תמונה קבוצתית: כפרת עוונות תשפ"ד

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לכתוב פיוטים בהשראת סרטים וסדרות. 

זאת היה הפעם העשירית שאנחנו מנסים לכפר על העוונות שלנו באתר, או לפחות על העוונות שהם "סרטים וסדרות שלא כתבנו עליהם". גם השנה שאלנו "מה הסרט שהכי הצטער שלא כתבת עליו השנה?", ולהלן התשובות. 

מתן בכר: ייתכן שהשם קווין וויליאמסון לא אומר לכם כלום, אבל הוא תרם לא מעט לז'אנר האימה בסוף המאה הקודמת: הוא חתום על התסריטים של "סיוט בחדר המורים", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" ושני סרטי "צעקה" הראשונים. הוא עבד בז'אנר גם בטלוויזיה, ויצר סדרות כמו "יומני הערפד", "המעקב" ו… "דוסון קריק". האימה. הסרט האחרון שכתב עד לא מזמן היה "צעקה 4" ב-2011, ומאז הוא התמקד במסך הקטן.

לפני מה שמרגיש כמו עידנים, בין סגר אחד לאחר, בהוליווד ניסו לרכב על הגל הזה של מגפה עולמית ולעשות סרטים שהקורונה נוכחת בהם. אבל צפייה בהם מעידה על כך שהם לא ממש ידעו איך לעשות את זה. ובדיוק כשכבר נראה שלא נקבל סרט קורונה מוצלח, קווין וויליאמסון החליט לכתוב את הסרט "חולה" ולהעביר את הקורונה אל מה שנראה כמו מקומה הטבעי – סלאשר. כי מגפה עולמית שהורגת אנשים ושלפעמים קשה היה לדעת אם נדבקת עד שהיה מאוחר מדי זה, נו, די מפחיד.

בדומה ל"צעקה", שהביא את דרו ברימור רק כדי לרצוח אותה על ההתחלה, גם "חולה" נפתח עם רצח של השחקן המפורסם ג'ואל קורטני (לא, לא ג'אי קורטני, ג'ואל קורטני. מה זאת אומרת "מי?", הוא הילד הראשי מ"סופר 8"!). שאר הסרט – שמתרחש בתקופה העתיקה של אפריל 2020 – עוקב אחרי פרקר ומירי, שתי חברות שנוסעות לבקתת הנופש המשפחתית והמבודדת של פרקר כדי להעביר שם את הסגר. אבל במהרה הן מגלות שהבידוד שלהן לא מבודד כמו שהן חשבו, ושהידבקות בקורונה היא לא הבעיה הכי גדולה שלהן.

למרות שעבר יותר מעשור מאז הסרט האחרון שלו, וויליאמסון עדיין יודע לכתוב סלאשר אפקטיבי. הוא והבמאי ג'ון הייאמס מנצלים היטב את הלוקיישן הכמעט-יחיד של הסרט ומצליחים ליצור סצינות מותחות ומלחיצות. השחקניות הראשיות לא בולטות באופן מיוחד אבל עושות עבודה טובה. ומבלי להכנס לספוילרים, לסרט יש את אחד הסופים היותר מפתיעים שראיתי בז'אנר בשנים האחרונות. אז אם אתם מחפשים סלאשר מבדר ויש לכם נוסטלגיה לימי הסגרים העליזים, "חולה" הוא סרט שכדאי לכם להשלים.

רם קיץ: אין לי סנטימנט מיוחד כלפי "לא לוקחים קשה". על פניו זו עוד קומדיית סקס מהסוג שראינו בגלים עד אמצע העשור הראשון של המילניום. אין לו עלילה מיוחדת להתפאר בה והבדיחות נעות בטווח שבין גיחוך לשני גיחוכים. אפילו, אודה ואתוודה, הייתה פעם שגיחכתי שלוש פעמים. אבל יש לסרט משהו להתפאר בו ושאין באף סרט קומדיה גסה אחר – ג'ניפר לורנס.

מי שהייתה פעם הכוכבת המבטיחה בצד שובר הקופות של הוליווד בחרה בשנים האחרונות סרטים שהשכיחו מאיתנו את העובדה שמאחורי חזות כוכבת הדרמות המדכאות (אלא אם "אמא!", "גשר צר מאוד" ו"דרור אדום" הצחיקו אתכם, משום מה) מסתתרת שחקנית די מצחיקה.

