במקור: Vozvrashcheniye
במאי: אנדריי זוויאגינצב
תסריט: אנדריי זוויאגינצב, ולדימיר מויסינקו
שחקנים: ולאדימיר גארין, איוואן דוברונראבוב, קונסטנטין לברוננקו
שני ילדים רוסיים מגלים פתאום שיש להם אבא, ואבא לוקח אותם לטיול. אבא הוא איש מוזר ולא סימפטי, ומטרות המסע מסתוריות. שעה ו-45 דקות.
זה כל מה שידעתי על 'השיבה' לפני הצפייה.
שני ילדים רוסיים מגלים פתאום שיש להם אבא, ואבא לוקח אותם לטיול. אבא הוא איש מוזר ולא סימפטי, ומטרות המסע מסתוריות. שעה ו-45 דקות.
זה גם כמעט כל המידע שאני יכול לתת לכם לאחר הצפייה. ולא כדי למנוע מכם ספוילרים, נהפוך הוא – פרס יינתן למי שימסור לי מידע (מבוסס) שיביא להבהרת התמונה באשר לתולדות המשפחה והרקע לאותו מסע.
אז מה בכל זאת מילא שעה ו-45 דקות, גרם לי להיות מרותק למסך לכל ארכן, וממשיך להעסיק את מחשבותי בימים שחלפו מאז הצפייה?
זו בוודאי לא היתה העלילה. פעילות, במובן של "אקשן", אין בסרט הזה כמעט בכלל. בהשוואה לסרטי דרמה מערביים, הסרט מתגלגל די לאט, ובהשוואה לקצב התזזיתי הנהוג בסרטי מתח ופעולה הוא בקושי זז. גם בניה ופתרון של פלונטר עלילתי כבר אמרתי שלא זכיתי לראות. ובכל זאת אני רוצה לנסות לשכנע אתכם למצוא בית קולנוע סמוך למקום מגוריכם המקרין את הסרט, ולפנות לטובתו זמן משוחרר מעייפות וטרדות אחרות. שבו בנחת ותהתרכזו במסך (של המחשב, בשלב זה).
אל האחים אנדריי ואיוואן אנחנו מתוודעים בשעת מבחן אומץ של חבורת נערים: קפיצה ממרומי מגדל שעל המזח אל המים האפלים והצוננים שלמטה. וואניה הצעיר אינו מצליח לגבור על פחדו ונשאר לשבת חצי עירום ורועד מקור ומפחד על המגדל, עד שאמו מגיעה לחבק ולחמם אותו, להבטיח לו שרק שניהם יודעים שהוא לא קפץ, ולעזור לו לרדת. אמא יש רק אחת!
ואבא?
"שקט, אבא ישן." ככה אמא אומרת יום אחד, וזו הפעם הראשונה שבה הילדים – ואנחנו, הצופים – בכלל שומעים על כך שיש אבא, ושהוא הופיע לפתע לאחר 12 שנות היעדרות ונתק. ניסיון לאשש באמצעות תמונה ישנה את זהות הזר הנם במיטת אמם מפנה את מקומו לשאלות: איך מתנהגים ומה עושים כשיש אבא בסביבה? זמן רב להתלבטות לא ניתן. אבא משתלט על זירת הארוחה המשפחתית, מעביר סדנת נימוסים חפוזה לבני הבית ומודיע שהוא לוקח את הנערים לטיול למחרת היום.
כל נער קולנועי מתבגר משתוקק לאבא גדול וחזק שייצא אתו לדוג באגם, ילמד אותו לבנות אוהל ולבשל על מדורה, ייתן לו לנהוג במכונית ולהשיט את סירה, וישחק אתו בייסבול. אופס, אנחנו ברוסיה כאן אבהות אינה נמדדת בחבטות אלת בייסבול. דעה נפוצה היא שהחינוך "הרוסי" קשוח ותובעני, אבל האב בסיפורנו הוא יותר רוסי מרוסי. חינוך אצלו הוא סדנת הישרדות: הילדים שלו ילמדו לעשות את כל האמור לעיל, אבל גם ילמדו לעשות זאת בכל מזג אויר, עם אוכל או בלעדיו, כשאבא משגיח אבל גם בהעדרו, והעיקר, בלי אף מלת הבהרה או הסבר. לא לנסיבות הופעתו, לא למטרות המסע, לא לארנק התפוח שהוא סוחב איתו ולא לשיחות הטלפון המסתוריות במהלך הנסיעה.
