במקור: Requiem
r a Dreamסf
במאי: דארן ארנופסקי
תסריט: דארן ארנופסקי,
יוברט שלבי ג'וניור
שחקנים: אלן ברסטין, ג'ארד
לטו, ג'ניפר קונלי, מרלון
וויאנס
מדי פעם אני משתדל ללכת לסרט שאני יודע עליו פחות מאשר על הפרסומות שמוקרנות לפניו. במקרה הזה, למשל, ידעתי שכשתגיע הפרסומת של סובארו אני אהרהר לעצמי שוב שאם היה לי כסף לקנות מכונית כזו, מן הסתם לא הייתי יושב באולם קולנוע מול מסך בגודל של חצי מנת פלאפל, אלא לוקח סרטים ב-DVD לקולנוע הביתי הקטן שלי. על הסרט עצמו, לעומת זאת, ידעתי רק שלבמאי קוראים דארן ארונופסקי, שהסרט הקודם שלו – 'פיי' – הוא ככל הנראה מצוין אם לסמוך על חברים ומבקרי קולנוע, ושיש לסרט החדש שלו שם שמעביר לי צמרמורת קטנה ונעימה לאורך הגב כשאני חושב עליו או אומר אותו בקול רם: 'רקוויאם לחלום'.
והלוואי והייתי יכול פשוט להגיד לכם שתפסיקו לקרוא ותלכו מיד עכשיו לראות את הסרט הגאוני, המושלם, הרציני, החכם, המטריד, המרגש, המפחיד, המייאש, המצחיק, המוזר, המעיק והנהדר הזה. אבל אתם לא תאמינו סתם ככה לכל המחמאות המתחרזות האלה, אפילו אם אני אספר לכם שבבוקר למחרת הצפייה בסרט לא זכרתי שום דבר מחצי השעה האחרונה שלו, ושרק בשעות הערב, באמצע העבודה, כשלרגע הייתי לבד ולא חשבתי על כלום, התקיפו אותי בבת אחת כל המראות והקולות של אותה חצי שעה כשהם מתנקזים לשנייה וחצי, ופתאום מצאתי את עצמי יושב ובוכה. ואני עוד חשבתי שעצם העובדה שהסרט גרם לי לבכות בשתי נקודות שונות לאורכו זה מדהים. אבל לבכות בקולנוע, בחושך, בזמן הצפייה, זה נוח. סרט שגורם לך לבכות בתאורת פלורסנט שעות אחרי שראית אותו, הוא הרבה מעבר למדהים.
וכשחושבים על זה, זה אולי מוזר, כי התסריט די פשוט: הארולד וטיירון הם שני צעירים שחולמים להגשים את החלום האמריקאי של עושר והצלחה בדרך ייחודית – כמשתמשי הירואין בעצמם, הם חולמים להיות סוחרי סמים. מריון, חברתו של הארולד, גם היא משתמשת בהירואין, חולמת להיות מעצבת ולחיות באושר ועושר עם אהובה. לאמא של הארולד, שרה, יש חלום פשוט יותר – היא רוצה סיבה לחיות. היא נרקבת לה לבד בבית דירות שמרבית דייריו זקנים כמוה, מבלה את שנותיה האחרונות בבהייה בספק-שעשועון, ספק-תוכנית הטפה ניו-אייג'ית ביזארית במיוחד.
כמו סרטים לא מעטים בשנים האחרונות, מ'רוצחים מלידה' ועד 'מועדון קרב', גם 'רקוויאם לחלום' מתאר חברה שמתחממת לאור הטלוויזיה. אלא שבפעם הראשונה, ההתייחסות היא לא רק לצעירים שגדלו עם הידיעה שהם עומדים להיות בראד פיט כשיהיו גדולים, וכיום נאלצים להתמודד עם היותם מלצרים במשכורת רעב (סליחה, קצת תסכולים אישיים). ארונופסקי מביא אותה בהפוכה וטוען שגם הזקנים, אלה שאנחנו טוענים שלא מבינים אותנו, גם הם מבלים חלק ניכר מחייהם מול המסך ומושפעים ממנו לא פחות. אצל הצעירים הטלוויזיה תופסת מקום נכבד בחיים כי הם נחשפים אליה בזמן עיצוב האישיות. אצל הזקנים היא תופסת מקום פשוט כי אין להם אף אחד אחר שיתמודד על התפקיד.
הסרט מחולק לשלושה חלקים, לפי עונות השנה. הוא נפתח בקיץ, כשהשמש זורחת על הדמויות, שמתחילות להגשים את חלומן. הארולד וטיירון עושים חיל בעסקי הסמים בע"מ, מריון מאושרת עם הארולד כמו שרק זוג צעיר, או מישהו מסטול, או זוג צעיר ומסטול, יכולים להיות. ושרה אימנו מקבלת טלפון מסוכנות שמלהקת מתחרים לשעשועוני טלוויזיה, ומתעוררת לחיים חדשים. לאחר מכן מגיע הסתיו ואיתו הנפילה (המילה האנגלית Fall היא דו משמעית כמובן). אני לא רוצה לספיילר יותר מידי, אז רק אציין שעד החורף המקפיא כל הדמויות מספיקות להתמכר למשהו בדרך אל הגשמת החלום האמריקאי הנכסף, בין אם זה הירואין או כדורי מרץ, כסף או טלוויזיה, שיחות עם המקרר או גלישה בעין הדג.
ולא, להבדיל ממה שמנסים למכור לכם, הסרט לא עוסק בסמים. מי שרוצה סרט דידקטי נגד סמים שילך ל'טראפיק' ויביא איתו משהו לקרוא כדי לא להירדם. 'רקוויאם לחלום' עוסק בסמים בערך כמו ש'מועדון קרב' עוסק באלימות – יש לזה אומנם תפקיד מרכזי בסרט, אבל זה רק אמצעי כדי לדבר על משהו אחר, שהוא די דומה בשני הסרטים: נחמן שניצקליין היה קורא לזה "הבלי החיים בעידן הפוסטמודרני". אני הייתי קורא לזה פשוט "החור הגדול הזה שפתוח לכולנו באמצע החזה", ואני לא מדבר על הפופיק.
אבל מה שעושה את הסרט זה הסגנון. אף פעם לא ראיתם דבר כזה. להבדיל מאיך שתאור העלילה אולי נשמע, זו ממש לא דרמה טלוויזיונית אפורה. לעזאזל, אפילו "קולנוע סוחף ווירטואוזי" זאת הגדרה קטנה מידי למה שקורה שם: מסכים מפוצלים שמתואמים זה לזה בצורה גאונית, עריכה שדוחסת משהו כמו 10 שוטים בשתי שניות, צילום מהמם ומיוחד, עריכת פסקול שהופכת כל סאונד שהוא למקצב מונוטוני מטמטם, סצינות הזיה ביזאריות כיד הדמיון הטובה והרעה והחולה גם יחד. אפילו האפקטים (ולהזכירם, זה סרט אמריקאי עצמאי) מופלאים ומצמררים. ואלה לא סתם קפריזות של במאי מתלהב. זה לא טרנטינו ולא הכפיל הבריטי שלו שמתעסק עם מדונה. הכל מנומק ברמות שאם אני אתחיל לנתח אותן מבחינה קולנועית, יאלצו לשנות את שם האתר ל"עין הקרנף". דוגמא קטנה בכל זאת: הארולד נוסע במונית לאחר שיחה קשה עם אמא שרה. הוא מתוסכל ומתחיל לבכות. פתאום קופצים על הצופה כעשרה שוטים, שכל אחד מהם יותר מהיר ממשק כנפיו של פרפר בסינגפור, כל אחד מהם מתאר שלב אחר בהכנת והסנפת חומר, וכעבור השנייה וחצי האינטנסיבית הזאת שמובזקת על הצופה, אנחנו חוזרים למונית, שם הארולד יושב אדיש, נטול הבעה לחלוטין, כאילו כלום לא קרה. הסיפוק שלו הוא מיידי, קליפי, טלוויזיוני. ההשפעה על הצופה היא משתקת. צריך לראות כדי להבין.
והשחקנים! אלן ברסטין, שהפסידה את האוסקר לג'וליה רוברטס (אני אכתוב את שוב כדי להשתכנע שזה אכן קרה: שהפסידה את האוסקר לג'וליה רוברטס!!), משחקת את שרה כמו שלא ידעתם שאפשר או שמותר. זה מעבר למשחק – ברסטין שולחת ידיים מחוץ למסך היישר אל בית החזה של הצופה, תופסת את הלב שלו ועושה ממנו קוועץ' במשך שעתיים. ג'ארד לטו, מי שהיה אנג'ל פייס ב'מועדון קרב', מוכיח בתור הארולד שהוא יודע לעשות הרבה יותר מאשר לרסק לעצמו את הפרצוף. ג'ניפר קונלי, היא הילדה שרה מ'לבירינט', גדלה להיות שחקנית נהדרת וכובשת, וגם למרלון וויאנס, שהוא למרבה ההפתעה אחד האשמים העיקריים בפרשת 'מת לצעוק', יש כמה רגעים מרגשים להפליא בתור טיירון.
כשהסרט נגמר, זאת שלידי הפטירה "איזה סרט דפוק", וכל מה שאני יכולתי לחשוב עליו הוא שאני רוצה לשבור לה את המפרקת, ושצריך להתקשר לאמא. יש דברים שאי אפשר להתמודד איתם לבד. אבל היה מאוחר, אז קניתי דיסק במקום. ככה אני מתמודד עם דברים, לפחות עד שיהיה לי כסף ל-DVD או לסובארו. ואת כל הדרך הביתה, פלוס כמה שעות כשכבר הגעתי לשם, הקדשתי למחשבה על השם של הסרט. 'רקוויאם לחלום'. כל כך עמוק, כל כך עצוב.
ואם יורשה לי, הייתי מבקש מכם רק לשכוח את כל מה שכתבתי כאן בטרם תלכו לסרט, ולזכור רק דבר אחד: כשנגמר סרט יש דחף והרגל לקום ולצאת מהקולנוע, ולא להישאר לקרדיטים, כי הרי למי אכפת מי היה עוזר שלישי בצוות סיירי אתרי הצילום. אבל הקרדיטים כאן זה לא שירות לצוות. זה שירות לצופה. ראיתי פעם בנאדם נדרס: אוטובוס פגע בו חזיתית והוא הועף 10 מטר קדימה. הוא לא איבד את ההכרה. התגובה האינסטינקטיבית שלו הייתה לקום וללכת, כאחוז אמוק. רק כשעוברים ושבים קפצו עליו והכריחו אותו לעצור ולהבין שהוא נפגע, הוא התחיל להרגיש שהוא שבר כמה צלעות, והסכים לחכות לאמבולנס. תעשו לעצמכם טובה, תישארו מול הקרדיטים, תקשיבו לסאונד שדארן ארונופסקי הלביש שם במיוחד בשבילכם, ותנו לסרט לשקוע.
סמאח נולד.
- אתר רישמי מוזר
- דארן ארנופסקי, במאי
- קלינט מאנסל, פסקולן
- ג'ניפר קונלי, שחקנית
- 3.14
ואני רוצה להקדים ולומר,
שאני אוטומטית מסתייג מכל ביקורת שמכילה אך ורק מילות הלל ושבח לסרט כלשהו (או ספר. או מסעדה. או משחה להברקת רצפות). הביקורת הזאת אושרה כמו שהיא רק בגלל שמר ברזל ידוע כאחד שלא מתלהב בקלות מכל דבר, ודן – אני כנראה אצפה בסרט בשבוע הבא, וחסר לך שהוא לא עומד בציפיות שזה עתה העלית.
לא רוצה להיות קטנוני, אבל הפופיק שלי, לפחות, לא נמצא באמצע החזה. סתם שתדעו.
פופיק
צודק, האמת ששמתי לב לזה אחרי ששלחתי לרד את הביקורת והנחתי שהוא יתקן את זה ל"אמצע הבטן". אגב פופיקים, במגזין "42 מעלות" שיתפרסם בקרוב יש כרגיל תמונות של אופנת רחוב, כשהדגש הפעם הוא על פופיקים, והפתעה – בין הפופיקים שיפורסמו תוכלו למצוא גם את הפופיק שלי, אם הוא לא יפול בעריכה (אבל לא תוכלו לדעת בכל מקרה, כי מדובר בפופיקים אנונימיים).
פופיק זה אופנה?
כשיעשו מאמר על קמיצות ברגל שמאל, תן להם את מספר הטלפון שלי. יש לי אחלה קמיצה בעולם, באמת.
מה אומר...
אין לי ביקורת על הביקורת…רק אומר ששוכנעתי ללכת לראות ת'סרט ,אז איתי הצלחת…..
אני מקווה שהסרט
הוא בדיוק כמו הביקורת משהו שמשאיר אותך בפה פעור, בראבו!
לא רק פה פעור,
גם לב פעור ושותת דם ועוד כמה איברים פעורים.
ותודה!
טוב, אז קודם כל
אני חושב שחשוב לדעת שהסרט הגאוני הזה מבוסס על ספר לא פחות גאוני, אני חושב שחשוב להזכיר שהפסקול או אחד מהפסקולים הכי יפים,מקוריים, מהפנטים שתשמעו בקולנוע, אני חושב שחשוב להבין שעכשיו 3 ימים אחרי הסרט אני ממשיך לחשוב עליו ולהזיל דמעות, שאתמול קניתי את הסרט בDVD (הוא יצא ביום ראשון) ולא ראיתי אותו כי פחדתי על הנפש הרגישה שלי, ושזה הסרט עם הכי הרבה בקורת על החברה בלי להטיף מוסר לשנייה אחת… ג-א-ו-נ-י הייתי יכול להמשיך ולכתוב עוד ועוד אבל דן ברזל כתב את זה יותר טוב ממני, סמאח נולד, אני עדיין שומע את השחפים בראש :(
בקשר לדויד
יכול להיות שאם ראית את הסרט בגרסת ה-DVD שלו, לא ראית את כל התמונה. הסרט הזה הוא מהנדירים שהוקרנו בארה"ב בלי לעבור את הצנזורה של ה-MPAA, איגוד בתי הקולנוע האמריקני. כלומר, הוא לא מדורג PG, לא PG-13 ולא R – הוא פשוט לא מדורג בכלל, אבל נחשב ל"למבוגרים בלבד" מאוד. דוקא נגד הדויד שלו נשמעו טענות שהגירסה שהוא מכיל היא מצונזרת ומרוככת. אם זה נכון, זה תקדים לא סימפטי בכלל.
לא, ראיתי אותו בקולנוע, ואז בDVD, ולא, הגרסה לא מצונזרת!!!
איפה שמעת את זה??? יש בDVD תוספות מעולות, מאחורי הקלעים, סצנות שלא נכנסו ושטויות, והכי טוב קריינות של הבמאי, הכי חבל לי שאין ערוץ רק של המוסיקה,
התפריטים מדהימים, פשוט הכל…
וכן, גם PI הוא סרט מדהים…
רגע... אז יש עליו הגבלת גיל?
רגע... אז יש עליו הגבלת גיל?
אם אני לא טועה,בארץ ההגבלה היא מגיל 16.
ורציתי להוסיף גם,שמאוד ניהניתי מהביקורת,ודן ברזל-יש לך אחלה שם!
אפשר לקבל את השם המדויק של הספר?
וגם את זה של הסופר? והאם זה תוגם לעברית (אם לא אני אקרא באנגלית)
לסופר קוראים
Hubert Selby Jr. לספר קוראים 'Requiem for a Dream'.
תודה רבה.
יש לך מושג אם זה תורגם לעברית? (עשיתי חיפוש באתרי אינטרנט של חנויות ספרים בארץ ולא מצאתי)
כנ''ל.
חיפשתי, לא מצאתי. כנראה שלא תורגם.
רקוויאם. לחלום בהקיץ
אחד הדברים הקשים שהיו לי בנוגע לסרט זה להשיג אותו. וידעתי שאני יבוא על שכרי, וצדקתי. הסרט סוחף אותך למקומות שנעים בין מציאות לדמיון בין הצלחה לכשלון אהבה והתמכרות. וכל זה ערוך אל תוך שוטים מדהימים שלא משאירים אותך אדיש לרגע. הסרט והתוכן שבו גורמים לך לעצור ולחשוב ושוב לחשוב ואז להבין את המסרים שבו. הדמויות נעות בין הקו הדק של הצלחה וכישלון בחסות ההתמכרות הפרטית של כל אחד. הדילוגים בין עונות השנה מעצימות את הרגש והמלנכוליות של הדמויות. הסוף מרגש וסוחף כדימוי לנסיעה על 200 קמ"ש בכביש ישר בצירוף פלאשבקים מצמררים ולבסוף התנגשות עוצמתית בקיר. כמה מצמרר ומרגש ככה אמיתי.
אתר הסרט-אם זה לא האתר הכי
מוזר ומעניין שראיתי בחיי,אז זה בטח אחד המוזרים מבינהם.
לא ממש הגעתי עד לסופו,אבל נראה לי שהסוף עוד היה רחוק.
יש משהו שהגיע?
האם בסוף נותנים איזשהו מידע על הסרט?
או שכולו מלא בשיגועים פלאשיים ותמונות מרצדות?
יו,ממש היה כיף,ומבלבל(ומפלבל)
אני (חושב ש) הגעתי לכולו
אחרי יותר משעה של גלישה קדימה אחורה והצידה (+ שימוש בכפתורי הבקרה של הפלאש), אני חושב שהלכתי ברוב הthreads של האתר. (לא מצאתי את הthread של Tyrone)
מסקנות:
1. האתר מיועד למי שכבר ראה את הסרט (אני ממליץ לא לראות אותו לפני שרואים את הסרט).
2. האתר משמש ככלי להתמודדות/השלמה/חוייה מחדש של/עם ההתרחשויות בסרט.
3. פלאש הוא כלי אומנותי פורץ גבולות. למי שאוהב/מתעניין בזה מומלץ להתחיל בקונספציה:
http://www.exego.net/
תרפיה
איזה דיסק קנית?
תרפיה
Acquiring The Taste של Gentle Giant האלוהיים
טאח. טאח. טאח.
קודם כל, זאת ביקורת ממש טובה שגרמה לי לרצות לראות את הסרט בהקדם האפשרי, ובאמת זה מה שעשיתי.
הכותרת זה הרושם הכי ממצה שלי ממנו. הסרט הזה הוא פשוט כמו מכה לתוך הפרצוף. הוא מניפולטיבי בצורה מדהימה. הוא לא נותן לך להרגע לשניה. משהו רע קורה, אתה חושב שעכשיו יתנו לגיבורים כמה סצינות להרגע, להתאושש, אבל לא, שניה אחר כך יקרה משהו יותר גרוע. ושניה אחר כך – משהו עוד יותר גרוע. כל דבר בו, החל מהמוזיקה הנהדרת וכלה בכל השוטים הקצרים-קצרים, דוחף לך לתוך המוח את כל הסרט. לקראת סוף הסרט הרגשתי כמו אלכס דה לארג' בתפוז המכני, יושבת שם עם עיניים פעורות ונאלצת לראות את הזוועות האלו ולא יכולה לא להפסיק אותן, ולא להפסיק להסתכל.
ושיהיה ברור, זה היה סרט מצויין.
ועוד משהו. לסרט הכינותי מראש ידיד חסין מבחינה אמוציונלית, ולמרות זאת, בסוף הסרט הוא ישב בכסא עם מבט אומלל ומלמל: "זה רע, רע, אינקוויזיציה!". "אז לא אהבת את הסרט?" שאלתי. "לא" הוא אמר, "להיפך, אהבתי מאוד".
מאוד משונה
השניים שראו איתי את הסרט היו איתי באותה דיעה: סרט משעמם, מאנייריסטי, מייגע ואוטיסטי, שמחפה על חסרונותיו העלילתיים בכל מני שטיקים פאתטיים, שההצדקה היחידה להכללתם היא רצונו של הבמאי לזיין סטודנטיות מטופשות לאמנות.
פס-הקול של הקרונוס קווארטט יכול להוות נחמה מסויימת, מלבד נעימת הנושא, שדומה כי להלחנתה לא הוקדש זמן רב יותר ממשך נגינתה.
בקיצור, מומלץ מאוד להתרחק. גועל נפש אפשר להשיג היום גם בפחות משלושים שקל.
הידד,
קלעת לדעתם (המוזרה) של מיטב מבקרי ארצנו. קל לי מאוד להבין אנשים שלא אהבו את הסרט הזה (אני חשבתי שהוא מדהים, אבל לא הייתי שולח אליו את רוב האנשים שאני רוצה בטובתם), אבל קשה לי מאוד להבין חלק מהטיעונים נגדו. משעמם!? חסרונות עלילתיים!? אין לסרט המון עלילה. הוא מספר סיפור פשוט. מה הבעיה עם זה?
יאיר רווה
שהוא אחד הבודדים בקרב מבקרי ארצנו שממש אהב את הסרט (אנדרסטייטמנט), הקדיש היום חלק מהמדור שלו ב"העיר" לשאלה כיצד רוב מבקרי הקולנוע בארץ פטרו את הסרט כשטיקי א-לה גיא ריצ'י במקרה הטוב וכמביך, מעצבן וגרוע במקרה הרע (נחמן כתב: מתמודד על תואר הסרט הגרוע של השנה).
המסקנה הלא חד משמעית שלו היא שביקורת הקולנוע הפכה שאננה מידי, ואיבדה את הרלוונטיות שלה ואת היכולת לזהות יצירת מופת בזמן אמת. הוא העלה את השאלה המעניינת כיצד היו מגיבים המבקרים אם "התפוז המכאני" היה יוצא היום.
אגב, אני הייתי רוצה להעלות כאן שוב תיאוריה שנונו העלה בזמנו בהקשר ל"רוקדת בחשיכה" – טיב היחסים עם אמא כאומדן ליכולתו של אדם להתרגש מסרטים. אני ממש מתחיל להרגיש שיש בזה משהו (אך עדיין חושב ש"רוקדת" הוא סרט מחורבן).
רקוויאם לרוקדת
את 'רוקדת' עדיין לא ראיתי, אבל נראה לי שאת רוב הטענות כלפיו אפשר לטעון גם נגד 'רקוויאם לחלום'. נכון, הוא אפקטיבי מאוד, אבל מה החכמה? גם פטיש בראש הוא אפקטיבי.
רקוויאם לרוקדת
שאלה מעניינת. אבל נדמה לי שהתשובה נמצאת במקום מאוד אפור ולא ברור, שקשור למשהו ערטילאי לחלוטין והוא האמון של הצופה בבמאי. בקצרה – לארונופסקי האמתי, לפון טרייר לא (ולביורק כן, מה שיצר אצלי קונפליקט קטן בזמן הצפיה בסרט, אבל הסלידה מפון טרייר הכריעה את הכף).
שאלת האמון בבמאי נכנסת, אני חושב, רק כשהבמאי מטלטל אותך רגשית באופן יוצא דופן, ואתה שואל את עצמך האם הוא מטולטל איתך או עומד מהצד וצוחק עליך.
מסכים איתך
קודם כל אני חושב שאין שום מקום להשוואה בין שני הסרטים האלו.
בעוד פון-טרייר יוצר סרט חסר טעם, חסר קולנוע, אנמי ומשעמם העולם של 'רקוויאם לחלום' מכניס אותך לState Of Mind שונה לגמרי.
הסרט מלא ברעיונות ויזואלים חדשים ומבריקים, הסרט הזה מדבר על ההתמכרות לחלום ועל ההתנפצות שלו ומעביר את זה דרך התמכרויות לסמים שונים, הזעזוע בו לא נועד רק למטרות רגשיות מניפולטיביות כמו 'רוקדת בחשיכה', אלא מראה את האנשים האלו ערומים כמו שאף אחד אחר לא היה מראה אותם.
ההתעסקות בסמים לא נקייה כמו בסרטים כמו 'טראפיק', דארן ארונופסקי לוקח על עצמו להראות לך את עולמו הפנימי של המכור, חוכר את ההתמכרות לחלום. הוא לא סרט שאתה צריך לבכות בסוף ולחשוב "אוי, זה כל כך עצוב" אלא פשוט סרט שאתה צריך לראות אותו ולחשוב.
מאוד מאוד קל לקטול את הסרט הזה, הרי בימינו קמים במאים צעירים על ימין ועל שמאל, כל מיני אנשים שמתיימרים לעשות קולנוע טוב כמו דיויד פינצ'ר לדוגמא, אנשים שבאים עם קולנוע שהוא כאילו מקורי אבל בעצם לא.
אז דארן ארונופסקי בא עם משהו באמת מקורי, חדש ומדהים, נורא קל לשייך אותו לגל הזה של הבמאים ולזרוק אותו הצידה. ולא רק שקל, גם מאוד טרנדי.
מדובר ביצירה ענקית, וחבל שהרבה מבקרים בארץ לא יודעים להכיר בה.
את הביקורת הכי מגוחכת כתב יקיר אלקריב שדיבר על הסרט כסרט שהמסר שלו הוא "סמים זה רע" וזלזל במסר בציטוט "נו, נניח", אז קודם כל הוא כנראה לא הבין שהסמים הם לא המסר, ודבר שני הרמיזה שלו לזה שסמים, כמו הירואין הם לא דבר רע מחפירה.
ואז הוא משווה את הסרט ל'טראפיק' שזה לפי דעתו סרט חתרני על סמים.
כן, כן!! בדיוק!!!
האמינות היא כאן המפתח.
ב"רוקדת" היה ברור שמר פון-טרייר זמם לו לעשות סרט שיעבוד שעות נוספות על בלוטות הדמע של אנשים, והתוצאה היא מניפולציה גסה ובולטת שאצלי יצרה תגובה צינית קשה ופרצי צחוק בלתי נשלטים במהלך הצפייה. כל מה שהיה חסר לי הוא כיתוביות "נא לבכות" בשולי המסך. גם אם מר ארנופסקי החליט שיהיה מאוד נחמד לזעזע כמה וכמה צופים, הוא הצליח להסוות את מזימתו זו. האיכס הקולנועי אינו המטרה, אלא האמצעי. לעומת הרוקדת הגוססת, ב"רקוויאם לחלום" המניפולציה קיימת, אך נסתרת. אתה נשבה בעלילה ולא נגרר לתוכה על ידי עדר רוטווילרים רעבים. התוצאה היא ש"רקוויאם" גרם לי לשבת ולתהות עליו גם למחרת היום בעבודה (תוך ביזבוז של כספי החברה) וגדולתו היא, בין היתר, בעריכתו המצויינת לדעתי.
"רוקדת" הוא נפיחה פסאודו-אומנותית ו"רוויאם" הוא הסרט ה'אמיתי' מבין שניהם. אגב, הדברים היחידים שמצילים את "רוקדת בחשכה" מתהומות הנשייה הביקורתיות שלי הם ביורק וקטעי המיוזיקל שעוד איכשהו משווים לטיטאניק המרטט הזה נופך קצת יותר יצירתי.
פטיש אפקטיבי
הסרט הזכיר לי מבחינת הזעזוע שבו את הסרט בלתי הפיך ואני מתלבטת כל הזמן אם אכן זה שסרט מזעזע הופך אותו לסרט טוב למרות שאחרי מחשבות רבות,לא אהבתי את בלתי הפיך ואת רקויאם לחלום אהבתי ללא ספק
סרט איום ונורא
'רוקדת בחשיכה' הוא אחד הסרטים הכי רעים שראיתי.
הוא לא מרגש, לא היה אכפת לי מאף דמות.
הוא לא מעניין.
והוא מצולם כמו סרט וידאו בייתי.
לארס פון טרייר הוא פלצן מארץ הפלצנים, הוא מגיע כשבאמתחתו כל מיני מניפסטים מטומטים שבעצם הופכים את העובדה שהסרטים שלו נראים כמו זבל לאומנות עמוקה ולבחירה מוצדקת.
ובכן, הויז'ואלס בסרט הזכירו לי את הויז'ואלס בסרט 'Redneck Zombies' וידאו מכוער.
יש לזה צידוק? לא.
יש לזה תירוץ פלצני ומטומטם? כן.
אבל פון טרייר הוא במאי אירופאי נחשב, אז כל דבר שהוא עושה זו יצירת מופת.
ההשוואה הכי טובה היא לצייר מאוד מפורסם שלוקח דף, מצייר עליו קו אלכסוני ומוכר את הציור בהון עתק, בגלל שיש לו שם כצייר גדול אז העבודה הופכת ליצירת אומנות עמוקה ומשמעותית.
בולשיט. פון טרייר לא עושה קולנוע, הוא עושה סרטי וידאו ביתיים. המקום היחידי שהייתי מקרין את הסרטים שלו שם הוא תוכנית הטלוויזיה:
רק ששלו לא אמריקאים ולא מצחיקים. חבל.
פון טרייר - סיפורו של פלצן
הגבול בין פלצן לגאון הוא דק מאוד ואולי אפילו לא קיים. גרינווי, לינץ', קיובריק – קשה למקם אותם, כי הם עוברים את הגבול הזה כל הזמן (דעתי האישית: לינץ' אפס, גרינווי בעייתי, קיובריק גאון). ופון טרייר מצטרף למועדון האקסלוסיבי הזה.
למי שחושב שפון טרייר הוא סתם פלצן אירופאי שמצלם במצלמות וידאו, כדאי לחזור לסרטים המוקדמים שלו, ובייחוד ל"רכבות לילה" המופתי, שממציא שפה חדשה לא פחות עשירה מזו של "רקוויאם". ואורן – גם השפה של "האידיוטים" שמעוגנת במניפסט מטופש (או גאוני, או גם וגם) היא ייחודית ומוצדקת לחלוטין.
כל כך לא מסכים
ההערה הזאת ממש לא במקום. קל מאוד לפטור את עצמך מלהתעמק בפון -טרייר ולטעון שהוא 'פלצן' ולהשוות אותו לצייר לא מוצלח במיוחד.
אני, כנראה בניגוד לדעת הרוב כאן- הרגשתי משהו אמיתי ברוקדת, ולא משהו מזוייף. באתי לסרט בלי אף דעה מוקדמת על פון טרייר ויכולתי להישבות אליו, והלרגיש אותו- הרבה יותר מאשר הרגשתי את רקוויאם. בניגוד לרקוויאם, שם הרגשתי שאני מתפעל, עומד מהצד ומרחם על הדמויות ואל התהום שאליו הן נופלות, ברוקדת הרגשתי שאני נופל יחד עם ביורק אל התהום שלארס חצב לה.
הטענה שזה וידאו בייתי מגוחכת, כי ללארס היו את התנאים לצלם את הסרט בצורה חלקה וברורה- אבל הוא בחר שלא. בחירה שלדעתי, יש איתה את הצדק.
אנשים נוטים לשנוא אותו, אבל אסכים אם זה שהתריס נגדך לפני- מספיק שתראה את רכבות לילה כדי לראות איזה שפה קולנועית המציא פון טרייר. כמו ברוקדת, גם שם- הוא הביא אותך להזדהות מוחלטת עם הדמות, והתחושה שעמה יוצאים מרכבות לילה קשה בהרבה יותר מאשר ברוקדת וברקוויאם. שם הוא סוחף לא להידרדרות אלא לגיהנום, ומצדיק את הכל בפסקול מדהים, ובקריינות מהפנטת.
לארס לא פלצן. הוא המציא לא פחות מדארן, והקדים אותו בהרבה. מה שלארס ניסה ליצור עם כל המניפסטיים המטומתמים לדעתך- זה לא יותר מלקרב את הקולנוע העצמאי לצופים- דוגמה 95 אומנם די נכשל, אבל הסרטים שיצאו תחת האמתחתה הזאת היו טובים לא פחות מהרבה מאוד סרטים 'אומנתיים' אחרים שיצאו בזמן האחרון. תראה את החגיגה למשל, של תומאס ויטנברג, שהשתמש בעשירית מהאמצעים בהם השתמש דארן- אבל הצליח לגרום לשפה הקולנועית הדלה, לבטא כל כך הרבה…
דוגמה 95 נכשל?
לפי אילו קריטריונים בדיוק?
המניפסט לא בא לכבוש את הוליווד. הוא אפילו לא בא לכבוש את תעשיית הקולנוע הדנית. הוא בא להעלות מודעות ולעורר דיון, ואת שני אלה הוא עשה מצוין, ועיניך הרואות שהדיון נמשך גם כיום, ושמייק פיגיס מוציא סרטים שמושפעים מרוח זו, ש"פרוייקט המכשפה מבלייר" מחקה אותה, ושיותר ויותר במאים, עצמאיים וממסדיים כאחד, מתחילים לשחק בוידאו ובהפקות קטנות, ששמות דגש על משחק ותסריט (קרוננברג עשה את זה לפני שנה בסרט קצר, ומי שיודע איך אפשר להשיג אותו יבורך).
דוגמה 95 נכשל?
אני חושב שלדוגמה הייתה שאיפה הרבה יותר גדולה מלעורר דיון, נראה לי שלראס ותומס, כשתכבו, רצו קצת יותר מתשומת לב ולעורר דיון- אלא להקים איזה סוג של קולנוע מחתרתי, גל חדש. הבעייה 7 שנים אחרי- שמעט מדי אנשים, גם בין אלו שצורכים 'קולנוע עצמאי' צפו בזה, וקשה מאוד להשיג סרטי דוגמה.ובין אלה שיצאו, יצאו גם לא מעט כאלה שפישלו, לדעתי לפחות.'השיר האחרון של מיפונה' למשל- לא רק שלא היה ברור שהוא דוגמה עם כל ריבויי הלוקיישנים שם, העלילה הייתה מאוד צפוייה וזרמה בדיוק בקצב שנצפתה-ידעת מה יקרה, ומתי….
עוד בעייה עם הדוגמה, זה אנשים שמתחילים להאמין במניפסט כזה, שהמשחק והתסריט הם האלוהים של הסרט- ואז פתאום מגיע סרט מהפכני כמו רקוויאם ואומר: משחק ותסריט חשובים, אבל הסגנון הקולנועי עושה את הסרט. סרט כמו רקוויאם הוא בדיוק ההפך מדוגמה.
הכוונות של פון טרייר
תחום אפור מאוד. אפשר רק לנחש, מאחר והבנאדם מקפיד לסתור את עצמו במידת האפשר ולשמור על אמביוולנטיות תמידית.
הניחוש שלי, שאעז ואומר שהוא דיי מושכל, הוא שפון טרייר רצה בעיקר לעורר דיון ברמה הגלובלית ולהתנסות במשהו חדש ברמה אישית. המניפסט כולל אומנם את ההצהרה כי מדובר ב"גל חדש" פנאטי במיוחד, אך כל מי שקרא ראיונות עם פון טרייר או וינטרברג, שניסח איתו את המניפסט, יודע שכל המניפסט הזה נכתב ברוח שטות, כחצי פארודיה על מניפסטים אומנותיים.
ושים לב לסרט של פון טרייר "האידיוטים", שבן השאר חוקר את עמדתו ביחס ל"דוגמה 95" – קבוצה של אנשים שהולכים אחרי עקרונות קיצוניים ואנטי בורגניים, ומה שהם מקבלים מזה. וזה סרט מאוד אמביוולנטי.
פון טרייר ווינטרברג, שניהם הצהירו ש"דוגמה" הוא לא יותר מהתנסות, שאחרי שאתה עובר אותה אתה לוקח ממנה מה שאתה צריך וחוזר לעשות מה שבא לך. כמו פון טרייר שגילה את הוידאו והאילתור ורתם אותם ל"רוקדת". "דוגמה 95" היא הויפאסאנה של הקולנוע.
וכמו שויפאסאנה לא באה על חשבון החיים, אלא בתור הפסקה קטנה בהם שעוזרת לך להמשיך את החיים מתוך מודעות טיפה שונה, כך גם "דוגמה". ועל כן זה לא ההפך מ"רקוויאם".
"דוגמה 95" אומנם לא הפך למונח ששגור בכל בית, ושמסוקר ב"מגזין" של גלובוס (הוא עוד קיים?), אך הוא כן השפיע. שפילברג ולוקאס ראו את הסרטים. פינצ'ר אמר ש"החגיגה" גאוני. מרבית מקבלי ההחלטות והיוצרים בהוליווד ראו אותם, והתפלמסו עליהם.
האספקט היחידי בו הם נכשלו במידה מסויימת הוא שאף במאי בעל שם עולמי לא נרתם לפרוייקט, מעבר לפון טרייר.
אגב, באופן אישי, אני שמח ש"מיפונה" הוא סרט מחורבן (דעתי האישית, כמובן. רוב העולם חולק עלי: מבין סרטי ה"דוגמה", הוא הרוויח הכי הרבה כסף, ונחשב לאחד הסרטים הדנים המצליחים ביותר בכל הזמנים). זה רק הוכיח ששום מניפסט אינטלקטואלי הוא לא בהכרח ערובה לאומנות טובה.
הכוונות של פון טרייר
אם ככה, בכלל לא צריך להתייחס לדוגמה כאל גל חדש, אלא כהתנסות חד פעמית שכדאי שבמאי יעבור? גם בזה יש משהו,כי בעשיית סרט דוגמה אני מאמין שבמאי לומד הרבה מאוד, כי ככל שמתחמים במאי בתוך גבולות- הוא צריך יותר יצירתיות כדי לפרוץ החוצה. כמו למשל תומאס ויטנברג, שפשוט לקח את כל האמצעים הקולנועיים הסטנדרטים, הנדושים- והפך אותם ליוצאי דופן בחגיגה. כמו למשל, העובדה שמי ששם לב- ללונג שוטים (המועטים , יש שניים בולטים ועוד כמה שמוגדרים כלונג שוט אך בעלי תפקיד אחר) יש משמעות שחוזרת על עצמה- ביחס של כריטסיאן בתוך המשפחה וכו'.
או למשל, התבנית הקבוע של 'הואקום' בסרט- היה סוגר 2 דמויות בחדר, מכונית או כל מקום סגור אחר- נותן להם טריגר לריב, עד שהיו מתפוצצים. והקטעים האלה היו משוחקים מדהים….
גם הדמויות בסרט הזה היו הכי מעניינות שפגשתי. הן היו אמיתיות, מקוריות ובכל פעם התעלו על עצמם- והתאימו כל כך לאפיון ולהגדרה שלהם….
אני לא חושב שהחגיגה זה סוג של התנסות, החגיגה לדעתי לקחת את ברצינות את הדוגמה כגל.
יכול להיות שהאידיוטים (שנמנע ממני לראות, לא הצלחתי להשיג באף ספריית וידאו-והאוזן מאוד רחוק ממני) הוא אכן סוג של התנסות-אבל לא כך לגבי כל הסרטים….
אל תבלבל
בין סרט שנעשה כהתנסות ובין סרט שנעשה כנסיון לא רציני. "החגיגה", כמו "האידיוטים", היא יצירת מופת מוקפדת בדרכה, וזה לא סותר את ההנחה שהסרט נעשה כהתנסות (אגב, סרטו הקודם של וינטרברג, ששמו פרח מזכרוני, היה דיי סתמי ובנאלי).
אם כי נכון כי ההבדל העיקרי בין הסרטים והקשר שלהם למניפסט הוא שוינטרברג עשה סרט שהוא מטאפורה לנכונות המניפסט (קריסטיאן הצעיר המעורער והפרובוקטיבי חושף את עוולות הדור הקודם ורקבונו), בעוד שפון טרייר עשה סרט שהוא מטאפורה לאמביוולנטיות של המניפסט (חבורה הולכת בעקבות עקרונות רודפי-אותנטיות ומגלה כמה דברים מטרידים בדרך). ואציין רק שזה רובד אחד מני רבים בשני הסרטים.
