במקור: Resident Evil: Apocalypse
במאי: אלכסנדר וויט
תסריט: פול וו. ס. אנדרסון
שחקנים: מילה ג'ובוביץ', סיינה גילורי, עודד פהר, תומס קרסצ'מן
ראשית, ישור קו, הנדרש עקב העובדה שטעם בסרטים הוא דבר הו כה סובייקטיבי: כותב שורות אלו אהב את הסרט הראשון בסדרה, 'האויב שבפנים'. סרט פעולה קליל וטוב, שנהנה מרמה סבירה של מקוריות ומגניבות, ונהנה עוד יותר ממילה ג'ובוביץ' הבועטת בישבנים. חרף זאת, כותב שורות אלו (כלומר, אני), לא הצליח ליהנות מ-'האויב שבפנים, ההמשך'.
לטובת קוראי שורות אלו (כלומר, אתם) שנמנעו מצפייה ב'האויב שפנים, ההוא הראשון' מאחר והאמינו לפרופגנדת הכיבוש הציוני כאילו הסרט אינו בר-עיכול (לא כל שכן בהחלט ראוי לצפיה ויפה שעה אחת קודם): את עלילת הסרט הראשון ניתן לתמצת בקלות. מתקן תת קרקעי, בו נעשו ניסויים אפלים בכלי נשק ויראליים. כמתחייב במתקנים כאלו, קורה ה"אופס" הגדול, ואותם נגיפים משתחררים. כל המדענים הולכים כצאן אל מחלת הפה והטלפיים, ומתפגרים. לרוע המזל, הם לא נשארים מתים, אלא קמים וקופצים על עוברים ושבים בשיניים חשופות. ואז באה מילה ג'ובוביץ' ובועטת להם בישבן.
אבל ממסד גברי מדכא לא יכול לתת לאישה עצמאית וחזקה לשוטט לבד בעולם, וברגע שהג'ובוביצ'ה יוצאת מאותו מתקן עלום אל אוויר העולם, היא נחטפת אל מעבדות התאגיד המרושע "מטריה". ואז גם הוירוסים מצליחים לברוח, והרבה אנשים נדבקים באותו נגיף, והופכים לסטריאוטיפ של הגבר המדכא – זומבים מזילי ריר ואוכלי אדם. על מילה נגזר לקום שוב נגד הממסד הפטריארכלי המדכא, ולעשות את מה שהיא כל כך טובה בו. כן, מי שניחש "היא בועטת בישבנים", ניחש נכון.
אבל הפעם זה לא מענג כמו בפעם הראשונה. אולי אחת הסיבות היא שבין הסרט הראשון לחדש היו כמה וכמה סרטי זומבים מצליחים ומוצלחים למדי. 'שחר המתים', למשל, או Shaun of the Dead' (ולא, במאמר מוסגר, '28 יום אחרי' לא היה סרט זומבים טוב. הוא אפילו לא היה סתם סרט טוב). סרטים אחרים הראו איך ניתן לפתח את הנושא הנדוש לכאורה, ואילו 'האויב שבפנים' נותר דורך במקום. הזומבים הם אותם זומבים, המילה היא אותה מילה, ובכל השאר נרשמה נסיגה משמעותית לאחור.
זה מתחיל כבר באלמנט הבסיסי ביותר. קטעי הפעולה. איק. בעוד שאני מניח שהכוריאוגרפיה שלהם סבירה למדי, הרי לא ניתן להבחין בשום דבר מכך בסרט. העריכה עתירת הקפאין מונעת מאיתנו להבין מה קורה שם. ובלית הבנה, גם אכפתיות אין. אמנם קטעי פעולה בודדים עשויים היטב (מילה רצה במורד קירו של בניין, או בניין או שניים המתאדים בפיצוץ), אך הם נידחים מכדי שיצילו את הסרט, ומגיעים מאוחר מדי: קטעי הפעולה הטובים מרוכזים בשלישו הסוגר של הסרט. אני בטוח שאפילו בג"ץ השמאלני יסכים שבמבחן הצופה הפשוט, עדיף כבר לסעוד על מעדן שערות חתול, מאשר לשרוד את חלקיו הראשונים של הסרט.
השחקן הטוב ביותר בסרט הוא תפלץ מגודל העונה לשם 'מיזם נמסיס'. אין לו שם, אין לו חזות גברית ונאה, והפנים המרשימות שלו – המורכבות בעיקר משיניים – נשארות קפואות בארשת פנים אחידה לאורך כל הסרט. ועדיין הוא מצליח להאפיל מבחינת איכות המשחק והרגש על כל גלריית השחקנים והשחקניות מסביב, שכנראה נאספו אל הסט של הסרט היישר מהסניף המקומי של 'יוסי שחקנים בע"מ – עבודה מובטחת'. אפילו איש רע החמוש במבטא בריטי הם לא הצליחו למצוא. כאן, לרע יש שם נדוש (קין), ומבטא משונה שאמור כנראה להיות גרמני. וכמו הסרט הראשון, גם 'האויב שבפנים: נו, הזה השני' מנסה להקפיץ ולהבהיל פעם בחצי דקה.
צופה שטחי שכמוני היה עשוי פשוט להתענג מכל דקה שבה מילה מופיעה על המסך, אבל הפעם אפילו היא לא מצליחה להציל את המצב. איכשהו, בדרך להפיכתה לסופר-אישה, היא מאבדת את הדבר החיוני ביותר – האנושיות שלה. נקודות של אור מגיעות דווקא מכיוונה של אחת השחקניות האחרות, סיינה גילורי, וגופיית הספגטי שלה. שחקנית מחורבנת לעילא, ללא ספק, אבל היא פשוט סקסית, ועושה עבודה לא רעה בעצמה בבעיטות מתוזמרות בישבניהם של הזומבים. מי יתנני אחת כזאת שתבעט בישבני שלי. מה, אם אני לא זומבי, לא מגיע לי יחס? בהתחשב בסיכויים שטעיתי בתעתוק העברי של שמה, סביר שהיא אכן תנסה לעשות כך.
מצער מאוד שלא פול אנדרסון, יוצרם של מספר בי-מוביז מהנים, הוא שביים את הסרט, לאחר העבודה ההו כה מוצלחת שסיפק בפעם שעברה. במקומו לקחו המפיקים במאי בשם אלכסנדר וויט, בעל ניסיון רב כעוזר-צלם שני ותת-במאי-משנה. פול אנדרסון כן אחראי לתסריט המפגר ברמות פרלמנטריות, אבל לסרטים בז'אנר הזה מותר להיות מטופשים. ממילא עוד 65 שנה יגיעו הסטוריונים של הקולנוע ויעשו דקונסטרוקציה רוויניוניזית של סרטי תחילת המאה ה-21, ויסבירו לכולנו למה זה היה כל כך מבריק. עד אז נאלץ לגחך ברחמים כל פעם שאחת הדמויות ניגשת בכוונה תחילה לטווח נשיכה של גופה מרקיבה כזאת או אחרת, או מכריזה "הבה נתפצל" בעת סריקת בנין עתיר אויבינו-הקמים-עלינו-לכלותנו. עלילה מעולם לא היתה הצד החזק של סרטי-בי טראשיים.
