשי שלה, נהפוך את העניין לקצת יותר רגיש, עמוק, פחות שחור-לבן ואולי קצת להדגיש את המעורבות של כל התקשורת כמו הסצנה הזאת עם הכלב? ועוד קצת מונולוגים, כי אלה ממש טובים". 

במקום זה, יש סרט שחסר לו כיוון ומחשבה – הסרט ממוסגר, נניח, כסרט על הידידות בין הדמות של רוקוול וריצ'רד ג'ול – הסרט נפתח ונסגר בסצנות של שתי הדמויות, אבל הסרט לא ממש אומר משהו על החברות הזאת. בעצם, הסרט כמעט לא אומר שום דבר שהוא לא "הממשל והעיתונות רע". ושוב, הממשל והעיתונות בהחלט פיקששו פה בצורה מאוד מרשימה – אבל מה יש לסרט להגיד חוץ מזה? על מה שאפשר את זה? על מה יש לעשות לגבי זה? לא הרבה, ומדי פעם בכלל וכמעט שכלום.

אז מה נשאר? הופעות מוצלחות, כמה וכמה סצנות טובות, בילוי נחמד לשעתיים וסרט שבסיכום השנה תגידו "אה, נכון, זה היה השנה". ולרוב לא אכפת לי, כי זה בערך הכי טוב שאפשר לצפות מאיסטווד לאחרונה (וזה בהחלט יותר טוב מצמד הסרטים שלו מ-2018), אבל אני חושב שיש בזה משהו קצת מבאס כי דווקא הפעם היה אפשר לעשות פה משהו יותר מעניין ואיסטווד פספס את זה לחלוטין בגלל הלך הרוח ה"יאללה להספיק עוד סרט לפני שאני מת". שזה נחמד, אבל לא כדאי להשקיע קצת ולהשאיר איזה יצירת מופת אחת אחרונה?