השוט הראשון ב"האיש שנולד מחדש" הוא מדהים. השוט השני הוא פנטסטי. השוט השלישי עוצר נשימה. הרביעי שוב מדהים, וחוזר חלילה, באופן פחות או יותר עקבי, אם כי נדמה לי שמתישהו בסביבות הדקה העשרים הם קצת התבלבלו ויצאו להם שני שוטים עוצרי נשימה ברצף ומיד אחר כך אחד פנטסטי, כשהם לגמרי שוכחים את המדהים שהיה אמור לבוא באמצע. יש אנשים שהיו מחליקים פאשלה כזאת ולא מתייחסים אליה, אבל לא אני. הו לא. לי יש סטנדרטים.
"The Revenant" – או בשמו העברי "האיש שנולד מחדש", מגושם לגמרי, אבל מה לעשות – הוא אחד ההישגים הגדולים ביותר בצילום קולנוע מאז ומעולם. זה הסרט החדש של הצלם עמנואל לובצקי, שהסרט הקודם שלו, "בירדמן", היה גם הוא אחד ההישגים הגדולים ביותר בצילום קולנוע מאז ומעולם, והסרט שלפניו, "כח משיכה", היה גם הוא כזה, ולפני זה הוא צילם את "הילדים של מחר", ונחשו מה הוא היה. יש אמנים טובים, יש אמנים מעולים, ויש את עמנואל לובצקי, שכל יצירה חדשה שלו היא שיא חסר תקדים. במקרה הזה, האתגר היה לצלם סרט-הישרדות עלילתי באורך הרבה-יותר-ממלא, כולו בלוקיישנים בטבע – בלי אולפנים – ובאור טבעי בלבד. כלומר, להשתמש רק במה שהשמש נותנת. לא ככה עושים את זה: השמש היא תאורנית קפריזית, לא תמיד יוצאת בדיוק כשצריך אותה, ולפעמים מאירה מהכיוון הלא נכון או בעוצמה הלא נכונה או סתם מכריזה על סיום יום העבודה ופורשת, ושום תעריף שעות נוספות לא ישכנע אותה לעשות רק עוד טייק אחד ודי. לכן בדרך כלל יוצרי קולנוע מעדיפים לוותר על שרותיה של השמש ולהיצמד למקורות אור שעלים הם יכולים לשלוט יותר בקלות. לצלם סרט שאפתני כל כך באמצעות אור-שמש בלבד זה טירוף. כל מה שהיה צריך לעשות זה לקחת צוות צילום למקומות נידחים בקצה העולם, ולצלם רק בחצי השעה בכל יום שבה התאורה היתה מתאימה. וכך, תוך משהו כמו שנה בלבד, יש לך או סרט מועמד לאוסקר, או פשיטת רגל והתמוטטות עצבים.
כל שוט בסרט נראה כמו משהו שהיה יכול לשבת יפה במגזין נשיונל ג'אוגרפיק או באחד מסרטי הטבע המהממים האלה של הביביסי. הטבע בסרט הזה נראה כמו שטבע כבר לא נראה היום: ענק, ריק, פראי, נטול עמודי חשמל, כבישים או כל סימן אחר לתרבות. מקום שבו בני האדם בקושי דרכו, ועדיין נמצאים במיעוט מבוטל. ב"כח משיכה", סנדרה בולוק היתה אבודה בחלל. ב"האיש שנולד מחדש", לאונרדו דיקפריו אבוד בטבע, וזה מפחיד באותה המידה. בתוך נופי הענק האלה אפשר היה פשוט לצלם אנשים מאוד מרחוק, ולהגיד שזה מבטא את אפסותו של האדם מול איתני הטבע, וזה היה מספיק; אבל לובצקי לא יעשה דבר כל כך פשוט. הוא מכניס באותו השוט עצמו גם לונג-שוט ענקי ומהמם של נוף פראי וגם אקסטרים-קלוז-אפ על פניו של שחקן – ושניהם מוארים באופן מושלם. על ידי השמש בלבד. בקיצור, המניאק הזה ממשיך להציב לכל צלמי הקולנוע האחרים בעולם סטנדרטים בלתי אפשריים לחלוטין. אני לא בטוח שאי פעם היה עוד סרט שצולם כמו "האיש שנולד מחדש", או שאי פעם יהיה עוד אחד כזה. וצריך להזכיר שגם עבודת האפקטים בסרט – כי בכל זאת, יש דברים שלא עושים באמת מול המצלמות, ולתת לדב לקרוע לגזרים את בשרו של הכוכב הראשי הוא אחד מהם – היא נהדרת.
וחוץ מזה, איך הסרט? בסדר.
"האיש שנולד מחדש" הוא, אחרי הכל, לא רק סרטו של עמנואל לובצקי, אלא גם של הבמאי, אלחנדרו גונזלס אינאריטו, שבאופן קבוע עושה דברים שאני מעריך אבל לא אוהב במיוחד. הסרט מבוסס בחופשיות רבה מאוד על סיפור אמיתי. לאונרדו דיקפריו הוא יו גלאס, גשש של קבוצת ציידים וסוחרי פרוות שיצאו באלף שמונה מאות וקצת אל אמצע אמריקה הפראית, כדי להרוג כמה חיות, לקחת את הפרוות שלהן ולמכור אותן בהמון כסף. זאת עבודה לא פשוטה בכלל, כי המרחבים שבהם הם תקועים מלאים בדברים שמנסים להרוג אותם, ממים קפואים ועד אינדיאנים. ואם זה לא מספיק, גלאס עובר מפגש קרוב מדי עם דב, שמשאיר אותו במצב של עדיין-לא-מת-אבל-חכו-שניה. אף אחד לא מאמין שהוא ישרוד, וברור שלהפוך מסע קשה ממילא למסע אלונקות אי אפשר – אבל לא יפה לנטוש אנשים בשטח, אפילו אם ברור שהם גוססים. לכן טום הארדי נשאר כדי לשמור על גלאס ולדאוג לו עד שינפח את נשמתו. אלא שאז, טום הארדי עושה מעשה לא יפה. יותר מאחד, למעשה. ויו גלאס, איכשהו ונגד כל הסיכויים, משתדרג מ"מת ברובו" ל"לא מת" ובמשך שאר הסרט מקבל עלילת איניגו מונטויה.
העלילה הזאת בסדר גמור, רק שאין הרבה ממנה: "אכלתם לי, שתיתם לי, עכשיו מותו" היא התבנית הבסיסית של הרבה מאוד סרטים, אבל אם לא מעבים אותה איכשהו, היא לא נורא מעניינת בפני עצמה. והסרט הזה – אחרי פתיחה מצוינת, גם מבחינה תסריטאית – לא עבה במיוחד. יו גלאס, הדמות הראשית, פשוט לא מוצג כאיש מאוד מעניין. הוא רוצה להישאר בחיים, ורוצה לנקום, ולא ייאמן מה שהוא עובר כדי להגשים את המטרות האלה – וזה עדיין לא הופך אותו למעניין. יש בסרט אנשים מעניינים יותר, שנתקלים בלבטים מעניינים יותר: טום הארדי, בתפקיד המניאק, ובעיקר וויל פולטר, בתפקיד הצעיר שנתקע באמצע ונאלץ לעשות דברים רעים שהוא לא ממש אוהב, אבל בתכלס איזו ברירה יש לו, ומאלץ את הצופים לשאול את עצמם מה אתם הייתם עושים במקומו. אבל הם משניים יחסית. הסרט מקדיש הרבה יותר זמן למסע ההישרדות המפרך והזוועתי והממש יפהפה של יו גלאס.
זה, כידוע, הסרט שעליו לאונרדו דיקפריו יקבל סוף סוף את האוסקר שלו. ללאונרדו אולי מגיע אוסקר, אבל לאו דווקא על הסרט הזה. הסיבה שדווקא הסרט הזה מקבל את כל הבאזז האוסקרי היא שיש אנשים שמבלבלים את "השחקן הטוב ביותר" כ"השחקן שגילם את הדמות שסובלת הכי הרבה". ואם השחקן עצמו סבל במהלך הכנת הסרט – עוד יותר טוב. ובתחרות הסבל הפוטוגני, יו גלאס בהחלט מוביל: הוא עובר לאורך הסרט ייסורי גיהנום באקסטרים-קלוז אפ, וגם דיקפריו עצמו לא נהנה. אתם יכולים למצוא בקלות את הסיפורים על איך שהוא בילה חצי מהסרט בתוך נהרות של מים בטמפרטורה של טיפטיפה מעל לאפס. כן, הוא בהחלט סובל היטב. כן, הוא בלי ספק השקיע בתפקיד הזה מעל ומעבר. אבל כל צילומי התקריב שיש בעולם על פצעים גופניים ופנים מצולקות באיפור מבוצע היטב לא הופכים הופעת משחק למשובחת, או דמות למעניינת.
בתחילת הסרט אמרתי לעצמי שלא אכפת לי בכלל מה תהיה העלילה, או אם בכלל תהיה אחת כזאת; אם הסרט ימשיך להיראות כזה מדהים, אני לא אשתעמם. ודי טעיתי, מתברר. הסרט לא מפסיק להיות יפה לרגע, ואין אף דקה מבין 156 הדקות שלו שאני מתחרט על שצפיתי בה. ובכל זאת, זה עוד אחד מאותם סרטים רבים שהיו הופכים לטובים יותר אילו היו מקצצים בהם בנדיבות. עשרות דקות שלמות היו יכולות להיעלם – אבל מי המניאק שיזרוק לפח שוטים שאנשים סבלו כל כך ועבדו כל כך קשה כדי להשיג? וכך הוא נמשך ונמשך, עד שאפילו היופי הזה מתחיל קצת לשעמם. גם הדברים הנהדרים שלובצקי עושה – כמו העניין הזה של שוט ארוך שמוצג מנקודת המבט של דמות כלשהי, ואז מסתובב באיטיות ומראה לנו את התגובה של אותה דמות, וכל זה בלי אף קאט -מתחילים להיראות כמו שטיקים כשהם חוזרים על עצמם שוב ושוב.
"האיש שנולד מחדש" בהחלט מתאים להגדרת "דבר כזה עוד לא ראיתם". ומהסיבה הזאת לבדה, זה סרט שכדאי לראות. ולא במחשב, אלא על המסך הכי גדול שיש. אבל קחו בחשבון שהמסע הולך להיות ארוך, ובניכוי הדברים שבהם הוא מדהים, הסרט הזה הוא לא יותר מבסדר.
סרט מטורף סבבה לגמרי.
הוא מאוד מאוד מרשים. האם התסריט שלו גם? לחלוטין לא.
הרגיש קצת גז בניוטרל.
אגב,
מישהו מבין למה השוט בסוף הכרחי?
פול גז בניוטרל
(ל"ת)
שוט ממש
ממש ממש מפחיד….
אין לי מושג מה אג"א (אלחנדרו ג אינייריטו) התכוון או רפרנס או סתם רצה משהו מגניב…אבל זה סגר את הסרט כמו שצריך – בתחושת מורא…
יכול להיות שצדקו כאן לגבי ההקבלה ל invepsion
הסיבה שבגללה אני קורא פה ביקורות
פישלר שוב מוכיח לנו למה הוא גאון (בלי טיפה של ציניות). בביקורת אחת הוא מראה שהוא מבין בקולנוע ומפרט את כל מה שסטודנט שנה ב' לקולנוע מספר על הסרט (וואו, לונג שוט, תאורה וכו'), ומוסיף על זה את ההבנה שלו בקולנוע כצופה (כן.. הסרט משעמם). וזו בדיוק הגדולה של עין הדג. כשכל המבקרים מנסים להאדיר את הסרט הזה כדי שיחשבו שהם מבקרים טובים, פישלר מוכיח שהוא לא רק מבקר טוב, אלא גם מבקר לעניין. תודה!
וואו, תודה
אבל באמת הגזמת. לא צריך להיות גאון בשביל לכתוב ביקורת קולנוע טובה. אבל אם אנחנו כבר מדברים על ביקורות מוצלחות לסרט הזה, זאת הפיסקה הראשונה של הביקורת של תומר קמרלינג עליו:
הביקורת שלי לסרט הזה היתה: "זוכרים את הסצנה מטיטניק שדיקפריו קופא למוות? אז אותו דבר, רק במשך שלוש שעות"
תכלס
כמו שפישלר כתב למטה, הגזמת, ואני אסביר למה
דעה של מבקר כלשהו על סרט היא תמיד דעה אישית, שקשורה לטעם שלו ולחוויות שלו ולמה לא. גם מבקרים טובים ומבקרים גרועים יכולים לאהוב סרט מסוים בו זמנית. מה שהופך אדם למבקר קולנוע ולא לצופה רגיל עם בלוג זה הידע שהוא מביא איתו לעבודה. היכולת שלו לנתח את הסרט מבחינה אומנותית תוך הסתמכות על תקדימים ומקורות זה עבודתו האמיתית של מבקר קולנוע (ומבקרי אומנות בכלל). להגיד "היה משעמם" או "צילום יפה" יכול כל בנאדם, גם ללא השכלה קולנועית בכלל.
