תמונה קבוצתית: כפרת עוונות תשפ"ה

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או להתנצל על החטאים שלכם השנה בכל הקשור לקולנוע ולטלוויזיה.

גם הפעם שאלנו את הכותבים שלנו "מה היה הסרט או הסדרה שהכי הצטערת שלא כתבת עליו ביקורת השנה?" ולהלן התשובות.

יהונתן צוריה: הסרט הכי טוב שיצא השנה ולא הצלחתי להבהיר כמה טוב אני חושב שהוא היה "פריסיליה" – פעם נדירה שבה הסכמתי עם סופיה קופולה והבנתי למה כל השטיק שלה טוב מלכתחילה, וסיפתח נהדר למה שבאופן איטי התבהר כשנתה של קיילי ספייני. יש איזה מקום שני קרוב עם "הרוע אינו קיים" שגם הוא נפלא או "ריאליטי" שלא כתבתי עליו כי עד שהוא הגיע לארץ עברו איזה 40 שנה (אם כי הוא עדיין נהדר). ויש לי גם מקום שבו אני רוצה לדבר על הלהיט הסודי של הזקנים, "הנהג של מדלן", ועל הסצנה עם המבער שיש בו כי יש בו סצנה עם מבער, אבל כל הסרטים האלה לא ממש מרגישים לי ראויים לפירוט ארוך על המעלות שלהם. נכון, הם לא בדיוק "וולברין והנוסע השמיני נגד הקול בראש" מבחינת קהל היעד שלהם, אבל כל אחד מהם מגובה ביוצר זוכה אוסקר שהקהל בשלב הזה יודע אם הוא אוהב או לא ויגיע לסרטים שלו אם הוא יזכור שהם קיימים. רובם ככולם זכו, נגיד זאת כך, לאיזה ביקורת בעיתון או מגזין מוביל בארץ.

לא, אני רוצה להקדיש את הפסקאות הבאות לסרטים הלא קיימים של השנה. כי אחרי שנה ומשהו של דיבור שבועי על כל הסרטים שיוצאים פה, יש לי היכרות אינטימית משהו עם הא-סרטים. סרטים שנשמעים כמו בדיחה, כאילו מישהו המציא אותם כדי למלא אולמות, הסרטים שאפילו לא הולכים ללהיטי דודות כי אף אחד לא טורח לוודא שהמקרין שם את הסרט באולם ולא סרטונים של קוקו וסטיב לשעה וחצי. את רובם לא ראיתי כי בכל זאת אני עדיין לא מקבל כסף על כל העסק הזה, אבל היה אחד שדווקא יצא לי לראות שהוא דוגמא מייצגת: "אג'ומה", סרט שאם תספרו עליו לחבר שלכם, הוא יגיד לכם, ככל הנראה "לבריאות". 

הסרט, על אישה זקנה שיוצאת לקוריאה לסיור בעקבות טלנבולה קוריאנית אהובה, לא רק נראה בכל רמ"ח איבריו כמו סרט דודות – השם שלו הוא מילולית "דודה". וכן, יש בו מן הדודה-יות – אישה מבוגרת שהולכת לארץ זרה ומתחברת לאט לאט לאנשים, ומכירה את הסיפור שלהם דרך שפות שונות שנשברות בתרגום. אבל דודה-יות היא לא מחלה רעה שיש מה לזלזל בה, אלא ז'אנר מכובד עם כמה קלאסיקות ראויות, ואם היה צדק בעולם – "אג'ומה" היה להיט גדול בהרבה מ"הנהג של מדלן" הפשטני. הוא מתקתק, הוא חמדמד והוא מקסים ומדי פעם זה כל מה שצריך מסרט. אולי אולם הקולנוע קצת "גדול" על סרט כזה (ראיתי אותו אישית בבית בתקופה שחיפשתי סרטים שנשלחו לייצג מדינות באוסקר לפני איזה שנה ומשהו) אבל למי שמאמין בקולנוע לא רק בשיאו אלא גם כאמצעי בילוי שגרתי – צריך גם סרטים קטנים ומחממי לב שכאלה, שלא יצליחו להביס את הטיטאנים של הקולנוע אבל יזכירו לך למשך שעתיים שיש גם דברים טובים ומתוקים בעולם. כמו "אג'ומה". 