אני מודה לכל צבא המלאכים על כך שאינני אימו הורתו של אלכסנדר ויט, במאי הסרט. אני בטוח שגם היא לא אהבה את הסרט, אבל בניגוד אליה, אני לא נאלץ לשקר בנוגע לכך; אני יכול לקבוע במקלדת מלאה, כי הסרט פשוט מחורבן. אפילו לא ניתן לקבוע שזה סרט לצפיה בבית בדיוידי, או כשיגיע היום, באחד מערוצי הכבלים. לא שיגרם לצופים נזק בלתי הפיך (פרט לקבוצת הסיכון שהעריכה התזזיתית של קטעי המכות – במלעיל – תביאם לידי התקף אפילפטי), רק שפשוט חבל על הזמן. וזה "חבל על הזמן" במובן הקלאסי של הביטוי. תוותרו. זה פשוט לא שווה את זה.
אגב, השימוש במילה ''אפוקליפסה'' בכותרת הסרט,
טיפ-טיפה מוגזם. אני חושש מזילות ערך המילה. אולי נחוקק חוק שיאסור על אנשים להשתמש בה?
אפוקליפסה עכשיו
לחוקק זה פשוט, לאכוף זו הבעיה.
בתור ליברל, אני לא יכול שלא לעמוד על זכותו של
כל אחד (או אחת) להביא את האפוקליפסה. אני לא חושב שאפוקליפסה זה כיף, או שזה בריא, אבל לאינדיבידואלים (או תאגידים מרושעים) צריכה להשמר הזכות לפעול כפי ראות עיניהם, ועל הזכות הזאת אני מוכן גם למות (מה שממילא יקרה אם יגיע יום הדין).
אבל מה, כבוד. לא כל אסון הוא אפוקליפסה. אי אפשר סתם לנופף במונח הזה הלוך וחזור. אנחנו חייבים להגביל את השימוש כך שהזילות יעצר, לפני שהמדרון החלקלק יצבור שיפוע חד עוד יותר.
אני חושבת שלכל אחד צריכה להשמר גם הזכות לפעות בכל עת.
זה לא פחות חשוב.
איתך במאבקך הצודק.
לא יודע למה, בדיוק, אבל כבר זמן רב לא ראיתי ייצוג טקסטואלי מוצלח כל כך לפעייה.
אני חושב שזה סימן הקריאה בסוף. המממ.
בעעעה!
כן, זה זה.
בתור ליברל, אני לא יכול שלא לעמוד על זכותו של
אני מציע לשנות את שם הסרט ל'האויב שבפנים: משהו רע מאוד'. זה מתייחס לאירועים שאליהם מתיחסת המילה 'אפוקליפסה' בשם כמו גם לאיכות של הסרט עצמו. אם המתרגמים כבר משבשים את שמות הסרטים לחלוטין, לא יכלו לתת לנו רמז? לזרוק לנו עצם? להגיד לנו: הסרט הזה, הוא לא שווה את זה?
יתוקן שמם של כל הסרטים! שלא נצטרך לחכות עד הביקורת כדי לדעת שלא כדאי ללכת!
זאת פשוט שגיאת כתיב. צ''ל: ''האויב שבפנים: אפילפסיה''
ההפך הגמור, קיפ.
לדעתי, "אפוקליפסה" היא אחת המלים השוות ביותר בשפה הלועזית, ואם זה היה תלוי בי כל סרט המשך היה נקרא "אפוקליפסה". כמו, למשל, "עגבניות ירוקות מטוגנות: אפוקליפסה", או "הפסנתר: אפוקליפסה". לא הייתם הולכים לראות את הסרטים האלו?
ההפך הגמור, קיפ.
היית קורא כך גם לסרט ההמשך של "אפוקליפסה עכשיו"?
אגב, השימוש במילה ''אפוקליפסה'' בכותרת הסרט,
הם פשוט מניחים (בצדק) ששם כזה ימשוך את הקהל בן העשרה לרוץ ולצפות בסרט.
אגב, השימוש במילה ''אפוקליפסה'' בכותרת הסרט,
האמת שזו יותר בעיה של יוצרי הסרט, כי אם הסרט השני קרוי "אפוקליפסה", איך יקראו לסרט השלישי (בהנחה שלמרבה הצער יהיה אחד כזה)? חשבתי על מספר אפשרויות:
– "אפוקליפסה: הפעם באמת".
– "אפוקליפסה: Take Two".
– "אפטר-אפוקליפסה".
– "מגה-אפוקליפסה".
אפוקליפסה Reloaded
והגירסה הישראלית - ''אפוקליפסה: אחרי החגים''
גם המילה Aftermath היא אופנתית היום, כמעט כמו 'אפוקליפסה'.
אז הטרנד הוא ''מלים ארוכות שאף אחד
לא יודע מה פירושן"? אם כן אני מציעה כתרגום אפשרי "האויב שבפנים: אנפילאות" ואפשר גם "האויב שבפנים: איספקלריה".
קודם כל, זה צריך להיות באנגלית.
שנית, זה צריך להיות ארוך. ושלישית, זה לא שאף אחד לא יודע מה הפירוש של המילים האלה, ותמיד אפשר לברר – אבל הן חייבות להישמע לפחות קצת מסתוריות. ע"ע הלהקה Evanescence (אם אייתתי את זה נכון).
אז, בתשובה לשאלתך: אני לא יודע אם זה יעבוד בתור סרט בסדרת 'האויב שבפנים' דווקא, אבל Aspaclaria הוא אחול שרקוקי שם מצוין לסרט אימה (או ללהקת רוק כבד).
ניטפוק: ''אספקלריה'' זה לא באנגלית
לפי מילון "רב מילים", המקור של המילה הוא ביוונית, דרך לשון חז"ל. זו יותר מילה בעברית מאשר באנגלית.
לא התכוונתי שלמילה
צריכה להיות משמעות באנגלית, רק שהיא תיכתב באותיות לועזיות. שום דבר לא נשמע מגניב בעברית.
Resident Evil:פסיפלורה.
סליחה על הטיפשות...
אבל מה זה "אפוקליפסה"?
סליחה על הטיפשות...
סוף העולם , בלי שמאלה
נידנודים
לא Sean, אלא Shaun; "עשרים ושמונה יום וכו"' היה סרט טוב מאוד (עד עכשיו הסצנה עם העורב מדכאת אותי); וכנראה העניין של הקפאין הופך לטרנד מאוס: ראה "זהות במלכודת" (שדווקא היה סרט טוב מכל בחינה אחרת).
גם לא בדיוק 28 יום.
28 יום הוא איזה סרט שנשמע משעמם לאללה עם סנדרה בולוק שיצא שנתיים קודם.
אתה מדבר על 28 יום אחרי. אלא אם בסרט המדובר (עם סנדרה בולוק) יש איזה טוויסט נוראי שבו כולם הופכים פתאום לזומבים (היי, דברים כאלה כבר קרו בסרט שלא מזכירים את שמו, או אחד מהם, יש כל כך הרבה)
גם את שחר המתים מצאתי מעצבן.
האויב שבפנים
היה אחד הסרטים הגרועים שראיתי בשנים האחרונות!!"28 יום אחרי" של דני בויל היה הרבה יותר טוב מבמאי הרבה יותר טוב
ובכן.. הצבא לא יאפשר לי להמשיך את הויכוח כראוי..
אבל אני ממש אהבתי את הסרט. הרבה יותר מאת הסרט הראשון. וללא ספק יותר מרוב סרטי הזומבים שיצאו לאחרונה.
אז נכון, יש רגעי משחק מסויימים שגורמים לך להזדעזע, ונקודות צפויות להחריד בעלילה שגורמות לך לפקפק בסרט שאתה רואה כסרט חדש, אבל יש אקשן מגניב, הרבה יריות, זומבים ותפלץ מכוער שנראה כאילו הרגע עקרו אותו משלב שש של דום 3.
