האקדח של צ'כוב הוא כלל שאומר שאם יש אקדח במערכה הראשונה, מישהו יירה בו עד המערכה השלישית. ובהרחבה – שום דבר בסרט הוא לא מקרי, ואם הדמויות מדברות, למשל, על היכולת של אחד מהם לאכול מלא צ'יזבורגרים, כנראה שבשלב כלשהו בסרט הוא יצטרך להוכיח את היכולת הזאת.
הכלל הזה הופר לא פעם (בכוונה או לא בכוונה) אבל לא מעט סרטים הוליוודים משתמשים בו כדי לפזר רמזים מטרימים וביצי פסחא לצופים חדי העין. זה יוצר השפעה מאוד מספקת: התחושה שאת פריט המידע שזכרת לא זכרת "סתם" עושה נעים במוח, ומדי פעם בצפיות שניות אתה יכול לשים לב עד כמה האנשים השקיעו במלאכה ויצרו סיפור שידע מהתחלה מה הוא ומי הוא. בתחילת האינטרנט, עובדות טריוויה שכאלה העלו את איכותם של סרטים בעיני רבים, ובמידה מסוימת – בצדק.
הבעיה היא שצופים חדי עין התרבו ותפסו איך העסק עובד, עד שהם כבר התלוננו שזה ברור מדי. כל בדיחה או הלצה היא לא כזאת, אלא בנייה לקראת פאנצ'ליין בסוף הסרט, יאללה, תחדשו. לכן, הוליווד הייתה צריכה לעלות רמה בדרך שבה היא מתחכמת עם הקהל, מה שהוליד את מה שאני אכנה "סרטי רדיט" – סרטים וסדרות שמפסיקים לשמש כחווית צפייה ומתחילים לשמש כאתגר אינטלקטואלי של קליטת רמזים עבור הצופים המתוחכמים שלהם.
גם פעם היו סרטים חידתיים שבנו על צפיות חוזרות כדי לפצח את התעלומה שבהם (אפשר למצוא ניצנים לתופעה ב"מועדון קרב" ו"החוש השישי"), אבל מה שבעבר היה שעשוע לאחר מעשה שמסתכם בצפייה חוזרת (או שתיים), נהפך לחיה מסוג אחר לחלוטין. הרי היו אלו אנשי הפורום (גם אם לא אלה של רדיט ספציפית) שפיצחו את הטוויסט לגבי ג'ון צנון ב"משחקי הכס" הרבה הרבה לפני הסדרה (למען האמת, הם פיצחו את זה עוד מהספרים) – טוויסט מדהים שהרמזים אליו היו כל כך קלושים ורק בנבירה שאפשרית אצל אנשי רדיט היה אפשר להגיע אליה.
זה הכריח את הסדרות הללו, בתורן, לעלות הילוך ולנסות להחביא ברקע דברים כל כך זעירים ומתוחכמים רק בשביל להוציא איזה אפקט וואו מהמעריצים, שלא יכלו לצפות את זה כי כל רמז סביר לנושא נקבר עמוק באדמה, בקוד מורס, בפריים אחד מהטריילר שיצא ביפן, שהוביל לאתר שנסגר ואפשר להגיע אליו רק דרך ווב ארכיב, שמוביל אותך למחסן נטוש בצפון גרינלנד, שם יש מגילה של עשרות עמודים בשפת הב', ובסופה – נ.צ מדויק שאם תכניס ליאהו! מפות, תוכל לגלות… אה, משהו. וכך, חלק מהתגמול בצפייה בסדרות האלה לא הגיע ממעקב אחר התפתחות העלילה אלא מלהיות צעד אחד לפני היוצרים ולהגיד לצופים פשוטי העם "הא! ידעתי!" בסוף התהליך.
אין בעיה בפרקטיקה הזאת בפני עצמה – בהחלט יש קהל לדברים מהסוג הזה וכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אבל בעבר סרטים הטמינו רמזים מטרימים בצורות מתוחכמות ומעניינות (הן כי פעם הצופים פחות ציפו לטוויסטים והן כי סתם) או בדרך כזאת שמעשירה את חווית הצפייה, ונראה שבמירוץ להיות צעד אחד לפני הצופים המעמיקים – הרבה מזה הלך לאיבוד, ונשכח שהשימוש המקורי של דברים שכאלה נועד לקדם הבנה חדשה של הסיפור (בעיקר משהו בסגנון "הכל כתוב מראש ואי אפשר להלחם בגורל", ברוב המקרים), לא לשאוב לך יותר זמן ממשחק מחשב עם תגמול דל בצד השני. מכלי סיפורי שיש זמן ומקום להשתמש בו, זה נהפך למשהו מגניב שעושים כי צריכים לעשות; ממשהו שיכול לשפוך אור חדש על הסרט, זה נהפך לגימיק.
זה מסביר גם איך מרמזים שהוצבו בשורה הראשונה כחלק מדיאלוג או מעיצוב תלבושות, הגענו למצב שבו הדרך של היוצרים לשלוח מעריצים לפרץ חיפושים היא פשוט לתלות על הקירות מלא שיט שמישהו יעבור עליו פריים-פריים כדי לגלות אזכור לעוד כת נשכחת או פריט מידע היסטורי ששופך אור על העלילה.
כדי להבין מהו (לדעתי, כמובן) שימוש טוב בחידתיות ומהו "סרט רדיט" שעושה את זה נכון, ניקח לדוגמא את "מלהולנד דרייב", שהביקורת הקוטלת עליו באתר טענה (ולא בצדק, אבל טענה סבירה בזמן אמת, לפני שאפשר להתעמק בסרט באמת) שהוא "חידת הגיון ללא פתרון". אלא שצפיות חוזרות ומעקב אחרי הפרטים (ורמזים ממש ברורים מפי במאי הסרט) מגלים שדווקא מדובר באחד מהסרטים הכי הגיוניים שיש. בצפייה ראשונה זהו סרט חלומי, הזוי, מטריד ומתסכל שאמורים להרגיש "דרך הבטן". אבל כשחוזרים אליו אחרי שחושבים ומנסים להבין, הצפייה מתחילה להיעשות גם דרך הראש, והצפייה הרגשית הראשונה מקבלת נופך נוסף. במקרה הזה, הרמזים שנשתלו במהלך הסרט מגבירים את חווית הצפייה ומעניקים לה משהו שפשוט אין בצפייה הראשונה, כי לך תבין מה קורה בסרט הזה תוך צפייה אחת. לפיצוח של הסרט יש תגמול הוגן ביותר, שמסדר את הכל ונותן לסרט נופך אחר שאי אפשר להבין. זה, בתורו, יצר גל חקיינים של סרטים שניסו להעתיק את האסתטיקה בלי התוכן – תחושה שמספיק להיות חידתיים בשביל להיות עמוקים ושאנשים יישבו וינתחו את הסרט שלך אם הוא מספיק אמנותי. מדי פעם זה עבד, לרוב זה לא.
"תורשתי" של ארי אסטר הוא דוגמא ל"סרט רדיט" פחות מוצלח (במובן הזה), שלא מקבל שום רובד או נופך נוסף אחרי המצוד לביצי פסחא. אותה קנוניה מטורפת בצפייה הראשונה נמצאת גם בצפייה השנייה, רק שעכשיו מבינים אותה קצת יותר. אבל הסרט הוא לא על הקנוניה, אלא על המשפחה – וכאן, כל פרטי הרקע לא מוסיפים דבר. בעוד שזאת דרך נחמדה ומשעשעת לשרוף אחר צהריים, פיענוח של כל סמל ואות על המסך מוסיף מעט מאוד לסרט עצמו.
