במקור: Red Dragon
במאי: ברט ראטנר
תסריט: טד טאלי
על פי ספרו של תומאס האריס
שחקנים: אדוארד נורטון, אנתוני
הופקינס, רייף פיינס, הארווי
קייטל, אמילי ווטסון
חניבעל לקטר, הפסיכיאטר שאוהב להיכנס לעורם של מטופליו, מילולית, חוזר בסרט שלישי בסדרה. והפעם, כיאה למגמה החדשה בהוליווד, בסרט שהוא פריקוול לעלילות הקודמות של לקטר בקולנוע.
לאילו ביניכם שטרם התנסו מנפלאות הבשר הלבן האחר, קצת על התופעה ששמה לקטר: ד"ר חניבעל לקטר היה פעם פסיכיאטר מתורבת ומשכיל, שנעזר באינטלקט המרשים שלו כדי לסייע למשטרה ביצירת פרופילים נפשיים של רוצחים. כל זאת עד שלקטר גילה כי הוא אוהב בני אדם אפילו יותר ממה שחשב. כלומר, לאכול אותם. כפי שאתם יכולים לנחש, הגילוי שדרכו של ד"ר לקטר לפתור את הבעיות של מטופליו היא על ידי עריכת אנליזה לאיבריהם הפנימיים, לא סייעה למוניטין של הקליניקה שלו בקרב הציבור.
'דרקון אדום' מתחיל בתיאור תפיסתו של לקטר על ידי סוכן האפ.בי.איי. וויל גרהאם (אדוארד נורטון), אשר נהג לעבוד עמו בעבר. גרהאם הוא פרופיילר, כלומר מי שביכולתו להיכנס לראשם של פושעים כדי להכין פרופיל נפשי שלהם, להבין בעזרתו את מניעיהם ואת תוכניתם, ובסופו של דבר לעצור אותם. אבל הטראומה מהמפגש עם לקטר היתה גדולה מדי עבור גרהאם, והוא החליט לעזוב את השירות ולגור עם אשתו (מארי-לואיז פארקר) ובנו, על חוף ים באי-שם האמריקאי.
הריצו קדימה מספר שנים. לקטר כלוא בתא שנראה כמו שילוב של מרתף מימי הביניים עם תחנת העבודה של עובד ההיי טק המצוי; גרהאם מתקן מנועי סירות למחייתו (זה בטח היה קורס בחירה באקדמיה לסוכנים מיוחדים); ורוצח סדרתי חדש בא לשכונה, ועושה שמות במשפחות אמריקאיות תמימות. וכך מפקדו לשעבר של גרהאם, ג'ק קרופורד (הארווי קייטל), קופץ לבקר אותו, כשבפיו בקשה – שישתמש בכישוריו המיוחדים כדי לסייע להם לעצור את הרוצח החדש. לאחר לא מעט לבטים גרהאם מקבל עליו את המשימה ופותח בחקירה משלו, שכן עמוק בתוכו גרהאם הוא גיבור, אביר של ממש, שלא ייתן לדרקונים, זאת אומרת רוצחים, להסתובב חופשי בעולם, ולסכן משפחות כמו שלו עצמו.
חקירתו של גרהאם מעלה כי הוא מתמודד עם רוצח אכזרי ומטריד במיוחד, בעל חשיבה מיסטית. אלא שבמהרה נקלע גרהאם למבוי סתום, ואז הוגה המפקד את הרעיון הגאוני: מדוע שגרהאם לא ינסה לשכנע את לקטר לעזור להם? הרי בטרם הפך לפסיכופט היה פסיכיאטר מוכשר. העובדה שגרהאם הוא האחראי להימצאותו של לקטר בכלא לא צריכה להפריע לשיתוף הפעולה, נכון? מי שחושב שמדובר ברעיון טוב מוזמן להרים יד. אז נכון, נראה כאילו מדובר באחד הטריקים העלילתיים הטיפשיים ביותר שתסריטאי היה יכול להמציא כדי לשלב את לקטר (שהוא הרי הסיבה בגללה תלכו לראות את הסרט) בסיפור. אבל למעשה ה"טריק" הזה מקורו כבר בספר המקורי, שהסרט הוא העיבוד (השני) שלו, ושנכתב לפני ש"חניבעל לקטר" הפך לשם נרדף לקניבליזם – כך שהפעם התסריטאי יוצא מהעסק בזול.