וואניה, אנדריי ואבא זהו כל הסרט, בעצם. לאמא יש שתים וחצי דקות מסך (משמעותיות, אבל לא יותר). דמויות נוספות מבליחות לשניות ספורות לכל היותר. אבא מתמקם בעמדת הנהג והמנהיג, ומתנדנד בין אלימות כבושה לרוך כבוש עוד יותר. אנדריי מקבל את אבא בלא מעט הערצה, מתעלם מן הצדדים המדאיגים בהופעתו, או מדחיק אותם, ובתמורה זוכה ליחס של "גבר-גבר", כראוי לבכור. וואניה, הבן הקטן, חשדן הרבה יותר ונאבק על ייחודו ומקומו, ואולי גם על המעמד המועדף ממנו נהנה בעבר, ובכך הוא רק מקשיח את יחסו של האב.
סרט מסע טוב הוא כזה שגם הצופה מצטרף בו למסע וגם הוא עובר איזושהי טלטלה שבעקבותיה אולי יראה את העולם מעט אחרת. על פי ההגדרה הזו, לפחות עבורי זהו בהחלט סרט מסע. הוא מתרחש בנופי הפרא של סיביר, והנופים הנידחים והנטושים ממלאים תפקיד נכבד ביצירת אווירת המועקה והבדידות. ככל שאני חושב על זה, נדמה לי שהמיקום תורם גם לתחושה של איזו קדמוניות פרימיטיבית היאה לטקס חניכה או פולחן-התבגרות.
אבל האם לכל זה יש משמעות? האווירה הרת הגורל מתחננת לאיזו סימבוליות או פרשנות, אבל – כבר אמרתי – לא מספקת רמזים. אגמים של דיו כבר נשפכו בנושא "דמות האב בקולנוע", והסרט הזה בהחלט יכול להוסיף עליהם עוד פרק. בצילום בשחור-לבן שמופיע בסרט קלטתי שרשרת עם צלב על צווארה של אחת הדמויות, ולרגע אמרתי לעצמי: "א-הא, השילוש הקדוש", אבל לא הצלחתי לברר מיהו הבן ומיהי רוח הקודש, אפילו בהנחה שברור מיהו האב.
עד לשלב התובנות, שמגיעים או לא מגיעים אליהן, מתגלגל סרט מותח, שיש בו מיני רמזים מטרימים קטנים. סירה טבועה שמופיעה בתמונה הראשונה, למשל. המתח הזה של הסרט, מלווה בתחושת מועקה עמוקה שהסרט משדר לכל אורכו. הוא אף יפה ומרגש, לעין כמו גם לאוזן. בהזדמנות זו, אני רוצה להעניק תשואות למי שעשה את המוזיקה, ולזה ששילב את דכי הגלים ורחש העלים.
והמשחק – שני ילדים בלי שום רקע קודם עושים את זה כל כך אמיתי ומעורר הזדהות. האמנתי לכל ניד עפעף שלהם, לכל דמעה ולכל אגל זיעה, וכמעט רעדתי אתם מקור ומפחד. בחנתי את האב דרך עיניהם והתלבטתי יחד אתם כיצד להתייחס אליו. ישנם מעט שחקנים מבוגרים, שהצליחו לשכנע אותי כמו שני אלה. שווה ללכת לקולנוע ולו רק כדי להתלהב ממשחקם של הילדים, אבל גם הסיבות האחרות טובות מאוד. לקולנוע, אמרתי: מסך ביתי לא יכיל את נוף הפרא הסיבירי וסאונד ביתי לא יעביר את המועקה.
