היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לגבב מילים.
מתישהו, טכנית, ז'אנר גיבורי העל יגווע ובמקומו יעלה משהו חדש. זה חייב לקרות, תאורטית. נכון? מתישהו? בכל מקרה, בינתיים, לא נראה שיש לדבר סוף – רק השנה מחכים לנו האקס-מן, עוד ספיידר-מן,ואקווה-מן, אנט-מן, דדפול-מן, הנוקמים-מן, והפנתר-השחור-מן (שיוצא מחר) – וזה אפילו לא כולם.
ולמרות שיש הרבה תלונות ראויות על גיבורי העל והסרטים שלהם, דבר אחד אי אפשר לקחת מהם: במרוצת השנים, הם סיפקו כמה הופעות נהדרות שנחקקו בפנתיאון – בין אם אלה הגיבורים, הנבלים או דמויות המשנה שלצד הגיבור. ויש עוד יתרון לז'אנר גיבורי העל, שנותן לנו אפשרות לבחון את הצורה השונה שבה כל שחקן מגלם דמות -למשל, קרב הבאטמנים הגדול: מי הוא הבאטמן שלכם – קלוני, בייל, קילמר, אפלק, קיטון או בכלל ווסט? ואיזה גרסה של סופרמן, לואיס ליין ולקס לותור אתם מעדיפים, ולמה? בדיוק בגלל שני הנושאים האלה החלטנו הפעם לבדוק: "מהי ההופעה מסרט גיבורי-על האהובה עלייך ביותר?".
טווידלדי: ההופעה האהובה עליי ביותר מסרט גיבורי-על הוא הג'וקר ב"באטמן", היינו ג'ק ניקולסון בתור הג'וקר. לא רק שהוא ההופעה האהובה עליי מסרט גיבורי-על, הוא גם הנבל האהוב עליי. היתרון שלו על פני נבלים אחרים? הוא גם מפחיד, גם מצחיק וגם מטורלל לחלוטין. הג'וקר הוא לא 'סתם' פסיכופת: הוא פסיכופת שרוצה ליהנות מזה. הוא לא רק יירה בבוס שלו לשעבר תוך הצהרה שעכשיו הוא "הרבה יותר שמח" בגלל שנפל למיכל הכימיקלים הרעילים ויש לו חיוך תמידי על הפנים (חור עלילה: איך הוא יודע שבדיוק עכשיו הבוס רואה אותו יוצא מהצל? הוא חישב תאורה כדי שתתאים לפאנצ'ליין?), אלא גם צוהל צהלה מטופשת אחרי שעשה את זה; הוא מי שיוציא ברגע מפתח משקפיים, יניח על פניו וישאל את באטמן: "הרי לא תרביץ למישהו עם משקפיים?", כאילו יש סיכוי שבאמצע קרב מישהו שפוי יעצור כי יריבו הלא-שפוי בדיוק החליט שמשקפיים מתאימות לו.
הג'וקר של ניקולסון מהלך כל הזמן על הקו בין טירוף לרצון להיות רע לרצון להיות מצחיק, ובגלל זה הוא נבל כל כך מוצלח. הוא לא מקפיא דם כמו הג'וקר של הית' לדג'ר, שהוא פסיכופת גמור; אבל הוא הרבה יותר מצחיק ממנו. הוא לא מצחיק כמו הנבלים של אוסטין פאוארס, למשל – אבל הוא הרבה יותר מפחיד מהם. והוא רוצה ליהנות – ובגלל זה גם ממש כיף לראות אותו. למרבה הצער, כיוון שדובר בדור אחר, הג'וקר של ניקולסון לא חזר לחיים כדי להופיע בסרט אחר והופעתו נותרה חד פעמית; אבל אולי זה גם למרבה השמחה, כי כך לא הייתה לו הזדמנות לשחוק את הדמות עד דק, כפי שג'ק ניקולסון עשה ללא מעט שטיקים במהלך השנים.
