העשור הקודם של שנות האלפיים היה, כמו כל עשור מאז שנות השישים, אומלל למדי למחזות זמר – ז'אנר שנכחד לחלוטין עם המצאת המגניבוּת החדשה בסוף שנות השישים, עם מספר אומלל של "אבל למה אתה אומר ככה, היו איזה חמישה סרטים יחסית מוצלחים שיצאו בעשור ההוא!", והרי הם: "רוקדת בחשכה", "הדוויג והשארית העצבנית", "מולן רוז'!" ו"שיקגו" בתחילת העשור, ו"היירספריי" ו"מאמה מיה!" בסופו. וזהו, תודה ששאלתם. כלומר, יש עוד כמה, אבל הם לא הולכים להופיע באף רשימת "מחזות הזמר הקולנועיים הטובים/האהובים ביותר" בזמן הקרוב או הרחוק או בכלל. זה אמנם עשור שהתברך בכל הנוגע לסרטים מוזיקליים כמו "פעם אחת" ובייחוד בביוגרפיות מוזיקליות, אבל בכל הנוגע למחזות זמר – הרבה הרבה פחות.
כל ההקדמה הזאת נועדה בשביל לכתוב על המחזמר הקולנועי אולי הכי טוב של אותו עשור, שבכלל לא יצא לקולנוע: "שגעון המריחאונה: המחזמר", סרט של שואוטיים (כן), שמבחינתי, נמצא כמה ליגות מעל הדברים שמתרחשים במחזות הזמר האחרים (והאהובים עליי מאוד, ברובם) של אותו עשור.
סיפורו של הסרט הזה מורכב: זה התחיל בסרט משנות ה-30 שנקרא "שגעון המריחואנה" מסוג הסרטים שהם "כל כך גרועים שהם טובים", ושמציגים תמונת מצב… מעניינת על מריחואנה והשפעותיה. הסרט, שכל כך מרוחק מהמציאות, נהפך לסרט קאלט עבור חובבי מריחואנה וגם עבור סתם חובבי סרטים גרועים (ניתן לצפות בו בחינם: אישית מצאתי אותו די משעמם). בשנות התשעים, שלושה אנשים החליטו באופן אקראי למדי לבסס על הסרט ההוא מחזמר שלוקח את הטון המעניין של אותו הסרט ולהקצין אותו עד לפארודיה סאטירית על אמריקה של שנות השלושים, סרטי תעמולה, ועוד.
סיפורו של הסרט המקסים והמוזר הזה, מתחיל דרך סיפור מסגרת של איש שמגיע להפחיד הורים שמרנים (בגילומו של אלן קאמינג) מנזקי אותו צמח שטני, ולשם כך הוא מספר להם על נער ונערה (בגילומם של כריסטיאן קמפבל וקריסטן בל) שנופלים לקסמו המפתה של הגאנג'ה שחייהם משתבשים לחלוטין כתוצאה מכך.
אם "פארודיה על סרט נשכח משנות השלושים נגד גראס" נשמע לכם כמו תיאור מאוד ספציפי, אתם צודקים, ודי ברור למה הפרויקט יועד לטלוויזיה ולא לקולנוע, בטח כשלא הוצמד אליו אף כוכב גדול: בתקופתו, הכוכבת הכי גדולה הייתה כנראה נב קמפבל בתפקיד שולי לחלוטין. היום המצב קצת השתנה כשקריסטן בל הפכה מאז ל"אלזה, אפילו שהיא בכלל מדבבת את אנה" וגם לכוכבת טלוויזיה לא קטנה (וגם אלן קאמינג ראוי לציון).
אבל הספציפיות הזאת מתגלה כנשק הסודי של הסרט; היא מאפשרת לסרט להשקיע את כל כולו ברעיון האבסורדי אך מפורט הזה: החל מעיצוב הדמויות ומסען הטרגי, דרך שיוף הקומדיה לרמת עילוי, ובעיקר – פסקול שירים מדהים שמתחרה בגדולי מחזות הזמר.
"שיגעון המריחואנה", השיר הפותח, מתפקד היטב הן כשיר אימה והפחדה והן כסאטירה על הקלות בה ניתן להטיל אימה על הורים כשזורקים להם קצת "תחשבו על הילדים!"; "רומיאו ויוליה" הוא שיר רומנטי דביק ומושלם ובמקביל פארודיה על שירים רומנטיים דביקים ומושלמים שכיף לזמזם יחדיו; "הקשב לישו, ג'ימי" הוא שיר כיפי עם ישו כזמר לאונג' סליזי, "מרי ליין/מרי ג'יין" הוא שיר נוגע ללב, אפילו כשהוא נגוע בשורות אבסורדיות כמו "אני לא יכול לספור את כמות האנשים עימם התקלחתי"; "שיר הבראוני" הוא אמנם דאחקה של דקה אבל הוא מתאר בצורה מושלמת את הרגשות שיש לאנשים כלפי בראוניז, אפילו אם אין בהם חשיש, ו- אוקיי, אני פשוט עובר שיר-שיר במחזמר ומתאר למה הוא מושלם, אני חושב שאני אפסיק.