אור ענבר: על מה אני מצטערת שלא כתבתי השנה? על הכל. האם אפשר להגיד את זה על השנה הזאת? כמו רוב האזרחים בישראל עברתי שנה לא קלה, והדבר האחרון שעניין אותי היה לכתוב ביקורות (ויותר מזה, הספק הצפיה שלי צנח משמעותית). לא בקטע של אוי-אוי-אוי אבל כדי לגרום לעין הדג לפעול היינו צריכים לעשות הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים וזו לא תלונה אמיתית, אני שמחה שאנחנו פה בשבילנו ובשבילכם ושיצא לי פתאום לכתוב דוח"קואים ולהכנס לתמונה קבוצתית אבל ביקורת ארוכות ערוכות מרשימות כאלה, נזנחו.

כך יצא שלא המלצתי על מה שהיה צריך להמליץ עליו ("חלום של רובוט", "ספר הפתרונות") ולא קטלתי את מה שהיה צריך לקטול ("המשאלה", "משחקי הרעב" החדש) וספציפית אני מצטערת על כל הסדרות שלא יצא לי לכתוב עליהן כמו "פרסי ג'קסון והאולימפיים" או "אגאתה לכל הדרך" וספציפית ספציפית – על "אקס מן 97'", סדרה שלא ידעתי כמה הייתי צריכה. 

כן, חלק מזה קשור לאהבה לסדרה המקורית: סגנון האנימציה הישן עשה נעים בעיניים והדמויות שכל כך אהבתי חזרו בדיוק כמו שהן, אבל בקטע טוב ולא סתם בשביל הנוסטלגיה. כבר בפרק הראשון נשאבתי בחזרה לעולם, כאילו לא עברו 20 שנה מהפעם האחרונה שראיתי את הדמויות האלה בתצורה הזאת. חלק מזה קשור לנקודת הפתיחה הקלאסית להמשכים שבאים לאחר כמה עשורים, עם דמות חדשה שחווה את הדמויות הישנות בעיניים רעננות. 

"אקסמן 97" הזכירה לי למה מראש זה היה המקום שבו התאהבתי בקומיקס ובעולם גיבורי העל. כבר שכחתי שלרמי יש מבטא צרפתי, שג'ובלי מגניבה אש, שסופה היא מלכת העולמות, ושיש עוד 239048 מוטנטים בקומיקס שתמיד כיף לפגוש. ובין לבין כל זה היה עטוף בסיפור מוצלח, כבוד לצופים, משחק נהדר בין נוסטלגיה לגילויים חדשים, רומנטיקה שלא מתה וקריצות להמשך ולסיפורים קלאסיים נוספים מהקומיקסים שרק מחכים להגיע אל המסך, בלי המגבלה של לייב אקשן ולהיות חלק מה MCU. 

אבל הכי חשוב? הכי הכי חשוב? לא שינו את שיר הנושא.

רז גרינברג: לסרטים תיעודיים על אנשים שאני מעריץ יש בעיה: לעיתים רחוקות הם מצליחים לחדש לי משהו על אותם אנשים. במקרה של "ג'ים הנסון: איש עם רעיון", הבעיה הזו נראתה, על פניה, כחמורה במיוחד: בתור מעריץ של הנסון – האיש די עיצב את ילדותי עם "החבובות", "רחוב סומסום" ו"סיפורי עמים" – חרשתי יותר מפעם אחת את הביוגרפיה שלו שנכתבה על ידי בריאן ג'יי ג'ונס (מומלצת בחום, אגב), חיפשתי באובססיביות פריטים אזוטריים מהפילמוגרפיה שלו, הרציתי עליו באייקון – מה כבר יכול סרט תיעודי בבימויו של רון הווארד לחדש לי?