אמנם ידענו את זה בזכות ראיונות איתה בתכניות לייט נייט כשהייתה צעירה יותר, וראינו שביב לכך ב"אופטימיות היא שם המשחק" וב"אל תסתכלו למעלה", אבל "לא לוקחים קשה" מצליח למצות מג'ניפר לורנס את כל הקומיות שיש בה: הבעות הפנים המוקצנות שלה נהדרות, יש לה תזמון מצוין והיא מוכנה לעשות כמה דברים נועזים בשם הקומדיה. 

כל זה כמובן לא מספיק כדי להפוך את "לא לוקחים קשה" למופת של הומור (פחות אשמתה של לורנס ויותר התסריט) ואני לא יכול להתכחש להיבטים הבעייתיים בעלילה: הסיפור הוא על בת 32 שלחוצה על כסף, ולכן היא מסכימה להצעה של זוג עשיר לצאת לדייט רומנטי עם בנם בן ה-19 הביישן, המופנם והמאוד בתול, בידיעה ברורה לכל המעורבים שדמותה של לורנס צריכה לשנות, למצער, את הנתון השלישי – וכל זאת בלי ידיעתו של הנער למיטלטלין שהובטחו.

בעייתי, נכון, והסרט מודע לכך – מה שלאו דווקא משפר את המצב. ולמרות זאת הדינמיקה בין לורנס ובין אנדרו בארת' פלדמן (שהוא מעין אסא באטרפילד בימים הטובים) מחזיקה את הסרט כולו. צמד ההפכים הזה מוציא אחד מהשניה את המיטב והתוצאה – אני לא מאמין שאני אומר את זה – די מרגשת, וכאמור גם מצחיקה. לא מאוווד מצחיקה (3 גיחוכים רצופים במקסימום, זוכרים?), אבל מספיק כדי שלא תצטערו שזה הסרט שבחרתם כשחיפשתם קומדיה להעביר איתה את הזמן. וג'ניפר לורנס, טוב לראות אותך שוב נהנית מאיזשהו תפקיד.

מאיה כהן שלו: כשהמושג "קולנוע גרמני" עולה, רוב האנשים כנראה יחשבו על משהו בין קולנוע תעמולה נאצי של לני ריפנשטאל, הסרטים המהורהרים של וים ונרדס והטרללת של ורנר הרצוג. לעומתם, הצירוף "קומדיה רומנטית גרמנית" לא מושמע בדרך כלל, ולכן מאוד מאוד הסתקרנתי מ"הגבר המושלם שלך". 

הוסיפו לסקרנות הזאת את הבמאית מריה שריידר ("המורדת" שדי אהבתי) ואת הליהוק של דן סטיבנס כרובוט דובר גרמנית והסרט, כמו שאומרים, השיג את תשומת הלב שלי. 

הסרט מתאר מצב שבו מדענית נאלצת לחיות עם רובוט דמוי אנוש במסגרת ניסוי כלשהו כדי לבחון כמה טובים הרובוטים האלה בלדמות בני זוג. סטיבנס (שמדבר גרמנית במבטא אנגלי, וזה חלק מהבדיחה) הוא ליהוק מושלם לתפקיד "בן הזוג המושלם, ואולי מושלם מדי". בסרט הוא כל כך אמין בתור משהו שיצרה בינה מלאכותית ונהנה בתפקיד הזה כמעט כמו שראיין גוסלינג נהנה מהתפקיד של קן ב"ברבי". גם מארן אגרט שמגלמת את אלמה המדענית שנאלצת לחיות עם סטיבנס היא ליהוק מדויק. 

אבל מבחינתי, הכוכבת האמיתי של הסרט היא שריידר. יש לה יד של אמנית: היא מצליחה למצוא משהו בין חמימות לריחוק, ולייצר תחושה של ניסיון לאינטימיות כנה. אבל היא לא תמיד משיגה אותה, בעיקר כי התסריט לא לגמרי מצא את עצמו. הוא מתחיל באופן מעניין אבל מוריד את הקצב כמעט מיד, והעלילה לא מפוזרת באופן המתאים במסגרת מאה הדקות שלו. הקונספט מאוד מעניין והיה יכול להיווצר דיון מעמיק יותר בשאלה שהוא מעלה, אבל הסרט לא ממש החליט בעצמו מה עמדתו בנושא והסיום מגיע קצת משום מקום. 