אם תסתכל באתר הסינמסקופ על הביקורת שיאיר רווה כתב על הסרט, תראה שחוץ מזה שהוא ממש אהב את הסרט, הוא גם הסביר למה בפירוט ותוך מתן דוגמאות. הוא הקדיש פוסט שלם על ההשפעות האומנותיות של איניירטו בסרט הזה, ועלה שם על דברים שנראה לי קשה מאוד להבחין בהם בלי ידע מאוד נרחב בהסטוריה של הקולנוע.
אז עם כל הכבוד לפישלר (ויש כבוד), בסופו של דבר הביקורות שלו משקפות את דעתו של הצופה חובב הסרטים הממוצע. ואין שום בעיה עם זה, ואני גם מאמין שזו המטרה המוצהרת של האתר הזה (ביקורות קולנוע לאנשים שלא אוהבים ביקורות קולנוע). אבל ביחס לאנשים שההשכלה הפורמלית שלהם מאפשרת להם להחזיק בתואר "מבקר קולנוע", פישלר אינו בולט ואינו גאון הדור. לדעתי מה שמבליט את מר פישלר בתחום הביקורת זו יותר מכל יכולת הכתיבה המושחזת שלו – ובסופו של דבר היכולת לכתוב בצורה מהנה היא מה שגורם לאנשים לאהוב מה שאתה כותב.
יכול להיות, אבל גם היכולת שלו לקלוע לטעם שלי היא לא דבר טריוויאלי
אוקיי, אני לא אתאפק.
אני ממש לא אהבתי את האיש שנולד מחדש. ממש ממש לא. לביקורת של דורון לקח קצת זמן להתפרסם, אז בינתיים הסתובבתי אצל מבקרים אחרים, כמו למשל יאיר רווה. הוא, כמו שציינת, העניק לסרט חמישה כוכבים ונשפך עליו כמו אני לא יודע מה. עיקמתי את האף, התלבטתי אם לקרוא לו מבקר פלצן, אז חשבתי על זה והבנתי את הצד שלו, הכל היה בסדר – עד שראיתי שהוא כתב את המשפט הבא:
מה???
לא, יאיר. ממש ממש לא. סרט טוב אמור לגרום לצופה ליהנות מהעולם אותו הוא יוצר, להזדהות עם הדמויות, להסתקרן מהעלילה ולחכות לפתרונה. לא לשאול "איך הם עשו את זה". זה לא מעניין אותי איך הם עשו זה. אם זה גורם לעיניים שלי להנות יותר בידיעה שאני לא רואה אפקטים אלא משהו אמיתי, זו תוספת נחמדה. עיין ערך מקס הזועם, וגם משימה בלתי אפשרית האחרון, שכריסטופר מקוויר ביים עם מינימום מסכים כחולים. אבל זה ממש לא ההגדרה של "מה סרט טוב באמת אמור לעשות".
מצטער יאיר, איבדתי את האמון.
נ. ב. יתכן שזה לא המקום, אבל מי אם לא עין הדג ישמש כבמה לצופה מן השורה שרוצה קצת ליהנות?
קצת נסחפת.
ההתלהמות שלך על יאיר היא מיותרת וחסרת בסיס. יאיר דווקא מהמבקרים הנורמליים והטובים בארץ שנהנים משוברי קופות וסרטי קומיקס כמו מכל סרט אחר. אין שום צורך ללכלך עליו ככה.
א. לא התלהמתי.
ב. לא ענית עניינית לטענה הספציפית שלי. אני מסכים שיאיר רווה הוא שונה מאד מהשניצקליינים, אבל לטעמי הוא הסתנוור מדי מהחוויה הויזואלית של האיש שנולד מחדש, ושכח שסרט אמור גם לבדר.
לא לא לא
כמו שלהרבה מהגולשים פה יש טעם מובחן, ואפשר ללמוד להמלצות של איזה מהגולשים לשים לב (ומאילו להיזהר), ככה גם למבקרי קולנוע, ובעיקר לרוה.
אם תשים לב, בביקורות שלו (על הסרט הנ"ל ובכלל ) הוא חוזר ומדגיש שהוא אוהב מאוד סרטים "קולנועיים", ונוטה להעריך פחות, למשל, סרטים שמתבססים על דיאלוגים שנונים יותר מאשר על ויזואליה מרהיבה. וזה בסדר גמור. בשבילך קולנוע אמור גם לבדר, ובשבילו לא תמיד. אם הוא הגון מספיק בשביל להודות מתי לסרט יש מעלות שפחות רלוונטיות עבורו, ומתי סרט מדבר אליו באופן אישי אבל עלול להיות פחות רלוונטי לקהל הרחב, הוא מבקר מצוין. זו, דרך אגב, הסיבה שאני מאוד נהנה מהביקורות פה וב"סינמסקופ" – הטעם של המבקרים מאוד מובחן, אבל היחס לסרטים (מלבד מקרים קיצוניים) הוא מעבר ל"טוב" ו"רע". ככה שגם אם ביקורת מסוימת היא שלילית, יכול להיות שאני אבין שהסרט יהיה לטעמי, או להיפך.
ומי קבע את העובדה הזאת?
אין אף קריטריונים למבקר קולנוע. לא מדובר כאן בשופט בית המשפט העליון.
דורון פישלר הוא אכן גאון (בתחומו כמובן). הוא כותב מדהים, מצחיק ושנון בצורה קיצונית וחריגה בנוף העיתונאי הישראלי. אני בטוח שהייתי נהנה ממנו עד הגג גם אם הוא היה כותב מתכון לעוגת שוקולד.
זה שאתה מחפש אולי ניתוחים פילוסופיים יותר בביקורת הקולנוע הפייברוטיות שלך, לא הופך את זה לקריטיריון למבקר טוב.
מעניין מדוע יש שני טוקבקים בממוצע בכל ביקורת בבלוג של יאיר רווה וכאן מינימום עשרות אם לא מאות… אם אתה מחפש דיון פלצני של סטודנטים לקולנוע, לך למכללה הקרובה ואל תקרא ביקורת בבלוג …
ספויילר בשורה האחרונה.
(ל"ת)
אכזבה גדולה
בדר"כ אני משתמש בהשוואה הזו לסרטי קיץ, אולם "האיש שנולד מחדש" הרגיש לי כמו דייט עם סטיגמה של דוגמנית: בהתחלה מתפעלים מהיופי שלה, אבל אחרי חצי שעה מבינים שכפית יותר עמוקה ומעניינת ממנה.
אז לא משנה כמה יפה הצילום (והוא באמת מאוד יפה) וכמה קשה עבדו כדי שהוא יהיה אותנטי, זה לא משנה אם זה לא משפיע עליי, ואחרי שעה אני תוהה מתי השעמום הזה ייגמר כבר.
ביקורת קצת יותר מלאה אפשר למצוא כאן:
https://gal015.wordpress.com/2016/01/23/the-revenant/
משהו על העלילה
יפה, מדהים וכל זה אבל דווקא גם הסיפור מעניין והוא בכלל לא הנקמה של גלאס או לפחות לא רק.
הבמה של הטבע הדומם, הגדול, הקיים והניגוד המוחלט שלה לטבע האדם שעסוק כל הזמן במרדף אחרי משהו (נקמה, ילדה, כסף, כבוד) או בבריחה ממשהו שאי אפשר לברוח ממנו (מהטבע עצמו, מהמוות – וגם גלאס, הרי בעצם רוח רפאים ולא נולד מחדש כמו בתרגום הקלוקל- מהאינדיאנים, מהדוב, מהגורל).
דווקא בלי להיכנס לנבחי נפשה של כל דמות הפער הזה מתחדד. האדם הוא אדם בין אם הוא לבן או אינדיאני עשיר או עני – הוא כל הזמן ירדוף ויהיה רדוף. והטבע תמיד יהיה שם לבלוע אותו חזרה.
לגבי לובצקי
כלומר צ'יבו נהדר אבל כוח משיכה נשען על האפקטים הרבה יותר מאשר על הצילום, בירדמן נשען על העריכה כדי לעשות את הטריק של הוואן-שוט מה שמשאיר צילום שנראה כמו וואן-שוט מורכב אבל לא, וכתוצאה מכך הרבה פעמים פשוט נראה לא אסתטי ולא מעניין.
אבל אני מסכים לגבי "נולד מחדש". הסרט מדהים וזאת כנראה העבודה הטובה ביותר של לובצקי מאז עץ החיים. אולי לובצקי פשוט צריך להיצמד לאור טבעי.
נ.ב אוקיי, במהלך התגובה הלכתי לעמוד ויקיפדיה על לובצקי וגיליתי שהוא אחראי ליצירות מופת כמו סדרה של צרות וסליפי והולו ו… גם לסרטים האלה:
חתול תעלול
כלוב הציפורים
מציאות נושכת
ולפגוש את ג'ו בלק. מה שאומר שהוא זה שצילם את הפלא הזה [ספויילרים לסרט].
היי בראט פיט הוא דווקא מהחברה' הטובים!
יש למישהו מושג איך עושים את הפגיעה הזו?
CGI
(ל"ת)
תוכל לתת הסבר קצת יותר מפורט?
(ל"ת)
לעניות דעתי כן
אני די בטוח ששתי המכוניות הפוגעות הן יציר מחשב, ובראד עצמו גם מוחלף באנימצית מחשב מרגע הפגיעה והלאה. בגדול, התאונה היא סרט מצוייר…
בתנועת מהירות כאלה לא רואים ממש את ההבדל, לכן מאז שנת 2000 בערך השאלה "איך הם עשו את זה?" נהייתה ב90% מהמקרים הרבה פחות מעניינת ממה שהיה בעידן ה "practical effects"
כמובן שיש יוצאי דופן וגם עם CGI בשילוב עם דברים אחרים אפשר לעשות דברים מאוד יצירתיים שעדיין גורמים לך לתהות איך זה נעשה, אני מאמין שבאיש שנולד יש כמה כאלה.
"בירדמן נשען על עריכה" נו נו
להגיד שהצילום בבירדמן נשען על טריקים בעריכה והסיבה היחידה שהוא זכה באין-ספור פרסי צילום ברחבי העולם היא בגלל שהוא "מצליח להסוות" את העובדה שאינו שוט אחד היא מוגחכת. הצילום בבירדמן הוא מופתי בבחינת תנועות המצלמה, המיזנסצנה, הדרך שעובד עם התאורה, הקצב בשוט, היחסים בפריים ומה לא. להגיד שהצילום לא אסתטי ולא מעניין דווקא על סרט כמו בירדמן… משהו הנשגב מבינתי. הגדולה של הצילום בסרט היא לא ב"וואו איך הוא הצליח לעבוד עליי, זה היה ממש נראה כמו ואן שוט". לידיעתך יש מספר לא מבוטל של סרטים שהשתמשו בטריק הזה מלפני עשורים. הצילום, וזהו הצילום עצמו ומה שמכיל בתוכו הם ההכרה הבן-לאומית שזכה לה לובצקי. לא העריכה. לא רק שוטים של טבע עם פוקוס עמוק ותאורה טבעית נחשבים לצילום טוב.
כמובן שאין הגדרה אחת למה נחשב צילום טוב
לדעתי,בירדמן ויתר על אסתטיות לחלוטין בדרכו לאפקט הוואן-שוט המתיש שלו. הדבר היחיד המשמעותי בו הוא הוואן-שוט. המיזנסצנה, התאורה והיחסים בפריים כולם בינוניים במקרה הטוב ומציקים בעין במקרה הרע. אבל זה עניין של דעה לא פעם ואני בהחלט לא חושב שהצילום גרוע או חובבני.
עכשיו לא אמרתי שהצילום נשען על עריכה. אמרתי ש:א. בירדמן נשען על העריכה. ב.בירדמן קיבל את הפרס בגלל הוואן-שוט. אף אחד לא דיבר על המיצנסצנה ואף אחד לא דיבר על כלום. בלה בלה וואן שוט וואן שוט. ומכיוון שלובצקי לא ממש עשה את הוואן שוט הזה, ובדרך לוואן השוט הזה הוריד ברמה של כל שאר הדברים שעושים צילום נהדר הפרס הגיע לעריכה ולא לצילום. אם מישהו היה מדבר על "הצילום בבירדמן נהדר, אה, וגם וואן-שוט" הייתי מוכן לקבל את הקונצנזוס הזה. אבל אם מדברים על הוואן-שוט אז העריכה (וגם האפקטים, אגב) הם המוביל האמיתי של הסרט ולא לובצקי.
בנוסף, אני לא מעריך את ההתנשאות הסמויה שלך לגבי חוסר הידע הקולנועי שלי.