לצערי, אסטר המשיך ואף הגביר את הנושא בסרט הבא, "מידסומר", שבו הוא פשוט תקע על כל קיר איזה ציור מבשר רעות שמתקשר לעלילה בהמשך. לא רק שזה צפוי וברור מאליו בשלב הזה (בטח אחרי סרטו הראשון – אבל גם בנפרד. אף במאי לא משקיע כל כך הרבה בציורי קיר בלי שהוא יוכל להכניס לשם רמזים לדברים שהולכים לבוא), זה סתמי, בסופו של דבר הדרך הכי "קלה" לעשות דבר כזה (לא צריך לשנות כלום בעלילה או בדמויות, ואתה בכל זאת מריץ מעריצים ברונדלים סביב על פריים) ובעיקר, שוב – זה לא משנה כלום על טיב הסרט. את אותה התחושה הכללית של האקדח של צ'כוב, שהאנשים האלה לא שולטים בגורלם ונכנסים למשהו שגדול מהם – ידענו לכל אורך הסרט. אז זה גם על הקירות. אז מה?
עוד דוגמא לטובה היא הסרטים של אדגר רייט. הוא מקפיד לשתול רמזים מקדימים בסרט שלו, ובניגוד לרמזים שמאלצים את הצופים לעצור ולחפש ולרשום במחברת, הרמזים של רייט ברורים ממש – אבל אתה יכול להבין אותם רק אחרי שראיתם את כל הסרט (בחלק מהמקרים, בחלק מהמקרים זה מצחיק אפילו בזמן הסרט עצמו). בצפייה ראשונה, הסצנה ב"שוטרים לוהטים" בה ניקולס אנג'ל ודני באטרמן מונים את כל מה שהם יודעים על הנרצחים היא מצחיקה. בצפייה שנייה, כשכבר יודעים את פתרון התעלומה ומה מקשר בין כל הנרצחים, היא מצחיקה הרבה יותר.
לעומת זאת, מחילת הארנב במורדה "תעלומה בסילבר לייק" שולח אתכם עוד עלולה לגרום לאנשים לחשוב שיצאתם מדעתכם. אנשים ברדיט יושבים על הסרט הזה כבר כמה חודשים ומילא שהם לא הגיעו לאיזשהו פתרון מכל הרמזים שיש לכאורה בסרט, הם גם לא הגיעו לתובנה חדשה על הסרט. אולי, באמת יש איזשהי תשובה גדולה יותר בסוף הקוד בתוך קוד בתוך קוד שהחביאו בסרט, אבל הסרט.. די נהיר גם בצפייה ראשונה, כך שקשה לי להאמין שיש ממש דברים נסתרים משמעותיים שממש ישנו את הדרך שצופים בסרט. צפייה שנייה במקרה הזה בהחלט יכולה לחדד כמה תשובות לשאלות לא משמעותיות, אבל זה בדיוק מה שהן: שאלות לא משמעותיות.
בסדרות הבעיה כמעט הפוכה: היוצרים סומכים על הצופים שינתחו כל זיז ואום שחולפים על פני המסך ולכן מרשים לעצמם לחפף בדברים אחרים, למשל בפיתוח דמויות או בהתקדמות עלילתית הגיונית, כפי שדובר לא מעט בסוף "משחקי הכס" בדיון על "דני המשוגעת – מצוץ מהאצבע או נשלף מהתחת?". מדי פעם זה עובד, אבל בשביל זה צריך לדעת גם מה להשאיר ברור. זה שרמזת על משהו לא אומר שנתת לתהליך הרגשי לקרות או שהסברת את הפתרון לצופים שלא מתכוונים לנתח את הסדרה כעבודת דוקטורט (אהם, "אבודים", אהם). למרות שהוא עושה הרבה רעש ונוטה להשיג באתרי תרבות כותרות כמו "לא תאמינו לתיאוריית הרדיט החדשה על "בלייד 2"!", כדאי לזכור הקהל שאוהב לצאת עם שיעורי בית מהסרט הוא די קטן, ושרוב הצופים הם לא רדיטורים עם יותר מדי זמן פנוי.
דוגמה הפוכה, אגב, אפשר למצוא באותה סדרה ממש, עם "החתונה האדומה". הרמזים היו חבויים, אבל גם בלעדיהם אף אחד לא חשב שהמהלך לא הגיוני בצורה כלשהי – מדובר בתקופת מלחמה, אנשים מחליפים בריתות, ובוב צנון (נו, אח של ג'ון צנון) היה חתיכת טמבל בדרך שבה הוא התנהג לוולדר פריי. המהלך ברור גם אם לא ראינו בדיוק איך הוא קרה, ועכשיו שאנחנו יודעים שהוא הולך לקרות, בצפייה חוזרת אנחנו יכולים לקלוט את הרמזים ולחייך לעצמנו.
אבל אם אנחנו מדברים על רמזים מטרימים בסדרות חייבים לדבר על האחת שעשתה את זה הכי טוב, הסדרה שנשתלו בה כל כך הרבה רמזים שחוויות הצפייה של לפני ואחרי שונות לחלוטין – "משפחה בהפרעה". המקורית, כן? לא המתחזה שיש בנטפליקס שפשטה את העור של הסדרה ומתהלך בגוף שלה בתקווה שלא נשים לב. שמנו לב. זאת זוועה.
בכל מקרה, "משפחה בהפרעה" המקורית הייתה משהו נדיר – קומדיה שהיא לא רק חכמה (לא נדיר), מצחיקה (לא נדיר) ומצולמת במצלמה אחת (לא נפוץ באותה תקופה, אבל בטח לא נדיר) – היא הייתה סיטקום שכל העלילה שלו נבנתה מראש, וזה אפשר ליוצרים לשלב בדיחות על העלילה (המפותלת בצורה מפתיעה) ועל הטוויסטים עוד לפני שהם קרו. בהחלט אפשר להגיד (בהתנשאות מסוימת) שרק מהצפייה השנייה באמת אפשר לקלוט את הסדרה. זאת חווית השדרוג המושלמת לצפייה חוזרת, שמשאירה אבק לכל ציורי הקירות המסתוריים וכתבי החידה שמופיעים לחלקיק שנייה. לא רק כי הם באמת הצליחו להפתיע ולעשות את זה במקום שאף אחד לא ציפה לו (מי יחשוד שסיטקום תמים על משפחה לא מתפקדת שהוא כה מושחז?), אלא כי הם השתמשו בכלי הזה בצורה הכי טובה: האקדח ירה במערכה הראשונה, אבל אנחנו לא שמנו לב אליו כי הציגו אותו בכלל רק במערכה השלישית.
כאמור, "סרטי רדיט" הם לא משהו חדש באמת. הם גלגול נוסף של סרטי הטוויסטים שקרנם ירדה מאז תחילת האלף, ואת הדיון על "מהו טוויסט טוב ומהו טוויסט מעפן" מסוף העידן אפשר להחיל גם על סרטים מרובי רמזים בלי הרבה שינויים. אבל סרטי טוויסטים היו חוויה שנגמרה תוך שעתיים, ואילו סרטי הרדיט האלה שואבים אותך פנימה עם משימות ושיעורי בית שלוקחים ימים של צפייה וניתוח, עד כדי כך שקשה לדעת אם נהנית יותר מהסרט או מהתעלומה. זה יכול להיות אתגר כיף ואחלה דרך להעביר אחר צהריים אבל מה לעשות, זה לא הופך סרטים (או סדרות) לטובים יותר. ובמקום להשקיע אלף שעות בשפת סימנים מיוחדת שהמצאת, אולי היה עדיף להשקיע את הזמן הזה בשיוף התסריט שלך.