התשובה היא "מעט מאוד, אבל בכל זאת נהניתי ממנו". כן, אפילו באורך של כמעט שעתיים, הסרט הזה מרגיש קצר ומזורז מדי, וכן, בהתאם לגישת הפיל-גוד של הווארד, הסרט אמנם לא מתעלם לגמרי מהצדדים הפחות סימפטיים של הנסון (ובראשם מערכת היחסים הממש מתעללת שהיתה לו עם אשתו) אבל יש תחושה לא נוחה שהוא כן מנסה כמיטב יכולתו לעמעם את הצדדים האלה. ובכל זאת – למעריצי הנסון כמוני, זה סרט כיפי. כיף לראות את סיפור חייו של הנסון במקביל לקטעים רלבנטיים מהפילמוגרפיה שלו, כיף להציץ מאחורי הקלעים של ההפקות השונות שלו ולחזות במפגש עם המעריצים הצעירים, כיף לראות את הכבוד שהסרט נותן להפקות היותר ניסיוניות של הנסון עם אבחנה יפה שדרך הקטעים היותר מופשטים שהחברה של הנסון יצרה עבור "רחוב סומסום" הוא בעצם תיעל את השאיפות שלו להיות יוצר של סרטי ארט-האוס (ומצד שני: האופן שבו הסרט די מזניח את העשור האחרון בחייו של הנסון מבחינה יצירתית הוא די תמוה). 

"ג'ים הנסון: איש עם רעיון" הוא סרט נהדר למי שלא מכירים את האיש שמאחורי "רחוב סומסום" ו-"החבובות" ורוצים לדעת עליו עוד; למי שכן מכירים – זה מסע מהנה בכביש מוכר, עם מספיק המחשות בדרך.

תום שפירא: אני בעד ג'ים קאמינגס. קאמינגס הוא השחקן-במאי-כותב של The Wolf of Snow Hollow (שהיה סרט השנה שלי ב-2020), של "Beta Test" (שפחות אהבתי, אבל עדיין היה אחלה סרט) ושל "Thunder Road" (שלא ראיתי אבל קיבל ביקורות טובות). והנה הוא צץ מחדש השנה בתפקיד ראשי בסרט, הוא אמנם לא הבמאי והכותב של מותחן הפשע הקטן "התחנה האחרונה במחוז יומה", אבל נו… אחד משלושה זה לא רע.

עוד דבר שאני בעדו זה מותחני פשע קטנים במיקום אחד. כמו "העצירה האחרונה במחוז יומה". 

התחנה האחרונה במחוז יומה היא בית קפה גרוע, ליד בית מלון גרוע ליד תחנת דלק לא מתפקדת. אם אתה לא תושב המקום אין לך ממש סיבה להיות שם – חוץ מהעובדה שזו תחנת הדלק האחרונה במרחק מאה קילומטר לכל מי שרוצה לצאת מהשממה. ולכן ביום אחד מתכנסים במקום בעלת בית הקפה (ג'וסלין דוניהאו), סוכן מכירות כושל (ג'ים קאמינגס), זוג מבוגר מטקסס ושני חברים מנאייקים במכונית שנראית דומה (באופן מחשיד) לכלי רכב שדווח ברדיו לאחרונה כמעורב בשוד בנק קטלני. אין דלק במשאבות והם מחכים למשאית שמסרבת להגיע. הטמפרטורה חמה, הקירור בבית הקפה לא עובד והאווירה הולכת להתחמם עוד יותר (באופן מטאפורי וגם באופן מילולי). 

הגרסה הקלה, המוכרת, של הסרט הזה, תראה לנו כיצד הגיבור חסר הביטחון (וחסר השם) שמגלם קאמינגס מגלה את עצמו מחדש בנסיבות הקשות ומוצא את התעוזה שאבדה לו. אבל קאמינגס, למרות שיש לו פרופיל גברי נאה-שכזה שכמו נלקח משחקן קולנוע דרג ב' בשנות החמישים, זורק את עצמו בשמחה פעם נוספת לתפקיד של אפס נוירוטי שלוקח נסיבות קשות ומצליח רק להפוך אותן לקשות יותר.