הסרט אינו מותחן "מי-עשה-את-זה", אלא מותחן פסיכולוגי של "למה-הוא-עשה-את-זה". לכן הסרט מגלה לצופים כבר בשלב מוקדם מיהו הרוצח, אותו דרקון אדום שעל שמו נקרא הסרט (רייף פיינס), ומציג בפנינו את מעשיו הנפשעים והמניעים להם. אולם דמותו של פיינס אינה רעה באופן מוחלט, וחלק נכבד של הסרט מוקדש לנסיונו לחיות חיים נורמליים, לרבות יצירת מערכת יחסים אמיתית עם קולגה עיוורת ממקום עבודתו (אמילי ווטסון), כך שבסופו של דבר הצופה לא יודע איך להרגיש כלפיו – קצת מזדהה, קצת מרחם, קצת נגעל וקצת מקלל.
'דרקון אדום' מתהדר ברשימה מפוארת של כוכבים, שראש וראשון להם הוא סר אנתוני הופקינס, שמגלם את לקטר באופן מהפנט ומחשמל כהרגלו. הופקינס הוא לקטר בכל כך הרבה מובנים, שלא אופתע אם במילון אבן שושן שיתפרסם בעוד מאתיים שנה אמצא תחת הערך "קניבל" את תמונתו של הופקינס. אדוארד נורטון עושה אף הוא עבודה משכנעת בתור הסוכן המיוסר, הנאלץ לחיות עם מראות הזוועה להם נחשף בעבודתו, ועם יכולתו לראות דרך עיניהם של הפושעים אחריהם הוא רודף. למרות שדמותו של גרהאם היא בעלת פוטנציאל נדנוד לא קטן (שיעשה את העבודה ויפסיק להתבכיין!), ייאמר לזכות נורטון שהוא הצליח לגרום לי לסמפט אותו די במהרה.
המפגשים בין גרהאם ללקטר, שספק עוזר לגרהאם וספק מתעלל בו, נותנים להופקינס את ההזדמנות לעשות את מה שהוא עושה כל כך טוב: חניבעל, כתמיד, הוא גאון מטורף, קר רוח ואכזר, המשטה בכולם. עם זאת, הצטערתי לגלות שהפעם בחר הופקינס שלא לעשות את החיקוי שלו למציצת איטריית ספגטי באורך מטר. מלבד זאת, הכימיה בין נורטון להופקינס היא פחות מוצלחת מאשר זו שהיתה בין הופקינס לג'ודי פוסטר ב'שתיקת הכבשים' הזכור לטוב. קלאריס סטרלינג ספק העריצה את לקטר וספק נדחתה ממנו, והשטיקים של לקטר היו עוד טריים; וויל גרהאם, לעומתה, יודע בדיוק מי ומה הוא לקטר, לגמרי לא בוטח בו, ובצדק. אולם אם חפצים אתם במנת הלקטר שלכם תיאלצו להסתפק בכך.
ועוד לא הגענו לסוף רשימת הצוות המכובד: יש לציין לטובה גם את פיינס, שמצליח להעביר את דמותו המורכבת של הרוצח, ולהיות מפלצתי ואנושי בעת ובעונה אחת. קרדיט מגיע גם לווטסון, המגלמת את המושא לחיזוריו של פיינס, אשר למרות היותה בעלת מוגבלות פיסית היא בשום פנים ואופן אינה נכה ואינה חלשה. ומכיוון שמדובר בסרט שאווירה מתאימה בו חשובה מאוד ליצירת חוויה אפקטיבית עבור הצופה, אזכיר את המוסיקה שהלחין דני אלפמן, שמלווה את הסרט כמעט ללא הפסק. למרות שאין בה חידוש, היא עוטפת את המראות שעל המסך הגדול היטב, ואפילו הצליחה להקפיץ את הקהל גם כשלא היתה כל סיבה אמיתית לכך.
'דרקון אדום' דומה יותר ל'שתיקת הכבשים' מאשר ל'חניבעל', בכך שגם כאן הגיבור רודף אחר רוצח סדרתי מטורף אחד תוך שהוא נעזר ברוצח סדרתי מטורף שני, וגם בכך שמדובר פשוט במותחן עשוי היטב. ברור לי שדמותו של לקטר עובדת בעיקר כדמות משנית, שהיא "עזר כנגדו" של הגיבור האמיתי. אם נהנתם מ'שתיקת הכבשים' והתאכזבתם מ'חניבעל', אם אתם רוצים מותחן פסיכולוגי טוב או שאתם שייכים למועדון מעריצי הופקינס, לכו לראות את ה'דרקון'. אתם לא תצטערו.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- הספר – ב'אמאזון'
- הספר – ב'מיתוס'
- אנתוני הופקינס
- אדוארד נורטון
- רייף פיינס
- הארווי קייטל
- אמילי ווטסון
- חניבעל
- תומס האריס – אתר רשמי
- לבשל עם חניבעל לקטר
- פנפיק של חניבעל
- מאורת הדרקון האדום
- הדרקון האדום של וויליאם בלייק
ביקורת ממצה בהחלט.