אחלה כתבה
מסכימה איתך ששתילת רמזים צריכה להיעשות בצורה חכמה וכזו שאשכרה משרתת את העלילה והגיונית בדיעבד (כלומר מסתדרת בצפייה חוזרת). אם נשתלים רמזים שמובילים ל"חפש את המטמון" שלם שמתרחש בכלל מחוץ לגבולות המדיום, ולא באמת תורם משהו משמעותי להבנת הנראטיב, מבחינתי זה די מיותר.
כלומר, נראה לי שבמקרה הזה זה פשוט משהו שיחסית מעט אנשים יהיו מודעים לו, ומבחינת רוב הצופים הוא בכלל לא ישפיע בשום צורה על החוויה, בטח במהלך הצפייה הראשונית.
דרך אגב, הסדרה שבה אני הכי זוכרת פיצוחי רדיט בשנים האחרונות היא ווסטוורלד, ולי למשל זה קצת הרס את העונה הראשונה שלה, כי הפרשנויות הפכו לחלק כל כך ניכר מהדיון עליה שאי אפשר היה להימנע מהם, והם ספיילרו לי דברים שהייתי מעדיפה לחבר בעצמי או להיחשף אליהם רק מתי שהסדרה החליטה לחשוף אותם.
כן, רציתי להכניס את "ווסטוורלד", שעושה רושם כמאוד משמעותית בקטע הזה
אבל היה חסר לי הקטע הזה של, נו, לראות את הסדרה.
הסרט ב-ה הידיעה ששלח אותי לקרוא תילי תילים של דיונים באינטרנט
היה דוני דרקו
והוא עדיין עושה לי את זה כל פעם.
סרט נפלא.
והמלצה חשובה למי שעוד לא ראה- בשום פנים ואופן אל תראו את גרסת הבמאי!
אולי רק אחרי שראיתם את הגרסא המקורית שלוש פעמים.
שמח להסכים איתך על הכול הפעם!
לרוב התגובות שלי לסרטים הפוכות לחלוטין משלך, אבל הפעם צודק בכל מילה ושמח שכתבת את מאמר הדעה הזה, כי הוא מאוד נכון ואקטואלי! זה גם בא במקביל למה שכתב עופר ליברגל על היעדר החשש שלו מספויילרים ונראה שיש הבדל גדול בין קראפט של כותבים מיומנים שיודעים איך להשתמש באופן סיפור הסיפור להעברת החווויה השלמה, לבין כלים למשוך את הצופים שריקים מתוכן
הסרט הראשון שראיתי שהתעסק במשהו דומה
היה אינטליגנציה מלאכותית (אני חושב שזאת היומית הרלוונטית, אבל הלינק שבור), שכחלק ממסע הפרסום שלו היה צריך לפתור חידה דרך האינטרנט. זה היה עשוי רע ואף אחד לא זוכר מה היה שם, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שזכור לי שהיה משהו שאפשר לחקור על הסרט לפני שהוא יצא.
בדוגמא של אדגר רייט
לא נתת דוגמה… איזה סרט זה? שוטרים לוהטים? כדאי לרשום.
כל טרילוגיית הקורנטו
ובשלישי זה כבר היה בעיה כי זה היה ברור מדי ועזר לנחש מהלכי עלילה משמעותיים מראש.
כן, למרות שהוא עדיין הצליח להחמיק כמה דברים יפים בנושא הזה
(שמות הפאב, נניח)
לא כל כך בטוחה למה הכוונה ב "סרטי רדיט"
כי כל הסרטים שניתנו פה כדוגמא לסרטים מוצלחים כאלה (כמו דוני דארקו ומלהולנד דרייב, ואבודים יותר מהכל) הם סרטים ששנאתי בכל נים מנימי ליבי. באמת, סבלתי מכל רגע, מי בכלל יכול היה לחשוב על צפייה חוזרת?
עכשיו, באופן עקרוני אני מאוד אוהבת סרטים שיש בהם עוד נדבך שניתן לדון עליו, רק שמילת המפתח היא *עוד*. אם מה שיש על המסך זה מן משהו שנראה אומנותי/פסיכי/חסר פואנטה ואז אני צריכה לראות את זה עוד פעמיים כדי להבין מה רוצים ממני, אני לא באמת אטרח לראות את זה פעם ראשונה.
השאלה היא האם יכול להיות מצב שהסרט גם יעמוד בצפייה ראשונה כסרט סבבה, וגם כשנכנסים יותר לעומק אז רואים נדבך נוסף.
אני לא כל כך מבינה מהכתבה אם החוש השישי ומועדון קרב נחשבים כאלה, אבל אם כן, אני חושבת שהחשוד המיידי היה שם לפניהם, ושם יש הרבה הרבה יותר מה לנתח לעומק, ובאמת אפשר לדבר על שכבה נוספת של הבנה אחרי שיודעים כבר מהו הסוף.
(*מסייגת לגבי סרטים של אדגר רייט שלא יצא לי לראות עדיין).
טוב, עבורי הסרטים האלה עברו גם בצפייה ראשונה כסבבה
אז אני מניח שאני לא האדם הנכון לשאול.
לגבי שאלת ההגדרה – אני חושב שהם קצת מוקדמים מדי בשביל להיחשב כאלה, אבל הם בהחלט פרוטוטיפ (ואני מתחיל מהם כי נראה שמהם זה ממש הפך לתופעה. סרטי טוויסט היו לפני, כמובן).
מבחינה עלילתית
מלהולנד דרייב וחברים – האם באמת אפשר להגיד עליהם שיש להם עלילה קוהרנטית בפעם הראשונה?
אני מבינה שיש אנשים שסרטים שהם סוג של חלום הזוי עובדים להם טוב – וזה סבבה, מקבלת. אבל זה מאוד מאוד שונה ממועדון קרב והחוש השישי שהעלילה הבסיסית שם מאוד ברורה, זה הפתרון העלילתי שמקבל משמעויות נוספות בצפייה חוזרת.
וממה ששמעתי על הסרטים של אדגר רייט (שוב, לא צפיתי, אז אני לא יודעת), גם אצלו זה יותר סרטים מהסוג השני, אז אני לא כל כך מבינה מה צריך להיות כדי שסרט יוגדר כסרט רדיט.
אני לא חושב שהחלוקה היא מבחינת עלילה קוהרנטית כן/לא
"תורשתי" ו"מידסומר", נניח, הם מאוד קלים להבנה. בהחלט יש סרטים שמורידים מהקוהרנטיות (הראשונית) שלהם וסומכים על כך שהם החביאו דברים, אבל זאת החלטה אחרת שפחות מזיזה לי, כי אני לא חייב קוהרנטיות כל עוד אני מרגיש שיש אמת כלשהי (גם אם נזילה) בסרטים האלה. אני לחלוטין מסכים שהם צריכים לעבוד בצורה כלשהי, ואין לי שום תלונות על אנשים שלא נתנו צ'אנס שני לסרטים מהסוג הזה (אני אתקן אותם לגבי השאלה האם הסרטים קוהרנטיים או לא (ראי ערך הביקורת המדוברת של דן ברזל), אבל לא לגבי החוויה שלהם).
אדגר רייט, למשל, הוא סופר קוהרנטי.
מבחינתי, עניין סרטי הרדיט הוא בגדול הדוגמאות הרעות לסרטים שמשתמשים ברמזים מטרימים. סרטים שבין אם קוהרנטים ובין אם לא – משתמשים ברעיון הזה בצורה משעממת, גרועה, או כזאת שמתחכמת ומחוכמת בעיני עצמה, אבל לא מוסיפה דבר לסיפור.