מתן בכר: עשרים דקות אל תוך סרט האנימציה הקרוי על שמו, נבל העל מגה-מח מצליח במשימה שעליה חולמים כל הנבלים שקיימים: לאחר שנים של נסיונות וכשלונות, הוא מחסל את אויבו המושבע, גיבור-העל מטרומן. וכל מה שהיה צריך בשביל זה היא קרן מוות שמופעלת על-ידי השמש (שמוכנה להפעלה ברגע שהשמש מסיימת להתחמם, כמובן). מגה-מח מנצל את נצחונו בשביל השלטת טרור ומעבר דירה אל בניין העירייה, אבל אחרי כמה ימים הוא לא יכול שלא לשאול את עצמו – "מה עכשיו?".
לפני שסרטי גיבורי-העל הפך למגפה והתחיל כל טרנד היקומים המשותפים, "דרימוורקס" הציגו את הגישה שלהם לז'אנר. זה לא סרט מהפכני או מקורי במיוחד, אבל התהליך שעוברת הדמות הראשית בנוסף לנסיונות להפוך חלק מהקונבנציות של הז'אנר הופכות אותו לתוצר מבדר ומעניין יותר מהרבה מסרטי גיבורי-העל שיצאו מאז. הסרט כנראה נפגע קצת מהעובדה שיצא ממש קצת אחרי "גנוב על הירח" שמציג דמות שעוברת תהליך דומה, אבל מבין שניהם "מגה-מח" הוא ללא ספק המוצלח יותר, ולו רק בזכות העובדה שאין בו מיניון אחד לרפואה. אוקיי, תיקון, יש בו בדיוק מיניון אחד, העוזר של מגה-מח שקרוי מיניון. אבל הוא לא צהוב ומעצבן ולא מופיע בסיוטים של הורים לילדים קטנים.
אני מודע לכך שאני קצת מרמה פה, היות והשאלה היא על גילום דמות ורוב העבודה כאן היא של האנימטורים. אבל וויל פארל בהחלט תורם את חלקו ומוכיח שהוא בחירה נהדרת לתפקיד. בתור מי שעיקר עבודתו היא בקומדיות, קטעי ההומור באים לו בטבעיות וחלקם אף מאולתרים לחלוטין. אבל למגה-מח יש גם רגעים של עצב ושל כנות, וגם אותם פארל מצליח להעביר בצורה אמינה ומעוררת הזדהות. אז אם אתם מחפשים משהו קצת שונה בין כל סרטי הגיבורים כיום, מומלץ לתת צ'אנס ל"מגה-מח".
העט המרקד: קלואי גרייס מורץ הייתה בדיוק בת 13 כש״קיק-אס״ של מתיו ווהן עלה לאקרנים ואני התאהבתי. כשסרטים מציגים לנו ילדים קטנים, הם בדרך כלל שם כדי להיות חמודים. פעם בכמה זמן סרטי אימה מציגים את הילד הקריפי התורן. את היט גירל לא ראיתי עד אז – היא מניפה חרבות סמוראים, מרטשת פושעים משל הייתה דמות בסרט של טרנטינו.
זה לא רק שאנחנו לא רגילים לראות גיבורי (ובמיוחד גיבורות) על כאלה – אנחנו לא רגילים לראות אותם ככה כשהם כל כך קטנים. בגלל זה האלמנט הכי בולט בהופעה האדירה של מורץ הוא הדיסוננס בין הגיל הצעיר שלה לשטויות שמתיו ווהן גורם לה לעשות כל הסרט. משהו בניגון הדיבור של מורץ מראה לנו שמינדי היא עדיין לא באמת היט-גירל: היא ילדה קטנה שמשחקת גיבורת על. היא אמנם באמת אוהבת רובים וסכיני קומנדו, אבל היא באותה מידה אוהבת גלידות ושוקו עם מרשמלו. מורץ לא רק הביאה למסך את הילדה המגניבה ביותר בקולנוע של השנים האחרונות, היא גם הביאה דיוקן של מישהי שמנסה בכוח להיות גיבורת העל מעוררת היראה שתגרום לאומה תורמן להיות גאה – ובסוף גם מצליחה.