בכל אופן, לדעתו המורחבת של וינטרברג על "דוגמה 95", לאחר עשיית "החגיגה", אני מפנה אותך לראיון המרתק הבא:
http://www.tvropa.com/tvropa1.2/film/dogme95/news/interview/vinterberg_interview2.htm
שתי הערות שוליים ובקשה
1. לא ראיתי את 'רוקדת' (אולי אראה אותו השבוע) אבל ראיתי את 'רכבות לילה' והוא ללא ספק אחד הסרטים שיוצרים אימפקט חזק באופן נדיר. כך גם, לדעתי, 'לשבור את הגלים'. כך שאין לי ספק שפון טרייר איננו פלצן, אלא מי שבאמת מנסה לבטא את רחשי לבו.
2. הדיון על 'דוגמה 95' מרתק, במיוחד בהתחשב בכך שהשבוע הגיע לארץ עוד סרט שנוצר בדוגמה הזו, 'איטלקית למתחילים', שהוא סרט הדוגמה הראשון שנוצר ע"י אישה (בקולנוע 'לב' פמפמו את הפרומואים לסרט הזה כבר כמה חודשים, כאילו זו איזו יצירה ענקית. מישהו מכם שמע על זה משהו?)
והנה הבקשה: למה שמישהו שיודע הרבה על 'דוגמה 95' לא יכתוב איזה 'בכללי' על החבורה הזו, המניפסט שלה וכן הלאה? זה ודאי יעניין את עורכי 'עין הדג' וישמש כמקום טוב יותר לנהל דיונים על הנושא.
איטלקית למתחילים
ראיתי. חמוד מאוד. עוד אחד מסרטי ה"דוגמה" שגם הצליחו כלכלית ברחבי העולם, אולי בגלל שכמו "מיפונה" הוא חמוד, ידידותי, מצחיק, חם, אוהב ובשורה התחתונה בנאלי כמו 827 סרטים דומים שנעשו לפניו. וחמור מכל – זוהי קומדיה רומנטית ברמ"ח איבריה (ו"שבועת הצניעות" של ה"דוגמה" אוסרת, כזכור, סרטי ז'אנר בדיוק בשביל להימנע מהבנאליות הזו).
אבל בתור יומית – כן, בכיף, למה לא? בובה של סרט.
אגב, אם כבר סרטי "דוגמה" – אני מחכה שמישהו יטרח להביא את "המלך חי", סרט ה"דוגמה" הרביעי מ-1999, שיצא לא הרבה אחרי שלושת הראשונים שכן הופצו בארץ. ויש לו שני יתרונות שלא היו לסרטים הקודמים: הוא באנגלית, ויש בו שחקנית אחת מפורסמת (ג'ניפר ג'ייסון לי). כמו כן, טוענים שהוא טוב. למרות שהוא כבר יצא בוידאו (האם אפשר להשיג באוזן? לבדיקתכם).
לכתוב "בכללי" על ה"דוגמה" נראה קצת לא לעניין, לא? עבר זמנו. ההשפעות של ה"דוגמה" זה נושא קצת יותר רלוונטי.
באייל הקורא
יש כתבה שליוותה את צאת 'החגיגה' ומספרת בכלליות על הדוגמה, החוקים והרעיון מאחוריה.
גם בקבינט יש
חלק א'
http://www.hacabinet.co.il/html/middle_html/dogma-a.html
חלק ב' (ספוילרים לאידיוטים)
http://www.hacabinet.co.il/html/middle_html/dogma-b.html
באייל הקורא
http://www.haayal.co.il/story.php3?id=275
הבעייה של דוגמה 95
הייתה שהוא לא התקדם. היום הוא כבר היה אמור להגיע עד לדוגמה XP.
הבעייה של דוגמה 95
גדול :-)
יאיר רווה
http://www2.iol.co.il/hair/tarbut/364682.stm
מאוד משונה
תראה, כשראיתי את הסרט, היו רגעים שהקפצתי את הרגל בעצבנות (יש לזה מילה בעברית?), והבטתי במסך במין "נו, מה הלאה, רוצים קצת התרחשות".
היו קטעים שנראו לי מיותרים, אבל בגדול הסרט הזה כן עבר את סף הגירוי שלי.
אולי אלה שחושבים שהוא לא טוב כבר רגילים לסרטים מסוג מסוים וקשה להם לקבל דרך אחרת לעשות סרט (למשל: חוסר עלילה במובן המקובל), אולי זה קשור למידת ה"אומנותיות" שהבמאי מנסה להקנות לסרט (כמו למשל בסוגיה 'בלתי שביר' – סרט טוב או נפילה של הבמאי-ההוא-שאי-אפשר-לזכור-את-שמו, או בעצם כמעט כל סרט סיני: יצירת פאר או שעמום מרדים).
מהבחינה הזו אני מצאתי את 'רקוויאם' יפהפה, בין השאר כי אהבתי את טשטוש הגבולות בין המציאות לדמיון.
רק דבר אחד לא הבנתי – מה זה סרט מאנייריסטי?
ועדיין איני בטוח מה דעתי על הסרט.
הוא הצליח לרגש, לעצבן, לשעמם, ולרתק. אולי קיצוץ בחצי שעה היה עושה עם הסרט טוב?
מה שכן, יצאתי מהסרט הזה אופטימי ביותר –
אח! אילו חיים נפלאים יש לי!
אולי קיצוץ של החצי שעה האחרונה היה עוזר כאן. ממש, אבל ממש, לא אהבתי את הסיום של הסרט. יותר מדי בוטות וגועל נפש. יכלו לחסוך מאיתנו את הגרפיקה ולחסוך לנו את הבחילה.
נראה לי שהסיום המחליא (שלא תורם לשום דבר) הוא מה שהופך את הסרט מגאוני לפלצני, מיצירת אמנות לסרט קאלט סוג יין.
שכחתי!
סחטיין. 15-0 לך. ניקוד של טניס.
אבל אני על שלי עומד – הסרט היה יכול להיות יצירת אמנות אם היו מעדנים את הסיום שלו קצת. לא מבחינה עלילתית. לא בהרבה. רק מבחינת הפיכסה פקטור. כבר אמרו לפני (היצ'קוק? שייקספיר? מני פאר?) שבמאי טוב יכול להפחיד הרבה יותר עם פייד טו בלאק ממוקם היטב מאשר עם שני ליטר קטשופ ואמן איפור. אז במקום מאסטר פיס קיבלנו עוד סרט עצמאי של במאי מוכשר מאד שמנסה להיות ילד רע. חבל.
לפעמים רמת הפכסה דרושה
ארונופסקי לא מנסה לזעזע אותך בכח. הוא מראה לך את המציאות שאנשים האלו מתמודדים איתה.
הוא גם לא סתם במאי צעיר שרוצה לעשות רעש, הוא אמן מוכשר שעשה סרט מופתי, קשה לעיכול וכזה שצריך לחשוב קצת כדי להבין.
אתה רוצה סרטים שמנסים בכח לזעזע אז קח כדוגמא את 'מועדון קרב', זאת דוגמא לסרט כזה, האלימות בו מיותרת, הסגנון הקולנועי גנוב והכאילו מסר סתם מחפה על סרט ריקני.
'רקוויאם לחלום' על פני השטח במישור המציאותי מתעסק בסמים ובהתמכרות, אלו לא דברים שנגמרים בטוב, ולא דברים שנגמרים בפייד אאוט, הוא לוקח אותך עד לתוצאה של המעשים האלו, שהיא בלתי נמנעת ולא ראויה לפייד אאוט אלא ל-CUT.
צריך להבדיל בין סרטים שמשתמשים בגורם הזעזוע לשם זעזוע מיותר בלבד, כמו 'מועדון קרב' ו'רוקדת בחשיכה' וסרטים שיש להם משהו מעבר, שהקיצוניות שלהם מוצדקת ובלתי נמנעת כמו ב'רקוויאם לחלום' ולמשל ב'איש נשך כלב'.
למעשה אמר כבר אריסטו.
ב"פואטיקה".
משהו כמו "אסור שאלמנט הפחד בטרגדיה ינבע מהתפאורה, שהיא הגורם הכי פחות אמנותי בטרגדיה. על הפחד לנבוע מהעלילה עצמה."
טוב, הוא לא בדיוק מדבר על קטשופ ופיידים, אבל אפשר לראות את הקשר.
רקוויאם
שלום לכם.
כרגע, ממש כרגע, חזרתי מללכת לסרט. הלכתי בין השאר בגלל הביקורת המדהימה של דן ברזל.
נותר לי רק להגיד שאני מסכים עם כל מילה.
הסרט הזה הוא פטיש בראש. כפי שהחברה שלי אמרה 'אי-אפשר להגיד שהוא מרגש. אחרי שיוצאים ממנו לא בוכים. זה כמו רגע אחרי שקיבלת אגרוף בפנים. אתה עדיין בהלם'.
אכן, סמאח נולד.
נונין
רקוויאם
תודה, ואגב, מסתבר שצפינו יחד, כי גם אני הייתי בהצגת חצות אתמול, לצפייה שנייה (שלישית בשבוע הבא).
ואגב,
הגעתי לת"א במיוחד בשביל לראות את הסרט, כי לא היה אותו בשומקום אחר.
והנה, בסופ"ש הזה, הפצתו הורחבה למספר בתי קולנוע נוספים, ביניהם גם הקולנוע בחורב (חיפה) שנמצא 10 דק' הליכה מהבית שלי. אררררגג..
בהזדמנות חגיגית זו....
אני רוצה למחות בפני כל העולם על הקולנוע שבו אני צפיתי ב"רקוויאם לחלום"- רב חן חורב מספר 3. האולם שבו ניתן לשמוע את רחשי הרחוב תוך כדי צפייה ולהנות מכיסאות שהותקנו בזווית של אלו מאפולו 13, המאפשרים רכינה ביזארית אחורה בלבד, המענגת אותך בכאב גב מפלח. באם תחפוץ להתיישר תמצא עצמך חורג מן השורה באופן חשוד. משהו-משהו. מומלץ לכל חובבי האורתופדים באשר הם.
ותרשי לי להפנות אותך
לביקורת שלי על 'האמת שמתחת לפני השטח' שנצפה באותו אולם בעייתי, וההשלכות של אותו אולם על ההתרשמות מהסרט:
כתבה מספר 47
שורש הבעיה
באולם המדובר בקולנוע חורב: משענת הגב הקצרה במיוחד, שביחד עם הזווית שסרין הזכירה נותנת את האפקט הרצוי (אם זה לא הגב זה הצוואר).
(גם אני ראיתי באולם זה את רקוויאם – במקביל לנונין, דן ולונג ג'ון)
בקשה מדן (או ממישהו אחר שהבין היטב את הסרט):
האם אתה יכול לכתוב הודעה/ביקורת שתתאים יותר למי שכבר ראה את הסרט, כלומר הסברים על סמלים מוטיבים (כמו רקבת ההרים) וכו'. אני מרגיש שהסרט היה עמוס ושפיספסתי המון במהלך הסרט, מכיוון שאני לא הולך לראות אותו שוב בעתיד הקרוב הייתי שמח לקרוא עליו יותר כאן.
רכבת ההרים
זה לא ניתוח מעמיק של הסרט. סתם הזכרת לי. גם אני ביקרתי בטיילת ההיא בברייטון-ביץ', ברוקלין, ליד הבתים המלאים בזקנות שנראות בול כמו שרה גולדפרב (מפתיע בכמה סרטים מופיעה הטיילת הזו). ונתקלתי שם פתאום באותה רכבת הרים עתיקה, המכוסה לחלוטין בצמחים מטפסים והפכה למין פסל סביבתי ענק ומוזר, וכמובן שהדבר הראשון שחשבתי היה "וואו. קריפי. מישהו צריך לעשות כאן סרט".
ניתוח
ברור שהניתוח הזה מסתמך על אסוציאציות פרטיות שלי ולא מייצג בשום צורה את דעתו של דארן ארונופסקי (להלן הבמאי). ואחרי הדיסקליימר הזה:
הרכבת היא נוף ילדותם של הגיבורים, ומייצגת את חלומות הילדות שלהם ואת החלום האמריקאי בכללותו. לגדול אל מול משהו שגדול ממך ומסמל מצד אחד סחרור והצלחה, אך מצד שני הוא רקוב ומת – ניתן להחיל את המשפט הזה הן על הטלוויזיה (והחלום האמריקאי, שוב) והן על הרכבת, שהיא דימוי ויזואלי של העניין.
השוט בפתיחת הסרט שמראה את הארי וטיירון גוררים את הטלוויזיה מול רכבת ההרים קושר את השניים זה בזה. וכמו שהרכבת היא ברקע והדמויות מקבלות את קיומה כמובן מאליו עד כדי אדישות, כך גם הטלוויזיה (אני יכול להפסיק לכתוב בנקודה הזו על הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה לחלום האמריקאי, נכון?).
לגבי הדמויות: כל אחת מונעת ע"י חסך מסוים, שמועצם הודות לניכור של עידן הטלוויזיה. טיירון רדוף ע"י זכרון ילדות של אהבת אם אינסופית ובלתי מותנית, אשר הוא לא מצליח למצוא באף אישה בחייו הבוגרים (מה שמומחש ע"י שתי סצינות קצרות – זיון שלו עם כוסית תורנית, ובכי בעירום אל מול תמונת אימו). מריון לא אוהבת את גופה (בסצינה בה היא בוחנת את גופה הערום בראי, וכשהארי אומר לה שהיא הבחורה הכי יפה שהוא מכיר). אצל הארי ושרה, שהם הדמויות הבנויות יותר בסרט, החסכים גורפים וטוטאליים יותר – הם חסרים כלים להתמודדות עם הבדידות, הריקנות, הציפיות, האהבה וכן הלאה.
אצל כולם, החסכים האלה מתמלאים ע"י התמכרויות: הארי בוכה, הארי מסניף, הארי לא בוכה. מריון לא אוהבת את גופה, מריון מזריקה, מריון אוהבת את גופה. וכו'.
הפנטזיה החוזרת של הארי מבוססת, עפ"י IMDb, על חזיון שקרה לבמאי – כלומר, זה קוד אישי שלו או משהו – אבל לי זה דווקא התקשר כציטוט לסרט "המזח" של כריס מארקר (שלימים עובד ל"12 קופים" של גיליאם), שם ברגע השיא של הסרט הגיבור רץ לאורך המזח אל אהובתו היחידה איתה הוא עומד להגשים את חלומותיו לאחר ייסורים שונים, כאשר הצופים יודעים שהוא ימות לפני שהוא יגיע אליה. "המזח" עסק בין השאר בהשפעת הקולנוע על הזכרון הקולקטיבי של החברה המערבית, שזה גם רעיון שמתקשר ל"רקוויאם".
מה עוד? לא יודע, תשאל על דברים ספציפיים.
המזח
יותר משסצינת קונלי-על-המזח מזכירה את 'המזח', היא כמעט זהה לסצינה ב'עיר אפלה' – ובשתיהם גם משתתפת אותה שחקנית. דארן ארנופסקי טוען שהוא לא ראה את 'עיר אפלה' לפני שביים את 'רקוויאם' ולא ידע על הדימיון בין הסצינות עד שקונלי סיפרה לו על כך, ושמדובר בצירוף מקרים מוחלט. או שפשוט שניהם ציטטו את 'המזח'.
רקוויאם
מה שאומר שאתה היית אחד מאותם ארבעה אנשים בשורה לפנינו שנשארו עד סוף הקרדיטים? אם כן אז אנחנו היינו שורה מאחורייך ונשארנו כמעט עד הסוף.
וואו, צפייה שניה בסרט הזה. אני לא בטוח שאני מסוגל לזה.
מצד שני, הסרט הזה מועמד רציני לגלוש לעשירייה הראשונה של הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, ויש לי חוק שלא מרשה לסרט להיכנס לעשירייה הזאת אם לא ראיתי אותו (לפחות) פעמיים.
בעיה בעיה.
נונין
רקוויאם
כן. לקחתי את המשפחה, היית מאמין?
ומה שלום אמא?
טוב תודה. איך שלך?
תרחיש אפשרי -
"הנה, אמא, את רואה? בזכות החינוך שלך אני לא מתדרדר לסמים ומוכר את גופי. לא תאמיני כמה מהחברים שלי היו בדיוק במצב הזה. בכלל, זה סיפור אוטוביוגרפי של הבמאי. הכל אמיתי.
"את רואה אמא, אני ילד טוב. אפשר לקבל את האוטו לסוף שבוע?"
!
איכסה של סרט.
שנאתי כל רגע. אני לא רוצה להתווכח על ערכו האומנותי עכשיו, אבל לדעתי "עין הדג" בגד בקהל הקוראים והמליץ כאן על סרט שניצקלייני למהדרין. אני לא הייתי ממליץ לבני אדם נורמלים ללכת לסרט הזה. העריכה שלו אולי גאונית אבל כל כך מעצבנת שאי אפשר להסתכל על הסרט. שכחת להזכיר שבערך חצי מהסרט מצולם במין פאסט-פורוורד מעצבן כזה ויש כמה קטעים, כמו הקטע של הזרקת הסמים או לקיחת הכדורים, שחוזרים בו שוב, ושוב, ושוב, ושוב. יש יותר מדי "הברקות סגנוניות" בסרט הזה וזה נעשה בלתי נסבל אחרי שעה בערך. שלא לדבר על רמות הגועל.
אין דבר כזה, 'סרט שניצקלייני'.
שניצקלייניות היא היחס אל הסרט, לא הסרט עצמו. שניצקליין ואני יכולים להנות מאותו סרט, אבל מסיבות שונות לגמרי: הוא יתרשם מהאלמנטים הסגנוניים החדשניים וטכניקות עבודת המצלמה המהפכניות, ואני אתרשם כי אהבתי את האנשים בסרט, התרגשתי, צחקתי ובכיתי, או סתם העברתי שעתיים בסבבה.
אני לא חושב שצריך תואר שני בקולנוע כדי "להנות" מ'רקוויאם לחלום' (והמילה "להנות" היא מאוד בעייתית פה, כי לא נהנים בסרט הזה, אבל אתה מבין למה אני מתכוון). הסרט פשוט עובד (שוב – לדעתי), גם אם אתה לא יודע ולא רוצה (ולא צריך) לנתח את הטכניקות הקולנועיות שכלולות בו. מצד שני, זה ממש לא מפתיע אותי שהרבה אנשים (כולל אותך, מסתבר) נגעלים ממנו לחלוטין. אבל הוא לא "סרט שניצקלייני". הוא סרט.
מדהים
זהו סרט למי שכבר ראה כמוני כבר הכל ומחכה למשהו מיוחד מטורף משהו שיצליח לרגש אותו באמת.
סרט מדהים,פס קול סוחף,צילום מקורי,משחק אדיר,בקיצור סרט מקורי ולא שיגרתי.
אחד מהסרטים הטובים שראיתי השנה .
חובה לראות
תופעת הרקוויאם
מוזר, אפילו מוזר מאוד, מה שקורה עם 'רקוויאם לחלום'.
למרות שהסרט מחזיק בהילה 'אומנותית' ואינו שובר-קופות אקשני בלה בלה בלה, הרי
שמבקרי הקולנוע בארץ, פרט למעטים, קטלו. לעומת זאת, ב'עין הדג', אתר שהצהיר בין השאר שלא צריך לשפוט סרטים לפי סגנון ו'אומנותיות' אהבו (מר ברזל, רדפיש ואחרים). מצד אחד, הסרט הופץ באורח מוגבל, רק במגדל האופרה. מצד שני, אחרי כמה שבועות הוא פתאום מופץ ברחבי הארץ. מה קורה פה? האם הציבור לא קורא ביקורות? האם הציבור קורא את 'עין הדג'? או שמא עם ישראל לא כל-כך מטומטם כמו שאומרים עליו, והוא מתחמק מאימת השניצקליינים למיניהם ושומע על הסרט בשיטה הידועה כפל"א (פה לאוזן)? לדארן ארונופסקי הפתרונים.
נונין
תופעת הרקוויאם
לצערם הרב של חברי – רקוויאם לחלום ירד השבוע מירושלים…
האמת היא שרציתי רק להגיד, למרות שזה אולי שייך לדיון אחר :) שהלכתי לסרט לחלוטין בזכות הכתבה פה באתר. כמעט נסענו באמצע הלילה מירושלים לתל אביב כי כל כך התלהבתי. אבל האמת היא שהשתדלתי לא ממש לקרוא את הכתבה לפני הסרט (כדי לא להרוס לי), רק לספוג את רוח הדברים. המלצתי על הסרט לכל החברים שלי, שגם קוראים את האתר שלי.(כך שאולי האינטרנט באמת משפיע על ציבור מסויים).
מפתיע אותי שכל כך הרבה מבקרים שנאו את הסרט. זה לא מובן לי. לי היה ברור שזה סרט מצויין, וזה לא שאני לא מסוגלת להבין למה אנשים שונים חושבים דברים שונים. במקרה הזה איכשהו זה נראה לי באמת מוזר שכולם (חוץ מיאיר רווה – כך קראתי פה) סלדו מהסרט. יש למישהו הסבר לעניין? הסבר אמיתי – אני לא שואלת רק כגימיק.
מבקרי קולנוע
הם לרוב אידיוטים. או מתנשאים מדי בשביל לאהוב סרטים אמריקאים או להזדהות עם הקהל, או מנסים להיות כל כך קרובים לקהל שהביקורות שלהם שטחיות יותר מ… ובכן, מאוד שטוחות. מישוריה.
למען האמת, את ממש לא יכולה לדעת בוודאות שכל הסולדים בכלל ראו את הסרט.
אלן ברסטיין
רק עכשיו גיליתי שהיא משחקת גם ב'יש לה את זה'.
לא גילוי דרמטי מידי (במיוחד אם מתחשבים בזה שאפשר לראות את זה גם בימד"ב), אבל מכיוון שזיהיתי אותה על סמך גוון הקול וחתך הדיבור המסוים (כשבד"כ קל לי יותר לזכור דברים בצורה ויזואלית) – אני מאוד גאה בעצמי.
לא חשבתי שזה ממש יעניין מישהו, אבל סתם שתדעו.
אלן ברסטיין
איך זה באנגלית 'יש לה את זה' [בהקשר של 'רקוויאם' הייתי מתרגם את זה חזרה לאנגלית בתור She's got juice (-; ]? למיטב זכרוני זה היה סרט, על פניו, גרוע באופן מוחלט.
ולאלן בורסטין יש קריירת קולנוע ארוכה ופוריה בלי שום קשר (ימד"ב מדווח).
אלן ברסטיין
לא התכוונתי לסרט, אלא לסדרת הטלוויזיה (אתמול ראיתי פעם ראשונה. כלומר, לא בדיוק ראשונה. פעם יצא לי לראות 2 דק' בערך).
באנגלית זה 'That's Life'.
יש לה את זה
שזה כלשעצמו תרגום איום ונורא של שם הסדרה וצריך להרוויח לה מקום באחד מהדיונים על תרגומים מעצבנים (אני חושב שבזה של שמות הסרטים. לפחות לא קראו לסידרה 'איזה מין חיים')
אלן ברסטיין
דרך אגב, סידרה מוצלחת. נקודת אור בימי שני הקשים… (למי שאין כבלים)
אלן ברסטיין
גם אני רואה את הסידרה(מודה שאין לי כבלים-איזו בושה).
עד עתה חיבבתי מעט את הגברת המזדקנת
אחרי הסרט אני לא מפספסת שום סצינה שלה.
הסרט שבה היא ממש מככבת נתן לה כמה נקודות זכות אצלי
ואצלך?
אלן ברסטיין
בהחלט! למרות שאהבתי את הסידרה עוד מלפני הסרט.
ואין כבלים זו גאווה, דרך אגב.
אלן ברסטיין
ואם יורשה לי להמליץ על סרט נוסף מהשנים האחרונות בו היא שיחקה – חפשו בספריות הוידאו את The Yards (נדמה לי שבעברית קראו לזה "רחובות מושחתים" או משהו בסגנון), בו משחק הקאסט הלא הגיוני של מארק וולברג המופלא, פיי דאנאווי, יואקים (חואקין או איך שקוראים לו) פיניקס, שרליז ת'רון, ג'יימס קאן ועוד.
רקוויאם לרקוויאם
כדי שתעדכנו את הדף. נכון להיום, 'רקוויאם לחלום' אינו מציג עוד בקולנועי ארצנו. תכננתי ללכת אליו היום פעם שניה עם מספר חברים, ואז התברר שהסרט אינו מציג יותר, ומקומו ברב-חן נתפס ע"י סרטים סינים שונים. אנא דווחו לי, מנויי הסינמטקים שבינינו, באם תהיה הבלחה של הסרט באחד הסינמטקים, כי חשוב לי מאוד לראותו פעם שניה *בקולנוע*.
עצוב.
מוזר
הכל מוזר בקשר לסרט הזה. הסרט עצמו, התגובה של המבקרים, וגם ההפצה שלו בארץ. כמה שבועות הוא הוצג רק בבית האופרה בת"א, אחר כך הוא פרץ בו זמנית לכמה בתי קולנוע ברחבי הארץ, ושבועיים-שלושה אחר כך התפוגג במפתיע. מה אפשר להבין מזה? אנשים באו או לא באו לראות אותו? מוזר.
מוזר
בכל מקרה, זה לא אומר שצריך להעביר את הסרט לקטגוריה של 'מה היה'??
איפה השלטון הקשוח של מר ברזל כשצריך אותו…
אל דאגה,
הוא יועבר בהקדם (ובצער).
מתי זה קרה?
למה אף אחד לא הודיע לי?
אני מרגיש כאילו איבדתי בן.
אני קורא לכולם לצאת לרחובות ולמחות, להשליך ביצים על מפיצי הסרטים בארץ ועל כל מי שרד פיש יגיד לכם שמגיע לו.
ואגב, היום בחצות יש ב-Yes3 את Pi של הסמאח הטרי ארונופסקי.
ואני
רציתי לראות אותו היום פעם *ראשונה* בקולנוע, ולפתע פתאום אני רואה שזה ירד. לעזאזל.
אני עדיין בהלם מהעובדה שהסרט הובא לארץ, מטעמי צנזורה ובהחלט לא הופתעתי שבאותה מהירות שהוא הגיעה לקולנוע – כך הוא נעלם. כבר לפני מספר חודשים עשיתי הקרנה פרטית לחברים, ובהחלט הסרט על כל פניו מדהים, ותקנו אותי אם אני תועה, אבל המוזיקה חוזרת על עצמה, רק במהירויות שונות ועם קטעי "חתך" מוגברים (מעיין הפרעות מכוונות). בכל אופן, אין לי מה להוסיף חוץ ממי שראה את הסרט _מאוד_ יהיה מהאתר אינטרנט. האתר הוא מעיין שחזור של החוויה, http://www.requiemforadream.com. אתה רוא מה שהאתר נותן לך לראות.
כל מי שיקח בעצתי ויבדוק את האתר, ישים לב שכולו עשוי פלאש אך עדיין יש באנרים שטוענים ועוד דברים שלא קיימים בפלאש ואם הם קיימים, אז כך הם תוכננו להיראות.
שלכם
זיל
ראיתי את הסרט ביום שישי
נכון שראיתי אותו בקונוע הכי נידח שיש באיזור אבל בכל זאת.
אחרי שקראתי את הביקורת אני המומה שהיינו רק 7 אנשים בקולנוע. חשבתי שהאולם יהיה מלא (למרות שהקולנוע מתפורר ומוזנח).
זה סרט מדהים!! אני לא מתביישת להודות שאני לא מוכנה לראות אותו שוב (אולי כן אבל רק אם אני אהיה מוקפת בהרבה אנשים ושתהיה לי הזדמנות לצאת באמצע)כי הסרט מעורר יותר מדי רגשות שאני לא רוצה להתמודד איתם לבד.
בכלל, ההרגתי כאילו מישהו הפיל עלי בנין והשאיר אותי לתהמודד עם התוצאות. במובן הטוב.
אח, איזה סוף.....
כפי שכבר כתבתי, לא ציפיתי להפי אנד קיטשי הוליוודי. ציפיתי לאיזושהי נחמה (קתרזיס- אם תרצו…) שבאה מתוך משהו כאילו רע שקורה לגיבור, כמו למשל מוות- זה מאוד חיוני בסרטיםובמיוחד בסרטים קשים כמו זה! אולי זה הסוף המתבקש לסרט כזה אבל הוא גם מאוד מרתיע ומטריד, הדבר הראשון שעלה לי בראש בסוף הסרט לא היה "אח, איזה סוף… בואו נלך לאכול גלידה" אלא "למה? למה הוא עושה לי את זה? איך אני אמורה לישון בשקט עכשיו?".
לא דרשתי לשנות את הסוף, רק אמרתי שבסוף הסרט זה היה כאילו מיששהו שלח יד לתוך החזה שלי, הוציא לי את הלב, מעך אותו קצת, שם אותו ביד שלי והלך- חוסר אונים…
אח, איזה סוף.....
שזה בערך מה שדן ברזל כתב בביקורת המקורית. כנראה שסרטים טובים הם פשוט *טובים*. זהו.
תמיכה נפשית
את יכולה למצוא פה עימנו.
בקשר לפון-טרייר, צפיתי רק ב"רוקדת" שלו ולכן טרם גיבשתי דיעה סופית לגביו. "רוקדת" היה סתם מיותר.
לא מדויק
"ברוקלין תחנה אחרונה" מבוסס על ספר אחר של אותו סופר, ולא על רקוויאם לחלום.
דרך אגב, המוסיקה המדהימה מהסרט מופיעה בטריילר החדש לשר הטבעות:שני המגדלים.
אוף חולה וצולע
שממש במקרה משתלב עם ההודעה הקודמת: יציאה אחרונה לברוקלין – הספר, לא הסרט – תורגם אי פעם? גם אם לא ראיתם אותו מתורגם, מישהו יכול לזרוק לי כיוון לחיפוש קיומו של ספר כזה?
אה, ושני הפני שלי – דארן ארנופסקי, בהקדמה לספר שנעשה על פי רקוויאם, מדבר על כך שהסרט נעשה "בהשראת" יציאה אחרונה לברוקלין (או איך שלא אמורים לתרגם את השם), וכך גם הספר "רקוויאם לחלום".
איזה ספר?
יציאה אחרונה לברוקלין נכתב כעשר שנים לפני רקוויאם, אלה שני ספרים נפרדים לגמרי.
דבר אחד נורא הפריע לי...
נו באמת…
למה ציפית? למוות?
להתאבדות המונית?
זה ברור שכולם ימותו בסוף…
את רוצה גם לראות את זה? למקרה שמישהו יצא חי מכל העניין?
אני אישית לא רוצה לראות אותם מתים. תחשבי על הסרט עצמו… אם היו מצלמים את המוות שלהם אני בטוחה שלא הייתי רוצה לראות את זה.
נ.ב- אני אראה את זה איתך אבל לא בקולנוע. נגמר לי הכסף.
אכן כולם פיספסו את מזג האוויר
כולל הביקורת, שבסך הכל מאזכרת את הנושא 3 פעמים בפיסקה החמישית.
איך פיספסת את זה?
~חומר למחשבה~
להסתכל על היער ולא על העצים
סרט מדהים ומרגש, nמש כפי שנכתב בביקות הפותחת, ולכן אני רוצה להעיר בקשר לחצי השעה האחרונה של הסרט, או הסיום של הסרט, שזוכה כאן להרבה (יחסית) תלונות:
א. זה מציאותי! והמציאותיות של זה רק מחזקת את הרושם של הסרט. רוב המכורים סתם נרקבים למצב של זומבי; רובם לא מתים בדרמטיות או זוכים להארה פתאומית, כמו שציפו חלק מהמאוכזבים כאן.
ב. חצי שעה של גועל ועובדות-קשות-ישר-לפנים (ושוב, ראה א') אינi משנות את מלאכת המופת הכללית שנעשתה על הסרט.
אותי שכנעה הביקורת לא לראות
הביקורת היתה גרועה והעידה על סרט גרוע למדי (כנראה, אני לא אבזבז 16 שקל על הדויד כדי לוודא).
גם כל התגובות היו מצחיקות וחיזקו את דעתי. כולכם אוהבים שטויות ושטיקים במקום סרטים.
אתר נורא מוזר זה, בטח כולכם מאושפזים באברבנל או סתם במלכישוע.
או בקיצור:
אתם אידיוטים והסרטים שלכם אידיוטיים וגם אמא שלכם וגם הכלב! אני שונא אתכם! זו הסיבה שאני יושב פה וקורא את כל הביקורות והתגובות!
טעות
אני דווקא אושפזתי בשלוותא אבל ברחתי משם כי לא היה להם אינטרנט.
ותודה ששיתפת אותנו בכוונתך שלא לצפות בסרט הזה. ואגב, מביקורת גרועה אפשר בכלל לשפוט אם הסרט טוב או לא?
ולסיום, שטויות ושטיקים זה מה שעושה את החיים מעניינים אז אני אקח את מה שאמרת בתור מחמאה. תודה איש עם ניק מושלם ששומר אותו בסוד.
מישהו היה בהקרנה
אני לא הייתי,אבל נורא הצטערתי שלא הקרינו את זה קרוב לת"א.
איך היה?
היו אנשים?
מעניין אם מישהי מוצאת עניין עדיין בסרט הזה..
אני עדיין
אבל אין לי דיויד..
חיים קשים
מקווה שנהנת
מישהו היה בהקרנה
ממש נהנתי.
נכון שזה לא סרט שכאילו רואים בכיף, אבל היה כיף.
והיו המון אנשים. האולם היה כמעט מלא, מה שממש הפתיע אותי כי כשאני ראיתי את זה בקולנוע היינו 7 אנשים באולם.
מישהו היה בהקרנה
ככה היה לי כשראיתי בזמנו
7 מקסימום
כנראה שהסרט משתבח עם הזמן,או שהאלה שראו משגעים ת'שכל לאלה שלא ראו.
אז הן הולכות לראות בכל זאת
אצלי זה קרה
הקרנות בסינמטק.
בסינמטק יש בדרך כלל צופים רבים בסרטים שעזבו את הקולנוע המסחרי הרגיל זה לא מכבר, כך שזו לא חוכמה מאוד גדולה שהיתה הקרנה עמוסה. אני בכל זאת מקווה שהיתה לכמות הצופים קשר להפצת השמועה על טיבו של הסרט.
פוסט צפייה
מי שקרא את היומית על הענק הירוק, קרא אולי את ההודעה שכתבתי לפני הצפיה בסרט,זאת הביקורת שלי אחרי הצפיה.
את רקוויאם לקחתי מהספריה ביום שני,היום יום רביעי ומחר אני צריך להחזיר אותו חזרה.בינתיים ראיתי שלוש פעמים ,פעם אחת בכל יום ,והייתי צופה בו שוב אם היה לי מספיק זמן(אבל כנראה שלא יהיה לי).
אני חושב שמהפסקה הקודמת ניתן להבין שדי אהבתי את הסרט.זה נכון. "רקוויאם לחלום" הוא חווית קולנוע מאלפת שמומלצת לכל חובב קולנוע באשר הוא.
אין לי יותר מידי מה להוסיף לביקורת המצוינת של דן ברזל, אז אני פשוט יציין את הדברים שאני אהבתי בסרט.
פסקול- למרות שקולנוע הוא(היא?) אומנות חזותית, ולמרות שהצילום והעריכה בסרט הזה הם מקוריים,גאוניים ומושלמים ,הפסקול הוא הדבר האהוב עלי ביותר בכל הסרט.האוברטורה(או איך שקוראים ליצירה שמשתמשים בה במשך רוב הסרט)היא אומנם די פשוטה מבחינה מוסיקלית ,כמו שהעיר כאן כבר מישהו מהמגיבים,אבל לסרט הזה, היא פשוט מושלמת.אני לא בטוח שאם אני אשמע אותה סתם ככה אני אתלהב יותר מידי, אבל כשהיא מופיעה בסרט,במיוחד בסצינות הסיום,ומתקיפה אותך מכל כיוון אפשרי באמצעות מערכת הסראונד,עוצמת הרגש היא פשוט בלתי נתנת לתאור.ובכלל,השימוש בסראונד הוא נרחב עד מאוד.בהרבה סרטים נזכרים שיש רמקולים אחוריים רק אם יש איזו שהיא סצינה עם מסוק,כאן,הרמקולים האחוריים עובדים כמעט נונ סטופ ומושכים אותך לתוך הסרט בצורה שלא תיאמן.ודרך אגב,מאטריקס כבר לא נמצא בראש רשימת "סרטים להדגמת מערכת הסראונד של אבא שאפילו שהיא לא מהמתקדמות הלוואי והיה לי רק רבע ממנה".
בימוי- אכן סמאח נולד.לא ראיתי את "פיי" למרות שכבר הרבה זמן אני משתוקק,אבל מי שמסוגל להוציא יצירת מופת כזאת תחת ידיו אחרי סרט אחד בלבד,חייב להיות סמאח."הבזק ההתמכרויות"
דוחס כל כך הרבה בכל כך מעט זמן
שזה פשוט מדהים.בדויד,מספר ארונובסקי שליצור סרט קליפי ומהיר בסגנון mtv הוא הדבר הגרוע ביותר לדעתו,והוא מסביר שלכל אפקט לכל קאט יש משמעות והוא לא סתם שמה בשביל שזה יהיה מגניב,ואכן כך,לכל רעידת מצלמה,מסך כפול,קאט,וזום יש מטרה וארונובסקי מצליח להראות לנו בדיוק מה מרגישים הגיבורים.
אלן ברסטין- איזו הופעה מהממת.
קשה להאמין שהיא הפסידה את האוסקר.ברסטין פשוט נותנת את כל כולה בסרט הזה:בתנועות,בהבעות,בהגיית המילים, איזו תמימות ונאיביות כשהיא אומרת:"i just wanted to be on television " הלב פשוט נשבר.
בקשר לפסקול -
הוא אכן נפלא, מרגש, סוחף ומדהים.
אתה אמרת שאם תשמע אותו עכשיו שוב אז זה לא ילהיב אותך מדי – לדעתי אתה טועה. (אני לוקחת את נקודת ההנחה שמה שהדהים אותך בסרט זה העוצמה הרגשית שלו והזעזוע).
אני הורדתי את השיר הראשון של הפסקול (summer Overture) למחשב בערך שלושה ימים אחרי שראיתי את הסרט, והקשבתי לו בערך מיליון פעם ברציפות. כל התמונות של הסרט עלו לי לראש, הלכתי לחדר והסתכלתי על הפוסטר של רקוויאם לחלום שקניתי לעצמי, הרגשתי אומללה נורא ובכיתי. הפסקול של הסרט פשוט מדהים. הוא מאגד בתוכו את כל הרגש והעוצמה של הסרט.
נכון!
וגם אני הורדתי אתמול את הקטע הנ"ל(אני מקשיב לו בזה הרגע)ואני מאוד שוקל אם לרוץ כרגע לtower records המקומי ולקנות את הפסקול המלא + פוסטר(השאלה היא איפה אני אמצא פוסטר).