כאמור, אני חושב שסרטי עבר לא יכולים להיכנס לקטגוריה כי "סרטי הרדיט" הם סרטים שממש היוצרים שלהם מדברים על סגנון המעריצים הזה ונראה שיש פנייה מודעת לקהל הזה. סרטי טוויסטים, טובים שיהיו ועם כמה רמזים שיהיו – נעשו עם קהל אחר בראש.
אני עדיין לא מבין
אולי כי לא ראיתי את מידסמר והשני שנתת כדוגמא, אבל מה ההבדל בין סתם סרט שיש בו אקדח של צ'כוב לבין סרט רדיט? והאם יש דוגמאות לסרטי רדיט טובים שהן לא מועדון קרב והחוש השישי, כי אם שני אלה הם סרטי רדיט, אפשר לומר שכל סרט\ספר\אופרת רוק שיש בהם רמזים מטרימים הם סרטי רדיט, ואז זה שוב מחזיר אותנו ל"למה צריך את ההבדלה הזאת בין סרטי פואנטה לסרטי רדיט?".
ועוד הערה קטנה, היום בעידן הפוסטמודרניסטי אנשים יכולים ליצור סרטון משכנע מאוד שיסביר איך החמש דקות הראשונות של רובוטריקים מנבאות את הסוף, או לחלופין איך כל סרטי פיקסר מתרחשים באותו עולם (לא יודע אם זה קשור אבל נראה לי שכן), מה שעוד יותר מקשה עליי להבין למה לתחום את זה בקטגוריה של "סרטי רדיט"
לגבי הראשון -
הסברתי פה כמה פעמים. ההבדל בין סתם יצירה עם האלמנט ויצירת "רדיט" היא בדיוק ההתחשבות והמחשבה על הקהל (או יצירת יצירה שנראית כאילו היא חשבה על הקהל הזה) מהסוג הזה.
לגבי השני – אתה יכול לנסות לעשות הרבה דברים, אבל רובם יראו מגוחכים ואף אחד לא ייקח אותם ברצינות. פוסטמודרנה זה יפה והכל, אבל עד לגבול מסוים.
יש את האנשים העירוניים האלה שקונים ג'יפ קולני וגדול
כדי שכולם יראו אותם על הכביש. אני חושבת שאפשר לומר דברים דומים על רוב סרטי רדיט, לפי ההגדרה שלך. הרבה פעמים הם הופכים להצהרת קרב "שלי יותר גדול" ואין מאחוריהם הרבה תוכן.
בסוף, זה לא כל כך עניין של אופנות, אלא של כתיבה טובה. סדרה טובה מספיק מושכת עניין והופכת להשראה לסדרות אחרות. כולם מדברים על ז'אנר ש"חזר לאופנה" ובדרך כלל מחרבים את הז'אנר כמה דקות אחר כך.
מחזקת ומוסיפה
אני חושבת שיש הבדל בין סרטים שכותבים מתוך מחשבה "יהיה מגניב אם נסתיר חלק מהפרטים", לבין סרטים שיש ממש מחשבה על מה משרת את העלילה והפרטים נמצאים שם פשוט כי אחרת העלילה עובדת פחות טוב.
כתיבה טובה כמעט תמיד כוללת בתוכה עוד נדבך שהוא לא ברור לעין, וששמים לב אליו רק בצפיות חוזרות, פשוט כי בלי הנדבך הנוסף הזה גם אם כל הפרטים הטכניים עובדים, הם עובדים פחות טוב…
אני מקשיבה עכשיו לwestwingweekly ואני מופתעת לגלות איך למרות שראיתי את הסדרה כבר עשרות פעמים – עדיין יש שם פרטי מידע שפספסתי (חלקם פספסתי, חלקם פשוט לא הכרתי אז לא ידעתי לעשות את הקישור), שעבור הפרקים הטובים נותנים נופך חדש לפרק, ובאמת מקשרים בין עלילות בצורה שלאו דווקא ברורה בצפייה ראשונה.
סורקין מהיותו סורקין לא טוב בלעשות את זה עונתית, אלא רק לכל פרק בנפרד, גג שניים שלושה רצופים, אבל בתוך הפרק בהחלט יש שם דברים מאוד מעניינים, ומה שהכי מדהים זה לראות איך ניסו לשחזר את זה אחרי שהוא עזב, ולמרות שהפרטים הטכניים הם אותם הפרטים, בהרבה מהפרקים זה פשוט לא עובד, כי בלי הנדבך הנוסף שהוא כאילו נסתר מהעין, דברים פשוט עובדים בצורה פחות חלקה ונראים מאולצים.
אחד הדברים הטובים באדגר רייט
זה לא רק הרמזים שהוא שותל בהקשר של העלילה (“We will have a Bloody Mary first thing”), אלא גם הבילד אפ שהוא עושה לבדיחות. חלקם יותר בולטים, וחלק באמת קולטים רק בצפייה שלישית (“My perfect sunday”).
בקשר למשפחה בהפרעה
תוכל להסביר קצת יותר למה כוונתך?… ראיתי את הסידרה כמה פעמים ולא הרגשתי טוויסטים ורמזים מטרימים
בקשר למלהולנד דרייב, אני דווקא הרגשתי שהגישה החידתית פגמה בסרט. בפעם הראשונה שראיתי אותו לא נהנתי בכלל ולא הבנתי מה רוצים ממני. היו קטעים מגניבים אומנם, אך נטולי הקשר ופואנטה. אחרי שקראתי הסברים ומה קורה הבנתי שזה בעצם סרט ממש מרגש עם עלילה ברורה ומדהימה. ראיתי אותו שוב כשאני מבינה מה אני רואה ומאוד נהניתי והתרגשתי, לכל סצינה הייתה משמעות והכל ביחד היה מהמם חושים. רק לא הבנתי למה היה נזקק כל המעקף הזה דרך האינטרנט וההסברים, כשהיה אפשר לעשות את הסרט טיפה יותר ברור. כאילו הסרט לא סמך על עצמו שאם נבין מה קורה בו לא נאהב אותו כל כך, ויש לחייב אותנו להתעסק בו ולקרוא לוחות זמנים וניתוחים, ורק ככה ממש נאהב אותו.
עוד הבנתי שבהקרנת הבכורה הבמאי חילק דף עם רמזים למה לשים לב בסרט כדי לפענח אותו. אז עכשיו במקום להינות מהאימפקט הריגשי של הסיפור, הוא מצפה מהצופים להתחיל לחפש מאפרות ומפתחות.
אני לא חושב שמלהולנד דרייב היה פועל "בצורה רגילה"
אני בהחלט חושב שזה לרעתו שהוא כל כך מסובך ומרתיע מעצמו צופים, אבל אני חושב שבשביל לספר את הסיפור שלינץ' רצה לספר ולעשות את הדברים שלינץ' רצה לעשות – זאת בהחלט הייתה הדרך.
בנוגע למשפחה בהפרעה, דוגמאות סבירות ניתן למצוא פה: http://mentalfloss.com/article/57200/11-great-moments-foreshadowing-arrested-development
קודם כל אחלה מאמר, תודה.
הייתי רוצה להוסיף שלדעתי כל סרטי נולאן (ובפרט ממנטו) מלאים ברמזים מהסוג המוצלח ביותר, וזאת מאחר ונולאן (שכותב את התסריטים או לפחות מעבד אותם עם אחיו) הוא מהסוג שבונה את התסריט בצורה מדויקת להחריד, כשהוא יודע בדיוק איך הסיפור יסתיים ומה הדרך שתוביל לשם.