ברגעים הקטנים ביותר, אנחנו רואים בעיניים של מינדי את ההבנה שהיא עדיין ילדה בת 12 שצריכה לתפעל אירועים שגדולים עליה בכמה וכמה מידות. רגע לפני שהיא צובאת על מסדרון מלא באקדוחנים שגדולים ממנה פי 4, מתיו ווהן מתעכב על פניה הצעירות בקלוז אפ קצרצר של חמש שניות. בהן, דרך המסכה שלה, העיניים שלה אומרות לנו הכל: ״אני ילדה קטנה. אני לא אמורה לעשות את זה – אבל אני יכולה״. שנייה שלאחר מכן היא מוכיחה לנו את זה בגדול. מורץ מצליחה להיות אמינה, מטונפת, מפחידה, מגניבה כמו שמעט מאוד שחקנים בז׳אנר היו עד אז – וכל זה בגיל שבו רוב הילדות שאני מכיר היו צריכות להתמודד עם חילוק ארוך. מלכה אמיתית.
נעמה רק: כמו שכל ג'יימס בונד צריך Q, כל גיבור על צריך מעצב/ת תלבושות. רובם לא מדברים על זה, או שהם פיטר פרקר ותופרים בבית עם מכונת התפירה החבוטה של דודה שלהם, אבל "משפחת סופר-על" איננו סרט גיבורים טיפוסי. עדנה מוד היא מעצבת אופנה מצליחה עם גישה חיובית לחיים ("אני לא מסתכלת אחורה, דרלינג, זה מסיח את הדעת מהעכשיו"), ויש להניח שהרבה מהניסיון, המוניטין וההון שלה היא הרוויחה כשעיצבה תלבושת לפחות או יותר כל גיבור/ת על שכיבדו את עצמם. איזה ענף אחר יאפשר לה להתנסות בחומרים מיוחדים ואתגרים יוצאי דופן כאלה? היכולות שלה כל כך חריגות באיכותן שאפשר להגיד שהיא לא רק נותנת שירות – היא סיידקיק של ממש. ואם רק היו לה שאיפות אלטרואיסטיות כלשהן, כבר היה אפשר להגיד שהיא גיבורת על. בקיצור, מדובר בדמות המסקרנת והכיפית ביותר בסרט, שמדובבת באופן מושלם ע"י הבמאי שלו, בראד בירד (שזכה בפרס אנני על התפקיד).
כן, ברור שאני מתה על ג'ק ניקולסון והית' לדג'ר, אני אוהבת גם את גל גדות ויו ג'קמן וכריס אוונס ובראדלי קופר ודייב באוטיסטה ומישל פייפר וטום הידלסטון וכל אלה. ובכל זאת, לבי שייך לאדנה, דמות עם בקושי שתי סצנות בסרט, אבל איזה סצנות! בסופו של דבר, רוב גיבורי העל הם לא אנשים מי יודע מה מעניינים, שצריכים פמליה שלמה של דמויות משנה שיצילו אותם מהרצינות התהומית של עצמם. ביקום מקביל, סרטון ההמשך הקצר היה שייך לאדנה ולא לג'ק-ג'ק. יודעים מה? הייתי רואה גם סרט באורך מלא על ההרפתקאות המשונות שלה – אני בטוחה שהיו לה חיים מעניינים.
עידן זיירמן: כשבאתי לבחור את הגילום הטוב ביותר של נבל/גיבור על נתקלתי בבעיה. הבעיה היא חוק המספרים הגדולים. יש פשוט יותר מדי כאלה בקולנוע בימינו, אז גם אם רק אחד ל- 10 מהם באמת מוצלח, אנחנו נשארים עם… ממש הרבה אפשרויות. מה שעוד יותר מקשה על הסיפור זו התכונה המעצבנת של מארוול ללהק בצורה מוצלחת להכעיס את כל הסרטים ביקום הסינמטי שלה.