אבל כמובן שהתגובה שלי לפסקול תהיה תמיד בקונוטציה לסרט.מעניין אילו אסוציאציות היו עולות לי בראש אם לא הייתי רואה את הסרט.
אני מצאתי את הדיסק בטאוואר רקורדס במחיר של לא פחות מ 90 ש"ח. אולי עם הזמן המחיר ירגע. ופוסטר – אני ראיתי את הסרט בקולנוע שהציג את הסרט רק שבועיים, אז הלכתי וקניתי את הפוסטר יום אחרי – הרבה יותר זול מלהזמין מחו"ל או משהו. תנסה בבתי קולנוע ששידרו את הסרט בעבר.
אין מה לעשות
מחירים של דיסקים בדרך כלל לא יורדים לאורך הזמן,רק עולים.
בקשר לפוסטר,באמת לא ידעתי שבתי קולנוע מוכרים פוסטרים משומשים,טוב לדעת.בכל אופן,אפשר למצוא פוסטרים של סרטים בכל מיני חנויות,הבעיה היא למצוא משהו ספציפי.אני לא חושב שאני יזמין מחו"ל כי דמי המשלוח על פוסטרים בטח נורא יקרים,צריך לעטוף אותם באריזה מיוחדת והכל,אולי אני אמצא את זה בארץ?
לקנות פוסטרים? אבל אפשר לבקש יפה
וייתנו לך גם בחינם.
או שאפשר לפגוש במקרה את סרין בקולנוע, ובסוף הסרט לעמוד בצד ולהסתכל עליה כשהיא מבקשת יפה פוסטרים (ומקבלת טונות), ואז לקחת כמה ו… טוב, את הפוסטר של 'רקוויאם' נתתי לברת מזל אחרת.
האיש בקולנוע לא הסכים לתת לי את
הפוסטר במתנה. הוא מכר לי אותו במשהו כמו 10-15 שקל. אני מניחה שאלו שמחפשים הרבה פוסטרים (לא אני) כבר מצאו את הדרכים להשיג אותם לגמרי בחינם.
אולי הוא ניסה להרוויח עליך.
היתה לו איזשהי סמכות, או שזה היה עובד זוטר? תנסי ללכת לאלה ששומרים בכניסה לקולנוע עצמו (לא בכל בית קולנוע הם נחמדים, אבל לא עולה כסף לנסות).
נראה לי שאם תבקשי פוסטרים בכלליות (לא של סרט מסוים) תוכלי לקבל את העודפים שלהם (במיוחד לסרטים שכבר ירדו, אבל מה זה משנה – פוסטר זה פוסטר).
ואם המישהו הזה שביקשת ממנו, עדיין יטען שצריך לשלם – פשוט תבקשי קבלה. ככה לפחות תוכלי להיות בטוחה שזה חוקי ושהוא לא מכניס את הכסף לכיסו (ואם הוא כן – יכול להיות שזה ירתיע אותו והוא ייתן לך את הפוסטרים בחינם).
אולי הוא ניסה להרוויח עליך.
איפה א.ב ברגר כשצריך אותו?
אולי הוא יוכל להבהיר סופית את הסוגיה.
זה מריח לי חשוד!
הם לא משלמים על הפוסטרים ולכן נראה לי שמישהו ניסה להרוויח קצת דמי כיס מהצד, למרות שאם את מחפשת משהו ספציפי אז 10-15 ש"ח לפוסטר במצב טוב תמיד יהיה יותר זול מאשר לקנות בחנויות פושטות-עור במחיריהן (מינימום 30 ש"ח לפוסטר). להזמין מהאינטרנט כדאי רק במידה וההזמנה גדולה (שווה להתארגן כמה חבר'ה כי באתרי פוסטרים יש דברים ממש שווים וגם נדירים).
לעניין מסירת פוסטרים חינם מבתי קולנוע- זה די תלוי באישיות הסדרן. אפשר ליפול על אחד נחמד שייתן לך את כל הסטוק או על אחד קמצן ששומר את כולם לבני הדודים שלו מעתלית. חברה שלי עברה בין חמישה בתי קולנוע בחיפה וקצרה יבול מרשים למדי. מובן שמחשוף נאה וחיוך נאה עוד יותר מסייעים במשימה (;
תודה על המידע. הגיוני שהרוויחו עליי ולא חשבתי על זה, אבל זה שווה את מבטי הקנאה שאני מקבלת מכולם – אני היחידה שיש לה את הפוסטר (למרות שאחרי שבוע שבועיים הסרט כבר יוצא מהראש והפוסטר לא מלהיב, אבל לא חשוב). ואפשר להשאיל את החברה שלך? אני חושקת בפוסטר ענק מהמם של דיוויד בואי שנמצא בחנות טאוואר רקורדס בקניון של הרצליה כבר איזה חצי שנה.
דיוויד בואי.
פוסטרים וסחורה של חנויות מוזיקה הם עניין מורכב בהרבה. פה הייתי ממליצה לנסות את הזוית האישית יותר- לקשור קשר בסיסי עם מוכר/ מוכרת ולאחר זמן מה לבצע את הבקשה המפורשת. יש בחנויות האלו כל מיני סטנדים יפים ומוביילים מגניבים ודי קשה לשים עליהם יד או רגל. בהצלחה.
פוסט צפייה
ואני חייב להוסיף שכמובן היה המשך לביקורת הנ"ל שנקטע ללא רחמים על ידי תקלות חוזרות ונשנות,ככל הנראה,בשרת עין הדג פלוס כמה טעויות מפגרות שלי.
פוסט צפייה
וואו. עבר קרוב לחודש מאז ראיתי את הסרט אבל עכשיו שאני קוראת את התגובות והמשפט שהוזכר בתגובה מעלי "i just wanted to be on television"
באו לי עכשיו דמעות לעיניים.
דמעות! וחודש אחרי שראיתי את הסרט.
יש לי דמעות בעיניים רק מלחשוב על
זה, ואני כבר כמעט חמישה חודשים אחרי הסרט.
מצד שני, אני גם מתחילה להרגיש שההשפעה שלו פגה במידה מסויימת.
ומשום כך, וגם בגלל שאני מרגישה מספיק חזקה נפשית עכשיו, אני רוצה לראות את הסרט שוב בקרוב – או מתי שייצא לי.
לפני כמה ימים
קראתי מחדש את הביקורת הזו ואת כל התגובות (הרלבנטיות). זה היה קשה ומעלה דמעות כל עשר שניות בערך. אחר-כך אכלתי סלרי. נראה לי שאני מוכן נפשית לפעם שניה.
סלרי או לא סלרי,
נראה אותך מתמודד עם האתר הרשמי של הסרט.
אני ניסיתי להתמודד עם האתר
מטריד ומעניין ביותר, אבל יותר משהפריע לי הצד הרגשי הייתה לי בעיה של התמצאות.
שכחתי
אופס, שכחתי להודיע אבל "רקויאם לחלום" הוקרן ביום שישי (בעצם שבת) בסינימטק תל-אביב בשעה 00:15 וביום שבת בשעה 22:00.
בסוף ביקשתי חיבוק. היה קשה.
קיבלת?
את החיבוק?
כמובן!
קשה להאמין
שהתגובות לסרט המדהים הזה לא מפסיקות לזרום.
לא פחות קשה להאמין שראיתי אותו רק פעם אחת(אין דויד,אין יס,אין אהבה אבל יש תקווה…)ומה שלא פחות מזה קשה להאמין שרק היום השגתי קלטת שעליה מוקלט אחד הסרטים הטובים יותר שראיתי בשנים האחרונות.
א ו ש ר .
איך הייתי משקיעה וכותבת ביקורת מנוסחת עליה, אלמלא הר הלימודים שיש לי שמכסה על לוח המשמרות העמוס שלי.
לו הייתי פירט(ית) לו הייתי פירט(ית).
נא לאסוף את הדמעות לשקיק ולזרוק אל השמיים ולדמיין שזהו גשם.
לילה חמים לכולנו…
רקוויאם
פעם ראשונה שהבנתי למה יש מבקרים שכותבים על סרט לא לבעלי לב חלש וקיבה רגישה.
שנים שאני מחפש סרט שיצליח לגרום לי לתחושות כאלה. בכל אופן, לפני יומיים חבר הביא לי את הסרט מבלי לספר לי על מה הסרט ואתמול בלילה היה לי משעמם אז החלטתי לראות אותו. הצלחתי לסיים אותו בקושי וכשאכן סיימתי , הייתי בהלם טוטאלי ובהרגשה שמישהו שלף לי את הלב, את הקיבה הכניס אותם למסחטה והפעיל אותה על מקסימום. באותו רגע חשבתי שאני רוצה להרוג את החבר שלי על שנתן לי לראות את הסרט הזה לבד ועוד בשעה מאוחרת שאין עם מי לדבר על זה. לקח לי בערך שלוש שעות לעכל את הסרט לאחר שהסתיים. אני מוכרח לציין שהסרט הזה הוא יצירת מופת שלדעתי אדם שטוען שהסרט הזה הוא פחות מיצירת מופת שיעצור יחשוב שוב ויבין שהסרט הזה יכול לקרות לו או לכל אחד שסובב אותו ושיגיד תודה שזה לא קורה אצלו בצורה זו או אחרת. זהו הסרט היחיד מבחינתי שהדמויות הם לא רק דמויות, אלא כל אדם ואדם בעולם הזה. פשוט הפילו עלי את המציאות בצורה הקשה ביותר , בצורה החזקה ביותר ובצורה האפקטיבית ביותר. בכל מקרה לפני סיום , תודה לבג בג על המידע לגבי ההקרנה בסינמטק של ירושלים שלהקרנה אני אגיע במידה ולא אהיה בחו"ל וכנראה אקח איתי עוד כמה אנשים שעוד לא ראו או שמעו על הסרט.
דרך אגב
בפנאי פלוס האחרון יש ראיונות עם ניר לוי וסמי הורי,לרגל חתונתם(לא אחד עם השני,ובהחלט אחד הארועים החשובים של השנה).
מתברר שהסרט האהוב היותר על שניהם הוא רקוויאם לחלום!.
כולי נפעם מהרעיון שהסרט הזה, שכה אהוב עלי ,עמך קטן שכמוני,אהוב גם על שני המגסטארים המטורפים נ&ס.איזה כיף.
אם כי
חתונה של ניר לוי *עם* סמי הורי הייתה יכולה להיות אייטם נהדר.
קודם כל, אזהרה: ייתכן וההודעה שאני הולכת לכתוב עכשיו לא תהיה ברורה ונכונה תחבירית. ייתכן גם שהיא תהיה משופעת בתיאורים פלצניים ובמונחים מעולם הקולנוע שלא בטוח שכל קוראי האתר מבינים. ייתכן והיא תצא ארוכה מאוד, וכל מי שעוד לא ראה את הסרט יסתכל על האורך המופרז ויחליט להמשיך הלאה במחשבה שיש לו/לה דברים יותר חשובים לעשות. זה בסדר, אני אסלח לכם אם אתם תסלחו לי, שכן ראיתי את הסרט רק אתמול בלילה והדברים עדיין לא חלחלו לגמרי, אז מה שאני הולכת לכתוב כאן זה בעיקר מחשבות לא מסודרות.
ואחרי ההבהרה, אני יכולה להתחיל בסיפור.
יום שני, 22/10/2001, תשע וחצי בערב. נכנסתי לאולם הסינמטק עם שתי חברותיי הפטפטניות, שקשקשו וצחקקו בזמן הפרסומות, ולא ידעתי למה לחכות. ידעתי שזה סרט שאמור להיות טוב. ידעתי שכל האנשים מעין-הדג וכל האנשים ששמעתי מהם משהו על הסרט הזה, אמרו שהוא מצויין. לא קראתי את הביקורת באתר לפני כן, לא קראתי שומדבר על הסרט מלבד התקציר הקטן בעיתון שאומר משהו על סמים, לא ידעתי כלום על הסרט וניסיתי להנמיך את הציפיות כמה שאפשר כדי שבסופו של דבר הוא לא יהיה אכזבה. אז להנמיך את הציפיות אמנם לא הצלחתי, אבל על כך שלא ידעתי כלום על הסרט אני מאוד שמחה – ככה צריך להגיע לסרט הזה.
האור נכבה, הסרט התחיל, ועל המסך הוקרנה כתובית מוזרה שבה איש בתוך עיגול. כבר מהשניות הראשונות של הסרט, ידעתי שהולך להיות כאן משהו מדהים. החברות המלוות שלי עדיין דיברו, והשתקתי אותן באמירה צינית שזו "הסצינה המרכזית של הסרט, זה חשוב!" בזמן שהטיזר החל, והכתוביות ריצדו. אמנם צחקתי כשאמרתי את זה, אבל באמת כבר מהרגע הראשון של הסרט הרגשתי מרותקת למסך, התפאלתי מהעיצוב הגרפי של הכתוביות, מהעריכה הקצבית, מהביקורת שמועברת דרך תוכנית הטלוויזיה שנראית בתחילתו של הסרט, מהצילום, מהמשחק, מהפסקול. ידעתי שלא משנה מה יקרה בסרט הזה, גם אם השחקנים יהיו ממש גרועים והעלילה לא תוביל לשום מקום, מבחינה טכנית ומהניתוח הקולנועי שאני אעביר עליו במהלכו, אני הולכת להינות מהסרט הזה. כי מבחינה טכנית הוא פשוט מדהים – צריך לראות בשביל להאמין.
כתובית סיפרה שהקיץ הגיע, ואני וחברה שלי צחקנו באמרה "תודה על ההבהרה". תיארתי לעצמי שבהמשך הסרט נזכה לראות גם את הסתיו מגיע, ואת החורף ואז את האביב, אבל לא תיארתי לעצמי איזה נפילה והדרדרות תעבור על גיבורי הסרט בהתאם לעונות השנה.
מבלי להכנס לתיאור העלילה, אני יכולה לתאר בכלליות את הרגשות שעברו עלי בהתאם לעונות השנה: צחוק, בכי, זעזוע ובחילה.
מה שהתחיל ממחשבות רגילות שיש לי כשאני רואה סרטים – "אוי, איזה חמוד ג'ארד ליטו", "אוי, למה לי אין גוף כמו של ג'ניפר קונלי", "אוי, איך זה שאני לעולם לא אצליח לצלם סרט כזה מבחינה טכנית", "אוי, איזה שימוש יפה הם עושים כאן בעריכה המהירה ובהבזקי השוטים שמתארים את חוויית הסמים" – כל המחשבות האלו התחלפו במהרה בריק, באפס, בתדהמה ובבהייה מרותקת למסך.
כי את מה שהסרט הזה עשה לי, אי אפשר לתאר במילים. אי אפשר גם לתאר ברגשות, אולי עוד לא עבר מספיק זמן מאז שראיתי אותו ולכן אני עוד לא יכולה להבין בעצמי מה אני מרגישה בעקבות הסרט.
כשחזרתי הביתה, ניסיתי להבין מה עברתי כרגע. אני נוהגת ללכת לישון עם דיסק ברקע לפי מצב רוחי (הפסקול המרדים של טווין פיקס, הפסקול החמוד של הנסיכה הקסומה, Night At The Opera של קווין – הכל הולך, העיקר שאני נרדמת). הפעם לא שמעתי שום דיסק, כי רציתי לחשוב על הסרט בלי שום הפרעות. התחלתי לשחזר בראש את העלילה, מההתחלה.
מה בעצם היה לנו כאן? לא שום דבר מיוחד שאמור לגרום לכזאת מחשבה או התפעלות, לא שום דבר שראינו בסרט אחר ועדיין שום דבר שגרם לי לפעור את הפה בתדהמה.
לא הספקתי לשחזר את כל העלילה בראש כי נרדמתי לפני זה, אז עכשיו לפני שהתיישבתי לכתוב את ההודעה הזאת יצאתי לטיול בחוץ כדי לסדר את הראש ולנסות לשחזר שוב את העלילה, אבל שוב לא הצלחתי.
מי שקורא את זה עכשיו בלי שראה את הסרט בטח לא מבין שומדבר ממה שאני אומרת, לא מבין מה אני מנסה להגיד ואיך בכלל אפשר להתפעל כל כך מסרט. אבל מי שכבר ראה את הסרט אולי יכול להבין את הבעיה שלי והקושי להתבטא, וגם אם אף אחד כבר לא קורא בנקודה הזאת כי זה יותר מדי ארוך ומשעמם אני מרגישה שאני צריכה להוציא את מה שחוויתי החוצה, לחלוק את זה עם מישהו, וסביר להניח שתראו עוד הודעות שלי בימים הקרובים כי יש דברים שרציתי להגיד ושכחתי.
אני שוב אחזור רגע לצד הטכני של הסרט, שממנו לא יכולתי להפסיק להתפעל בתור תלמידת קולנוע שמבינה דבר או שניים בעריכה ובמניפולציות שבמאי עושה על הצופים ליצירת אשליית הקולנוע, ואפילו שתי החברות שלי דיברו כשיצאנו על כמה שהסרט עשוי טוב מבחינה טכנית, והן לא מבינות בזה שום דבר. הצילום: שופע בצבעים מדהימים, מתאר דברים לפרטי פרטים, משתמש לעתים בטכניקות מתוחכמות של טשטוש או תאורה מסויימת, או אותה סצינה מסויימת שדובר עליה כאן שצולמה בעדשת "עין הדג" (יש לזה גם שם פורמלי לא?) ויצרה עקב כך הרגשה קלסטרופובית ומפחידה, כאילו נכנסנו לראשה של הדמות שהיתה באותו רגע מטושטשת והזוייה בהשפעת הסמים. העריכה: במילה אחת – מד-הי-מה!!! טכניקות של ראיתי כמותן – כוס קפה שרגע היא מלאה ושניה אחרי זה ריקה, חלוקת המסך לשני חלקים כשבכל חלק חווים משהו מנקודת מבט אחרת, הגברת מהירות התמונה כך שכמה שעות עוברות בכמה שניות, או האטת התמונה ויחד איתה הסאונד, שנשמע פתאום כאילו מישהו מדבר בהילוך איטי. וגם אותה טכניקה שחוזרת שוב ושוב של דחיסת הרבה שוטים קטנים לכמה שניות מהירות, מה שמספר לצופים מייד מה הם הולכים לראות בשוט הבא, ומה שנראה כאילו יתחיל להמאס אחרי כמה פעמים שזה חזר על עצמו, אבל לא נמאס. הפסקול: אולי חוזר על עצמו, אולי לא, אני לא ממש שמתי לב. אני רק יודעת שהוא תרם המון לסרט, לפעמים לא שמתי לב שהוא שם, ולפעמים היתה רצועה שחזרה על עצמה שוב ושוב וכבר רציתי שזה ייפסק, אבל לא קיבלתי מנוחה. ולבסוף המשחק: תחום שאני לא יכולה לשפוט בו הרבה כי אני לא מבינה בו, אבל באמת ראוייה לשבח יותר מכל דמותה של אלן ברסטין, שעברה כזה שינוי דרסטי בסרט שנראה כל כך מציאותי, שלא הצלחתי אפילו לדמיין את העובדה שכל זה רק סרט ושבמציאות רק שמו לה איפור כדי שתראה כל כך נורא.
אני לא יכולה להפסיק להתפעל מהסרט הזה אבל אני מרגישה שאני צריכה, לפני שיסלקו אותי מהאתר באשמת התפלספות יתר וחילוק תשבוחות לשווא. 990 מילים כבר כתבתי אבל יש לי עוד הרבה מה להגיד, אני רק צריכה ללכת להרגע ולצערי גם ללמוד למבחן באזרחות שאני לא מרגישה שאני יכולה להתמודד איתו עכשיו, אבל אז אני אחזור.
כאמור, אני שמחה שלא קראתי את הביקורת או את התגובות שלה לפני שהלכתי לסרט, ועכשיו כשבאתי וקראתי את הביקורת לא יכולתי שלא להסכים עם כל מילה שלה, דן ברזל הפליא בתיאור הרגשות שהסרט הזה מעלה, כמו שאני או כמעט אף אחד אחר לא יכלו לבטא את זה. רק התאכזבתי קצת כשבאתי לקרוא את התגובות וגיליתי שבערך חצי מהן (בעיקר החצי הראשון) בכלל לא מדברות על הסרט, וזה הרס את מצב הרוח שהייתי בו באותו רגע, אבל למטה יותר בדף התגובות התחילו להיות מעניינות יותר ולתאר בחלקן את הדברים שעברתי במהלך הסרט.
די. אמרתי מספיק. הגיע הזמן לראות את האתר של הסרט, שעוד לא יצא לי לראות מאז שחזרתי מהסרט. רוצים מילת סיכום אחרי כל מה שכתבתי? לא תקבלו
וואו
צמרמורת עברה בגופי כשקראתי את הביקורת שלך. בעיקר בגלל שהיא החזירה אותי חזרה לסרט הנהדר הזה ,ועשתה לי חשק לראות אותו שוב וכמה שיותר מהר.
כל פעם שאני רואה במתמשכים תגובה חדשה ל"רקוויאם" אני מקווה שזאת תגובה חדשה של מישהו שרק ראה את הסרט עכשיו,ובא לפרוק את כל מה שהצטבר לו. בדיוק כמו שאת עשית.
מקריאת התגובה שלי אולי קשה להבין כמה אני אהבתי את הסרט (במיוחד כשהיא נחתכה באמצע…), אבל את הצלחת דווקא לתאר את הרגשות שלי בצורה די מוצלחת.
ולדעתי האתר של הסרט הוא חוויה בפני עצמה.
פרקתי קצת יותר מדי לא?
אני בעצמי לא בטוחה שהייתי שורדת את כל ההודעה הארוכה שלי. כל הכבוד לך…
לראות את הסרט אני לא בטוחה שאני מסוגלת בקרוב. לא בגלל שהוא היה לי קשה מדי לצפייה, כי דווקא עמדתי בו די בגבורה. אלא בגלל שהוא השאיר עלי רושם כזה חזק, שאני לא בטוחה מה לראות אותו שוב יעשה לי. חוץ מזה שאני לא בטוחה מה זה יתרום – קצת אחרי שיצאתי מהסרט אמרתי לחברות שלי שזה לא אחד מהסרטים האלה שצריכים לראות יותר מפעם אחת. פעם אחת היא די והותר. אבל אולי אני אשנה את דעתי כעבור כמה ימים.
חוץ מזה שהDVD של זה מסקרן אותי, עם הערות הבמאי והצלם. מישהו כאן ראה אותו? שווה לקנות?
והאתר, עד כמה שהוא מוזר, נראה לי פתאום נורא קצר אחרי שראיתי את הסרט. הייתי בו פעם, פעמיים, ואני חושבת שראיתי את כל מה שיש לראות שם. אבל אולי לא, ואולי גם לא הבנתי את המסר של האתר.
מה שבטוח זה שהאתר של הסרט מנצל את המדיום האינטרנטי בצורה הכי טובה שאפשר, בדיוק כמו שהסרט מנצל את המדיום הקולנועי בצורה הכי טובה שאפשר.
סמאח נולד? לא יודעת, אני חייבת לראות את פיי.
לא! לא! אין יותר מדי!
יקירתי, הכתבה שלך (יותר מביקורת, אין ספק) החזירה אותי שוב לחווית הסרט ובפעם השלישית (ראשונה הסרט, שניה הביקורת של מר ברזל) הותירה אותי בדמעות.
לדעתי צריך להעמיד פסיכולוג ביציאה מאולמות שמקרינים את הסרט הזה. או קבוצת תמיכה. 'לדבר על זה'.
נפלא
אנג'לינה, ריגשת אותי, וזה לא קל לחדור אצלי את שכבות הברזל.
לגבי ה-DVD – דבר ראשון הוא עשוי מדהים, המקבילה הדוידית של האתר. ערוץ הפרשנות של ארונופסקי היה מאכזב לדעתי. הוא דיבר דיי בכלליות על הכל ומיעט להיכנס לפרטים. דווקא הפרשנות של הצלם הייתה מעניינת ואף מרגשת לפרקים. התוספות לא משמעותיות – קצת מאחורי הקלעים, ראיון משעמם של אלן ברסטין עם הסופר, כמה סצינות לא משמעותיות שנחתכו.
והערה אחת לגבי העריכה: את האלמנט הסגנוני שמופיע למשל בארוחת הבוקר (אשכולית נאכלת, כוס מתרוקנת וכו') ארונופסקי לקח (במוצהר) מבמאי צ'כי גאון בשם יאן שוואנגמאייר. למרות שהוא לא מוכר לציבור הרחב, זהו אחד הבמאים המשפיעים ביותר בעולם, וזה ניכר בייחוד אצל הבמאים ה"ויזואליים" יותר – טים ברטון, טרי גיליאם, האחים כהן וכו'. אני לא בטוח, אבל נדמה לי שיש את מרבית הסרטים שלו באוזן השלישית. אני ממליץ בייחוד על הקצרים שלו ולא על הסרטים באורך מלא, ובראש ובראשונה על "מימדי הדיאלוג" ו-"אוכל". אם הולכים על הסרטים הארוכים, "אליס" (זאת מארץ הפלאות) מעניין אם כי מעייף, "Conspirators of Pleasure" פסיכי על כל הראש, ואת "פאוסט" לא ראיתי אך שמעתי שהוא מצוין.
לעיון נוסף:
http://us.imdb.com/Name?Svankmajer,+Jan
דן ברזל, אנא קרא והגב
דבר ראשון, נראה לי מדהים שלאחר יותר מ 200 תגובות אין בן אדם אחד שכתב תגובה שלילית (וידע על מה הוא מדבר).
ברצוני להקדים ולכתוב למרות מה שאני עומד לומר על הסרט בהחלט חובה על כל אחד לראות את רקוויאם לחלום.
באיחור קל של מספר חודשים, שכרתי את הסרט ב DVD, וציפיתי לראות על מה כולם דיברו.
להמשיך עם עשרות ההשוואות שנעשו פה לרוקדת בחשיכה, הדמיון היחיד בין השניים שנורא קל לאהוב ולשנוא את שניהם. דבר מעניין שבעין הדג כולם שונאים את רוקדת ומתים על רקוויאם.
לפי דעתי הבעיה נובעת מהציניות חסרת הגבולות בדג, שגורמת לדעה הרווחת שכשבמאי הולך עם רעיון עד הסוף (ומשתמש בצילומים מטושטשים) הוא פלצן וכשבמאי אחר עושה צילומים נקיים, חדים, וברורים אך מכניס רק מדי פעם קטעים פחות נעימים לצפייה הוא גאון.
הבעיה עם רקוויאם ומגנוליה שדומה לו מאוד, היא היומרה העצומה של הסרט ששרויה סביבו הילה שבאה לומר זוהי "אמנות". -מה שמבדיל אותו מסרטים כדוגמת מועדון קרב. למרות שהעזרים האמנותיים באמת מרהיבים ומעוררי מחשבה, הם מוגזמים מכיוון שאיבדו כל קשר לסיפור. נראה שהם נמצאים שם בכדי לומר שהם שם, ולא בכדי להדגיש את הסיפור. (שאגב, בדיוק מה שלארס פון טרייר מנסה להעביר בסרטיו ובסרטי דוגמה 95 – שהסרטים כיום מתמקדים יותר ויותר באפקטים ואמצעיים דיגיטליים עד שמאבדים את הסיפור בגרעין).
למרות זאת רצוי לציין לטובתו של הסרט כי זהו במאי יצירתי בעל סגנון ייחודי, המהווה אלטרנטיבה חשובה לסרטים כיום. לבמאי, וגם לסרט יש פוטנציאל עצום אך לא מממשים אותו.
בסופו של דבר אי אפשר לומר שזהו לא אחד הסרטים המעניינים שנעשו לאחרונה ולכן חובה לצפות בו.
המסר, שנאמר פה כי הוא לא אסקפיזם אלא מטיח את המציאות בפנים, מציג עוד בעיה שכן רובנו ככולנו בסוף סרט זה אמרנו "מזל שזה לא אנחנו" שהרי זה סוג של אסקפיזם, וסביר להניח שמי שהיה צריך לקבל את המסר לא קיבל אותו.
נאמר פה גם מספר פעמים שהעריכה גאונית. לי, אישית, קשה לומר על עריכה שהיא "גאונית" ובכלל מפריזים בשימוש במילה זו. העריכה יצירתית, מעניינת, יעילה, ומיוחדת אך לא מעבר. אני אתן קרדיט לפס קול שבאמת עשה את העבודה בצורה הטובה ביותר ושימש את הסרט בצורה מושלמת.
הבעיה הגדולה שהיתה לי עם סרט זה היא עם פשטנותו. למרות שבהרבה מקרים עולם הדימויים והאפקטים החזותיים היו מוצלחים ביותר, היו מקרים רבים יותר בהם הדימויים היו שטחיים, צפויים, ולעיתים פשוט טפשיים. לדוגמא: יחסית בתחילת הסרט אמו של הגיבור נכנסת לדיאטה רצחנית, ולאחר כמה זמן מתחילה לדמיין מוצרי אוכל בחדרה עד שמדמיינת את האוכל נזרק עליה. תסלחו לי, אבל זוהי סצנה פשוט מגוחכת.
זהו אמנם מקרה קיצוני, אך יש מספיק מקרים אחרים בהם ברור שניסוי זה נראה טוב על הדף אך פשוט לא הצליח לעבור למסך (כמו כל דמות האמא עצמה).
רוב התגובות שקיבלתי מהסרט מאנשים אחרים נגמרו ב"מדהים" או "נורא מדכא". אותי זה לא דיכא כלל. לא הרגשתי שום צורך לבכות. כנראה שלא התחברתי אל הסרט מספיק ויכול להיות שזה מפני שניתחתי אותו יותר מדי תוך כדי, אך אני בספק.
לי, היתה הרגשה של זיוף בסצנות "המיועדות לבכייה", הרגשה שהבמאי בנה את הסרט (בצורה מעולה) כדי לומר עכשיו תבכו. בצדק אפשר להשוות גם את זה לרוקדת בחשיכה שבעיקרון נשתמש בו אותו עיקרון "לא הוגן". ההבדל הוא שפה הוא מנסה לעשות זאת כהפתעה וכסיפור פואנטה, ואילו ברוקדת למרות שאנו יודעים מה יקרה בערך חצי שנה לפני כן, עדיין יש צורך חזר ואמיתי לבכות, דבר שהרבה יותר קשה לעשייה.
בקיצור סרט שיכל להיות טוב, אך התיימר ןנותר סרט סביר אך מעניין.
נ.ב: מכיוון שזוהי הודעתי הראשונה בעין הדג (למרות שאף אחד כנראה לא יקרא אותה) הייתי רוצה לומר שכדאי למחוק את המוטו "0% פלצנות". ממה שקראתי באתר בינתיים אין כותב אחד שלא הזכיר בטעות שהוא לומד קולנוע ואם למבקרי קולנוע עדכניים יש 80% פלצנות – פה יש לפחות 70%.
דן ברזל, אנא קרא והגב
רק עכשיו ראיתי כמה כתבתי ואני מתנצל מראש. אני רק מבקש שאם אתם מתכוונים להגיב אנא קראו בעיון וענו לעניין.
ברוך הבא!
אני מצטערת, אבל אני הולכת להתייחס דווקא לנ.ב, ולא לתוכן הראשי של ההודעה שלך, עקב כך שעוד לא ראיתי את הסרט. אני מתנצלת מראש, במקרה ואני אסיט מזה את הדיון (ולא בצדק. הוא מעלה כמה נקודות חשובות, לדעתי).
אנחנו לא אומרים שאין לנו מושג בקולנוע. יותר נכון – חלקנו אומרים את זה, אבל זה לא ממש המוטו. המוטו הוא ביקורות קולנוע בכיף. כלומר, אפשר פלצנות, כל עוד זה לא משעמם ובנוי כמו חידת הגיון.
מעבר לכך – זוהי הביקורת היחידה שבה מצאתי דיבורים "פלצנים" (ואהבתי את זה). בעצם, גם בביקורת על 8 נשים וחצי. בשתי הפעמים זה נעשה באלגנטיות וחן, לא בגסות. שאר הביקורות – יוק. (בעיקר לא בשלי, עקב כך שאני באמת לא מבינה כלום בקולנוע. לפחות, לא הבנתי עד שצברתי פה ותק. בחיי, האתר הזה העשיר את הידע הכללי שלי בצורה מדהימה).
______________________
יום הולדת שמח לאין אור,
גל
פרופיל הגולש המצוי בעין הדג
שאלה:
למה כל מגיב חדש טורח למפות, למיין ולתייג את גולשי עין הדג?
תגובות לתגובה:
+ דבר ראשון כדי לסיים ספויילר או לפחות לציין בגוף ההודעה לפני שאתה מתאר סצנות מהסרט שעלולות להרוס את הנאתו (האמת, אני לא ממש יכולה להעיר, כי אני חוטאת בזה. בעצם כבר לא. אבל אני פלוצית אז אני מרשה לעצמי).
+ אני ממש נעלבת אישית שלא שמת לב להודעה השלילית שלי, על הביקורת, לא על הסרט, כי מי אני שאגיד *לך* אם תאהב ת'סרט או לא, אתה צריך לראות אותו *בעצמך* ולהחליט לבד.
+ אם כן שמת לב והכנסת אותי תחת הקטגורייה 'לא יודע על מה הוא מדבר', אז אני בכלל נעלבת.
+ מה זה אסקפיזם (אקסמנית, איפה את כשצריך אותך?)?
הצעה:
בפעם הבאה שאתה מריח פלוץ – תעיר עליו נקודתית, מבלי לגלוש לאמירות גדולות (עם אחוזים).
פרופיל הגולש המצוי בעין הדג
משהו נדפק במתמשכים שלי, ההודעה הזאת ואלה שענו עליה לא הופיעו לי כחדשות אפילו שלא קראתי אותן, ורק ההודעה שלך הופיעה כחדשה. למישהו עוד זה קרה?
בקשר לשאלתך – אסקפיזם זה בריחה מהמציאות, אשלייה שרוב היוצרים בקולנוע מנסים לתת, כדי שהצופים ירגישו שהם נכנסים לסרט (אלא אם כן הם מנסים בכוונה לשבור את האסקפיזם ואז מורים לקולנוע נורא מתלהבים מזה ומדברים על זה שעות – בקטעים למשל שהגיבור פונה אל המצלמה ומדבר אל הצופים). הסיבה שלא ידעת את זה זה כי את כנראה לא פלצנית שלומדת קולנוע כמו שdeadtone טוען שכל אנשי האתר כאן, זאת אף על פי שבהודעתו הנ"ל על הסרט הוא משתמש בלא מעט תיאורים פלצניים משל עצמו…
ובכל זאת, "טון מת", ברוך הבא לאתר, דעותיך על רקוויאם לחלום מעניינות וחדשניות יחסית לכל מה ששמעתי כאן עד עכשיו, עשית לי חשק לראות את רוקדת בחשיכה (כי עוד לא יצא לי לראות את זה), ואני מקווה שעוד נשמע ממך בהמשך.
לא ממש קשור לתוכן הסרט
רק רציתי להעיר ששימוש במונחים קולנועיים לגיטימיים בהתאם לקונטקסט אינה בדיוק פלצנות אלא צורת התבטאות המעידה על הבנה מסיומת במדובר, בין אם במכוון או לא. דדטונס כתב לעניין ולא נראה שהשתמש בביטויים כמו אסקפיזם (שעם כל הכבוד לא רק תלמידי קולנוע מודעים אליו) מתוך הרצון להראות לכולנו שהוא יודע לדבר בשפה מקצועית, אלא פשוט מפני שזו דרך ההתבטאות שלו בתור אדם שמתעניין בתקשורת וקולנוע ומנסה לנתח ולבקר אותה.
דיברתי בציניות
(ותודה שדווקא הייתי נחמדה לדדטון אפילו שלא הסכמתי עם רוב מה שהוא אמר)
. וסליחה שאני חוזרת על עצמי.
פשוט שדדטון טען שרוב אנשי האתר פלצנים והשתמש בביטויים שעשויים לעתים להשתמש כפלצניים כמו "אסקפיזם" (שאני למשל לא ידעתי מה זה עד לא מזמן). באה ספל חמאה ושאלה מה זה כי היא לא יודעת, אז עניתי לה שכנראה היא לא פלצנית כמו שדדטון טוען שאנשי האתר כאן כולם.
הבהרה
ברצוני להגיב על התלונות ההובאו בפני.
קודם כל, ספל-מחאה, אני מתנצל בפנייך, הייתי בטוח שעברתי על כל התגובות בכדי לא לעשות יותר מדי הכללות אך הודעתך פסחה על פני.
על כל עניין הפלצנות. לא התכוונתי לומר שיש לי בעיה עם הפלצנות באתר ועם העובדה שחלק מהכותבים למדו קולנוע. להפך, אני הראשון שיודה שאני חוטא ב"חטא" הפלצנות לא פעם.
היתה לי בעיה עם הדרך בה האתר פרסם את עצמו. לאחר סיור מוארך יותר באתר, אני מוכן להודות שיש הבדל מהותי בין אתר זה לאתרים אחרים כדוגמתו ובכלל ביקורות קולנוע.
anilegna, אני שמח שעשיתי לך חשק לראות את רוקדת בחשיכה, אני רק מבקש ממך (בקשה אולי בלתי אפשרית) לבוא לסרט בדעה פתוחה ולא משוחדת. אני גם מציע שלא תקראי ביקורות לפני שאת הולכת ותחליטי בעצמך באיזה צד של המתרס את.
חוץ מזה – לקחתי את שאר ההערות לתשומת ליבי.
דן כבר באמסטרדם
והסיכוי שיענה משם – קטן למדי.
רוב הכותבים פה (והמגיבים) לא למדו קולנוע. רק מה, אלה שכן למדו, מאזכרים את זה בכל הודעה שניה ועושים רעש כאילו הם הרוב. למעשה, יש (אם אינני טועה) רק 3 כותבים שלמדו קולנוע, ולא יודעת כמה מגיבים. לא הרבה, בכל אופן.
אנחנו לא מתיימרים להיות נקיים לגמרי מפלצנות. אנחנו רק מגישים אותה בצורה לא פלצנית. מה זה אומר? מבקר מסוים מאחד העיתונים, כתב למשל על 'שם קוד דג חרב' "לא ייאמן כי יסופר". האם הסרט טוב? לא טוב? לראות את הסרט או לא? אי אפשר להבין.
באתר הזה, אנחנו משתדלים ככל הניתן לכתוב ביקורות קריאות, שיביעו דיעה ברורה על הסרט: מה טוב בו, מה לא טוב בו. מפה, כל קורא עושה את השיקולים שלו אם בא לו לראות או לא. זה לא חייב להיות שטחי ונטול פלצנות לחלוטין – אבל השורה התחתונה של הביקורת צריכה להיות מובנת ובהירה.
(וכשאני לא אאלץ להשתלט על מחשביהם של חברים – או ללכת לאוניברסיטה – בשביל אינטרנט, אני גם אגיב לשאר ההודעה).
תגובה מאוחרת (סרט המשך גרוזיני)
Deadtone ידידי, קבל התנצלות על האיחור.
בגדול, כבר טחנו לך את הצורה על ההכללות שעשית כאן, ואני לא אוסיף יותר מידי, כי אני בטוח שמאז הודעתך הראשונה כבר הבחנת שהדגיגים באקווריום הזה לא שוחים בכיוונים אחידים.