זאת בניגוד למשל לטרנטינו, שכדבריו "אוהב לתת לדמויות להוביל את הדרך ולפעמים לקבוע איך הכל יסתיים."
עוד סרט אנדרייטד בטירוף שאפשר להכליל בז'אנר הזה, הוא Predestination.
מי שלא ראה – מומלץ ביותר.
מהסרטים הבודדים שמצליחים עם מעט שחקנים ומעט אקשן אך המון המון 💓 – להעיף לך את המוח לגמרי.
PREDESTINATION היה כל כך ברור ברמזים העלובים שלו שזה היה ממש מביך.
(ל"ת)
לא סרט, ולכן אולי קצת אוף טופיק, אבל הומסטאק.
הומסטאק הוא קומיקס שמדגים בצורה מושלמת איך לעשות (בין השאר) "סרט רדיט". זה סיפור קוהרנטי והגיוני (גם אם ממש מוזר) שמלא לגמרי ברמזים ואנטי רמזים (red herrings), עם ירי של לפחות 10 אקדחים שונים, שאפשר סתם לקרוא ולהנות, אבל הוא גם חידת הגיון עם רובד עצום של משמעות נסתרת שקשורה לעלילה ולנושא, עד לרמה שבה לפרשנות של הומסטאק יש ערך אומנותי בפני עצמה ואנשים עדיין כותבים תאוריות ומוצאים פרטים נסתרים הרבה אחרי שהוא הסתיים.
הדוגמא ההפוכה היא הסדרה אוונגליון
יש שם מלא סימבוליזם, אבל הסימבוליזם לא באמת מסמל כלום, היוצר מודה שאין תשובה אמיתית לשאלות שהוא מציג, אפילו שהוא בעצמו טוען שהסיפור הוא פאזל שצריך לפתור, ובסופו של דבר כל התעלומות והשאלות המטאפיזיות לא קשורות בשום צורה לדרמה ולדמויות, שהן החלק הכי חשוב בסדרה, והיחיד שבאמת עובד.
בתור חובב Under the Silver Lake
אני לא הייתי מודע אפילו לקשקושי הרדיט מסביב לסרט, אבל המסע עצמו, והדמות של גארפילד היו מספיק מצחיקים, מנהים ומובנים בשביל שאהנה מהסרט.
היה לי ברור עוד בזמן הצפייה שיש הרבה דברים קטנים שאני כנראה לא אבין בסוף הצפייה הראשונה, אבל מאחר והתעלומות העיקריות כן נחשפו (או לפחות נגמרו בצורה שרמזה באופן עבה מאד על הפתרון), הסוף של הסרט עדיין היה מספק עבורי. בכללי אף פעם לא היה לי אכפת אם אני לא מבין *כל פרט צפצפון* בעלילה – לפעמים דברים נשארים לא ברורים וזה בסדר, לפעמים זה אפילו מוסיף.
אם מדברים על תיאורתיקנים ברדיט ועד סדרות טלוויזיה – אני חושב שהן הנפגעות העיקריות בתחום*.
בגלל שהעלילה מחולקת לכמה חלקים, יש לצופים הזדמנות לעלות לאינטרנט באמצע הסיפור ולכתוב תיאוריות מפורטות על מה שהם חושבים שיהיה הסוף שלו, עוד לפני שהסוף הזה שודר. וכמובן, לפעמים הם באמת צודקים, מה שמשאיר את היוצרים בבעיה: הם תכננו טוויסט, אבל עכשיו האינטרנט כבר יודע על הטויסט, מה שאומר שהוא מאבד את הshock value, מה שיגרום לכך שאנשים לא יעשו memes של כמה הטוויסט הפתיע אותם – ואז כבר מה שווה בכלל לעשות סדרה?
זה מוביל לכך שיוצרים בימינו אקטיבית משנים באמצע הכתיבה את הסוף שהם תכננו, רק כדי להפוך אותו לפחות צפוי. זה קרה בווסטוורלד (ששינתה את אחד הפרקים בגלל שרדיט עלה על מה שיקרה בו), ואני 99% בטוח שזה היה חלק מתהליך הכתיבה של העונה האחרונה של משחקי הכס, שבמהלכה היוצרים דיברו רבות על כמה שהם רוצים ליצור סוף "לא צפוי".
עכשיו, אם העלילה בונה לסוף מסויים, אבל אז ברגע האחרון הוא מוחלף כי הוא צפוי מידי, זה הופך את כל העלילה לחסרת פואנטה ולא הגיונית. סוף צפוי זה לא הדבר הכי גרוע בעולם, וזה הרבה יותר טוב מאשר סוף לא צפוי ולא מספק.
*כמובן שסדרות הן קורבן של הדבר הזה רק אם היוצרים באמת נבהלים ומשנים את התכניות שלהם רק בגלל שרדיט עלה עליהם. תסריטאי טוב יידע להגיד שלא אכפת לו אם האינטרנט יודע מה עומד לקרות, ושסוף קוהרנטי עדיף על סוף מפתיע.
אני ממש מבולבל
קראתי את הכתבה פעמיים, וגם את רוב התגובות, ואני עדיין לא ממש מבין מה זה סרט רדיט. זה סרט שיש בו טוויסט עם רמזים מטרימים? אם כן למה צריך מונח חדש בשביל זה? או שאולי מדובר בסרט שיכול להיות בו רמזים ואיסטר אגס אבל לא חייב שיהיה לו טוויסט? לא מצליח להבין. האקדח של צ'כוב קיים כבר הרבה זמן אז למה צריך מונח חדש, ולמה זה רע שיהיו בסרט איסטר אגס? ובכלל, כל הניתוח הזה יוצא מנקודת הנחה שכוונת היוצר חשובה, והאמת שזה לא תמיד נכון, בטח לא בימינו.
אם הבנתי נכון, אפשר לומר שאבודים היא כמו סרט רדיט? כלומר יש הרבה רמזים פזורים שאנשים מנתחים אבל אין להם שום מטרה בטווח הארוך?
גם אני מבולבלת
גם אני לא ממש הבנתי, או אולי הבנתי רק חלקית. אני רק יכולה להגיד שבגדול, ככה אני רואה את זה:
אם אתה מסתכל על שתי הקצוות של הדבר הזה – זה כמו ההבדל בין לשתול עשרות בימי פסחא בסרט לבין רמזים אמיתיים בעלילה שמבינים רק בסוף או בצפיה חוזרת, כמו בסיפור בלשי מוצלח למשל. כל פעם שצץ סרט חדש של מארוול עשרות (לפחות) סרטוני וידאו צצים ביוטיוב כמו פטריות אחרי הגשם, ומראים לך את הפריט הזה שהם ראו באיזה פריים בסרט ועל סמך זה מעלים השערות לגבי מה זה אומר לגבי סרטים עתידיים וכו'. רואים בובה קטנה של האווארד או איך שלא קוראים לו יושבת על שולחן העבודה של מישהו? אולי זה אומר שהוא יופיע בסרט הבא! רואים מרחוק איזה לוח מטרה בצורת המגן של קפטן אמריקה עם כמה חצים עליו?אולי זה מבשר על מותו הקרב של הקפטן! (הדוגמאות כאן הן סתם פיקטיביות כמובן.) ואז יש לך גם את כל הסרטונים שהולכים אחורה ומראים איך הרמזים ביכול האלה ששתולים בסרט מסוים ניבאו דברים שהתרחשו בסרט שאחריו, ונכון שזה מגניב, איך היוצרים חשבו על כל פרט ושתלו רמזים בסרט שרק צופים חדי עין יגלו? לא, זה לא מגניב כי אלו לא באמת רמזים, אלו סתם דברים שהיוצרים הכניסו לסרט כי זה מגביר את הדיבורים סביבו וזה כאילו מתוחכם ומגניב וזה הדבר שהכי קל לעשות – בפועל ברוב המוחלט של המקרים אין לדברים הללו שום משמעות, וגם אם יש אין להם שום משמעות אמיתית לגבי העלילה.
