ביקורת: רדליין

לפניכם רשימה של ביטויים בלשון המעטה:

• האוקיינוס רטוב
  
• השמש חמה
• פוליטיקאים משקרים מידי פעם
• רדליין הוא סרט כיפי

בעתיד הרחוק, מה זה רחוק, האנושות (ועוד כמה דברים) התפרשה בין הכוכבים. ביקום זה של חייזרים, מוטציות, רובוטים ומפלצות הדבר היחיד שמאחד את כל התושבים האינטליגנטים של הגלקסיה הוא ספורט. לא, לא המונדיאל. רדליין הטיטולארי הוא האבולוציה הסופית של עולם הספורט המוטורי – דמיינו את פורמולה 1 פוגשת את מריו-קארט ושניהם ביחד משגיחים על התינוק של "מקס הזועם". מרוץ רב משתתפים ורכבים שבו אנשים מנסים להגיע לקו הסיום תוך שהם נזהרים לא להתרסק, או שאחד המתחרים האחרים ירסק אותם – עם טילים, מכונות יריה, דחפורים ו/או רובוטים ענקיים. 

ג'יי פי "המתוק" (טאקויה קימורה) הוא אחד המתחרים האלו, ועם הטרנס-אם המשופצרת שלו הוא נחשב מועמד לא רע לעבור את חצי הגמר ולהגיע לאירוע הגדול, אפילו שהוא מתעקש פשוט לנסוע ולא לירות על המתחרים. הבעיה היא שג'יי פי חייב קצת כסף לאנשים לא נחמדים שמתעקשים שהוא יפסיד. והוא אכן מפסיד. ובדיוק כאשר חלום חייו מת מול העיניים שלו מגיעה הידיעה: הרדליין של השנה יערך בכוכב הבית של האימפריה הרובוטית, שאנשיה מצידם הצהירו מראש שהם לא חובבי מירוצים ושכל רכב שמקרב גלגלים אל הקרקע מסתכן בקיצור חיי הנהג ב-100%. כתוצאה מכך כמה מהמנצחים הקודמים פורשים ועכשיו לג'יי פי יש סיכוי להתחרות במירוץ הגדול מכולם. 

החצי הראשון של הסרט מרגיש טיפוסי למדי, אנחנו פוגשים את ג'יי פי ואת שאר המתחרים (כולל מושא אהבה פוטנציאלית):  חבורה קריקטוריסטית במובן הטוב של המילה, כל אחד מהם נראה כאילו הוא יכול להוביל סרט מטורף בפני עצמו – כולל הנערות הקסומות שצצות בכל סרט אנימה, הסייבורג הענקי שמתמזג עם הרכב שלו לישות אחת, גרסאות אנימה של באטמן ורובין ואת ביווס ובאטהד.  בהשוואה לקבוצה הזו, ג'יי פי, עם גישת ה"המורד ללא מטרה" שהוא גנב מג'יימס דין והתספורת נוגדת הכבידה שלו (אין לי מושג כמה טונות של ג'ל צריך כדי לתחזק את הקונסטרוקציה הזו) יכול להראות כמעט משעמם. אבל ככל שאנחנו מבלים אתו זמן אנחנו מגלים את החשיבות של היציבות האישית הזו בים הטירוף שמסביב: הוא לא לוק סקייווקר, הוא האן סולו – האיש שראה הכול ויודע איך לשמור על האיזון, לא משנה כמה הדברים נהיים כאוטיים.  

אין פה הרבה הפתעות מבחינה סיפורית. ג'יי פי מתחזק את הרכב שלו, מייאש את המאמן והמכונאי בגישה חסרת הזהירות שלו ולומד להכיר את התחרות. ראיתם את זה בכל סרט מרוצים אי פעם, בכל סרט ספורט אי פעם. אבל יש סיבה שראיתם את המבנה הזה שוב ושוב – הוא עובד.  

אבל גם ברגעים ה'מתים' שיש לאורך החצי הראשון אנחנו מקבלים הרבה מגעים קטנים וכיפיים שנותנים לכם סיבה טובה להמשיך לצפות: העסק פשוט נראה יפיפה, שום הוצאה לא נחסכה ויש לסרט חוש עיצוב ייחודי ששואב מכל כך הרבה מקורות: אנימה קלאסית, סייברפאנק, קומיקס גיבורי על, קומיקס בריטי מחתרתי ועוד כמה שרק פיספסתי. רדליין נראה בחתיכות כמו הרבה דברים וביחד כמו משהו ייחודי לגמרי: היצור הקטן שמוכר סיגריות במחירים מוגזמים, הבחור במסעדה שגונב את האוכל של השכנים בזמן שהם עסוקים, הדרך בה המכונאי הזקן ארוך הידיים זז… למרות המופרעות יש פה תחושה של עולם אמיתי, גלקסיה של הרפתקאות שאנחנו רואים ממנו רק את הקצה. זה כמו הרגעים הנפלאים האלו בתחילת מלחמת הכוכבים, הראשון, שבו היוצרים זורקים עלינו בלי למצמץ שורה של קונספטים ודמויות ומצפים מאיתנו פשוט לקבל אותם – בלי לטרוח עם הסברים ארוכים. 