אבל בכל זאת, יש מקום אחד שבו הם הצליחו יותר. המקום הזה הוא ההתחלה. טוני סטארק. רוברט דאוני ג'וניור. הטיזינג הראשוני ליוזמת האוונג'רז. הסיבה העיקרית שבגללה הסרט הזה עובד היא הליהוק המדהים של רוברט דאוני ג'וניור לתפקיד. הוא החליק לתפקיד של הפלייבוי חסר-המוסר בלי למצמץ בכלל ויש לו בדיוק את המידה הנכונה של משהו עצוב בעיניים בשביל להצליח למכור את הדמות שלו ברגע שזו התחילה להתפתח לכיוונים חדשים בסרטים המאוחרים יותר. מארוול, בתגובה, נתנו לדמות של רוברט דאוני ג'וניור הרבה כיוונים חדשים להתפתח אליהם: מהגנרל המיוסר ב"מלחמת האזרחים" ועד לדמות האב ב"ספיידרמן".
אבל אם אני חייב לבחור (ואני חייב, יונתן מכריח אותי) – הוא כנראה היה בשיאו ב"איירון מן 3" – הסרט שכל הזמן הוריד מרוברט דאוני ג'וניור את החליפה והראה מה נשאר ממנו, ובעיקר הראה לנו כמה רוברט דאוני ג'וניור הוא שחקן מצוין. לא פלא שמארוול מחזירים אותו כל הזמן לג'ובים נוספים בסרטים של הדמויות האחרות של המותג. הוא פשוט מושלם לתפקיד, וקשה לדמיין את היקום הסינמטי של מארוול ביום שבו הם רוברט דאוני ג'וניור יפסיק לקבל מהם צ'קים.
קווין פאקינג קונרוי!!
הבאטמן הכי טוב של כל הזמנים, והעובדה שהוא רק מדובב לא גורעת כלום.
ההופעה הכי אהובה עליי
ללא ספק ההופעות הכי אהובות עליי בסרטי קומיקס הם:
1. הג׳וקר של הית' לדג׳ר — אני אוהב את הגרסה הזאת יותר מאשר הגרסה המושחזת של מארק המיל ומאשר הגרסה המצועצעת למדי של ג׳ארד לטו ושל ניקולסון. אני חושב שרבים יסכימו איתי על כך מכיוון שלדג׳ר אשכרה נתן את כל כולו בסרט האביר האפל. הוא מצחיק ,אפל ,מעוות ,מטורלל לחלוטין ערמומי מתוחכם ברוטאלי ויותר מהכול פסיכופת סדיסטי שפשוט אוהב להיות הוא ואוהב להתעלל בבאטמן פסיכולוגית ופיזית. לבחור הזה יש תוכנית מרושעת שהיא לא תכנית זדונית להשתלט על העולם וכו' אלא הוא רוצה להפוך את העולם לכאוטי ואנרכיסטי כי זה מה שהג׳וקר: אנרכיסט מטורף שרוצה שהעולם יזדהה עם הטירוף האנרכיסטי שלו.
2. בן אפלק כבאטמן — לא אכפת לי יותר מכריסטיאן בייל או קווין קונרוי. הבאטמן של בן אפלק הוא המשובח והטוב ביותר בכל הזמנים והוא הבאטמן שתמיד רצינו לראות: הוא נאמן לקומיקס ,קשוח וברוטאלי כמו שרצינו שיהיה והוא גם לא אחד שמסווה את הקול שלו באמצעות צרידות מעצבנת שבה אף אחד לא מבין כלום. והוא גם שרירן גדול גוף אימתני וככה נראה באטמן בקומיקס.
3. ג׳סי אייזנברג כלקס לותור — כן כן תאמינו או לא ג׳סי אייזנברג הוא הגרסה הנאמנה ביותר של לקס לותור: במהלך כל הסרט באטנן נגד סופרמן ,לותור היה בדיוק כמו בקומיקס: מיליארדר מגלומן פסיכופת עם נקודות מבט שונות כלפי סופרמן וכלפי העולם. הוא היה משהו מדהים. הוא לא היה תעשיין מתנשא עם תוכנית להשתלט על אדמת נדל"ן אלא הוא פשוט רוצה במותו של סופרמן ולהראות אותו לעולם כאיום.