גילוי נאות – כותב שורות אלה הוא אב לנערים (ונערות) מתבגרים.
- אתר רשמי
- אבות – אתר על אבאים
- אבהות
- החוסר באבא
- השיבה מהודו
- שיבת המלך
- הוא עוד ישוב
כמה דברים
זמן קצר אחרי סיום צילומי הסרט, ועוד לפני שהגיע לאקרנים – ולאדימיר גארין, שמשחק את אנדריי, טבע למוות באחד ממקווי המים בהם מצולם הסרט.
אני נוטה לתעב הופעות ילדים ובני נוער בסרטים, אבל זו הייתה מפעימה ממש. לא שאני כזה מומחה אדיר בסרטים, אבל בחיים לא ראיתי דבר כזה. וואניה שלוקח עליו משקל אדיר של תפקיד ראשי מורכב – ילד צעיר, חכם להפליא, בעל משקעים רבים וכו'. ולצידו, אנדריי שכל היופי העדין שביחסים בין האחים – נופל עליו. וזה גם החלק היותר נוגע ללב בסרט בעיניי. מערכת היחסים הוצגה בצורה יפהפיה, ובסופו של דבר הייתה זו שנשארה איתי אחרי שהסרט נגמר.
הסרט הזה הוא צירוף של נופים קודרים ויוצאי דופן, זוויות צילום מיוחדות, אווירה אדירה, ומעל לכל – משחק מופלא. ושווה ללכת לראות את הסרט רק בשביל לראות שני נערים, שבשביל לשחק כמו ששיחקו, חייבים להיות כל כך חכמים.
כמה דברים
כן, היה לי קשה לכתוב את הביקורת בלי להזכיר את הסמליות הכואבת שבטביעתו של השחקן ולאדימיר (המגלם את אנדריי) גארין. ועוד בעת צלילת שוויץ שנועדה להרשים נערה, לפי ימד"ב. לפי אותו המקור, עובדת טביעתו הוסתרה מפני באי הפסטיבלים בהם השתתף הסרט, וזאת כדי למנוע הטיית השופטים.
תראה את "איש אינו יודע" (NOBODY KNOWS) היפני. לא סרט נטול בעיות, אבל המשחק של הילדים הוא פשוט לא יאמן, לא פחות מן המשחק ב"השיבה".
וגם הסושי היה מוצלח
קניבליזם?!
וואוו
נשמע כמו סרט שחייבים לראות, אני מקווה שיזדמן לי ללכת לקולנוע בחודש הקרוב.
אכן, סרט נפלא.
ללא ספק אחד הטובים שראיתי השנה.
אחד הדברים היפים בסרט הוא שלא הכל חייב להיסגר, ולא לכל שאלה תשובה. מה הרקע של האב והיכן היה כל השנים הללו? מה יש בקופסה? מה העסק הלא סגור של האב? לא ממש משנה כי גם אם נדע זה לא יתרום דבר לסרט.
העיקר הוא מערכת היחסים המורכבת בין הבנים לאב, מערכת שנבנית בתוך ימים ספורים בלבד.
והבמאי הצליח בצורה נפלאה עם הליהוק: שני הילדים (נערים) פשוט נפלאים וקשה להאמין שלא שיחקו קודם לסרט הזה (מה שגורם לי להעריך עוד יותר את הבמאי) ואילו השחקן שמגלם את האב מצליח להעביר קשת רגשות ותכונות מלאה כשהוא משתמש בג'סטות מינימליות: אדם קשה וקשוח שעוטף אהבה רוך וחמלה.
הוסיפו לכל אלה צילומים יפיפיים ואתרי צילום מהממים ביופים ותקבלו מושג קלוש על מה שיש בסרט.
ואני בהחלט מצטרף לקריאה: רק באולם קולנוע.
אהבה רוך וחמלה?