רוקדת בחשיכה: גם "רוקדת" וגם "רקוויאם" הם סרטים שאפשר לכנות "סרטים טוטאליים". או שאתה מקיא איתם, או שאתה מקיא עליהם. אי אפשר להישאר אדיש אליהם כי הם מטלטלים אותך, כי הבמאים שלהם הולכים עם סגנון אומנותי מוחצן ובעל נוכחות מאוד מאסיבית. אז או ששונאים או שאוהבים, ויש מעט מאוד באמצע.
ומכאן אנו מגיעים לעניין הציניות. מאחר ולארס פון טרייר ודארן ארונופסקי לא שוחים כאן לידנו, וגם אם הם היו שוחים לידנו אף אחד לא היה מבטיח לנו שהם לא היו משקרים לנו בזימים אם היינו שואלים אותם האם הם היו ציניים לגבי עשיית הסרט. נותר לנו רק לשער, בהסתמך על החוויה הסוביקטיבית שלנו מהסרט, על התרשמות מסרטים קודמים ואם אפשר על היכרות עם האמינות של הבמאי (כלומר, עם התדמית שלו, עולם פוסטמודרני ארור).
כפי שכבר כתבתי כאן ובעיקר בדף של "רוקדת", לאחר מחקר מעמיק ורב שנים על אישיותו של לארס הערס, אני נוטה להאמין שהוא ציניקן מטורף, וזאת למרות (או בגלל) שהוא אחראי לחלק מהסרטים שאני מחשיב לטובים ביותר בתולדות הקולנוע. מעולם לא טענתי שלארס פלצן. לארס גאון. אני פשוט חושב שהוא שיקר לנו ב"רוקדת". נדמה לי שהוא ניסה לעשות סרט אוטומטי, עם רגש אוטומטי, פרסים אוטומטים והערכה אוטומטית. אני חושב שהוא לחץ על כפתורים בצורה אוטומטית וכמעט משועממת, שלא כמו בסרטיו הקודמים.
את דארן אני עוד לא מכיר טוב, אבל התחושה שלי היא שהוא ילד טוב של אמא, מאוד רגיש ולא מסוגל לשקר. נראה מה ימים יגידו, אולי אתבדה. אבל שוב, כל זה סובייקטיבי ברמות כבדות ומעייף לפתח את הדיון הזה.
אוקיי, לעניין: אנחנו מסכימים שדארן במאי מוכשר. אנחנו מסכימים שזה אחד הסרטים המעניינים ביותר שנעשו לאחרונה. יופי. הלאה.
אתה טוען שיוצאים מהסרט בהרגשה של "מזל שזה לא אנחנו", ושעל כן הוא לא באמת מגיע לאף אחד. אני יכול לדבר רק בשם עצמי ולהתוודות שיצאתי מהסרט בהרגשה של "כמה חבל שזה *כן* אני". וגם "כמה עצוב שזה גם אמא שלי". וגם "כמה נורא שזה גם חברים שלי". ובעיקר "כמה מתסכל שזה העולם בו אני חי". אני מצאתי בסרט השתקפות של מרכיבים שונים בחיים שלי, בהקצנה אומנם, בדחיסה, במלאכותיות (במובן של אומנות – Art – Artificial), אבל עדיין דברים שאני יכול לתקשר איתם באופן ישיר לחלוטין. אני בכיתי בסרט לא רק על הדמויות, אלא גם עלי, עלינו.
אבל זה אני. אני נוטה לראות את עצמי בכל דבר (היה פה פעם דיון על סוליפסיזם איפשהו, לא?). כשבתקציר של סרט כתוב "סאטירה על החברה האמריקאית" אני יודע שאני עומד "להיעלב" מהסרט באופן אישי בעוד שאנשים סביבי יצאו ממנו ויגידו "איזה מגוחכים האמריקאים האלה". כמו כל בנאדם אבוד בתקופה המתסכלת הזו, אני מחפש דברים שיסבירו לי את עצמי ואת עולמי. ואיך אומרים, יגעת ומצאת? תאמין.
עריכה גאונית – תראה, עניין של טעם כמובן (כמו כל דבר אחר בתגובה הזו), אבל אני אישית רואה במה שארונופסקי עשה פיתוח סגנוני מקורי, אפקטיבי, מסוגנן ומלא השראה. לא צריך להמציא את הג'אמפקאט יש מאין כדי שהעריכה תהיה גאונית. גם העריכה ב"האידיוטים" גאונית, למרות שהיא מתבססת בדרכה על קונבנציות של אנטי-קונבנציות קולנועיות, מאחר והיא בונה סגנון חדש להעביר מסרים באמצעות עריכה. ארונופסקי הגיע לדעתי לשלמות ואיזון של עוצמה רגשית ואינטלקטואלית ברצפים המהירים של הקאטים, ברמה שלא נראתה לפניו.
סצינות מגוחכות: הזכרת רק אחת, וזו סצינה שלדעתי היא מבריקה. כשדמות האם שוכבת במיטתה בעיצומה של דיאטה ומדמיינת מנות אוכל שעפות לה על התקרה ובסופו של דבר נזרקות לה על הפרצוף, לא מדובר ב"גֶג" ויזואלי סתם בשביל הצחוקים. ארונופסקי עושה, כך אמר לי עולם האסוציאציות הפרטי שלי, הפנייה מאוד ברורה לסרטי מד"ב סוג ב' שמשודרים תדיר בטלוויזיה, בהם החלליות עפות כשהן מסתובבות סביב צירן ונעות בפרספקטיבה של הפריים באפקט מצחיק. כלומר, אפילו הסיוט הקולינרי-נפשי של האם הוא סיוט קולנועי-טלוויזיוני. אין לה מחשבה אחת שאינה עוברת דרך הפריזמה הזו, והצופים שאמורים לזהות את האיזכור יכולים אולי גם להבין שאם הם זיהו אותו, כנראה שגם במוחם נמצאים הקשרים דומים להקשרים של האם. כלומר, אנחנו לא עד כדי כך שונים ממנה, מבחינת ההשפעה של המדיה על תודעתנו.
אגב, יכול להיות שגם אם תקבל את הפרשנות הזו תחשוב שזו עדיין סצינה שנראית יפה כמאמר אקדמי, אבל היא פשוט לא עוברת. יכול להיות. ככה זה. גם אני לא חושב ש"מולהולנד דרייב" הוא סרט טוב לאור הפרשנויות מעוררות המחשבה שנכתבו בעין הדג, אבל לפחות אני יכול להבין את המסמפטים.
זרוק עוד סצינות בעייתיות בעיניך, אני אשמח להתייחס.
תגובה מוקדמת
קודם כל, הייתי רוצה להתנצל בשנית על ההכללות הגסות שעשיתי בהודעתי הראשונה פה.
לפני כמה ימים שכרתי את "פיי" כדי לבדוק את טענותיי בנוגע לארונופסקי. אני מוכרח לציין שהופתעתי ביותר, ומדובר בסרט מצוין וטוב יותר בהרבה רמות מרקוויאם.
לכן חזרתי לראות את התגובה שלי, וכשקראתי אותה עכשיו שמתי לב שקצת ניסיתי למצוא תירוצים לשנוא את הסרט, כנראה גם מהסיבה לצערי ש"כולם" אהבו את הסרט.
ועכשיו דן, לענייננו:
עכשיו אני כבר סבור שגם ארונופסקי לא פלצן אבל אני פשוט לא מוכן לקבל את זה שלארס אולי כן. למה? ככה, בגלל שהוא אירופאי ולא אמריקאי, אין לי סיבה יותר טובה, זה פשוט לא מתקבל על הדעת.
אישית, לי, זה לא כל כך משנה, כמו שלא משנה לי אם לינץ' פלצן.כל עוד אני נהנה מהסרטים או מפיק מהם משהו – אין לזה חשיבות. אני מקווה שאני אבין אם וכשאחד מהם יהפוך למכונת כסף נטו אבל נראה לי שהדרך עוד ארוכה.
ממה שראיתי ב-100 עיניים, שום דבר לא נראה לי אוטומטי, אבל אין לי ממש למה להשוות. אולי הוא השתפשף ונעשה הרבה יותר יעיל בעשייה של רוקדת, או שלמד איך לפרוט על מיתרי הרגש בצורה קלה יותר או משהו כזה, בכל מקרה, רוקדת בחשיכה היה בשבילי הסרט המרגש ביותר שלו. לא הרגשתי שום דבר מלאכותי בו.
הלאה. אתה יצאת בהרגשה של "חבל שזה כן אני"? אין לי מה לעשות חוץ מלקנא בך ולרחם עלייך. כנראה שזו הייתה הטעות המרכזית שלי ורוב האנשים גם יצאו בתחושה הזו, אבל זה לא היה יכול להיות יותר רחוק ממני. מי יודע, אולי אני בהדחקה.
בקשר לסצינה שהזכרתי, בהחלט הארת אותה באור חדש, אבל כמו שאמרת, אני מכיר באופן סביר בהחלט סרטי מד"ב סוג ב' וזה לא קישר לי את זה בזמן שצפיתי.
אני לא זוכר כרגע עוד סצנות כי עדיין, עברה כמעט חצי שנה מאז שראיתי את הסרט.
החודש מוקרן בסינמטק חיפה רקוויאם שיוקדם בהרצאתו המלבבת של ירון שמיר. אולי אם כל המידע החדש שיש לי, ביחד עם זה שזה יהיה על מסך גדול בחושך עם סאונד טוב בדרך פלא פתאום יגע בי. אבל אני בספק, בפעם השנייה זה בטח יהיה עוד פחות חזק, אבל אני מנסה לבוא עם ראש פתוח.
בסופו של דבר, עם כל התירוצים שבעולם, רקוויאם לחלום פשוט לא עבד עלי. מה שמתיר לי רק להעריך אותו מהצד, ומתיר את הסרט רק כקליפה טובה.
הקליפות לסל וחסל
קודם כל, אני שמח ומעריך אותך על כך שאתה הולך לקבל התרשמות נוספת מהסרט, והפעם בקולנוע, כמו שצריך.
כמה נקודות קצרצרות מסביב לנושא: לרגע לא טענתי שלארס פלצן. למעשה, מה שכתבתי זה שהוא *לא* פלצן, לדעתי. ההגדרה שלי לפלצנות זה ריק גדול שמסתתר תחת כיסוי מרשים. פומפוזיות שמתחתיה אין כלום. פואטיות בגרוש שלא אומרת דבר. מה שכן טענתי, ואת זה יהיה קשה לסתור, אם ראית את הסרטים הדוקומנטריים על לארס "טרנספורמר", "100 עיניים" ו"המושפלים" (אגב, 3 סרטים דוקומנטריים על אותו בנאדם ב-4 שנים!), זה שהוא ציניקן כבד. האמת, מספיק לראות את היצירות שלו, בעיקר "רכבות לילה" ו"הממלכה", כדי להבין שיש לו חוש הומור ציני וחד במיוחד. אני חלילה לא אומר את זה כדבר רע. הגדולה של הסרטים שלו שכן אהבתי היא יכולת האיזון שלהם בין ציניות מושחזת ורגש מזוקק. זאת יכולת נדירה, ולא מצאתי שום זכר אליה ב"רוקדת", שמרוב שהיה בו יותר רגש מזוקק, כך הוא נראה לי יותר ציני… נסה לנתח את העלילה שלו, ותיווכח שמטרתה של כל סצינה היא להביא לנקודת המשבר ההיסטרי הבאה ותו לא. כנ"ל התפקיד של כל אחת מה"דמויות". זה ממש נראה כמו מתכון כתוב מראש.
אגב, ב"100 עיניים" יש סצינה מזעזעת כשביורק מחזיקה את האקדח בהיסטריה טוטאלית ולארס אומר לה בקור רוח מפחיד ממש לירות. אני באופן אישי הייתי המום כמה חסר רגש וקשב הוא היה מסוגל להיות. זה היה כמעט מפלצתי מצידו, כאילו מה שהיה חשוב לו בצילומים הוא לסמן V ליד "סלמה יורה והקהל בוכה".
אירופאי ואמריקאי – לא יודע מה איתך, באופן אישי אני מכיר יותר פלצנים בצד האירופאי של הגלובוס מאשר בצד האמריקאי. אומנם הסיבה העיקרית היא שאירופאים מעיזים יותר, אך עדיין אני מתקשה לחשוב על במאים אמריקאים פלצנים מעבר ללינץ', סטון וקופולה ברגעיהם הרעים.
ספר איך הייתה ההרצאה אחרי שתראה אותה. אני סקרן מה יש ל"ממסד" לומר על הסרט, בהתחשב בהתעלמות הגורפת שהייתה לו כשהסרט יצא.
רקוויאם לרוקדת
לאחר ההקרנה בסינמטק שבוע שעבר, התרשמותי מהסרט השתנתה והוא היה הרבה, הרבה יותר טוב. בעיקר מפני שזה סרט לקולנוע, והפעם שמתי לב להרבה דברים שפשוט מתפספסים על מסך קטן.
הסרט גם היה יותר מעניין, למרות שעדיין יש בו חלקים "מתים". אך בסופו של דבר, הסיום לא עבד עלי גם הפעם לצערי (או לשמחתי). פשוט יש בו ובסרט משהו מאולץ לטעמי.
ההרצאה אגב, היתה מעניינת כרגיל בשבילי, אך כל מי שבא לראות אותה איתי כרגיל השתעמם. לא נראה לי שממש אפשר לקרוא להרצאות של ירון שמיר כחלק מ"הממסד". הוא אדם שלמיטב ידיעתי בוחר סרטים ומעביר עליהם הרצאות באופן עצמאי. הסדרה הראשונה של ההרצאות והמוצלחת נקראה "לא לאוכלי פופקורן" והוקרנו בה:לגעת במוות, מועדון קרב, אמריקן פסיכו, קלייר דולן, עיניים עצומות לרווחה, קראש, בלייד ראנר, להיות ג'ון מלקוביץ' וכביש אבוד. תסכים אותי שכל הסרטים משובחים (חוץ מאחד אני מניח, לפי דעתך).
בהרצאות בדרך כלל הוא מדבר מעט באופן מופשט על הדבר הייחודי לסרט, מראה 1-2 קטעים מסרטים שהשפיעו על העניין\הסרט, וקטע מסרט אחר של הבמאי.
בסדרה הנוכחית שנקראה "כרטיס לרכבת השדים": הוקרנו הסרטים:
עד שיצא עשן, מגרש השדים, שמונה וחצי נשים, באטמן חוזר, בנים אינם בוכים, תא קטלני, רקוויאם לחלום וממנטו. בחירה תמוהה למדי לפי דעתי, והוא טוען שבשתי הסדרות יש קשר בין כל הסרטים..
בהרצאה על רקוויאם, הוא תמצת את עקרונות העריכה (כצפוי) באופן לא רע בכלל, הראה קטע מפוטיומקין להראות את אפקטיביות העריכה, מדליקטסן נדמה לי בכדי להדגים את השימוש בסאונד כמו בקליפ, ומפיי.
רק נחזור שנייה ללארס פון טרייר, כרגע סיימתי לראות את רוקדת בחשיכה שוב ואני פשוט לא מבין איך אפשר לא לאהוב ולהתרגש מהסרט הזה. למען האמת, בחודשים האחרונים התחלתי להתרכך והשאלות שהעלית חזרו והטרידו אותי, אבל בזמן הצפייה הן נעלמו לחלוטין, והשאירו את הסרט המדהים הזה.
ב 100 עיניים הקטע הזה באמת נראה לי מדהים וכאילו לארס הוא חסר לב, אך זה בעיקר הזכיר את הטיפול של קובריק בשלי דובל ב"הניצוץ" לפי הסרט התיעודי עליו, ובשני המקרים הטיפול הוכיח את עצמו. כנראה לדעת שניהם – המטרה מקדשת את האמצעים.
יש לך היכרות יותר טובה עם לארס מההכירות שלי, אך אני מנסה לא להכניס את דמותו של הבמאי להבנת כל סרט שאני רואה. אני מנסה לשפוט סרטים לפי המוצר הגמור נטו, ומבחינה זו, לפי דעתי רוקדת הוא סרטו הטוב ביותר. הוא באמת פחות מתוחכם מהסרטים האחרים, ואולי גם מעט חד ממדי, אך בזמן הצפייה זה ממש לא מפריע לי.
אגב, אני אישית לא זוכר איפה היתה הציניות שלו בלשבור את הגלים, שנראה לי דומה לרוקדת רק הרבה פחות טוב.
נראה לי שכדאי אולי להפסיק את הדיון לפני שתגרום לי גם להתחיל לשנוא את לינץ'..
ואם מדברים גם עליו כבר, ראיתי לאחרונה את רוב סרטיו שוב, וסתם עניין אותי מה אתה חושב על ארייסרהד, סיפור פשוט, איש הפיל וקטיפה כחולה. אני מבין איך מישהו יכול לשנוא את האחרים, אבל ארייסרהד? בעיקר התפלאתי משום שהסגנון הוויזואלי שלו די מזכיר את קרוננברג, ואפילו נראה לי שקראתי מתישהוא שהוא הושפע ממנו..
רקוויאם לרוקדת
אני מסכים איתך שכל הסרטים ב"לא לאוכלי פופקורן" משובחים.
אולי למעט…
אלה שלא ראיתי – "אמריקן פסיכו" ו"קלייר דולן" (מה זה?). ו"עיניים עצומות לרווחה" הבעייתי.
אין תלונות על "כביש אבוד", אם לזה אתה חותר (איזו היתממות מצידי).
ל"רוקדת" נחזור כשאני אראה את הסרט שוב, דבר שנמנעתי לעשות מאז שראיתי אותו לראשונה בפסטיבל חיפה. ולא שלא היו לי הזדמנויות, פשוט לא הייתי מסוגל להביא את עצמי להשחית את זמני ככה, שלא לדבר על כך שלא רציתי לשחזר את הדיכאון אליו נכנסתי אחרי הצפייה אז, ולא בגלל סלמה המסכנה, אלא בגלל התבאסותי מלארס הערס. אני צריך להגיע למצב בו אני אהיה מסוגל ללכת לסרט הזה עם מקסימום פתיחות. זה יקרה בקרוב, אני מניח.
אני שמח שהזכרת את "הניצוץ" – לא ראיתי את הסרט הדוקומנטרי שקיובריק ג'וניור ביימה, אך שמעתי תיאורים של מה שקורה שם, וקראתי הרבה מסביב. זה המקום לציין שאני מחשיב את "הניצוץ" בתור הסרט המחורבן ביותר של קיובריק (כן, יותר מ"ספרטקוס". מאויים רק ע"י "לוליטה"), ואחד הגורמים העיקריים לכך הוא שלי דובאל האיומה, וגם חוסר הרגישות של קיובריק נושאת באשמה. אבל על כך נרחיב בהזדמנות.
ביורק הייתה נפלאה לדעתי ב"רוקדת", אך לפי מה שעולה מ"100 עיניים" כל מה שקשור למשחק שלה נבע בעיקר ממנה. מהסצינה המזעזעת ב"100 עיניים" נראה כי היא הצליחה לשחק למרות לארס ולא בזכותו, ולא פלא שהיא נעלמה מהסט לאחר מכן.
(אגב, ההיכרות שלי עם לארס לא טובה יותר משלך, מהסיבה הפשוטה שאני לא מכיר אותו. אני רק מנחש כמו כל אחד אחר, אולי בהסתמך על יותר מקורות, אך זה עדיין ניחוש ותו לא)
לגבי לינץ' בקצרה: מבין הארבעה שציינת לא ראיתי את "איש הפיל". את השאר שנאתי, ובייחוד את "אירייזרהד"… מה הוא רצה מהחיים שלי?! כבר ראיתי סרטים של ברגמן בלי תרגום שהיו יותר נהירים לי. (ועל הקשר לקרוננברג כבר דיברנו).
יאיר רווה, מבקר הקולנוע
היחיד שהוא גם יקיר האתר, הציב את רקוויאם לחלום במקום הראשון בtop10 של השנה שלו.
סתם עדכון, ובכלל מבקר משובח.
רגע, שאני אבין...
הייתה לך הפסקת חשמל אז לקחת סרט ממכונה וראית אותו אצלך?
בשניה שההפסקה נגמרה.
לא יודעת למה אבל ההפסקה עשתה לי חשק לסרט, אז ברגע שהיא נגמרה רצתי לוידאומט בתקוה שלא תיהיה עוד הפסקה.
לשם שינוי באמת לא הייתה עוד הפסקת חשמל.
וטוב שכך
להיות לבד בחושך אחרי 'רקוויאם לחלום' נשמע כמו סיוט אמיתי.
אבל לפחות כשיש הפסקת חשמל לא סביר שהמקרר יתקוף אותך.
עושה רושם שכל צופה חדש בסרט
מצליח לכתוב כאן הודעה חדשה, שמעלה בי תמונות מהסרט ומזכירה לי למה כל כך אהבתי אותו. תגובתך גרמה לי צמרמורת ורצון לראות את הסרט שוב.
ממש אין לך מה להתנצל על התגובה הארוכה.
כנ''ל
מזכיר לי את ההודעה הארוכה המשתפכת שאני כתבתי ישר אחרי שראיתי את הסרט (אלה היו הימים…), גם אני כמו שי חשבתי שכתבתי יותר מדי, ועכשיו אני מבינה בתור הצד הקורא שבסרט הזה אין יותר מדי…
זה לא עושה לי רצון לראות את הסרט שוב כי כבר החלטתי לא מזמן שלא כדאי לראות אותו שוב (אני רק מפחדת שאני לא אצליח להתאפק ואעשה את זה), אבל זה כן העלה בי זכרונות מהחוויה.
וזה גם הפריך את התיאוריה שלי: שמי שרואה רקוויאם בווידיאו לא מצליח להתחבר אליו כמו מי שראה אותו בקולנוע. כנראה שלא.
למען האמת,
אני לא כתבתי שום ביקורת על רקוויאם, פשוט כי הסרט הזה השאיר אותי עם כזו תחושה שכל מילה שהייתי מוסיף הייתה מיותרת.
ראיתי אותו היום שוב.
בהפרש של פחות משלושה ימים מהפעם הקודמת.
הסיבה היא שדיברתי עליו עם חברה אחרת והיא רצתה לראות ולא הייתי מוכנה לנטוש אותה לבד עם הסרט.
הסרט עדיין מדהים, ועצם הידיעה בדיוק מה הולך לקרות מוסיפה לו מימד נוסף.
גם הגעתי למסקנה שהוא בנוי ממש טוב וכול הסרט מוחבר אותך אילו ומוביל לסוף, אם הייתי רואה רק את הסיצנות הקשות בלי שאר הסרט, גם לאחר שכבר ראיתי את הסרט פעם, זה לא אותו אפקט.
זה סרט שחייבים לראות ברצץ בלי הפרעות כלל (כולל ההפסקה בבתי הקולנוע) כדי להשיג אפקט מרבי.
מישהו ראה את פיי
של דארן ארנופסקי?
מישהו ראה את פיי
של הסמאח דארן ארונופסקי, והוא טוב מאוד. אני ראיתי את "פיי", אך את "רקוויאם" עוד לא יצא לי לראות [לצערי הרב].
פיי הוא סרט משונה מעט, הוא טוב בצורה שונה, אך אני נהניתי בו.
ודרך אגב, מישהו יכול לומר לי את שם השחקן הראשי ב"פיי"?
שאלת ימד''ב...
שון גולט, שהוא גם מעצב האתר של 'פיי' ומשתתף בתפקיד קטן גם ב'רקוויאם'.
שון גולט.
שחקן נהדר. הוא עושה בסרט, שהוא בעצם מעין הצגת יחיד שלו, עבודה מעולה. משחק משכנע הוא שם המשחק.
מה הקטע של הספירלות???
וכל ההשערות שם בכלל נכונות?
סרט מדהים!!!
סרט השנה ללא ספק.
אני מוכן להציע פרס כספי גבוה למי שיתן לי סיבה אחת הגיונית שבגללה ג'וליה "הברווזה"
רוברטס זכתה באוסקר על חשבון אלן בורסטין.
הגיון הוא דבר סובייקטיבי
כך שסיבה יש, הגיונית?
אני מניחה שבעיניך לא…
כבר כתבתי את זה פעם (אחת לפחות) אז אני אתמצת:
* כולם מאד אוהבים את ג'וליה
* כבר כמה שנים שרוצים לתת לה את הפרס
* מצאו הזדמנות
* מי יודע מתי תהיה עוד אחת
האמת, היה שווה רק כדי לראות את התגובה המקסימה שלה על הדוכן.
עינת
גמני ראיתי, באיחור לא אופנתי
ובווידאו.
אין ספק שעדיף לראות את הסרט על מסך גדול, ואני גם אעשה זאת ברגע שיזדמן.
אין לי כוח לחזור על כל הסופרלטיבים, או לכתוב מגילות. רק אציין שכשהסרט נגמר, ועברנו לטלוויזיה, היו שם ג'וליה רוברטס וקמרון דיאז. כמעט הקאתי. אחרי סרט שחשף בצורה כל כך עירומה את מנגנוני הצריכה וההנאה האנושיים, לא יכולתי לסבול את התצוגה הפלסטית של נבחרת יפהפיות הוליווד.
קצת
ים מכאן והלאה:
לגבי הסוף, היו טענות על מגעילות-יתר. אני לא הרגשתי ככה. אני חושב שהמסר של הסוף היה שאנשים שמתמכרים לצריכת אובייקטים הופכים בסוף לאובייקטים בעצמם: אובייקטים מיניים, אובייקטים שמאכילים אותם בדרך לא אנושית [שמתם לב שהאח שקושר את האמא מדבר בינתיים על ההתמכרות שלו להימורים? מהי התמכרות לגיטימית? מי קובע את הגבולות?], אובייקטים שחותכים אותם…
חוץ מזה, מחיאות הכפיים של החרמנים בshowtime של מריון צלצלו כמו מחיאות הכפיים באולפן הטלוויזיה… הסצינות הערוכות בחיפזון המחישו בצורה מדהימה את העניין של צריכה לשם צריכה, שכבר איבדה כל ערך או טעם מלבד עצמה, מעבר לעצמה… איבדתי את עצמי איפשהו כאן. מלים לא עושות לסרט הזה חסד. פצצות לגבות וריקושטים לאונות, או משהו.
סרט מזעזע ולא במובן החיובי של המילה!
הפסקול
קניתי השבוע את הפסקול של רקוויאם. הקשבתי וחזרתי לסרט. אחרי ששמענו אותו פעמיים סנטיפי אמרה: 'טוב, עכשיו אני חושבת שאני מוכנה לראות את הסרט הזה עוד פעם'.
הנהנתי.
שאלה
אני מתכננת לראות את רקוויאם עכשיו שוב (הפעם השלישית ששתי הראשונות היו בהפרש של יומיים זו מזו ולפני הרבה מאוד זמן)
אבל אין לי כרגע מי שיראה איתי.
אני חושבת שאני יכולה להתמודד איתו לבד. אבל למקרה שלא יש סיכוי שיהיה מישהו באתר שיוכל לתמוך בי אחר כך, גם אם באופן ורטואלי?
תשובה
פעם שלישית? וואו.
אני עוד לא הצלחתי להביא את עצמי ללראות את הסרט בפעם השנייה.
אבל אני לא חושב שהייתי רואה אותו לבד, באמצע הלילה…
בכל מקרה, אם התחלת לראות את הסרט אחרי שסיימת לכתוב את ההודעה זה אומר שבעוד חצי שעה בערך תסיימי אותו.
אז סביר מאוד שאני עדיין אהיה פה.
סיימתי
פעם רביעית לא תיהיה בזמן הקרוב
אני יכול להבין אותך
יותר מחצי שנה עברה מאז שראיתי את הסרט ואני עדיין לא יכול לראות אותו שוב.
אני לפעמים משתעשע ברעיון של לראות את הסרט עד הקטע של תחילת החורף ושם לעצור, אבל לא נראה לי שאני אעשה את זה…
זה באמת סרט חזק.
ראית אותו בדויד? אם כן – איזה ספיישל פיצ'רס יש בו?
לא דיוידי.
יש לי עותק של הסרט בקלטת וידאו ואתמול שכנעתי את עצמי לראות אותו שוב.
הדבר הזה עדיין אפקטיבי, למרות שלוקח יותר זמן שזה ישפיע רגשית, כנראה כי ניסיתי לחסן את עצמי. בכול מקרה למרות שזה בא בשלב מאוחר יחסית של הסרט שוב ]פעם הוצפתי רגשות ובשלב מסוים הייתי צריכה להילחם בעצמי לא לכבות. כי מצד אחד זה סרט טוב ואני רוצה להמשיך לראות ומצד שני הראש שלי צרח אני לא רוצה לראות את ההמשך.
מכייון שלא היה איתי אף אחד הבאתי את כלב הפרווה שלי לצפות איתי כדי שיהיה לי מה לחבק. הוא היה מאוד יעיל.
סרט מדהים גם בפעם השלישית, אבל אני לא רואה אותו שוב לפחות בחודשיים הבאים
שכנעת אותי
משום מה יש לי דה ז'ה וו והרגשה שכתבתי כבר את אותו דבר בכתבה הזאת או במקום אחר, אבל – אני חושבת שאני בשלה נפשית לראות את הסרט פעם שנייה.
כל מה שאני צריכה עכשיו זה תמיכה נפשית (ואם לא זה, תמיד יש לי את כלב הפרווה האישי שלי, שגם הוא מאוד יעיל).
לפי דעתי אם אוהבים משהו...
אז על תעשו לו "דימינישינג". בסוף, אם תראו את רקוויאם מספיק פעמים זה לא יעשה לכם כלום. אז אם נהנתם מ"האפקט" הניחו לסרט במנוחה…
על=אל
מה זה דימינישינג?
יש משהו בהשערה שלך, ויצא לי לחשוב על זה בעצמי אחרי שראיתי את הסרט.
ובכל זאת, אם רואים אותו לא יותר מפעמיים-שלוש ובמרווחים מספיקים (עברה כמעט חצי שנה מאז שראיתי אותו), אני חושבת שהאפקט לא נהרס.
תשאלי את כל אלה שראו אותו יותר מפעם אחת.
להפוך משהו לקטן יותר.
להמעיט מערכו.
אני נורא רוצה לראות את הסרט
ואני לא יודעת ממש בקשר לתמיכה הנפשית, אבל יש אצלי בבית כיבודים…
דאלי לי אם את מעוניינת.
הייתכן?
יכול להיות שהיום בבוקר השמיעו ב 88fm קטע מהפסקול של הסרט? האם דמיינתי את זה? זה קצת מסוכן לנהוג כשפתאום רקוויאם מתקיף אותך משום מקום.
יכול להיות שגם בערוץ 2 משתמשים בפסקול לפרומו של "התקף לב"?
אני מאוד אודה למי שיאשר שהוא או היא שמעו את זה גם. מצד שני, אולי אני סתם הוזה, והמקרר לא באמת רוצה להרביץ לי.
(עכשיו אומרים 'נעים מאוד', לא?)
נעים מאוד :-)
בהחלט יכול להיות, מפני ש88 משמיעים הרבה שירים אלטרנטיביים או סתם מתוחכמים יותר מתחנות הרדיו האחרות, אם תופסים אותם בשעות הנכונות. פעם נהגתי בלילה (לא נהגתי, נסעתי. אבל יום אחד אני גם אוכל להגיד את זה) ושמעתי פתאום רצועה מהפסקול של טווין פיקס. תענוג.
את הפרומו ל"התקף לב" לא ראיתי, אבל אם אני אראה אני אקשיב טוב.
ואיזה רצועה הם שמו ברדיו, זכור לך?
אני לא בטוחה
אבל כנראה את הקטע הפותח. כשחזרתי הביתה הייתי צריכה לשמוע שוב את הפסקול כדי לבדוק (האנשים האלה מהרדיו, אין להם שום אחריות ציבורית..) ואני כמעט בטוחה שזה אכן summer overture . לפחות אחר כך כשנתקלתי בפרומו של ערוץ 2 כבר לא הייתי צריכה לבדוק כי זיהיתי מיד (וכי כרגיל – ערוץ 2 טוחן פרומואים בקצב סדרתי אז היו לי 20 הזדמנויות ב"מהפך" אחד..)
לפגוש את טווין פיקס באמצע הלילה זה באמת לא קל (אלא אם כן זה השיר המוכר מהסדרה, כי אותו גלגל"צ כבר שחקו). ניסית פעם להתקל ב song of siren שבוע אחרי 'כביש אבוד'?
אני חושבת שלרשות לבטיחות בדרכים יש זווית חדשה לפרסומות נגד תאונות..
לא בדיוק
השיר בפרומו של "התקף לב" הוא
Party (אחד מהם..)
ויש את השיר פתיחה של "קצר בחצות" שזה summer overture
הכוונה היתה ש summer overture
היה ברדיו, ואני עדיין אוקיר אם מישהו יגיד לי שהוא שמע (אם כי עכשיו אני כבר די בטוחה)
אני חושבת שב"התקף לב" הם השתמשו גם בכמה שניות מקטע פחות קצבי (אחד מהקוני איילנדים).
מה זה "קצר בחצות"? ומה קרה שכל העולם פתאום מגלה את הפסקול??
הכוונה היתה ש summer overture
פרומו של התקף לב- אני כמעט משוכנע שזה היה אחד מה 'פארטי'.
חצר בחצות – זאת תוכנית של סרטים קצרים בערוץ 22.
בקשר לזה שכולם 'פתאום' מגלים את הפסקול,אני לא יודע מה עם כולם אבל לי יש אותו כבר לא מעט חודשים.
(הפסקול של פיי גם מעוד מומלץ).
פסקול של הפרומו
לאחר חיפושים מייגעים לא מצאתי מי ביצע את הפסקול של הפרומו (המדהים) של הסרט, וגם לא מצאתי אותו להורדה באינטרנט או בתוכנות השונות.
מישהו יכול לעזור?
פסקול של הפרומו
אם הכוונה היא לטריילר של רקוויאם לחלום, אז המבצע הוא moby והקטע נקרא everloving.
האלבום דרך אגב נקרא play.
וואלה, עכשיו גם אני יכולה להגיד שאני ברשימת האנשים שראו את רקויאם לחלום.
נפגשתי עם ידיד אי שם בתחילת הערב, וחיפשנו סרט לראות בDVD. אחרי שהוא פסל כמעט כל סרט שהצעתי, קלטתי בזווית העין שם מוכר. לא שזכרתי על מה זה, אבל זכרתי את הביקורות הנלהבות בצורה קיצונית. הוא לא שמע אפילו על הסרט מה שגרם לו להסכים.
טוב, אני מוכרחה להודות שזה ללא ספק סרט מרשים למדי. העריכה לא פחות ממדהימה, הפסקול משובח ביותר, השחקנים מצויינים, העלילה הכל פרט לבנאלית אבל… משום מה לא הרגשתי שום הסחפות נפשית כזו או אחרת. לא הרגשתי שום צורך לבכות, או להתחבק עם האדם הקרוב ביותר (מצד שני, אפרופו דיונים עתיקים, ראיתי את הסרט בלויית שני גורי חתולים מופלאים. ללא ספק, קטע מצויין!) ואוטוטו אני הולכת לישון, ואני לא מרגישה מאויימת על ידי המקרר…
אז יכול להיות שהייתי צריכה איזה ציפיוטומט לידי, או פשוט לא לראות את זה בטלויזיה, אבל מצד שני, יכול להיות שאני סתם אטומה רגשית…
מסכים לכל מילה!
אני ראיתי בוקלנוע ולא הושפעתי כמעט בכלל גם כן.
בא לך לתקוף את המקרר ביחד?
שאלה
בתנ"ך כתוב-
למישהו יש מושג מה מספר שלוש?
יש סברות שזה קשור לפורקן מיני...
משהו כמו no orgasm. אבל אני לא מספיק זוכרת איפה קראתי את זה.
תנו לי להבין...
בלי בשר אדום, בלי סוכר מזוכך ובלי אורגזמות? תסלחו לי על הבוטות (ועל גניבת הציטוטים), זה אולי ישפר את החיים, אבל בשביל מה בדיוק לחיות כך?
לי יש תאוריה למה זה לא היה בסרט.
בלי בשר אדום ובלי סוכר מעובד מאוד מתאים לדיאטה, ומתאים גם לאמא. ויתור על שני הדברים האלו הוא מאוד בריא. אומנם מאוד לא מהנה, אבל בריא.
לעומת זאת ויתור על אורגזמה לא תורם לדיאטה, להפך, חוסר סיפוק יכול להביא לכך שהתאבון המיני יהפוך לתאבון למאכלים.
בנוסף יש הרבה אנשים (ואני בניהם) שטוענים שזה מאוד בריא.
אני זוכרת שאפילו קראתי פעם ששורפים כמה קלוריות בכול פעם שמגיעים לאורגזמה. (למרות שלא הרבה)
וויתור על דבר כזה הוא מיותר ולא הגיוני. בניגוד לשני הדברים הקודמים.
אומנם לכול אחד יש את הסיבות שלו, והזכות שלו לוותר על דברים כאלו. אבל בניגוד לשני הראשונים הסיבה לוויתור על אורגזמות יכולה להיות מוסרית בעיני אנשים מסוימים. ענין של בריאות לא ממש קשור לכאן.
זה לא מסביר את זה.
טאפי טיבונס הוא לא אדם אמיתי ומשנתו היא לא אמיתית. אם "בלי אורגזמה" לא התאים לארונופסקי ושלבי, הם היו יכולים להחליף את הכלל הזה בכלל אחר, שכן היה משתלב בתפיסת החיים של שרה גולדפרב. במקום זה הם בחרו לא להראות בכלל מהו הכלל השלישי. לדעתי, אם היתה בכך כוונה כלשהי, היא היתה רק להדגיש עוד יותר את תחושת החוסר והחלום הבלתי מושג בסרט. בסוף הסרט אנחנו נשארים במרחק כלל קל אחד מחיים בריאים ומאושרים, אבל לעולם לא נדע מהו הכלל הזה.
גם אני חשבתי את זה.
אבל למה להם בכלל להוסיף כלל שלישי במקרה הזה?
עצם קיומו של כלל נוסף די הורסת. מה גם שהכלל הזה לא מסתדר עם האחרים.
הסיבה שאתה אמרת לזה שהוא לא בסרט נכונה לדעתי, אבל אז למה להמציא אותו.אולי הוא נכתב בתחילה והוצא בגלל הסיבה הזאת.
אבל בכול זאת הוא לא משתלב כמו שני האחרים, ונכון שמישתנו של טאפי לא אמיתי, אבל חוץ מהכלל הזה היא הגיונית.
זה מזכיר לי משהו:
בשביל להצליח בחיים אתה צריך לזכור שני כללים חשובים:
1. לעולם אל תגלה את כל מה שאתה יודע.
אבל במקום מסוים זו מטפורה
למסר של הסרט. טיבונס אומר לנו כל הזמן איך לחיות בריא, וכך להימנע מגורלם של כוכבי הסרט. מה שהסרט חושף רק בקושי, רק אם מתאמצים, הוא הכלל השלישי, הכלל השולל אורגזמות. מה שהוא אומר זה בעצם שאי-אפשר שלא להתמכר, שאי-אפשר לחיות את *החיים הבריאים* האלה. שהחלום ושברו הם של כולנו.