אני אוהב שמשתמשים ב"כולם" בשביל להוכיח טענה
ידידי,
קודם כל, מי זה "כולם"? אני אשמח אם תוכל לצרף לי פה ביקורות של "כולם" ממקומות נחשבים, בשביל להוכיח שכולם מתעסקים אך ורק בואן שוט. ואן שוט זה דבר טכני. אם אני עכשיו יצלם ואן שוט של שלוש שעות, כאשר אובייקט הצילום הוא עץ בגינה, כנראה שאני לא אזכה עליו באוסקר לפרס הצילום נכון? כי פה הפיספוס הגדול שלך – אולי אתה, מתעסק אך ורק בהיבט הטכני של הואן שוט, במקום בצילום עצמו. הואן-שוט בבירדמן הוא תמטי לחלוטין, אין בו עניין של "וואו תראו אני עושה סרט שלם בואן שוט איזה גדול יש לי", כי, כמו שאמרתי לך, בבחינת ההישג הטכני – יש מספר סרטים שהשתמשו בטכניקה הזו עשורים לפני (כולל היצ'קוק – שלא זכה באוסקר על פרס הצילום אפילו שסרט שלם היה בואן שוט, איזה הלם אה?). העניין של הואן-שוט מסתנכרן עם אופי הסרט – מחזה, הקורה בזמן אחד על במה אחת. העובדה שאתה בוחר לבודד אך ורק את הואן שוט ולעקר ממנו את הסיבות האמיתיות שלה הצילום זוכה להערכה כה רבה – היא זו שגרמה לי מלכתחילה להגיב לתגובה שלך.
אתה מנסה לסובב את העובדות כך שיתאימו לתיאוריה שלך – בירדמן מקבל קרדיט רק כי זה סרט שנותן אפקט של ואן שוט. ועוד מבחינתך הקרדיט מגיע לעריכה (WTF) – עריכה הכי פשוטה שראיתי בסרט אי-פעם, דווקא מפני שהסצנות מצולמות בקטעי ואן שוט ארוכים. וזה שוב פעם – הכל מהנחת היסוד שלך שהסרט הזה שווה משהו אם בכלל רק משום שמסווה את העובדה שהוא בעצם לא ואן שוט.
ידידי, הסרט לא קם ונופל על הואן-שוט – זה הסטייל של הסרט. ההצלחה האדירה שהוא זכה לה היא בין השאר בגלל התוכן והצילום, הצילום עצמו ולא הבחירה של לצלם כואן שוט.
יש הרבה דיונים על הוואן-שוט הזה,ומה הוא תורם או לא לסרט
בביקורת על הסרט.
ואני לא יודע בקשר לקרקר, אבל בכל פעם שאתה אומר "ידידי" אני מקבל דחף להגיד לך להוריד את היד שלך מהכתף שלי.
תראה, הדיון הזה היה מספיק אתגרי גם בלי שתשים דברים בפה שלי
אז, בוא נלך אחד-אחד:
1. בירדמן הוא יותר מסך הצילום שלו. הוא לא הרבה יותר מזה כי הוא לא סרט מדהים אבל הוא כן יותר מוואן-שוט ולא ממש הבנתי איך הבנת שאני חושב שאחרת. אז את כל המרץ על למה יש וואן שוט וכו' אני פשוט זורק לפח, אם לא אכפת לך – כי זה לא רלוונטי לדיון שאני הצבתי שהוא "האם לבירדמן הגיע את פרס הצילום באוסקרים ולמה אני חושב שלא".
2. אתה צודק שלא כן הוואן-שוט נולדו אותו הדבר והסרט של בניין האמפייר-סטייט לתשע שעות כנראה יותר משעמם מהצילום בבירדמן. ויחסית לוואן-שוטים, הוא מעפן. לא ברמת עץ דומם, אבל עדיין די משעמם. לשאלה למה חבל לא זכה או היה מועמד? ובכן, הוא היה בצד הרע של הסקאלה ונראה כמו מחזה מומחז. אז כן – הצילום בבירדמן הוא קצת יותר מגימיק. פשוט לא הרבה יותר.
א. רק לשאלה, אתה שם את המילה "ידידי" כדי לנסות להראות פחות התנשאות? כי זה לא עובד. איך אמרו סאות'פארק? I'm not your buddy,guy. בטח לא אם אתה ממשיך להתנשא עליי תוך כדי (ואני אנצל את ההזדמנות להגיד כמה אני מאוכזב שבאמת התברר שדיברת בסך הכל על חבל ולא על שום דבר שלא הכרתי, כי הייתה לי תקווה שההתנשאות שלך מגובה במשהו. טוב, נו )
3. אני לא הולך להביא לך ביקורות ומקומות שדיברו על הוואן-שוט כי אתה הולך להגיד שזה לא "כולם" כי אתה מכיר כמה חברה שלא. כל ביקורת שאני קראתי, לפחות התייחסה לוואן-שוט (גם אם בצורה מינורית). אם אתה רוצה לעשות מחקר מעמיק לגבי ההתייחסות לשוט האחיד בבירדמן ולהוכיח שרק 42% מהדיון סביבו היה על הוואן-שוט, אתה מוזמן.
4. ובחזרה לנושא שלשמו אני התכנסתי ואתה התחלת לדחוף נושאים לא קשורים, מכיוון שאת הזכייה שלו בפרס הצילום בירדמן זכה בזכות הוואן-שוט. ובגלל שהסרט הוא לא וואן-שוט ואפילו לא "סצנות ארוכות מאוד" אלא המון סצנות שערוכות יחד (מדי פעם במקביל בזכות אפקטים) שרק גורמות לזה להיראות כאילו הסרט צולם בוואן-שוט – אז, ובכן, אי אפשר להגיד שהצילום לא חלק מזה בכלל אבל הוא לאו דווקא המשמעותי ביצירת האפקט הזה. לעומת סרטים שאשכרה צולמו בוואן-שוט. האפקט של "איך הם השיגו את הכל בטייק אחד?" הוא כולו טריק עריכתי, כי בצילום הם פשוט, ובכן, לא השיגו את הכל בטייק אחד. אז בנוגע לצילום – לטובתו, אני אציין את הסצנה בכיכר ואת החנות שנראית מהממת. לרעתו, אני אציין את רוב שאר הסרט שנראה כמו גרסה מפלצתית של סדרות סורקין של אנשים הולכים ומדברים. אישית, אני עדיין בעד אידה כזוכה לאותה השנה.
5. אני אפילו לא נגד זה שהוא היה מועמד, כן? פשוט הגיע לצלמים אחרים לזכות באותה השנה, והגימיק הצילומי של בירדמן שהוא בכלל שת"פ שנשען על אפקטים ועריכה לא פחות אם לא יותר זכה בגלל הגימיק ברובו.
רק נכנסתי...הייתי חייב
קרקר צודק במאה אחוז….ועזבו את כל ההתנשאויות ונפנופי הידיים. אין בזה צורך.
רוח הדברים של קרקר בהירה ונהירה.
אם תעשו משחק אסוציאציות על בירדמן צמד המילים "וואן שוט" יתפסו מקום ראשון (למי שאין כמעט רקע) או שני-שלישי (למי שמכיר את הבמאי או שיחשוב שזו מוטציה לבאטמן או משהו…)
ובהקשר הזה יש כאן פומפוזיה מופרזת ולא באמת דבר יוצא מגדר הרגיל
ואם תעשה משחק אסוציאציות
על המטריקס, צמד המילים "זמן קליע" יהיה במקום גבוה. זה עוד לא אומר שהוא הסיבה העיקרית להצלחתו של המטריקס.
שזה לא מה שמישהו אמר בדיון הזה* :|
האנלוגיה,אם כבר, היא כזאת:
הצילום של בירדמן זכה בגלל הוואן-שוט שהוא היה רק חלק אחד ממנו והיה לא משהו בתחומים אחרים = המשחק של קיאנו ריבס(או הוגו וויבינג או לורנס פישבורן) יזכה בגלל ההשתתפות שלו באפקטים ובפעלולים שהוא היה רק חלק מסוים מהם והיה לא משהו בתחומים אחרים של המשחק.
* – מתחיל לחשוב שהתגובה שלי הייתה מבלבלת, אם שני אנשים שונים הבינו את הרושם הזה. אז אולי טוב להבהיר את זה עוד פעם – אני מדבר בדיון הזה על הצילום של בירדמן ולא על בירדמן כסרט.
סליחה אבל
זו בדיוק הנקודה שלי. הוואן-שוט בבירדמן תופס יותר מדי מנפח הדיון בו
הרושם שלי היה יותר חיובי
האווירה והצילום והתיאור התקופתי הראליסטי והמדויק (עם הרבה התמקדות על האינדיאנים בתור יותר מסתם עדר רצחני מונוליתי) הספיקו להחזיק אותי מרותק לכל אורך הסרט. שוב אחד מהסרטים האלו שהם יותר "חווייה" מאשר "נראטיב", ומבחינתי יש מקום גם להם.
"משתדרג מ"מת ברובו" ל"לא מת" ובמשך שאר הסרט מקבל עלילת איניגו מונטויה"
אתה טווווב !! חחח
טוב אני כנראה לא מבין בסרטים
כבר כתבתי את דעתי בדף הסרט,אבל אני באמת מאוכזב שאין לי כל כך עם מי לחלוק את ההשתפכות על הסרט הזה(שני היחידים שהתלהבו כמוני הם יאיר רוה והחבר שהלכתי איתו).אני יכול להעיד לפחות על עצמי,שכשאני רואה מופע של קולנוע,אני בקושי משתעמם ולא חשוב כמה הסרט ארוך(הסנדק).אגב דורון,הביקורת הזו מאוד מזכירה את הביקורת על כח משיכה,אבל בניגוד אליך אני חושב שהסרט הזה מכילגם עומק ולא רק צילום מסחרר לעומת כח משיכה
באתי בשביל לובצקי ואיניוריטו, נשארתי בשביל הארדי.
אין באמת מקום לוויכוחים על האיכות הטכנית והאומנות של הסרט. על הצד התסריטאי יש מקום, וכמו שאמרתי בדף הסרט, למרות שאני בהחלט מסכים שהסרט היה מרוויח מ-20 דקות שחותכים ממנו באמצע, זה עדיין לא סרט נטול עלילה לחלוטין (=רצף של תמונות נעות ללא הקשר = "עץ החיים". באמת, שמי שיגיד שהסרט הזה "יפה אבל לא קורה בו כלום" ינסה לצפות בחצי שעה מעץ החיים ואז ייכנס לפרופורציות), ואפילו העלילה שיש בו, נטולת בשר ככל שתהיה, לפחות מוצגת בדרך מספיק אפקטיבית כדי שהיא תעניין. עניין של דעה והכל.
ועדיין, הכל בסרט הזה מתגמד מול המופע הפרטי של טום הארדי. עם כל תופעות הטבע שבסרט הזה, הארדי הוא התופעה הכי גדולה שבו, וזה מוזר שלא הרבה מכירים בעובדה הזאת. בינתיים היחיד שראיתי באינטרנט הישראלי שחולק את ההתלהבות שלי מההופעה הזאת הוא אור סיגולי. אומנם חברה טובה, אבל מעבר לזה – אף אחד לא מזכיר אותו ברמות שבאמת מגיעות לו. עדיין לא יוצאת לי מהראש השטניות מעורבת באנושיות טהורה של הדמות הזאת – דמות שאם חושבים עליה בתכלס היא לא מי יודע מה עמוקה, כמו כל פאן תסריטאי אחר בסרט הזה. אבל הארדי, שעם הסרט הזה מסמן סופית את כניסתו לשורה הראשונה של שחקנים בעולם הזה, לוקח את הדבר הלא מי יודע מה מדהים הזה, ועושה ממנו דבר מדהים פי כמה וכמה. עזבו סיפור, עזבו צילום, עזבו בימוי – אם אתם רוצים להעריך את אחת מהופעות המשחק הטובות של השנים האחרונות, הסרט הזה ייספק אתכם.
אני באמת שונה כאן מכולם
אני דווקא התפעמתי לחלוטין מהסרט הזה,אבל אחד הדברים שפחות הרשימו אותי זה המשחק של הארדי.הוא לא היה רע,אלא פשוט לא טוב במיוחד
הוא כל כך טוב, שכשיצאתי מהסרט עדיין חשבתי בראש עד כמה אני שונא אותה. איזה איש אכזר. נורא:((
אתה רציני?
אחת מהופעות המשחק הטובות של השנים האחרונות…? ואילו סרטים כבודו ראה בשנים האחרונות? אמירה ביזארית. משחק בסדר, עם דמות שכתובה בין רע לבסדר. ביטוי של אנושיות ושטניות ביחד.. מה..?
יאללה, בא לי לנתח את התגובה הזאת.
"אתה רציני?" – לא, אני מזיין לכם את השכל כי סתם ככה בא לי. אין לי דבר יותר טוב לעשות מאשר להנפיץ דעות של עצמי כדי… לעצבן אנשים?
