למי שרוצה לדעת מה קורה כאן ואיך – כאן.
בינתיים, נראה שהרבה ומעט מאוד השתנה במקביל – בשני הסקרים הקודמים הזוכים היו אותם זוכים מלפני 16 ו-15 שנה: סרטי "שר הטבעות" (למרות שב2001 היה מדובר בטוויסט, לאחר שבתחילת הסקר היה נראה ש"ממנטו" ינצח). מצד שני, מה שהתגבש כעשרת הסרטים הטובים של כל שנה השתנה. ב-2001, "דוני דארקו" כבש את המקום הרביעי, "אמלי" את המקום השישי, "הארי פוטר ואבן החכמים" את המקום התשיעי ו"הקיסר נפל על הראש" לקח על חודו של קול את המקום העשירי מ"בלתי שביר". "בילי אליוט" ו"מולאן רוז'" שהיו בעשירייה בזמן אמת לא נמצאים במקום רחוק (מקומות 12 ו-13), אבל את זה אי אפשר להגיד לגבי "ג'יי ובוב השקט מכים שנית" שנפל ממקום שישי למקום ה-21, ורק בזכות ההתרסקות של "פיינל פנטסי" למקום האחרון ממקום 13 ניצל מהתואר "הנפילה המביכה ביותר".
הסקר של 2002 עדיין פתוח, ולכן יכול שהוא ישתנה עוד קצת עד שייסגר ברביעי בחצות אבל גם עליו אפשר להסיק כמה מסקנות – את המקום הרביעי והחמישי לקחו "הפסנתרן" (שלא היה בסקר הקודם ההוא בכלל, למרות שהיה כשיר) ו"אושן 11", כאשר "ספיידרמן" נמצא במקום השביעי, ובמקום העשירי כרגע נמצא "בלאק הוק דאון". מבין הסרטים שהודחו מהעשירייה – "דבר אליה" במצב הטוב ביותר, במקום ה-13. "עידן הקרח" נפל למקום ה-17, "כנפיים שבורות" במקום ה-20 ו"מלחמת הכוכבים פרק 2" הידרדר למקום ה-24. לא נראה לי שמישהו בוכה יותר מדי בעקבות המפלה הזאת.
ב-2003 בזמן אמת, "שר הטבעות" שוב פעם שלט בסקר ביד רמה, הפעם עם החלק האחרון של הטרילוגיה – "שיבת המלך". את המקום השני בסקר תפס "להרוג את ביל – פרק 1", ובפער של כמעט תשעים קולות ממנו נמצא במקום השלישי "שודדי הקאריביים" הראשון, כששודדי הקאריביים וג'וני דפ עדיין היו משהו שאנשים התלהבו ממנו כשהם ראו אותו בקולנוע. אחריהם במה שהוא פרקטית תיקו נמצאים סרטי האנימציה "המסע המופלא" (שטכנית, מוביל בקול) ו"מוצאים את נמו". את העשירייה סוגרים "השעה ה-25", "אקס-מן 2", "אדפטיישן", "שיקגו" ו"תפוס אותי אם תוכל" . אל העשירייה הזאת הוספנו את 16 הסרטים שקיבלו יותר מעשר הצבעות באותה השנה (תזכורת: ב-2003 ההצבעה עדיין הייתה בחירה של חמישה סרטים אהובים ולא דירוגי אהבתי/לא אהבתי), ואל 26 הסרטים האלה הוספנו שלושה סרטים שיצאו באותה השנה ("28 יום אחרי", "8 מייל" ו"אהבה זה כל הסיפור") וסרט אחד שלא יצא באותה השנה בארץ אלא רק בארץ המוצא שלו ("זיכרונות מרצח").
האם סדרת שר הטבעות תצליח שוב פעם לנצח ולהשלים שלושה ניצחונות מתוך שלושה? או שאולי ג'ק ספארו והכלה התחזקו במעמדם מאז ויכולים לנצח אותם? בואו נגלה.
ברטרוספקטיבה, מה הסרט הכי טוב של 2003?
- שר הטבעות: שיבת המלך (16%, 245 קולות)
- להרוג את ביל - פרק 1 (15%, 224 קולות)
- המסע המופלא (10%, 150 קולות)
- שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה (9%, 137 קולות)
- עיר האלוהים (6%, 95 קולות)
- מוצאים את נמו (5%, 79 קולות)
- אדפטיישן (5%, 72 קולות)
- תפוס אותי אם תוכל (4%, 64 קולות)
- אקס-מן 2 (4%, 63 קולות)
- שיקגו (3%, 48 קולות)
- דוגוויל (2%, 33 קולות)
- להתראות לנין! (2%, 32 קולות)
- השעה ה-25 (2%, 28 קולות)
- מיסטיק ריבר (2%, 25 קולות)
- כנופיות ניו יורק (2%, 24 קולות)
- 8 מייל (1%, 19 קולות)
- מוכה אהבה (1%, 18 קולות)
- גיבור (1%, 17 קולות)
- 28 יום אחרי (1%, 16 קולות)
- הצלצול (1%, 13 קולות)
- זכרונות מרצח (1%, 12 קולות)
- הג'וב האיטלקי (1%, 12 קולות)
- באולינג לקולומביין (1%, 11 קולות)
- אהבה זה כל הסיפור (1%, 11 קולות)
- מטריקס Reloaded (1%, 10 קולות)
- השעות (1%, 9 קולות)
- אכזריות בלתי נסבלת (1%, 9 קולות)
- וידויים של מוח מסוכן (0%, 7 קולות)
- האסונות של נינה (0%, 5 קולות)
- שליחות קטלנית 3: עלייתן של המכונות (0%, 2 קולות)
מס' מצביעים: 620
Loading ...
רגע מה
איפה אבודים בטוקיו?!
שני ניחושים.