את השירים מגיש צוות שחקנים מוצלח מאוד; אמנם אף אחד מהם לא מאוד מוכר (בזמנם), אבל כולם זמרים נהדרים ושחקנים קומיים נהדרים: כריסטיאן קמפבל כג'ימי שנופל ברשת הפרח הירוק הוא שילוב מושלם של ילד אמריקאי תמים וילד אמריקאי מטומטם, אלן קאמינג בתפקיד הקריין מצליח להיות נכלולי וחלקלק כמו שטובי סוכני המכירות ומחרחרי הפחד יכולים להיות, וקריסטן בל היא, נו, יפתיע אתכם לגלות שקריסטן בל ממש טובה בדברים? גם השחקנים בתפקידי המשנה – סטיבן וובר כסוחר סמים/גנגסטר, אנה גאסטייר כזוגתו המסכנה, ג'ון קאסיר ואיימי ספנגלר כצמד מכורים נימפומנים שמסבכים את העלילה עוד ועוד – עושים עבודה נהדרת. גם הבמאי – אנדי פיקמן – שעשה מאז דברים שהשתיקה יפה להם, מצליח להפוך את הסרט להרבה מעבר ל"הצגה מומחזת" כמו אחיו לאותה שנה "המפיקים – המחזמר".
אם זה נשמע שאני מאוד אוהב את המחזמר הזה, זה רק כי זה נכון. אם זה נשמע שאני חושב שהוא יצירת מופת, אז נו, כן. אני מודה שאני כבר לא לחלוטין בטוח מה מעמדו בקהילת הקאלט של ימינו – האם כבר גילו אותו? גילו אותו ושכחו אותו מאז? אבל זה לא משנה – גם אם ראיתם אותו כבר, ובטח אם עדיין לא, זה פשוט סרט מושלם לצפייה שצריכים לראות שוב ושוב.
כנראה גילו ושכחו
כי, אחרי הכל, הוא כבר אפילו לא המחזמר המוצלח של קריסטן בל באופן ספציפי.
אם מדברים על מחזמרים, קצת קשה לדבר על העשור הקודם בלי לדבר על באפי, אבל אם אני מבין נכון, מבחינתך הצגה מצולמת ופרקים בסדרות לא נכנסים מלכתחילה לדיון, אז נשים אותו בצד.
טוב, כן. פרקים והצגות מצולמות זה פורמטים קצת שונים
כמו כן, מוצלח או מצליח? כי "שיגעון המריחואנה">>> "לשבור את הקרח 1+2" עם ידיים מאחורי הגב (מבחינתי) מבחינת "במי אני מעדיף לצפות", אבל אין ספק מי מהם יותר פופולרי.
תעזוב.
(ל"ת)
אם מדברים על סרטים אז מדברים על סרטים
(מודה שאת "שיגעון המריחואנה" ראיתי פעם ראשונה בערוץ סרטים אז בראש קשה לי לעשות את ההפרדה, למרות שהוא כנראה סרט טלוויזיה לכל דבר ועניין)
אם מדברים על מחזות-זמר-לא-בימתיים אז אסור בתכלית האיסור להתעלם מ"עוד פעם אחת, עם רגש", שהוא בבירור אחד ממחזות הזמר המונומנטליים והבולטים של העשור ההוא, בבירור יותר מחלק ניכר מהסרטים שיצאו אז לקולנוע – ואת זה אומר בתור מי שאינו חלק מחסידות ווידון. יש פרקי מחזמר ויש את OMWF. מצב שזה שיקגו>היירספריי>מאמא מיה=OMWF ואת "שגעון המריחואנה" אני לא זוכר מספיק טוב כדי למקם בדירוג. מתחת לכל אלה יש את "המפיקים", למרות שמאוד נהניתי ממנו בזמנו.
אם בדירוגי פרקי מחזמר עסקינן
אז, כאילו, הפרק של סקראבס רוצח, שוחט וגורס לחלקיקים קטנים את OMWF. אפילו לא קרוב לתחרות מבחינתי. פעם הייתי מאוד בקטע שלו, אבל מאז אני מודה שהוא מעלה בי רגשות מעורבים.
אם במחזות זמר לא בימתיים עסקינן
אז גאלאבנט לוקחת את כולם בדהירה קלילה.
הממ
כן, אבל זה מרגיש לי איכשהו פחות הוגן כי גאלאבאנט נוצרה במטרה הזאת מלכתחילה, אז היא מעסיקה אנשים שהיו מוכשרים בתחום מלכתחילה – בניגוד לפרקי מחזמר שלוקחים שחקנים וכותבים שזאת לא ההתמחות שלהם ומנסים לגרום להם להיות כאלה.
ובנוסף… עם יד על הלב: מודה שלא יצא לי לזמזם שירים משם די הרבה זמן (בניגוד לסקראבס). אבל זה מסוג הדברים שצפייה מחודשת יכולים לשנות.
עד כמה החלוקה בין סרטי קולנוע וסרטי טלוויזיה עדיין רלוונטית,
בעולם אפוקליפטי שלנו שבו סרט משודר קודם כל במסך הקטן (ואפילו הפצפון) ולא במסך הכסף?
אפשר להתווכח על ההבדל בין סרט טלויזיה לסרט קולנוע
אבל פרק של סדרת טלויזיה זאת חיה אחרת. והסדרות הטובות ביותר הן אלו שיודעות את ההבדל בין טלויזיה וקולנוע, ולא מנסות למרוח תסריט של סרט על גבי פורמט של סדרה.