זה סרט לגיימרים. הוא מבוסס (במעורפל) על סדרת משחקי מחשב, יש לו עלילה של משחק מחשב, מבנה של משחק מחשב, מוזיקה של משחק מחשב ודמויות של משחק מחשב. לנסות להשוות אותו לסרטי זומבים-טראש-ביזאריים יהיה מגוחך כמו להשוות בין מנדרינית וגרמנית.
בעולם בו יש אינטרנט, אנלוגיות-להמחשת-גיחוך הן דבר מסוכן
אני מזמין אותך לעיין במאמר
A Comparison between Chinese and German Wish Expressions Ni Miao,Zhu Jianhua(97).
לצערי אין עותק מלא ברשת, אבל תוכל למצוא את פרטי המאמר ב:
http://alsch.tongji.edu.cn/main/main_sub/journaldownload/2004firstlist.doc
ובכן.. הצבא לא יאפשר לי להמשיך את הויכוח כראוי..
האמת היא שלא כל כך במעורפל!
הסרט הזה הוא בדיוק שעתוק של המשחק השלישי בסדרה.
גם לך יש צבא? איזה תזוויג מקרים משעשע!
מה תזוויג?
נראה לך שסתם במקרה אתה קם בבוקר ויש לך צבא?
צריך לעבוד בשביל זה!
לגייס חיילים, לאמן אותם, לשלם להם, להתמודד עם הגיבור הטוב, לתכנן תכניות שטניות…
(או לשכור את מחלקת האפקטים של פיטר ג'קסון).
תזוויג.
נה.
ובכן.. הצבא לא יאפשר לי להמשיך את הויכוח כראוי..
חוץ מהעובדה שהדמות של אליס היא אקסקלוסיבית לסרטים, התסריט של המשחק , ואני באמת לא מאמין שאני אומר את זה, יותר טוב. לא שאני מזלזל בעלילות משחקי וידאו רחמנא ליצלן(דוגמאות למשחקים עם עלילה מצוינת : metal gear solid, final fantasy,ובאותו תחום של האויב בפנים:silent hill)אבל למשחקים של רזידנט אויל, יש עלילה מטומטמת ודיאלוג צ'יזי שגורם לתסריט של פול אנדרסון להיראות כמו שייקספיר, ובכל זאת, הם הצליחו לעשות את זה פחות טוב.
ד"א, כל הקסם במשחקים לדעתי טמון בצ'יזיות שלהם, זה פשוט הופך את זה להרבה יותר כיפי (שלא לדבר על "האימה" שלברוח מזומבי שרודף אחרייך במהירות של חילזון מת).
זה סרט לגיימרים
מכאן נובע: גיימרים הם אידיוטיים?
זה לגיטימי לגמרי לסרט שמבוסס על משחק מחשב לכלול הרבה מחוות וציטוטים ממשחקי מחשב, אבל זה לא תירוץ לעלילה מפגרת. בימינו, גם למשחקי מחשב שמכבדים את עצמם יש עלילה טובה יותר מזה.
זה סרט לגיימרים
גיימרים חושבים אחרת. מה שאתה מגדיר כעלילה רעה, הם רואים כבונוס לפעמים. משחק עם עלילה כבדה ופתלתלה לא מתאים בהכרח לכל שחקן טקן סוג ב' שרוצה להתענג על קצת יזע דמעות ודם.
עלילה בנאלית שכזו בהחלט יכולה להחזיק משחק מחשב, אם המשחקיות ושאר האלמנטים שמגדירים משחק כ"מגניב" יתקיימו בו.
אם הייתי גיימר,
הייתי נעלב ממה שכתבת כאן. אני באמת מקווה שאתה לא מייצג את כולם.
אם הייתי גיימר,
אוי, די עם הדרמה.
אני לא אכליל את הז'אנר כי התחום הוא באמת רחב ועידן יקפוץ עלי חמוש במלפפון חמוץ, אבל אם תטרח להסתכל על המגמות האחרונות בשוק המשחקים, תגלה עליה ניכרת בתחום הקונסולות המצועצעות, משחקי הריקוד, ועניינים גימקאים למיניהם.
בוא נציץ שניה לרשימת משחקי המחשב הנמכרים ביותר ב2004:
1. GTA San Andreas – יש עלילה, סבבה..
3. NFS: U2 (כמה עלילה אתה מוצא במשחק שעושה סיבובים במכוניות מהירות?
4. The Simpsons hit&run – אהמ..
אין לי מצב רוח להמשיך את הרשימה. אני רק אגיד שמיעוט הגיימרים שאכן מגיע לכתוב בעין הדג הוא התרבותי, העמוק והמעמיק שבחובבי המשחקים. אין להכנס לקונספציה שכל הגיימרים באשר הם מחפשים את מה שBS או MadHatter מחפשים.
ובעצם, אולי דניס כן במצב רוח לספר על ההתמכרות האחרונה שלו "Bejewled 2", לא?
ותיקונצ'יק..
מקור המידע:
http://www.gamer.co.il/gamer2/php/doc.php?id=39387
והרשימה היא של משחקי מחשב ווידאו בבריטניה בלבד לשנה הנ"ל.
אבל איך זה קשור למשהו?
אם אני אוהב לשחק Bejewled, זה אומר שזאת רמת העלילה שאני מצפה גם מסרט קולנוע? אנשים שמשחקים בפיפ"א ירצו לראות סרט שמבוסס על המשחק? גיימרים יודעים את ההבדל בין משחק לסרט. גם אם הם מוכנים להתפשר על משחק עם עלילה לא מתוחכמת (כשמדובר עם משחק מסוג שבכלל יש לו עלילה), זה לא אומר שהם הורידו את הסטנדרטים למרתף בכל מה שקשור לעלילה, גם בסרטים.
וודאי שזה קשור..
בן-אדם שאכן מגדיר את עצמו כגיימר, מה שאומר שזו פנינת התרבות שבחייו, שזה התחום שממנו הוא נהנה, שאלה האנשים איתם הוא מסתובב, טבעי שישליך את התכונות שגורמות לו להנאה ממשחק מחשב גם על קולנוע, ספרות וכל תחום תרבותי אחר שיש לו גישה אליו.
הלוואי וכולם היו מורכבים. הלוואי וכל אחד היה מפתח גישה שונה לכל זרם קטן ושולי בתרבות שלנו. זה היה גורם לנו לחשוב שאנחנו תרבותיים. זה היה שם אותנו באשליה מגניבה שאנחנו עמוקים. המציאות היא שכל תחומי החיים שלנו מושתתים על קו-שניים-שלושה. וכשמכלילים את זה, בהחלט. גיימרים לא חושבים שעלילה היא חלק עיקרי בסרט, כפי שחושבים אנשים שאוחזים ספרי מדע בדיוני בידם מאז גיל שש.
טוב, זה בכל זאת די מעליב.
לא יודעת איך אתה מגדיר ''עמוקים'',
אבל רוב האנשים שאני רואה סביבי הם בהחלט מורכבים ומתוחכמים יותר ממצב הפיגור השכלי המפחיד שאתה מתאר.
הלו, פספסתם
ובזה אני מתכוון להיצע וביקוש של שוק המשחקים, או במלים אחרות, מה שהגיימרים דורשים: כלום. ווקום. מטריקס רילודד.
גיימרים הם זן נכחד, דינוזאורים. כבר עברו מיליוני שנים, והנה אנחנו בעידן הקוף הקדמון של משחקי המחשב, השוק מורכב מקופים. הדרישה בהתאם, וההיצע בהתאם לדרישה.