זו כבר פעם שניה או שלישית שהטענה הזו מועלית בתגובות ואני מתקשה להבין על מה היא מבוססת. ההשערה היחידה שלי היא המיתוס הישראלי המגוחך, שאם אתה קוצני ומחוספס מבחוץ אז מוכרח להיות בפנים משהו רך וענוג.
אה... לא. היא מבוססת, לא להאמין, על מה שיש בסרט עצמו.
למיתוסים ישראלים מגוחכים (ואגב, על המיתוס שאת מציגה מעולם לא שמעתי, אבל נניח) אין שום קשר למה שיש בסרט.
דמותו של האב, מה לעשות, מוצגת כך בסרט ולכן זה עלה מספר פעמים בתגובות.
אני יודע שקשה להאמין שאנו לא מתנהגים כמו עדר ישראלי מצוי שמבסס את תגובותיו רק על פי מיתוסים ישראלים מגוחכים, אבל לפעמים זה אכן קורה.
?
לא כ"כ ברור לי למה הטון הדפנסיבי, אבל זה מילא – עדיין לא הסברת על מה בסרט אתה מבסס את טענתך.
[אולי ספוילר] בעולם המושגים שלי אהבה של אב לילדו לא מתבטאת בדרך כלל בלהשאיר אותו עזוב על כביש באמצע שומקום, ועוד דברים נחמדים כאלה
ממש עשיתם לי חשק לראות את הסרט
בלי
אגב
(אני יודעת שתמיד יש חשש שדברי לא יקראו כשורה)
אבל לא יכלו למצוא שחקנים קצת יותר יפים?
הילדים האלה באמת משחקים נהדר, אבל יש נקודה בסרט שעושים עליהם קלוז-אפ, ואז אתה שואל את עצמך- "לא יכלו לבחור שחקנים קצת יותר יפים…?" וזה לא רק אני- גם שותפי לסרט אמרו את אותו דבר בדיוק באותו רגע.
אולי זה נשמע טיפשי, ופשוט הורגלנו לראות אנשים יפים ע"י הקולנוע האמריקאי, ואולי זה דווקא הוסיף לראליזם של הסרט (שהרי במציאות האנשים הם לא יפים?), ואולי זו רק דעתי ששני הילדים האלה, איך לומר בעדינות, קצת מכוערים…
אבל לא יכלו למצוא שחקנים קצת יותר יפים?
לא ראיתי את הסרט (עדיין) אז אני לא עדה למידת כעורם של השחקנים, אבל למה שיהיו יפים?
לאחרונה דווקא יצא לי לחשוב על כך שהשחקנים בסרטים (בעיקר באמריקאיים) ממש לא נראים כמו שבני אדם אמיתיים נראים. ולמה שאנשים שנראים מיליון דולאר ישחקו אנשים עניים ופשוטים?
הקולנוע מטעה. אני שמחה לשמוע שהם נראים כמו אנשים שהיה אפשר להיתקל בהם בסופר, ולא כמו כאלו שצריך להגיע לשטיח האדום כדי לפגוש אותם.
אבל לא יכלו למצוא שחקנים קצת יותר יפים?
מענין שלי הם ממש לא נראו מכוערים. והלואי שלשחקנים מן הליגה של 20 מליון דולר להופעה בסרט תהיה מחצית יכולת ההבעה של הנערים שמאחורי הפנים הללו.
אבל לא יכלו למצוא שחקנים קצת יותר יפים?
אם כשאת הולכת לראות סרט את מחפשת פנים יפות או גוף אמריקאי מסוקס, צודקת, הגעת לסרט הלא נכון.
אבל מי באמת מחפש את זה בסרטים?
אני מסכימה עם כל מי שהגיב. הם אמיתיים, הם נוגעים, ואני יודעת, שעד סוף הסרט, התאהבתי בשניהם.
אמצע סוכות, שבוע פלוס מינוס לפני הגיחה החגיגית לבקו"ם למטרות שחרור, אני מגיעה לפסטיבל הסרטים בחיפה.