(ל"ת)
אבודים בטוקיו
(ל"ת)
לא מאמין שהוספת את זכרונות מרצח!
השנה הזאת היתה קשה מידי להצבעה גם ככה, עכשיו זה כבר באמת בלתי אפשרי
שוב פעם שר הטבעות.
חוץ ממנו, שודדי הקארביים 1, שמאז שראיתי אותו לראשונה הוא נשאר אחד מהסרטים האהובים עלי.
והג׳וב האיטלקי, אמנם אין בו משהו המייחד אותו מהרבה סרטי שודים אחרים, אבל תמיד יש לי חמימות סוגשל נוסטלגית כלפיו.
וזאת (2003 האורגנית, שוב) כבר באמת שנה מעולה.
המון סרטים מעולים, ולא פחות חשוב – מגוונים לאללה. אם הייתי צריך לבחור אז החמישייה שלי כנראה הייתה מורכבת מ"להרוג את ביל – חלק 1" (אחת מתצוגות הבימוי הטובות ביותר בהיסטוריה), "מיסטיק ריבר" (הופעה פסיכית של טים רובינס בתור מותחן פשוט נהדר), "סיפורי דגים" הכ"כ מחמם לב שרק להיזכר בו גרם לי לחייך כרגע, "קונטרול" ההונגרי המקורי והאנרגטי ו"שודדי הקאריביים" המקורי, שלמרות שאני מאוד אוהב את המשכיו בניגוד לכולם, אי אפשר להכחיש את הקסם שלו ואת העובדה שזה די נס שהסרט הספציפי הזה יצא טוב.
זה שסרטים כמו :שיבת המלך", "מוצאים את נמו", "אקס מן 2" (אגב, שלישיית שר"ה – אקסמן – שודדים הופכת את 2003 לשנה עם הבלוקבאסטרים הכי איכותיים עד 2011), "בית של חול וערפל" ו"אנשי התחנה" הם רק בחמישייה השנייה מראה עד כמה זאת הייתה שנה נהדרת. אה וגם "רוק בבית הספר", לא לשכוח.
+ בניגוד לשנתיים הקודמות, כשעברתי על רשימה של סרטים מ-2003 כדי להרכיב רשימה, נדהמתי לגלות כמה סרטים יש מתוכה שמעניין אותי להשלים. "שלוש עשרה", "21 גרם", "שבעה צעדים", "בורות", "באמריקה", "מונסטר", "אלפנט" ו"אמריקן ספלנדור".
Big fish!
גם הספר, וגם הסרט
לצערי, הלכתי גם לpreviews של המחזמר בברודוויי ו… בואו נאמר שלא פלא שהוא אף פעם לא יצא מפריוויו. :\
זה ממש ממש קשה!
התלבטתי בין "השעות", "אדפטיישן", שר הטבעות, שודדי הקאריביים וקיל ביל 1.
הבעיה שאלה סרטים שונים לחלוטין וכל אחד מהם יקר לי באופן אחר.
בסופו של דבר בחרתי בקיל ביל אבל זה באמת רק כי זה הכי פולחן פה מכולם.
להתראות לנין ועיר האלוהים. וואו.
(ל"ת)
שיבת המלך כולל כמה מהסיקוונסים הטובים שבויימו אי פעם,
אבל המערכה השלישית (והרביעית…) שלו הופכות אותו לסרט שר"ה הכי חלש.
את קיל ביל אני מעריך אבל לא אוהב-לא מצליח להתחבר לטרנטינו. כנופיות ניו יורק די אפי, אבל גם-נופל לקראת הסוף. "הצלצול" מצוין.
והסרט הכי טוב לטעמי בשנת 2003 הוא "שודדי הקאריביים". אחד מסרטי ההרפתקאות הטובים והמושלמים שנעשו אי פעם, והטרילוגיה שהוא הוביל לה עומדת לטעמי בשורה אחת עם אינדיאנה ג'ונס, מלחמת הכוכבים ושרה"ט. קלאסיקה אמיתית.
זו הייתה בחירה לא קלה.
אז אני בחרתי להרוג את ביל, שר הטבעות והמסע המופלא, ש(לפחות כרגע) נמצאים בשלושת המקומות הראשונים ועכשיו אני מרגיש שיש לי טעם נורא צפוי בסרטים… :/
וואו כמה סרטים מעולים בשנה אחת!
היו זמנים…
שנה משוגעת
גם כאן, כמו ב2001 יש כ"כ הרבה במאים מוכרים שהביאו יצירות נהדרות, ובכל ז'אנר יש לפחות שני סרטים שמתמודדים על הכתר, כך שלבחור שלושה היה כמעט בלתי אפשרי:
החלק השלישי של הסרט הכי טוב של פיטר ג'קסון.
הסרט הכי טוב של טרנטינו לדעתי, ולא רק שהוא הכי טוב, הוא היחיד שבאמת באמת אהבתי עד הסוף.
פול תומאס אנדרסון עם הסרט הכי מוזר שלו וגם הוא הזוי ונהדר.
קלינט איסטווד עושה סרט דרמה פחות אופייני עם תצוגות משחק מהפנטות (חוץ משון פן. אין לי מושג למה עפו על שון פן שנותן הופעה מאוד לא אחידה) ויוצא לו סרט דרמה משובח.
סקורסזה ממשיך להבריק גם כשהוא פחות מסעיר עם תצוגה נהדרת של דיי לואיס כרגיל.
ספילברג עם סרט נוסף לרזומה הגם כך מפואר מאוד שלו.
מאיאזקי בסרט הכי מוכר וכנראה גם הכי טוב שלו (למרות שליבי כנראה בסופו של דבר עם 'הטירה הנעה של האוול'), ועם יצירה פשוט אדירה וסופר חכמה.
החיבור של ספייק ג'ונז עם צ'ארלי קאופמן ממשיך עם עוד בית ספר לתסריטאות.