זה ניסיון מתוק ליצור קומדיה רומנטית ריאליסטית המתרחשת בעולם עתידני ריאליסטי, ולהעביר אִמרה מורכבת על אנושיות, הדדיות וכמה קל להאמין למשהו שמרגיש אמיתי, גם אם הוא לא. אני אוהבת מאוד את הדמות של אלמה חולת השליטה שחייבת ללמוד לחיות עם עצמה על מנת לחיות עם בני אדם אחרים, ובסרט יש רגעים עצובים (זו לא באמת קומדיה רומנטית אגב) ואמיתיים ומרגשים, אבל בסוף הוא בעיקר פוטנציאל לא ממומש. יום אחד כנראה נקבל קומדיה רומנטית גרמנית אמיתית, וגם סרט ממש טוב של מריה שריידר, אבל זה לא אף אחד מהם. 

אור ענבר: "טטריס" של אפל טיוי בכיכובו של טארון אגרטון הוא הסרט על הסיפור האמיתי מאחורי הבאת טטריס מברית המועצות, שם נוצר, אל שאר העולם. אני בטוחה שיש פרטים שנופחו בשביל להגביר את הדרמה, אבל שיטוט קצר באינטרנט מגלה שהיוצרים לא באמת התפרעו יותר מדי, ושאכן מדובר בסיפור די משוגע: בירוקרטיה של ממשלות, הונאות, מכירת זכיות יוצרים בין שלוש יבשות והמון טירוף. 

סוכן משחקים אמריקאי שחי ביפן חייב למצוא את הלהיט הבא של עולם הארקייד לפני שהוא יפשוט רגל. הסוכן מוצא בטעות את טטריס – משחק פשוט במיוחד שבנה איזה בחור רוסי אי שם מאחורי מסך הברזל בעיקר בשביל חברים שלו – ומכאן הכל מסתבך, כי בעסקים כמו בעסקים אנשים משקרים, ואז ברית המועצות נכנסת לעניין והדברים מסתבכים עוד יותר. 

מאוד מתבקש להשוות את הסרט הזה ל"ארגו", שני מותחנים על אנשים "מאחורי הקווים" שמנסים להוציא משהו ממדינה טוטליטרית ואני לגמרי מסכימה – מי שנהנו מהאחד יהנו גם מהשני. אם זה לא ברור: אני נהניתי. טארון מאוד מוצלח (כרגיל), וגם הקאסט מסביבו משקיע את מיטב המאמצים. תוסיפו לזה את מיטב להיטי שנות השמונים, ויש לכם שעתיים של כיף. 

יצחק בארי: למה "נעדרת" הוא סרט קרוב לשלמות:

1. העלילה שלו מבריקה. נעדרת הוא בראש ובראשונה מותחן. נכון, ישנו הקטע שהוא כולו על מסך מחשב וכו' וכו' ואגיע לזה עוד רגע, אבל הוא בעיקר סרט מתח. וככזה, הוא פשוט עושה יופי של עבודה. הטוויסטים שלו הם מהסוג המשובח ביותר ששופך אור חדש על כל מה שחשבנו שידענו – לא רק על הסיפור הראשי, אלא גם על רגעים קטנים שמשובצים ברקע. לקראת הסוף אפילו הצליחו לבזוק רגש אמיתי. הטוויסטים עצמם גם נשזרים בעלילה בצורה מספקת: יש פה טוויסט על טוויסט על טוויסט, אבל בשום שלב זה לא נהפך למעיק אלא משתלב לחלוטין בסיפור שנשזר לפנינו, כי –
2. הקונספט שלו מבריק. נכון, "חיפוש" היה שם קודם, אבל הספין אוף שלו הרבה יותר מצדיק את הקונספט, לטעמי. אנחנו עוקבים אחרי ג'וּן (סטורם ריד הנהדרת), נערה חמודה שלא מסתדרת עם האם החד-הורית שלה, אבל כשהאם נעלמת ג'ון מתחילה בחקירה באמצעות המחשב שלה בניסיון להבין מה לעזאזל קרה שם. הפריסה של הסיפור בפני הצופים מדוייקת כי אנחנו מגלים דברים יחד איתה, וכמו בכל מותחן טוב הצופים המרוכזים וחדי העין יקלטו את הרמזים שנמצאים על המסך ומתבררים מאוחר יותר כמשמעותיים. למעט רגע אחד בדיוק, כל הסרט מצדיק את הגימיק שהוא מתהדר בו, וזה פשוט עובד יופי, כנראה כי –
3. הבימוי שלו מבריק. היוצרים, שהיו העורכים של "חיפוש", עלו כאן בדרגה מבחינת הויזואליה. די מדהים שהם הצליחו ליצור אשכרה חוויה ויזואלית לסרט עם הגימיק המסויים הזה, אבל זה ממש כך. יש לסרט תימה ויזואלית שאליה הוא נצמד בנאמנות, וזה לא רק בגלל המערכת הסגורה של אפל, כי אני למשל בכלל לא מכיר אותה ובכל זאת הרגשתי את העקביות ואת האותנטיות. הם מנצלים כל טריק בספר כדי למנן את המתח בדיוק בריכוז הנכון ולשמור על העניין לאורך כל הדרך.