אם כי רציתי להרחיב בנוגע למספר סוגיות.
לאורך כל הסרט רדפה אותי התחושה שכבר ראיתי אותו פעם. הוא אמנם היה עשוי טוב, ותהליך החקירה של אדוארד נורטון היה מעניין, אבל בכל זאת הרגשתי כאילו זה סרט שנעשה לפני כמה שנים טובות.
ואני לא מדבר רק על השטיקים הלא מפתיעים במיוחד של לקטר. אני מדבר על כל סגנון העלילה ובפרט לקראת סוף הסרט, כאשר משתמשים שם בעיקרון שראיתי בלא מעט סרטים כדי להפתיע אותנו.
אני לא אגיד שלא הופתעתי, אבל מייד חשבתי שהרעיון הזה כבר שחוק ושהיו יכולים לחשוב על משהו יותר מקורי.
אבל אז נזכרתי שוב שמדובר בעיבוד לספר לא חדש במיוחד.
בהקשר אחר, רציתי להגיד גם שמסגרת הזמן הלא מוגדרת לא היתה ברורה לי לגמרי. כנראה שאני צריך לראות את "שתיקת" שוב.
ולסיכום – הסרט הוא לא רע. אהבתי את המשחק של רייף ושל אדוארד, אם כי אמילי ווטסון הרגיזה אותי. לא יכלו לסדר לה משקפי שמש?
מבחינות רבות מצער אותי
שהסרט הזה נעשה עכשיו (לא, את "צייד אדם" עוד לא ראיתי).
בספר, הדמות המרכזית והמעניינת ביותר היא בלי ספק ויל גרהם. ויל גרהם הוא לא רק דמות מיוסרת, הוא דמות שיש בה הרבה שניות. האריס מתחיל לומר בספר הזה את מה שהוא ממשיך לומר ב"שתיקת הכבשים" וב"חניבעל" – צריך רוצח כדי לתפוס רוצח. כדי להזדהות עם רוצחים, להכנס להם לראש, להבין מה מניע אותם ומה גורם להם לרצוח, צריך במובנים מסוימים להיות כמוהם, וזו הסיבה שגרהם מתייסר. לא המראות שהוא רואה בעבודתו, אלא החשש המתמיד שלו מיכולת ההזדהות העזה שלו, וממה שאולי היא אומרת עליו. גרהם נכנס לתוך ראשו של הרוצח, והוא חושש כל הזמן שמא הסיבה שבגללה הוא עושה את זה, זה כי יש להם משהו משותף. בגלל זה נכנס שם כל הסיפור עם פרדי לאונדס (העיתונאי – לא יודעת אם בסרט יש לו את אותו שם).
חבל לי שלקטר מאפיל על גרהם. גרהם הוא בלי שמץ של ספק דמות מעניינת הרבה יותר מאשר קלריס סטרלינג – קלריס סטרלינג שימשה כרקע לתהליך מסוים שעבר לקטר, ואילו גרהם הוא אדם בפני עצמו.
אבל אני אראה את הסרט ואז אני אחליט…
מבחינות רבות מצער אותי
* אולי יש קצת ספויילרים קטנים בתגובה הזאת… אני לא בטוח מה ההגדרות שלכם לספויילר, כבר מזמן הצלחתם לבלבל אותי, אבל אין לי ספק שקריאה פה לא תהרוס לאף אחד את הצפייה.
————————–
תהיה סמוך ובטוח שדמותו של גראהם בסרט לא מתפספסת.
בניגוד ל"שתיקת הכבשים" ו"חניבעל", לקטר הרבה יותר פסיבי הפעם, אולי בגלל שכולנו כבר מכירים את הטריקים שלו, והקהל לא רוצה לראות שוב פעם את שתיקת הכבשים, אלא סרט שיש לו גם רעיון משל עצמו. ובכלל, מאד מעניין לעקוב אחרי ההתפתחות של הדמויות, הן של גרהאם והן של הרוצח, איש הדרקון.
וכן, טוב מאד שהסרט הזה דומה יותר לשתיקת הכבשים, מאשר לחניבעל המאכזב.
למרות שהנוסחה של הסרט דיי משוחזרת, הצלחתי להנות מסרט מתח מצויין שכזה.
בשורה התחתונה: אל תחכו לדי.וי.די. לכו לראות.
לגבי הפסיביות של לקטר,
לאור העובדה שבספר לקטר "כיכב" בתפקיד מינורי ביותר, זה לא מפתיע אותי שבסרט הוא בתפקיד פסיבי יותר מאשר בשני הסרטים הבאים כרונולוגית.
מה שהטריד אותי הוא ההתייחסות אליו בביקורת, שעוררה את הרושם שזה "סרט לקטר", ושהוא נמדד ככזה.