אלחנדרו גונזלס אינריטו המשיך לעשות לעצמו שם של במאי גדול.
בראיין סינגר עם כנראה סרט האקסמן הטוב ביותר (לפחות שהם לא צעירים)
פיקסאר עם סרט נפלא.
הסרט הכי טוב בקלות מבית היוצר של 'שודדי הקאריביים', והסרט שהביא לנו את ג'ק ספארו. ואז זה היה פאקינג מרענן, מי היה מאמין.
בונג ג'ון-הו עם סרט מתח אדיר וכנראה האהוב עליי מבין סרטיו.
פרנדדו מאריילרס עם הסרט הכי טוב שלו (והרבה יותר מזה).
מיוזיקל, כמו פעם, עם הפקה מרהיבה, שחקניות נהדרות כשאפילו ריצ'רד גיר בהופעה הנסבלת בקריירה שלו (והיא אחלה הופעה) בסרט שכל נאמבר בו הוא סוג של יצירת מופת קטנה.
לארס פון טרייר האיום עם סרט מצמרר.
זה פשוט לא נגמר.
שנה פשוט משוגעת. קשה נורא לבחור.
בסופו של דבר, היה לי ברור מי לוקח את המקום הראשון, כשגם את המקום השני היה די קל להוסיף.
הראשון הוא החלק השלישי של הסרט האהוב עליי אי פעם, כי אין מה לעשות.
יש לו מלא סופים, אבל לא רציתי שהוא יגמר לעולם. הוא מתיש את הנשמה, אבל גם ההתשה הזאת הייתה מתאימה לאווירה. לא כל סצנה צריכה להראות כאילו היא הסצנה הכי יפה אי פעם, אבל וואו כמה שזה יפה. יש גם מסיבת פיג'מות מוזרה. ואין איך לצאת ממנה טוב. (וגם מהפרצופים של אלייזה ווד כשמשהו דוקר אותו) אבל עדיין, בקלות, ניו זילנד עם הנופים הבלתי נתפסים, הפסקול הלא הגיוני של הווארד שור, היופי, העוצמה, האווירה, העמים, הארץ התיכונה. חלק שלישי של הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים, שאני זוכר אותו בעל פה מילה במילה, שהראה לי מה זה אפיות, לאן קולנוע יכול להגיע ובגיל עשר גם כנראה הייתה ההתאהבות הראשונה שלי, גרם לי לאהוב משהו הרבה יותר מידי, כי ככה.
נכון שיש סרטים טובים ממנו, אבל המקום של 'שר הטבעות' אצלי בלב שמור כנראה לעולם. ככה זה כשאוהבים.
עד כאן פרץ האהבה שלי לשר"ה.
המקום השני גם הלך לאחד הסרטים כנראה הכי טובים אי פעם. 'עיר האלוהים' שהוא פשוט וואו אחד גדול, בית ספר לכ"כ הרבה דברים, כשסתם לראות ילדים קטנים משחקים כדורגל זה פשוט נורא יפה ומרגש, מסתבר.
המקום השלישי היה בלאגן. מלחמה.
בסופו של דבר בכאב גדול הגיעו לקו הסיום 'זיכרונות מרצח', 'המסע המופלא' ו'שיקגו'.
ובחרתי ב'המסע המופלא'.
לא יודע למה.
אם זה לא מספיק, כאן אני רוצה להתייחס לכמה סרטים שלא נמצאים בסקר וגם אותם עשו במאים נהדרים. (או שהופצו ב2003 או שלא הופצו כלל)
'אדון ומפקד' של פיטר וויר, שלא היה מגיע למקומות הראשונים, לפחות אצלי, אבל בסה"כ אחלה של סרט והיה מגיע לו להיות חלק מהסקר.
'סנדקי טוקיו' שהוא אמנם הסרט הכי פחות טוב לדעתי של סטושי קון זצ"ל, אבל גם סרט פחות טוב של קון, הוא סרט מעולה. (איזה שנה לאנימציה)
'דברים יפים מלוכלכים' של סטיבן פרירס, עם הופעות מעולות של צ'יווטל אג'יפור ובעיקר אודרי טוטו עם סרט אווירתי ונהדר ממש.
'אודות שמידט' של אלכסנדר פן, הופעה גדולה של ג'ק ניקולסון בסרט אפור, שקט, אנושי ומרגש נורא. פנינה.
ומעל כולם, יש שניים. וכנראה שאחד מהם גם היה נכנס למקום השלישי שלי.
הראשון הוא סרט קשוח, נוראי, מזעזע, פטיש בראש ובלב ועם אחת הסצנות הסטטיות המזעזעות שראיתי בכל ימי חיי. 'בלתי הפיך' של גספר נואה, שעוד לפני שהפך לבמאי חולני המנסה לשכנע אותנו במהלך סרטיו שהסרטים שלו טובים ('לתוך הריק' ובעיקר 'אהבה' שגם בהם יש סצנות מושלמות אבל 'נו, באמת'.) היה סה"כ במאי חולני ומאוד מבריק.
השני הוא ההפך הגמור. שאמנם משיג את אותו האפקט בדיוק.
מדע בדיוני, שקט, כמעט בלי מילים,
אך מצמרר ומפעים
ואותי לפחות, די פירק לרסיסים. (וגם גרם לי להיות משורר, כנראה, לרגע)
'סולאריס' של סטיבן סדורברג.
בד"כ אני לא אוהב רימייקים לסרטים גדולים ואדירים, ו'סולאריס' של טרקובסקי היא יצירת מופת מכ"כ הרבה בחינות, ולמרות שהרימייק לא מגיע לרמה של המקור, הפתיע מאוד לגלות שהוא לא כ"כ רחוק משם.
2003,
שנה משוגעת.