"אחת מהופעות המשחק הטובות של השנים האחרונות…?" – לדעתי כן. עם דגש על ה"לדעתי". מכיר "לדעתי"? זה מונח שמשתמשים בו על מנת לבטא שאמירה מסויימת אינה נאמרת כקביעת אמת אלא כהבעת עמדה סובייקטיבית ששונה אצל כל אחד בהתאם להשקפתו. המילה "לדעתי" לא הופיע במקור מתוך הנחה שבמקרה שבו שופטים אומנות אנשים אמורים להבין לבדם את העניין הזה גם בלי אמירה מפורשת של המילה.
"ואילו סרטים כבודו ראה בשנים האחרונות?" – אני משמיט מראש סרטי קיץ, קומדיות ובלוקבאסטרים כי מאיך שהתגובה שלך כתובה אתה נשמע כמו מישהו שלא ממש מתייחס לסרטים שכאלה כאל סרטים. ובכן: "עץ החיים", "ממלכת החיות", "הרשת החברתית", "127 שעות", "קוד מקור" "Red State", "הארטיסט", "לא בוגרת", "החפרפרת", "משחקי שלטון", "הערת שוליים", "פייטר", "ברבור שחור", "אומץ אמיתי", "בלו וולנטיין", "הפלישה לשכונה", "קר עד העצם", "מלנכוליה", "נערה עם קעקוע דרקון", "50/50", "המאסטר", "כרוניקה בזמן אמת", "ג'אנגו בלי אזיקונים", "ממלכת אור הירח", "צייתנות", "ארגו", "שבעה פסיכופטים", "כוננות עם שחר", "הטיסה", "הורג אותם ברכות", "לינקולן", "ברני", "לופר",
"כמה טוב להיות פרח קיר", "אופטימיות היא שם המשחק", "כנס העתידנים", "בתוך לואין דייוויס", "12 שנות עבדות", "נעלמת", "יסמין הכחולה", "כח משיכה", "מי מפחד מהזאב הרע", "בתוך לואין דייוויס", "היא", "המקום בתוך היער", "נברסקה", "טינופת", "Short Term 12", "בית לחם", "אסירים", "רווח וכאב", "דון ג'ון", "העולם ע"פ דנקן", "קפטן פיליפס", "פרנסס הא", "הזאב מוול סטריט", "התבגרות", "בין כוכבים", "וויפלאש", "תאוריית האפס", "אפס ביחסי אנוש", "בירדמן"…
יש עוד כמה ששכחתי ואני יכול לקחת לעצמי זמן להיזכר בהם, אבל בטח כבר חפרתי מדי, נכון? ובכן, פעם הבא אל תשאל שאלה כזאת מתנשאת.
"אמירה ביזארית" – אם כבר היית אומר "דעה ביזארית".
"משחק בסדר, עם דמות שכתובה בין רע לבסדר" – הנה, אתה למשל כאן מביע דעה, שאני חולק עליה, אבל אני בניגוד אליך עושה זאת בלי לבטל אותה ולקרוא לה "אמירה ביזארית".
"ביטוי של אנושיות ושטניות ביחד…? מה…?" – זה אומר בדיוק מה שזה אומר. אין פה מה להסביר.
גדול!
(ל"ת)
לא יעזור כלום... ליאו זה בוז'י.
האיש הזה לעולם, אבל לעולם, לא ישדר גבריות קשוחה ומחוספסת (בטח בהשוואה להארדי).
ולא אכפת לי שהאיש היה צריך לצאת מתוך דוגמנית-על כלשהי כדי להיכנס לתוך הדמות שנכנסת לתוך הסוס-
עבורי ליאו תמיד יהיה הילדון עם הפיגור שחוטף כאפה מג'וני דפ.
לא יודע לגבי גבריות קשוחה ומחופספסת
אבל הוא בהחלט תמיד הכי משעמם כשהוא גיבור גנרי. ליאו הכי טוב כשהוא בין אנטי-גיבור: תפוס אותי אם אתה יכול, השתולים, שאטר איילנד והזאב מוול סטריט הם ההופעות הכי טובות שלו (לא ראיתי גילברט גרייפ עד הסוף. הוא זכור לי כמאוד "ילד מפגר גנרי", אם זה מושג), לעומת המופעים המביכים שלו בטיטאניק, כנופיות ניו יורק, התחלה והאיש שנולד מחדש.
דיקפריו טוב זה דיקפריו משעמם.
כמו כן
ג/נגו חסר מעצורים.
הכותרת שלך מעולה :)
אבל אני דווקא חושבת שדיקפריו היה צריך לקבל אוסקר על "מה עובר על גילברט".
הגזמת,
אולי לא כמו הארדי, אבל אם בוז'י היה מפגין חצי מהקשיחות המחוספסת והנחישות שליאו מפגין כאן, הוא כבר היה ראש ממשלה.
שאלת טריוויה
מי אומר יותר מילים?מקס במקס הזועם או יו גלאס בהאיש שנולד מחדש?
הוו, שאלה מעניינת...
הייתי מהמר על יו גלאס, בייחוד אם כוללים את הניב האינדיאני (ברצינות, מה הם מדברים שם?) שהוא מדבר בו כמה פעמים.
שני הסנט שלי
הטענה העיקרית שלי כלפי הקולנוע ההוליוודי של השנים האחרונות שהוא כמעט ולא מעיז. הרוב המוחלט של הסרטים הולך על בטוח ולא מנסה ליצור משהו חדש, אמיץ, או בלתי נשכח. הוליווד, שבעבר הייתה מקום של יצירתיות ודמיון, של שבירת מוסכמות ומסעות אל עבר הלא נודע, הפכה לפס ייצור של בלוקבאסטרים עתירי תקציב אך חסרי השראה, ושל סרטים בנאלים שכל יעודם הוא לקחת כמה פסלונים מוזהבים. הבעיה היותר גדולה היא, שהקהל מצד אחד והמבקרים מצד שני (וכמובן האולפנים עצמם) ישרו קו עם זה. הם ילכו לראות את הנוקמים החדש, ואת הסרט על המדען הסכיזופרן שנגד כל הסיכויים זכה בפרס נובל, אבל סרטים קצת יותר תובעניים, שדורשים קצת יותר סבלנות, הם יעדיפו לראות בבית. וכשיגיע הזמן לבחור את הסרטים הטובים של השנה, באוסקר למשל, אף פעם לא יזכה הסרט הכי חשוב, או הכי טוב, אלא יזכה הסרט הנגיש ביותר, ה"רגיל" ביותר.
אז הוליווד עשתה דבר חכם מאוד. במקום למשוך קהל ע"י עשיית סרטים יותר מושקעים ומבריקים, הם הורידו את הרף אליהם – והם מושכים קהל ע"י עשיית סרטים יותר בנאלים וחסרי תעוזה.
ואז בא האיש שנולד מחדש וטורף את כל הקלפים.
הסרט הזה, מעבר להיותו פלא קולנועי ויצירת מופת עצומה, הוא פשוט ההגדרה המוחשית לקולנוע אמיתי. הוא כמו הסרטים שראשוני הבמאים בעולם חלמו לעשות, הוא כמו סרט של ג'ורג' מלייס, דיוויד לין או סרחיו ליאונה. הוא אפוס עצום, מרהיב, כזה שלוקח את הצופה למסע בעולם אחר, מסע אכזרי ומשוגע, שכל רגע ורגע ממנו מרגיש אמיתי לחלוטין. איניריאטו לא לקח קיצורי דרך, הוא היה יכול לצלם עם מסך ירוק, ולעשות אלף ואחד קיצורי דרך, אבל הוא הלך עם האמת שלו, רצה להשיג תוצאה אותנטית לחלוטין, ולמרות שכולם אמרו לו שהוא משוגע, וממה ששמעתי תהליך עשיית הסרט היה מפרך ותובעני, הוא לא וויתר לעצמו. בעידן הקולנועי שאנחנו נמצאים בו, שמקדש את הזיוף, את החפיפניקיות, ואת קיצורי הדרך, בא בנאדם ועושה סרט כמו שצריך לעשות סרט, כמו שפעם היו עושים סרטים. בדם, יזע, ודמעות. ורק על זה צריך להריע לאיש הזה.
ועכשיו לסרט עצמו.
כדי לעשות סרט הישרדות טוב, צריך להיות במאי יוצא מן הכלל. מעטים הסרטים שגורמים לך לסבול עם הגיבור של הסרט, לחוות לחלוטין את המסע שלו, ולהזדהות איתו בצורה טוטאלית. הסרט הזה מצליח לחלוטין בקטע הזה. הוא כל כך טוטאלי. כל כך חזק, כל כך מזעזע… אני, שאני בנאדם עם סף רגישות גבוה בנוגע לסרטים ומעטים הסרטים שאשכרה זעזעו אותי, פשוט ישבתי והתחרפנתי. הסרט הזה אפקטיבי בצורה מוגזמת (לטובה כמובן). איניריאטו דופק פה את אחת מעבודות הבימוי הגדולות של כל הזמנים לדעתי. הבימוי המרהיב, שמגובה בצילום וירטואוזי של לובצקי האחד והיחיד, מנפיק כמו סיקוונסים משוגעים ושומטי לסת שיחקקו לעד בפנתאון הקולנוע.
רבות דובר על הדמיון בין הקולנוע של מאליק לסרט הזה, ובהחלט יש הרבה כאלה. קודם כל מבחינת עשייה, הסרט הזה הוא חיבור בין הפיוטיות והאהבה לטבע של מאליק, לוירטואוזיות הקולנועית של איניריאטו ולאלימות של הקולנוע הקוריאני. בנוסף לכך, הסרט הזה מתכתב באופן ישיר עם "הקו האדום" בדיון שלו על האדם והטבע, החייתיות הטבועה באדם, והתפקיד של אלוהים בכל הסיפור. אבל אם מאליק ניגש לנושא הזה ברוך, בסגנון היפיפה שלו, איניריאטו ניגש אליו ממקום חזק בהרבה. הוא ניגש לחקור את טבע האדם, ויותר מזה, את אמריקה. את זה שמבחוץ אולי אנחנו נראים נעליים יותר מכל היצורים על כדוה"א, אבל בתכל'ס, האדם, כשמפשיטים אותו ויורדים לסוף מחשבתו – הוא חיה. הוא פרא. וככה הוא גם מחבר את זה לסיפור הקמתה של אמריקה. יש משפט שמופיע במהלך הסרט ולחלוטין חושף את כוונותיו."we are all savages ". אתם האמריקאים, שלקחתם את האדמה של האינדיאנים בטענה שאתם יותר נעלים, אתם יותר טובים, זה לא נכון, אתם חיות בדיוק כמוהם.
עוד משהו שמאוד אהבתי, זאת הניגודיות המטורפת שיש בסרט הזה בין צילומי הנופים הפיוטים ועוצרי הנשימה, לאלימות המשוגעת וחסרת הרסן. הוא יכול להציג סצנת אקשן מטורפת עם המוני גופות ואיברים פנימיים, ואח"כ להטות את המצלמה למעלה ולהתעכב על השמיים ועל להקת נשרים שעוברת שם, כאילו הוא אומר, זה מה שאתם עושים לטבע? זה מה שהאלוהים שלכם (שמאוד נוכח בסרט) אמר לכם לעשות? מעטים הסרטים שיכולים להציג ניגודיות כזאת מוקצנת ולעשות את זה בהצלחה.
עוד סרט שהסרט הזה מתכתב איתו – לפחות לדעתי, זה אינטרסטלר. קטע מאוד מרכזי אצל שניהם, זה שהאדם יכול ללכת לשממות הרחוקות ביותר, או לחלופין לגלקסיות אחרות, אבל בפועל, האויב הכי גדול של האדם זה לא איתני הטבע האדירים או גורמים חיצוניים כלשהם – האוייב הכי גדול של האדם הוא האדם עצמו.
כתבתי כל כך הרבה אבל לא הזכרתי את דיקפריו במילה. הוא מגיש פה הופעה כל כך מתמסרת, כל כך טוטאלית, רואים שהוא סבל לחלוטין פה. רק על זה ועל המחוייבות הענקית שלו לתפקיד מגיע לו אוסקר. אבל לדעתי טום הארדי גונב לו את ההצגה ובורא את אחד הנבלים הכי אדירים שראיתי בזמן האחרון.
קיצר, אולי באוסקר הוא לא יזכה, אבל מדובר באחד הסרטים הכי טובים שאי פעם ראיתי. ואם אתם אוהבים קולנוע, אתם חייבים את החוויה הזאת לעצמכם.
"הוליווד, שבעבר הייתה מקום של יצירתיות ודמיון, של שבירת מוסכמות ומסעות אל עבר הלא נודע"
מתי בדיוק הייתה התקופה הזאת, לטעמך?
מסוף הסבנטיז דרך האייטיז.