אבל זה אכן סרט לקטר,
והוא אכן נמדד ככזה, והוא הוסרט (מחדש, רימייק או לא רימייק) בגלל הופקינס כלקטר. זה רצוי? כנראה שלא. אבל זאת העובדה. אולי אחרי הכל, יש צדק באולפן הגדול בשמיים, וסרט שנעשה מסיבה משנית שכזו באמת ראוי שיאכזב.
נו, ומה אמרתי בהודעה
המקורית שלי?
שזה מצער אותי.
אבל הוא לא מאכזב.
אלא אם כן ציפית למשהו שיתעלה על 'שתיקת הכבשים' ופורסט גאמפ גם יחד. הוא סרט מספק בהחלט, גם אם לא גאוני. זה שרואים לו ת'שיקולים הכלכליים לא הופך אותו לפחות כזה.
התכוונתי מאכזב כלכלית
מי הזכיר כלכלית?
אבל אם כבר הזכרת את זה, זה נראה כאילו מידת ההצלחה של כל סרט נמדדת לפי הסרט הקודם. 'חניבעל' הצליח מאוד כי כולם זכרו לטובה את 'שתיקת'. עכשיו כולם זוכרים את 'חניבעל', שהיה די גרוע, ובגלל זה לא ממהרים לראות את 'דרקון'.
וכאן אני חוזר להצעה שלי
מלפני שנתיים – לגנוז את 'חניבעל' לאלתר!
וכאן אני חוזר להצעה שלי
לפני כמה דקות קראתי ביקורת על דרקון אדום ב"ידיעות" ב"לילות השבוע"(24 שעות) והייתה שם שורה נהדרת בקשר ל"חניבעל": לא ראוי למאכל אדם – פשוט נהדר.
. בעצם 
פיליפ סימור הופמן
עוד אפרט את דעתי על הסרט בהודעה נפרדת, אבל בינתיים אני רוצה לומר, שדי התאכזבתי שהביקורת, המשובחת בכללה, כלל לא התייחסה לפיליפ סימור הופמן, שמשחק את "ידידו" העיתונאי של אדוארד נורטון בסרט.
הופמן הוא, כרגע, השחקן החביב עלי בהוליווד. סיבה אחת לכך היא השתתפותו בקשת רחבה של סרטים, שהם מהאהובים עלי. אושר, ניחוח אישה, לילות בוגי, מגנוליה וכמובן ביג ליבובסקי. סיבה נוספת תהיה, שהוא פשוט כזה חמוד!
באמת. בד"כ כוכבים הוליבודיים יוצאים בשטאנץ די קבוע, שהופמן לא מתקרב אליו אפילו. הוא פשוט אדם אמיתי מידי. וגם היכולת שלו לשחק גם את האדם הכי חמוד בעולם, וגם את האדם הכי נבזי, היא לא פחות ממופלאה.
ב"דרקון אדום" הוא עושה תפקיד מעולה, בחזרו לדמות הנכנך העצבני שלו, ומשחק בהצטיינות רבה את שק החבטות של רוב הדמויות בסרט. בקיצור, גדול מהחיים, ונהניתי מכל שנייה שלו על המסך.
בנאלי
לא הופתעתי. זה מה שקורה כשלוקחים בימאי של קומדיות אקשן לביים סרט מתח. ברט ראטנר עשה עבודה טובה יחסית (ז"א – לא קילקל יותר מדי) בבניית הדמויות, אם כי כל מבנה העלילה הינו צפוי ומשעמם.
ברגע שרואים את גרהם יושב על החוף עם אשתו והבן שלו, אחרי שאיש הדרקון מבצע את הגראנד פינלה שלו, עלתה בי אותה תחושת כבס שקיבלה גיבוי על ידי ניסיונותיו הפטתיים של קרופורד להזהיר את ויל. כל מי שראה שני סרטים בחייו יודע שסרט לא מסתיים ככה, בלי עימות גורלי בין הגיבור לנבל. 
לדוגמה:
בקיצור, למרות הבנאליות מדובר סרט חביב שלא גורם יותר מדי נזק ל"שתיקת הכבשים" הראשוני והמצוין.
אה...
אתה *מודע* לעובדה שככה נגמר גם הספר, כן?
אז אפילו הספר בנאלי?
מישהו אמר בוב בימון?
האמת היא שלא קראתי אף אחד מספריו של תומאס האריס חוץ מ"שתיקת הכבשים" ככה שאני באמת לא יכול להעיד, אבל אם זה המצב, אז כנראה שהאשמה היא לא בראטנר אלא בהאריס עצמו שכנראה לא מצליח לשחזר את ההצלחה.
להיפך
כלומר, 'דרקון אדום' נכתב לפני 'שתיקת הכבשים', אז אם הוא מוצלח פחות, זה אומר שתומס האריס לא הצליח לשחזר את הכשלון. אה… או משהו. בהחלט או משהו.