משנות הקולנוע הגדולות של העת האחרונה
'עיר האלוהים' הוא פשוט בית ספר לקולנוע. סרט כמעט מוקמונטרי עוד לפני שזה היה בכלל קטע, מלא בדמויות אנושיות ועגולות שמשוחקים על ידי תושבי השכונה בצורה מאוד חיננית. אני זוכר שנתקלתי בו בטעות בזפזופ בין ערוצים, נפלתי על אחת הסצינות הראשונות בה שני הילדים משחקים כדורגל, לא דבר נפוץ בקולנוע, ונשביתי. ראיתי אותו מאז עשרות פעמים, שוב ושוב, עד שקלטת הוידאו נשחקה.
הסרט השני הוא 'להתראות לנין', שזה סרט אדיר אדיר אדיר על המשבר של הגוש המזרחי באירופה. הוא כל כך טוב שאפילו למדתי אותו בקורס קולנוע באוניברסיטה והוא היה אחד הסרטים היחידים שלא שיעממוני למוות.
לצידו יש את שר"ה, שזו סדרה שאני פחות אוהב אבל קשה להמעיט בערכה ובהשפעתה על העולם הקולנועי. שודדי הקאריביים המוזר והמהנה. המסע המופלא המופתי שאפשר לצפות בו שוב ושוב ולגלות נדבכים נוספים. השעה ה25 שזה באמת סרט מצוין, אנדרייטד לגמרי, מהסרטים האלה שתמיד תשכח למנות ברשימת הסרטים האהובים עליך, אבל בכל פעם שצופים בו נהנים מחדש.
שנה מצוינת לקולנוע, כן ירבו.
ובל נשכח את 'תפוס אותי אם תוכל'.
הספילברג שהכי נהניתי ממנו.
הצמצום של "שיקגו" ו"להרוג את ביל" הראשון לאותה שנה מקשה מאוד לבחור פייבוריט אחד.
שניהם באותה מידה מחזיקים בתואר הסרט האהוב עלי בעולם. שני הסרטים – שניהם על דיוות רצחניות עם בלונדינית במרכזם – לא כאלה שונים. רוב מרשל הוא במאי משמעותית פחות חזק מטרנטינו (למרות שלחלוטין הגיע לו אוסקר הבימוי של אותה השנה), אבל היתרון הולך ל"שיקגו" – הסרט שלימד אותי לאהוב סרטים, וגם אילו סרטים לאהוב. "להרוג את ביל" הראשון הוא אולי הסרט המהנה ביותר בתולדות הזמנים, בעיני, עם הופעת מחץ עצומה של אומה תורמן. מאחוריהם מזנדבים "השעה ה-25", שפשוט מרגש אותי כמו מעט מאוד סרטים, "השעות", אחד מסרטי האנסמבל האהובים עלי (מריל סטריפ, ניקול קידמן, ג'וליאן מור, אד האריס, אליסון ג'אני, קלייר דיינס) ו"אהבה זה כל הסיפור" – שפשוט תמיד ממש מחמם לי את הלב.
שנה אדירה וללא ספק הכי טובה בסקרים עד כה
זה מתחיל משודדי הקאריביים שקל לשכוח כמה הסרט הזה כיפי הסרטים שבאו אחריו הורידו מההערכה לסרט הזה אך בשבילי זה היה הסרט הראשון שהגדרתי כסרט האהוב עליי ועד היום הוא גבוה ברשימה, גוני דפ יוצר פה דמות כל כך טובה מהנה ועמוקה באופן מפתיע לסרט הרפתקאות קומי, חבל שאחרי שהתפקיד הזה מלהקים התחילו לחשוב שזה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות.
עיר האלוהים– בשנת 2003 הייתי בין 11-12 אחים שלי הגדולים הביאו את הסרט הזה הביתה ואני כל כך הזדעזעתי מהאלימות שלו שלקח לי יותר מעשר שנים לחזור אליו אבל כשחזרתי הבנתי כמה הסרט הזה ענק יצירה חד פעמית באמת.
קיל ביל– טרנטינו הוא הבמאי האהוב עליי וזה מהסרטים הגדולים שלו, אומה תורמן נפלאה כל סצנת מכות או דיאלוג בסרט הזה זה אומנות, שוב טרנטינו לוקח זאנר ועושה איתו מה שבא לו וזה יוצא מדהים.
כמעט נכנסו:
הסרט הכי טוב בטרילוגיית שר הטבעות
אקס מן 2- סרט הקומיקס הכי טוב עד שהגיע האביר האפל.
זכרונות מרצח– הסרט שהכי כאב לי להשאיר בחוץ, אם עוד לא ראיתם רוצו לראות.
השעה ה25– סרט קטן אבל הוא כל כך סוחף ומרתק למרות שלא קורה בו הרבה, כל הקאסט בסרט עושה עבודה מעולה ובעיקר אדוארד נורטון ופיליפ סימור הופמן
סקר הופעות
משהו שאנחנו לא נחזור אליו במהלך הפרוייקט הזה הוא ההופעות הטובות ביותר. זה קצת יותר מסובך (ולתחושתי, קצת פחות מעניין אנשים) ולכן לצערי זה לא יקרה במהלך הפרוייקט הזה. במקום זה, אתם מוזמנים לרשום כאן את ההופעות האהובות עליכם.
בזמן אמת – ג'וני דפ היה המלך האלמותי (ייקח כמה שנים עד שהוא יודח מכיסאו), עם אומה תורמן לא רחוק מאחוריו. מתחתם דניאל דיי לואיס, חמש שנים לפני ש"זה ייגמר בדם" מקנה לו את האוסקר השני שלו ואת התואר "השחקן הטוב של דורו", צמד שחקני שר הטבעות אנדי סרקיס ואיאן מקקלן, ניקולס קייג', אדוארד נורטון, צמד ההופעות של ניקול קידמן כשביניהם ג'ק ניקולסון.