4. מייקל קיטון כנשר — הוא הנבל הטוב ביותר בכל הזמנים של ה MCU. הוא אנושי, אפשר להזדהות איתו והוא פשוט לוחם חירות שרק רוצה לעזור למשפחה שלו גם אם זה אומר לפגוע בעולם עם מכירה של נשקים מתקדמים.
די מסכים
מאוד אהבתי את אפלק כבאטמן, וגם את ג'סי אייזנברג כלקס לות'ור. אבל אני חושב שמה שהכי עיצב את התפיסה שלי לגבי סופרמן ושות' זו בכלל סדרת הטלוויזיה "לואיס וקלארק". זה כולל את כל הדמויות פחות או יותר, אבל את לות'ור במיוחד.
הג'וקר לא אנרכיסט
אני גולש פה לעניין צדדי, אבל אני אנרכיסט, ומפריע לי בלבול המושגים.
אנשים אומרים אנרכיה, ומתכוונים לומר כאוס.
אנרכיה זה לא כאוס ואנרכיסטים לא מנסים ליצור כאוס.
חלק מאיתנו בעד לשבור ולרסק דברים, אבל ניתוץ הסדר הקיים הוא רק אמצעי בדרך לבניית סדר חדש הוגן ושוויוני.
התאוריה האנרכיסטית שואפת לייצר סדר חברתי חדש, נטול מעמדות ומבוסס על סולידריות וחופש. היא לא באה לייצר כאוס.
משמעות המילה אנרכיה היא היעדר שלטון.
משמע אין יותר שליט ואין יותר נשלטים. כל אדם באשר הוא אדם הוא חופשי ואחראי לגורלו, כל זמן שהוא לא מנסה לנצל אחרים.
אבל יש סדר, יש חברה ויש מבנה חברתי. הוא פשוט מבנה חברתי א-הירארכי.
שאת זה קצת קשה לאנשים לדמיין.
אגב, יש לי המלצה לסרט מצוין, חמוד וכיפי, קומדיה עם אג'נדה אנרכיסטית.
la belle verte
the green beautiful
אפשר לדעתי למצוא ביוטיוב באורך מלא עם תרגום מצרפתית.
פנינה אמיתית
לילה טוב ו-
power to the people!
הג'וקר אנרכיסט לגמרי
המטרה שלו היתה לשבור מבנים היררכיים ולדחוף אנשים לסדר חברתי חדש. הכלים שלו לא היו כל כך חינניים, הוא לא בחל באלימות ולא פחד לשבור כמה ביצים כדי להכין את החביתה שלו. במידה מסויימת כתיבת הדמות שלו זו ההסתכלות הצינית על הרעיון של אנרכיה, משום שאין במקרה שלו איזו הנחת יסוד שהארגון החדש יהיה יפה ונעלה מוסרית.
התאוריה בדבר אנרכיה מזכירה לי את הטרילוגיה ההזויה
(וכמו כן המופרעת, המצחיקה, הסאטירית, והקונספירטיבית) "אילומינטי!" של רוברט שיי ורוברט אנטון וילסון. שווה קריאה.
מותר להזכיר את בירדמן? אז הנה הזכרתי.
(ל"ת)
מותר לעשות מה שרוצים
אבל באיזה עולם "בירדמן" הוא סרט גיבורי על?
בעולם, שבו 'בירדמן' הוא סרט גיבורי על,
רק אדם אחד יכול…
הנקוק
נכון, הסרט עצמו סובל מכמה פגמים בתסריט, אבל וויל סמית פשוט מעולה שם. הגישה הילדותית / מרירה שלו לכל חוויית גיבור העל עדיפה בהרבה בעיני על החשיבות העצמית שקיבלו גיבורי העל מאז.
סרט גיבורי העל הראשון שראיתי בחיים הוא סופרמן. מדובר במרק מרוכז של משחק גרוע, חוץ מג'ין האקמן כלקס לות'ר שעושה עבודה מעולה ומתנשא ראש וכתף מעל כולם שם. שזה כנראה מה שמבליט את ההופעה.