אוי, עכשיו כל כך הצחקת אותי...
תגיד, אתה *מודע* לעובדה ש"דרקון אדום" הוא הספר *הראשון* בטרילוגיה, כן? "ראשון" כמו ב"זה שנכתב, התפרסם והפך לרב מכר הרבה לפני ש'שתיקת הכבשים' ו'חניבעל' נכתבו", כן?
לא, סתם כדי לוודא.
המממ
אני לא מבין איך יש פה כך-כל מעט תגובות עד עכשיו. ההסבר היחיד שלי הוא, שמעט מדי אנשים הלכו לסרט הזה. חבל! הוא מאוד נחמד.
באמת. קודם כל, קאסט השחקנים היה נהדר. קאליברים אחד-אחד. לקבץ באותו הסרט את אנתוני הופקינס, הארווי קייטל ואדוארד נורטון, זה כבר הישג לא מבוטל. אגב, הייתם מאמינים שקייטל הוא בן 63? לא הייתי נותן לו יום יותר מ-50.
מלבדם, גם הביצוע הוא מאוד מוקפד. לא הייתי אומר שזאת יצירת מופת, או שראיתי כאן משהו חדשני ומפתיע, אבל זה פשוט קולנוע טוב. סרט שלחלוטין חבל להחמיץ, ולדעתי הוא יהיה הרבה יותר חזק בקולנוע, מאשר בצפיה בטלביזיה.
הדברים שכתבת
הם בדיוק הסיבה שאין פה הרבה תגובות.
כל מי שראה אותו מסכים ש:
1. זה סרט טוב.
2. לא חדשני במיוחד.
3. קיבץ הרבה שחקנים טובים.
4. כל מי שלא ראה צריך לראות.
זהו.
הא! על הפרינציפ לא
אני לא מסכים שמדובר בסרט טוב – מילא שלא הכי התלהבתי משתיקת הכבשים (סרט טוב, אבל לא כוס התה שלי, כנראה), אבל פה מדובר בצליעה של ממש.
אד נורטון נותן את התפקיד הקולנועי החלש ביותר שלו עד כה, לטעמי, ואני עוד מחשיב את עצמי מעריץ וראיתי כמעט את כל התפקידים שלו, מגדול ועד קטנטון. לא שהוא מתבזה, חלילה, אבל ממש היה עדיף בלי. אממה, קשה להאשים אותו – כשהוא נדרש לנהל דיאלוגים ארוכים עם עצמו בחדר ריק, לבצע את כל התעלולים הפסיכולוגיים הכי זולים ולשחק דמות עם עולם רגשי כל כך צפוי שהוא בחזקת לא קיים. מצד שני, מגיע לו שנאשים אותו – הוא הרי ידוע כשחקן שמעורב ביצירת הסרטים ונלחם עד שהם הופכים לסרטים הטובים ביותר בעולם (לפחות אחד מהם), אז למה לא להאשים אותו, בעצם?
גם פיליפ סימור הופמן, עוד שחקן שאני אולי לא מעריץ אבל מאוד (במ' הידיעה) אוהב, בתפקיד קטן יותר, ממחזר כאן שטיקים ישנים ולא ממש מצליח להביא אותה
אבל האכזבה האמיתית היא חניבעל בעצמו. אין להט, אין רגש, אין כלום. רק מאניירות. לך הביתה!
התסריט פאקקט.
הבימוי (תמיד קשה לשפוט בימוי כי זה בערך כמו לשפוט את הסרט, אבל, נו) נדוש.
המוזיקה מעצבנת, אולי אני היחיד ששם לב.
סצינת הסיום צפויה בצורה כואבת, הגם שהנסיון לגרום לחניבעל קשישא להיראות צעיר יותר מאשר בשתיקת הכבשים, אפס, לא מי יודע מה עובדת
הדבר היחיד שעושה את הסרט מעט שווה צפייה הוא אמילי ווטסון ורייף פיינס, בשני תפקידי משנה מ-ש-ו-ב-ח-י-ם, שממש מאירים את המסך בכל הסצינות המשותפות שלהם. בלעדיהם, ובלעדי העובדה שממילא, כפי שציינתי, אני לא הכי משתגע משתיקת הכבשים, בקלות היה אפשר להכריז כאן על אכזבת השנה.
מישהו לא ראה את סמוצ'י?
מישהו לא מבין רמזים?
אקרוסטיכון?
אפשר לשאול מה קורה בסוף?
ספיילר חופשי, לא אכפת לי. ממילא מבחינתי תומאס האריס *האמיתי* זה בספרים.
אוי, נו, באמת.