כמעט בעשירייה הייתה אלן דג'נרס על "מוצאי את נמו", וכמעט כמעט בעשירייה היו (מציץ רגע לראות מי היה) רשימה ארוכה של אנשים.
אז מי שרוצה להשאיר את רשמיו בנוגע להופעות הנהדרות של 2003, מי פספסתם בזמן אמת ומאיזה הופעה ירד לכם ואיזה הופעה עדיין בפנתיאון האלמותי של ההופעות – זה המקום.
ג'וני פאקינג דפ
צפוי, אבל נכון.
זה סקר כל כך קל וכל כך קשה
במרחק של כל כך הרבה זמן, אני הולכת עם הסרטים שאני הכי זוכרת, שהכי חזרתי אליהם. זה שילוב משונה של סרטים שהיו מאוד כיפיים או כאלו שמאוד השפיעו עלי. הרבה סרטים שבזמן אמת הרגישו חשובים, כמו שר הטבעות, לא באמת נשארו חשובים במרחק הזמן. זה כל כך ארוך- לא משהו שאפשר לראות שוב ושוב.
בקריאה של הרשימה ברור לי מי הסרטים שהכי אהבתי, שודדי הקאריביים (במקום השלישי), סרט כייפי לאללה ואפילו שג'וני דפ בתפקיד התמהוני קצת מיצה את עצמו, זה עדיין המקור (לתמהונות הספציפית הזו, המספריים של אדוארד היו משהו אחר לגמרי) והוא עדיין כייפי.
במקומות הראשון והשני, לצערי, שני סרטים שבקונטקסט שקיבלו השנה קשה לי לפרגן להם: קיל ביל שפשוט ראיתי אינסוף פעמים וכל פעם היה כיף צרוף. ודוגוויל, שגם כן ראיתי הרבה מאוד פעמים ואני מאוד מאוד אוהבת את כל מה שקורה בו החל מהמשל שמוביל את הסיפור וכלה בבחירה לעשות את הסרט ללא תפאורה ועם הסרבול המשונה של המספר, שפשוט עובד.
חבל שהזכרון של הסרטים האלו עבר אצלי כזו טרנספורמציה. אם הסקר הקודם גרם לי לצהול כשגיליתי שבדיוק במקרה נטפליקס הוסיפו את בילי אליוט לאוסף שלהם (אני עדיין בוכה בסרט, כך מסתבר), הסקר הזה מחדד לי את העובדה שלא נח לי לצפות בקיל ביל או דוגוויל, עכשיו כשאני מכירה פן חדש של מאחורי הקלעים.
באולינג לקולומביין אחלה סרט
ואפילו הצבעתי לו,אבל אני יכול לשאול למה הוא נמצא כאן?סרט תיעודי וסרט עלילתי זה פשוט לא אותו דבר.יש להם טכניקות שונות,דרכי ביטוי שונות,הם בוחנים נושאים בצורה שונה.אי אפשר למדוד סרט תיעודי בכלים של עלילתי,וכן להיפך.אלו פשוט צורות מדיה שונות,ולדעתי צריך להפריד ביניהם.ספר עיוני לא יופיע באותו סקר עם ספר עלילתי,וגם סרט תיעודי לא צריך להיות עם עלילתי(אני מודע לכך שההשוואה האחרונה לא בדיוק סימטרית,אבל בכל זאת)
ברור שאפשר למדוד אותם באותה הדרך:
האם נהנית מהם, האם אתה מעריך אותם, האם אתה אוהב אותם או האם אתה חושב שמדובר בסרט טוב.
בכלליות, אני לא אוהב גטאות והפרדות (כן, בהחלט הייתי שם ספרים עיוניים ובדיוניים באותה רשימה של "הספרים הכי טובים של X". הייתי מכניס גם ספרי קומיקס לאותה הרשימה, למרות שגם הם עם טכניקות ודרכי ביטוי שונות). אני מקבל אותם בטקסי פרסים כי אחרת פשוט לא יהיה ביטוי לסרטים מונפשים, תיעודיים או דוברי שפה זרה, אבל בסופו של דבר הסרט הטוב ביותר הוא הסרט הטוב ביותר, גם אם ערכת אותו מתוך שמונה שנים של חומרים, יצרת אותו בעבודת יד למשך חמש או צילמת אותו למשך חודש.
אז לפי מה שהבנתי,היית צריך להוסיף בסקר הזה גם את הסדרות הטובות ביותר,סרטים קצרים וגם כתבות.כי מה כבר ההבדל.גם הם יכולים להידחק הצידה לא?לא סתם עושים באוסקר הפרדה בין כל הקטגוריות האלה.
דרך אגב,אין לי שמץ של מושג למה כשאני כותב בפלאפון התמונה ירוקה ובמחשב התמונה כתומה
דרך אגב, גם לי לא. הייתי מנסה לשים Gravatar למייל שלך ולראות אם גם אז זה משתנה.
כמו כן, אם זה מה שהבנת אז… לא… קראת את מה שכתבתי?
סרט (ע"ע יצירה ויזואלית שמספרת את הסיפור שלה בשעתיים עד.. נגיד שבע שעות? תשע שעות?), ובסקר הספציפי הזה מוגבל גם ל"יצירות שהוקרנו בקולנוע בארץ/בחו"ל בשנה הנ"ל שונה לחלוטין מכתבה (מה?) סרט קצר או סדרה. (שים לב שחלק מההגדרה ששמתי שם היה בבירור "סרט טוב"). אם אתה חושב שההבדל בין סרט תיעודי לעלילתי דומה להבדל בין סרט עלילתי לכתבה, אני הולך לחכות שתסביר לי למה. בחוויה הכללית של רוב האנשים, אין בעיה לשים סרטים תיעודיים ועלילתיים באותה הקטגוריה והטענה שמדובר פה במשהו שהוא שונה מהיסוד היא משהו ש.. לא הייתי אומר ש"חובת ההוכחה עלייך", אבל אני לא חושב שאתה יכול להגיד את המשפט הזה ולצפות שכולם יסכימו יש מאין בלי הסבר מעמיק.