ספילברג, קמרון, זמיקס, ואפילו ג'ורג' לוקאס – עשו סרטים מלאי תשוקה ויצירתיות.
אז אתה זוכר חלק מצומצם מאוד בתוך מכונה גדולה יותר
לגבי הוליווד כיום, הבעייתיות היא כמובן בשאלה "מהי הוליווד" והאם אנשים כמו אנדרסון-ים וכהן-ים למיניהם נחשבים חלק ממנה או לא ולמה.
"רק על זה ועל המחוייבות הענקית שלו לתפקיד מגיע לו אוסקר"
אז תן לו אוסקר.
תן לילד אוסקר.
את שלי אני לא נותן לו.
קמצן
בטח גם בגן היית מהילדים האלה שלא נותנים מהבסלי שלהם לאחרים
קמצן..מגיע לו ועוד איך מגיע!
רדפיש, רוצה להתערב איתי שליאו לא יקבל אוסקר גם השנה?
מה אתה שם?
זה מהותי
שהסרט צולם בתאורה (ובטמפרטורה) טבעית?
אני מתחבטת בשאלה הזאת גם עם עצמי, ונוטה ל-לא.
הרי קולנוע הוא זיוף. למה אמור להיות לי אכפת שהתאורה טבעית או לא?
שזה מה שאפשר לכל הסרט להראות כל כך מהמם.
אם היו משתמשים בתאורה מלאכותית הוא היה נראה (ככל הנראה) הרבה פחות יפה ומרשים.
אין עריכה גרפית ופילטרים?
אני לא יודעת מה מקבילת הפוטושופ בסרט, אבל אני מניחה שעשו כזה. ואפשר לעשות הרבה כשהצלם מראש מוכשר וכשמראש ניתן מספיק זמן כדי לצלם את הסצנות בתאורה הטבעית המתאימה.
אין ספק שצריך יד ועין מיוחדות כדי להוציא פיסת אומנות עם כלים מינימליים, אבל למה זה חשוב לסרט, בסרט או כסרט?
היום זה לא חוכמה גדולה.
עם הטווח הדינמי של המצלמה הזו,
אפשר להוציא פרטים טובים מאוד בתנאי תאורה גרועים כשהקונטרס הוא עצום.
בעבר זה לא היה אפשרי טכנית. היום זה אפשרי.
כשאין מספיק פוטונים לא יעזור לך טווח דינמי
צילום זה לא קסם, שגלאי כזה או אחר יפתור לך את כל הבעיות. כשאתה אומר "המצלמה הזאת" אתה מתכוון לדגם ספציפי עם תכונות ייחודיות או שזו אמירה כללית?
לא רק שאני לא קונה את זה
מהסיבות שכבר הגיבו לך לפני, אני גם לא מבינה למה להשקיע את כל הזמן והתקציב בלצלם באופן הזה, ומגיעה למסקנה שזה נטו בשביל שהם יוכלו לזקוף לזכותם את ה"הישג הקולנועי" הזה.
לשלושתכם
1. לגבי פילטרים וכו' (מישי) – תראי, אני לא יודע אם אפשר או אי אפשר אבל אני יודע שכל פעם שסרט בתקציב הוליוודי מצלם בתאורה טבעית התוצאה מדהימה. העולם החדש,בארי לינדון עץ החיים וגם האיש שנולד מחדש אולי סרטים באיכות מפוקפקת אבל הצילום בהם יפהפה.
מעבר לכך, זה נותן תחושה שונה לסרט. כמו שיש הבדל ניכר בין צילום של פילם-נואר לצילום רועד לצילום יציב – הבחירה בתאורה הזאת היא בחירה של "איך הסרט שלי יראה".פוטושופ זה טוב ויפה אבל יש גבול למה שהם יודעים לעשות. אז למה זה חשוב לסרט? כי בזכות הבחירה הזאת הסרט נראה כמו שהוא נראה, ובדרך אחרת הוא לא היה נראה ככה.
2. טווח דינמי (מילה כשרה) – מה זה משנה אם זאת חוכמה או לא חוכמה? אני אומר בדיוק ההיפך מהטיעון של " זה הישג כי זה היה קשה". הטענה שלי היא שזה שווה כי זה נראה נהדר, ותחת תאורה אחרת זה לא היה נראה נהדר.
3. (ג'ס ר) יש במאים פרפקציוניסטים שחשוב להם פרטים כאלה ולכן הם מוכנים להשקיע שהסרט שלהם יראה הכי טוב והכי קרוב לחזון שלהם ולא 70% קרוב לחזון שלהם.
4. חשוב גם לזכור שלסרט שמתעסק רבות בטבע ובאדם יש בהחלט משמעות מסוימת לכך שהצילום הוא טבעי כמה שיותר ללא עזרים מלאכותיים. זאת בחירה שמשרתת את המסרים שבסרט. אפשר היה בלעדיה, כמובן, אבל בחזון במאי שכזה הכל מתחבר לו יחדיו.
כל זה כמובן לא אומר שהסרט טוב, כמובן. רק שהצילום מאוד מאוד יפה, גם דרך מסך הטלוויזיה שלי.
שכחת את המלך הבלתי מעורער של האור הטבעי
'ימים ברקיע' של טרנס מאליק, הידוע גם כאחד הסרטים האסתטיים ביותר אי פעם.
זה חוזר לכל מיני דיונים על בירדמן ושות
ובקונטקסט גלובלי יותר גם לדיונים על אומנים, ביחוד מתחומים פונקציונליים כמו אופנה- שפתאום עושים איזה משהו שחוץ ממיצג יפה או ביזארי נשארים מחוץ לתחומי הרלוונטיות.
אם את מעריכה את הטכניקה כי בימינו די נפוץ להיות קולנוען חובב או לחילופין כי לצד קריירת המלצרות המשגשגת גם למדת קולנוע- כניראה שתהני מזה מאוד.
אם את צופה ממוצעת, כניראה שהשיח על האומנות תגרום לך לחפש את האומנות ולחפש הצדקות מעבר לאומנות ל-למה לא אהבת את הסרט. (שימי לב כמה הצדקות שופכים פה, כמעט לא כותבים על הסרט שהוא פשוט לא טוב)
אם את בחורה מיוחדת, כניראה שתשאלי WTF ותמשיכי הלאה בחייך.
לפני כמה שנים לקחו את אחד הכנרים הנחשבים בעולם, הלבישו אותו בבגדי נגן רחוב, הניחו אותו בתחנה המרכזית ופתאום איש שביום יום כרטיס להופעה שלו עולה כמה עשרות או מאות דולרים, הפך להסחת דעת ובזבוז זמן. ככה אנשים, תגידי להם שמשהו אומנותי וחשוב והם ישלפו ארנקים.
https://www.youtube.com/watch?v=UM21gPmkDpI
בנימה מיואשת משהו, אני מרגישה מקללת ומקוללת. כל שנה הסרטים שאני מצפה להם מסתברים כסרטים בינוניים במקרה הטוב. הטריילר גרם לסרט להשמע כמו משהו עם עלילה. בינתיים בין הביקורות, לרמזים על סצנת אונס שלהבנתי נעשתה כי אונס זו אלימות מעניינת קולנועית עלילתית במסע השפלת דמויות ולא כדי להעביר איזה מסר אינטיליגנטי- ממש לא בא לי יותר לצפות בו.
על איזה אונס את מדברת?
ראיתי את הסרט ואין שום אונס.
האמת, מהתגובות והרמזים כאן
בלי להיכנס לספוילרים, גם אני קיבלתי את הרושם הזה.
לא יודעת, לא ראיתי את הסרט
הביקורות כאן ובכל מקום אחר מזכירות אונס, הדבר היחיד שאני יודעת עליו (מהביקורות) שהוא לא בוצע ע"י דוב.
בטח שיש.
(ל"ת)
תראה, אני צלם בעצמי. ואני יודע איזה כמות אור אני צריך כדי שהתמונה תהיה טובה.
הטווח הדינמי זה בעצם מושג שמגדיר את היכולת של המצלמה להבחין בפרטים מנוגדים למצב החשיפה שאליו היא מכוונת.
לדוגמה, אם אתה מצלם את השמיים, המצלמה מכוונת לצלם חשיפה גדולה מאוד ולכן אם יהיה פנים של מישהו בתמונה, לא יראו אותם. כי או שאתה חושף את הפנים (שהם קצת אור) או שאתה חושף את השמיים (המון אור). אם תחשוף את הפנים, השמיים 'ישרפו' יהיו לבנים ללא פרטים. וכן ההפך.
הטווח הדינמי של המצלמה נמדד בסטופים, וכל שיש לך טווח דינמי יותר גדול (יותר סטופים) אתה יכול לחשוף גם את השמיים וגם את הפנים.
מעבר לטווח הדינמי, יש פה כמובן גם עוד פרמטרים שמשפעים על איכות התמונה אבל אני חושב שזה הפרמטר העיקרי.
עם המצלמה שבה הם השתמשו, אלקסה 65, היא כל כך טובה שהאיכות תמונה שלה כל כך מצוינת שלצלם באור טבעי בלבד הפך את המשימה לאפשרית.
לשם השוואה, המצלמה שלי מצלמת וידאו באיכות של 8 סטופים טווח דינאמי.
האלקסה מצלמת ב14 סטופים… זה המון…
הצלם היה מספיק חכם כדי להבין את זה ולדעת איך להשתמש במכונה המשוכללת שלו בצורה הטובה ביותר.
בשום נקודה קודמת בהיסטוריה צילום באור טבעי לא היה אפשרי. (אולי רק מהשלוש שנים האחרונות) עכשיו כן.
בקשר להיסטוריה, כדאי אולי להזכיר
שפעם השתמשו בסרט צילום (הדבר האנלוגי ההוא) – מה היה הטווח הדינמי של הפילמים האלו? (היום האינטרנט מציין שיש להם 13 – 14 סטופים, בדומה למה שציינת עבור המצלמה הדיגיטלית המוזכרת).
אבל לא היה את האמצעים הטכנולוגים להפיק מהם את מה שצריך.
ויש עוד פרמטרים שלא חשבתי עליהם כי בסט של 'האיש שנולד מחדש' צילמו בהתחלה עם מצלמת פילים וראו שזה פשוט לא עובד ואז עברו לאלקסה.
צודקים. טעיתי. חישבתי שהיא מתכוונת לתקיפה ע"י דוב שמשום מה בכל מני פורומים ראיתי שמתייחסים לזה כאונס.
מיני דברים
– הוא קצת יותר מ"מסע השפלת דמויות" אבל פחות מ"מסר אינטלגנטי". בוא נסגור על "מסר"?
– לגבי טכניקה קולנועיות, אני מסכים שיש נטייה לחובבי קולנוע להיאבד בתוך דיונים על טכניקה קולנועית חסרת משמעות לא פעם, אבל אני לא מבין איך זה מתקשר למשהו כמו "כמה יפה הצילום בסרט", שהוא אחד האלמנטים הראשונים לפי אתה שופט סרט.
כי הדיון על כמה יפה הסרט מתנהל בקונטקסט הטכני
ויש לי ניחוש קל שלפחות שליש מהעוסקים בדיונים האלו לא באמת מבינים מה זה אומר מבחינה טכנית. רק שיש איזו טריוויה טכנית שאפשר להוסיף לחן של הסרט (לפי מי שצפו בו).
הנה וידוי: לא יודעת כלום בצילום או על צילום. פעם כשהייתי בגיל שמטיילים ויוצאים הרבה, עוד היו בעולם מצלמות פילם. אני חושבת שבכל 36 תמונות שפיתחתי, רק 20 או פחות שרדו את הסלקציה הבסיסית של "לא שחור ולא מטושטש ברמה שלא רואים פנים"
אז כשאני רואה סרט מאוד מאוד יפה, אני יודעת להגיד שהוא יפה. גם כשאני רואה תמונה מאוד מאוד יפה, אני יודעת להגיד שהיא יפה. לא תמיד אני יודעת טכנית להסביר מה עושה את היופי הזה מיוחד, תאכלס, מודה, גם לא אכפת לי ברמת הטכניקה.
כל זה לא כדי להוריד מערכם של מי שזה כן מעניין אותם, אבל בפירוש כן להוריד מערכם שכמוני- אין להם מושג- ומתעקשים לשמר ז'רגון כדי להשמע מביני דבר.
לא צריך להבין קולנוע כדי לדעת שהסרט הזה מאוד יפה.
זה ההבדל בין ההישג הצילומי שלו לבין זה של "בירדמן". ב"בירדמן" היה גימיק, הצילום של כל הסרט בשוט אחד. זה גימיק למבינים בלבד, שהרבה אנשים לא ישימו לב שהוא קיים, וגם הוא לא היה "אמיתי" – כי הרי זה היה זיוף. אלה היו כמה (וכמה) שוטים שחוברו דיגיטלית. אז מה הטעם? הרי כל הקטע בוואן-שוט זה שזה משהו אמיתי.