אני חושב שההופעה של פאסבנדר כמגניטו הייתה ממש ממש טובה במיוחד בסרט הראשון בו הוא שיחק
You Wouldn't Hit a Guy with Glasses?
זאת קלישאה שחוקה, כן?
http://tvtropes.org/pmwiki/pmwiki.php/Main/YouWouldntHitAGuyWithGlasses
קלישאה אולי
אבל שחוקה? השתמשו בה יותר מפעם אחת או פעמיים, כן – אבל יחסית לעובדה שהאתר הזה מכסה את כל התרבות הפופלרית באשר היא, זה מדגם מאוד קטן של דוגמאות.
אולי זה רק מרגיש לי ככה
(ל"ת)
אני הייתי הולך על הופעה מהאביר האפת, אבל לא על לדג'ר המובן מאליו
אלא דווקא על ארון אקהרט כהארווי דנט/דו-פרצוף. הייתי מסביר למה, אבל פינגווין (חבר אתה חסר) עשה את זה בצורה יוצר טובה מכל מה שאני יכול כבר לפני עשור:
"נראה שלא יכלו לבחור שחקן מתאים יותר לגלם את הארווי דנט. בתחילה, הוא נער פוסטר צדקני ומעצבן ונדמה כאילו בכל רגע יחשף הבלוף הגדול מאחורי תדמיתו הטהורה. לא רק שהבלוף לא נחשף, אין שום בלוף. הארווי דנט מאמין בכל מה שהוא אומר, בין אם זה בנוגע להתנהלותו של גורדון, או אהבתו לרייצ'ל. ככל שהסרט מתקדם, מתמלאת הדמות רבדים ואקהארט מציג את כולם בלי לזייף."
אני אלך על בחירה לא שגרתית
ההופעה הכי טובה כמובן שייכת להית' לדג'ר אבל הבחירה השנייה שלי תהיה וינסנט ד'אונופריו בגברים בשחור. יש שיגידו שזה לא סרט גיבורי על אבל מבחינתי הוא כן בגלל שזה סרט שמבוסס על קומיקס שבו הגיבורים מצילים את העולם וזה מספיק מבחינתי.
תגידו מה דעתכם היה דדפול 2 תרום בכורה הקרנה??
וואו, ממש בחירה קשה.
יש כמה סרטי גיבורי על שאני אוהב. פראדוקסלית אני מעדיף את אלה ששונים.
אז יש את כרוניקה (בזמן אמת), שבו רואים איך שני אנשים מקבלים כוחות דומים, אחד הופך להיות נבל והשני נגרר בעל כורחו להיות גיבור. אבל הופעה ספציפית של אחד מהם? אני לא ממש בטוח.
ויש את משפחת סופר על, שבה אלסטיק גירל היא אמא סופר-על. היא לא רק גיבורה, היא אמא. היא לא רק אמא, היא אמא לגיבורי על. היא לא רק אמא, היא גם אשה, במובן של נשית ונשואה. והיא לא רק גיבורת-על, ש"פותרת" את הבעיות שלה באמצעות כוחות על. היא יודעת גם להטיס מטוס, ועוד כל מיני כישורי חיים. אני די בטוח שאם היא היתה יוצאת לעבודה ובעלה היה נשאר לטפל בילדים היא לא היתה מאבדת את העבודה שלה ומכריחה את כולם לעבור דירה כל שנה. זה לא כל כך נפוץ שאנחנו רואים גיבור על שהוא גם כל שאר הדברים שקשורים להיות אנושי.
טרילוגית באטמן האפל של נולאן, היא מעולה, אבל איכשהו, החלק השלישי חרק מדי פעם.
אבל בסופו של דבר כשאני חושב על כל גיבורי העל, יש סצינה אחת שנחרטה אצלי. אני חושב שנתקלתי בתיאור הזה איפשהו באתר הזה, אבל לא הצלחתי למצוא. אז אני מצטט מהזיכרון.