(דרך אגב: בימד"ב כתוב שארונופסקי דרש מהכוכבים הראשיים להתנזר מסקס 30 יום לפני הצילומים, כדי לקבל את תחושת הרעב)
סרט חמוד
סרט חמוד?
זאת הדרך הכי טובה שמצאת בשביל לתאר את הסרט הזה?
וואלה, אני תוהה מה אתה חושב על סרטים של דיסני…
ורק רציתי להגיד
שהסרט נמכר בסניפי בלוקבסטר ב DVD מהשכרה במחיר מוזל ואפילו עם תרגום.
כמובן שקניתי אבל אין לי אומץ לראות את זה שוב עדיין. אולי יותר מאוחר.
שאלת תם
מה פירוש המילה "רקוויאם" ??
תפילת אשכבה
מצטער על ההצתה המאוחרת
אבל היום צפיתי בפעם השנייה ברקוויאם, אחרי שבפעם הראשונה לא ממש הייתי בתוך הסרט – והתאכזבתי. עכשיו צפיתי שוב ויצאתי המום לגמרי, כועס על עצמי שאז לא הייתי מספיק בתוך הסרט כדי לראות את כל הגדולה שלו. בגלל שכבר כבתו פחות או יותר על כל אספקט אפשרי… רק היית רוצה לשאול אם למישהו יש מושג איך בדיוק בנויים הצילומים שיש מצלמה מתחת לפניו של אחת הדמויות והיא כאילו צועדת יחד עם הדמות, במאין הליכה רובוטית? זה לא דולי, וזה לא מצלמת כתף, זה בטוח…
ניחוש
מצלמה שמתלבשת על השחקן עצמו?
ניחוש נוסף
מצלמה שמתלבשת על השחקן עצמו, תוך כדי ששניהם נעים על מסילה, כי ההליכה בשוטים האלה היא לא טבעית אלא חלקה יותר.
אבל באמת תהיתי איך עושים את זה כבר כמה זמן. כשיהיה לי מצברוח אני אלך לחפש.
ניחוש נוסף
כפי שנכתב, מצלמה שרתומה לאיזור החזה של השחקן, עם משקולות לאיזון על גבו. זה קשה, כבד, ובעיקר בלתי אפשרי לרוץ עם זה, למרות שכפי שניתן לראות בסרט – זה לא הפריע להם לרוץ בכל זאת.
התנועה החלקה היא לא יותר מאשליה אופטית – מאחר והמצלמה מקובעת ומאוזנת ע"י משקולות, היא לא זזה, המרחק של פני השחקן ממנה לא משתנה, והדבר היחידי בפריים שכן קורה לו משהו זה הרקע. כך נוצרת האשליה.
בגדול, הטכניקה מבוססת על טכניקה של ריתמת סטדיקאם.
וואו..
נשמע ממש ממש מגניב… פשוט השוטים האלה היו מדהימים, נתנו תחושה שאתה מתקרב לשחקן מצד אחד- ומצד שני מתרחק מכל הסביבה שלו…אבל נניח וגם השחקן לא נע על מסילה, אז הכל היה רועד- כי ההליכה עצמה רועדת,ואם ההליכה- אז גם המצלמה שמתלבשת על זה שהולך. לא? אז השחקן היהעל מסילה או לא?
לא...
כמו שדן אמר, המצלמה הייתה מאוזנת על הגוף של השחקן עם משקולת מצד הגב, כך שכשהוא הולך היא זזה ביחד איתו, משמע, היא לא רועדת אלא ממוקדת באותו מקום על השחקן ורק את הרקע אתה רואה זז בתנודות של ההליכה…
לא...
אחרי כל ההתלהבות הזאת מהשפה הקולנועית שלו, קצת התאכזבתי לגלות שאת הרצת הקטעים בקצב מהיר (למשל שמספרים למריון על התוכנית לדלל סמים, וכל הזמן ברקע אנשים באים הולכים, מזדיינים וכו') לא דארן המציא, אלא סטלני קובריק 30 שנה לפניו… אני חייתי כמה ימים בתחושה שדארן המציא עולם חדש של שפהקולנועית- אבל צפייה היום בתפוז המכני הראתה לי הרבה דברים מרקוויאם- שנעשו עוד שם
כן...
אין ספק שארונופסקי מושפע קשות מקיובריק. גם את עריכת ה"מקצבים" של ארונופסקי (הקטעים המהירים של צריכת הסמים) ניתן למצוא בגרסה ראשונית יותר ב"תפוז המכאני", בסצינת האוננות של אלכס למשל, שחותכת את פסל ישו הצלוב לצלילי התשיעית של בטהובן, או בסצינת רצח אשת החתולים.
אבל ארונופסקי לקח את מה שקיובריק המציא ודחף עוד קצת קדימה: עריכת ה"מקצבים" שלו הרבה יותר קיצונית, מהירה, קצבית ואלימה, והשימוש שלו בהילוך מהיר מתובל בשימוש בהילוך איטי ובעיוותי סאונד בהתאם, כמו למשל בסצינה המופתית בה שרה גולדפארב הולכת אל הרופא (שאגב, דומה קצת לנחמן אינגבר, לא?).
כן...
כשהיא ישבה בחזית וכל הפריים התעוות?
באמת מדהים אצל קובריק משהו עשה עם הפסל- מפסל שלא זז, הצליח להעביר תחושה שהוא רוקד…
ואגב, השימוש המוגזזם ב'תפוז המכני' בפסקול… יש לו איזה מטרה שלא הבנתי?
כן...
ניתוחון אינסטנט ל"תפוז המכאני":
הסרט עוסק בין השאר בקשר שבין אסתטיקה ומוסר. תפיסה זו הייתה שלטת בעבר, ועדיין מתקיימת בימינו באופן מפתיע, בהתחשב בכך שכולנו מכירים את המוסיקה המזוהה עם הנאציזם (מכירים בעיקר בשם, ולא בצלילים, לאור טמטומו הבלתי נתפס של הממסד השמרני והפוליטיקאים המתחסדים).
בסרט אלכס הוא גנב, רמאי, נוכל, אלים, אנס ורוצח – אך הוא מעריץ את בטהובן (שיא האסתטיקה המוסיקלית), ובאופן עקבי ניכר כי גם בכל הקשור לאסתטיקה ויזואלית הוא קצת יותר מתוחכם מהסובבים אותו.
השימוש במוסיקה, כמו גם השימוש בתמונה, נועד לקשור אסתטיקה גבוהה למעשיו הנפשעים של אלכס. כל הסצינות האלימות מלוות במוסיקה קלאסית סוערת, מצולמות במצלמת כתף דינאמית, ומבוצעות באופן שבשילוב עם המוסיקה קצת מזכיר כוריאוגרפיה של מופע מחול. האפקט הראשוני על הצופה הוא שהוא מוצא את עצמו נהנה בעל כורחו מהחוויה האסתטית, למרות שמבחינה מוסרית הוא אמור להידחות לחלוטין ממה שמתואר על המסך. וע"י כך הדיון בקשר שבין אסתטיקה ומוסר יוצא מהסרט וממקם את עצמו מחדש בתוך מוחו וליבו של הצופה, שמגלה בתוכו אלכס קטן.
כן...
ואם כבר פתחת מקצוע חדש, אולי גם אוכל לקבל הסבר לשינוי הצבע ב'רכבות לילה' שלא הבנתי גם אחרי 3 צפיות…זה ממש ממש מטריד אותי..
כן.....
ניתוחון אינסטנט ל"רכבות לילה":
הסרט מהפנט את הצופה, וכאילו שואב את העלילה מתוך התת מודע שלו, או לחילופין מחדיר אותה לתוכה במעין היפנוזה מודרכת. כל מה שקורה לגיבור בסרט נמסר לצופים כאילו הוא קורה להם בזמן הווה, במהלך המסע בנבכי התודעה, תוך איזכור דמויות כלליות מאוד: "אתה הולך אל האישה" וכו'.
הסרט יוצא מנקודת הנחה שהזכרון הקולקטיבי שלנו מסתמך על שתי מסורות קולנועיות עיקריות – האירופאית והאמריקאית. כל אחת מהן צמחה תחת השפעות שונות וכוללת מאפיינים ויזואליים ותימטיים שונים. ברמת ההפשטה, לאירופאית אפשר לנכס את האקספרסיוניזם הגרמני, שחור לבן קונטרסטי שמייצג את המאבק בין הטוב לרוע, שימוש באלכסונים, עיוותים, סימבוליזם כבד, סיפורי מתח אפלים, קאמריות, סגנון משחק קר ונוקשה, פאם פאטאל וכן הלאה. לאמריקאית אפשר לייחס את הנטייה האפית, הראוותנית, הצבעונית, בעלת השיאים הדרמטיים הקיצוניים, האקשנית והרגשנית יותר, הקיטשית, הרומנטית.
בצפייה רביעית תשים לב שכל הקטעים הצבעוניים מתאימים לקולנוע האמריקאי – התנקשות, נשיקה, חתונה, מות האב. גם תשים לב שהגנרל האמריקאי משחק באופן מופגן בסגנון של B-Movie אמריקאי משנות החמישים. לעומת זאת, שאר הסרט קורץ במופגן לקולנוע האירופאי.
הסרט מעורר באמצעות שני הסגנונות האלה את ההרגשה שהדימויים הויזואליים הם אכן חלק מהתודעה של הצופים, ולא משנה מאיזה צד של האוקיינוס הם באו. שכל המתואר בסרט הוא אכן מסע מודרך בתוך משהו שכבר חווינו, שהוא כבר חלק מאיתנו, מהמורשת התרבותית שלנו. הגיבור (הצופה?), שהוא להזכירך אמריקאי ממוצא אירופאי (כלומר, תודעתו נשענת על שני המקורות הללו?), נקרע בין שתי זהויותיו השונות – כשהוא מנסה לשמור על נייטרליות בגללן, הוא מאבד שליטה. כשהוא מנסה לנקוט עמדה בגללן, הוא מביא לחורבן. בסוף הסרט הוא "רוצה לחזור לאירופה", אך הוא "לא יכול". את המסקנה האמביוולנטית כל צופה מוזמן להשלים לעצמו בהתאם לתפיסת עולמו.
וואו
לפעמים אני שואל את עצמי, על כל זה הבמאי חשב?
תחשוב שהבמאי לא חשב
על הדברים בחמש דקות, וחלקם תוצר של עבודה רעיונית משותפת. יצירת סרט היא תהליך ארוך מאד (אפילו לפני הצילום שלו), שלא לדבר על כך שבשלב העריכה גם ניתן לעשות הרבה דברים שמשנים אותו. בנוסף, אנשים רבים מעורבים, הרבה רעיונות רצים, מדברים קטנים לגדולים. יכול להיות שהרעיון המקורי לא כלל באופן ברור את כל הרבדים שבסופו של דבר מצויים בסרט. ככה שזה אכן מרשים מאד שיש את כל זה בסרט אבל לא באותו אופן שנראה לי שאתה התכוונת אליו.
כן.....
אפרופו אקספרסוניים גרמני- תוכל להמליץ לי על סרטים כאלה שאוכל למצוא בספריית וידאו רגילה ? (כמו ענק הוידאו)
ענק הוידאו?
אף פעם לא שמעתי על הסרט הזה
זה סרט ההמשך ל''ענק הברזל''
כן.....
"הגולם" "הקבינט של ד"ר קליגרי" "נספרטו"
תודה..
אני אלך לחפש אותם..
תודה..
וגם M"-עיר מחפשת רוצח" ו"מטרופוליס" מומלצים מאוד.
נקודה
הסרט הכי טוב שראיתי נקודה.
(וראיתי הרבה)
אין ספק
למרות שהכלומניק שלפני כתב שזה הסרט הכי טוב שהוא ראה אני נאלץ להסכים איתו… אין ספק שזאת יצירת אומנות מהמעלה הראשונה.
או.קיי זה רשמי
אני היחיד שחוץ מעשר הדקות האחרונות, לא מבין על מה המהומה. למה כולם כל-כך מתלהבים מרקוויאם לחלום? הוא לא סרט רע, אבל גם לא הייתי לוקח אותו לאי בודד.
אבל מה אתם רוצים? אני חשבתי שהחבר'ה הטובים היה משעמם ודבילי, שגלדיאטור היה יותר מאוס ממיקי ושהאזרח קיין מוכיח שהתיישבנות יכולה לחול על כל סרט.
(צלצול בדלת)
שלום, מי אתם? אילו חליפות יפות יש לכם, לבן באמת מתאים לכם. רגע, למה הרשת?
גם אני לא הייתי לוקחת אותו לאי
בודד.
אבל הסיבה לא קשורה באיכותו של הסרט.
בדיוק מה שרציתי להגיד.
אני לא הייתי לוקח אותו לשום מקום
אפילו לא רוצה להתקרב לקלטת או דיוידי. הסרט הפחיד אותי. באמת. לא יודע למה, אולי כי אני מושפע מאד מדברים שאני רואה ואולי בגלל הגיל הצעיר.
בכל אופן, אהבתי את הסרט אבל אין לי שום רצון לראות אותו עוד פעם, אי פעם.
אני לא הייתי לוקח אותו לשום מקום
רק שש שנים באיחור…
הסרט הפחיד אותך בגלל שזה מה שהוא. רקוויאם לחלום, יותר מהכל, הוא סרט אימה.
ליתר דיוק – הוא סרט על התמכרויות הדרדרות ושברון חלומות המשתמש בשפה של סרטי אימה.
לא פלא שהוא מפחיד.
אל סם, behold!
הסרט הזה היה יכול להיות פרסומת נהדרת נגד סמים והתמכרות לטלוויזיה, הוא משפיע ברמה כל כך שורשית ועמוקה שהרבה אנשים שיראו אותו בגיל המתאים [אולי 14, זה הגיל הגבולי שבו גם מתחילים לרוב לעשן/דברים אחרים וגם הגיל שבו אפשר בערך לצפות בסרט בלי להיהרס לחלוטין] ירתעו מאוד מסמים, בייחוד הבנות, מסיבות מובנות.
לא, אתה לא היחיד.
סרט ע-נ-ק!!!
לא אכפת לי מה תגידו. אני חושבת שהסרט הזה פשוט גאוני!
אתמול הקרינו לנו אותו בבסיס במהלך הרצאה על שימוש בסמים, ומאז הוא לא יוצא לי מהראש.
אכן חומר חזק…
רקוויאם לאיכילוב
אם כבר העירו את ממ"א:
בדצמבר שנה שעברה יצא לי לבלות כמה לילות באיכילוב. שום דבר רציני, אין צורך לדאוג. הרופאים בדקו טוב-טוב שאני לא גוסס, הצליחו להגיע למסקנה שאין להם מושג מה יש לי, (ולשמחתי) אפשרו לי לברוח משם מהר.
בכל-זאת, היו שם גם כמה נקודות אור. לדוגמא, כוח העזר האתיופית, אסתר, שהיתה מצחיקה ונחמדה ותמיד הביאה לי עוד לבן כשביקשתי, וממש גרמה לי להרגיש רע עם עצמי שאני כזה בטלן היסטרי.
וחוץ מזה, היתה את הבת של זה שחלקתי איתו חדר. ילדה בת שמונה-עשרה, Little Miss Perfect כזאת. חמודה מאוד, לובשת בגדים צמודים כל הזמן, מחייכת. הזכירה לי קצת את הפקידה של הגנרל מ"מלכוד-22",(הספר, לא הסרט).
מכל מקום, אחר-צהריים אחד היא נכנסת לחדר, ששם כבר היו גם אמא שלה ועוד שני אחים, והיא בוכה. אבל ברצינות, בוכה לגמרי. טוב, כל המישפוחה, חוץ מהאבא ששוכב במיטה, קמה אליה ומנחמת אותה. וכמובן שהם שואלים, מה קרה?
אל תשאלו אפילו, היא עונה בפולניות המתאימה. היינו עכשיו כמה חבר'ה אצל יו-אב, וראינו סרט. וזה היה כל-כך נורא. רציתי לברוח באמצע אבל לא הצלחתי לקום. זה פשוט היה נורא!
(והיא ממשיכה לבכות).
עכשיו, במהלך כל הוידוי הזה, אני משחק לי בגיימבוי קולור שלי, וחוץ מהגנבת מבטים קטנים אליה, לא ממש מתעניין. אבל ברגע שאמרה שסרט גרם לה כל-כך לבכות, אני מתחיל להסתקרן קצת. איזה סרט זה כבר יכול להיות?
וגם ההורים והאחים שלה שואלים. אבל היא לא זוכרת את השם של הסרט. רק שכולם שם היו כאלה נוראיים. ואפילו הסבתא שמה לקחה סמים!
בקיצור, בשלב זה אני כבר מבין עניין, וממלמל מתחת לשפם שאין לי, "רקוויאם לחלום", והיא עונה "כן, זה זה!", וממשיכה לבכות.
לא סרט לכל אחד, אני משער. אם כי, מצד שני, אם הסרט הצליח להשפיע עליה כל-כך, אולי זה דווקא טוב שהיא צפתה בו. אפילו אם את גם כוסית וגם עשירה, לא מזיק להתקל במציאות לפעמים.
רקוויאם לממ''א
(וכמה מלים לדן ברזל)
צפיתי פעם שניה ב'רקוויאם' לפני כשבוע, כשהייתי חולה. דן ברזל צדק: אם מתגברים על הפחד וצופים צפיהה שניה, רואים שהסרט אכן מצוין. אבל: אני חוזר בי מכל הצעה לראות אותו לראשונה בוידאו/ דויד. זה לא אותו הדבר.
תגובה מקסימה.
היה כיף לקרוא.
אני ראיתי את פיי הרבה אחרי רקוויאם,
ואין ספק שרקוויאם טוב יותר, פשוט בגלל שבו ארונופסקי מנצל את הטכניקה שלו (שאני אוהב ואת לא, אבל זה עניין אחר) כדי לספר סיפור אנושי, שגם מי שאינו מתמטיקאי פסיכי יכול להזדהות אתו, בלי לאבד את הייאוש הקיצוני שמאפיין אותו.
לא להאמין
ראיתי עכשיו את הסרט בפעם הרביעית ועדיין הצטמררתי בסצינות האחרונות. מדהים, מדהים, מדהים!!!
פשוט אי אפשר להאמין שג'וליה רוברטס לקחה לאלן בורסטיין את האוסקר. פשע נגד אלוהי הקולנוע. ועוד על ארין זולקוביחס. יישלל ממנה הפסלון לאלתר.
נ.ב.
קראתי עכשיו בימד"ב שאלן בורסטיין שייכת לאיזה כת מוסלמית מיסטית או משהו כזה (ברח לי השם שלה). מוזר!?!
בפעם הרביעית?!
וואו.
ראיתי את הסרט פעם אחת וממש לא בא לי לראות אותו פעם נוספת, אי פעם.
אני לא חושב שהתופעה שאתה מתאר
תקפה לגבי "רקוויאם", סרט שפועל על הרגש, או לפחות על תחושות כאלה ואחרות. לי לעומת זאת אין שום חשק לראות בפעם השנייה סרטים שאין בהם כלום חוץ מעלילה, ע"ע "ממנטו" או "מאלהולנד דרייב".
אז אתה טוען
שאני כן רוצה לראות את הסרט עוד הפעם? כי אני חייב לא להסכים איתך בנושא.
ודווקא הרגש הוא שמונע ממני לרצות ולראות את רקוויאם שוב (בניגוד לממנטו). אמפטיה לא עובדת לטובתי במקרה הזה.
אולי לא הבנתי
מה אתה מנסה למנוע בזה שאתה, אר, נמנע מלראות את "רקוויאם" בפעם השנייה?
מה שאני מדבר עליו זה אסוציאציה מיידית של tediousness (מה המילה שאני מחפש בעברית?) עם לראות סרט בפעם שנייה, למרות שנהניתי ממנו (יותר במקרה של "ממנטו", פחות במקרה של "מאלהולנד") בפעם הראשונה.
מה שאני מנסה למנוע
זו הרגשה מאוד לא נעימה של דיכאון במהלך הסרט, וזכרון של אותו הדיכאון אשר נשאר במהלך שבועות.
אני יכול להדגים את זה בכך שדמותו של סיי מ"One Hour Photo" והטרגיות שבה לא הצליחה לעזוב אותי במשך יותר מחודש.
וזה לא קשור לtediousness (חד-גווניות, אני משאר) בכלל. מה עוד, שלא נהניתי מהסרט. חשבתי שהוא עשוי טוב מאוד, משוחק טוב מאוד, עם תסריט טוב מאוד, אבל אני לא רוצה לחוות את ההרגשה של צפיה בו שוב, אי פעם.
מה שאני מנסה למנוע
וזה גם היחס שלך כלפי כל סרט שגורם לך להרגיש רע? או שאתה עושה הפרדה בין סרטים שעושים לך רע ואתה עדיין נהנה מהם (?) לבין סרטים שעושים לך רע ואתה לא נהנה מהם אבל יכול להעריך את המקצועיות שהושקעה בהם לבין סרטים שעושים לך רע שפשוט גרועים?
יש הפרדה
את אותו One Hour Photo הייתי רואה שוב, בהחלט, כי הצלחתי להפיק הנאה כלשהי מצפייה בו. רקוויאם הוא סרט לא נעים בצורה קיצונית מאוד (מבחינה רגשית), ולכן לא נהניתי מצפיה בו. לכן גם לא ארצה לראותו שוב.
ומהצד השני של הסקאלה יש את מאנוס, אותו אני גם לא רוצה לראות שוב, אבל זה כבר בגלל איכות הסרט עצמו.
''רקוויאם לחלום'' הוא סרט מצויין
והוא גם סרט נורא.
יש לי אותו ב-DVD, עוד לא יצא מהאריזה.
מה השם של הקטע הקלאסי שחוזר על עצמו מספר רב של פעמים בסרט? והאם הוא כלול בפסקול הרשמי?
הקטע הקלאסי
*הוא* הפסקול, או לפחות רובו.
נכתב על ידי Clint Mansell ובוצע על ידי Kronos Quartet.
לינק לפסקול (ניסיתי להיגמל מלתת לינקים, לא עבד):
אם אתה אוהד של פיניקס אז אתה האוהד השני הכי גדול בארץ. ברכותיי.
מישהו יודע את שמו של הספר שהסרט מבוסס עליו?
אה, בדיוק כמו שמו של הסרט
למי שלא ראה את 'פיי'
אתמול ראיתי את 'פיי' של ארונופסקי. וואוו!!
שווה לראות כדי להבין איפה הוא התחיל ואיך הוא הגיע ל'רקוויאם לחלום'.
סרט קטן, פשוט ומבריק.
רוצו לספריית הוידאו הסמוכה והשאילו אותו.
נ.ב.
ממה שהבנתי הסרט עוד לא יצא בדויד.
יצא גם יצא.
יצא גם יצא.
ומציץ עלי מהמדף.
סרט הזוי. הוא נותן לך את תחושת הסמים של "רקוויאם", רק בלי הסמים.
שאלה
אני לא יכתוב תגובה על הסרט, כי זה כנראה כבר לא רלוונטי (ויש לי מה לכתוב)
אבל, ראיתי את הסרט פעמיים, לפני כשנה וחצי בdvd ואתמול בכבלים הדיגיטליים.
כשראיתי את זה בפעם הראשונה פתרתי את התופעה בעובדה שאין תרגום. אני אמנם דובר אנגלית, אבל פשוט היה לי קשה לשמוע ולהבין את הדמויות, אני רואה המון קולנוע ללא תרגום, וזה הסרט היחיד שבו זה הפריע לי להבנה. הבטחתי לעצמי שאני אראה אותו שוב.
והנה אתמול ראיתי אותו שוב – עם תרגום – אבל הכל נותר אותו דבר. והנה התופעה : הווליום של הקולות (בניגוד לזה של המוזיקה, או של תרחישים ופיצוצים כאלה או אחרים), נמוך מאד בסרט הזה, לדעתי באופן מכוון. פשוט אי אפשר לשמוע את השחקנים ללא המון המון מאמץ.
אם זה מכוון, אז אפשר לדון על האפקט במשך שעות (הריקנות של החיים, העובדה שהם לא חיים גם ביחס לעצמם, העובדה שהם מחפשים את עצמם, העובדה שהם מושפעים הרבה יותר על ידי תופעות חיצוניות מאשר על ידי עצמם, העובדה שהם משמשים כpuppets וכו' וכו'). אבל אני פשוט לא בטוח שזה מכוון.
מישהו מוכן להגיב, ולהגיד לי אם גם הם הרגישו בתופעה דומה במשך הסרט. יצויין גם שהתופעה הזו מעולם לא קרתה לי בעבר.
כן
גם שאני צפיתי ב-DVD של הסרט לפני כחצי שנה, הרגשתי שהקולות של השחקנים נמוכים מהרגיל.
קיללתי את הספרייה המעצבנת הזאת שמביאה לי תמיד דיסקים דפוקים, והגברתי קרוב לפול ווליום. וכל פעם שהתגברה המוזיקה של Winter Overture, נאלצתי להחליש את המערכת כדי לא לעשות רעידת אדמה בכל השכונה.
אני היחידה שלא נהנתה?
נכון, ההבנה שלי בקולנוע שטחית למדי ואני לא מתיימרת לדעת מה הופך במאי לבמאי טוב, אבל בתור צופה "מהעם" אני נאלצת לומר שיצאתי מהסרט בהרגשת גועל כללית, ותו לא. לא התחברתי, לא התרגשתי, לא נהנתי. ההרגשה שלי, לכל אורך הסרט, הייתה שהסרט מנסה לנער ולזעזע אותנו בכוח, ולא בוחל באמצעים לשם כך. אותי זה רק הותיר אדישה למדי ותוהה: על מה כל ההתלהבות?
לא, פחות או יותר כולם לא נהנו.
תקראי את התגובות,
ותנסי לענות לבד על השאלה האם את היחידה שלא נהנתה.
התגובות, ברובן, נלהבות.
לפחות אלו שאני קראתי (אין לי כוונה לעבור על כל ה-300 ומשהו).
כן...
אבל נלהבות בעיקר על משקל של "אחלה סרט, אני לא רואה אותו עוד פעם גם אם יצמידו לי אקדח לראש".
אתם שפויים?
כמעט כל ה-200 הודעות הראשונות רק מהללות ומשבחות את "רקוויאם"!
אח"כ יש כמה הודעות נכלמות של אנשים שלא אהבו, ששוברות מעט את השיגרה, אבל חוץ מהן- כולם מגיעים לאורגזמה מהסרט.
טוב...
אולי ראוי להבהיר את זה מעט יותר טוב. זו רק דעתי, אבל אני מאמין שזו דעה פחות או יותר מייצגת של רוב האנשים שנמצאים כאן. מצד שני, אתם יותר ממוזמנים לפוצץ את היומרנות שלי ולהגיד שאני טועה.
"רקוויאם לחלום" הוא סרט טוב, מעולה, מדהים, משפליכץ, וכל שם תואר מהלל אחר שתוכלי למצוא לו. העריכה שלו מדהימה, השחקנים נהדרים ומבחינה רגשית הוא אחד הסרטים הכי חזקים שיצא לי לראות בשנים האחרונות.
וכאן מגיעה הבעיה. שאני אומר "חזק מבחינה רגשית" אני לא מתכוון ל"סוחט דמעות של אושר". מדובר בסרט שבכלל לא כיף לראות אותו. למעשה, אפשר לתאר את הצפייה בו בתור כאב פיסי מתון, ורק מתוך משיכה חולנית לדעת איפה הסיפור הזה מסתיים לא קמתי מהכסא עשרים דקות לפני סוף הסרט.
אז כן, אנחנו אומרים עליו שהוא סרט מעולה, מכיוון שסרט שמצליח ליצור תגובה כזו חזקה אצל הצופה הוא משהו שבאמת לא רואים כל יום. אבל הוא ממש לא סרט מהנה לצפייה.
התיאור שנתת לסרט,
תופס גם על סרטי אימה.
וככה בדיוק אני רואה את הסרט הזה- כסרט אימה טוב, עם קצת סמים ברקע. מעבר לרצון עז להקיא, הוא לא הביא אותי לשום תחושה או רגש.
נכון.
אבל זה רק מכיוון שלא פירטתי בדיוק את התחושות השליליות שהסרט הזה כן מעורר. סרטי אימה מעוררים פחד אצל הצופה במקרה הטוב, סתם גועל במקרה הרע. קשה לי לנסח במילים אילו תחושות הסרט הזה גרם לי להרגיש, אבל פחד זה בטח לא היה.
כמובן, אם לא התחברת באמת לסרט, כל הבלבולי שכל שלי לא יעזרו, והסרט הזה עדיין יראה לך כמו אוסף הזוי וחסר פואנטה של סצינות. וזה מקובל. באמת. זו בערך הדעה שאני מחזיק על "טראפיק".
לפחות בדעה על ''טראפיק'' אנחנו מסכימים.
ריקוויאם לחלום זה פשוט סרט גאוני
רק רציתי לומר שזה סרט מדהים!
אחרי שאתה מסיים לראות אותו הוא משאיר עלייך רושם כל כך חזק.
זה מסוג הסרטים שתזכור גם בעוד שנים ואני חושבת שזאת צריכה להיות המטרה של כל הסרטים להיזכר.להשאיר רושם על הבן אדם שצופה בהם. משהו שהסרט הזה עשה בצורה גאונית.
שנתיים וחצי אחרי
אני מעוררת שוב את זעמה של ממ"א על הביקורת הנ"ל.
אתמול מצאתי את עצמי מזפזפת לפתע הופיעה לי באחד מעורצי יס המילה *חורף* הידים שלי קיבלו שיתוק בלתי ברור ומבלי יכולת (ורצון) להעביר ערוץ ישבתי וראיתי את החלק של ה*לום* ב'רקוויאם לחלום'.
זה הזכיר לי שאחי רואה את הסרט 'חייה הכפולים של וורוניק' בחלקים, יום אחד את ורוניק, יום אחר את ורניקה, או להפך, הוא פשוט לא יכול לעמוד מול שתיהן יחד.
לראות את החורף מבלי לראות את הקיץ והסתיו זאת ראייה אחרת. וזה לאו דווקא רע, אני לא מנסה להגיד לכם שזה ממולץ. סתם מעירה ומעוררת.
מה שמביא אותי לחשוב שהגיע כבר הזמן לצפייה חוזרת.
ואם כבר – אני רוצה לחזור בי על חוסר אהדת הביקורת, הביקרות מצויינת!
אין הסרט הזה הוא הסרט שעשה לי את השנה ויעשה לי עוד כמה שנים ! סרט שאסור לפספס ! ! !
הסרט הכי טוב, מרגש, יפה…
אני לא מאמין, יש לו עוד אישיות
ג'גואר, מי משתמש לך במחשב?
יש לך אבחנה מצויינת.
זה בן דוד שלי שהתחיל להתעניין ממש ברטים בזמן האחרון, והמלצתי לו על האתר הזה כאתר להגיב בו וללמוד ממנו תרבות דיון.
הוא עדיין מתחיל ורואים את זה, אבל יש לו טעם מצויין בסרטים!
בהצלחה I.T.K
כרגע גיליתי,
פעם נכנסתי מהמחשב שלו לאתר, ופשוט לא היה לו כוח לעשות התאמה אישית חדשה אז הוא גלש בשם שלי ורק החליף את השם.
ואני עוד התפלאתי למה לא מופיעים אצלי מתמשכים פתאום.
אז בכלליות הסרט הוא טוב
ראיתי את זה אתמול ונהניתי (במובן של היה סרט טוב)
אבל מכאן ועד סרט מושלם-בלתי רגיל-מד-הים?
הדרך ארוכה מאוד…
אולי זה בגלל שאין אצלי (בלקסיקון דבר כזה שנקרא סרט מדהים, מקסימום סרט מצוין).
בוא נאמר שזה הסרט דרמה השני הכי טוב שעולה לי לראש…
נ.ב.
כשעשיתי חיפוש עם המילה "רקוויאם" זה הביא לי רק תגובות שהכותרת שלהן כוללת ת'מילה הזאת, ולא את הביקורת…
השימוש שלך (בסוגריים הוא מאוד מוזר).
צודק, יש (פה טעות...)
אבל בטח הבנת…
מה בדבר הנב (עיר הכוהנים)?
סרט כל כך טוב שפשוט בא לי לבכות שאני רואה אותו גם בגלל המוסיקה היפה והקצת מטמטמת הזאת וגם בגלל הסיפור הנורא הזדהתי עם האימא שפשוט שוכבת שם לבד לבד ולא עושה כלום, אבל הסרט הזה בכלל זכה בפרסים כלשהם?
רשימת פרסים ל'רקוויאם לחלום'
http://www.imdb.com/title/tt0180093/awards
האתר של הסרט גאוני
האתר ממשיך את החויה של הסרט,הוא לא מנסה להיות אתר שמוסר אינפורמציה ופירושים לסרט אלא ממש ממשיך את המסר שהסרט מעביר
מטורף
כדאי לבדוק
נפטר יוברט סלבי ג'וניור
שכתב את הספר המקורי עליו מבוסס "רקוויאם לחלום", השתתף בכתיבת התסריט יחד עם דארן ארונופסקי, וגם הופיע בתפקיד אורח בסרט. האיש היה בן 75.
http://news.yahoo.com/news?tmpl=story&u=/ap/20040427/ap_on_en_ot/obit_selby_2
יש לנו מנצח.
כמו-כן אני רוצה לציין שהסוף הוא מתאים בהחלט, בלי הסוף לא היה לנו סרט.
ובהזדמנות זאת אני רוצה למחות על-כך שלא הוענק אוסקר לסרט הזה באף קטגוריה (אני צודק כן? כי אם לא אז זה בסדר =)
מדהים !
סרט הכי מדהים שיש בעולם העורך כל כך מוכשר ! הבימוי העריכה הטקטסט הכל מושלם ! אבל מי שרואה את הסרט יוצא עם סריטה עמוקה מאוד אחריו יוצאים אנשים אחרת הוא מסביר על זה שסם = מוות בסופו של דבר כל סוג של סם … בכמקרה הוא מדהים !
אוקי.
אני אנסה להתאפס על עצמי ולכתוב את התגובה כפי שהיא הייתה מאורגנת לי בראש אתמול בלילה, לאחר צפיה בסרט המדהים והמבעית הזה בפעם הראשונה. (אמנם באיחור מה, אבל ידוע שעדיף מאוחר מאשר לעולם לא, לא?)
אל הביקורת הזו הגעתי לאחר שיטוטים מקיפים בעין הדג (אני קוראת חדשה יחסית, מנסה לגשר על פערי השנים שהצטברו לי), ושמחתי לראות שכותב הביקורת הוא לא אחר מאשר דן ברזל, הכותב המועדף עליי ביותר (בנאדם שאוהב את 12 הקופים ושונא את מלהולנד דרייב. מה צריך לבקש יותר?).
"סמאח נולד", דן אומר?
אני מוכרחה להוציא את הסרט.
אני לא אתחיל להלל ולשבח את הצילום והעריכה המצוינים לכשעצמם, וגם לא אתמקד בניתוח של הסרט. כל מה שרציתי להוסיף לשלל התגובות לביקורת (ולסרט?)הן תחושותיי והרגשתי במהלך הצפיה בו (לא שזה מעניין מישהו, אבל מילא).
בחיים, ואני חוזרת, בחיים לא הייתה לי צמרמורת, כמו הצמרמורת שקיבלתי בסרט הזה. ברגע בו הראו את זרועו של הארולד יכולתי להרגיש איך כל הדם אוזל לי מהגוף, מותיר אותי עם חולשה איומה ופרכוסים.
השוטים הקצרים הדחוסים בשתי שניות, המשחק המשובח, והסוף…אוי הסוף…כל אלה גרמו לי לנוע בכסא בעצבנות ולחוש פיק ברכיים עצבני ביותר.
אף פעם לא הרגשתי כזאת תחושת חוסר אונים במהלך צפיה בסרט, מעין הרגשה כאילו אני עומדת להקיא כל שניה אבל לא יכולה להסיר את העיניים מהמסך.
בקיצור, לא נותר לי אלא להביע את מלוא הערכתי אל הגאון הקרוי דארן ארנופסקי, שיצר את אחד הסרטים המטרידים והטובים שראיתי אי פעם.
———————
אני מוכרחה לציין שרציתי וניסיתי לשמור את התגובה הראשונה שלי באתר לביקורת על "12 הקופים" לכשתבוא (כיאה לסרט האהוב עליי ביותר), אבל לא יכולתי להתעלם מסערת הרגשות שהייתי מצויה בה לאחר הצפיה בסרט. סרט מעולה.
ברוך הבא.
ואכן, הסרט המדהים הזה הוא גם מהמועדפים עליי ביותר. למרות הבימוי המצויין שרואים בסרט הזה, אני מפחד כי בסרט זו הייתה גאונות חד פעמית של דארן והוא לא יצליח לחזור על זה. אני מקווה שאני טועה, אבל איפה הפרוייקט החדש הזה שלו?
'המעיין' הוא בדיוק ההוכחה
לכך שדארן ארונופסקי הוא סמאח – בדיוק כמו טרי גיליאם, שהמזל הרע נהנה לרדוף את הפרויקטים שלו.
מה זאת אומרת איפה?
ידוע היטב איפה הוא: היה בזבל הרבה שנים, אבל דארן הצליח לחלץ אותו משם, והצילומים מתחילים בקרוב. מעבר לזה, קשה לומר.
טוב, אני מקווה שנראה שהבמאי הזה הוא באמת סמאח.
חבל לבזבז את כל הכשרון שרואים בסרט הזה על עוד במאי ממוצע.
5 דקות לאחר שראיתי...
5 דקות לאחר שסיימתי לראות את הסרט, ניגשתי לברר עליו במחוזות האינטרנט והגעתי מיד לביקורת הזו. כל המילים שכאן כמו נלקחו מפי, ללא ספק. הסרט מדהים ברמות שכבר הרבה זמן לא יצא לי לראות, אם בכלל אי פעם. אינני נוהגת לאהוב-מיידית כל סרט שאני נתקלת בו, ולכן אני ממליצה לכל מי שרק יכול לראות את הסרט המשובח והמרהיב הזה. הוא הזוי, הוא משוגע, הוא מטורף, הוא מופלא, הוא יוצא מן הכלל, יוצא דופן מכל שייתכן.
עוד הרבה זמן יעבור עד שזיכרון תמונות הסרט יישכח מראשי, אם בכלל. הסרט הזה יודע טוב-טוב איך לשבת עמוק בנפש, עמוק בתוך החורים הגדולים הללו שמתרחבים בצפייתו.
הנאה צרופה, זה בדיוק מה שזה.
ורק רציתי לברר...
מה זה בדיוק סמאח? :)
מתוך מילון האתר:
סמאח – במאי שהוא משכמו ומעלה, נחשב לגדול מבחינה אומנותית (אבל גם צריך להיות מוכר לקהל הרחב). כדרכן של אגדות, גם מילה זו – מקורה בטעות כתיב תמימה (של אילן מעוז).
http://www.fisheye.co.il/static/diction.htm#smach
סרט מעולה
לא רק התסריט גם זוויות הצילום והשוטים מדגשים את מהות הסרט. האנשים מעליי תיארו את זה בצורה יותר טובה :).