"העצירה האחרונה במחוז יומה" הוא לא סרט חף מפגמים, אבל אני מעריך את הסרט בתור מה שהוא – מותחן קטן ומהודק שאולי לא ימציא את אמנות הקולנוע מחדש, אבל יודע בדיוק מה הוא עושה ועושה את זה עם מספיק ביטחון עצמי וכישרון.

רם קיץ: "טוויסטרס" הוא בלוקבאסטר מבית הספר הישן, כמו שאומרים בלעז: אין בו גיבורי-על או אלמנטים של פנטזיה, וגורל העולם לא תלוי על כתפיו של סוכן בולשת לשעבר. גיבורת "טוויסטרס", בה' הידיעה, היא קייט קרטר (דייזי אדגר ג'ונס. ואל תתנו למסע היח"צ להטעות: גלן פאוול אמנם חשוב פה, אבל היא יותר), מטאורולוגית שפיתחה שיטה "להרוג" סופות טורנדו באמצעות חביות מלאות בנתרן פוליאקרילט או שקרכלשהו. וכשאני אומר "פיתחה שיטה" הכוונה בתיאוריה, ועל מנת להוכיח לכל העולם שהתיאוריה עובדת, צריך, איך לא, להביט לטורנדו בלבן של העיניים, משהו שהיא והצוות שלה לא חוששים לעשות. והאם לדעתכם הם יצליחו? ובכן, בלי ספוילרים אבל אנחנו 10 דקות בלבד לתוך הסרט – מה אתם חושבים שקורה?

חמש שנים לאחר מכן וקייט כעת גרה ועובדת בניו-יורק: רחוק מהעין, מהלב ומכיס המרה של סופות הטורנדו אשר עדיין משתוללות בטווח שבין הרי הרוקי לאפלצ'ים. אך הצעה מפתה בשילוב עיני כלבלב מצד חבר משכבר הימים, חאבי (בוגר "המילטון" אנתוני ראמוס) וקייט שבה לאזור מולדתה – היכן שהיא פוגשת את טיילר, "רודף סופות" פופולרי מיוטיוב ודרומי בכל רמ"ח איברי הַהִיִיִיִיִ-הָאאאא שלו (גלן פאוול). ויחדיו הם, ובכן — לא עושים הרבה, לפחות לא במחצית הראשונה כי הצוות שלו והצוות שלה לא מסתדרים; אך מספר קלישאות הוליוודיות קדימה ואתם כבר יודעים לאן זה הולך.

אלא שעל אף אותן קלישאות, "טוויסטרס" משתדל בכל מאודו לספר סיפור על התגברות על טראומה. סליחה, סיפור טוב על התגברות על טראומה. אין בו כמעט בדיחות וואן ליינרס שחוקות, אין בו דמויות חד-ממדיות ואפילו היחסים בין קייט לטיילר מאופקים משציפיתי, ודאי ביחס לסרט בו מככבים שניים מהחתיכים שבחתיכי הוליווד – ואני זוקף הכל לבמאי המועמד לאוסקר לי אייזק צ'ונג ("מינארי") שניגש לסרט לא (רק) כדי לפדות צ'ק.

ועבור מי שלא צפו בסרט "טוויסטר" הראשון מ-1996 עם הלן האנט וביל פקסטון: אין צורך לחשוש כי אם יש קשר עלילתי כלשהו בין הסרטים, כנראה שמיצמצתי באותו רגע. למעשה אני אפילו גאה בסרט החדש על האיפוק שהפגין בכל הקשור להופעות אורח זולות. לא רק שהייתי משוכנע שנפגוש את דמותה של הלן האנט מהסרט המקורי, הייתה לי גם תחושה באיזו נקודה בדיוק זה יקרה בעלילה ומה יהיה הקשר שלה לסיפור – והופתעתי לטובה כשהסרט כלל לא ירק לכיוון המאוד-מתבקש-אך-קל-מדי הזה.