כשרואים גיבור על, לרוב יש התמקדות בחלק השני של המלה. וגיבורי העל בסופו של דבר, מרגישים חסינים. ומרגישים שהם יכולים וצריכים ל"סגור" ענין בעצמם. גם כשהם מצטרפים לצוות, כמו במלחמת האזרחים, או בסרטי הנוקמים למיניהם, הם עדיין סוליסטים.
כשדיאנה יוצאת מהתעלות, היא מזכירה לנו ומראה לנו ש"גיבור" הוא לא חלק בלתי משמעותי מהצירוף "גיבורי על". איכשהו הסצנה הזו היא הסצנה שהכי נחרטה אצלי מכל הסרטים האילו.
מישל פייפר
אני באמת לא מצליח לראות הופעה שמתקרבת לזה. היא הית' לדג'ר, רוברט דאוני וכריסטיאן בייל ביחד ועשור לפני.
היא מגניבה בטירוף, שוברת לב, פמיניסטית, משוגעת ובאמת מסוכנת. מישל פייפר מאמצת את כל האלמנטים האלו להופעה הכי טובה שלה בקריירה כזו שבכל רגע יש ניצוץ של טירוף ושל דיכוי שהיא משדרת הם לא חיים בנפרד בתצוגה הזו, אתה רוצה לנחם אותה ולהעריץ אותה במקביל. הדיאלוגים שלה עם באטמן מחד ועם פינגווין ודנט מאידך הם כל כך מרעננים והיא מגישה אותם בצורה כל כך כיפית ושנונה.
בכללי באטמן חוזר זה סרט הקומיקס הטוב ביותר בעייני, והיא הדבר הטוב ביותר בו.
X-23
חושב שההופעה של דפני קין היא על סף השלמות.
ראיתי כל כך הרבה ברוטאליות ופסיכופטיות בקלונוע אבל מעולם זה לא היה כל כך טהור כמו בהופעה הזו.
ולחשוב שזה נכנס לתוך ילדה. שיותר מחצי סרט לא מדברת.
הקטע שהיא יוצאת מתוך האנגר עם פרצוף זועם ושולפת את הטופרים שלה ומולה נעמד מנהיג הרעים ומסמן לה "לא לא לא" עם היד… קלאסיקה.
אני ממתין בקוצר רוח לסרט שלם שלה.
וקישור כמובן
https://youtu.be/JSFy2aPD754
לא ממש סרט גיבורי על אבל
יש סרט תיעודי ממש מצוין שבו קווין סמית׳ מראיין את סטן לי שמספר איך הוא יצר את הדמויות של כל גיבורי העל… שווה לראות.
אז אחרי שדיברתי על המסביב
אין מנוס מלדבר על הדבר עצמו, ולבחור את ההופעה האהובה עליי בסרט גיבורי על. אז כן, המובן מאליו יהיה לבחור בג'וקר של ג'ק ניקולסון או הית' לדג'ר, להתלהב מעדנה מוד או להתאהב בקלואי גרייס מורץ כהיט גירל או בג'ניפר לורנס כמיסטיק, או אולי סתם לצאת סחי ולהשתפך כמו כל עם ישראל על גל גדות בוונדר וומן; אבל גיבורת העל שבאמת גרמה לי לפתח עליה קראש היא לא אחרת מאשר האני למון משישה גיבורים. היא יפה, היא נחמדה, היא חכמה, היא טובת לב, היא אמיצה, היא מצחיקה, היא תמיד שם בשביל החברים שלה, יש לה כוח על מהמקוריים והמגניבים שאני מכיר (כל הצבעים האלה נראים ממש טוב), ואם זה היה תלוי בי הסרט (או לפחות סרט ההמשך) היה מתמקד בה ולא בהירו ובביימקס. אני קהל די קשה ככל שמדובר בגיבורי על, כזה שלא מבין את המהומה מכל סרט גיבורי על חדש שיוצא ומהיריבות בין DC למארוול. גם את שישה גיבורים עצמו כמעט פספסתי, אבל האני למון חדרה ללב שלי כמו שאף גיבורת על אחרת לא הצליחה לעשות, וזה חתיכת כבוד, וחתיכת קראש.