מומלץ לקחת את הסרט(הגירסא הלא מצונזרת) בוידאומט הקרוב לביתכם ולבדוק את התוספות, שכוללות בין השאר הסבר של הבמאי על כל אחת מהסצינות
יצירת אומנות
במהלך שעמום באינטרנט הגעתי לכתבה הזאת בזמן טוב, ואף התרגשתי כשראיתי מיהו הכותב (ברזל חביבי!!!). את הסרט ראיתי כבר ממש מזמן יחסית, ועל זה אני חייב להודות להוריי. לפני תקופה טובה שידרו את הסרט פעמים רבות בערוצי הסרטים של יס, וערב אחד, במהלך זיפזופ הוריי בטלויזיה הם הבחינו בסרט וציינו בקול רם כי זה סרט מדהים ומזעזע שאני לא צריך לראות (אני מזכיר- הייתי בן איזה 13). וכמובן, למחרת הבחנתי כי הסרט בטלויזיה שוב, ומיד רצתי לראותו. ומאז חיי השתנו בצורה בלתי הפיכה. הסרט הזה, כשלמעשה קשה לי לקרוא לו 'סרט' כי בשבילי הוא כלכך הרבה יותר, פשוט שינה לי את החיים. לא משנה עד כמה הביקורות עלולות להשמע פלצניות, ולא משנה עד כמה יאמרו לכם את זה, מצידי תצפו למה שאתם רוצים, אתם בחיים לא תצפו למה שמחכה לכם. את העורך, הבמאי והעורך המוסיקלי בטוח שלחו מהחלל מאיזה כוכב לכת של אומני קולנוע (מה???), ואת השחקנים החליפו בהעתקים שלהם מאותו הכוכב (ושוב- מה???). החיבור של הצוות והקאסט יצאר פה משו יוצא דופן. השחקנים מדהימים בכל משפט שלהם, המוסיקה מדהימה ומצמררת, והעריכה פשוט… מוסיפה (אני בחיים לא אצליח למצוא באמת מילה שתבטא את כל מה שאני רוצה, אז נסתפק במועט). דרך אגב, במוסיקה הזאת השתמשתי לתערוכת גמר שלי בבצפר (אומנות) בנושאים גלובליזציה, אלימות, סמים וכסף כמוסיקת רקע. במהלך התעורה אנשים באו אליי ואמרו לי שהמוסיקה גורמת להם לרצות לקפוץ מצוק, מה שבהחלט ריצה אותי. למען האמת, אני מופתע שאין לי עוד ממש מה לכתוב, כי בפנים יש לי כלכך הרבה מחשבות ורגשות על הסרט הזה, עוד שנים אחרי שראיתי אותו. הסרט הזה כלכך חזק שכל פעם שאני חושב עליו עולה בי הרגשת בחילה, אבל לאו דווקא רעה. מין הרגשה שאם אני לא אראה את הסרט הזה מייד אני אתחרפן, אבל אם אני כן אראה אותו אני אראה את העולם כמקום עוד כלכך יותר אפל ממה שאני כבר רואה אותו, שאני אשתגע.
לסיום אני אגיד, שעד שלא תראו את רקוויאם, לא תדעו קולנוע (בלשון המעטה) אמיתי.
מה אני יכולה להגיד לכם?!?!
הסרט הזה חדר לי לנשמה.
תמיד המחנכת שלי [של שנה שעברה כיתה ט'] אמרה לנו שיש לה סרט שבדיוק מתאים לנושא של השנה שלנו שזה היה סדנא על נושא הסמים.
היא הביאה אותו לביצפר והראתה לנו אותו בוידאו כאילו רק לכיתה שלנו.
יצאתי ממנו המומה אבל המומה!!!
כאילו שקעתי בו כמו לא יודעת מה.
לקח לי שעה שעתיים להתאושש.
החופש הזה פתאום דפדפתי בערוצים [hot] וראיתי רקוויאם לחלום מתחיל עוד 5 דק' אמרתי לעצמי שהחברה הכי טובה שלי חייבת לראות אותו קראתי לה כי היא גרה בנין לידי ואין היא פשוט פחדה ממנו פחד.
בפרק האחרון של אסתי המכוערת שמו את הסאונד של רקויאם לחלום.
לא יודעת למה, כל פם שאני שומעת אותו כל הגוף שלי רועד ואני מתחילה לבכות.
אני פשוט אוהבת אותו מומלץ להוריד-Requiem for a dream soundtrack
תודה רבה באמת
כשנגמר הסרט ישבתי איזה עשר דקות בהלם בלי שום יכולת לדבר. כשכבר יכולתי לדבר הייתי עצבנית רצח על הסרט ועל הבמאי ועל החיים. כי זאת התגובה שלי תמיד אחרי שסרט מתעלל בי. זה סרט כל כך גאוני ומבריק שאנשים פה נסחפים לדיונים על סרטים אחרים, כי פשוט אין מה להתווכח ואין מה להוסיף. פשוט סרט גאוני. כל פעם שאני נתקלת בו בטלויזיה אני נשבעת לעצמי שאני לא רואה את זה ואני מייד מעבירה לערוץ אחר מרוב פחד, אבל איכשהו הוא שוב מופיע לפני, וזה שוב סיוט ובפעם האלף – בא לי למות. אני חושבת שאנחנו חיים כרגע בעולם מאד מוקצן ומאד קשה כבר לזעזע אותנו. בעיקר אותנו הישראלים שכבר לא זוכרים או מתעניינים בכמות ההורגים מהפיגוע האחרון. ולכן אני לא חושבת שכמות ה"גועל נפש" בסרט היא מוגזמת. כבר מותר להגיד כמעט הכל, אבל יש מעט מאד שבאמת אומרים, וזה הזעזוע האמיתי מהסרט. הגועל נפש בסרט הוא המציאות אותה הוא מציג, שהיא מציאותית מאד, ולא הויז'ואלז המזעזעים.
רקוויאם לרקוויאם
שלוש שנים בדיוק עברו מאז שראיתי את "רקוויאם" בסינמטק ירושלים והשארתי את רשמיי פה. שלוש שנים, בהן עברתי כל כך הרבה (תיכון, עבודה, צבא, מצלמה) – אבל את הסרט לא ראיתי שוב מאז הפעם הראשונה. וכשקיבלתי החודש את התכניה של הסינמטק (מאז כבר יש לי מנוי) וראיתי •רקוויאם לחלום•, ידעתי שאני חייבת לראות אותו. הרגשתי שאני מוכנה.
הו, כמה שטעיתי.
מסתבר שלמרות השינויים שעברתי ולמרות שהתבגרתי, הסרט היה ונשאר קשה לצפייה. והפעם הוא אפילו היה יותר קשה מלראשונה, כי במקום להתרכז במאפיינים הטכניים שלו ולהעביר עליו "ניתוח קולנועי" כמו שכתבתי בהודעה ההיא, התרכזתי בדמויות. ברגשות. בעליות ובמורדות.
בדקות האחרונות של הסרט, כשהוא הגיע לשיא הרגש והדמעות שלי כבר הגיעו עד לסנטר, הגעתי להחלטה: אני לא הולכת לראות את הסרט הזה פעם שלישית. הוא פשוט יותר מדי בשבילי. דן ברזל הגדיר את זה יפה בביקורת, בהתייחסות לברסטין ש"שולחת ידיים מחוץ למסך היישר אל בית החזה של הצופה, תופסת את הלב שלו ועושה ממנו קוועץ' במשך שעתיים". ולמה זה מגיע לנו? למה זה מגיע לי?
ולכן קראתי לתגובה הזו "רקוויאם לרקוויאם" – תפילת אשכבה לסרט.
היה שלום, דארן ארנופסקי. היו שלום, שרה, הארי ומריון. תתקשרו אליי כש"המעיין" יהיה מוכן.
אני מכורה
זה באמת סרט ממש מעולה, אמנם ראיתי אותו באיחור של שנתיים בערך(הגיל שלי תמיד היה קטן יותר מהמוח)אני ממש אוהבת את הסרט המדהים הזה שמעייף ומענג בו זמנית. הצילום לא נורמלי ובהחלט תופס חלק חשוב מאוד בחוויה של הצפייה.
איך יש אנשים שעדיין לא ראו אותו???……..
באמת שלא נעים לי
להתיחס מכל התגובה שלך רק לזה, אבל בכל זאת.
להשכיר – לתת למישהו להתשמש ברכושך תמורת תשלום. מה שעושה בלוקבאסטר לסרטים ובעלי דירות לדירות שבבעלותם.
לשכור – להשתמש ברכוש של אחר תמורת תשלום.
אתה שכרת את הסרט ואולי גם תשכור אותו שוב.
אם יום אחד תקנה עותק אולי תוכל להשכיר אותו למכריך.
וחוץ מזה אני די מזדהה עם התגובה שלך, למעט החלק של לראות אותו שוב. אולי עוד 12-15 שנים אני אעז.
וואו.
טוב אני חייבת לומר שכשראיתי את הסרט (עוד לפני שקראתי את הביקורת שלך) גם אני נשארתי לשבת ככה בשוק לעכל את זה.
אני לומדת במגמת קולנוע בתיכון שם ראיתי את הסרט לראשונה ואני חייבת לומר לך שהניתוח שלך מהמם וכל כך נכון. אני גם מסכימה איתך בקשר לקטע הקולנועי שמאחורי זה… צילום, סאונד, עריכה.. פשוט סרט מדהים.
רקוויאם לחלום
ראיתי את הסרט הזה ואני רוצה להגיד לכם שזה סרט יפה,קצת מזעזע אבל עם פואנטה
הסרט העביר בי צמרמורת וגרם לי קצת לבכות.
אני ממליצה לכל מי שלא ראה שיראה כי זה גורם לחשוב פעמיים.
ופירוש המילה "רקוויאם"= שיר ששרים למת.
או...
בשפה יותר תמציתית- קינה
למעשה, שניכם טועים.
רקוויאם זה סוג של מיסה (שמעתם, אני מניחה, על הכנסייה הקתולית, נכון?) למען המת. היצירות המוזיקליות המוכרות לנו בשם רקוויאם מבוססות על הטקסט של המיסה הזאת, ושמן נגזר מתחילתה של המיסה (requiem aeternam dona eis, Domine – בקשה מהאל לתת למת/ים מנוחת עולם, או שלוות נצח, על פי הנוסח החביב עליכם).
שכחת להכות על הראש (שלך) עם לוח עץ
זה לא אותו טקסט.
(רחם ישוע אדוננו, הענק להם שלווה).
______________
בדיחת ה
המקורית.
אולי..
צר לי, זו פשוט לא הגדרה נכונה.
או, למעשה, זו הגדרה כללית מדי שמזניחה את הפרטים.
לפי ההגדרה הזאת, גם קינת דוד היא רקוויאם, וגם כל שיר שנכתב לזכר יצחק רבין הוא רקוויאם, ולא היא.
רקוויאם זו במפורש יצירה שמבוססת על מיסת הרקוויאם. כל הגדרה אחרת היא כבר בגדר הרחבה או הכללה של המושג המקורי.
תסתכל בהגדרות הספציפיות ש-onelook מקשר אליהן (הרי מה שהוא נותן בתיבה ההיא זו רק איזו הגדרה כללית ולא מדויקת), ותראה.
כל הלטינית הזו באמצע הלילה
גרמה לי להתחיל לשיר. אין כמו רקוויאם טוב בחמש וחצי בבוקר.
פיי
ראיתי לא מזמן את פיי והסרט היה נחמד, אבל הרגשתי שהסוף פוספס קצת והיה יותר מדי דמיון לסרטי דיוויד לינץ'. מה ש"הציל" אותו היה הערות הבימאי בדי.וי.די. בניגוד לסרטי מיינסטרים שבהם הערות הבימאי הן משהו בסגנון "וכאן שכרתי את WETA שייצרו לי באנימציית מחשב מאה אלף אורקים שיילחמו בחצי מליון קופסאות נעליים מזמרות" – כאן ההערות מספרות איך הבימאי/כותב הצליח להרים פרוייקט כזה עם 60,000$ בלבד. לדוגמא: "רואים את האיש עם המזוודה? השחקן שהיה אמור לשחק אותו הבריז אז… תכירו אבא שלי". מאוד משעשע (עצוב – אם אתה זה שעושה את הסרט נטול התקציב).
בסופו של דבר, מה שהכי הרשים אותי זה קפיצת המדרגה שדארן ארונופסקי עשה מסרט אינדי קטן כמו פיי לרקוויאם לחלום, שאומנם הוא לא מיינסטרים אבל הוא בהחלט לא סרט קטן (כן – גם אני חושב שזה אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם ולא – אני לא אראה אותו שוב גם באיומי אקדח).
אל תפחד/י לראות שוב את רקוויאם לחלום
אני ראיתי אותו עוד 4 פעמים והוא עדיין קסום, מהמם, מלחיץ ומהנה באותה מידה וכרגיל, כמו כל סרט קלאסי גדול, שמים לב לדברים שקשה להבחין בהם בצפיות קודמות.
סרט גאוני שכל צפייה בו רק מפארת אותו עוד יותר. לא לפחד ולנסות שוב.
אני פחדתי לפני הפעם השניה....
ומהסיבה הזו לא נראה לי שהולכת להיות צפיה שלישית בזמן הקרוב.
הסרט מצויין: מפליא, מעניין, מרתק, ובלתי ניתן לתפיסה.
כל שניה של צפיה בו עוררה בי חרדה נוראית בקשר ל"טוב, מה הולך לקרות עכשיו שהוא יותר גרוע מהחוויה המזוויעה שעוברת עלי כרגע?".
זה נכון שהסרט מדהים ב…יופיו. אם אפשר לקרוא לזה ככה, ולו רק בגלל העריכה והעיצוב האמנותי שבו.
אבל הוא בהחלט מאלו שכתוב על הקופסה שלהם "קשה לצפיה" וגם מקיים את ההבטחה.
לראות מספר פעמים..
הסיפור שלי עם הסרט הוא סרט קטן בפני עצמו. לפני 3 שנים בערך התקשר אלי חבר בשעה 2:00 בלילה בערך. אני כבר הייתי במיטה מתארגן לפני שינה והוא התחנן בפני: "בוא עכשיו אלי (אנחנו שכנים), אני פה עם עוד 2 חבר'ה, הרגע סיימנו לראות איזה סרט, אתה חייב לראות. תבוא ולא תצטער." מעולם לא שמעתי כזאת התרגשות בקולו בנוגע לסרט, שפשוט קפצתי מהמיטה ותוך 5 דקות הייתי אצלו. 3 המופרעים פשוט ישבו בשקט המומים, מבלי לומר יותר מדי הם פשוט הושיבו אותי, לחצו "פליי" וישבו וראו איתי את כל הסרט מההתחלה שוב פעם..
אני לא אלאה פה את כולם שוב ברשמים מהסרט- כל מילה (חיובית) שהכתבה עליו פה באתר מבחינתי היא אמת צרופה. מעולם לא בהיתי כך במסך והתחברתי בצורה כל כך טוטאלית לסרט. עד היום זה הסרט האהוב עלי ביותר. צפיתי בו כבר מעל 15 פעם (פעם שנייה יום לאחר הראשונה), במהלך ה-3 שנים האחרונות מ-2 סיבות. הראשונה היא כמובן כי הסרט חזק ביותר. אני בנאדם שלא יכול לראות סרט יותר מפעמיים שלוש אבל בסרט הזה אני כל פעם מחדש פשוט נשבר לרסיסים. הסוף עדיין גורם לי לדמעות…
הסיבה השנייה והעניינית יותר היא שפשוט החלטתי להיות איש של שליחות ולהפיץ את בשורת הסרט ברבים. במהלך השנים האחרונות לא היה חבר קרוב אחד שלא גרמתי לו בשלב זה או אחר לראות את הסרט.. וכל אחד שראה ישב המום וחסר מילים..דקות ארוכות של שתיקה לאחר מכן. לפחות רובם ראו את הסרט מאז עוד מספר פעמים ואף הכריחו את חבריהם לשבת ולצפות בו. וטוב שכך.. אני לא אשקוט שכמה שיותר אנשים יתאהבו בסרט המטריד,מבריק ועוכר השלווה הזה. את הפסקול קניתי מספר חודשים לאחר שראיתי את הסרט, אבל אחטא לאמת אם אומר שאני שומע אותו הרבה..צריך להיות במצב רוח מאוד מיוחד לשמוע אותו..הוא מיד מעלה לי את כל האימג'ים מהסרט..
אז זהו, פרקתי. פשוט ישבתי לי במשמרת לילה משעממת בעבודה והחלטתי לקרוא קצת ביקורות באתר, ואז קראתי את כל הביקורות שכתבו כאן כולם על הסרט והייתי חייב קצת לשתף, כי אני כל כך מזדהה. אז תודה שהגעתם עד הנה :)
שוב לא נהניתי מהסרט
והפעם גיליתי מה הפריע לי: צר לי, אבל מסוממים לא נראים ככה. זה אולי קטנוני, אבל לי זה ממש הפריע. ולא רק בסרט הזה, בעוד סרטים. ולשים לג'רד לטו שחור בעיניים זה ממש לא זה. הפרט הזה, בנוסף לחור בעלילה הנ"ל ממש הפריעו לי. עדיף טריינספוטינג.
הצמרמורת...
יש לי עדיין צמרמורת בכל פעם שיוצא לי לשמוע את המנגינה הראשית של הסרט..
וכל זה מבלי לראות אותו !
ראיתי אותו רק פעם אחת לפני 4 שנים…
עדיין מדהים..
אני צפיתי בסרט לפני כשנתיים, ובאותה תקופה לא הפסקתי לחשוב עליו או להתפעל ממנו ולהמליץ לסובבים אותי. ועכשיו אחרי זמן רב שלא התעסקתי סביב הסרט, קראתי את התגובות בעין הדג, והכול עלה לי בחזרה… אחד הסרטים היותר טובים שנעשו בשנים האחרונות. הייתי מרשה לעצמי אפילו לומר- הסרט הכי טוב שראיתי. ולא רק העלילה סחפה אותי אלא העשייה המצויינת. הסרט לקח אותי למקומות מרגשים מאוד. חוויה שלעולם לא אשכח..
אני היום הולכת לצפות בו שוב אחרי שנתיים. מחכה בקוצר רוח.
איזו סצינה במעלית?
מריון יורדת במעלית
לאחר אחת ה"פגישות" שלה. דארן הדביק עליה מצלמה, מסכנה.
לא,
היא מדברת על הסצינה בכלא כשהשחור זועק לעזרה. כנראה שזה נראה מעלית.
פשוט סרט מדהים
הסרט הזה באמת מדהים ולא קל לצפייה, אבל עם זאת אני מתכוון לצפות בו שוב (היום ב23:40 ב-HOT סרטים).
צודק לגמריי.
ראיתי את זה
"קצת" באיחור, ובבית, ועדיין- הייתי משותקת למסך, במשך כל הסרט הייתי בשוק ועם דמעות בעיניים, וכשהוא נגמר פשוט פרצתי בבכי ולא נרגעתי.. אחד הסרטים הכי קשים שראיתי, אבל מספק ומדהים.
אין מילים
וואו…
סרט כל כך מצוין.
מזעזע וקשה, ועם זאת מדהים.
נוגע במקומות עמוקים.
מפחיד ומטריד.
ממש אין לי מילים.
חובה לראות.
סרט קשה
וחזק.
הפסקול העוצמתי עושה 1/3
מהעבודה.
הכי נוגעת וקורעת היתה האמא -שרה. משחק מעולה עד כאב.
סוף סוך ראיתי את הסרט
אלוהים איזה סרט. החצי שעה האחרונה הייתה כמעט כמו איזה פולחן דתי, אני לא יודע איך להסביר אבל כל הקטע של החורף הלב של פעם בצורה מטורפת, הייתי לחוץ בטירוף לא הפסקתי לזוז, סיימתי את הסרט עם דמעות בעיניים וזיעה על כל הגוף. החלק האחרון הוא פשוט מבריק, ואני בן אדם שבדרך כלל לא מצליח להתרגש מסרטים, והסרט הזה קרע אותי לשניים, פשוט נפלא. והוא באמת לא מגדבר על סמים יותר על הצורך בהתמכרות שתמלא את הבדידות והניכור שרבים מאיתנו מרגישים. גם במאוחרי הקלעים אמר הבמאי ש"הסרט לא על ססמים עם כבר אז הוא על התמכרות".
בכל מקרה אין הרבה מה לפרט עם ראיתם אתם יודעים, סרט מדהים ומופתי.
מוזר
מוזר לי שלא מבחינים במסר הפשטני וחסר התבונה של הסרט שעמוס בקטעים בנאליים עד כדי גיחוך למרות התזיזות הקולנועית המשובחת והקו ההיפר לינקי של הבמאי, עדיין אני מוצא בגאי ר'יצי הבמאי שהמבקר ירד עליו יותר ייחודי ומקורי.
אם זאת ללא ספק הסרט מעורר אימה וגם מעורר מחשבה בעיקר בגלל ההקפדה על העיצוב האומנותי וההברקות בעריכה, מה שבכול זאת הופך את רקוויאם ליצירה שעולה על רוב היצירות האמריקאיות (אני לא מדבר על הקולנוע העצמאי האמריקאי שלבמאי יש עוד הרבה עד שהואיגיע לתותחים הפורצי דרך האמייתים ספייק לי, ג'ים ג'ירמוש, טוד סולונדז) היא המוזיקה המהפנטת , הרבה זמן לא נתקלתי ביצירה שלוקחת חלק מרכזי בסרט ממש כמו הדמויות ובכך דארן ארנופוסקי מצטרף לקבוצה נהדרת של יוצרים שנותנים למוזיקה להשתלב באופן מושלם עם סיטואציות הסרט (טים ברטון, קוונטין טרנטינו, מרטין סקורסזה)
אני אאלץ לצטט את טרנטינו כאן:
למרות שיש טיפה של צדק בדבריך,
אני ממש לא מסכים איתך. הסרט פחות מתעסק במסר. הוא יותר מבט נוקב לחברה המערבית. לכאורה ניתן להסיק שהמסר פשטני
-סופה של התמכרות- או -לא כדי להתמכר- אבל זה ממש לא כך, קודם כל המסר לא חסר תבונה, טכנית יש מסר.. אבל ניתן לשלול אותו לגמרי, זה לא משל, זה סרט שבא להציג משהו. זה סרט שחווים אותו..
הסרט ממש לא עמוס בקטעים בנאליים, ויש לכך שתיי הסברים:
מבחינת הסרט: אין קטעים בנאליים לסרט יש קצב מושלם לא ממהר מדי ולא חוזר על עצמו כך שאותי לפחות הוא לא שעממם לרגע..
מבחינת הנושא: ההתמכרות – הדמויות חוזרות וחוזרות על שימוש בדבר שממכר אותם (סמים, טלוויזיה..) עד שמגיעים הנפילה,שיא הסרט ההדרדרות הטוטאלית שממנה אין חזרה, אלה לא קטעים בנאליים ככה מוצגת ההתמכרות בסרט וחוץ מזה בחיים האמיתיים אין קטעים בנאליים שגרתיים שחוזרים על עצמם???..
ועכשיו דעתי על הסרט – הסרט כמעט מושלם מבחינת הצגת הנושא, אין שום טעויות, הסרט מאוד אישי אך מעביר מסר מאוד נוקב על החברה המערבית, ותוך כדי הוא לא מטיף ולא מנסה לגרום נזק. לא צריך לתת דוגמאות אני בטוח שמי שראה את הסרט יודע על איזה קטעים מדובר.. המשחק של השחקנים מצמרר מרוב שהוא אמין, מדהים מרוב שהוא מעולה (במיוחד אלן בורשטיין) והליהוק המושלם.. מאז רקוויאם לחלום כל סרט עם השחור (שברח לי שמו כרגע) שג'ניפר קונלי פונה אליו. נראה כאילו הדמות שלו סוטה אפילו בהתרסקות שהוא משחק שוטר הייתי בטוח שהוא סוטה גם שם.. אני לא ירחיב על הצילום והעריכה של הסרט כי רבים לפניי תיארו אותה בהרבה יותר טוב, במיוחד הביקורת של דן ברזל.. הפסקול המהפנט והמדהים
מבחינתי הוא יכול בקלות להכנס לעשרת הסרטים הטובים ביותר בהיסטוריה. דארן ארנופוסקי גאון…
"סמאח נולד"..
גרסת הבמאי!
יצאה גרסת במאי לסרט, והייתי שמח לשמוע אם היא טובה לפני שאני קונה(אם בכלל)
עד כמה שהבנתי,
מה שהוקרן בארץ היה "גירסת הבמאי". הגירסה האחרת היא גירסה ערוכה ומרוככת מעט שנועדה לשיג דירוג R בארה"ב.
גרסת הבמאי!
ראיתי את שני הגרסאות ולדעתי גרסת הבמאי יותר טובה..כמו שרד אמר זה מה שהוקרן בארץ..אני רכשתי את הדוד במחיר מעולה.. התפריטים מדהימים ויש מלא תוספות מעולות..אבל מה שהכי חשוב זה הסרט..
זהים?
כן אבל הוא התכוון שהסוף מראה שהשיטה לא עובדת והוא לא נרפא מהמחלה הנשפית שלו כי הוא סוטה מין חולה אלימות ככה שהוא לא נרפא.
אוף, לא הבנתם את כל הסרט!!1
אוקיי, כל החלק הראשון (עד האמצע) זה בעצם חלום! אוקיי, ואז החלק השני זה מה שקורה כשהוא מתעורר…
אוף, לא הבנתם את כל הסרט!!1
על מה אתה מבסס את זה?
אוף, לא הבנתם את כל הסרט!!1
מה? איזה חלום, מה?? מאיפה הבאת את זה? מה? מי הביא לך (מה?) אתה התאוריה המוזרה הזאת?!?
ארנב גדול.
לא מפלצת הספגטי המעופפת?
מה פתאום, אין מפלצת ספגטי מעופפת.
התופסנוח הירוק הגדול אכל אותה.
רואים שקראת את הגרסא הערוכה והמנוקדת לילדים.
ארנב גדול.
חחחחחחחחח… lol
אני מצטערת שאני לא מגיבה בביקורת (של דן ברזל, שמאוד נהניתי ממנה, אם אני זוכרת נכון), אבל אין לי כח לחפש אותה. למעשה, אין לי כח לעשות כלום. הדבר היחיד שאני רוצה לעשות כרגע זה לזחול אל מתחת למזרון ולא לצאת יותר אף פעם.
ראיתי את "רקוויאם לחלום" פעמיים, כדי להיות בטוחה שזה לא סתם הלם. זה לא.
אז מה אם הסרט הזה ענק? אז מה אם הצילום גאוני, המוזיקה משחקת תפקיד מדהים, הבימוי מצוין? אני מצטערת על הרגע שבו החלטתי לראות אותו. טוב, אולי לא. אבל אני עדיין בדיכאון.
שירות חדש ב''עין הדג'': העברת תגובות לכתבות המתאימות.
אוקיי, לא חדש, אבל שירות.
אני הרגשתי אותו דבר אחרי קטיפה כחולה.
סרט נפלא שאני לעולם, לעולם לא אראה שוב.
גאוני
סרט פשוט גאוני !
בתור עורך סרטים בעתיד אני רק יכול להגיד דבר אחד !
הלוואי עליי להגיע לרמה כזאת
רקוויאם
דבר ראשון לפי דעתי הסרט לא מוערך מספיק , מלא אנשים לא ראו אותו ולא יודעים מה זה , אני ראיתי אותו בכלל ביס במקרה ממש בטעות הוא הצליח לתפוס את עיניי שהייתי מול המחשב.
דבר שני אם יש לי חבר שהיה מכור לסמים פעם ועוד חבר שעדיין משתמש ששניהם אומרים שלאחר הצפייה בסרט הם לא יכולים לשמוע את המוזיקה יותר כי זה מבאס אותם , אז זה אומר הכל , סרט גדול , הרבה יותר מגדול לטעמי אך כדי להבין כמה גדול הוא צריך לראותו , תמונה אחת שווה אלף מילים …
ובלי עין הרע יש שם הרבה מאוד תמונות שוות … :)
אוף
מעצבן אותי שמתייחסים לסרט כאל מעין אמירה של "אל תקחו סמים, סמים זה רע", כי זה ממש לא מה שקיבלתי מהסרט. אני לא אומר שהסרט גרם לי לרצות להסניף ולהזריק פה, אבל אני לא חושב שהסרט הוא מעין תעמולה כמו שלפעמים מציגים אותו. אני חושב שמישהו אמר פה, שזה כמו להגיד שהנושא בפייט קלאב זה האלימות.
הוא לא אמר שהמסר הוא ''אל תקחו סמים''.
מה שאני הבנתי מההודעה היה "אם אתם משתמשים בסמים וראיתם את הסרט, אתם יכולים להמשיך לקחת סמים, אבל תשכחו מלהאזין לפס הקול של 'רקוויאם"'.
אה.. אוקיי..
יופי של סרט, ניתוח נהדר!
סרט גאוני, מרתק מקורי ומיוחד.
אני חייב להודות שמאוד נהניתי לקרוא את הביקורת שלך לסרט, מעניין שנון וממצה.
תודה רבה.
זה זה אחלה סרט והכל, אבל מישהו מוכן להסביר לי בבקשה מה זה רקוויאם סופסוף?
תפילת אשכבה
כמו כן, המילה גם מתארת יצירה מוזיקלית שנכתבה עבור טקס אשכבה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%99%D7%90%D7%9D
תפילת אשכבה
אפשר פשוט לומר שזה הספד.
אפשר, אבל זה לא נכון.
אם אומרים את זה בהשאלה - ולעתים עושים את זה - זה דוקא די נכון.
לא רלוונטי.
הספד ורקוויאם זה לא אותו דבר, וזה לא נכון לומר שזה אותו דבר – הספד הוא מחווה חברתית/רגשית, רקוויאם זו תפילה דתית של דת ספציפית, ונעדר ממנה המרכיב הרגשי, מרכיב האובדן. יש מצבים שבהם אפשר לתרגם "רקוויאם" ל"הספד", אבל לא משום שהמילים זהות, ולפני כן צריך לבדוק טוב מאד שלמשמעות הדתית/אמנותית של המילה "רקוויאם" אין רלוונטיות. אחרי הכל, גם באנגלית יש מילים ל"הספד", ואם מישהו בחר במילה "רקוויאם" ולא באחת המילים שמשמעותן הישירה היא "הספד", ייתכן שיש לו סיבות.
לא אמרתי שזה אותו דבר,
אלא שכיום שימוש די נפוץ ב"רקוויאם" הוא בהשאלה (כמ בשם הסרט "רקוויאם לחלום"). וכשעושים זאת, משמעות המילה די קרובה למשמעות שיש ל"הספד", בשפתנו היומיומית.
באותה מידה, אדם חילוני יכול להגיד "אני מתפלל שזה יקרה" בלי שמישהו יחשוב שהוא חזר בתשובה – יהיה ברור שהוא לא מתכוון לתפילה במשמעות המקורית, הדתית, אלא לתקווה חזקה.
אם כן, אחזיר אותך, במטותא
לשאלה המקורית: האם זה נכון להגיד ש"רקוויאם" זה "הספד"?
כי זו הייתה הטענה שאני אמרתי שאינה נכונה ואתה טענת שכן. אנא, עזוב אותך מהתחכמויות – השאלה, מטאפורה, צנוניות. האם נכון להגיד ש"רקוויאם"="הספד"? (רמז: לא.)
[כן, אני מתעקשת על דיוק במשמעויות של מילים. זה המקצוע שלי. רקוויאם היא מילה שנושאת איתה שדה משמעות אחד. הספד היא מילה שנושאת איתה שדה משמעות אחר. גם כשמשתמשים בהן בהשאלה, חייבים לדעת את ההבדל ביניהן, ולמה לא נכון להגיד שהן שוות משמעות.]
במחשבה שניה, את צודקת.
..
כנראה שראיתי את הסרט באיחור הכי גדול מכולכם
אין ספק זהו הסרט הכי מדהים שראיתי בחיי ,
כעבור רבע שעה אחרי שנגמר הסרט אני עדדיין מסתכלת על המסך
מה , זה נגמר?
לא נכוןן
נוזלות דמעות ..
סרט מרגש שנכנס לי עמוווק ללב
מומלץ לראות
פשוווט חובה !
זו הביקורת הטובה ביותר שקראתי על הסרט – כל הכבוד …
אני רוצה לאשר שהסרט הזה הוא פשוט חוויה שאין כמוהה ….הוא מסעיר ומשאיר חומר לחשבה למשך תקופה ארוכה בראש…
זה סרט חובה לכל אדם …
תהנו ממנו ….
פס קול
ראיתי את הסרט אתמול ורציתי לדעת …. בפעם הראשונה שרואים שהם מתמסטלים והם שומעים מוסיקה והבחור השחור מתחיל לרקוד .. קיצר מה שרציתי לשאול זה איזה שיר זה השיר שהוא רוקד לצליליו?? או יותר נכון איזה טראנס זה?
אני חושב שמדובר ברצועה 2 בפסקול
http://www.amazon.com/gp/product/tracks/B00004Y6Q5/ref=dp_tracks_all_1/104-0319882-0069505?%5Fencoding=UTF8#disc_1
כל כך הרבה זמן אחרי...
ביקורת שגורמת לך לבכות בקריאה ראשונה היא דבר נהדר.
ביקורת שגורמת לך לבכות בקריאה עשירית, כמה שנים אחריף בסתם יום שישי בבוקר בלי שום סיבה שהיא, היא הרבה יותר ממדהימה. שוב תודה, דן.
ובהמשך לדברי נונין (אם כי ביותר פשטות)
אני באמת ובתמים חושב שזו הביקורת הכי מוצלחת שקראתי מימיי, ואם אפשר בבקשה עוד.
באמת ביקורת משובחת
חבל רק שהסרט נשחק כבר אחרי הצפייה הראשונה.
(וזה לא שאני לא אוהב את הסרט. אני אוהב את הסרט. אבל זה גורלה של יצירה שמסתמכת על חוויית הצפייה המיידית ורק עליה.)
לא מסכים.
אמנם ראיתי אותו רק פעמיים, אבל גם השנייה היתה מאוד אפקטיבית.
אולי זה רק אני
אבל העוצמה של הסרט מתפוגגת כבר בצפייה השנייה. אלמנט ההפתעה נעלם, סצנות קריטיות מפסיקות להיות מרגשות ו/או מזעזעות ומתחילות להיראות מגוחכות, האנכרוניסטיות של הסיפור של האמא יותר בולטת, כנ"ל הבנאליות של הסיפור של שלושת הצעירים. אם הסרט היה יותר מבוסס על תסריט/דיאלוגים ולא רק על בימוי נטו, סביר שזה לא היה קורה.
אצלי רק בצפייה השישית
הצלחתי להפסיק לדמוע. אין לי מושג על מה אתה מדבר.
מה אנכרוניסטי לדעתך בסיפור של האם?
כאמור, זה רק אני
איך קראו לסרט הישראלי התיעודי על צופי הטלוויזיה, שהציג בין השאר צופה שמכורה קשה לערוץ הקניות?
רקוויאם לחשבון הבנק?
כאמור, זה רק אני
זה היה סרט באורך מלא? זה לא היה רק תכנית בערוץ 8 או משהו כזה?
הראו לנו את זה באוניברסיטה… הזקנה התימניה שרואה פעם בשנה את חידון התנ"ך שלתה. :)
שתי דוגמאות
סרטים שמן הסתם אף אחד לא יראה, אבל אני אזכיר אותם בכל זאת. שניהם מלודרמות הוליוודיות משנות החמישים ושניהם הופיעו בסדרה של מרטין סקורסזה על הקולנוע האמריקאי.
טלוויזיה: All that Heaven Allows של דאגלס סירק מ-1955, אחד משני הסרטים עליהם מבוסס "הרחק מגן עדן". הטלוויזיה והדיונים עליה לא מקבלים הרבה זמן מסך, אבל לא מעט משקל דרמטי. שני הילדים (בני עשרים פלוס-מינוס) של האלמנה שהיא גיבורת הסרט סוחטים אותה רגשית כדי שתוותר למענם על קשר רומנטי עם גבר. אחרי שהיא עושה זאת, הם בוגדים בה, נוטשים אותה וממשיכים עם חייהם. כתחליף הם קונים לה טלוויזיה כדי שיהיה משהו ש"יארח לה חברה". הסצנה בה הטלוויזיה נכנסת לסלון והאלמנה רואה במסך הכבוי את ההשתקפות של עצמה היא אחד הרגעים המפורסמים בקולנוע האמריקאי הקלאסי.
תרופות: Bigger Than Life של ניקולס ריי מ-1956, שנה אחרי שביים את "מרד נעורים" עם ג'יימס דין. הסרט לא רק מקדים את "רקוויאם" (התמכרות כמטאפורה לחלום האמריקאי ושבירתו) אלא גם את "אמריקן ביוטי" ומדבר על אותם הנושאים כבר חמישים שנה לפני. גבר בורגני מהסובורביה האמריקאית מתמכר לתרופות, מזהה את האכזבה שלו מעצמו, משפחתו והחברה שהוא חי בה ומנסה לתקן את המצב בסדרה של פעולות הרסניות.
בסוף נשברתי וראיתי את הסרט היום
נהניתי פה ושם, נסחפתי פה ושם, התרגשתי פה ושם. אבל יצאתי (שוב) בעיקר עם תחושה של נסיעה ברכבת שדים רגשית שלא מובילה לשום מקום. הסרט פועל על הרגש ורק עליו. אין בו אמביוולנטיות, הוא אומר לך בדיוק מה אתה אמור לחשוב ולהרגיש בכל רגע נתון. הוא לא מאתגר לא מבחינת מחשבה, לא מבחינת הזדהות, לא מבחינת רגשות מורכבים או מעורבים.
אבל, שוב, אני אוהב את הסרט. בגלל הוירטואוזיות הטכנית, בגלל המשחק המשובח. אבל יצירת מופת, או כמעט מופת, לא הייתי קורא לו.
התופעה התרבותית שמסביב לסרט גם היא מעניינת. אמנם הוא לא היה הצלחה קופתית בשום צורה, אבל המון אנשים אוהבים אותו, ביניהם לא מעט אנשים שלא אוהבים סרטים קיצוניים או מזעזעים. וכשאני מסתכל על כל הסרטים המזעזעים של העשור האחרון, אני יכול להצביע רק על "רקוויאם" ועל "טריינספוטינג" בתור סרטים שהקהל התחבר אליהם ברמה כזאת. אז איך הם הצליחו במקום בו "בלתי הפיך" ו"כללי המשיכה" נכשלו? לדעתי יש קשר כלשהו לזה שגם "רקוויאם" וגם "טריינספוטינג" עוסקים בנושא התמכרות לסמים קשים, תופעה שכל אחד, כולל המכורים עצמם, יסכים שהוא נושא רציני וחשוב. אז בזמן שסרטים שעוסקים בנושאים פחות רציניים וחשובים מואשמים באקספלואטציה וגימיקיות, מעטים יגידו משהו דומה על "רקוויאם". אז כשהשניצקליינים ירדו על זה ש"רקוויאם" הוא סתם סרט שאומר ש"סמים זה רע" הם אמנם טעו לגבי האיכות של הסרט אבל פגעו בול מבחינת התמונה הגדולה.
לא לחלום מעבר למה שמקובל?