מעניין שאני מנהל את הדיון הזה (בערך) בשני מקומות שונים.
אני לא מבין דבר וחצי דבר בעניינים טכניים.אין לי מושג מה זה gravatar
וזה אומר שכרגע אתה ביתרון עליי,כי אתה יודע מאיפה אני כותב וזה יקשה עליי להסתיר את הכוונות הזדוניות שלי![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
.
בוא נגיד ככה,יש הבדל גדול בין סרטים וסדרות,אבל הוא הבדל הרבה יותר קטן מההבדל בין קולנוע עלילתי ותיעודי.בסרט וסדרה יש סיפור בדיוני,מתוכנן מראש,מזויף,וכזה שבו אף פעם אין צילומים שרק נועדו לתעד את האירועים המתרחשים,אלא כל צילום תוכנן בקפידה במטרה לעורר תחושה מסוימת אצל הצופה.הכל נתון בידי הבמאי והתסריטאי,והם יכולים לקשור ולפרום את ההתרחשויות כרצונם כדי להעביר את התימות והרגשות שמעניינים אותם.
בדוקו זה לא כך.אני יודע שבסרטים תיעודיים יש טונות מניפולציות,יש המון צילומים מתוכננים וגם שם יש עריכה ורצון להעביר מסר,אבל כאן נגמר הדמיון.סרט תיעודי-כשמו כן הוא-הוא ניסיון לתעד משהו.הוא הצגה של נושא,כשהדגש הוא בעיקר על המידע-לרוב בתוספת מניפולציות של הבמאי- ולא על הרגשות.הבמאי לא יודע לאן הסרט הולך להוביל אותו.הוא תלוי מאוד בדברים שמרואיינים אומרים לו,וחלק מהותי מהתוכן של הסרט לא נתון לשליטתו.כך גם חלק מהצילום.לעיתים הוא רק מנסה להראות מה קרה בלי היכולת לשלוט במה שהוא מראה על ידי השפה הקולנועית.אני חושב שניתן גם להרחיק לכת ולומר שעקב כל המאפיינים האקראיים,קשה לי מאוד לחשוב על סרט תיעודי כעל אמנות.אם אתה מצלם משפחה שרבה והריב ביניהם מעלה שאלות עמוקות ומרגשות על החיים,זו לא אמנות,מכיוון שזה רק תיעוד של משהו שקרה,ואם מתברר שהכל היה מתוכנן והבמאי בכוונה צילם את זה במתכונת של סרט תיעודי,אז זה כבר לא ממש סרט תיעודי,לא?
יודע מה,ככל שאני כותב את התגובה הזו זה נהיה לי ברור.סרט תיעודי הוא לא אמנות.וגם קשה להשוות אותו ליצירות בידוריות אחרות.בספר,סרט,מוזיקה,תיאטרון,ציור וכו',בין אם היא נועדה למטרות בידוריות או אמנותיות,היוצר בורא משהו מומצא,מזויף.בסרט תיעודי הרעיון הוא לחקור משהו קיים בצורה ישירה(וכך גם בספר עיוני)ולכן הוא מחקר ולא אמנות.
כתבה וסרט תיעודי-אולי אני בור,אבל מה כבר ההבדל?בשניהם מציגים נושא קיים,מראיינים אנשים ונותנים פרשנות לנושא.סרט תיעודי יכול להיות נורא מעניין,אבל אף פעם לא הרגשתי שהוא לא יותר מכתבה ארוכה.
יצויין שראיתי מעט סרטים תיעודיים בחיי.
"סרט תיעודי יכול להיות נורא מעניין,אבל אף פעם לא הרגשתי שהוא לא יותר מכתבה ארוכה."
אז אתה לא רואה את הסרטים התיעודיים הנכונים.
(כמו כן – אהההה, כתבה של טלוויזיה. אוקיי, פחות מנותק מהמציאות)
סרטים תיעודיים לא חייבים לכלול ראיונות עם אנשים, לא חייבים לכלול פרשנות לנושא ולא חייבים להיות, במילים אחרות, סרטים של מייקל מור או כתבות מורחבות. סרטי התעודה הטובים באמת הם משהו שלעולם לא היית חושב שהם כתבה מורחבת. לצערי, סרטים כמו "איקרוס" הם אלה שלרוב זוכים והם אלה שאכן יותר דומים לכתבה ארוכה מאשר לגבהים האומנותיים או הסיפוריים שסרטים תיעודיים יכולים להגיע אליו.
אוקיי.אם כך,אשמח להמלצה על סרט כלשהו שעומד בקריטריונים שאתה מתאר.זה לא אומר שאראה אותו,אבל גם לא אומר שלא.תכלס אני עדיין עומד בדעתי שצריך לעשות הפרדה ביניהם.גם אם הוא איכותי ומסופר טוב,לא אומר שהוא לא שונה.ואני חוזר על כך שאהבתי מאוד את באולינג לקולומביין,אז הבעיה שם זו לו האיכות.ואתה בעצמך אומר שקולומביין עונה לקריטריונים של כתבה מורחבת אז אני אמור להבין שאתה מסכים איתי שזו לא אומנות?
אבל גם סרטים עלילתיים הם שונים
ומה ש"בוראט" מנסה לעשות ואיך שונה לחלוטין ממה ש"חוטים נסתרים" מנסה לעשות ואיך.
בנוגע לשאלת האומנות – גם כתבות יכולות להיות אומנות.