מנגד יש סרטים שבהם יש רמזים שרק בסוף הסרט אתה מבין אותם, או רק בצפיה שניה או שלישית. יכול להיות שאז לא תבין איך לא הבנת לאן הסרט הולך קודם, הרי הכל כבר נמצא ברמזים האלו (ויכול להיות שלא; לא תמיד אפשר להבין כשאין לך את כל המידע). לרמזים האלו יש רלוונטיות אמיתית לעלילה. לפעמים יש איזה טוויסט בעלילה שכאשר אתה חוזר אחורה, אתה רואה פרטים ואירועים שבאמת מתאימים לטוויסט הזה, הם פתאום מובנים או מקבלים משמעות אחרת. וכו' וכו'. אילו רמזים מטרימים וזה יוצר באמת עלילה מתוחכמת ו/או מגניבה.
כמובן שתיאורטית שני הדברים יכולים להתקיים במקביל אבל אני חושבת שבפועל זה לא קורה הרבה. היוצרים בדרך כלל מפנים את המשאבים שלנם לכאן או לכאן. בעיני כל הכאילו-רמזים הללו הם סתמיים ומשעממים ובאים לחפות על חוסר תחכום בעלילה.
אלו, לפחות, שתי הקצוות, אני מניחה? מודה שגם אני לא הבנתי ממש למה הכוונה במאמר ובתגובות, הרבה מהדוגמאות שנתנו כאן נראות לי אפורות ומעורבות או לא קשורות לעניין. לא הייתי מכניסה את מועדון קרב כאב טיפוס בכלל, למשל.
נ.ב. כואבת לי הבטן ובגלל זה לא התיישבתי ליד מחשב אלא אני נשכבתי לי וכתבתי בסמארטפון, אבל ת'כלס אני חושבת שלשבת עם כאב בטן רציני כבר היה פחות עינוי. הכתיבה בנייד הרגה אותי לגמרי הפעם.
הממ
אין ספק שהאינטרנט השפיע על הדרך שבה יוצרים סרטים אבל אני חושב שאפילו בספרות אפשר למצוא ספרים מהסוג הזה, הרבה לפני שהאינטרנט היה קיים. כתיבה גרועה זה לא המצאה של העשור האחרון, וגם לא כתיבה מתחכמת. אנחנו מכירים את שרלוק הולמס כי הוא כתוב טוב כל כך שהוא שרד את מבחן הזמן, אבל אני בטוח שהיו עוד עשרות ספרים שניסו לחקות את מה שהוא עשה בהצלחה פחותה בהרבה…
אני לא מבין למה צריך לתייג את זה מחדש… הרי כשטרנטינו יצר את ספרות זולה הוא כבר צחק על הטרופ הזה של פרטים שנראים חשובים אבל אין להם בסוף שום חשיבות (מזוודת המקגאפין) וזה הוביל לשורה של תאוריות שבהן מפרשים כל מיני פריימים בסרטים שלו כדי להוכיח כל מיני דברים (רד פיש צחק על זה גם בזמנו כשיצר תאוריה שמסבירה איך ספרות זולה הוא פריקוול ליקום של מארוול). האם יש סרטים וסדרות שעושים את זה, שותלים פרטים רק כדי שיהיו פרטים? ועוד איך. אני לא מבין למה זה חדש. נראה לי שזה קיים לפחות מאז שביקורת הספרות קיימת.
הכוונה כאן (אלא אם כן פיספסתי בענק)
היא למקרים בהם הפרטים כן משפיעים על העלילה, לא למקרים בהם מעמיסים על העלילה כדי לבלבל את הצופים.
מועדון קרב לגמרי שם, כל הסרט מלא בפרטים שמרמזים על הסוף, אבל לא תראי אותם אם לא תחפשי אותם (או אם את הפנומנית האחת ששמה לב לפרטים הקטנים). בגלל זה הסוף של הסרט הצליח להפתיע אנשים, כי לא חיפשו טוויסטים מהסוג הזה. בשום שלב אין אינטראקציה מעורבת של בראד פיט, אדוארד נורטון ואדם שלישי. או שהם מנהלים שיחה בינהם, בלי קהל, או שאחד מהם מתקשר עם החוץ והשני שקט בצד, אפילו שנוכח. בשום שלב לא ניתן שם לדמות של אדוארד נורטון, וזה פרט שרוב האנשים אפילו לא שמים אליו לב בצפיה ראשונה. כשהוא מחפש קבוצות תמיכה בתחילת הסרט, הוא מסמן כמעט כל קבוצה קיימת, חוץ מקבוצת תמיכה לאנשים שסובלים מפיצול אישיות.
ההבדל בין שנת 99 לשנת 2019, שאז היה אינטרנט עם צליל חיוג, ואם היתה שיחה ממתינה הוא היה מתנתק. הכי רחוק שהיה אפשר להגיע באינטרנט היה לוח מודעות, שפעל בערך כמו לוחות מודעות לא וירטואליים. היום יש רדיט ועוד כל מיני קהילות אינטרנט דינמיות, אז מה שפעם היה אובססיה שטותית של משוגע לדבר (ניטפוקים) הפך לתופעה חברתית. כשאיש אחד יושב בבית ומסמן קטעים מוזרים, הוא לא יגיע רחוק. כש10 אנשים משווים ממצאים, יש הרבה פחות סיכוי שפרטים יתפספסו. כשמדובר במאות ואלפים, שיכולים לתקשר מכל מקום בעולם, ולהוסיף עוד ועוד מידע, זה כבר הופך לסוג של ספורט. תחרות אגו בין הצופים לבין עצמם ונגד היוצרים שמנסים להטמין עוד ועוד הקשיות. ובשלב מסויים זה מתחיל להיות מֶההה
הבנתי
ואין ספק שהאינטרנט השפיע על הדרך שבה אנחנו צורכים סרטים. אישית אני חושב שעוד קצת מוקדם להאריך איך וכמה, אבל ההגדרה הזאת של "סרטי רדיט" מקובלת עליי
עדיין לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף
…אבל האמת שאני חושדת שאני פשוט לא צופה מספיק בסרטים ובסדרות כדי להבין במה באמת מדובר. כי האמת היא שאני לא צופה בהרבה סרטים וסדרות, עד כמה שלא נעים לי לומר את זה בפורום שמיועד לחובבי סרטים (ולאחרונה יחסית גם סדרות)…
מעניין. אולי המשמעות של יצירה, יוצר וקהל משתנה היום מול עינינו
סרטים כאלה שבהם מפוזרים ממתקים קטנים למוח תמיד משכו אותי. בעיקר סדרות טלוויזיה, האמת, שבהן יש יותר הזדמנויות ליוצרים להשתולל עם הניסיונות, להיכשל ולהצליח. אבל בזמן האחרון זה באמת מוגזם. אני מרגיש שאני צופה בתמונה של הצעת הגשה של עוגה על האריזה שלה. כל המרכיבים שם, התוצאה הסופית ברורה לי, אבל אני זה שמערבב ואופה ומוסיף תבלינים ומוציא ומקבל תוצאה סופית שהיא בסופו של דבר אינטרפטציה שלי, יצירה שהיא לא פחות שלי משל היוצרת או היוצר. עבודה עם סמלים ורמזים מטרימים שמוצפנים ביצירה צריכה להיעשות בזהירות ולהיטמן בשכבות בתוך הסרט. אמשיך את דימוי העוגה: את התבלינים לא צריך להוסיף רק אחרי האפיה, אלא במהלכה, כך שייטמעו עמוק בתוך שכבות העוגה, בכל אחד מהרבדים שלה. לא רק בבצק מעל, אלא גם בתוכו, עמוק, באופן שמקשה להפריד ביניהם, כך שהם הופכים לבלילה אחת. לפעמים זה כיף. כאדם שמנסה לפתח את היצירתיות שלו, אני לוקח חורים בעלילה, מחבר אותם עם כל הרמזים שהיוצרים הטמינו ביצירה, ומנסה להבין לא רק למה התכוון המשורר, אלא ממש איך העולם שהוצג לי עובד, או אמור לעבוד. זה מוביל אותי לכתוב ממש תסריטים בדמיוני, שמשלימים את הפערים. אבל זה ברור לי מתי זו בעיקר המצאה שלי ומתי זו עבודה מכוונת של היוצרים. וכמעט תמיד זו המצאה שלי. וזה בדיוק מה שהוגדר כאן במדויק כ"סרט רדיט", אם הבנתי נכון. כשהרמזים מפוזרים לכל אורך היצירה, והם מוקד תשומת הלב. לא העלילה, הדמויות, הצילום וכו'. הם מושכים את הצופה וגורמים לו להרגיש חכם, מחניפים לו קצת לאגו, וממשיכים הלאה לרמז הבא, שעומד כמעט מנותק מהקשר לסיפור שבא לפניו.