גם ב"האיש שנולד מחדש" יש, לכאורה, גימיק – הצילום באור טבעי בלבד. וגם כאן, הסרט עבר מן הסתם טיפול במחשב: בוודאי היתה פה עבודת color-grading עצבנית, ובסצינות מסוימות מובן מאליו שנוספו אפקטים ממוחשבים. אבל התאמת צבעים במחשב יכולה לשדרג תמונות, אבל לא ליצור אותן יש מאין. השימוש במחשב לא מבטל את ההישג הטכני. הוא רק עוזר לסרט להיראות נפלא, ואין אחד שצפה בו – בין אם הוא מודע או לא מודע לעניין הרק-אור-טבעי או מבין מה זה אומר – שלא אומר שהוא נראה נפלא.
מחשבת המשך
התאמת הצבעים ב"האיש שנולד מחדש" היא לא הבעיה, "הדינוזאור הטוב" הוא הבעיה.
ב"האיש שנולד מחדש" צוות צילום שלם נסע לקצוות העולם והעביד את עצמו בפרך כדי להגיע לצילומי הטבע היפהפיים האלה. על "הדינוזאור הטוב" גם היו אנשים שעבדו קשה, אבל הם עבדו במיזוג אויר באולפן בקליפורניה או פלורידה. הנופים הממוחשבים של "הדינוזאור הטוב" הם שני סנטימטר מפוטו-ריאליזם. כלומר קרוב מאוד היום, אם הוא לא הגיע כבר, שבו אפשר יהיה/היה ליצור את "האיש שנולד מחדש" כולו, ושהוא ייראה טוב ומרשים באותה מידה, בלי לצאת מהבית. ומה יקרה אז? כל ההישג של תראו-כמה-קשה-עבדנו יהפוך שוב לסתם גימיק חסר כל משמעות?
נראה לי שהדוגמא הכי טובה היא לא הדינוזאור הטוב אלא "כוח משיכה".
בתור סרט טבע מרשים שנעשה כולו (או כמעט כולו) בתוך "בלי לצאת מהבית". אני בספק אם הקהל היה שם לב אם הסרט היה מצולם באמת בחלל.
אבל לצילומי שטח יש כנראה אפקט ב"לעגן" את הבימוי לתוך המציאות הפיזית, שההתנתקות ממנה מנתקת גם את הצופה מהסרט (ראה את ההבדל בין קטעי האקשן המלהיבים "מקס הזועם", "הפשיטה" או אפילו "הילדים של מחר" מול שרשרת הפיצוצים מעלת הפיהוק של המארוולים למיניהם), וגם מאפשרת מימד כלשהו של אקראיות, אילתור ושיפור שנכנסים לתוך הסרט במהלך הצילומים (וראה את כל רשימות של "הרגעים הקולנועיים הקלאסיים שהם בעצם אילתורים").
יש מכנה משותף בין השאלה הזו לשאלה "למה יש עדיין אולפני אנימציה שעובדים בסטופ-מושן והאם זה טוב", אז אפשר להעתיק כמה מהתשובות לה.
* יש במאים שבשבילם חויית צילום מאתגרת ומוחשית היא יותר כייפית ומעוררת השראה, ותמיד יכולים למצוא שחקנים ואנשי צוות הרפתקניים כמוהם. אולי האווירה על הסט מתבטאת במוצר הסופי.
* קולנוענים שממעיטים ב-CGI משמרים את אומנויות הבימוי, הצילום והאפקטים הפרקטיים ומשכללים אותם לשיאים חדשים. הם גם נותנים תעסוקה לאנשים בתחום.
* תמיד יהיו חובבי ליייב אקשן שבשבילם לאופן הפקת הסרט יש חלק אינטגרלי בערך שלו.
אני חושב שאתה נסחף. בוא נחשוב על זה שניה *עד הסוף*.
כנראה שמתישהו הטכנולוגיה תגיע למצב בו היא תוכל ליצר קטעי וידאו מרשימים שאי אפשר יהיה להבחין האם הם צולמו באמת או נוצרו באמצעות טכנולוגיית מחשב. אבל כמו שציינת בהודעה הקודמת קודמת שלך, אי אפשר לייצר תמונות יש מאין. כלומר האנשים שעשו את הדינוזאור הטוב התבססו על נוף אמיתי. כלומר היה פה אלמנט של שחזור נוף (מצילומים אמיתיים או מהדמיון או וואטאבר..) שאין כאשר.. אתה אשכרה לוקח מצלמה ומצלם את מה שיש מולך. as is. אז ההקבלה של ליצור צילום שמחקה את המציאות לבין צילום "אמיתי" ממש לא שקולה. כש"בדינזאור" יש שוט של צמרות עצים מתנפנפות ברוח, מישהו כנראה הכין מודל של איך צמרת עץ מתנהג על סמך צמרת עץ אמיתית. מישהו היה צריך לצאת לשטח ולבדוק את זה ואנחנו מקבלים את זה "ממקור שני" אחרי שחיקו את ההתנהגות הזו בתוכנת מחשב. את הצמרת עץ אנחנו מקבלים ממקור ראשון ב"איש שנולד". אתה אומר – אני לא מצליח להבחין בעין בהבדל אז זה שקול אחד לשני ואיזה פראיירים אלה שיצאו מהמזגן במקום לצלם במקום להשתמש באלטרנטיבת המחשב אבל אני רוצה להאמין שאתה כן מקבל אלמנט נוסף מהמקור הראשון – מלבד הגימיק.
מה?
השאלה מתייחסת למשפט האחרון שלך.
*מה* אתה מקבל? אם אפשר היה ליצור סרט ממוחשב זהה ל"האיש שנולד מחדש" שהוא וירטואלי לגמרי, שאי אפשר להבדיל בינו לבין המציאות, מה היית מקבל מזה שהסרט הוא "אמיתי" ולא ממוחשב? רק את הידיעה שמישהו באמת יצא מהבית בשבילו? ואם מישהו היה מספר לך שהוא צילם את הסרט "על אמת", אבל אז היה מתברר לך שהוא שיקר ובעצם הוא וירטואלי – מה היה נעלם? הסרט היה הופך בבת אחת לפחות טוב?
א. כן
"אם היה מתברר לי שהוא שיקר ובעצם הוא וירטואלי" – הסרט היה קצת מאבד מההאפקטיביות וההערכה שלי. כי מה לעשות, המידע שיש לנו על הסרט שמנותק מהסרט עצמו – משפיע. לדוגמה, יש הרבה סרטים שהעובדה שהם מבוססים על סיפור אמיתי נתנה לי עוד אספקט של הנאה מהסרט. אם מישהו היה אומר לי שזה שקר ושזה בדייה אחת גדולה? זה היה מוריד לי קצת מערך הסרט כי אני פתאום אתפוס אותו בצורה שונה.
ב. אתה חושב שאם מבחינה אומנותית וטכנולוגית יהיה אפשר להגיע לזיוף שאי אפשר להבדיל בינו לבין המציאות אז לכאורה אין הבדל. אני אומר שתמיד יהיה חיקוי. גם אם תצליח לזייף בצורה כזו שלא יהיה אפשר להבחין בעין בלתי מזוייפת, ההתנהגות תהיה שונה. או התנועה של הכנפיים של הציפורים בניגוד לעונות הנדידה. או פתיתי השלג ששניים מהם יחודיים בניגוד לטבע. כי לחקות את הטבע בדיוק מושלם זה קשה עד לבלתי אפשרי וכן, אתה יכול להגיד "מה אתה נדבק לדקויות? מי בכלל שם לב לזה?". אני אומר שההבדל עצמו נמצא שם זה מבדיל בין סרט מציאותי לסרט שמחקה את המציאות. ואני רוצה להאמין שמשהו בתת מודע שלי, קטן ככל שיהיה ישים לב להבדל הזה.
היה פה סרט אחד לאחרונה
שלא מעטים טענו (אולי אפילו אתה) שהידיעה שהשוט הארוך שלו לא באמת צולם בשוט אחד אכן הפך אותו לפחות טוב בעיניהם.
צעד אחד קדימה:
האם העובדה שיצירת המופת של השירה הבין-גלאקטית נכתבה (שוב) בעזרת מכונת זמן וטיפקס, פגעה בערכה?
לא הייתי קורא לצילום בבירדמן "גימיק"
כלומר, כמה חיתוכים לא היו הורסים את התוצאה, אבל העובדה שהשוטים (האמיתיים) ארוכים מאוד ושהסרט כולו מורכב ממספר קטן מאוד של סצינות (עם מעבר "חלק" ביניהן), ועם התיפוף המונוטוני שיושב על חלק גדול מהסרט, יוצרת תחושה של המשכיות ורציפות אמיתית. זה היה מתיש ומעצבן לא פחות ממה שזה היה מרשים, אבל זה היה לחלוטין מורגש.
אני כן, ועשיתי את זה בהרחבה.
(ל"ת)
גימיק אבל....
וודאי שהוואן-שוט בבירדמן הוא גימיק (ע"ע משחק האסוציאציות לעיל…) אבל למה דווקא (!!) בבירדמן נזכרו לעשות את זה? (נכון דיש עוד מספר סרטים עם וואן-שוט…לכל אחד מהם סיבה ואמירה)
למה אי אפשר לקבל את התשובה הפשוטה (והנכונה להחריד לטעמי) שבירדמן הוא סרט שעיסוקו בברודווי, דהיינו תיאטרון ובתיאטרון כמובן הכל מתרחש בזמן אמת (ביחס להצגה…לא לחזרות) ולכן וואן-שוט כאן הוא מובן ומתקבל על הדעת.
ועוד דבר, לא באמת צריך להיות אכפת לנו אם אלו שוטים נפרדים שנערכו לכדי שוט ארוך או שלא. העניין כאן הוא להעביר את האווירה לצופה (עובדה שאמרו כאן את המילה "מעיקה") וזה עובר גם בעריכה בדיוק כמו כל אפקט שהוא.
כבר דיברני ואני עדיין מדבר על זה
הנה שני מקומות רלוונטיים, שבהם אני מסביר למה במקום אחד הוואן-שוט הוא גימיק מיותר, ובאחר הוא לא:
בירדמן
ויקטוריה
עניינת אותי עם הויקטוריה הזה....
את דעתך על בירדמן אני יודע היטב (למרות שיש מקום לחלוק במקצת מבחינתי) קפצתי ללינק של הסרט הגרמני ונפגעתי….ז"א שאני לא אשקוט עד שיצא לי לראות אותו
נראה אם הסרט הזה יחדד לי את ההבנה שבבירדמן הוואן-שוט הוא גימיק או שלא…
אז אל תשקוט עד ליום חמישי הקרוב
שבו תוכל לראות אותו בסינמטק חולון.
וואלה תודה
(ל"ת)
יש לוואן-שוט בבירדמן הסבר עלילתי
לפחות תאורתי. זה ישמע מפגר קצת אבל אני דווקא אהבתי.
יש תאוריה באינטרנט שכל הסרט הוא בעצם חלום במוחו של הגיבור, בזמן שהוא שוכב על החוף אחרי שניסה להתאבד. בגלל זה, כמו בחלום, אין קיטועים והכל קורה ברצף. החלום הוא כמובן על הדבר שהביא אותו לקחת את חייו, המרדף אחר הפרסום שאבד והרצון לחזור לקדמת הבמה. יש לזה מספר "הוכחות" נחמדות, כמו המיקום של השמש שהשתנה מהשוט הראשון של המדוזות לשוט בסוף הסרט, ועוד כמה ששכחתי.
סהכ גם בלי התאוריה הזו, אני מאוד אהבתי את רעיון הצילום בבירדמן. בשבילי זה היה יותר מגימיק, אלא משהו שבאמת אני וחברי התפעלנו ממנו לאורך הסרט. ואנחנו לא מבינים גדולים בקולנוע, זה פשוט היה חדשני ויפה וגרם לנו להיות מאוד בתוך הסרט.
יאפ! זה מה שאני חשבתי.
סרט מדהים של צלם גאון ושאני ממש שמח שראיתי אותו על מסך ממש (אבל ממש) גדול. גם המשחק של די קפריו ממש בסדר. כל השאר? נו, כבר ראיתי סרטים טובים יותר. אני לא מאד אוהב את הקולנוע של גונזלס: בעיני זהו קולנוע כוחני שכל כולו נועד לטפח את האגו של של הבמאי גם על המסך: תראו מה אני יכול לעשות (נו, בטח: כשיש לך את לובצקי הסרט שלך יראה נפלא גם אם לא יקרה בו כלום, וזה פחות או יותר מה שקורה – או לא – בסרט הנוכחי). זה בלט לעין גם ב"בירדמן" שכל כולו היה מפגן יומרני של הבמאי (אבל איזה צילום נפלא היה שם) וכך גם פה. הסרט הזה לא יזכר כיצירה חשובה למדי אבל יזכר ועוד איך כתערוכת הצילומים הנעים הכי טובה שראיתי בבית קולנוע עד עכשיו. בפעם הבאה אני רוצה לראות סרט של לובצקי. רק של לובצקי.