בכל מקרה, הנה סרטים דוקומנטריים שאינם כתבה מורחבת:
איש הגריזלי, Cameraperson, שואה, סאלאם סינמה, מגדל, המתחזה, ביצים! , קלוז-אפ, המבט של השתיקה, הקו הכחול הדק, ואם אני כבר כאן אז הנה המלצות שכדאי לקחת עם קורטוב של חשד כי אני בכל זאת קשור מאוד ליוצרת שלהם אבל גם "מקודשת", "סוררת" ו"ידיד נפש" (שהאחרון לדעתי כרגע נמצא ב-VOD של יס) מומלצים.
טוב אין לי מה להגיד בלי להכיר את הסרטים שאתה מדבר עליהם
אחזור לכאן אם אראה אי פעם אחד מהסרטים הללו.בהתחשב בכך שורנר הרצוג הוא הבמאי הכי מרתק שלא ראיתי אף סרט שלו,אם אראה משהו זה כנראה יהיה איש הגריזלי
כמו כן - https://he.gravatar.com/
אתה נרשם עם המייל שלך שאתה משתמש בו גם בניק באתר ואז אתה יכול לבחור איזה תמונה שבא לך. מומלץ ביותר.
אה תודה.מסתבך עם האנגלית,אבל אנסה מתישהו.
(ל"ת)
אני חושדת שזה הפוך, החדשות הפכו למיני סרטים דוקומנטרים
וזה לא דבר טוב בעיני.
החדשות, בניגוד לסרט דוקומנטרי, אמורות להעביר אינפורמציה ולתבל אותה בפרשנות של מומחים כאלו ואחרים. אבל החדשות עברו בעשור או שניים האחרונים טרנספורמציה רצינית, אולי בגלל תרבות ההקלקות, אולי בגלל תרבות הריאליטי, אולי בגלל גורמים אחרים. יש ממש כל מיני מניפולציות רגשיות שעוברות אלינו בחדשות, לדוגמה, תאור של סיטואציות בזמן הווה: "ומה אתה עושה בשלב הזה?" או עיסוק נרחב ברגשות במקום בעובדות, קפיצה בעריכה לאנשים בוכים, מוזיקה.. יש בחדשות הרבה מאוד תוכן עם מעט מאוד ערך חדשותי, והרבה מאוד עריכה ומניפולציה שמקומם יותר ביצירות דוקומנטריות.
אני...לא..בטוח שזה רק העשור או שניים האחרונים?
אני מסכים עם הטענה שלך, אבל מניפולציה בחדשות לתחושתי תמיד הייתה, החל מאי אז שהוקרנו סרטונים לפני הסרטים שעדכנו את צופי הקולנוע בנעשה בעולם, דרך שנות ה-50 ועד ימינו.
כניראה שבמובן מסויים זה תמיד היה
כי מרגע שהיתה טלויזיה, הנראות של דברים הפכה לחשובה. יחד עם זאת בישראל לא היתה תחרות על החדשות, וגם כשהתחילה תחרות, במשך הרבה זמן היתרון של ערוץ 2 על ערוץ 1 הרבה פעמים נבע מכך שהיה גוף פחות מסורבל (עם פחות פספוסי צילומים ואולפן יותר חדש).
אני לא יודעת איך נראות ונראו החדשות במדינות אחרות שחוות ריבוי ערוצים ותחרות מסחרית שנים רבות יותר.
לתחושתי (ויתכן שזה סתם עניין של גיל ומודעות) העשור האחרון ממש הקצין את ההשטחה של הנגשת החדשות, לא רק בטלויזיה.
טווידלדי כנראה פספס את זה בגלל החג,
אבל הוא כנראה היה אומר שלפי הקריטריונים שלך "באולינג לקולומביין" הוא סרט עלילתי הרבה יותר מתיעודי.
זה כמובן נכון, אבל אני לא בטוח שבגלל זה.
(ל"ת)
אחרי התלבטות קלה
הקולות שלי הלכו ל"קיל ביל", "שיקאגו" ו"תפוס אותי אם תוכל". "אקס-מן 2" כמעט נכנס. ועם כל הכבוד לשר"ה, הסוף שלו ארוך יותר מהספר. או לפחות מרגיש ככה.
אבל רגע, אנשים שהצביעו ל"אהבה זה כל הסיפור", בואו נדבר על זה….מה לעזאזל? כלומר, על טעם ועל ריח והכל, אבל אני באמת אשמח להסבר. זה סרט איום ונורא! אם יש הפך קוטבי לקונזפט של רומנטיקה, כנראה שזה הסרט הזה. כל קו עלילה בו איום ונורא, ספציפית האחד של ריק גריימס (נו, זה מ"המתים המהלכים"). סצינת השלטים ההיא שנהפכה למם אינטרנט היא אחת הסצינות הקולנועיות הכי נוראיות, מביכות ו Cringe-inducing שאי פעם ראיתי. גם שאר קוי העלילה נעים בין מטרידים לממש מדכאים. שום דבר לא רומנטי, שום דבר לא מצחיק. וגם יש לסרט את אחד הפסקולים הכי גרועים ששמעתי בחיי. זה סרט מזעזע ששום דבר בו לא עובד ואני מקווה שאף אחד לא ילמד ממנו שום דבר על רומנטיקה. כתבתי גם בהרחבה בפייסבוק.
אני לא יכול להיזכר במונולוג הפתיחה של יו גרנט ב"אהבה זה כל הסיפור שלי" בלי להתחיל לבכות.
יש משהו רע באזכור של ה-11 בספטמבר? דווקא בגלל שהפיגועים האלה היו פצע מדמם ופתוח ב-2003, יש בזה משהו אפילו קצת אמיץ. קו העלילה של ריק גריימס באמת התיישן איום ונורא (שווה גם להזכיר שקירה נייטלי הייתה רק בת 18 כשהיא גילמה את הכלה הטרייה בזמנו), והסיפור על הדביל שנוסע לארה"ב ובלילה הראשון מוצא את עצמו באורגיה הוא ההגדרה המילונית לחוסר פואנטה, אבל העניין הוא שסרטים נוטים להתיישן – זוכר את המתקפה חסרת הרחמים על מושג האהבה האפלטונית שמתקראת "כשהארי פגש את סאלי", הפעם ההיא שמולי רינגוולד הוטרדה מינית ב"מועדון ארוחת הבוקר" או את "Slut Shaming – הסרט"? סרטים רומנטיים שעברו את גיל 5 נוטים לא להיות חינוכיים יותר מדי. חוץ מקו העלילה הזה, נראה שבאמת הבעיה העיקרית היא שהוא לא נגע בך, וזה בסדר גמור, אבל אותי אישית לפחות הוא תמיד מאוד משמח.