ואמנם כבר אין אפשרות לצפות בו על מסך גדול, אבל האפקטים של "טוויסטרס" מרשימים מאוד גם על המסך הקטן בבית – אם כי סביר להניח שלא תחוו אותו בארבעה ממדים כמוני: בסצנת השיא של הסרט כשהגיבורים מתמודדים מול סופה אימתנית והכל סביבם עף ורועד, גם הספה בבית שלי רעדה. אמנם אצלי זה קרה בגלל רעידת אדמה קלה אבל התזמון המדהים יצר חווית צפייה מדהימה שלא אשכח לעולם. אך גם בלי לתזמן את הסרט עם איתני טבע מהעולם האמיתי, "טוויסטרס" הוא סרט חובה לכל מי שרוצה חוויית בלוקבאסטר איכותית ובטעם של פעם – והצפייה בו גרמה לי להבין שאנחנו זקוקים לעוד סרטי אקשן / אסונות שמצד אחד לא לוקחים את עצמם ברצינות, ומצד שני מתייחסים לקהל בכבוד מסוים.

מאיה כהן שלו: החיים הם דבר מורכב וכואב. הכאב והמוזרות בהם באים במינונים משתנים, ורוב הזמן הייתי רוצה לחשוב שהשני עולה על הראשון, כי באופן אישי תמיד ידעתי שאני מוזרה. ב"עלי שלכת" של אקי קאוריסמקי יש הרבה חיים. זה כנראה המשפט האחרון שאפשר להגיד עליו בהתחשב בסגנון שלו, שנדמה שמנסה להתחמק ככל האפשר מניסיון לדמות התנהגות אנושית נורמטיבית. גיבוריו הם אנשים רגילים שחייהם כמעט זניחים ולא מרגשים, מהסוג שלא הייתם נותנים בהם מבט שני אם היו עוברים לידכם ברחוב. השחקנים שמגלמים אותם מקריאים את שורותיהם במונוטוניות שלא מאפשרת כמעט הזדהות איתם. ובכל זאת, וואלה קשה להסביר. יש בו את כל החום שאפשר למצוא בתוך עצב אם נחושים מספיק. זה יפה וזה עצוב, ובתוך השנה העצובה הזאת אני לא יכולה לבקש הרבה יותר.

יצחק בארי: בעיקרון, אני ממש רציתי להיות בעד "חברים דמיוניים". סרט שמדבר על אובדן והתמודדות איתו, שמבטיח להיות אופטימי ומרגש, שמתיימר לדבר בגובה העיניים של ילדים – כל כולו של הדבר הזה בא כביכול היישר לבטן הרכה שלי.

ואז פספס באיזה קילומטר. לא, רגע, מטאפורה לא טובה – הנקודה היא פחות הפספוס של היעד ויותר הבלגן המטורף שבדרך אליו. ונכון, גם הפספוס.

לג'ון קרסינסקי היה רעיון חביב וחמוד, והוא השיג בשבילו גם תקציב וגם שמות גדולים מאוד שחלקם באים לדבב איזה דובי לדקה וחצי: מה אם חברים דמיוניים של ילדים היו יצורים אמיתיים (סוג של). שם הסרט באנגלית ("IF") הוא בעצם ראשי התיבות של השם העברי, ולטעמי כבר בנקודה האנקדוטלית הזו טמון משהו מהערבוביה שיצר כאן קרסינסקי – היצורים הללו אינם רק ביטוי לדמיון ילדותי ולתועלת שהם עשויים להביא לילדים שחווים קושי, אלא גם מין משל מגושם על חלומות שאנשים הניחו מאחוריהם עם ההתבגרות (לאמר, מה היה אילו לא הייתי מתפתח כפי שהתפתחתי בגלל אילוצי החיים אלא הייתי ממשיך לעשות מה שאני אוהב). כל חלק יכול לעבוד בפני עצמו, ויש בסרט לא סצנה ולא שתיים שיכולות להעלות דמעות ולפחות במקרה שלי באמת עשו זאת, אבל החיבור ביניהם מרושל וגורם למסר של הסרט להרגיש לא קוהרנטי, לא ברור ובעיקר לא משכנע.