אני בטח לא מיוחד בחיפוש שלי אחר סיפור שלם. כבני אדם אנחנו מחפשים באופן אקטיבי, בדרך כלל לא מודע, אחר נרטיב שלם, וכשהוא לא מוצע לנו, אנחנו או שוברים את הכלים לחלוטין ובורחים או בונים תילי תילים של פרשנויות שמסתדרות עם מה שסיפרנו לעצמנו. וזה בטח לא חדש. סיפורים עתיקים, בעיקר מיתוסים, לא נכנעו לרצון שלנו להמשכיות נרטיבית שלמה וסגורה. סיפורי התנ"ך מלאים בסתירות בפרטים שמופיעים בהם וזה לא הפריע לאף אחד. כי מי שלא מחפש את הסתירות לא רואה אותם. יש שם סיפור שמישהו רצה לספר, והוא זה שבולט לעין, כי זה מה שהקוראים מחפשים, וזה מה שהכותבים (או העורכים הסופיים) ביקשו להציע לנו. אני חושב שההבדל היום הוא שחלק מהיוצרים כבר לא מנסים להציע לנו את הסיפור השלם הזה, אלא רק הצעה לסיפור או סיפורים, כך שסתירות וחריקות ממה שאנו מדמיינים כסיפור הזה, בולטות יותר.
אבל אני אופטימי: כשזה מצליח, זה מעולה. כשאין חריקות, או כשהן לא בולטות, הקהל הופך להיות שותף ליצירה, ויכול לבנות נרטיב שמתאים לו כמעט כמו כפפה ליד, ומתאים לסרט, כמו שנרטיב אחר של מישהו אחר מתאים לו.
שימו לב אף אחד מהרמזים הזכורים ..
לא היה קשור להמשך.
לא היה איזכור לכריתת דגדגן אבל במפורש ראינו ציור קשה על כך.
לא ראינו שאכן אוכלים גופה לא ממש טעימה אבל נרמז על כך.
אז שזירת הרמזים היה מ ב ל ב ל ת ולכן לא דומה לז’אנר
האקדח המעשן שבמערכה הראשונה.
וזה למה לא אצפה בעונה השלישית של "ווסטוורלד"
"ווסטוורלד" של העונה הראשונה הייתה מגניבה, והפתרון אכן שפך אור על מה שראינו ושיפר אותו, אך היא הייתה טובה גם לפני כן.
העונה השניה כל-כך ניסתה להיות מתוחכמת, שהיא הפכה לחידת היגיון, ורוב הזמן כבר קשה לזכור מה קרה ומה מוביל למה. אתה רואה אנשים עושים דברים אבל לא זוכר מתי ולמה. למי יש זמן להתחיל לעשות סדר בבלאגן הזה.
ואפילו עוד יותר גרוע – "Dark". נהניתי מהעונה הראשונה, אבל העונה השניה כבר כל-כך מבולבלת בין תקופות ואירועים שאני כבר לא מסוגל לעקוב.
אני לא חושבת שאצפה בעונה הבאה של ווסטוורלד, אבל אני מעריכה את היוצרים
בעונה הראשונה היה איזשהו פגם באופן שבו ערכו את הסידרה, כי די מהר אנשים עלו על הדברים העיקריים. אני אומרת אנשים, ולא הפנטים של רדיט, כי גם אני קלטתי כמה קטעים שם. משהו לא הסתדר לי ואיכשהו האופציה שיש שם כמה סיפורים מזמנים שונים שרצים במקביל התחילה להדהד לי בראש, ונמצאו אישושים והוכחות ברשת.
היוצרים ממש לא הסתירו את אכזבתם מהגילויים של הצופים, הם בכלל רצו לכתוב סדרת טוויסט, כזו שבפרק האחרון תבין שאתה באיזשהו מיינדפאק ותרוץ לצפות בה מחדש ולקלוט את כל הדברים הקטנים.
אני חושבת שהם בחרו בצעד נכון לעונה השנייה, הבינו שלא יצא כמה שהם התכוונו, לקחו את הטוויסט שנפל עליהם והשתמשו בו. "רוצים חידת הגיון? ניתן לכם אחת". לעונה השניה כל הצופים הגיעו מוכנים לשחק ב'הרמז', וגם הכותבים כבר כיוונו לשם את העלילה. אני מאוד מעריכה את הנכונות שלהם לשנות את הניואנס כדי להתאים לקהל שלהם.
אני חושבת שכמו הרבה ממאוכזבי הסידרה, קצת קיוויתי למצוא שם טיפה יותר עומק רגשי וזה לא היה שם. בצד של סגירת הסיפור היו כמה פתרונות שמאוד לא אהבתי ברמה האישית, אבל אני מעריכה אותם גם על כך שברור שהסיפור נכתב באופן כרונולוגי, כדי שאשכרה יעבוד, ואז חולק מחדש לפרקים, כדי שיהיה בקונספט של קפיצות בין נקודות שונות.
לצערי בשורה התחתונה אני מסכימה איתך, הסידרה הלכה למקום שפחות מלהיב אותי. לא יודעת אם כן או לא אצפה בה, בטוח שלא אתאמץ עבור זה.
מצד שני, כבר שבוע שאני באפס צפיות כי אין מה (ניסיתי איזו סידרה סינית אמריקאית הזויה בנטפליקס, אבל זה הולך ומדרדר מפרק לפרק, אפילו לי יש סטנדרטים מינימליים)
אז לא לצפות ב"המתנקשים"?
בקושי שרדתי פרק ראשון.
יש לי הרגשה שזה הולך להיות נפוץ יותר ויותר: ערכי הפקה בשמיים, עלילה בקנטים.
עם מלחמת הסטרימינג שמתחוללת יש כזו דרישה לתוכן שמאפשרים דברים שפעם היו מוותרים עליהם. על כל סדרה מעניינת שנזכה בה, נקבל עשר חסרות מעוף (או סתם גרועות, אני מסתכל עליך "המסדר").
אני קורא הרבה על ההשפעה של פטירת העורכת הקבועה של טרנטינו על אורך ומיקוד סרטיו וזה שאין מי שיאמר לו "עד כאן".