וזה ממישהו שכן דורש עלילה ותוכן מכל משחק וסרט שהוא רואה, ובדרך כלל מתאכזב.
וודאי שזה קשור?
אני לא מכורה למשחקי מחשב, גם לא שיחקתי כבר בערך 6 חודשים. אבל היתה תקופה שהייתי משחקת הרבה, ונהנית מזה. וגם הייתי לוקחת חומרים יותר קשים, כמו… פלייסטיישן, ולפעמים, אם ממש הייתי בדאון – גם פלייסטיישן 2. ואם לא היו עניינים אחרים שהייתי צריכה להתעסק איתם – אז גם הייתי יכולה לשחק כל יום. אבל יצא ששיחקתי בערך פעם ב-3 ימים, ובסופי שבוע.
ובכל התקופה (הקשה הזו) לא חשבתי לשניה שסרט צריך להיות בנוי כמו משחק מחשב. המחשב ואיך שהמשחקים בו בנויים הם מדיה שונה לגמרי מהקולנוע.
זה קצת טיפשי להניח שבגלל שבמשחקי מחשב העלילה לא עקרונית אז בקולנוע מספיק שיראו מפלצות צבעוניות מתות על המסך אחת אחרי השניה כדי שאנשים יהנו (בעוד שבמשחק מחשב דבר כזה יכול להמשיך לבדר אותי במשך שעות, כל עוד המספרים בפינה של המסך ממשיכים לעלות). בקולנוע, לפעמים לצערי הרב, אי אפשר ללחוץ על המושבים של הכסאות, להזיז את ג'וש הארטנט לכיוונה של בריטני מרפי, לגרום לו להטות את הראש בעדינות, ואז לגרום לו להוציא עוזי ולבצע רצח המוני ברחובות העיר. גם גיימרים יודעים שזה פשוט… שונה.
אם לא איכפת לכם – עכשיו אני הולכת לשלוף את הבזוקה שלי ולהוציא קצת מתחים על המפלצת הורודה ב-DOOM.
אתה מה זה מגזים
אני למשל נהנית לשחק פקמן. נכון, בפקמן שלי יש סיפור של ממש עם עלילה, אבל בשורה התחתונה זה עדיין פקמן שאוכל נקודות ושדים.
האם זה אומר שאני לא רוצה עלילה בסרטים? מה הקשר?
סרט הוא חוויה פסיבית. במשחק אפילו עלוב יש חוויה אקטיבית. זה מפצה על העדר העלילה.
אל תשכח שאתה גם מצפה לעליה קצת שונה
מהספגטי טופו-בולונז שלך.
ולחתול המחייך – אתה רוצה להגדיר את עצמך ואת החברים הקרובים שלך כאידיוטים? בבקשה. אבל אל תכליל. גם לי יש חברים גיימרים, והם לא אידיוטים.
עליה =עלילה
כל ההכללה הזאת חסרת טעם.
כל אדם וטעמו הוא. לדוגמא- אחי הוא אחלה "גיימר", אבל מהסרטים שלו מצפה לעלילה לפחות מעט שנונה. לעומתו, ידיד שלי, "גיימר" גם הוא, יאהב כל סרט שיש בו דברים מתפוצצים.
"גיימר" או "לא גיימר" זאת לא הגדרה לאינטיליגנציה או אהדה לז'אנר מסויים של סרטים.
את חכמה מדי בשביל האתר הזה.
ארר!
אתה מגדיר כל אדם שהטעם שלו שונה משלך כאדיוט? אני מעדיף להיות אדיוט מלהיות אליטיסט. סביר להניח שאני מכיר חלק נכבד מהחברים ה"גיימרים" שלך, והדבר האחרון שאפשר להגיד עליהם הוא שהם אדיוטים. אבל יש להם, ברובם, טעם אחר.
אנשים, ככלל, הם כבשים. זה שחלקם מוגדרים בצורה מסויימת, לא מעיד, חלילה, על אינטליגנציה, עומק, או כל דבר אחר. הפסיקו להכניס לי מלים לפה והפסיקו לחרחר קרבות בשם איזה עם מסתורי שאני חלק ממנו.
לא. אני מגדיר את תפישת העולם שהצגת כאידיוטיזם.
אין לי שום דבר נגד טעם של אנשים אחרים, אבל אם אתה עומד מאחורי תפישת העולם הזאת, אז כן, אתה אידיוט.
אם יורשה, כולכם טועים.
דבר ראשון, יש הגיון במה שהחתול אומר. אנשים שמחפשים מינימום עלילה לעומת מקסימום אקשן בתחום מסוים בחיים שלהם, לא קשה להבין שיצפו לחפש אותו דבר בתחום אחר (א.ק.א קולנוע).
אני חושב שהחתול פשוט לא הגדיר את דבריו מספיק. נדמה כי הוא התכוון שהגיימר הממוצע ירצה לראות סרט מסוג זה (למרות שאני לא מבין מה הבעיה שלכם עם סרט עם מילה ג'ובוביץ' האוטו-שאוארית).
מאידך, אני כגיימר, לא נעלבתי ממה שהוא אמר. לא משום שאני מעדיף לשחק במשחקים איכותיים כמו Xenosaga ו- Legacy Of Kain לדורותיו, אלא גם כי אני יודע שכמו שאני נהנה סתם לדרוס אנשים ולמרוח את הדם שלהם על האספלט בקרמגדון, אני גם נהנה לראות אחרים עושים את זה בקולנוע. ואני יודע שגם רבים אחרים מחבריי הגיימרים חושבים כך.
נראה לי שיש כאן אי-הבנה.
שנובעת בעיקר מטעות בטיעון הראשוני שלך.
גיימרים, כקבוצה, לא דורשים פחות עלילה בסרט רק כי העולם שלהם בנוי סביב משחקי מחשב. בהחלט לא.
אבל מה, בסרט כמו 'רשע מקומי 2', הקהל הגיימרי שמכיר את הסדרה של המשחקים בפרט, ואת סוג המשחק בכלל, יהנה יותר בגלל הדמיון הרב של הסרט למשחק. האפקט של "חיחי, אתמול שיקחתי בדום 3 וגם שם היתה מפלצת שקפצה מתוך אסלה" אינו נחשב להנאה מעלילה גרועה. זה כמו שחברי הועדה לאנרגיה אטומית בטח יהנו יותר בסרט על נשק המוני בעירק, או משהו.
אבל הטענה היא לא כזו..
הטענה היא שחברי סבא"א היקרים יהנו גם בכלל מסרטים עם פצצות אטום, בלי קשר לחיפוש שהם הרציו בבור של סדאם ספציפית.
גיימרים, ברובם, אוהבים פעולה. אתה וודאי זוכר את התקופה ש"גיימר" הכניס גם ביקורות לסרטי פעולה לאתר. זה מעניין אנשים. תחומים אחרים, פחות רלוונטיים עבורם, כמכלול הכללתי וכללי להחריד. ברמת הפרט, אני לא שופט אף אחד, אבל עצם העובדה שגם אתה חובב B-מוביז מכניס איזשהו טיק לסטטיסטיקה.
תגיד, כשאתה אומר ''גיימרים''
אתה מתכוון ל"ילדים"? אם כן, אני מבין את רעיון שלך. ילדים קטנים שלא מסוגלים לעקוב אחרי עלילה מסובכת, בהחלט אוהבים סרטי אקשן מטומטמים.
לעומת זאת, גיימרים קצת יותר מבוגרים, אינם שונים מגיקים רגילים, ומכיוון שנרדמתי ב"ג'יימס בונד" האחרון, קשה לי להגדיר את עצמי כחובב סרטי פעולה חסרי עלילה.