למה לא כתבתי ביקורת על "נעדרת" בזמן אמת:

1. כי לא ראיתי אותו בזמן אמת, אלא באיחור. האמת שהצטערתי על זה קצת: לא בגלל שחסרה פה איזו חויית מסך גדול, אלא כי זה באמת מותחן אפקטיבי שמצדיק את חווית הצפייה בקולנוע, שהיא שואבת ומהפנטת בהרבה מצפייה ביתית.
2. מתן בכלל תכנן לכתוב עליו.
3. טוב, בלי תירוצים, זה באמת לא בסדר, ולכן הביקורת הקצרה הזו מופיעה בכתבה של כפרת עוונות. אני מבטיח להשתדל להבא, ועד אז, תשלימו את הסרט שכרגע הוא מועמד רציני לסרט השנה שלי.

יהונתן צוריה: יש כל מיני סיבות למה לא לכתוב על סרט: נגיד, בגלל שלמרות שלא אהבת או הערכת אותו באופן שכלתני, כן הערכת את התעוזה שלו ("בתולים"); בגלל שיש גבול כמה פעמים יש לך כוח לצעוק "על זה כל ההייפ? השתגעתם?" ("ברברי"); כי יש גבול כמה אפשר לדבר על סרטים ישראליים שהדעה שלי חלוקה לגביהם והקהל לא מתעניין בהם ("אמריקה", "אזרח מודאג", "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"); כי יש ביקורות שמצד אחד אתה לא תרגיש נאמן לעצמך אם לא תכתוב בדיחות מסוימות, ומצד שני יש בך מספיק רגישות כדי לא לכתוב ביקורת שכזאת ("כאילו אין מחר"); כי יש משהו מבאס בלראות סרטי פסטיבלים ולהגיד "מצטער, זה לא עשה לי כלום" ("אי-אה", "קירבה"); כי הם כל כך מעפנים שחבל לכתוב קטילה ארוכה על משהו זניח ("הבן"); כי פשוט אין מה להגיד על הסרט ("מילה שלה"), כי סתם לא יצא ("עכביש קדוש"), ועוד אלפי סיבות. 

אבל איך, למען השם, לא כתבתי על "החלטה לעזוב"?!

אני לא יודע. הטקסט היחידי עליו באתר (נכון לכתיבת כפרת עוונות זו) הוא טקסט שאומר "עוד נחזור אל הסרט" ואז, ובכן, זה לא קרה. 

עכשיו, כן – גם אני לא צפיתי בסרט מאז יולי 2022, ובכל זאת: זוהי כנראה אחת מעבודות הבימוי הכי טובות של השנה. בסרט שחושב על הפריימים כל כך לעומק, לרוחב, ולכל כיוון שרק אפשר להישאב אליו. פארק צ'אן ווק מגיע במצב רוח לאהבה, וזה פשוט משתלם. 

ואז יש עוד איזה שליש סרט. 

עכשיו, בצפייה שנייה אני בטוח שהמהלך הזה נבלע יותר טוב בגרון, והמעלות של הסרט מגמדות את תחושת ה"יש עוד?? למה?????" שליוותה אותי בזמן אמת. אבל בזמן אמת, "החלטה לעזוב" הרגיש כמו אורח באמת נפלא – מנומס, מצחיק, שנון, אלגנטי – שלא יודע מתי לקבל את ההחלטה לעזוב. 

ובכל זאת, לסרט שכזה, שמראה את היופי באיפוק קולנועי ובשימוש בטפטים, ושהוא באמת יצירה של מאסטר בשיא כוחו (אפילו כשהתסריט קצת פחות), הגיע יחס ראוי יותר. ולא עשיתי את זה. בלי סיבה. מצטער.