הדבר העיקרי שהסקרים האלה לימדו אותי
הוא ש"שר הטבעות" התיישן פחות טוב בזיכרון שלי מאשר אצל אחרים. באמת שבאף אחד מהסקרים האלו אפילו לא שקלתי להצביע לנציג שר הטבעות השנתי. אולי זה בגלל ההוביט שקצת הרס לי את הרושם מהסדרה כמכלול, אולי זה בגלל שצפיתי לא מזמן בגירסת הבמאי של אחוות הטבעת וזה היה לי נורא נורא ארוך… לא יודעת.
בכל אופן, הצבעתי לשיקאגו (אחד המיוזיקלס הקולנועיים האהובים עליי ביותר), תפוס אותי אם תוכל (יש מצב שזה הסרט האחרון של ספילברג שהיה לי פשוט כיף מתחילתו ועד סופו?) ולמוצאים את נמו, כי אני עדיין זוכרת כמה מקסים הוא היה בצפייה ראשונה. אני קצת מקנאה בכל אלו שמתקשים לבחור, לא היו לי הרבה אלטרנטיבות לשלישייה הזו.
איתך לגמרי בעניין שר הטבעות
הייתי בטוחה שבמרחק הזמן אנשים ישחררו אותו, מאוד מפתיע אותי שהוא עדיין בראש הטבלה.
אפקט חדש - אפקט שר הטבעות??
לגמרי! אני תוהה כמה זה מפני שהסרט מחזיק עד היום כסרט באמת טוב וכמה זה מפני שהוא נחרט אצל אנשים בזיכרון כסרט מעולה.
לצורך העניין, מעדיף כל יום בשבוע לצפות בעיר האלוהים, קיל ביל, תפוס אותי אם תוכל, אדפטיישן, שיקגו, וידויים של מוח מסוכן ומוכה אהבה על פני שר"ה.
אם זה מה שאתה מעדיף לעשות כל יום בשבוע,
לפי החשבון שלי נשארות לך קצת יותר משמונה שעות בכל יום כדי לעשות דברים אחרים. נצל אותן בחוכמה.
(באשר לי, מכל הרשימה הזו כמעט אין סרטים שאני רוצה לראות שוב, כך שבהחלט ייתכן שאנשים עדיין אוהבים את שר"ה).
לא זיכרון, צפיתי בו יותר מפעם אחת מאז ועד היום
אף שלא הייתי רוצה לצפות בו בכל יום בשבוע (זה בכ"ז קצת ארוך וכבד…) כבודו במקומו מונח.
כמעט בלי לשים לב
יצא שהצבעתי לשלושה סרטים זרים-עיר האלוהים המדהים והמטלטל, להתראות לנין שפשוט מגניב, כיפי ומלמד ולמסע המופלא, שהצליח לגרום לי לסיוטים בתור ילד בן 7 שראה אותו בקולנוע אבל לשבות אותי לחלוטין בבגרותי.
עוד שנה מצוינת...
סרטים נחשבים שטרם צפיתי בהם: השעות, באולינג לקולומביין, כנופיות ניו יורק, דוגוויל, עיר האלוהים, המסע המופלא
הרבה מהומה על לא מאומה: אכזריות בלתי נסבלת, מטריקס, אהבה זה כל הסיפור, אקס מן, תפוס אותי אם תוכל (כן כן. היה נחמד ונחמד שהיה, לא גרם לי לרצות לצפות בו שוב), מוצאים את נמו (חמוד, ואפילו קניתי ב-DVD וצפיתי שוב, אבל הוא לא מהפיקסארים החביבים עליי), להרוג את ביל (היה מגניב ונחמד, לא יותר. את חלק 2 כבר לא יצא לי לראות בקולנוע ושנים לא טרחתי להשלים. רקלפני כמה שנים צפיתי בשניהם בצפייה ביתית, ושוב, היה נחמד. לא עפתי).
הפתיעו אותי לטובה: שליחות קטלנית, הצלצול (טוב לסוגו, ואני די מתעבת אימה)
זכור לי לטובה: להתראות לנין
לא ממש התחברתי גם בזמן אמת: מיסטיק ריבר
עלה לגמר: הג'וב האיטלקי (שכבר סימנתי, עד שראיתי לקראת הסוף את השלשה המנצחת…). אבל באמת סרט כיפי ומוצלח מאוד לסוגו, קניתי ב-DVD וחרשתי עליו.
על הפודיום: שודדי הקאריביים, שיקאגו, שר הטבעות. אין מה לעשות, שלושתם הצדיקו את זה (וקניתי ב-DVD וחרשתי עליהם, כולל קומנטרי, מאחורי הקלעים וכל הג'אז הזה).
פעם שלישית שאני לא מצביע לשר"ה
איכשהו במרחק הזמן אני תמיד מוצא סרטים שהם יותר משמעותיים בשבילי. למשל את המסע המופלא ראיתי כבר כמה וכמה פעמים. שר"ה לא ממש בוער לי לראות.
להתראות לנין זכור לי עד היום כסרט מופרע במובן הטוב של המלה.
וגיבור הוא חגיגה מדהימה של צבע, וטוויסטים. וקרבות חרבות. הממ. אני חושב שאני רוצה לראות אותו שוב.