הפקדתי את חינוכי התרבותי-קולנועי בידיו של המר-בחור-מהיחידה, מה שגרם לי להכנס לסרט. ואם אני זוכרת נכון, אפילו תרגום לעברית לא היה. הזוועה.
אבל לקח לי בערך חמש דקות להתגבר על חרדת השפה, עוד שלוש דקות להבין שזה לא דומה לסרטים אחרים שאני נוהגת לראות, ושעה 45 דקות אחר כך פשוט לא הצלחתי להבין מה חשבתי על הסרט.
נדמה לי שהביקורת הצליחה לעזור לי להבין, גם אם באיחור מה.
אבל אני עדיין לא משוכנעת שאני מבינה מה חשבתי על הסרט.
גולם חטאות חזר,
כן, חזרתי. גיליתי שהביקורת התפרסמה ויצאה מעט אחרת ממה שהתכוונתי. כנראה שלא הייתי מחודד מספיק בזמן עריכתה.
או שנים. אבל אני מת מעיפות, אז הם יגיעו בעוד כמה שעות. בתקוה שהסנוניות לא יפרשו את מזג האויר האביבי כהזמנה ללכת.
וכן, אני לא חושב שזוהי תרמית. אני חושב שזה לב הענין – התעלומה שאינה נפתרת. התכוונתי לרמוז על זה בביקורת עצמה ולפתח את הנושא באגף התגובות בתוספת
ג.
אין לי באמת ידע בקולנוע
וקולנוע הוא בסופו של דבר שפה, וצריך ללמוד אותה כדי להשתמש בה.
אבל,
תסריט הוא קצת עולם סגור בעצמו. זאת אומרת, הוא צריך מידה מינימלית של קוהורנטיות. מותר, בעצם אי אפשר בלי, שאלות שנשארות פתוחות. תמיד יש את 'העבר' של הסרט, למשל, למה האבא מופיע פתאום, שישאר פתוח. ותמיד יהיו קווים עלילתיים שישארו לא פתורים. אבל לתסריט שלם יש איזה קו עלילתי שצריך לפתח ולהתייחס אליו.
אני מתכוונת לזה שהבחירה לעצב לאב דמות כל כך אניגמטית משרתת את התסריט ויוצרת סיבה לחשדנות של הבן הקטן כלפיו, חשדנות שהיא הכח המניע של הסרט ונדמה לי שרוב הצופים חושדים באב כמו הילד הצעיר ולא בוטחים בו כמו הילד המבוגר. האניגמטיות הזו היא חלק כך כך עיקרי בעלילה. ממש המהות של הסרט.
אני אוהבת סופים לא פתורים. אני חושבת שסיום כזה הוא מאפיין של תסריטאי טוב באמת. אבל כאן יש משהו מעבר, יש התעלמות מהתימה העיקרית של הסרט. זה כמעט כאילו יש כאן סוף של סרט אחר.
כל זה בלי לשלול את זה שמדובר בסרט טוב. ההתיחסות לטבע, עליה כתבת בביקורת היא החלק הטוב ביותר.
ואיחור התגובה לא קשור לרגישות למזג האויר (על אף שחורף טוב יתקבל בברכה) אלא למחסור בחיבור לאינטרנט, שהפך אותי למשנוררת גלישה.
מוזר לי שכולם התלהבו כל כך.
כל כך כל כך השתעממתי.
השילוש הקדוש
גילוי נאות: לא ראיתי את הסרט, כך שאני לא יכולה להביע עמדה לגבי ההשוואה לשילוש הקדוש ועד כמה היא תקפה פה.