Pro Revenant
והיום באינטרנט: עורך מוכשר שהחליט שמה ש"נולד מחדש" צריך זה קצת טוני הוק 2.
התוצאה מופלאה
והיום באינטרנט: עורך מוכשר שהחליט שמה ש"נולד מחדש" צריך זה קצת טרקובסקי.
והתוצאה מופלאה.
אני אנצל את ההזדמנות ואשאל
כאמצעי דרמטי – מה לעזאזל השימוש במחוות, הומאז'ים ורפרורים? יאיר רווה השתפך על ההשפעות של הסרט וכו' אבל "נולד מחדש" לא אומר שום דבר על הסרטים של טרקובסקי עצמם ואי אפשר לצפות שהוא אומר באמצעותם משהו מכיוון ש.. ובכן, רוב הצופים שלו פשוט לא ראו טרקובסקי.
אז בהנחה שאנחנו נותנים לו יותר קרדיט מלהגיד שהוא פשוט העתיק את השוטים האלה כי הוא חשב שהם יפים וחשב שלא יבחינו, מה הכלי הזה נותן לסרט מעבר לאפקט של "אה! זה כמו שהיה שם. מגניב."?
אני לא ראיתי את "האיש וגו'"
אבל אני אישית לא מייחס לזה מי־יודע־מה חשיבות כעניין ספציפי, וגם לא תארתי שהדמיון פה מכוון במיוחד. אני אצטרך לראות את הסרט כדי להגיב יותר לענין, אבל לא נראה לי שאפשר לצלם סרט כמו זה בלי קווי דמיון אסתטיים בולטים. אני סתם חושב שלרכז אותם ככה בסרטון אחד גורם לזה להראות נורא נורא מגניב.
בצורה כללית, אני חושב שצריך להפריד בין קווי דמיון אסתטיים נקודתיים (כמו בסרטון לעיל) לבין אופי סגנוני מובהק שמושפע בצורה בולטת מיצירות קודמות. אני חושב שאין לנו להתעמק בראשון הרבה מעבר למובן מאליו. אם במאי רואה שוט מגניב ואומר "היי, זה מגניב" ומנסה לעשות משהו דומה שמושפע מזה ביצירה שלו (כי, היי, זה באמת מגניב) זה טוב ויפה ובזה זה בגדול נגמר. ככה נוצר אופי חזותי. דברים לא נוצרים מריק, כמובן. למשל, כשראיתי את הקליפים של טרקובסקי דווקא הרבה דברים שם הזכירו לי את הסגנון של קורוסאווה. או ברגמן. או מיליון דברים אחרים.
לעומת זאת, כמובן, יש סרטים בעלי… אופי… מסוגנן עפעס, שמנסים להתחקות אחרי ההשפעות התרבותיות עליהן הם מבוססים כדי איכשהו לומר משהו על החשיבות שלהם בעיני היוצרים. אלו הם הטרנטינואים,הRHPSים או בצורה מעט יותר מועדנת (אבל רק מעט) האינדיאנה גו'נסונים או מלחמת הכוכבים (וגם קורוסאווה לעיל). כאן ההשפעה גולשת אל התחום בו היצירה כולה מושתתת בצורה מאוד יסודית על שפה תרבותית שלמה שקדמה לה, וההשפעה חורגת מהפרטי (השוט הבודד ש"שאלנו" מהסרט ההוא, כי – היי – זה מגניב) אל הכללי (האופי הסגונני הכולל של היצירה, מעבר לפן חזותי מסוים).
בכ"מ אני חושב שהשורה התחתונה שלי היא שצריך לזכור כי הסרטים הם (לרוב) מדיום של היוצרים מאחוריהם (קלטתם כבר שאני אוטוריסט?). והשפעות והומאז'ים הם בגדול עוד אמצעי שבו אותם יוצרים מתבטאים, והמשמעות של אלו ביחס לתוכנו של הסרט היא, אם־כן, לא תמיד מיידית, אך בכל זאת חיונית בתרומתם לעיצובה.
נ"ב
כשהיגגת לעיל על אמצעים דרמתיים, רציתי לציין שאני נוטה לא להתייחס לסרטים בראש ובראשונה כיצירות דרמתיות, ואף־פעם לא שמתי לב לזה לגבי; אבל זה נושא אחר.
כלומר שהוא בעצם חסר משמעות לסרט, אבל משמעותי לגוף היצירה כתור הצבעה על המקורות ממנה היא באה ובכך ליצור שרשרת ארוכה של מקורות בשביל צופים שיעקבו אחריו? אני יכול להבין את זה, אבל עדיין לא מבין למה כל כך מתלהבים מזה בחוגים מסוימים.
לא ראיתי אף סרט של טרקובסקי
אז אני לא ידוע לגבי הרבננט, אבל אם אתה שואל בכללי על התרומה הדרמטית של רפרנסים למסר של הסרט – אז יש כמה דוגמאות מאד מעניינות.
הסרטון הזה על "ג'אנגו ללא מעצורים" למשל, מסביר מצויין איך השימוש בכלי הזה נעשה בסרט (נסו להתעלם מצורת הדיבור במעצבנת לעיתים של הבחור, והניתוח המעניין מתחיל בערך ב- 2:38)
https://www.youtube.com/watch?v=WpyIJ4LoOSs
בשביל צורת דיבור מעצבנת
נסה את
The.Story.Of.Film.An.Odyssey.
המבטא ביחד עם האיטיות המטריפה של הקריין….. בלתי אפשרי.
עשיתי את הטעות של לבוא עייף.
נרדמתי לעשרים דקות קצת אחרי שטום הארדי נטש, כהתעוררתי שאלתי את החברי מה קרה מאז.
"הרבה" הוא ענה בלקוניות.
"ספר לי רגע" שאלתי.
"הוא הלך ביער יפיפה ושבר ענף" הוא ענה.
"אז כל מה שפספסתי היה שוטים נהדרים של יער?"
"כן".
סרט רע ולמה אני מרוצה שראיתי
ללא ספק אכזבת השנה שרק התחילה, כיוון שהצבעתי לו בסקר כסרט שאני הכי מצפה לו ב2016 (לא היה מבחינתי מבחר גדול, והטריילרים היו ממש טובים). קודם כל אשים את בצד: כל מה שאמרו לגבי הצילום נכון, ולי באופן אישי אין מה להוסיף.
אבל על שאר הסרט אני יכול לדבר הרבה, ואין לי מילים טובות. ראיתי הרבה סרטים בח"י שנותיי, סרטים מגוונים מאוד בכל קריטריון אפשרי, כולל באורך, ובחיי שרק מעטים עברו את גבול השעתיים והצדיקו את זה. הסרט הזה מגיע ללא פחות ממאה וחמישים דקות (!) כשלדעתי אפשר לקצץ משהו כמו שישים (!). החלק המטריד באמת נעוץ בעובדה שלא מדובר בסצנות ספציפיות – רוב הסרט מרגיש כמו פילר, ואפשר להוריד חלקים שלמים באופן כמעט אקראי ורק לשפר את חווית הצפייה.
הבעיה העיקרית של הסרט היא בסיסית ביותר: אין לו כיוון. די בהתחלה הדמות של דיקפריו (שהוא לא יו גלאס, אלא דיקפריו, שלפעמים נותן הופעה מעולה והפעם ממש לא) נשאלת בניסוח כלשהו לגבי המטרה שלה, ולא עונה. מאותו רגע סרקתי בעניין כל רמז אפשרי לגבי התשובה, אבל הגעתי לסיום עם תחושה ברורה שאין כזו: בהמשך הנסיבות הוא רוכש את הדרייב של הנקמה, ומשם העלילה נעה בקו מאוד ישר עד לסיום שלה. אין תפניות, אין פיתוח של הדמות, אין תחושת מתח, יש אובר-מלדורמה במיוחד בקרב הדמויות האחרות. לדעתי – וזו דעתי בלבד – השאלה העיקרית באומנות היא: למה. למה אני חווה את זה כך ולא אחרת. "פספוס" לא מתקרב לתאר את מה שהסרט עושה בהקשר הזה.
בעיה דומה מתבטאת באווירה: אני חושב שהבמאי לא ידע בדיוק מה הוא רוצה לומר, אבל כן רצה שזה ישמע עמוק ומהדהד, אז הוא עשה כאילו, אבל אפילו לא כיוון לתחום מסוים, ולכן הסרט הוא מאש-אפ של המסתורין העל-טבעי של "דוני דארקו" (עם השאלה ברורה מאותו סרט), סיפור הישרדות ראליסטי וצורב, וסיפור נקמה מהסוג הישן והטוב. כל אלה נתפרים זה לזה כמו צמר, כותנה, ולייקרה.
אני מרוצה (לא "שמח") שראיתי את הסרט כי בכל זאת ולמרות הכל הקלישאה "לא רואים את זה בכל יום" נכונה כאן לחלוטין ובאופן מילולי לגמרי, ואם זה הסרט שסוף-סוף יסיים את סאגת דיקפריו והאוסקרים, מה טוב.
לא משהו בכלל.
להיות בצד המצקצק של סרטים שנאהבים על ידי הרוב זה לא כיף. לא בגלל ענייני "המלך הוא עירום", פשוט בגלל שלאהוב סרטים זה כיף נורא, וכשמישהו אומר לי שהוא לא אהב סרט שאני כן אהבתי, התגובה שלי נוטה להיות "בעיה שלך".
העניין הוא ש"האיש שנולד מחדש" הוא לא סרט רע. הוא גם לא סרט בינוני – יש בו המון רגעים שבהם הוא באמת היה יצירת המופת החד-פעמית שחצי עולם אמר שהוא, אבל הן טובעות בים של חשיבות עצמית ופומפוזיות שגורמת לסרטים של נולאן להיראות כמו "היירספריי" (יום אחד אני גם אכתוב תגובה מפורטת שתסביר למה "היירספריי" הוא אחד הסרטים הכי מופלאים של האלף החדש). בזמן האחרון נורא קשה לי עם סרטי וואסח מורעלים עם המון אנרגיות ויריליות וקרביות, וגם בצפיות האחרונות שלי ב"מקס הזועם", נניח, אותן אנרגיות לא באו לי בטוב. ובכל זאת, ב"מקס הזועם" יש איזושהי רוח שטות, איזושהי מודעות עצמית שמנעה ממנו להתנהג כמו הסרט הכי חשוב שנעשה אי פעם. "האיש שנולד מחדש" היה יכול להיות סרט הרבה יותר… מגניב, אם הוא פשוט היה מפסיק לפחד שיתפסו אותו בתור סרט אקשן אנרגטי ולא בתור סרט טבע פיוטי. זה סרט מתיש, ארוך שלא לצורך, מלא לעצמו ופשוט מאוד משעמם. עם צילום טוב לא הולכים למכולת, ואת אותו טריק לובצקי עשה פי כמה יותר טוב ב"הילדים של מחר".
מה שכן, טום הארדי מצוין.
היירספריי של ג'ון ווטרס, אני מקווה?
כלומר, גם זה של אדם שנקמן נחמד והכל אבל יש משהו הרבה יותר מחוספס שמתאים בגרסה של ווטרס.
איך בדיוק היירספריי של ג'ון ווטרס נעשה באלף החדש?
(ל"ת)
בכל מקרה, עוד מעט תגובה מורחבת בביקורת. יותר כיף לדבר על סרטים כמו אלה מאשר על "גררר ארררג קר לי ממש"
(ל"ת)
טיימי-ויימי-ויבלי-וובלי
(ל"ת)
בגילי, היירספריי של ווטרס נעשה באלף החדש.
ההוא של שנקמן נעשה באלף שבא אחר כך.
תכתוב על 'היירספריי' כדי שאני אוכל לכתוב מש"א!
(ל"ת)
כנ"ל!
(ל"ת)
ארוך, מופרך, משמים
בשביל להנות מצילומי נוף נהדרים מוטב לצפות בסרטי הטבע של "נשיונל גיאוגרפיק".
העלילה מופרכת מעיקרה, הדוב ודקפריו משחקים מאד דומה (הדוב יותר טוב) מגיע לדקפריו אוסקר, אבל לא על הסרט הזה שבו הוא בקושי מוציא מילה מן הפה, בעיקר נאנח, גונח ונושף.
מה לע*%&^%ל
כל הסרט חיכיתי שהסרט יתחיל. שיהיה משהוא שיהיה אפשר להאחז בו חוץ מהצילום היפיפיה. ליאונרדו שיחק מאוד שטוח, הבעות פנים ללא פעולות. לא הבנתי על מה הוא קיבל אוסקר. וזה חוזר על עצמו גם בבירדמן וגם בכח משיכה – גימיק בלבד, תראו כמה אנחנו יכולים לצלם, לערוך, ולהיות מדהימים במה שאנחנו עושים ששחכנו מהיצירה עצמה, מהסיפור, מהאנושיות שבו. אם להיות הכי כנה – הסרט פשוט משעמם.