היה פער של כמה שנים בין פרשת הדרקון האדום לשתיקת הכבשים, שבמהלכו גרהם מספיק להפוך לאלכוהוליסט ולהתגרש מאשתו. מה הקשקוש הזה?
(כן, לפי הספרים, כמובן. אלא לפי מה?)
הקשקוש הזה נקרא
"הוליווד" שחייבת לסיים סרטים במשפט כזה.
(איזה כיף זה לקרוא משפטים שנראים חסרי משמעות ולשם שינוי לדעת מאיפה הציטוט נלקח)
("השחקן", למי שלא ראה)
הא! (בחזרה)
קודם כל, של נעליך מעל רגליך כי ההופמן שאתה מדבר עליו קדוש הוא. אז נכון, שכבר ראינו עושה את תפקיד המפגר. אבל להגיד שזה נדוש או מחזור? תיכף תגיד שבכל פעם שברוס ויליס משחק מישהו לא מגולח, הוא ממחזר? (וברוס ויליס כמעט-תמיד עושה את הדמות הבלתי מגולחת שלו, ובכשרון רב).
אני מאוד נהניתי מסימור בסרט הזה. היה בו את השילוב הנהדר של פיגור עמוק מצד אחד, ורשעות קטנה, ולבין זה שהוא בכל זאת כזה חמוד.
לגבי אדוארד נורטון, אני אשמח אם תוכל להסביר את עצמך קצת, אני חשבתי שהוא היה אחלה. מכל התפקידים שלו, הוא הזכיר לי קצת את התפקיד שהוא עשה ב"אמריקה X", והוא היה נהדר שם.
גג לילד...
ראיתי את הסרט ואהבתי אותו מאוד אבל לא הבנתי את המיסטיות מאחורי הרציחות, למה? ויותר חשוב למה ככה?
בלונדי
טוב, ראיתי את הסרט אמש, זכיתי בכרטיס זוגי חינם מהחידון של ערוץ
שרץ כחודש לפני עליית הסרט למסכים ובישר על שידור הסרט "שתיקת הכבשים" שלושה שבועות מראש, אז חשבתי לעצמי היי יש לי את הסרט וראיתי אותו מספיק פעמים למה שאני לא אתקשר כבר עכשיו ואשמע את החידה? בסוף זה היה "מי מגלם את חניבעל לקטר? א. אנתוני הופקינס. ב. אדוארד נורטון. ג. זאב רווח" או משהו בסגנון. מאתגר.
anywho, לא הייתי סגור על הציפיות שלי מהסרט מאחר ואחראי עליו הבמאי של "שעת שיא" שלא ממש אהבתי (את השני לא ראיתי) ולפי הסגנון שלו לא חשבתי שהוא יעשה צדק עם מה שאמור להיות מותחן פסיכולוגי, ז'אנר שאני מאוד אוהב בקולנוע. לכן גם תהיתי מה יותר יפריע לי בסרט, ראטנר (הבמאי) או הבלונד של אדוארד נורטון. הבלונד ניצח ובגדול.
התסריט היה סביר, גם אם מעט נוסחתי וצפוי.
מה שכן, קיוויתי לקצת יותר רקע על חניבעל לפני שהוא נתפס. למרות שידעתי שזו אמורה להיות רק ההתחלה ושזה קשור רק בעקיפין לעלילה המרכזית של הסרט. פשוט זה קרה קצת מהר מדי. אבל אולי זה בגלל שלא קראתי אף ספר מהטרילוגיה, אולי ב"דרקון" הספר יש אפילו פחות רקע, לא יודע. אבל היה יכול להיות מעניין.
אגב גם אותי וגם את שותפתי לצפיה שיעשע בסוף הסצינה בה לקטר "מטייל" עם גרהם כאשר הוא כבול לתקרה באולם בכלא, ולבסוף אומר בקול מוזר ובעיוות פרצוף "i believe we're making progress".
זה רק אנחנו?
את "חניבעל", כמה שזה לא מקובל, דווקא חיבבתי. אבל כמובן שאפשר לאהוב אותו או לתעב אותו אך העובדה נשארת שהוא לא דומה בכלל ל"כבישת השתיקים", אכן אחד החסרונות שלו, ששמחתי שאין גם ב"דרקון אדום".
אבל זה אני…
אכן משעשע
כן, גם אני שועשעתי מהתגובה הזאת של חניבעל לקטר. היכולת שלו עדיין להרגיש בשליטה, גם במצב הפוך לגמרי שכזה, היא מעוררת הערצה.
זה הזכיר לי, בקטנה, איך פעם הלכתי לבקר חבר שלי, שהיה אז מאושפז בבי"ח לחולי נפש, והוא העיר לי שהגרביים שלי לא מתאימות למכנסיים.