בכל מקרה, מתיאור העלילה ומהתגובות עד כה, לא נראה לי שניתן לומר כי ברור מיהו האב. ככל שאני מבינה, האב בסרט מתאים דווקא לתפקיד 'רוח הקודש' – הוא מין ישות שאינה נמצאת ולא רואים אותה. ואז, בנקודה מסוימת, העם חווה התגלות. ההתגלות הזו באה כדי ללמד את המאמינים/הסוררים פרק בהלכות אמונה (הם נמצאים בתקופה רגישה, וכנראה פיללו לעזרה כלשהי, להכוונה אלוהית). לעניות דעתי, זה הילד הבכור שמגלם את הצלע של 'האב'. הוא לא מפקפק בתקפות הדרך האלוהית, ופועל על פי 'נעשה ונשמע'.
הילד הקטן הוא 'הבן'. כזכור, ישו ניסה למרוד בתפקידו כזה שיביא את הגאולה. הוא לא רצה למות ופקפק בתחילה בהחלטות האלוהיות ובתפקיד שיועד לו. כך גם הבן הקטן מסרב לקבל עליו את תפקידו בעולם, עד לנקודה בה הוא מבין שעליו לקבל על עצמו את העול.
אבל כאמור, זה סתם רעיון שאני משתעשעת בו.
לא הבנת.
לא התכוונתי שביולוגית האב אינו האב, אלא התייחסתי למטאפורת 'השילוש הקדוש'. גומל חטאות טען כי מבין שלושת התפקידים – האב, הבן ורוח הקודש – ברור לנו שעל האב (הביולוגי) לייצג את תפקיד האב (המטאפורי). אני סבורה כי אם כבר, האב (הביולוגי) מתאים יותר לייצג מטאפורית את רוח הקודש.
ואני מניח
ואני מניח לנושא "השילוש הקדוש" עד שישכנעו אותי שיש משמעויות דתיות לסרט. תמונת סטילס בשחור לבן של שרשרת עם צלב היא לא סיבה מספיקה, ודמות האב מעמיקה מספיק בבחינת אבהותה מכדי לחפש שם אלוהות כלשהי.
אני לא מסכים.
בניגוד למסורת, קראתי את מה שכתבת, והופתעתי. בניגוד לטענתך, יש לי טעם משובח, וזה רשמי – http://www.fisheye.co.il/author?id=67
אם נניח שבמאים טובים לא מצלמים "סתם", אזי אולי כן יש רמזים מובהקים:
1. תמונת האב הישן במיטה בתחילת הסרט היא העתק מושלם של הציור "ישו המת" (Dead Christ) של הצייר מנטנייה (Mantegna) משנת 1500.האב מכוסה בסדין משי (רוסיה, עוני!!) כחול, קטיפתי, צבע המסמל באומנות הנצרות את ישו והשמימיות.
בתמונה שוכב ישו המת, אחרי שהורד מהצלב.
2. המוסיקה המלווה, איך לא, היא המתאוס פסיון של בך.(סיפור מותו של ישו)
3. כאן, כמובן, מתקשר שם הסרט "השיבה", למושגי "התחייה", "ההשתנות" וכל' מושגים מעולם הנצרות.(resurrection).
4. החבל של הסירה, המצולם בפירוש בשקיעת הסירה, בסוף, מזכיר חבל טבור וניתוקו.
5.אגב, המכונית היתה אדומה, צבע המסמל את מות ישו (דם)באומנות הנוצרית.
6. בנוסף, מוצגת בתחילת הסרט ארוחה טקסית (פולחן הלחם, והיין).
7. שלא לדבר על הדגים (אלמנט נוצרי מובהק) המוזכרים לאורך כל הסרט.
8. על כן, אולי יש משמעות מיוחדת לצלב המוצג בסוף.
9. ובקיצור, גם אם זה לא הפתרון, חמיצר בטח היה מעניק לי כמה כוכביות…
אני לא רוצה להרוס, אבל...
כדאי לזכור שיצירות האמנות והסמלים שהזכרת שייכים כולם לנצרות הקתולית, בעוד הנצרות הרוסית היא אורתודוקסית ובעלת מערכת סמלים וטקסים אחרת.