הבלגן לא הופך את הסרט ללא טוב – כאמור, יש כאן סצנות טובות, רגעים מרגשים, וגם כמה הברקות ויזואליות לא רעות בכלל, כמו דמות שיוצאת מתוך ציור שמן. אבל בסרט עצמו הסצנה הזו לא באמת נחוצה ולא באמת מוסיפה לעלילה שום דבר, אלא מרגישה כמו דברים שהיו לבמאי בראש והוא נורא רצה להוציא אותם אל הפועל בלי לחשוב יותר מדי על האיך והלמה. מה שנכון, בעצם, לכל שאר הסרט.

בפסקול המתוק של מייקל ג'אקינו ננוחם.

אמיר אסעד: כשהמליצו לי על "אייל קטן", החלטתי להתעלם מההמלצה. אתם מכירים את ההמלצות האלה על סדרות שהן קצת יותר מדי מיינסטרים, סדרות שהן בסדר כאלה אבל הבנאדם שמולך בטוח שזו סדרת מופת? לדוגמא בית הנייר או נמלטים. לא שהן סדרות גרועות, אבל יצירות מופת הן לא. אז שוב, הייתה פה סדרה שהיה עליה באזז, ועוד סדרת נטפליקס, אז פשוט התעלמתי ממנה.

אבל בשלב כלשהו כשהיה לי קצת זמן פנוי, קפץ לי הטריילר שנראה די מעניין, וראיתי שמדובר בסדרה קצרה מאוד ובריטית (!) אז החלטתי לצפות בה מהר. ו-וואו, כמה שלא ציפיתי לזה. התיאור שנתנו לי לסדרה היה קומיקאי שמתמודד עם סטוקרית, ומבחינתי אני הייתי מפסיק את תיאור הסדרה כאן ואומר לכם ללכת לראות אותה, אבל אני ארחיב למי שצריך קצת יותר שכנועים. 

הסדרה מבוססת על סיפורו של יוצר הסדרה ריצ'ארד גאד, והיא מספרת על דוני דאן וקריירת הסטנדאפ הכושלת שלו, שכרגע עובד בתור ברמן. יום אחד נכנסת לבר מישהי מוזרה בשם מרתה (ג'סיקה גאנינג), שבבירור מספרת שקרים מופלגים על החיים שלה, ונוצרת ביניהם ידידות שמתפתחת לסטוקריות. ואם זה נשמע לכם כמו חומר מצויין לקומדיה שחורה, אתם לא טועים. הסדרה באמת מוציאה פרצי צחוק מהצופים, אבל ככל שהסיפור מתקדם הוא נהיה אפל יותר ומלחיץ יותר. הקומדיה נשכחת בשלב כלשהו והסדרה פשוט הופכת למורטת עצבים, עמוקה ורצינית, ומציגה התמודדות של אנשים עם מצבים מאוד טריגריים (וקחו את זה גם בתור אזהרה: לא מדובר בסדרה קלה לצפייה).

הכתיבה והביצוע של הסדרה מפתיעים בתור יצירה טלוויזיונית ראשונית, למרות שלעיתים היא מרגישה קצת בוסרית. לפעמים היא מסתמכת יותר מדי על הקריינות, ובפעמים אחרות נופלת יותר מדי על קליף האנגרים. וכמובן, כל סיפור הרקע על הכתובית שמופיעה בתחילת הסדרה שזו סדרה אמיתית, אבל נעשו בה שינויים משמעותיים בשביל שלמות הסיפור וכדי להימנע מתביעה של האישה שעליה מבוססת דמות הסטוקרית. אבל הסיפור הסוחף, הצורה שבה הוא מסופר, והמשחק המדהים של השחקנים המעורבים בסדרה משכיחים הרבה מהבעיות בזמן הצפייה והופכים אותה לאחת הסדרות הטובות שמשודרות בנטפליקס. 