אבל זה דווקא החלום המקובל שהכי הרסני. דווקא בגלל שאין לדמויות שאיפות וחלומות מעבר לדברים הכי פשטניים (פירסום, כסף, נעורים, כיף, המנה הבאה – תלוי באיזה שלב בסרט), ההרס שלהן כל כך טוטאלי. כי אין להן שום דבר אחר. כן, המסר של הסרט הוא מאוד ברור, ולא מאוד מורכב, ולא, אני אפילו לא אהבתי אותו עד כדי כך, אבל הבנו אותו הפוך לחלוטין…
בסך הכל ניסוח לקוי, דעתי כדעתך
התכוונתי לכל סוג של חלום, כמיהה לכל דבר שאין לך. גם לדברים טריוויאליים כמו חצי קילו של טהור.
הרשה לי לצטט
כמה משפטים מביקורת של אושרה שוורץ שפורסמה השבוע בטיים אאוט:
"הדמות הראשית אפסה מן העולם המערבי: עקרת בית קטנה ושברירית שכל עניינה לשרת את בעלה ולממש את אמהותה".
הביקורת היא אמנם ל"תינוקה של רוזמרי", אבל היא רלבנטית גם לאנכרוניסטיות של דמות האם ב"רקוויאם לחלום". אני לא יודע אם דמויות כאלה התקיימו במציאות בעשורים קודמים, אבל אני די בטוח שבתקופתנו הן קיימות אך ורק בקולנוע. וגם שם הן נראות לא משהו.
הבועה
אפסה מן העולם המערבי? אתה יכול קצת לפרט? כי נשים שלא עובדות, נמצאות בבית כל היום, ועיסוקן המרכזי הוא טיפול במשפחה שלהן קיימות גם קיימות בעולם המערבי. אם הכוונה היא לגישה (דהינו, הן אכן לא עובדות ומטפלות במשפחה, אבל לא מוכנות שיתייחסו אליהן כאל קטנות או משרתות), הרי שבתת-תרבויות מסוימות (ואספים, אשכנזים) בחברה המערבית יתכן (ורק יתכן) שאתה צודק, אבל באחרות – טועה גם טועה.
יתרה מזאת, האם ב'רקוויאם לחלום' היא בפנסיה אפילו מתפקידיה אלו (היא הרי משועממת עד מוות עכשיו שאין לה במי לטפל), כך שהיא לא שייכת לדור הנוכחי, אלא לדור או שניים אחורה.
התחמקות נאה
לא, בעצם היא לא נאה, כי הא? איך ניפנפת את כל הטיעונים שלי בלי למצמץ, או, לצורך העניין, אפילו להתייחס אליהם?
לא חסרות נשים כמוה. בכלל, בכלל לא. הן לא רק שריד של דורות קודמים, הן גם קיימות כיום. אנשים שגדלו בתוך מסורת מסוימת מתקשים להשתחרר ממנה גם כשהיא משתנה. הפרש הגילאים בינה לבין הבן שלה לא רלוונטי לכל הטיעונים שהעלית קודם, זה נושא חדש ולא קשור. שרה אינה חולת נפש כלל, כי היא, כאמור, לא יוצאת דופן.
התחמקות נאה
כדי לקשר את זה, אפשר פשוט להחליף את סדר הפסקאות. אם האישה הייתה בת 40-50, כיאה לאמא לבן 20 פלוס, ההתנהגות שלה הייתה נראית נורא מוזרה. אישה בת 40 לא חושבת במונחים כאלה או חיה במנטליות של תקופה בה היא בקושי נולדה. זה עוד אחד מהאלמנטים הצורמים בדמות הזאת.
אני אשאל אותך שאלה אחרת. האם "הרחק מגן העדן" לא היה נראה לך טיפה מוקצן אם היה מתרחש בהווה?
ואני לא אענה לך
נשים בנות 40-50 מתנהגות ככה גם היום, כמה וכמה שנים אחרי שהסרט נוצר. זאת הייתה טענתי המקורית, וכל נושא ה"דור הקודם" הייתה משנית לו.
אם אתה רוצה נתונים על אחוז התעסוקה של נשים במגזרים מסוימים בישראל או בארצות הברית, על הרגלי הצפייה בטלוויזיה, רק תגיד. אם תעדיף מחקרים אתנוגרפיים שמתארים את המצב, רק תאמר.
נשים שאין להן דבר בחיים חוץ מהמשפחה שלהן – לטוב או לרע – קיימות גם קיימות בימינו. להניח שהן היו קיימות רק באמצע המאה העשרים זו הנחה המעידה על חיים בבועה (כפי שהעיר גם דן), ותו לא.
ואני לא אענה לך
אתה לא קצת מתעלם מזה שאנחנו מדברים על קולנוע? כמו שדן ברזל כבר קבע בדיון העתיק על "המופע של טרומן", שנות החמישים הם לא באמת עשור כרונולוגי אלא קוד לכל מיני גוונים של אטימות וקונפורמיזם עיוור. דמות האמא חריגה לא רק יחסית למציאות אלא בעיקר יחסית לייצוגים קולנועיים שאנחנו מכירים מאינסוף סרטים קודמים.
הרשה לי לצטט
""הדמות הראשית אפסה מן העולם המערבי: עקרת בית קטנה ושברירית שכל עניינה לשרת את בעלה ולממש את אמהותה".
הביקורת היא אמנם ל"תינוקה של רוזמרי", אבל היא רלבנטית גם לאנכרוניסטיות של דמות האם ב"רקוויאם לחלום". אני לא יודע אם דמויות כאלה התקיימו במציאות בעשורים קודמים, אבל אני די בטוח שבתקופתנו הן קיימות אך ורק בקולנוע. וגם שם הן נראות לא משהו."
ישנו רגע בחייו של כל אחד, גם העקשן הגדול ביותר, בו הוא פשוט צריך לדעת לוותר. האם הגעת כבר לרגע הזה, או שנמשיך עוד קצת?
והרגע הזה הוא בהודעה הרביעית מתחילת הדיון?
נשמע קצת מוקדם מדי, הרי בקושי התחלנו. ותסביר לי בבקשה שוב על מה אני מוותר. על זה שהדמויות האלה לא קיימות במציאות? בקולנוע? שהן קיימות בקולנוע אבל לא אמינות? שילוב של כל השלושה?
אולי, למען הצופים המבולבלים (להלן אני) תתחיל במה ניסית להגיד
האם ניסית להגיד שהן לא קיימות במציאות (שזה מה שחשבתי שהבנתי בהתחלה), ואז אני א- לא מסכימה איתך וב- חושבת שענו לך על זה, או שניסית להגיד שהן לא קיימות בקולנוע בימינו (ואז אני רוצה לציין שזה בסדר גמור, לדעתי, לייצג דמות מציאותית שלא שכיחה בקולנוע – אחרת הקולנוע יהפוך משעמם)?
קיימות בקולנוע ולא אמינות – זה סיפור אחר לגמרי, ודיון חדש.
אני אנסח מחדש
הדמות של שרה גולדפארב, כפי שהסרט מאפיין אותה, היא אישה פרימיטיבית, טיפשה, פאסיבית, מנותקת מהמציאות. התכונה היחידה שלה שהסרט מציג כחיובית היא הסנטימנטליות שלה.
יחסית לעולם האמיתי: אני לא מכיר נשים כאלה. דן אומר שהוא כן, אבל לדעתי לוקח חלק מהדמויות של שרה ומתעלם גם משאר התכונות וגם מזה שהסרט מאפיין את שרה *רק* בתכונות שליליות. זה כמו שאני אגיד שאני מכיר דמויות כמו ארצ'י באנקר.
יחסית לקולנוע: עקרות הבית מהסוג של שרה גולדפארב היו הקלישאה הקולנועית מספר אחת לאורך התקופה הקלאסית. אחת הדוגמאות הכי קיצוניות היא הסרט Come Back Little Sheba שזיכה את השחקנית שירלי בות' באוסקר. אחרי המהפכה המינית, הדמויות האלה הפכו פחות מקובלות, גם בגלל שהנשים כבר לא רצו לראות את עצמן ככאלה, וגם בגלל שמלכתחילה הדמויות האלה לא ייצגו שום דבר במציאות אלא שימשו כקולב עבור הפנטזיות של התסריטאים (תזכרי לרגע את הקטעים מהמחזה של ברטון פינק שאנחנו זוכים לראות). כתוצאה הדמויות האלה כמעט ונעלמו מהמסכים בשלושים השנים האחרונות. להגיד שעכשיו שרה גולדפארב היא דמות רלבנטית כי היא דמות מהמציאות שהקולנוע נוהג להתעלם מקיומה זה קצת מצחיק. גם יורשות עשירות וטיפשות מהסוג של פאריס הילטון היו דמויות נורא פופולריות בהוליווד הקלאסית. אני תוהה למה הן לא עושות קאמבק היום.
בו נדייק
מה שאתה אמרת הוא ש"עקרת בית קטנה ושברירית שכל עניינה לשרת את בעלה ולממש את אמהותה" לא קיימת יותר במציאות. לא נאמרה מילה אחת על פרימיטיביות, טיפשות, פאסיביות או ניתוק מהמציאות. אם אתה רוצה לשנות את הטיעון שלך באמצע – תפדל. אבל אל תטען שאנשים (במקרה זה דן) הגיבו לטיעון החדש שלך כי, מה לעשות, בלי
זה בלתי אפשרי.
לגבי הטיעון החדש שלך עצמו, הוא כבר הרבה יותר מעניין והרבה פחות מופרך.
בוא! _בוא_ נדייק.
אירוניה היא כל-כך אירונית.
בו(א) נדייק
צירפתי את ההודעה ההיא לדיון קודם, בו דיברתי על האנכרוניסטיות של הדמות של שרה. הציטוט מטיים אאוט היה בסך הכל תוספת לדברים שאמרתי לפני וחזרתי עליהם עכשיו. גם על אותם הטיעונים שהם לדעתך פחות מופרכים זכיתי לתגובות שליליות ממש לפני חודשיים.
צירפת ציטוט שמחליש את הטיעון שלך
ואז הוספת הערה שהחלישה אותו עוד יותר. חוץ מזה 'אנכרוניסטיות' זה עניין כללי מאוד, ובדיון הקודם דיברת על חוסר ההכרות שלה עם סמים, לא על הנאמנות שלה לבעלה או לילדים.
ravy, אני מצטער, אבל אין שום סיכוי שביקום שאני אודה, ולו בשתיקה, ששרשרת הטיעונים שלך כאן הייתה לוגית בצורה כלשהי. היא לא הייתה, ויהיה נחמד לכולנו אם פשוט תודה בזה בנימוס ונלך כולנו לישון.
אתה לא מכיר אנשים כמו ארצ'י באנקר? אשריך.
אני לא יודעת איפה אתה גר, אבל אם האקלים שם סביר אני רוצה גם.
אולי ארצ'י באנקר לא דוגמה מייצגת
מה עם אל באנדי? סמנטה ג'ונס? קני מק'קורמיק?
הטיעון הזה שלך היה עובד
אלמלא כשל אחד קטן:
אני מאוד אהבתי את שרה. היא נגעה לליבי. הרגשתי קרוב אליה. לא חשבתי לרגע שהיא טיפשה, או פרימיטיבית. אני לא יודע איפה אתה מצאת לכך עדויות בסרט.
ובהתאם, גם הדמויות בעולם האמיתי ששרה הזכירה לי הן אנשים שאני מאוד אוהב. חלקם אנשים שמאוד קרובים לליבי. הדמות של שרה הייתה תיאור מעט מוקצן של דמות שאני מכיר טוב מאוד.
בוא אני אשאל אותך שאלה אחרת
מה התכלית של כל זה? עם מה יצאת מהסרט, בנוגע לסיפור של שרה ודמויות מהסוג של שרה שאתה מכיר מהמציאות, חוץ מקתארזיס? למה ראית אותו כל כך הרבה פעמים ומה כל צפייה חידשה לך? האם יש כאן משהו מעבר להזדהות מכאנית ועונג סאדו-מאזוכיסטי מהסבל שלה?
בוא אני אשאל אותך שאלה אחרת
אני לא מבין למה אתה שואל את זה ולמה זה קשור. אבל נזרום.
הזדהות – כן. מכאנית – לא. אל תחליט בשבילי איזו הזדהות אני מרגיש.
הסרט עוזר לי להבין את שרה. כמו שהוא עוזר לי להבין את הארי. או את מריון. כולן דמויות נפלאות שאומנם מקבלות את נפחן בעיקר הודות למשחק המשובח ופחות הודות לתסריט (שהוא לא רע בכלל, אבל פשוט נשאר דיי כללי לגבי הדמויות רוב הזמן), אך זה לא משנה: בשורה התחתונה, שרה מרגשת אותי. מאז, בכל פעם שאני נתקל ב"שרות" בחיים שלי, אני מעט יותר סימפתטי כלפיהן, מעט יותר סלחן, הרבה יותר מבין.
וכן, אני גם מחפש את ה"הארי" שבי בחלק מהסיטואציות האלה, ומשתדל לא לעשות את הטעויות שהוא עשה.
זה היופי בקולנוע – אם לרגע תפסיק להיות שוודי ולחפש בו כל הזמן תהליכים מכאניים ועונג עם תארים בלועזית, תראה שלפעמים הוא מספק גם תענוג מאוד פשוט: פריזמה דרכה החיים שלך משתקפים, ונשברים לרסיסים מהם אפשר להרכיב משהו קצת אחר.
אל תחליט בשבילי לאיזה לאום להתשייך
בצפייה הראשונה הסרט עבד עליי יופי. הייתי צופה מושלם – לא חיפשתי בו שום תהליך ושמחתי לקבל ממנו את מה שקיבלתי. בצפיות הבאות זה כבר לא עבד. במקום לצבור עוד ועוד נפח ומשמעות, כמו במקרה של "בלתי הפיך", הסרט איבד אותם. אם הסרט לא מחזיק מסך כבר בצפייה השנייה, זה אשמתי או אשמת הסרט?
אההה.... גגג.... תזכיר לי מה נושא הדיון?
אל תחליט בשבילי לאיזה לאום להתשייך
רק הערת אגב:
"בלתי הפיך" היה בעיני לא ראוי אפילו לצפייה אחת.
זה בסדר, הפינגווין לא הצליח לשרוד אפילו חצי צפייה
אי אי אי, אתה גדול
הרגע הזה מגיע, בדרך כלל, כאשר תוך שלוש הודעות אתה עצמך סותר את עצמך אתה לגמרי. אבל מה אני יודע?
ותסביר לי אתה על מה בא לך להתווכח, ואז אני אחליט אם בא לי לענות – שהרי הגבתי לטענה המקורית שלך (דמויות כאלו לא קיימות במציאות; רק בקולנוע), ולא אני החלפתי אותה פעמיים באמצע.
אם מפריע לך חוסר עקביות
למה אתה טורח להתווכח איתי? לא יותר קל פשוט לפטור את דבריי כקשקוש?
האם אמרת כרגע מה שאני חושב שאמרת?
דהינו, שאתה חושב שאתה מדבר שטויות?
אני טורח להתווכח איתך כי אני חושב שאתה טועה. אני טורח להמשיך ולהתווכח איתך כי אני חושב שאתה גם מטעה.
השאלה האמיתית היא למה אתה ממשיך להתווכח איתי. זאת אומרת, אני מתווכח כי הטיעונים שלך מרגיזים אותי. לכן, אם אתה משנה את הטיעון או חוזר בך (לא שאי פעם חזרת בך) אני מפסיק להתווכח, אלא אם כן יש לי נקודה נוספת להוכיח. אתה, לעומת זאת, משנה את הטיעון בכל פעם שהטיעון הקודם נחסם או מסתבר כמגוחך – במלים אחרות, אתה רוצה לנצח, לא להיות צודק.
אני לא רוצה לא לנצח ולא להיות צודק
אני רוצה לבטא דעות לא פופולריות. אם תשים לב, כשהדעה שלי זהה לדעת הרוב, אני בדרך כלל יושב בשקט. חוץ מ"גן עדן עכשיו" אני לא חושב שכתבתי לאחרונה תגובות "מש"א".
אם ככה, מה הדעה שלך?
אין לי שום בעיה עם היותך פרקליט השטן – הבעיה שלי היא שיש לך פנתאון שלם, ואתה מחליף את המעסיק שלך בכל הודעה.
חוץ מזה, הנטייה שלך להסיט את הנושא בכל פעם שאין לך תשובה ראויה (כמו בהודעה שלה אני משיב כאן, למשל, או בשתיים שקדמו לה) היא לא הגונה.
תן לי לחזור על העניין:
אמרת שהדמות של שרה אנכרוניסטית בגלל שהיא לא יודעת כלום על סמים. לא הגבתי. אמרת שהיא אנכרוניסטית בגלל שאין במציאות נשים שמקדישות עצמן רק למשפחה. הגבתי. השבת. הגבתי. עכשיו פתאום טענת שבמציאות אולי יש נשים כאלו, אבל בקולנוע אין. MR הגיבה. פתאום הטיעון שלך הוא ששרה מאופיינת רק בצורה שלילית. דן הגיב. התעלמת.
אתה רוצה להגיד משהו – תגיד. אתה רוצה להגיד דעות לא פופולריות – תגיד. אבל בשם כל השטנים שאתה עובד בשבילם, תדבוק באותה העמדה שתי הודעות רצוף, או תישאר בשקט אם נגמר לך מה להגיד, או לפחות תודיע שאתה מחליף את הטיעון שלך.
אני חושב שההודעה שלי ל-MR הייתה מספיק מפורטת
והיא: במציאות שלי אין נשים "כמו" שרה גולדפארב. יש נשים בעלות תכונות דומות, אבל גם עם תכונות אחרות, שמאזנות אותן. שרה גולדפארב, כפי שאנחנו מכירים אותה, היא אוסף קלישאות. אולי במציאות של דן יש כאלה, אולי גם במציאות שלך, אבל לא במציאות שלי.
ביחס לקולנוע, אפשר לשרטט בצורה די מדויקת מאיפה דמות כמו שרה גולדפארב מגיעה. המקור שלה הוא התיאטרון הניו יורקי ה"ריאליסטי" של אמצע המאה ויצירות הקולנוע והטלוויזיה שהתבססו על אותן מחזות התיאטרון באופן ישיר ו/או הושפעו מהן. בין השאר הייתי מצביע על יצירות של ארתור מילר, טנסי ויליאמס, פאדי צ'ייפסקי וקליפורד אודטס, עליו מבוססת דמותו של בארטון פינק בסרט "בארטון פינק". יוברט סלבי, הסופר שכתב את הספר המקורי של "רקוויאם" הוא מעין ממשיך דרכם של היוצרים האלה.
המחזות האלה נחשבו לריאליסטיים בזמנם, אבל לאורך השנים הם התיישנו וכעת הערך שלהם הוא בעיקר היסטורי או נוסטלגי. אמנם חלקם פופולריים גם היום, אבל אני לא חושב שמישהו בשנות האלפיים עלול לבלבל את "מותו של סוכן" עם ריאליזם (ראיתי אותו לאחרונה בלונדון ולמרות הביצוע המשובח הוא נראה די לא משהו). מה שקורה ב"רקוויאם לחלום" זה מעין טריק מעניין. ארונופסקי לא מנסה אפילו להתאים דמות כל כך מיושנת לשנות האלפיים ולכן פשוט הופך אותה לזקנה בת שבעים, לאישה שגדלה בשנות הארבעים-חמישים ולכן עדיין דוגלת במנטליות אנכרוניסטית. אם זה לא היה פקטור, אני לא רואה סיבה אחרת שאמו של הארי בן העשרים-פלוס לא תהיה בת חמישים.
במציאות אין אנשים ''כמו'' אף דמות קולנועית.
במציאות אנשים הם שונים מבקולנוע. יותר מורכבים (על אף שלא תצליח לגרום לי להודות בזה אם עיצבן אותי ערס אינפנטיל), פחות מורכבים (המניעים של אנשים נוטים להיות פחות ברורים, הדיאלוגים פחות קולעים), שונים לגמרי, אף דמות בקולנוע לא מייצגת קבוצה באוכלוסייה אחד לאחד. אף קבוצה באוכלוסייה לא מייצגת את החברים בה אחד לאחד. אף פרוטוטיפ לא מכסה את כל חברי הקבוצה שהוא מייצג. שאני אמשיך?
בעולמנו מסתובבות, גם אם אתה לא מכיר אותן, נשים שיעשו הכל כדי לרזות, שיעשו הכל בשביל רגע בטלוויזיה, שמתמכרות לטלוויזיה, או לערוץ הקניות, או לטלנובלות. קלישאי? אולי. אבל מי אמר שהחיים הם לא כאלה? העולם לא מורכב רק מקבוצת האוכלוסיה שאתה מכיר, או שהסוציולוג האהוב עליך מנתח (סליחה, אדם) – זה שבעיניך ברור מאליו שדעה מסוימת היא מיושנת ולא נפוצה, לא עושה את זה נכון. יודע מה, לדעתי לא להדליק אש בשבת כי זה עבודה, בימינו, כשיש גפרורים, זו תפיסה מיושנת. האם תטען שאין אנשים שחושבים ככה?
יש הבדל
בין דמות שלא קיימת במציאות בפועל לדמות שלא יכולה להתקיים במציאות, לפחות לא במציאות של כאן ועכשיו. אם הייתי לוקח דמות מרומן ויקטוריאני, לא מוסיף, מחסיר או משנה אף תכונה שלה חוץ מסגנון דיבור עכשווי, ומעביר אותה לישראל של שנות האלפניים, האם מישהו היה שם לב? האם זה היה משנה אם קיימות, או היו קיימות, דמויות כאלה במציאות?
יש הבדל
אתה מתעלם פעם אחרי פעם מזה שמסבירים לך שהדמות הזו מתקיימת ועוד איך במציאות, אז בטח שהיא יכולה להתקיים במציאות.
וואלה
ואין שום תכונה שמפרידה בין דמויות אמינות לדמויות לא-אמינות? אין מושג כמו "דמות סטריאוטיפית"? "דמות שטוחה"?
מכיר את הסרט של יגאל בורשטיין על שפינוזה...?
לא, אבל אני מכיר את ''קלולס''
ואני חושב שעשית זאת שוב
אני לא רוצה להתווכח עם ההודעה שלך ל-MR, אני רוצה להתווכח עם הדרך שבה הגעת לכתוב אותה. הגעת לכתוב אותה כי גילית שבכל הדעות הקודמות שהצגת לא ניתן לתמוך – אז יצרת סינתזה חדשה – ואני מדגיש, חדשה – שבה נסוגת לטיעונים בהיסטוריה של קולנוע ותאטרון (כי כאן אתה י ודע שאין עליך). אבל הטיעונים הקודמים שלך לא היו על היסטוריה של תאטרון, הם היו על ייצוגים עכשוויים ועל מציאות חברתית. בנוגע לייצוגים עכשווים, אתה מוזמן להגיד שארונופסקי מבצע טריק מעניין מהיום ועד למחרתיים, אבל דן ואני חוזרים ואומרים לך את אותו הדבר שוב ושוב:
שרה אינה דמות אנכרוניסטית, לא בייצוג שלה ולא במציאות. היא גם לא דמות שלילית במיוחד, אבל זה כבר דיון אחר.
אגב, גם אני ראיתי לא מזמן את 'מותו של סוכן' בלונדון, ואין לי אלא לחזור ולומר: המציאות שלך מצומצמת מאוד. זה לגיטימי, כמובן, אבל אל תנסה לטעון שהיא המציאות היחידה.
למה סינתזה חדשה?
הכל דברים שנאמרו לפני ולא טרחת להתייחס אליהם. הסברתי לא רק למה דמויות כמו שרה לא נראות יותר על המסך (כי הן סטריאוטיפים עתיקים) אלא גם למה הן לא תאמו את המציאות גם בצורתן המקורית. מה הבעיה?
ומה חשבת על "מותו של סוכן" באמת? לדעתי הביצוע הטכני (הסט המסתובב וכו) היה מעולה, השחקנים הזקנים כנ"ל, אבל הצעירים היו מנייריסטים מעצבנים. המחזה עצמו, מעבר לזה שהוא בתקופה מוקדמת וטעונה מעז להגיד שאמריקה היא לא משהו, הוא לא משהו.
ומעולם לא טענתי שהמציאות שלי היא היחידה. אפילו אני לא מחבב אותה במיוחד.
תוספת חדשה (אולי) לדיון
אני לא בטוח שהדמות של שרה היא כל כך חד-מימדת כפי שאתה מתאר אותה. אנו פוגשים אתוה בשלב די מתקדם בחייה, בו היא חייה רק דרך הטלוויזיה וגאה מאוד בבן שלה- נדמה לי שחוץ ממך כולם מכירים הרבה נשים כאלה. אין שום דבר בסרט שרומז לכך שעבר לא היו לה שאיפות משל עצמה או שהיא עקרת בית שתפקידה רק לשרת את בעלה- בעלה בכלל לא נמצא בסרט. לדעתי הסרט מעביר דמות שהפסיקה לחיות את חיה ורק חיה דרך חיים של אחרים- בנה והטלווייזיה, זה מצב די כואב, יש הרבה נשים כאלה (וגם כמה דברים בגיל העמידה) וזה יוצר הזדהות (לפחות עבורי).
בעלה לא נמצא
אבל מאוד נוכח. שרה מדברת לא מעט עליו ועל געגועיה אליו, וכלל לא מעלה אפשרות לקשר רומנטי עם גבר אחר. ואני דווקא חשבתי שמר רבינוביץ הוא בחור די נאה.
"אין שום דבר בסרט שרומז לכך ש(ב)עבר לא היו לה שאיפות משל עצמה או שהיא עקרת בית שתפקידה רק לשרת את בעלה" – קצת קשה במסגרת המדיום הקולנועי להדגיש "אין" או "חוסר". אם זה קיים – יש את זה. אם זה לא קיים – אין את זה. הרמז הכי בולט לזה שהיא עקרת בית בלי שאיפות משל עצמה הוא העובדה שהיא מוצגת ככזאת ולא מוצגת בצורה אחרת.
הצגת אותה כאישה שרק משרתת את בעלה
דבר שלא קיים בסרט- מכיוון שהבעל כבר לא נוכח, סוג של אין.
ויש הרבה נשים וגברים שלא מתגברים על מוות/פרידה מבין הזוג, ממשכים לדבר אליו ולא יוצרים זוגיות חדשה.
ואגב- גם השאיפה להיות רזה היא שאיפה.
הצגת אותה כאישה שרק משרתת את בעלה
לא אני הצגתי אותה כאישה שמשרתת את בעלה, אלא אושרה שוורץ הציגה את הגיבורה מ"תינוקה של רוזמארי" ככזאת. אם אתה רוצה לתרגם את זה למונחים של "רקוויאם", שרה רוצה להופיע בתוכנית לא כדי לזכות בתהילה או לפצוח בקריירה חדשה, כמו רוב משתתפי תוכניות הריאליטי וחובבי סלבריטאיות אחרים, אלא כמטרה בפני עצמה – כדי לקבל במה ממנה תוכל לספר לצופים בבית על בעלה במת ועל בנה המסומם. דהיינו, גם במקרה הזה שרה מבטלת את עצמה לטובת משפחתה.
השאיפה להיות רזה היא שאיפה שנלקחת מהטלוויזיה ונועדה כדי להתאים את עצמה לסטנדרטים של טלוויזיה. אם תשים לב, שרה מוצגת באופן מפורש כקורבן של הטלוויזיה.
נדמה לי שלא רק ששמתי לב
אלא שאמרתי את זה בהודעה הראשונה (אולי במרומז מדי) בכל מקרה:
עולמה של שרה מתבסס בסרט בעיקר על הטלוויזיה ועל הרצון להתגאות במשפחתה (גם בקרב החברות שלה) זה מצב שלא מעט נשים (ושוב, גם כמה גברים) מגיעים אליו בגיל העמידה. "החלום" שבשם הסרט מתייחס גם לחלומות שהטלוויזיה מפיצה בקרב צופיה. וזה שהיא רוצה לזכות בתהילה לא למען עצמה אלא למען משפחתה- אני רואה את זה כדבר די נוגע ללב.
אני די מסכים אם ההודעה האחרונה שלך, אבל נראה לי שעדיין יש בנינו שתי נקודות מחלוקת:
1. האם יש נשים כאלה במציאות (ועל זה כבר דיברו הרבה)
2. האם היא תמיד הייתה חסרת רצונות מבלד דאגה למשפחתה (אני מסכים שלא מראים בסרט אחרת, אבל גם לא מראים שזה היה כך ולדעתי הרבה יותר הגיוני שזה מצב שהתפתח לאורך שנים)
כי היא חדשה
כי בהודעה המקורית התייחסת לאי-קיומה של שרה בחיים, ובשניה לאי-קיומה בקולנוע. אל תזרוק את החבילה הלחה והחמה שאתה יצרת לחיקי.
הנה הבעיה: התחושה שלי היא שאתה כותב בעין הדג מתוך תחושת שליחות. השליחות היא להשכיל מעט את הקהל הקורא, לנתץ עמדות הנובעות מבורות, ולגרום לאנשים לחשוב יותר לעומק על סרטים ועל העמדות שלהם בנוגע לסרטים. בשביל לעשות את זה, אתה חייב להיות מעצבן – לשחק את פרקליט השטן מחד, ולהסתכן בכך שיראו אותך כאינטלקטואל מתנשא מאידך.
עד כאן, אין לי ולו שביב של בעיה. אני רוצה לחזור ולהדגיש את זה: אין לי בעיה עם המסרים (השונים) שאתה מקדם כאן באתר, אין לי בעיה עם האג'נדה שלך (כפי שאני מבין אותה), אין לי בעיה עם הדעות שלך.
אלא שיש לי בעיה, ורצינית מאוד, עם הדרך שבה אתה בוחר לנהל דיונים. אם נתעלם, לרגע, מהסגנון האגרסיבי שאתה נוקט בו, הרי שאתה עדיין נותר מתדיין שיוצר אנטגוניזם נורא בשומעיו, ובעיקר, פוגע במסרים שהוא מנסה להעביר. אתה מעוות, בצורה ברורה, את דברי אלו שאתה מתווכח מולם (דהינו, אתה עונה לטענות שהם לא העלו). אתה משנה, בצורה ברורה לא פחות, את הטיעון שלך בכל רגע שנדמה לך שהועלתה טענה טובה נגדך. אתה מסרב להודות באפשרות, ולו הקלושה, שחלקים, ולו הקטנים ביותר, מבין הטענות של "אויביך" מוצדקים.
ונחזור להתחלה: אם יש לך שליחות מסוימת, סגנון הדיון שבחרת לאמץ מחבל בה לחלוטין. אנשים לא רוצים להקשיב לך כאשר כל מה שאתה עושה הוא לבצע טוויסטים חוזרים ונשנים של דבריהם ושל דבריך. אנשים לא רוצים להיכנס איתך לדיונים כאשר הם יודעים שתנגח אותם בכל חזית אפשרית, ולעולם לא תהיה מעוניין להגיע לעמק השווה בשום נושא שהוא. במלים אחרות, הדעות שאתה מקדם כאן הופכות לפחות פופולריות, אנשים הופכים לפחות קשובים להן, בגלל הסגנון שבו בחרת לקדם אותן.
הסיבה היחידה שהתעקשתי להמשיך את הדיון הזה על פני זמן רב כל-כך – שהרי הוא היה חסר כל תוחלת אחרת – היא להדגים את הנקודות שהצגתי לעיל. מכאן אנחנו חורגים למחוזות
מוחלטים, מה גם שיש לי תחושה שלא תסכים עם אף מילה שכתבתי. בסדר, זכותך. אבל אני אשמח אם תנסה לשקול אם אין ניצוץ של אמת בדברים שלי, או לפחות, מה העדויות בשטח שגרמו לי לנסח תיאוריה מופרכת כל-כך.
אולי נכון
אולי. אבל אני יכול להעיד על עצמי שאני דוקא נהנה מאד לקרוא את רייבי, ולו משום שאני יכול ללמוד ממנו.
גם אציין, שבזמנו כשהייתי פעיל יותר והייתי מנהל ויכוחים רבים עם רייבי, זה היה די כיף.
כי היא חדשה
מעניין שאחרי שהתלוננת על חוסר הקונסיסטנטיות שלי, הצלחת למצוא קונסיסטנטיות דווקא בתחום בו היא לגמרי לא קיימת. אני לא כותב מתוך שליחות, וגם לא מכל סיבה יחידה וספציפית אחרת, אלא מכמה סיבות שמתחלפות בין תגובה לתגובה ולפעמים במסגרת אותה תגובה. בכל מקרה, שליחות היא לא אחת מהן, שכן אני לא חי באשליה שמישהו משכיל באיזשהי צורה מקריאת ההודעות שלי.
לגבי הנקודה השנייה, סגנון הכתיבה שלי, אני יכול רק להגיד שהוא די מכוון. כמו שאמרת, זה לא הזמן והמקום להיכנס להסברים, אז אני אגיד רק את הדבר הבא. אני חושב שביקורת קולנוע צריכה להיות הרבה דברים, אבל היא לא צריכה להיות משכנעת ברמת הצורה או הסגנון, ולפעמים גם לא ברמת התוכן. כמו שאני מעדיף עצה לא משכנעת ונכונה על פני עצה משכנעת ולא נכונה, כך אני מעדיף ביקורות שאני קורא או כותב. לכן אני נוקט בסגנון שכל כך מפריע לך ולכן אני כותב לעיתים קרובות דברים שאפילו אני לא חושב שהם נכונים.
אם תוכל לפרש עבורי את הלוגיקה:
"כמו שאני מעדיף עצה לא משכנעת ונכונה על פני עצה משכנעת ולא נכונה … ולכן אני כותב לעיתים קרובות דברים שאפילו אני לא חושב שהם נכונים."
מה?
לפיצוח הלוגיקה הטמונה בדברים, תוכלי להסתייע במשפט הבא:
"ולכן אני כותב לעיתים קרובות דברים שאפילו אני לא חושב שהם נכונים".
לא יודע איפה אתה חי
אני מכיר את שרה. למעשה, אני מכיר הרבה מאוד נשים כמוה, ונשים שהולכות ונדמות לה ככל שהשנים נוקפות.
גם אתה וגם אושרה פשוט טועים.
זה בסדר, גם אני מכיר אחת כזאת
והיא חולת סכיזופרניה.
זה כלום!
אני מכיר תיאורטיקניות שיכולות לשכנע הרבה נשים שהן כאלה.
מפליא אותי שדמות כמו שרה יכולה לעשות קאמבק ואחרות לא
יש הרבה סוגי דמויות ובעיקר דמויות נשיות בשלות ל-so old it's new again. כבר הרבה זמן לא ראיתי על המסך נשים היסטריות, ובתולות זקנות, ובלונדיות טיפשות. כשהן מופיעות, זה בדרך כלל ביצירה שאינה מתייחסת אליהן ברצינות, כמו אורלי ויינרמן ב"שמש". אני רואה דמויות כאלה במציאות כל הזמן. למה הן כל כך חסרות בקולנוע?
הסרט הכי נדיר שראיתי
נתחיל עם זה שמרגע ששמעתי את המוזיקה שהתנגנה ברקע הרגשתי מרותקת למסך מולי , הסרט הזה הוא הסרט הכי מדהים שראיתי עד היום ,אין מילים לתאר את הצלילים , המשחק , העריכה.. הכל קורה בסרט בצורה מושלמת , החיבור לדמויות , לזויות צילום , אני לא חושבת שיש בנאדם שיראה את הסרט ויגיד שהוא לא נהנה ממנו בדרך כלשהי , לדעתי? הסרט הזה זה הדבר הכי גאוני והכי יפה שעשו עד היום.
הסרט הכי נדיר שראיתי
מסתבר שיש אנשים שלא אהבו את הסרט :///
זה מ-א-ו-ד מעצבן לראות אנשים שאתה ממליץ להם בחום על הסרט ומתלהב כל כך ונותן להם ציפיות כל כך גדולות בידיעה שמה שהוא יראה יהיה גדול על כל ציפייה שלו…
ומה שאתה מקבל זה:
1. "הסרט ממש לא טוב".
או:
2. "לא אהבתי".
או:
3. "סתם עוד סרט".
כאילו מה?!?!?!
איך אפשר להתייחס לסרט כמו רקוויאם לחלום (!!!) בכזו אדישות?!
כשאני ראיתי את הסרט עם ידידה טובה שלי היא רק אמרה באדישות בסוף הסרט: "אישה מסכנה" וישר עברה ערוץ כדי לראות משהו אחר (ראינו את זה בטלוויזיה)
הייתי בשוק!! איך?? איך אפשר להתעלם כך??
בד"כ אנשים שמתייחסים כך לרקוויאם לחלום הם אנשים שקשה להם לבטא את הרגשות שלהם ובד"כ גם מדחיקים אותם.
או אולי הם לא מסוגלים להעריך סרטים כאלו עמוקים, חודרים ומרגשים.
הנה רשומה שכתבתי על רקוויאם חללום, מוזמנים להכנס!! =]]http://www.shox.co.il/shox/owa/BLOG.SHOW_USER_BLOG?pUserId=6ac189416545656810ffbaa050a4fa0a&pTmp=POST=226154
יש אנשים רבים שלא אהבו את הסרט
מסיבות שונות ומגוונות. הדחקת רגשות? ממש לא קשור.
דילמה
בעוד פחות משעה ישודר הסרט בערוץ הסרטים של הכבלים.
האם לצפות?
מצד אחד, ראיתי את הסרט רק פעם אחת, וסרט טוב בדר"כ רואים פעם-פעמיים-שלוש במידה ויוצא. והוא באמת הי'ה טוב והכל, וראיתי אותו כל כך מזמן…
מצד שני, הצפי'ה הראשונית הותירה אותי חבולה נפשית במשך יום-יומיים-עד כה, ביקורים אצל סבתא גרמו לפלאשבקים לא רצויים, ובכללי, לקח לי המון זמן להדחיק את השעתיים ההן בצורה יפה.
רעיונות של הדקה התשעים?
מה עשית בסוף?
נותרו עשר דקות להחלטה.
וואו.
טוב, אז יש לי כמה דברים להגיד.
דבר ראשון זאת הביקורת הכי טובה ששמעתי על הסרט. אתה מדבר על הנקודות הכי טובות שלו ומרגיש את ההסרט בצורה מופלאה, לא יכולתי לחשוב על דרך אחרת לתאר אותו.
דבר שני, הסרט הזה, הוא הסרט הכי טוב שראיתי מעולם.
הביום, השחקנים, הפסקול, התסריט, אי אפשר להתעלות על שום דבר מהסרט הזה, אי אפשר לשנות אותו כדי לעשות אותו טוב יותר, אי אפשר לגרום לו להיות פחות מושלם ממה שהוא.
אם עוד קיימים אנשים שלא ראו אותו, באמת, תקימו את עצמכם ברגע זה ותלכו לראות אותו.
שעה חוצי מהחיים שלכם באמת לא תתחרטו עליהם.
תגובה
הדרך הכי טובה לתאר את הסרט לדעתי הוא להשוות אותו לתאונה של רכבת – מחריד, אבל פשוט אי אפשר להתיק את העיינים.