בלי קשר לזה ש''ילדים'' מהווים את חלק הארי בציבור הגיימרים..
ובלי קשר לזה שג'יימס בונד האחרון היה משעמם מהרבה בחינות פרט לעלילה (לרבות קטעי פעולה..), לא אמרתי שגיימרים לא מסוגלים לעקוב אחרי עלילה מורכבת או שהם נהנים מסרט רק אם יש בו טמטום. טענתי שבהחלט רמה נמוכה יותר של תחכום בסרט לא תפגע בהנאה של גיימר מסרט.
מקווה שהשאלה הבאה תפתור את הויכוח הזה-
הגדירו לי נא "גיימר".
אבל רק אם קודם
תגדירי לי "חובב סרטים".
לדעתי נרדמת בג'יימס בונד האחרון
כי זה היה סרט גרוע, ללא קשר לעלילה או אקשן או מכוניות בלתי נראות שמשום מה הגיעו לקוטב הצפוני ועדיין מצליחות לנווט על הקרח בלי ציוד מיוחד.
קצת גאווה
ברצוני להסכים עם אלה שאומרים שהסרט גרוע, חוץ ממספר דקות בסיום הוא אפילו לא מתקרב לרמה של הראשון. אך למה אף אחד לא שם לב לנציג ישראלי בסרט, עודד פהר. תסכימו שהוא עשה קפיצת מדרגה בסרט הזה: מגילום תפקיד של ערבי, מנהיג שבטים במצרים,בשם ארדת' ביי ללוחם יחדת קומנדו בשירות תאגיד מרושע, היספאני בשם קרךןס אוליביירה. הוא עוד יפרוץ כשחקן אופי בגלל הסרט הזה.
קצת גאווה
זה בסדר, אתה לא לבד.
נראה כאילו למישהו מצוות עורכי עין הדג יש קראש על אותו עודד פהר. לא אנקוב בשמות, אבל הופעלו עלי לחצים לאזכר אותו בביקורת.
רד? יש לך משהו לספר לנו?
לא שיש בזה משהו רע
קצת גאווה
כוונה הייתה שהשם הוא קרלוס אוליביירה ולא כפי שנכתב.
יש לי שאלה
מזה אפוקאליפסה???
אפוקליפסה
על פי הבבילון: חזון אחרית הימים; נבואות אחרית הימים; נבואות ימי המשיח; ספרות מסתורין עתידנית
או בקיצור: סוף העולם, האמ-אמא-אמא של החורבן.
יש לי שאלה
גם אני כמו הקיפוד
חיבבתי את הסרט הראשון. אולי לא יצירת מופת, אבל בהחלט מהנה לסוגו. לא רק ג'ובוביץ במשרה מלאה אלא גם סצינת הפתיחה הבאמת-טובה (זאת עם המעלית) והסוף המעולה.
ואז הגיע החלק השני…
כן, אפוקליפסה מתחרה אצלי על תואר "הסרט הגרוע של השנה" (כן, "ה___ נגד ה____ ה____" עדיף עליו בהרבה) ואולי על תואר "אחד הסרטים הגרועים ביותר שראיתי אי פעם". וזה לא שלא היה לו פוטנציאל (הם היו יכולים לראות כמה מגניב "שחר המתים" ולנסות לעשות כמוהו. זאת לא בושה גדולה להעתיק משהו טוב).
גם ג'ובוביץ' מאוד מאוד אנמית והאמת שהבחורינה השניה די גונבת לה את ההצגה (אני היחיד שחשבתי שהיא מתאימה בול לתפקיד "טומב ריידר"?).
הקטע הטיפשי בסרט (שמלא בקטעים טיפשיים): (יכול להיות ספויילר, אם למישהו איכפת)
"עכשיו, אחרי שפיתחנו את שניכם במיליוני דולרים והשקענו בכם מאמץ אדיר והרס עיר בגודל בינוני בארה"ב, אנחנו נבדוק מי מכם יותר חזק! אז תלחמו אחד בשני ומי שינצח יזכה לככב בהמשכון השלישי בסידרה!".
נשבע לכם שבתור צופה נעלבתי שמתייחסים אלי ככה…חרא סרט, וזה עוד בעדינות.
עוד משהו קטן
נתקלתי במהלך נהיגה בכבישי המדינה (הנקראת ישראל) בשלטי חוצות של הסרט הנ"ל ובהן הכתובת: "שובר הקופות של השנה! מעל 120,000,000 דולר בארה"ב!".
אני דווקא זכרתי שהסרט די נכשל, אז עכשיו בדקתי בימד"ב ואכן, הסרט עשה עד סוף אוקטובר 50 מיליון בלבד.
יכול להיות שהמפיצים חושבים שמותר להם לעבוד עלינו בעיניים? הכצעקתה? והאם אי אפשר לתבוע אותם על הטעיה בפרסום?
בעולם. 120 מיליון ב*עולם*.
אז מהביקורת אני מבינה ש''אפוקליפסה אחר-כך''...
מוטיב הזומבים
את הסרט לא ראיתי, וגם אין לי כוונה לעת עתה, אבל לפני כמה ימים ראיתי את Dawn of the Dead, ושאלה חלפה במוחי:
מה יש במוטיב הזומבים שהופך אותו לרעיון כל-כך חזק ומפחיד? למה זה מוטיב שחוזר לאורך כל-כך הרבה דורות וכל-כך הרבה סרטים/ספרים/משחקי-מחשב?
נראה לי שזה קשור לכמה אלמנטים:
1) מצב הביניים שלהם בין חיים למוות.
2) היכולת שלהם להפוך כל אחד לאחד מהם בצורה די פשוטה
3) (קשור ל-2) היכולת שלהם להכפיל את מספריהם בכל דקה, מה שאומר שזה רק עניין של זמן עד שכולם יהיו זומבים
אבל יש לי הרגשה שאני מפספס משהו, וחוץ מזה, עדיין לי ברור לי למה הסיבות האלו כל-כך מהפנטות אותנו.
אה, ואגב, נראה לי שזומבים מעוררי עניין באותה הצורה, פחות או יותר, כמו ערפדים – מדובר בשני מיתוסים דומים מאוד (שוב, בין מוות לחיים, ויכולת ל"הדביק"; למרות שלערפדים גם יש שכל).
אתה יוצא מנקודת הנחה שמוטיב הזומבים חוזר שוב ושוב כי הוא מפחיד. יכול להיות שזו אחת הסיבות, אבל בטח שלא הסיבה היחידה.
קודם כל, זומבים הם לא איזו מפלצת שאף אחד לא שמע עליה. אז סרטי זומבים יכולים להגיע לעיקר, בלי לבזבז זמן על חקירות "עומק" כמו מאיפה הם הגיעו, מה הם רוצים, מה היכולות שלהם, או איך לחסל אותם (ראה 'הצלצול' ועוד הרבה מפלצות אחרות בסרטי אימה). היתרון שלהם על פני ערפדים הוא, שאם תראה מרחוק ערפד מתקרב אליך, לא תוכל לדעת שהוא ערפד, כי הוא נראה כמו בן אדם, הולך כמו בן אדם ומדבר כמו בן אדם. לעומת זאת, לזומבים יש הליכה מתנדנדת כזו, שכנראה באה להעיד כמה הם חסרי שכל. כך שמספיק להראות בסרט משהו כזה מתקרב לכיוון הגיבור, וישר יודעים שתיכף יהיה פה קצת טבח-זומבים.