ואז מתחיל המירוץ.

וזה השלב שבו אני מוותר על הסופרלטיבים. אם לצטט את ג'ודי פוסטר – הם היו צריכים לשלוח משורר. לכל מתחרה יש אישיות ולכל רכב יש אישיות. הם לא בהכרח מביעים עצמם בדברים כמו 'דיאלוגים' או 'מחשבות עמוקות' אלא בצורה בה הם זזים ובאגרסיביות בה הם מחפשים את הניצחון ואת הריגוש שבמהירות. התחרות ביניהם מבדרת מספיק כשלעצמה, והתסריט מבלה את החצי הראשון בליצור כמה יריבות אישיות כדי להוסיף למתח האישי, אבל העובדה שכל העולם שסביבם מנסה להרוג אותם בעזרת כמה אמצעים טכנולוגיים מגוחכים (אפילו ביחס ליקום המוגזם של הסרט) הופכת את העסק גם לסיפור ספורט וגם לסיפור מלחמה פראי במיוחד.

זה לא סתם שהאנימציה מרהיבה, זו הדרך בה הבמאי טאקשי קיוקה (זה הסרט המלא הראשון שלו, עד כמה שקשה להאמין בהתחשב בכמות הביטחון העצמי שהפרויקט דורש) מצליח לנהל את כל הכאוס בצורה שמאפשרת לך להבין מה קורה על המסך בכל רגע נתון – מי מוביל על מי, מי הולך לנסות לעקוף ע"י חפירה מתחת לאדמה ולמי יש את היכולת לזמן את גודזילה. יש לו נקודת מבט נורא מסוגננת, כזו שמותחת את הריאליזם של העולם והדמויות כמעט מעבר לקצה. יהיה מאוד קל ליוצר לאבד כל קשר לקרקע כשהוא שולף כל טריק אפשרי (אני די בטוח שהיה לפחות כיור מטבח אחד) כדי לבדר את הצופים. אבל טאקשי מחכה בדיוק לרגע הנכון כדי לאבד באמת את כל הבלמים – סוף הסרט הוא מן אורגיה סמי-מופשטת של צורות וצבעים ומהירות. 

אבל מה שבאמת חשוב, מה שבאמת הופך את רדליין לסרט שאני ממשיך לחזור אליו, הוא העדרה המוחלט של ציניות, קריצה או חיוך. כל הרעיון של הסרט, כל העולם המוגזם שאולפני madhouse יוצרים פה, קורא למידה של מודעות עצמית. אבל הסרט הזה מאמין, כמו שהדמויות שלו מאמינות, בחשיבות הספורט המוטורי – במעין טירוף דתי שאין לו מעצורים. מול כל הרוע שבעולם, מול טירוף של אימפריות כובשות וטכנולוגיות של הרס המוני (וקשה שלא לראות באימפריית הרובוטים מין גרסה אפילו יותר נלעגת של ארצות הברית  – בטח שמנקודת המבט היפנית), מה שחשוב זה שאנשים יעשו את מה שהם אוהבים, יביעו את עצמם באופן חופשי.

כשאנחנו מגלים למה ג'יי פיי כל כך אוהב להתחרות זה רגע שיכול להיות נלעג, ואני מניח שבשביל חלק מהצופים זה יהיה צעד אחד יותר מדי, אבל אני חשבתי שהוא באמת יפה באופן טהור שכזה: זה נותן טוויסט מעניין על היחסים בין שתי דמויות שחשבנו שאנחנו מכירים ובאותו זמן מחזק את התזה המרכזית של הסרט. צריך לעשות את מה שאוהבים, ואת מה שאוהבים צריך לאהוב בטירוף.

כשזה מגיע ל"רדליין" אני מוטה. ראיתי אותו בהקרנה קולנועית כמו שצריך (משהו שיהיה קשה להגשים בימינו) ויצאתי מהאולם כמעט מרחף, כאילו לקחתי את אחת מגלולות הנייטרו בוסטרים שאנשים מכניסים למנועים שלהם בסרט. זה לא קולנוע 'אמנותי', זה לא הולך לגלות לנו משהו חדש על החיים, היקום וכל השאר, אבל זה כן קולנוע טהור – שילוב של תנועה, קול, צבע ומיליון פרטים קטנים מהסוג שאי אפשר לחקות בשום מדיום אחר. זה סרט שבאמת לוקח אותך לפנטזיה של הימלטות, רק תן גז ותעלם במרחק. ובבקשה אל תחשוב על זה יותר מדי.

מילה על הדיבוב: המדבבים האמריקאים עושים את עבודתם נאמנה, אין פה שום פאשלה ששמתי לב אליה, אבל באמת שמומלץ ללכת על המקורי היפני, יו אאוי, טאדאנובו אסאנו, קוג'י אישי וכל האחרים פשוט מביאים רמה שונה לגמרי של אנרגיה למשחק שלהם – אם האמריקאים על עשר אז היפנים מגיעים לאחת עשרה. כמו כל אספקט אחר בסרט.