במשך כל הסרט ישבתי עם הרגשה נוראה של חוסר אונים, כלפי האנשים האלה שעל המסך (בסתיו ובחורף כמובן, אבל גם בקיץ), מין רצון כזה לעצור אותם, להגיד להם "אל תכנסו לזה! תקחו שניה תראו כמה זה מטומטם להתחיל למכור סמים או לעשות דיאטות עם כדורים!", כאילו להעיר אותם מהחלום. בכלל הסרט מראה נקודה מאוד דיכאונית בחיים, כאשר כל פעם שהגיבורים חושבים על דרך חדשה להוציא את עצמם מהבוץ הם רק שוקעים יותר.
מלבד לאיכויות המצויינות של הצילום, השחקנים, הפס קול (אותו אזכיר יותר מאוחר), יש משהו חשוב לדעתי בשינוי של הדמויות שלא ראיתי שהוזכר כאן.
הגאונות של הכתיבה, וגם של הדקות האחרונות (כאשר רואים את כל הדמויות מתכנסות אל תוך עצמן), מראות איך הדמויות השתנו:
-מריון מחבקת את חבילת הכסף בחיבוק, כאשר בתחילת הסרט היא טענה כי הוא לא חשוב לה.
-הארי שרצה להיות משהו יושב חסר אונים בבית חולים.
-טירון שרק היה צריך לאהוב את אימו נופל לסטריאוטיפ הכושי.
-שרה היא כמו הפוך על הפוך, למרות שירדה במשקל וחולמת להופיעה בטלוויזיה כדי שיראו אותה בשמלתה האדומה ואנו חושבים שהיא עושה זאת כדי שישימו לב אליהה, שהיא לא תהיה "nobody", אך למעשה היא כמה מה שהיא רוצה זה שבנה יהיה מאושר ומצליח ויגיד לה "אני אוהב אותך"(כפי שהיא הוזה).
אני מכור לפס הקול של הסרט. אני בן אדם מאוד אופטימי, קשה מאוד להעציב אותי, אבל יש משהו במוזיקה הזאת, בצורה של הפריטה השבורה על המייתרים, שמעבירה בי צמרמורת וכאילו נכנסת אל הלב כמו סכין חדה ומחשבה שלא משנה מה אני אעשה אני אכשל, ממש כמו הסרט.
הזכירו פה את 'פיי', אשר אני באופן אישי מאוד לא אהבתי (כל הממבול גמבול הקבלתי הזה…) ולכן אני חושב שרקוויאם לחלום הוא הרבה יותר טוב, ומראה על ההתפתחות של אורונופסקי מעבר לגיבוריו היהודיים לסרט שמדבר אל כולם.
אני מתצרף לאלה שאמרו פה ובצדק, זהו הסרט הטוב ביותר שראיתי, היחידי שהשפיע עלי עד כה.
כמו כל הסיקוונס ממנו לקוח הקטע...
מדהים.
ביקורת מעולה, נפלאה, וסוחפת. בדיוק כמו הסרט הנפלא הזה.
האם הסרט באמת דוחה ביותר? כלומר,
חמור
בקטע שכורתים ללטו את היד, ממש רואים את זה?
האם לאנשים בעלי קיבה רגישה [כאלה שהזדעזעו בצלצול, למשל] רצוי לא לראות את הסרט?
ההבדל העיקרי הוא בכך ש'הצלצול' הוא דמיוני לחלוטין, בעוד 'רקוויאם' מבוסס על מיליוני סיפורים אמיתיים. זה לא ענין של חושפנות או בוטות, אלא של הנגיעה לחיים האמיתיים של כל אחד מאתנו.
ובכן,
אין בו יותר מדי זוועות פיזיות, אבל הסבל הנפשי של הדמויות גדול, ויש לו אפקט עצום.
'רקוויאם לחלום' הוא בין הסרטים הטובים ביותר שראיתי, והייתי מאוד ממליץ לך לראות אותו. אני הייתי צופה עוד פעם ועוד פעם, אבל אני פוחד לצפות בו פעם שנייה.
לסיכום, כן, זה סרט קשה – אבל זה לא 'אמורס פררוס' (שאני מחשיב ל'רקוויאם לחלום' + '8 גרם') ולא 'עיר האלוהים'. זה משהו חדש, קשה לצפייה, אבל לא בגלל האלימות. או לפחות לא הפיזית.
כן. לחלוטין רצוי.
אלא אם את רוצה להזדעדע, כמובן. והזעזוע בחלק מהמקרים הוא בהחלט גרפי.
שוב ושוב אני מוצאת את עצמי חוזרת לכאן
למרות שאת הסרט אני לא מעיזה לראות שוב מאז הפעם האחרונה (אבל אולי אראה. חיכיתי 3 שנים בין הפעם הראשונה לשניה, ועוד מעט יעברו כבר 3 שנים נוספות).
אז הגעתי וקראתי את התגובות החדשות, ולפתע תקף אותי חשק לשמוע את הפסקול (ששוכב אצלי ומעלה אבק כי גם אותו, כמו הסרט, קשה לעכל). שמעתי רצועה אחת, נגמרה, ואז קרה משהו נוראי שממנו באתי להזהיר: הנגן היה על רנדום וקפץ הישר מהקיץ אל שיא החורף! הצילו! בקיצור, "ילדים, אל תנסו את זה בבית"…
הפסקול הזה מדהים.
וואו...
קשה לי לאמר הרבה על הסרט הזה…בעיקר בגלל שאני משתדל להדחיק כידי להצליח אייך שהוא ללכת לישון בשעה הזו של הליילה(התחלתי לראות את הסרט בשעה שש בערב,בלי מידע מקדים לצפיה מלבד זה שיש בו סמים,באותה מידה הוא יכל להיות סתם קומדיה שאני אשכח מחר בבוקר,ביום שאחר כך,מקסימום שבוע אחרי).כשסיימתי לראות את הסרט לא היה דחף לקום וללכת,אבל לא הייתה לי יכולת לקרוא את הכתוביות,ישבתי משותק על הספה,זה מה שהסרט עשה לי.
המעלות של הסרט הזה,מלבד הקטעים הויזואליים שללא ספק תרמו,אם זה לחוויה הטראומטית שלי מהסרט,ואם זה לעלילה,או להעברת מסר מסויים,מלבד אלו,הן בעיקר הדמויות,בקלות יכלתי להציב את עצמי במקומם,אני לא זוכר שום סרט שעשה לי משהו דומה.כשסיימתי לראות את הסרט בהיתי ביד הימנית שלי בערך רבע שעה,אני לא חושב שהחיים האמיתיים יכלו להיות כ"כ משכנעים.
לכל דמות יש מפרט עתיר של תסבוכות,עבר,אישיות.בתור חובב סמים קלים(כרגע אני באמת שלא בטוח לגבי מה הדעה העדכנית שלי בנושא)הסרט גרם לי לחשוב,יכול להיות שהעבר של הדמויות בסרט דומה להווה שלי?(כן,כ"כ שיכנעו אותי הדמויות)
אני לא יכול לחשוב על דבר אחד
שהייתי משנה בסרט,כמה שהוא טראומטי מבחינתי,וקשה(ממש התקשיתי להחזיק את עצמי ברוב החלק החורפי,יחלתי שיגמר כבר,אבל באותו זמן לא רציתי שיגמר הניגודיות שבין הכאב של הדמויות והאיכות של הסרט קרעה אותי לחלק שרוצה שיגמר ולחלק שלא רוצה שיגמר)בטח שלא הייתי משנה את הקטעים הגרפיים,שהם תכלס לא החלק הקשה של הסרט.
מישהו בתגובות פה אמר שצריך להסתכל על עניין העונות באופן אופטימי כלומר,אולי החורף פה,אבל הנה,עוד שניה האביב,הדמויות יחזרו ללבלב,והבמאי לא רצה להראות מה קורה להם רק בכדי לא להחליש את המסר(החד משמעי מאין כמוהו לדעתי),אבל אני חושב שהערך האומנותי של גדיעת הסרט רק לאחר 3 עונות הוא אקט של היוצר להראות(בעיקר בדמויות הצעירות) אייך חיים יפים נגדעים באמצע.
בקשר למוזיקת רקע,אני מכיר את הקטע המרכזי כבר המון זמן,לדעתי זה הקטע שהותאם הכי טוב לסרט,יש רושם כאילו הסרט נבנה לפי המנגינה,המנגינה בנויה באופן מפליא של שיאים ונפילות,בדיוק כמו הסרט.
בקשר ללחן,לפני הסרט,ישבתי עם המוזיקה בלופים שעות על גבי שעות(ככה שאני יודע שזה קטע גאוני),עכשיו אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה שוב(ולא בגלל שירדה לי ההתלהבות)מחמת הפלשבקים מהסרט(שאני חווה גם בלי השיר).
משהו שראוי לציון.
נעימת הנושא של הסרט מועתקת במלואה מהשיר Lustmord and Wargasm של להקת Cradle of Filth.
אני לא אעלה לכאן את השיר כי זה לא חוקי אבל יש אותו במלואו ביוטיוב. אז חפשו אותו ותאזינו לו ותאמרו לי מה דעתכם ושאני לא בודה את זה.
השיר לקוח מהאלבום Cruelty and the Beast שלמעשה יצא ב-1998.
ממש לא דומה.
לא התכוונתי למנגינת הפתיחה של השיר.
תשמע בקטע של 1:10 ועד ל- 1:44.
אלא אם כן שמעת את כל השיר עד הסוף.
אה.
זה עוד פחות דומה.
טוב, לדעתי זה מאד דומה.
בשביל להעתיק מוזיקה,
צריך שתהיה מוזיקה להעתיק, לא?
מתוחכם.
וברצינות – לא, זה לא דומה.
גאד זה סרט מדהים. אני אחרי שראיתי אותו הוא השעיר אותי ערה עוד 4 שעות נוספות-של מחשבות. סרט שהשפיעה אלי הרבה
והדבר הכי חשוב השחקנית אלן ברסטין שגילמה את שרה כמו שאמרתה פשוט אין אין עליה היא מדהימה יכולת המשחק שלה לא אנושית. זה מדהים. והצילום גם מדהים.
מכה חזקה
חיכיתי הרבה זמן לראות את הסרט הזה, במיוחד אחרי שהשתמשתי בחלק מהפס קול שלו להופעה מסוימת. בפעם הראשונה שצפיתי בו ראיתי אותו רק עד האמצע, עד שנכנס הסתיו, והמתח החזיק אותי רעבה מאוד לעוד ועם חרדות לגבי המשך דרכם של האנשים בעלילה המדוברת. בפעם השנייה צפיתי בכולו ונשארתי עם דמעות בעיניים.
הסרט הזה גרם לי לחוות את אותו דבר שהדמויות חוו- ידעתי מראש שמצבן ילך וידרדר עד סוף הסרט, אך בכל זאת רציתי רק עוד. כשנגמר הסרט הרגשתי שקיבלתי מכה מאוד חזקה, מה שגרם לי במשך השבועיים הבאים להיות שקועה במחשבות.
הסרט הזה מורכב הרבה יותר ממה שהוא נראה וזה מה שהופך אותו לסוחף כל כך ומכאיב.
אי אפשר להגיד שנהניתי מהסרט. אבל כן אפשר להגיד שזה לא סרט שעוזב אותי. זה הרבה מעבר לסרט או עלילה. זה משהו שנשאר ולא עוזב.
תשמעו
את הסרט ראיתי לראשונה לפני משהו כמו שנתיים. מאז ראיתי אותו לפחות עוד 6-7 פעמים, הוא הולך וחוזר אליי בתקופות שונות.
היום ראיתי אותו עוד פעם. לא יודעת למה, הוא שוב חזר אלי.
והעניין שהכי מטריד אותי בסרט הזה הוא ששמעתי סקאלה של תגובות- מיצירת מופת דרך -סרט פסדר אבל לא מה שעושים ממנו ועד- סרט גרוע גימיקי, יבש, משעמם, לא מבין מה מוצאים בו וכו'. (אני אגב, מאמינה שהוא יצירת מופת כמובן)
אבל החלק המטריד הוא שלכל מי שלא אהב אין לי פשוט מה להגיד- כי אני מסכימה עם כל הטיעונים של למה הסרט לא טוב. אמרו שהעלילה יבשה, וברמה מסויימת היא באמת קצת יבשה, לא קורה הרבה בסרט זה נכון. אמרו שהבימוי שבס"כ הכל מגניב והכל הוא סוג של גימיק וכבר ראינו דברים דומים- ושוב, נכון, אמרו שבכוח מפמפים את הדיכאון והזעזוע בסרט הזה- ואחרי כמה צפיות אני מסכימה שהיו סצינות מאוד מוגזמות ושהזעוע היה טיפונת זול בחלק מהמקרים (בעיקר בפימפום האבסתי של כל הסצינות המחרידות בסוף). ולמרות הסכמתי עם כל הטענות הנ"ל- לא אכפת לי כי הוא עדיין יצירת מופת. ואין לי איך להסביר וגם לא אכפת לי, ואני גם לא רוצה לנתח או להסביר למה. כי זה סרט שאו עושה לך את זה לגמרי או שלא נקודה. ואין מה לדבר מעבר.
כי התחושה שהסרט העביר בי בצפייה ראשונית לא הייתה דומה לשום תגובה או תחושה שקיבלתי בחיים מסרט. זה אפילו לא היה סרט, זה היה מסע לתוך תהום אפל שעושה לך רע אבל אתה רק רוצה להמשיך אותו, ולא מעניין אותי באיזה אמצעים השתמש היוצר לגרום לי לתחושה הזאת- אני רק מודה לו על שגרם לי לחוות את החוויה הזו. כי גם אחרי הצפייה המי יודע כמה הוא העביר לי תחושות שרוב הסרטים לא מדגדגים אותם בצפייה ראשונה.
כי יש בו את שרה גולפארב שהיא הדמות הכי מציאותית והכי טראגית שיצא לי להכיר. ולא יודעת מי פה בדיון למעלה אמר שהיא דמות לא מציאותית. הו למען השם, אני מוצאת כ"כ הרבה שרה גולדפארב באמא שלי ובסבתא שלי שזה מפחיד ומזעזע.
כי גם בצפייה המי יודע כמה הוא גורם לי לבכות כמו ילדה.
בגלל סצינת המזח הגיאונית, בגלל המשפטים שעושים חונק בגרון ("רק רציתי להיות בטלוויזיה", "קיבלתי את המקום הכי טוב בשמש").
בגלל הסצינה הסופית שמוציאה אותי מדעתי.
כמובן בגלל הפסקול האדיר והמצמרר (שנשחק למוות וחבל)
ולעזאזל. לא יודעת כבר למה פשוט ככה.
בלי רשימה ארוכה של קניות אל תצא לסופרמרקט הגדול של החיים
למרות היותי "מכור" (כמה אירוני) לקולנוע יצא לי לראות את רקוויאם רק לאחרונה (בעוונותי הרבים) עם חברתי לשעבר בסינימטק. במהלך כל הסרט ישבתי באי נוחות שהלכה והתחזקה ככל שהתקדמה העלילה ותחושת העיסה שנהיית מאברי הפנימיים באזור הבטן רק הלכה והתגברה. הרגשת המחנק בגרון והתחושה " שיגמר כבר שיגמר" ומצד שני "רוצה עוד ועוד" המשיכה עוד הרבה אחרי שיצאנו מהקולנוע וזה היה כבר אחרי "המעיין" שהוקרן מיד אחרי "רקוויאם" ( ההקרנה של "המעיין" לא עשתה חסד עימדו כי בכלל לא הייתי שקוע בו כשכל מחשבותי היו בעיסה שמצוייה לי באזור הבטן ולא הרפתה) . הסרט מבחינתי כ"כ ריאליסטי ומדבר על כל אחד ואחד מאיתנו . כי כולנו בעצם מכורים למשהו ובסופו של דבר זה מכלה את כולנו מבפנים (מסגריות סקס אלוהים… …) מעט מאוד סרטים נוגעים בי בצורה כ,כ קשה ומלווים אותי לאורך שנותי (הרבה נוגעים ומעוררי מחשבה אבל מרפים עם הזמן) האחרון שבהם (והיחיד עד כה) היה " החומה" של פינק פלויד שלווה אותי במשך יותר מעשור והנה בא רקוויאם ונגע בי כ"כ עמוק . כל אחת מהדמויות שזה מבחינתי בעצם אותה הדמות בשינויי גזע מין וגיל .מתאים לכל אחד כמעט, בכל מקום וזמן בהסטוריה האנושית.כמה שאנחנו חושבים שאנחנו משפרים את עצמנו כחברה מהאדם הקדמון ועד היום אנחנו רק מובילים את עצמנו לקריסת מערכות טוטאלית. לא צריך הרבה בשביל לראות את שרה גולדפרב . לכו לכל בית אבות בסביבתכם תמצאו מאות שרות גולדפרב. כמה מאיתנו מצהירים "אני לא מכור" על כל דבר בחיים. אני יכול להפסיק לעשן לזיין לפתח קשרים הרסניים וכו' כולנו רודפים אחרי החלומות שלנו ובסופו של דבר לרוב גם נרדפים מהם . ההרס העצמי שלנו כחברה וכאינדבידואלים זה עצם מהותינו כאנושיים וכאנושות
(אני יודע שהמשפטים הבאים יכולים להיות קשים ויעוררו תגובות אבל קחו שניה או שתיים לפני שתגיבו ותחשבו על זה בבקשה )
אני חושב שכל מי ששם קץ לחייו יכול להסביר זאת במכתב מאוד קצר:
"תראו את "רקוויאם לחלום" ותבינו "
ואני חושבת שלא כל מי ששם קץ לחייו עושה את זה מאותה הסיבה בדיוק.
ואני חושבת שלא כל מי ששם קץ לחייו עושה את זה מאותה הסיבה בדיוק.
אני חושב שבעידן המודרני כשרוב האנשים מופעלים מהפירסומות סדרות ערוצי אופנה ואוכל ערוצי קניות אינטרנט ומכל המידע המטורף שזורם סביבנו הרצון להיות מי שאנחנו לא, משגע ומטריף. נכון שלא כולם מתאבדים בסוף אבל התאבדות היא לא רק האקט עצמו גם לחיות חיים מלאים בחוסר שביעות רצון . ברצון לברוח מחייך ובאי היכולת לעשות כך. מ 50% גרושים כי לא יכלו לקבל סיפוק מחיי הנישואים ל 50% שנישארים נשואים וחיים ככה כל החיים בלי שום סיפוק ועם פחד לצאת מזה.ועוד אלפי דוגמאות כמה אנחנו רוצים להשיג עוד ועוד ולא מסופקים ממה שיש. ובכלל כחברה אנושית אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת (וכמו בסרט) לאט לאט ביסורים קשים אבל רק במסלול אחד. למטה.
גם הקולנוע והטלוויזיה מראים זאת בצורה הכי קשה .קשה כבר לרגש אותנו אנחנו צריכים עוד ועוד . עוד יותר קיצוני עוד יותר אכזרי עוד יותר מרגש. מה שקורה בעולם זה לא התאבדות המונית ביסורים? אטום חממה רעב אומרים על אמריקה שכמו כל האמפריות הגדולות היא תתרסק כי החברה שלה ממוטטת אותה מבפנים אני מרגיש שזה כל האנושות שממוטטת את עצמה מבפנים
קצת אובייקטיביות, בבקשה.
זה בסדר להרגיש רע עם עצמך ועם העולם. זה הרבה פחות בסדר להניח שכולם מרגישים אותו הדבר.
יש זוגות שנשארים נשואים כי הם אוהבים האחד את השני. תוחלת החיים בעולם המערבי מעולם לא הייתה גדולה יותר. מרבית האנושות יותר משכילה ויותר בריאה מאשר אי-פעם בעבר. הרבה אנשים הולכים לעבוד בבוקר בשמחה, וחוזרים הביתה בדיצה.
העולם הוא לא שחור ולבן. רק סרטים.
לא סתם כולם יוצאים מהסרט הזה עם כאב
כתגובה לכותב הקודם, אתה מציג את הפעימה השנייה של חווית הקיום. אבל שניכם ביחד מביטים על אותו הדבר, הקיום האנושי. אנחנו אוהבים ושונאים, שמחים וכואבים. חלקינו מצליחים על אף ולמרות הסבל והכאב, לקום עם שיר חדש בלב. אחרים, אם בגלל מציאות כואבת או נפש שבירה, נשאבים או מדרדרים לתהום. כולנו מחזיקים את הפוטנציאל לצמיחה ואת הפוטנציאל להרס. רקוויאם לחלום, מבחינתי, הוא יצירה על אנשים שמתוך כאב רב, ממריאים לקצה החוויה ומתרסקים, כמו שהארי נופל לבסוף למעמקים של האבדון.
מה שם הפסקול של הסרט?
המוזיקה פשוט מצוינת…
בבקשה ממך אם תוכל לתת לי את השם של הפסקול של הסרט אודה לך על כך
ואכן פסקול מהמשובחים שבהם.
ספוילרון לרוקדת בחשכה
שיר הסיום הוא אחד מהרגעים הכי מדכאים בתולדות הקולנוע. גרסה אפלה במיוחד ל my favorite things
אופס.
אבל בגילוי הקטן שלי אני אמרתי שלא ראיתי את "רוקדת".
מה למדנו היום?
לא לכתוב על סרטים שלא ראית. עוד יכולות לצאת לך שטויות.
וואו
מסכימה עם כל מילה פסיק ונקודה ממה שכתבת כאן.
עכשיו ראיתי את הסרט לראשונה והוא לא יוצא לי מהראש. זה אחד הדברים החזקים המרגשים והמפחידים שראיתי בכל חיי אין לי מילים שיתארו את ההרגשה שלי עכשיו, לאחר שצפיתי בסרט.
אין מילים.
וואו.
ראיתי את הסרט לראשונה אתמול
ואני מסכים עם כל מילה מהביקורת.
ההרגשה שלי אחרי הסיום הייתה כמו אחרי שאדם חוטף אגרוף לפרצוף.
זה כל כך אמיתי, כל כך מהחיים כל כך הבן של השכן.
ה'גועל' בסרט הופך אותו מעוד סרט בינוני למציאות איומה ואכזרית, לסרט אמיתי וקשה. מאוד קשה.
המכלול הזה של השוטים הקצרים, הקושי וחוסר הניסיו לרכך או לטשטש מציאות והפס קול המדהים הופכים את הסרט הזה ליצירה מדהימה.
זה סרט פשוט מדהים שמשאיר אותך לאחר הסרט כמשותק.
אתה לא מפסיק לחשוב על הסרט ועל הפרטים הקטנים שבו וממשיך לבכות…הפסקול של הסרט גרם לסרט להיות עוד יותר מדהים ועצוב..זה אד הפסקולים היפים ששמעתי בסרט.
אין ספק שזה סרט אחד הטובים שיצא..(:
ביי בייי
ממליצה לכל חובבי הסרט לשכור ו\או לרכוש את הDVD של הסרט ולראות את המאחורי הקלעים ואת הניתוח סצינות.
בהחלט מעניין.
סרט שאי אפשר לתאר במילים.
מזעזע עד כמה שהוא טוב.
התגובות עוד זורמות, מדהים
צפיה מאוחרת מידי…
אבל ממש לא אהבתי את הסרט. התאכזבתי, התפלאתי על עצמי כי שמעתי תגובות נלהבות וציפיתי לסרט גדול.
לא ריגש אותי לחצי רגע, לא זעזע אותי. לא היה אכפת לי מהדמויות ולא מצאתי איפה הגאונות בתוכן.
עוד מישהו חושב כמוני?
כן.
אבל יכול להיות שזה בגלל שאחרי חצי שעה כיביתי את הטלוויזיה כי הרגשתי שאני נרדמת.
מצד שני, החצי שעה שראיתי לא עשתה לי חשק להמשיך או לתת לסרט עוד צ'אנס, ובמובן מסוים התגובות רק גרמו לי לפתח אנטגוניזם.
הסרט הכי טוב שראיתי לאחרונה
דבר ראשון נהנתי מאוד לקרוא את המאמר.
זה באמת סרט מזעזע שגורם לך לחשוב הרבה ,ולאחר מכן כשמתחברות כל המחשבות אתה מבין הרבה יותר טוב מה היוצר של הסרט רצה להעביר וגם את המשמעות של חלק ניכר מהניואנסים הקטנים שהופכים את הסרט הזה לכזה מיוחד.
אני מסכים במאה אחוז שמהות הסרט היא לא הטפה נגד סמים אלא התעסקות בחברה האמריקאית המנוכרת תוך התמקדות באשליות שנגרמות תוך השמישו בסמים הקשים וסופם בבאר עמוקה וחשוחכה כשהמוח האנושי כבר מקמוצ'ץ' לגמרי.
זה בערך המסקנות שלי ושל חבר שלי לאחר השוק והזעזוע שחטפנו אחרי הסרט.
רלוונטי מתמיד
סרט מהסוג הזה, גאונותו מתבטאת בכך שוהא תופס רגע אחד במציאות ומגדיר אותו בדיוק רב. הסרט הזה עושה כך לכמה וכמה רגעים.
עניין נוסף הוא שבעוד הוא מראה את את המציאות המציאות הולכת ומקצינה ממנו, דבר ששוב מוכיח עד כמה הוא תיאר בצורה נכונה את מה ששאף לתאר.
דבר אחרון – המוסר של הסרט לא נובע ממה שהוא מנסה להגיד אלא ממה שהוא לא אומר – מה שכן צריך לעשות. הסרט הזה מתעסק ב- "לא" ולא ב- "כן" כי מה הוא אותו "כן"?
ארה"ב היא חברה בהתפרקות
האם גם אנחנו בדרך?
אמא, כואבת לי הבטן. אמא, הכל בסדר אתך?
???
זה היה הסרט הכי טוב שראיתי בחים שלי!! ואני באמת לא מגזימה, ואם זה מבחינת השחקנים, העלילה או הבימוי.. הסרט הזה כל כך ריגש ואתי!! ככה ששבועות אחרי שראיתי אותו אני רואה כל פעם את סצנת הסיום ביו טיוב ובוכה מחדש כאילו אני זו אחת מהדמויות בסרט. ובפעם הראשונה שראיתי אותו הדבר היחיד שחשבתי עליו היה שלא יגמר הסרט, כל כך רציתי שיבוא האביב כי תמיד אחרי החורף בא האביב אבל הוא לא בא, וכשראיתי שהוא לא בא לא זזתי מהטלויזיה חיכיתי וחיכיתי אבל לא היה שום ד בר חדש, היתי עם פה פעור, והמוזיקה גרמה לזה ליהות עוד יותר קשה.
מאז הפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה ראיתי אותו לפחות עוד עשר פעמים וכל פעם הרגשתי שאני רואה אותו מחדש כל פעם הבנתי משהו אחר,נכון שיש שם סצנות שהם באמת יותר מדי אבל אין מה לעשות צריך להתמודד איתם כמו שמתמודדים עם הסרט.
אז כל מי שלא ראה את הסרט זה באמת!!! חובה, אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.
מניפולציה רגשית
טרם העזתי לראות את 'רקוויאם לחלום' שנית, אבל אין לי ספק שארונופסקי מבצע שם שלל מניפולציות רגשיות.
מה שמרשים בסרט הזה הוא שמבחן הזמן – לפחות כפי שהוא משתקף בעין הדג – מוכיח שהמניפולציות הללו הן כנראה מהאפקטיביות ביותר בתולדות הקולנוע: הסרט הזה מפיל יותר חללים מכל סרט אחר.
אם ארונופסקי הוא אמן או לא ניתן להתווכח – אבל אין ספק שהוא רב-אומן.
מהסרט היו לי שתי בקשות
שישאיר אותי עם פה פעור, ובתור בונוס שיגרום לי לבכות. לצערי אף אחת מהשתיים לא התממשה מה שגורם לי לתהות, מה כל כך מדהים בסוף של הסרט שגורם לך לבכות ימים לאחר הצפיה ופוער לך את הלב? זה לא שהסרט גרוע, או סתם בסדר. לא, מדובר בסרט מדהים, מבוים לתפארת ומולחן בצורה יוצאת מן הכלל (המוזיקה הזו אפילו שימשה בתור הרקע בטריילר של "צופן דה ונצ'י"!), שחקנים, כל אחד ואחד מהם, זכאי לפרס אוסקר כלשהו, העריכה מהפנטת ושוב, הבמאי בהחלט יצר סרט ביזארי ומוזר שגם בחלקים שבהם לא קורה כלום אי אפשר שלא להתלהב ולהיסחף עם הסרט, אבל כדי שהוא יגרום לי לבכות הוא צריך לגרום לי להזדהות עם הדמויות, ומבחינתי זו הייתה הבעיה של הסרט, לא הזדהיתי עם הדמויות מספיק טוב ולא היה לי כל כך אכפת אם הם יגשימו את חלומותיהם או לא, פשוט הייתי עסוק בלבהות בצילום ובעריכה המהממים. וכדי שאשאר עם פה פעור אנ זקוק לפחות לאיזה טוויסט קטן.
הדבר היחיד שלא הבנתי ודי הפריע לי הוא למה הכניסו את השחור (חברו של הגיבור) לכלא בפעם הראשונה, ולמה הכניסו גם אותו וגם את הגיבור לשם בפעם השניה?
למה ביקשת שהסרט יגרום לך לבכות?
בכי הוא נגזרת של אמוציות שסרט יכול לעורר בך; הבכי אינו עומד בפני עצמו (אולי אצלך כן, לא שיש לי מושג למה).
ובקשר למוסיקה, Marion Barfs הוא הטרק המוזיקלי הנטחן ביותר בעשור הנוכחי. זה התחיל בטריילר לשר"ה שני הצריחים, המשיך בטריילרים ל"שמש","אני האגדה" וכיום בכל פעם שאיזה עורך מוזיקלי זקוק לסאונד דרמטי הוא פונה לפסקול של הסרט. התוצאה: בנאליה.
הסרט הזכיר לי את סבתא שלי
הסרט הזכיר לי את סבתא שלי היא בדיוק באותו מצב כמו שרה.
גרה לבד בלי אף אחד שבא אליה כל הזמן אומללה ובודדה ויותר מזה מה שג'ניפר קנולי הייתה צריכה לעשות זה ממש מחליא ואין מה לעשות בכיתי כמו תינוק בסוף הסרט וגם באמצע אולי איזה 3 פעמים לאורך כל הסרט..כל סצנה פשוט מזכירה לך משהו מהחיים האמיתים
באמת שזה אחד הסרטים היותר מדהימים שייצא לי לראות חובה לכל אחד.
רק החצי שעה ראשונה חופרת , אבל הסוף אי אפשר למצמצ..
משעמם בטירוף...
לא רק שהסרט לא עומד בציפיות שהוא העלה, אלא גם לא עומד בשום ציפיות. סרט רדוד, הזוי, דכאוני, משעמם, כבד, לא זז לשום מקום. הסרט בהחלט הרדים אותי כבר מאמצע הסרט. מומלץ לזא'נר אוהבי הפיהוקים. מוזר שאנשים מתלהבים מהסרט הזה.. לא מצאתי בו שום דבר מעניין.. הדבר היחיד שטוב הוא המנגינה שמלווה את הסרט.. מעבר לכך, הכול שממה או שיממון.
סרט ענק
סרט שמשאיר חותם על הצופה.
פסקולל גאוני, פשוט אין מילים, הפסקול בונ האת הסרט והמנגינה מונחת בדיוק ברגע המתאים על מנת שהצופה לא יוכל להישאר אדיש למתרחש בסרט.
הצילום גדולל, פיצול המסך גורם להתקרבות של הצופה אל הדמויות ולהרגיש שהוא נמצא בסרט..שאלו הם חייו שלו עצמו.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב אך אני אוותר כי זה יקח שעות..אז אני פשוט אסכם-זהו סרט גאוני עם משחק יוצא מן הכלל של ג'ניפר קונלי ואלן ברסטין..בקיצור מומלץץץץץץץ!!
בקשר לפסקה האחרונה
אחד הקטעים הסדיסטים ביותר הזכורים לי בקולנוע. כמעט פניתי להכרה כנפגעת פוסט טראומה אחריו.
עשוי מדהים.
עריכת 'רקוויאם לחלום'
כך אני קורא לעריכה שנתקלתי בה עד עד עכשיו בסרט רציני אחד, שהוא 'רקוויאם'. הכוונה למעבר פתאומי מעריכה נורמלית לכמה רגעים גחובים שמייצגים פעולה אחת (הסנפה) ובחזרה. מי שראה את הסרט יודע על מה אני מדבר. לאחרונה נתקלתי בעריכה הזו פעמיים, בצורה קומית: ב-'Hot Fuzz' ובתוכנית של עדי אשכנזי. מכיוון שאני מעריך שזו לא הייתה התייחסות באיחור כבד לסרט לא מאוד מוכר מחוץ לחוג של חובבי קולנוע אדוקים, באילו עוד סרטים השתמשו בטריק הזה? ומי המציא אותו? תודה.
גם ב''מת על המתים''
שהוא סרטו הקודם של סיימון פג לפני "שוטרים לוהטים".
תודה, אבל...
לא ראיתי את שון אוף דה דד, אבל אני מתאר לעצמי שגם שם זה היה שימוש קומי. וגם שם זה אמור להיות פארודיה על משהו, שהוא בוודאי לא רקוויאם.
למה לא רקוויאם?
אני לא יודע אם דארן ארונופסקי "המציא" את הסגנון הזה (שמופיע גם ב'פיי' ו'המעיין' שלו), אבל 'רקוויאם' היה בלי ספק הסרט שפרסם אותו. אתה יכול להיות בטוח שסיימון פג ראה את 'רקוויאם', וגם העורך/ת של עדי אשכנזי. אני מנחש ש'רקוויאם' הוא בגדר צפיה חובה לעורכי וידאו, ואין פלא שצצים לו מחוות/חיקויים.
עדיין לא השתכנעתי
כשעושים פארודיה על זמן קליע, הרבה מאוד אנשים יודעים מה זה, כי את המטריקס ראו הרבה אנשים, או לפחות שמעו עליו. כשעושים פארודיה על 'רקוויאם לחלום', 99 אחוז מהאנשים לא ידעו על מה מדובר. חוץ מלנחש שעורכי וידאו עושים פארודיות מעל הראש של קהל היעד, אני לא רואה הסבר לזה שיש בדיחה כל כך מרומזת על אותו סרט, שנוצר לפני כמה שנים, וכמעט לא זכה לתהודה מחוץ לחובבי קולנוע מושבעים. מצד שני, אם אתה לא יודע על מקרים אחרים של שימוש בסגנון הזה בסרט "רציני", זה לכל הפחות לא מאוד נפוץ.
אבל זה מאוד אפקטיבי.
אני חושב שהייתה חוסר הבנה בינך לבין רד. הוא לא טוען שמדובר בפארודיה ל'רקוויאם לחלום' – אלא שמדובר בהשפעה ישירה של 'רקוויאם' על היוצרים של 'עדי אשכנזי' ו-Hot Fuzz.
אתה, לעומת זאת, שואל *למה* הם עשו שימוש בטכניקה הזו. התשובה, נדמה לי, שזו פשוט טכניקה יעילה מאוד להעברת תחושת דחיסות – גם בזמן, ובעיקר, ברגש.
זה דווקא כן יכול להיות ''פארודיה''
או אולי "מחווה" היא מילה יותר טובה, וכן, זה יעבור מעל לראש של הצופים. ראיתי פרסומות וקטעים מתכניות בידור שהיו מחווה/העתקה/פארודיה ברורה לסרטים קלאסיים יותר ופחות, שברור ש-99% מהקהל לא יזהה. הוא גם לא אמור לזהות. כנראה היוצרים פשוט נהנים לעשות את זה, בתור מין בדיחה פרטית.
הכל יכול להיות,
אבל ב-Hot Fuzz זה קטע מרכזי מדי מהסרט, ומתיישב טוב מדי עם דמותו של הגיבור, מכדי שזה ישמע לי הסבר הגיוני. אגב, בתוך הסרט יש להם פארודיה-פנימית על זה, כשמשתמשים באותו סגנון חיתוך בסצנה נטולת-אקשן (שתיה בפאב, נדמה לי).
אוקיי, מחוות סימפונס כזו, שתעבור מעל הראש של רוב הצופים.
זה נשמע לי די הגיוני. האמת שראיתי רק חצי מ'Hot fuzz' (ואני מתכנן להשלים את השאר), אז לא ראיתי את הקטעים היותר אקשניים, וקשה לי להעריך איזה שימוש הם עשו אז. אני זוכר סצנה פארודית מצוינת עם טוסט, ויש מצב שגם בבר, אני לא בטוח.
שתיה בפאב יש בשון...
שתיה בפאב יש בכל סרט בריטי.
וגם ב-Hot Fuzz. אם היא גם בחיתוך-אקשן, אני לא זוכר.
למה לא רקוויאם?
בקומנטרי של שוטרים לוהטים מתייחס אדגר רייט הבמאי לשאלת החיתוכים המהירים. התשובה שלו היא "ממש כמו דארן ארונופסקי, גנבתי מסקורסזה".
יש בזה משהו. סקורסזה השתמש בחיתוכים מהירים עוד בשור הזועם ובקזינו מופיעה סצנת הסנפה שבהחלט השפיע על ארונופסקי.
ויחד עם זאת, ב"רקוויאם" הטכניקה הזו שוכללה והפכה אפקטיבית בהרבה, כך שנכון יותר היה להגיד שארונופסקי גנב מסקורסזה ורייט גנב משניהם.
אולי אני טועה...
אבל לי היה נדמה בשוטרים לוהטים שיש בזה משהו מהמחווה למיסטר T (סצנת ההתלבשות ונעילת השרוכים)… או שאני לחלוטין מדמיינת ולא זוכרת את הסרט? כי זה יכול לקרות.
מעטים הסרטים שמתחשק לי לשוב ולצפות בהם בחלוף הזמן
ומעטות מהן הביקורות על סרטים שאני שבה וקוראת.
וואו
לאחר שראיתי והסתחררתי מ'ברבור שחור', החלטתי 'לרדת למקורות' של ארונופסקי ולראות את 'רקוויאם לחלום'. במילה אחת: וואו.
בדומה לברבור, גם רקוויאם מסחרר ומדהים. המשחק משובח, העלילה מעניינת, הדמויות הם כאלה שאשכרה אכפת לך מהן והחצי שעה האחרונה היא אחת מחצאי השעה הטובות ביותר (לדעתי) בכול הזמנים.
אין סרטים כאלה (חוץ מ'ברבור שחור').
אני חושד שהתגובה שלך נובעת גם מהגישה שלך כלפי סמים
למרות שאם להיות כנה, מה שאתה מתאר כאן הוא פלוס מינוס גם מה שאני חש כלפיו, ואני הרבה יותר אדיש לסמים ממך.
אתה לא טועה לגמרי.
(ל"ת)
לא יפה, דארן, לא יפה.
ככה להכניס אותי פנימה עם הפסקול המהפנט הזה?
ככה לשבור לי את הלב עם הסוף הבלתי נמנע שאורב לדמויות האומללות הללו?
ככה לגרום לי להריע למשחק המצוין הזה?
ככה להביא אותי להיות על קצה המיטה מפחד מה שהולך לקרות?
ככה לגרום לי להרגיש חולה מרוב רחמים ותקוות שווא?
ככה לתפוס לי את העיניים עם הצילום המדויק הזה?
ככה לגרום לי להתחיל לפחד ממקררים?
לא יפה, דארן. אבל כל כך יפה.