שנית, פרט לאיפור הפנים (ואפילו זה לא הכרחי), זומבים לא דורשים טיפול מיוחד. בניגוד לערפדים, לא צריך לחדד להם את השיניים, ובטח שלא לדאוג לאפקטים מיוחדים. הם פשוט זמינים, ובמאות ואלפים.
וגם
1. מצב הביניים *שלנו* בין חיים למוות (אחרי הכל, למות זה די קל, ויכול להיות מאד פתאומי).
2. הריק המוחלט והמאיים של אחרי החיים.
3. הדמיון בין הזומבים לבין לא מעט אנשים (נו, אספסוף וכאלה). ובכלל יכולת ה"עדריות" האנושית (במשטרים דיקטטוריים ואחרים, נו.. אלה שגוררים הפסד בויכוחים).
לדעתי, הסיבה העיקרית לפחד מהזומבים
היא שהם מאלצים אותך להתעמת עם המוות כעובדה פיסית.
לדעתי, אף אחד לא מסוגל להפנים באמת את העובדה שהוא ימות, ושהגוף שלו, שהוא בסך הכול חומר אורגני, יירקב. התודעה האנושית לא מסוגלת להתמודד עם זה. אבל כשאתה רואה את הזומבים, ההדחקה הזו נשברת, ואתה מודע שוב לעובדה שגם הגוף שלך הוא זמני ומתכלה.
תשווה את זה לערפדים או רוחות רפאים, שגם הם יצורים "אל-מתים" – הם מייצגים צורה הרבה יותר "נקייה" של קיום אחרי המוות. אמנם זה עדיין קיום מקולל, אבל יש בו איזושהי רומנטיות, וקיימת בו מודעות. זה גורם לזה שנחשוב עליהם כעל סוג של המשך החיים. בגלל זה אפשר לכתוב ספר כמו "ריאיון עם הערפד", או "הרוח מקנטרוויל", ואתה יכול להזדהות איתם. הם בעצם מרככים באיזושהי צורה את העובדות הפיסיות הלא-נעימות של המוות.
וזה בניגוד לזומבים, שהם באופן מפורש וחסר עידון ערימות של בשר מתפרק ונטול תודעה, ומזכירים לנו, בצורה גסה וברורה, שגם אנחנו נהיה יום אחד כאלה. אם תוסיף לזה את העובדה שהם גוררים אותנו מייד באופן פעיל למצב הזה – אני חושב שזה מרכיב עיקרי בכך שהם כל כך מפחידים.
לפחות אצלי, כשאני רואה זומבים על המסך,
אני ממש לא חושבת עליהם כ"בין חיים למתים" או "יום אחד גם אני אמות". הם פשוט זומבים, והם נשרכים, והם שם כדי שיהיה את מי להרוג או ממי לברוח. זהו.
נראה לי שכדי להכיר בכך שגם אנחנו נמות, או כדי שיהיה לנו אכפת מהזומבים, צריכה להיות הזדהות כלשהי איתם. ואין סיכוי שזה יקרה, כי הם brainless.
אז למה הם מפחידים אותך, לדעתך? (אם בכלל)
בנוגע להזדהות, לא צריך להיות אכפת לנו מהזומבים. צריך להיות אכפת לנו – ובאמת אכפת לנו – מזה שאנחנו עומדים מתישהו להגיע למצבם הדוחה. ומזה שהם מנסים להקדים את ה"מתישהו" הזה.
הם לא מפחידים אותי,
וכשאני רואה זומבים, אני ממש לא חושבת על זה שאני עומדת להגיע למצבם, או שהם רוצים לגרום לי להגיע למצבם. אם כבר מחשבות על מוות, אני מאמינה שלאחר מותי לא אהפוך לזומבית או משהו כזה, אלא פשוט אשאר מתה. כמו שאמרתי קודם, מבחינתי זומבים הם פשוט בשר תותחים, שנמצא שם בשביל הקישוט. כמעט בכל הפעמים מפוצצים להם ת'צורה, ומכיוון שהיתרון העיקרי שלהם הוא במסה (כלומר, מבחינה מספרית), כמעט תמיד זה גם לא מעניין אותי במיוחד. גישה של Been there, Done that.
אם הם לא מפחידים אותך, ברמה שהם פשוט לא מעניינים אותך,
אז את לא בעמדה טובה להציע הסבר לשאלה למה הם מפחידים – או לפסול (מטעמי אי ההזדהות שדיברת עליהם) את ההסבר שלי.
Been there, Done that ? האם את רומזת לאיזשהו קרב-לחיים-ולמוות שניהלת עם עדת זומבים? תמונות, בבקשה!
בטח שאני בעמדה לפסול.
אתה טוען שאנחנו מפחדים מזומבים כי הם מזכירים לנו שנמות ונהייה כמוהם. אבל בתי הקברות מלאים באנשים שלא הפכו לזומבים. אם כך, למה לפחד?
מה עוד שהטענה שלי נובעת פחות מחוסר עניין, ויותר מתוך זה שנראה לי שמרבית הצופים לא מתייחסים לזומבים כמתים-חיים, אלא פשוט כמפלצות. בדיוק כמו שהמפלצת בארון מפחידה ילדים, בלי להיות מתה-חיה ובלי להזכיר להם שהם ימותו או שאין להם ארון בבית. הם מפחידים כי הם רעים, וכי הם מנסים לפגוע בגיבור הסרט. לא נראה לי שיש הרבה פילוסופיות מעבר לזה.
לא התכוונתי שאנשים פוחדים מזומבים כי הם חוששים לקום לתחייה
כזומבים, אלא שאנשים פוחדים מזומבים, כי זומבים הם גופות נרקבות. וככאלה, הם מזכירים להם את מה שהם מנסים להדחיק – את הנוכחות הפיסית של המוות שמצפה להם, ונראה כמו חוויה מאוד לא נעימה.
להגיד שזומבים מפחידים כמו כל מפלצת אחרת נראה לי מחטיא את הנקודה. עובדה שהרבה אנשים שמפחדים ממפלצות מסוימות, לא מפחדים מאחרות. אז כנראה שכל מפלצת עובדת על סוג קצת אחר של פחד.
ברור שאפשר להסתפק בקביעה שמפלצות מפחידות כי הן רעות, וכי הן רוצות לפגוע בגיבור. אבל אפשר להגיד את זה גם על "סינדרום", ולדעתי הוא רחוק מלהיות מפחיד כמו זומבי. אז אם מסתקרנים לחשוב מה הסיבה להבדל ביניהם (כמו בתגובה שהתחילה את הפתיל), יש מקום להרבה פילוסופיות מעבר לזה.
אני יכולה להגיד לכם מה מפחיד אותי בזומבים
קודם כל – השם שלהם. אחר כך:
א. הם תמיד נראים שיכורים (בטח יש שם אחלה מסיבה בין החיים למוות). אנשים שיכורים הם בדרך כלל בלתי צפויים. אי אפשר לדבר איתם בצורה הגיונית וגם לצפות שהם יבינו. מה שגורם לחוסר תקשורת וחוסר יכולת לדון בעניין המוות הקרב ובא בצורה תרבותית (בניגוד לערפדים, כמו שהזכרתם מקודם. הם עושים רושם של יצורים מאוד אינטיליגנטיים שאפשר לנהל איתם שיחה ארוכה ורבת משמעות אשר בה אתה תמנה את הסיבות שבגללן אין צורך שתמות, והערפד ימנה את הסיבות שבגללן הוא חושב שיש. לבסוף, לאחר כוס תה עם חלב, יוחלט למי יש את הטענה המשכנעת ביותר, ולאחר מכן – הוא ינשך אותך).