אפשר לעשות סרט מסע מבלי להיות יומרני. האם כל הצילום המדוייק והמדהים קידם את העלילה? לא. האם להעביר את השחקנים את הסבל הזה – האם הם שיחקו יותר טוב? לא. לא השתכנעתי מה הכדאיות של מסע כזה מלחתחילה כדי להשיג פרוות ? לא השתכנעתי, בחורף קשה מאוד גם הצידים הכי מנוסים נשארים בבקתות שלהם.
יותר אהבתי את מקס הזועם, מהחווויה הקולנועית שהוא נתן על אף שהוא נחשב לסרט בלי הרבה עלילה, קומיקס, בידור נמוך, אבל שם לא יצאת מהקולנוע עם השאלה "מה לעזזל קרה פה?"
עוד דוגמא לסרט שבו אפיון הדמויות מסתיים בליהוקם
זה פחות או יותר משהו כזה: "טוב, יש לי את לאונרדו דיקפריו בתפקיד הראשי – ליאו, תעשה פרצוף סובל, יופי. – כמה מבטאים מגוונים לתפקידים המשניים, נהדר. רגע, צריך נבל. טום הארדי פנוי? יופי. טום הארדי, בוא תעשה טום הארדי."
אולי כי זה לא סרט על דמויות,אלא על אפסותם
וואו זה התירוץ הכי גרוע בעולם לסרט רע אי פעם
(ל"ת)
זה לא אמור להיות סרט על אפסות של דמויות,
זה אמור להיות סרט על אפסות של אנשים (או אפסותה של האנושות באופן כללי). ואני לא מרגישה את זה כשאין לי אנשים – רק דמויות חסרות אופי ואנושיות.
כי זה סרט שבו המרכז הוא החזון של הבמאי,השפה הקולנועית היא זו שאמורה לספר את הסיפור. והחזון של הבמאי,במקרה הזה,לא ממש נותן מקום לדמויות מורכבות.צריך שם רק דמויות פשוטות וסיפור פשוט כדי להשלים את החזון הזה.אם היו כאן דמויות מורכבות שהפוקוס היה עליהם זה היה מסיח את הדעת מהדיון באפסותה של האנושות.בדיוק כמו שהחזון התסריטאי של הרשת החברתית לא הותיר לפינצר הרבה לעשות מלבד לצלם את הדמות שמדברת,כך זה גם כאן,רק הפוך.וזה פנטסטי.מבחינתי זה הקולנוע האולטימטיבי. הלוואי שהיו עוד הרבה סרטים שהיו נוקטים בגישה הזו.
בנוגע לרשת החברתית
אני כל כך רחוק מלהסכים שכל מה שפינצ'ר עשה שם זה רק "לצלם את הדמות שמדברת" שאני לא בטוח מאיפה להתחיל. "הרשת החברתית" של דני בויל, וודי אלן, סטיבן שפילברג, מרטין סקורסזה, אדגר רייט, מייקל ביי, נורמן ג'ויסון, אלחנדו גונזלס, טום הופר, אלכסנדר פיין או כל במאי אחר היה נראה אחרת לחלוטין ויש כאן איזה גימוד שלא ברור לי של העבודה הנהדרת שפינצ'ר השקיע בסרט ולהגיד שהכל זה סורקין. ובכן, לא. אולי הדבר הטוב ביותר זה סורקין (אולי), אבל המוזיקה, הליהוק, העריכה, האפקטים וכן – הבימוי – הם אלה שמעלים אותו מעל "תסריט מאוד טוב שבמקרה גם מצולם" ל"יצירת מופת".
אשמח לשמוע את כוונתך.פינצ'ר במאי ענק לדעתי,אך לא בסרט הזה.
ואולי אנחנו לא בדף הנכון
טוב, כמו שציינתי, זה גורמים רבים
אפשר לדבר על כל דבר החל מהמוזיקה ועד בימוי השחקנים אבל אם אנחנו מתמקדים בבימוי בצורה היותר סטריאוטיפית שלו אז ל"הרשת החברתית" יש מראה ייחודי שאין לסרטים אחרים. הקור הטכני שמאפיין את הסרטים שלו שורר גם כאן ומתאים לניכור שהסרט משדר. אם, ניקח, כדוגמא הפוכה את וודי אלן, בלי לשנות שורה של דיאלוג, אפשר כבר לדמיין כיצד הסרט נהיה קליל יותר (בגלל מוזיקת הג'אז) ואנושי יותר (בגלל הריבוי בתאורה, והעריכה היותר קומית). פינצ'ר מוצא את האלמנטים בתסריט שהוא חושב שהופכים אותו לגדול ומבליט אותם, לא בעזרת זיקוקי דינור ואקרובטיקה צילומית, אלא בעזרת בנייה חכמה של אווירה, הנחה נכונה ונבונה של מצלמה ומשחק מדויק של השחקנים ושל העורך. בעוד שבמאים אחרים היו נותנים לתסריט לעשות את כל העבודה, פינצ'ר לא מתעצל. בקלות אפשר לטעון שהדבר הטוב ביותר בסרט הוא בכלל לא התסריט אלא הפסקול, או בכלל המשחק של אייזנברג שלא שיחזר את השיא שלו מעד (או אנדרו גארפילד. או ג'סטין טימברלייק) והעובדה שיש כל כך הרבה אלמנטים שעובדים מראים שזה יותר מסרט של תסריטאי מוכשר. כלומר, יש סיבה למה בסופו של דבר, ולמרות שזה סרט מאוד חמוד בסך הכל – "הרשת החברתית" הוא יצירת מופת ו"סטיב ג'ובס" הוא סרט חביב וקצת מפוספס – ושניהם של במאים שיודעים בגדול מה הם עושים, בדיוק עם אותו תסריטאי.
טוב אני מודה שגם בצפייה שנייה,שבה במיוחד ניסיתי למצוא את הנוכחות של פינצ'ר בסרט ,שמתי לב לדברים האלה רק בסצינות שבהם אין ידיאלוג(זכורה לי לטובה במיוחד הסצינה השניה בסרט שבה מארק רץ אל האוניברסיטה), ואילו הסצינות הדיאלוג,שהם כמעט כל הסרט-פחות.רוב הדברים שהזכרת יותר מתאימים לתיאור של זודיאק לדעתי אבל גם אם אתה צודק,אני חושב שעדיין ניתן לומר שמדובר בסרט שבו יש חזון תסריטאי והבימוי רק משלים אותו,כך שזה עדיין מתאים כדוגמה הפוכה לאחש שנולד מחדש
כל סרט שמתחיל מתסריט הוא חזון תסריטאי שהבימוי רק משלים אותו
(ל"ת)
התכוונתי שהחזון התסריטאי לא מותיר מקום לבימוי להיות מורכב
שוב, מה זה "מורכב"?
ולמה כל סרט צריך להיות מורכב?
כן, יש פחות פירוטכניקה בימאית כאן מאשר בנניח "מועדון קרב", אבל זה לא הופך את הבימוי לקליל יותר בשום צורה. לדעת איך ומתי לתת את הפוקוס לסיפור בעזרת הויזואליה זה הישג בימאי לא פחות גדול מכל הישג אחר, ובעיני בטח שיותר מחטיפת הסיפור וזריקתו לפח בשביל שוטים אורכים ומה לא. קולנוע הוא המקום שבו סיפור וויזואליה נפגשים, ובעוד ש"האיש שנולד מחדש" שובר חזק לויזואליה בלי אפילו לחשוב על איזה סיפור הוא מספר, ומנגד, נניח, "גדרות" (מאוד נניח) הוא כמעט אך ורק הסיפור ללא חזון ויזואלי, "הרשת החברתית" הוא אחד המפגשים הטובים ביותר של שניהם.
אני אומר שוב שלא ממש הבחנתי בדברים שאמרת.וחוץ מזה
אממ,לא אמרתי שכל סרט צריך להיות מורכב.
ואני לא לגמרי חושב שיש הגדרה למורכבות.אבל לדידי,ברשת החברתית כל הבימוי היה כזה שרק מלטש את מה שנכתב בתסריט, מחדד אותו טיפה עד הצורה השלמה.לא היה שם משהו בבימוי בפני עצמו שלימד אותנו על היחסים בין הדמויות או על הרגשות שלהם.לא זכורה לי איזו תאורה מיוחדת או זוויות צילום ספציפיות שדרכם יכולנו להרגיש משהו נוסף. אולי השאלה כאן היא על מה הדגש.וברשת החברתית התסריט-וספציפית הדיאלוגים-תפסו מקום ממש ממש הרבה יותר נרחב מהבימוי,כך שקשה לי להסכים שזה המפגש הכי טוב בין סיפור ווויזואליה.
ולא ראיתי סטיב ג'ובס,אז אין לי מושג מה לא עבד שם
אני חושב שאתה נותן לתסריט הנהדר לסנוור אותך
המבחן, בגדול, הוא כזה. שים את הסרט על "השתק" או בעדיפות על השתק, אבל הפסקול מתנגן ברקע. האם הסרט פשוט מפסיק לעבוד? האם האווירה נעלמת? האם אתה לא מצליח להבין מה קורה בין הדמויות? או שרק ההעמדה, זוויות המצלמה ושאר הירקות מלמדים אותך את הדברים בנוסף לטקסט עצמו?
אולי אני טועה, אבל אני בהחלט חושב שלא.
בניתוח ממש חפיפניקי – תסתכל על סצנת הפתיחה. הדבר הראשון שאנחנו מבינים זה שלמרות שמדובר בזוג, הם בהחלט לא "ביחד". פינצ'ר מקפיד לצלם אותם בנפרד. מדי פעם מעל הכתף אחד של השני, כמעט ולא בקלוז אפ. הפעם הראשונה שאנחנו נכנסים למצב שלא רואים את הכתף של השני הוא בשאלה שמתחילה את הדרדרות השיחה "איזה מועדון יהיה הכי קל להיכנס אליו?": הפנים שלה מלאות אמפתיה והתעניינות במה שהוא תופס כזלזול והתקפה. אבל הקלוזאפ היחידי היחיד שמובא בסצנה שמור לפאנצ'ליין – "זה יהיה בגלל שאתה מנאייק". בתסריט עם כל כך הרבה שורות מחץ, במאים אחרים היו נכנסים במהירות לקלוזאפים, או שבכלל לא אבל פינצ'ר מביים את הסצנה כמעין בילד אפ, שהקליימקס שלו מוביל אל הקלוז אפ.
זה בלי לדבר על הבחירה לצלם את הסצנה בבאר הומה אדם כשבכל רגע כמעט רואים אנשים אחרים מסביבם, ללא מוזיקה והעריכה המהירה מדי שנותנת לכל הסצנה הזאת טעם ייחודי ושונה מאוד שלא נובע רק מהתסריט.
למיטב זכרוני דוווקא היו שם בסצינת הפתיחה כמה טו שוט,אבל כמו שניסחת את דבריך עכשיו זה נראה כאילו אתה מאוד בטוח בעצמך, אז אולי המחלוקת שלי כאן מיותרת.
אם אתה אכן צודק, סביר להניח שהסיבה לחוסר תשומת הלב שלי היא הדיאלוגים המסחררים שדרשו ריכוז גבוה והסיחו את הדעת מדברים אחרים(למרות שכמו שאמרתי, בצפיה שניה ניסיתי לשים לב לזה יותר).
אם אראה את הסרט פעם נוספת מתישהו, אנסה שוב.
וסתם למען הפרוטוקול-לא כזה התלהבתי מהרשת החברתית. היה נדמה לי שהיה בדיון הזה איזו הנחה סמויה שכן
קיבלתי אורגזמה מוחית מכמות השוטים היפהפיים בסרט הזה.
דיקפריו לא עושה יותר מדי, אבל כן מעורר סימפטיה לאיש האומלל שעולמו חרב עליו. טום הארדי משחק נבל אדיר עם מניעים שניתן להזדהות איתם (ומה שנמצא מתחת למטפחת הראש שלו גורם לו להיראות עוד יותר נבלי), ואפילו ויל פולטר קיבל את הזמן שלו באור הזרקורים (טוב, השמש. רגע, זה היה בחורף. אוקיי לפידים) ומצליח למכור דמות של נער מבוהל וחסר ניסיון שנתון בדילמה קשה. הקטע שהכי טמטם לי את השכל – ברמה שהזדקפתי במושבי ופלטתי צחוק של אי-אמון, התפעלות והנאה טהורה – היה כשגלאס קפץ על סוס, רכב עליו ועף איתו מצוק היישר לתוך עץ, וכל זה בשוט אחד. אומייגוד, לובצקי, אתה אליל.