נעמה רק: אחד הסרטים הכי מדוברים בתוכנייה של פסטיבל ברלין השנה היה "Love Lies Bleeding", סרט הביכורים של רוזה גלאס, שהגיע לפסטיבל הגרמני זמן קצר אחרי בכורה מדוברת בסאנדאנס. היו לו את כל מה שצריך בשביל להפוך לסרט האהוב החדש על משתמשי לטרבוקסד – לוגו של A24, קירסטן סטיוארט וקאטי או'בריאן כזוג הלוהט במרכז הסרט, עיצוב אייטיז מצועצע במידה, אווירה טריפית והרבה סקס ואלימות. יכול להיות שמחוץ לטווח הראייה שלי הסרט הפך לשיחת היום, אבל קרוב לשנה אחר כך התרשמתי שהבאזז סביבו דעך חודש-חודשיים אחרי הפרמיירה. לישראל הוא לא הגיע לא במסגרת פסטיבלית ולא לקולנוע או אפילו לצפייה ביתית, כך שלא היה לי תירוץ של ממש להגיד עד כה שמדובר בסרט אחלה וחמוד.

בהיעדר שם עברי של ממש אכנה אותו בתרגום לא יצירתי במיוחד "אהבה מדממת" (שקלתי אך ויתרתי על "מאוהבות רצח") החיבור בין ניאו נואר אפל ואלים לסיפור אהבה בין שתי נשים זיכה את הסרט בהשוואות ל"קשורות" המעולה של האחיות וואשובסקי, אבל בתכלס הקשר מסתכם בז'אנר. "קשורות" אלגנטי ומתבסס במידה רבה על הבישול האיטי של הדרמה שמתפוצץ באמצע הדרך, בעוד "אהבה מדממת" מוותר על העידון מהר מאוד ומפלרטט בשמחה עם מסורות קולנועיות טראשיות. סיפור האהבה פה הוא בין עובדת חדר כושר בשם לו (סטיוארט) והבאדי בילדרית ג'קי (או'בריאן), שבהתאם לקלישאה הלסבית עוברות לגור ביחד רגע אחרי הלילה המשותף הראשון. לו מספקת לאהובתה סטרואידים כדי לעזור לה להתקדם בתחומה, אבל החומרים גורמים לג'קי לפתח נטיות אלימות ואימפולסיביות. משם והלאה מצטרפים למשוואה גם אחותה של לו (ג'נה מלון) והגיס האלים שלה (דייב פרנקו), בחורה מקומית שנחושה לסכל את הרומן החדש והצרות מגיעות בצרורות.

כדי להנות מ"אהבה מדממת" צריך להתייחב לטרלול שלו ולדרך הסוריאליסטית שבה הוא מציג רגשות. ויש כאן המון, המון רגשות – אף אחד לא מנסה אפילו לשחק אותה קול. זה סרט משונה שמפתיע לפעמים עם החלטות משוגעות, אבל ניכר שכל צעד מוזר כזה נעשה עם מחשבה מאחוריו. גם הקשר בין לו וג'קי מתואר בצורה רגישה ומחוכמת, כשבנות הזוגות מוציאות זו מזו צדדים שהן מסתירות משאר העולם. הקשר ביניהן אולי עובר במהירות מאפס למאה, אבל אפשר להבין מה הן מוצאות זו בזו ומה יש בכל אחת שמשלים משהו שחסר לשנייה. וכן, צריך גם סיבולת מסוימת לשטויות של A24, אבל אם הסתדרתם עם "X", "פרל" או "גוד טיים" אני מאמינה שתהיו בסדר.

מתן בכר: אני עדיין זוכר את היום שבו צפיתי ב"סניידרקאט" של "ליגת הצדק" יחד עם חבר. אחרי שהסרט הגיע לסיומו, פניתי לחברי ואמרתי לו "בוא לא נעשה את זה שוב לעולם". נראה לי שאז התכוונתי ספציפית לסרט הזה, אבל לו הייתי קצת חכם יותר, הייתי משכיל לייחס את ההחלטה הזאת לכל סרטיו של זאק סניידר וכך לא הייתי מבזבז זמן על שני חלקיו של "רבל מון". כמובן שגרסת החזון, אני לא חלש. אחרי הצפייה, אני יכול להגיד לכם ששני החלקים של "רבל מון" – על שש וחצי השעות שעליהן הם מתפרשים – הם בין הדברים הגרועים ביותר שראיתי השנה.