אתה מזכיר לי שהייתי פעם בטיול,
והלכנו הרבה, והרגליים כאבו לנו.
ואז מישהו אמר שהוא רעב, ואני נזכרתי ששכחתי לקחת בטריות לפנס.
אהא
אני משער שאתה רומז, שלא הבנת את הקשר בין הקטע בסרט, לבין הקטע שהוא הזכיר לי. ובכן, בקרוב יעבור כאן הפינגווין (הנחמד!), והוא בוודאי ישמח להסביר לך (אם רק יוכל).
אני נחמד, אבל לא כל יכול
יש גבול לכמות הסרטים שאני מסוגל לראות בשנה (בעיקר אם הם לא יצאו בדויד) וגרביים זה עדיין זכר.
אני לא ראיתי את הסרט
אבל אני בכל זאת חושבת שהבנתי את הכוונה:
לקטר שנותן לגרהם משפט פסיכיאטרי טיפוסי כביכול הוא מטפל בו, משול על דרך האנלוגיה למאושפז במחלקה פסיכיאטרית שמעיר לאדם שפוי (?) שבא מבחוץ על גרביו הלא תואמים (הווה אומר, התנהגותו התמהונית).
לצערי עלי לציין שראיתי די והותר אנשים מחוץ למחלקות פסיכיאטריות שהם הרבה פחות שפויים מאנשים בתוך מחלקות פסיכיאטריות. האנשים במחלקות הפסיכיאטריות חולים, כך שיש להם "תירוץ". חלק מאלה שבחוץ סתם מוזרים…
ואני לא אזכיר שמות, למרות שאני בטוחה שבקרב הקהל יעלו כמה שמות, חלקם אפילו חופפים לאלה שעולים בדעתי כרגע.
הגיוני
מה שאותי הצחיק זה הדו-משמעות:
הם אולי מתקדמים בפיענוח הרצח, אבל בהחלט לא מתקדמים בהליכה – לקטר (וגרהם איתו) הולך במעגל.
הופקינס באמת ''ממחזרת''?
כמה זמן ישנתי? איזו שנה זו?
אוקיי, סוף סוף ראיתי את הסרט
ואני חייבת לומר – נפלא! מזמן לא נהניתי ככה מסרט. לטעמי – זה הטוב מבין השלושה.
כמעריצה נלהבת (הא, הא) של הספרים, אני יודעת לזהות, כמובן, בדיוק כל נקודה ופסיק שבהם שונה הספר לטובת הסרט. זיהיתי אותם, וזה לא הפריע לי בגרוש. להפך, בכל המקומות שבהם היה שינוי, הוא היה שיפור מתבקש לטובת המעבר לקולנוע.
אד נורטון, באופן לא מפתיע בכלל, היה נפלא. הוא לא היה ויל גרהם של הספר, אבל זה לא שינה כי הוא היה ויל גרהם אחר – ונפלא.
גם רייף פיינס היה נפלא. גם הוא לא היה פרנסיס דולררהייד של הספר – פרנסיס בספר היה בטוח הרבה יותר בעצמו כשהוא היה בפאזת הדרקון, הרבה פחות כושל חברתית, אבל לך תעביר את זה למסגרת המוגבלת של סרט – אבל זה לא שינה כלום, כי הוא עשה תפקיד פשוט נהדר.
חניבעל לקטר, לטעמי, הצדיק בסרט הזה את קיומו בצורה האולטימטיבית. הוא לא השתלט על הסרט, אבל בהחלט מילא בו את תפקידו כיאה וכנאה. עוויתות חוסר שביעות הרצון שלו בסצינה הפותחת, החיוך הקטן שלו כשגרהם הצליח לתקוף אותו בחזרה – נפלא.
ומעבר לשחקנים, יופי של בימוי, יופי של צילום, יופי של מוזיקה, יופי של הכל.
בקיצור, סרט נהדר, ועוד עם ויל גרהם השולת!!!1 בעליל במקום עם קלריס סטרלינג הווייט טראש. (כן, היא ווייט טראש. גם לקטר אומר את זה, ולקטר יודע מה הוא אומר. למה, מה תעשו לי?)
שווה כל שניית צפיה וכל גרוש שעלתה ההשכרה. אה, ושווה מאד לקרוא את תיק ה-FBI שמצורף באקסטרות (אבל רק אחרי הצפייה בסרט, דיר בלאק!). במיוחד משעשע המיזוג האמנותי שהם עשו בין העובדות בספרים והעובדות בסרטים, תוך דילוג קליל על מקומות שהיו בהם סתירות, ואפילו הזכירו את שתי האנאגראמות שלקטר מוסר לגבי שמו של ג'יים גאמב – בילי רובין מהספר ושכחתי מה מהסרט. גם משעשעת ההתעלמות המוחלטת והטוטאלית מסופו של הסרט "חניבעל" לטובת הסוף המקורי של הספר.