ב. הם נראים מהופנטים. הם הולכים אחד אחרי השני בעדר ובלהקות ונראה כאילו הם פועלים לפי משהו פנימי שאומר להם KILL KILL. הם כמו מכונות שאין אפשרות לעצור אותן, וכמה שתנסה – ככה רק יגיעו עוד.
ג. הם ממש לא יפים. כמו שהקוסם הזכיר, הם לא רומנטיים או מסתוריים או מתוחכמים כמו ערפדים או רוחות. אין להם קלאסה ואין מצב להתאהב בהם במקרה (כמו אנשי זאב, למשל, שעושים רושם של אנשים נורמליים כל עוד השמש נמצאת בשמיים). כשגוש גועל נפש מתקרב אליך – אתה לא מוקסם ממנו, זה פשוט מפחיד.
ד. כי ברוב המקרים, מאוד קשה להרוג אותם. הם לא מוכנים למות, או איך שתרצו לקרוא לזה… היה לי משחק מחשב פעם שהיו בו זומבים שהיו מופיעים משום מקום באמצע בית קברות. חוץ מהעובדה שהם היו ממש קריפיים בגלל ההליכה שלהם, היה צריך לירות בהם בערך 20 פעם עד שהם נפלו על הרצפה, ואז, אחרי כמה שניות בהם חושבים שהם מתים, הם היו מתעוררים עוד פעם. לא היה ברור כמה פעמים היה צריך לירות בהם עד שהם מתו סופית. שוב – אלמנט ה"בלתי צפויים".
אני יכולה להגיד לכם מה מפחיד אותי בזומבים
נראה לי שהגישה הכמעט אגבית לגבי זומבים של "שון עוף דה דד", היתה הכי מוצלחת.
הו, טוב, בואו נלך לפאב. אה, יש פה זומבים. או, אפשר לחבוט להם בראש.
זה היה סרט הזומבים הכי אמין שראיתי אי פעם, כלומר, ככה אנשים יתנהגו, כנראה…
מדוע התרנגולת חצתה את הכביש?*
לדעתי קודם אתה צריך לשאול האם מוטיב הזומבים ממשיך להתקיים בגלל טיבם של הזומבים עצמם או בגלל שהוא פשוט הפך למותג בפני עצמו המתקיים ללא קשר למה שעמד פעם מאחוריו. אני חושב שכשהתחילו להשתמש בזומבים בסרטי טראש-אימה היתה להם אמירה מקורית, ועם הזמן הם פשוט יצרו סאב-ז'אנר משל עצמם. היום רוב סרטי הזומבים הם הומאז'ים או פארודיות, הנוצרים על ידי מי שגדל על ברכי הז'אנר בעבר.
לעניין ההשוואה בין זומבים לערפדים אני דווקא חושב שהם שונים לחלוטין מבחינת האימה שהם אמורים ליצור, ואין מקום להשוות ביניהם. מההשוואה להלן תוכל גם ללמוד על דעתי באשר לגורמי האימה של זומבים:
• זומבים משחקים תפקיד בסרטי אימה של טראש וגור, ואילו ערפדים עובדים יותר על אימה פסיכולוגית.
• בסרטי זומבים יש בדרך כלל מספר רב ובלתי נתפס של זומבים שמנסים לתפוס את החיים ולאכול את בשרם (מלווה בתיאור גראפי של קורבנות מתפתלים וזועקים). הזומבים כקולקטיב מהווים מפלצת אחת, בעוד שבסרטי ערפדים בדרך כלל כל ערפד הוא מפלצת בפני עצמה.
• עם זומבים אין אפשרות לנסות ולהתמקח כדי להציל את חייך כיון שהם חסרי כל אינטליגנציה ומונעים רק על ידי דחף אחד בלתי ניתן לריסון (ומבחינה זו "הנוסע השמיני" דומה לסרט זומבים). הפתרון היחיד הוא להשמיד אותם לפני שהם מגיעים אליך. לעומת זאת ערפד הוא יצור אינטליגנטי שניתן לנסות להבין אותו, לדבר איתו ולשכנע אותו שבעצם אתה AB שלילי כך שלא באמת כדאי לו לשתות אותך, ובנוסף לא כדאי לו לשמור אותך כערפד לוויה למשך הנצח, כי תשעמם אותו למוות בוויכוחים מדוע שרה הספר טוב יותר משרה הסרט.
• חוץ מזה שמפגש עם ערפד או מסתיים במוות מהיר או בשינוי קריירה קיצוני, וכפי שאמרו יש לה גורמי משיכה מסויימים. מוות בידי זומבים מתואר לרוב כהרבה יותר ממושך וכואב (שוב, כי אין להם אפילו הבנה שהם גורמים מוות בייסורים).
• במקרה של הפיכה לזומבי יש מוטיב של איבוד שליטה מוחלט, של הפיכה ליצור הרסני חסר בינה, שיפגע במה שהיה יקר לו רגע לפני כן. כך כמעט תמיד בסרטי זומבים יש את הסצינה שבה דמות עומדת להפוך לזומבי ומתחננת שיהרגו אותה לפני כן. במקרה של ערפדים זה שונה; למרות שזה תלוי במיתוס הערפד הספציפי, עדיין אחרי השינוי יש מודעות ושליטה במידה מסויימת לפחות.
___________________
* מה זאת אומרת? כדי לברוח מהזומבים שרדפו אחריה!
התרנגולת שחצתה את הכביש
אתה טועה. הזומבים כבר תפסו אותה. כשהיא חצתה את הכביש היא כבר היתה זומבגולת. אפשר היה לראות את זה לפי ההליכה הסהרורית שלה, והעובדה שהיא מלמלה כל הזמן
נכון מאד – בהרבה סרטי זומבים, הצופה אמור לקפוץ מהכסא בגלל אפקט ה'בו!'. כלומר, במקום לנסות ממש להפחיד, וליצור משהו שיישאר עוד הרבה אחרי הסרט, היוצרים מסתפקים בדרך כלל בזומבי שמופיע משום מקום, מישהו שיושב בגבו לגיבור ומתברר שהוא זומבי שעומד לטרוף אותו (שיואו, לרגע לא ניחשנו!), או סתם משהו שמתבסס על חוק המספרים הגדולים. בעיני זה דומה לקומדיות שהולכות על סוג ההומור הכי צפוי וקל לביצוע, כמו סלפסטיק, בדיחות-הפרשות וכו'.
אגב, הזאתי שיושבת בגבה לגיבור...
שמדבר אליה ומתקרב אליה, כאילו אין לו שום סיבה לחשוד שהיא בעצם זומבית (זה לא שכל העיר הפכה לכאלה או משהו) עד שהיא מסתובבת "במפתיע" ומנסה לטרוף אותו –
מילא שזו היתה קלישאה עוד קודם, אבל לעשות את זה *פעמיים* באותו סרט? מה פול אנדרסון חשב בדיוק, שבין הפעם הראשונה לשניה נפל עלינו משהו כבד ושכחנו? אולי בעצם כדאי שאני אפסיק לשאול "מה פול אנדרסון חשב" כי ברור שהוא לא.
זה הפריע לי מסיבה אחרת.
אם לזומבים אין מוח, איך הם יודעים לעשות מארב כמו זה? זומבים לא אמורים לשבת בשקט באמצע החדר ולחכות, והם בטח שלא משמשים בפיתיון כדי ששאר הזומבים יוכלו להתנפל על מי שמתקרב לפיתיון. ובכל זאת זו סצינה שחוזרת בכל כך הרבה סרטים.