סניידר רצה לעשות סרט אקשן אפי בחלל, שהסיפור שלו כנראה היה כל כך גדול ועמוס שלא הייתה ברירה אלא לפצל אותו לשני חלקים. מה הוא אותו סיפור? יש כוכב של איכרים, ויום אחד מגיעים אליו לא-נאצים מהלא-אימפריה ודורשים מהם שיכינו עבורם הרבה אוכל ואספקה תוך מספר שבועות או שיושמדו. אחת התושבות בכוכב, קורה, מחליטה לצאת לסבב גיוס בין-גלקטי ולחזור עם אנשים שיעזרו להילחם בלא-נאצים (אנשים נוהגים להשוות את הסרט הזה ל"מלחמת הכוכבים" אבל לי הוא נראה יותר כמו "באג לייף". ולא, לא צפיתי ב"שבעת הסמוראים", למה אתם שואלים?).

הנה בערך איך שהחלק הראשון נראה – השעה הראשונה היא אקספוזיציה. השעה ומשהו לאחר מכן היא מסע הגיוס של קורה בכוכבים השונים, כשבכל מקום המגוייס החדש מראה כמה הוא מאגניב, קורה מבקשת ממנו להצטרף, הוא מסרב, היא אומרת "אולי בכל זאת?" ואז הוא מסכים וממשיכים לכוכב הבא. ואז שוב, ושוב, ושוב. בסוף יש מערכה שלישית מזורזת ולא מלהיבה אפילו קצת, עם קליף האנגר שפחות יוצר תחושת מתח ויותר גורם לגלגול עיניים. 

כבר בחלק הזה אפשר לזהות כל מיני סניידריזמים כמו פלטת צבעים שמורכבת אך ורק מאדום וכל מיני גוונים של צהוב, הרבה הילוך איטי ושחקנים שעושים עבודה ממש מחורבנת. די ברור, למשל, שסניידר רצה שהנבל הראשי והלא-נאצי של הסרט יהיה הגרסה שלו להאנס לנדה – מפקד סדיסטי ואכזרי, אבל גם כריזמטי ומאיים, שרק עצם השהייה איתו מספיקה כדי להעביר צמרמורת. לתפקיד הזה הוחלט ללהק את אד סקריין. זוכרים את הנבל מ"דדפול" הראשון? לא? בדיוק. 

סניידר ריחם עלינו ועשה את החלק השני רק באורך של שעתיים וארבעים. עם מה ממלאים אותן אתם שואלים? ובכן, בסוף החלק הראשון היה לנו צבא קטן של לוחמים, אבל לא ממש פירטו על כל אחד מעבר לשטיק שהוא עשה בסצינת הגיוס שלו, שזה הגיוני כי היו לנו רק שלוש שעות לבלות איתם. מזל שיש חלק שני כדי שכל אחד מהם יקבל גם פלאשבק עם סיפור הרקע שלו באורך של דקות בודדות לכל אחד. את שאר הזמן צריך להקדיש לשלל קרבות (שזוכות בתואר האקשן הגרוע ביותר שראיתי השנה), וגם סצינה של האיכרים קוצרים את השדה, שמסיבה שרק סניידר יודע הוחלט שצריכה להיות בהילוך איטי, ואני רציני כשאני אומר לכם שבמצטבר היא נמשכת לפחות 10 דקות. 

"רבל מון" הוא שש וחצי שעות של כתיבה חובבנית, תצוגות משחק מגוחכות וגם מהבימוי לא באה הישועה. זה לא "יש לנו 'מלחמת הכוכבים' בבית", זה "יש לנו 'מלחמת הכוכבים' בעליית הגג המאובקת שאנחנו לא נכנסים אליה כי יש שם אזבסט". בואו נגיד שהבנתי למה סניידר קרא לחברת ההפקה שלו Cruel and Unusual Films.