ווייט טראש קאנט ג'אמפ
את מוכנה אולי להזכיר לי מתי לקטר קורא לקלאריסה סטרלינג המופלאה, ווייט טראש?
האמת שאני זוכר משהו במעומעם, בפעם הראשונה שהוא פוגש אותה, בהתחלה של "שתיקת הכבשים" (הסרט, לא קראתי את הספרים). אם זה באמת שם, אז זאת רק דעה ראשונית, או סתם רצון לעצבן. אחר כך הוא ממש מתאהב בה, לא?
ב''שתיקת הכבשים'',
באחד הראיונות הראשונים שלו איתה, כשהוא עוד לא מוכן לשתף פעולה, ואני לא בטוחה שזה היה בסרט. והוא לא אומר את זה בדיוק במילים האלה, כי זה לא הסגנון שלו, אבל הוא מבהיר את דעתו יפה מאד.
היה גם היה
בסרט. לא טעית.
"את לא רחוקה יותר מדור אחד מזבל לבן ועני", בתרגום חופשי.
כן
כן, זה בערך מה שזכרתי. ובכל זאת, אחרי זה הוא מתאהב בה, לא? ואומר את זה רק כדי להציק? ובעצם קלאריס סטרלינג היא מדהימה ומושלמת ואפילו חניבעל לקטר מודה בזה, לא? הרי רק איתה הוא מוכן לשתף פעולה וכאלה.
לא.
הוא רואה בה את הפוטנציאל (הלא ממומש, באותו שלב). והעניין מוסבר בצורה חזקה בהרבה ב"חניבעל" (הספר, לא הסרט!). גם מה הוא מוצא בה, וגם איך הוא זה שטורח לממש את הפוטנציאל שהוא רואה בה.
מעבר לזה, זה כבר ספוילר ל"חניבעל" הספר, ומכיוון שלא ידוע לי אם קראת אותו או לא, אני אעצור כאן.
רק דבר אחד הפריע לי
אוקי.. אני אנסה להסביר את עצמי, ויכול להיות שאני טועה אז תקנו אותי בבקשה:
(עלול להיות ספוילר, לפי דעתי לא.)
היה קטע שבו ויל גרהם מבקש מחניבעל לקטר, להסביר לו איך הדרקון האדום בוחר את הקורבנות שלו.
לקטר רק נותן לו רמזים, אז גרהם התעצבן וביקש תשובה באופן ישיר. לקטר הסכים רק בתנאי "dinner and a show" – והוא אכן קיבל ארוחה ומוסיקה ובלה..
אבל הוא לא נתן לו תשובה באופן ישיר!!
ויל היה צריך לפענח את זה בעצמו..
אז………. הם שכחו מכל העסקה שלהם או משהו, למרות שהראו אותו אוכל?
~~~ (וזה לא ספוילר בעיני)
טוף. זה די מאוד הפריע לי.
בבקשה תגידו לי שאני טועה ופספסתי משהו, או שלא הבנתי את העסקה..
והסוף די עצבן אותי, אבל קראתי פה ביקורת ששכנעה אותי שהוא היה הכרחי בשביל הדמות של מה שמו הדרקון האדום..
סבבה.
אממ.. חשבתי שהיו צריכים להתמקד יותר בדמות של נורטון, אבל וואטאבר. שהיא יכולה להיות יותר מעניינת..
וזייהו.
טרוניה קטנה.
לקחתי את הדויד לביתי הקט. פתחתי האריזה. שלפתי הדויד. לפתע קולטת עיני כיתוב על הדויד. Disk 1, הוא אומר. הממם, מעניין. מחפש אני את Disk 2. הופך האריזה. מחטט בתיק. מנער האריזה. ואין Disk 2 אין. אין אפילו שקע הולם.
מן הסתם, כאשר הפיקו את הגרסה המתורגמת, חסכו בפיצ'רים נוספים. אין צורך בדיסק נוסף.
בעוד שאין לי בעיה עם התפיסה הזאת, יש לי בעיה עם זלזול – אתם כבר מפיקים מחדש את הדויד – לא מגיע לנו עיצוב חדש לדיסק, שיהיה הולם לתוכן?
תשובה קטנה.
בד"כ, בדוידים מתורגמים לעברית המיועדים להשכרה, שמים רק את דיסק הסרט עצמו – כך שגם אם יצאה מהדורה עברית לסרט (לקנייה, בחנויות) עם 2 דיסקים, במכונות ההשכרה בד"כ ישימו כזו עם דיסק אחד (ובלי לטרוח, כמובן, למחוק את הכיתוב המעיד שבמקור, ישנו יותר מדיסק אחד.)