אולי היתה תכנית מעניינת בטלויזיה שהסיחה אותם מהמטרה (פרפר נחמד?)
שום בעיה.
לזומבים אין מוח כדי לדעת שזה חור בתסריט.
תודה לאל, לא ראיתי אף פעם סרט זומבים עם סצינה כזו
אני לא טוענת שאין חס וחלילה. אני פשוט שמחה שלא יצא לי לראות כאלה.
האישיות עושה את ההבדל
חלק מדיון ארוך ופורה בנושא. זה *לא* מסדרה ההיא, למרות שגם בה היו התיחסויות שכאן יעלמו בפוף.
האישיות עושה את ההבדל
מצד שני, גם הזומבים באנק-מורפוק לא היו כ"כ גרועים: הם היו פשוט אנשים שמתו אבל מוות לא לקח (לפחות לפי Reaper man).
לבנות תזה על פי משהו שפראצ'ט כתב זה לא דבר שאני אעז לעשות. הוא מתייחס לכול הסוגים של זומבים שיש. בדיונים כאן התייחסו רק לסוג אחד, הזומבים הספונטנים, שהם נטולי מטרה הגדולה יותר מטבח אקראי. אבל, יש עוד סוג, אלו זומביי הוודו שנשלטים על ידי גורם חיצוני (יש כאן איזה גרעין אמת).
בכל אופן כל הדיון הזה נגוע בגזענות, הכללות וסטריאוטיפים, ברור שאם הם היו בחיים, אף אחד לא היה מעז לדבר עליהם ככה. את אולי זוכרת גם את ססמתו של ארתור:
המממ, קולקטיב
נראה לי שיש כאן כמה נקודות קריטיות:
– הזומבים הם באמת קולקטיב: כמו עדת נמלים טורפות, רק בלי פעולה מסודרת. קולקטיבים נורא מפחידים אותנו, בעידן האינדיבידואליסטי (לכאורה או באמת, לא משנה) שלנו.
– הקטע של הבגידה המוחלטת בכל מה שניסית לעשות קודם גם הוא מזעזע משהו. למשל, הקטע שהכי הטריד אותי ב"המוסד" של אסימוב הוא הפרד (the mule), ההוא שיכול לשנות לאנשים את הדעה (להפוך אותם למאמיניו) בזכות יכולת מנטלית שלו, בשניה אחת. מטריד. בנוסף, כדבריך, זה גם אובדן שליטה – עוד משהו שמפחיד רבים מאיתנו.
– האלמנט של המוות שהקוסם הדגיש אכן משמעותי: הרי התרבות שלנו עושה ככל יכולתה להתעלם מהמוות, לייפות אותו ובעיקר להרחיק אותו. והנה, The Dead Are Back (כותרת בעיתון נישא ברוח בהמון סרטי זומבים).
אגב, כרגע סיימתי לראות את Resident Evil הראשון. החצי השני לא רע (וגם לא מבריק), אבל החצי הראשון – לפני שמופיעים הזומבים – פשוט מצוין. אני עוד עלול לחשוב שלאנדרסון יש שבריר פוטנציאל.
תיקונון: הכותרת היא ''The Dead Walk!''
אין לי הסבר לשום דבר.
בעיקר לא לסרטים של פול אנדרסון.
תופעה מנטלית מעניינת:
אתמול, כשראיתי את הסרט ב-DVD, נהנתי למדי, ואפילו בחלקים מאוד. אבל מאז, כשמדי פעם אני נזכר בסרט, בכל פעם קופץ לי לראש פרט לא הגיוני אחר (אם היית שואל אותי אתמול, הייתי אומר שיש בעלילה רק 3-4 אלמנטים ממש דביליים). במלים אחרות, ככל שאני חושב עליו יותר, החוויה נהיית מהנה פחות. בדרך כלל זה לא קורה לי: סיספונד זה סיספונד, וזהו. אבל כאן, כנראה שבזמן אמת המוח שלי פשוט היה מכובה, והוא מוחה בתוקף על ההתעללות שהוא עבר.
דעתי, כמי שעובד כרגע על מחשב זומבי
קודם כל, אני נוטה להסכים עם לונג (בהנחה שהבנתי את הכוונה) שהזומבים ברוב הסרטים הם לא יותר ממפלצות סטנדרטיות שרודפות אחרי הגיבור/ה. אני מעריך שברוב סרטי הזומבים, אלה יכלו להיות באותה מידה צ'יוואוות אטומיות עם מלתעות ברזל, מבלי לשנות בהרבה. סרט זומבים שעשוי כמו שצריך, אמור להכיל בבסיסו את היחס השונה בין מת-חי שעשה לך פעם בייביסיטר, לבין נמלים ענקיות, חייזרים וכד'.
מבחינתי, סצנה בה מופיע זומבי אחד, הנראה בתחילה כאדם רגיל, מפחידה בהרבה ממרדף של מאות זומבים חסרי פנים שאינם מתפקדים כיותר ממטרות נייחות. ההפיכה לזומבי פירושה מוות מנטלי, הגוף ממשיך לתפקד על אינסטינקטים בלבד ואין לך שליטה במעשיך. אנשים מפחדים מעצם רעיון המוות (והטוען שלא, סביר להניח שמפחד להודות), אבל הרעיון של מת-חי מזעזע מפני שאתה קיים כלא יותר ממכונה חסרת מודעות עצמית. עם זאת, לראש משפחה יהיה הרבה יותר מפחיד להפוך לזומבי בקרבת אשתו וילדיו, מאשר להומלס באמצע הרחוב. באותה מידה, למשפחה וחברים יהיה קשה יותר לחסל אדם אהוב, מאשר זר. לכן, אני לא חושב שמוטיב הזומבים הוא מה שבאמת מפחיד, אלא המניפולציות שניתן לעשות בעזרתו.
דעתי, כמי שעובד כרגע על מחשב זומבי
אתה מזכיר לי סיפור של סטיבן קינג, home delivery, שבו בעלה של אשה תלותית מאוד מת בחודשים הראשונים להריונה. כל המתים קמים מהקברים ורוצחים את המשפחות שלהם. כשהוא בא אליה, האינסטינקט האימהי נכנס לפעולה והיא מכסחת לו את הצורה.
נשארתי עם הרבה ~חומר למחשבה~. האם היא היתה נלחמת בו לו היתה לבדה? זה מפחיד להלחם בזומבים. היא לא רוצה להרוג את בעלה. היא היתה, כאמור, תלותית מאוד ועשתה את כל מה שהוא אמר לה- ועכשיו הוא קם עליה. אם היא לא היתה צריכה להגן על התינוק, איך היא היתה נוהגת?
הקשר הישראלי
אין בסרט יותר מידי דברים ראויים לציון. מה שכן, עודד פהר הוא לא הנציג הישראלי היחיד בסרט, חלק מצוותי הSWAT חמושים ברוס"ר הכחול לבן החדש, הוא התבור.
ובאמת היתה להם בעיית מבטאים. הם אפילו לא יכלו למצוא מישהו עם מבטא רוסי נורמלי, רק אחרי שהבנאדם התחיל לקלל הבנתי שהוא אמור להיות רוסי. גם אמרו את השם שלו אחרי זה, למען הסר ספק.
אה, ויש את מילה שנראית טוב כמו תמיד.
של "28 יום אחרי"?
מישהי מתעוררת בביה"ח אל עיר נטושה מלאה בזומבים ומתחברת לניצולים, נו באמת, קצת מקוריות מצד סרטי הזומבים.