יכול בהחלט להיות שסמלים מסוימים אלו משותפים לשתי הדתות, או שהסמלים הללו הפכו כבר להיות "אוניברסלים" בעולם הנצרות בגלל הממד הקלאסי הנלווה להם – אני לא מכיר מספיק את הנצרות האורתודוקסית המודרנית.
וואו, סרט מדהים
דיאמונד, בשעת לילה מאוחרת ראיתי את הניתוח ורק רציתי להביע את התפעלותי…
גם אני מאד נהנתי מהסרט (כתבתי משהו גם). הוא גם בא לי בזמן טוב. נראה לי שאקנה אותו לכש…
לילה טוב, אור נערב
שווה קניה בלי ספק
יחד עם וודסמן, הסרט הכי טוב שראיתי השנה.
וודסמן?
וודסמן.
כתבה מספר 2568
וואאאה! וודסמן!
פרשנות מעמיקה, כל הכבוד
משוגעים רדו מהמגדל
לא הבנת נכון. הסרט מדבר על אבהות ועל שני ניסוינות חינוך. האם הרחמנית לא מאפשרת לבן להעז, בעוד כשהבן על המגדל הוא מעז לקפוץ הוא רוצה לקפוץ. זה לא קשור לזה שהוא לא. ובלי האלימות והדרך חינוך הפריהיסטורית של האב הם לא היו מצליחים לחזור, הוא בעצם העביר להם שיעור על החיים, בדרך מאד לא קונבציונלית.
לדעתי...
הסרט הוא סרט טוב , אולי אפילו טוב מאוד .
ההצגה הראשונה של האב ,כשהוא יושן במיטתו הוא מוצג בתנוחת שינה של ישו ,ושמתי לב לכך על ההתחלה.
סרט נוסף שעושה שימוש כך הוא rumble fish , של פורד קופולה ,המציג את ראסטי ג'יימס כ 'ישו' לכאורה , ואת נער האופנוע כאלוהים .למי שראה את הסרט ,שימו לב לקטע שבו ראסטי ג'יימס חותך את הבטן בדיוק באזור שישו נחתך.
המסר של זה , בשני הסרטים כלפי אלוהים הוא המכנה המשותף , שאלוהים עוזר לך רק מתי שהוא בוחר לעזור לך , ולאו דווקא מתי שאתה רוצה.
סרט מדהים.
ראיתי אותו כששודר ביס 3 וזה היה סרט פשוט נפלא.
הצילום פשוט מצוין, איך הסרט לא היה מועמד לאוסקר (על צילום ועל הסרט הזר הטוב ביותר)?
זהו פשוט פשע! אולי לא הגישו את הסרט לתחרות אבל במידה והגישו, המצב שם אצל האקדמיה בהחלט לא טוב אם הם דילגו עליו.
ללא ספק, זהו סרט שנכנס לרשימת ה"חייב לצפות שוב" שלי.
רשימה נפרדת לחלוטין.
אצלי הסרט נכנס לרשימת ה"סרט נהדר, לא לראות שוב בשום פנים ואופן", סמוך למדי ל'רקוויאם לחלום' ו'שטח הפקר': יצירת מופת יחידה במינה, אבל מדכאת עד עפר.
את שטח הפקר לא ראיתי עדיין,
אבל ברקוויאם לחלום צפיתי כבר פעמיים.
ובא לי עוד פעם.
מוזר, נכון?
את שטח הפקר לא ראיתי עדיין,
רקוויאם לחלום הוא מסוג הסרטים שאתה יכול להגיד עליהם שהם מבין הכי טובים שראית, אבל הם אף-פעם לא יהיו בין האהובים.
בנוגע ל"השיבה", הצצתי בו קצת בYES3, אני מקווה לשידור חוזר מתישהו, המעט שראיתי עשה לי תאבון לעוד
אכן,
רקוויאם לחלום הוא הסרט הכי טוב שראיתי.
אבל אני לא חושב שהוא באמת האהוב עלי. ברשימה הזאת הוא קצת מפגר אבל עדיין נמצא בה.