אז עכשיו אנו מקבלים זאת בכמה סדרי גודל יותר…
מאוד מומלץ לא לצפות בה, זה ממש רע
הדיאלוגים, המשחק, הדיאלוגים, אפיון הדמויות, העלילה… בהתחלה חשבתי שזה ז'אנר חדש בנטפליקס שפונה לבני נוער, אבל ככל שאני נתקלת ביותר ג'אנק אני תוהה האם בני נוער הם ישויות ללא סטנדרטים. זה כל כך לא טוב, פשוט לא טוב.
בחיי שאני לא מבינה, נטפליקס שמים כל כך הרבה כסף על כל סידרה. שישימו 7% מתקציב הסדרה בצד ויקחו תסריטאי איכותי. עדיין ישאר טונה של כסף להפקה.
לא יודע אם זה קשור
אבל אני מוצא שאנשים שהם לא חובבי טלוויזיה ורואים הרבה סדרות יאהבו את סדרה X הרבה יותר מאשר שועלי טלוויזיה וותיקים. לצופה הקז'ואלי בית הנייר היא מדליקה וחדשנית, אבל אני ראיתי את הטרופים (ובחלק מהמקרים העתקות חסרות בושה) שלה בכל כך הרבה דברים אחרים שזה די מביך אותי לפרקים.
אבל אני חושב שערכי הפקה זה מאוד מאוד משמעותי עבור צופים מזדמנים, בטח בעידן הזה שכל הסדרות מתחרות על זה. אבל אני מניח שיגיע הרגע שבו נהיה באיזה גבול, כלומר שלב שבו הגבול ברור וסדרות טלוויזיה לא יחצו אותו, בין אם בגלל תקציב או סיבות אחרות (יכול להיות שמשחקים הכס כבר סימנה את הגבול הזה, וכל הסדרות עכשיו שואפות אליו אבל לא ממש מגיעות אליו), ואז היוצרים יצטרכו עוד דרכים לגרום לאנשים לרצות לראות דווקא את הסדרה שלהם
תראה, אני צופה עם מעט מאוד סטנדרטים
יש יצירות עם ערכי הפקה גרועים ועלילה בינונית שאני יכולה לצרוך באושר רב, אפילו מלא מעט ז'אנרים.
ואני חושבת שדווקא ערכי הפקה (אני מנחשת שאנחנו מתכוונים לויז'ואלס) הם שניים למשחק, עלילה ותסריט. ואם מדובר בסידרה בשפה שאני לא דוברת, אם העלילה טובה כניראה שהתסריט יעבור מעלי (הרבה פולנים מתלוננים על 1983, אני מחכה בקוצר רוח לעונה השניה).
דוגמה קלה: יש המון סדרות בנטפליקס שמתעסקות במסע בזמן או עיקום הזמן בצורה כזו או אחרת. היו 2-3 ממש מצויינות, עוד כמה סבירות עד בינוניות. מרובן נהניתי למדי, גם מכאלו שאני לא ארוץ להמליץ עליהן (נגיד זאת עם השוטרת שמדברת במכשיר קשר עם האבא המת שלה, או הזאת עם ההסטוריונית שנוסעת לתקן את העבר- שזה ממש שיט טהור).
וגם עם הסטנדרטים הירודים האלו, יוצאות סדרות שהן פשוט זילזול בצופים. מה שמחרפן אותי באמת שניכר שהשקיעו הרבה כסף באפקטים, אז למה לא להתאמץ עוד טיפה ולתת תסריט סביר?
הבעיה ב"המתנקשים" היא לא העובדה שאין שום דבר מקורי בעלילה (הנבחר, קונפליקט בן-אב, חברות תנצח הכל, שוטרים מושחתים ופושעים טובים, קללה עתיקה ושיגעון, נבואה עתיקה). הבעיה שלוקחים את כל התוכן הזה שנכתב כבר מיליון פעמים בעבר, ואפילו לא מנסים לעשות ממנו משהו מעניין. כן, יש סיבה שאותן קלישאות חוזרות בכל סרט/סידרה אי פעם, וזה בסדר ואפשר להנות מזה. רק שקיבינימאט, תכתבו את זה בצורה חצי סבירה.
*** אגב, חוזרת וממליצה על 1983 (בנטפליקס), אפילו די מתאים לדף הזה. דיסטופיה של היסטוריה אלטרנטיבית שמציעה מבט מיאש ומפחיד על משטרים אפלים ועל ההבדל בין מרד של דור 1 למרד של דור 2 להפיכה שלטונית.
הסידרה עמוסה בפרטים שרומזים על העתיד לבוא, אבל לא משום שהיא מחביאה מהצופים מידע. כלומר, התעלומה שבמרכז מתבהרת בקצב שלה לאורך הפרקים, אבל בעיקרון הרוב גלוי ואין פה המצאות חדשות בנוגע לאופן בו משטרים פועלים. הצפיה השניה עזרה לי למקם דברים קטנים שפיספסתי בצפיה הראשונה ולכן היתה מרתקת.
אני לגמרי איתך
מבחינתי ערכי הפקה שווים לתחת אם זה לא מגובה בתסריט ודמויות (ורק אחרי זה עלילה וכל השאר). אני גם מוצא שסדרות עם נקודת מוצא (Premise) מאוד טובה וביצוע מעאפן לא מעניינות אותי בכלל.
אני יכול להנות מסדרות חצי אפויות אם התחברתי לדמויות והזדהיתי עם חלק גדול מהן, אבל אם לא מעט מאוד דברים ימשכו אותי להמשיך לצפות
תמיד לא היו סטנדרטים
פשוט בעבר לא היה מבחר כל כך גדול, והיה קשה הרבה יותר לראות את חוק סטרג'ן בפעולה.
לגביי ווסטוורלד
את עונה 2 ראיתי בלי להיחשף לשום דיון או פרשנות חיצונית (כי בעונה הראשונה זה ממש הרס לי), ולדעתי הכל שם הסתדר עד נקודת הסיום.
זו כן סדרה שבה צריך לקבל שלא הכל יהיה ברור בצפייה הראשונה, אבל מבחינתי כל עוד הכל מתיישב באופן הגיוני עד סיום העונה, אני מוכנה לחיות עם קצת חוסר וודאות ושאלות פתוחות.
נראה שעונה 3 תהיה די שונה משתי העונות הקודמות עכשיו כשיצאנו מהפארק, ואני דווקא מצפה לה מאוד.
את דארק עוד לא ראיתי אבל שמעתי דברים טובים.
ראית את הטריילר השני?
או שיש מכונת זמן, או שחוזרים לפארק
בלייד ראנר!
ממש לא מובן לי איך לא מצא דרכו לרשימה. יש הרבה רמזים לגבי זהותו של #####
כשיש ויכוח עד כמה מדובר במשהו מכוון או לא
(רידלי סקוט אמר שזה מכוון – אבל הוא אמר את זה הרבה *אחרי* שהתיאוריות האלה התחילו להתרוצץ; בנוסף, חלק מהותי מה-"רמזים" לנושא נבעו מהעובדה שסצנות שלמות בסרט לא צולמו מחוסר תקציב)
בלי קשר, אגב, "בלייד ראנר" הוא סרט שאפשר להסיק *המון* מצפיות חוזרות בו
אבל פחות על העלילה או אפילו הדמויות ויותר על העולם שבו הוא מתרחש. הסרט הזה הוא ככל הנראה הדוגמה המושלמת לאיך בונים עולם עתידני על המסך שיוצר רושם שהוא קיים הרבה מעבר למה שנראה.