היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים להגיב תשובות משלכם, שאלות משלכם, או לבקש עזרה עם הסודוקו שנתקעתם בו.
סרטי קולנוע: אי אפשר בלעדיהם, וגם אי היה אפשר – למה שנרצה להיות בלעדיהם? למשך יותר ממאה שנה, הקולנוע מעשיר את חיינו ומביא לנו מלא סרטים נפלאים ואהובים. ובכל זאת, קשה שלא פעם לראות קלאסיקה או סרט אהוב ולחשוב שאולי הייתה דרך להפוך אותו ליותר טוב. ועל כן, שאלנו הפעם את הכותבים שלנו: "איזה דבר קטן הייתם משנים בסרט שאתם אוהבים?"
יהונתן צוריה: אהיה קצר, תמציתי ומרפרר הפעם: "אף אחד לא אוהב סצנות בלט חלום". זה תקף לכל סרט שבו יש סצנות שכאלה, אבל במיוחד ל"שיר אשיר בגשם". לא, מצטער ג'ין קלי, באמת שאף אחד לא אוהב אותן. אפילו לא אמא שלך. צ'ארלי קאופמן, אתה דווקא בסדר.
תום שפירא: הטורף (הזה מ-1987) הוא סרט די מושלם. זה לא סרט שתצא ממנו עם תובנות חדשות לגבי האנושות, אף אחד מהשחקנים שם לא הולך לקרוא תיגר על דניאל די לואיס בזמן הקרוב וזה לא שהוא פורץ גבולות של טכניקה או טכנולוגיה. ובכל זאת, האקשן מהמם (ומגיע בכמויות), עיצוב המפלצת מצוין, האפקטים התיישנו ממש טוב (הם לא ניסו לעשות מה שהם לא יכלו לעשות) וצוות השחקנים אולי לא נוטף כישרון משחק אבל הם לוקחים את המסך לרמות של מגניבות וטסטוסטרון שלא נראו מאז "12 הנועזים". הוא אפילו מצליח להיות יותר שנון מסרט האקשן הרייגניסטי הממוצע – אולי זה בגלל הבמאי ג'ון מקטירנן (שהביא אנרגיה דומה ל"מת לחיות") ואולי זה משהו בנוכחות של שיין בלק על הסט (בתור שחקן דווקא).
זה סרט שאני נהנה ממנו מאז הילדות, חוזר אליו שוב ושוב ובכל פעם יש דבר אחד שממש מעצבן אותי. וכדי להיות אקסטרה מעצבן – זה הדבר הראשון שרואים. שוט הפתיחה שמראה ספינת חלל מגיעה לכדור הארץ. את ארבעים הדקות הקרובות נבלה עם חוליית החיסול (סליחה – 'חילוץ') של שוורצנגר וחברים בג'ונגלים של דרום אמריקה בשעה שהם מפגינים עליונות מוחלטת על היריבים שלהם. עד שמשהו מחליט לחסל אותם ואז פתאום המצב מתהפך והם הניצודים. מי זה יכול להיות? מי הכוח המסתורי שמביס את החיילים הבלתי מנוצחים האלו? יכול להיות שזה הדבר על ספינת החלל שראינו בשוט הראשון שהרס את כל המסתורין של הסרט?! כנראה שכן.
ואתם יכולים להגיד – אבל איך אחרת אפשר יהיה למשוך את הצופים לאולם בלי ה-'היי קונספט?' ולכם אני אומר בחזרה 'שקט! בשנת 1987 ארנולד שוורצנגר לא היה צריך שום עזרה בלמשוך את הצופים לאולם הקולנוע. כל מה שהשוט הזה עושה זה להרוס את ההפתעה, להוריד את רמת המתח שהסרט בונה בכזו מקצועיות במשך איזה ארבעים דקות וסתם לבאס. תנו לנו לחשוב שאנחנו בסרט אקשן גנרי עם שוורצנגר… ורק אז תחשפו שאנחנו בעצם בסרט אימה והאוסטרי הענק הוא בתפקיד הלא סביר של הנערה הסופית.
(וכל עוד אני מתלונן על שוטים מוזרים בסרט הזה – למה כתוביות הסיום, עם תמונות של השחקנים מחייכים, נראות כאילו הגיעו מקרדיטים של סיטקום?)
מתן בכר: רוב האנשים במעגלים שלי ממש לא אהבו את "ונום" ואני יכול להבין מאיפה הם מגיעים. אני חיבבתי אותו, אבל התחושה העיקרית שאיתה יצאתי מהסרט היא של פספוס. בדמיוני, "ונום" התחיל בתור סיפור אהבה בין עיתונאי והטפיל החייזרי שלו (זה פרומו רשמי לבלו-ריי של הסרט), אבל כמה נודניקים באולפנים החליטו שהוא צריך לפנות לדמוגרפיה רחבה יותר. וכך, במקום לקבל את הרום-קום המוצלח ביותר של 2018, קיבלנו עוד סרט קומיקס גנרי. הגיע הזמן לתקן את זה!
בגרסת הרום-קום של "ונום", אדי ברוק הוא עדיין כתב טלוויזיה, אבל נותנים לו לעשות סתם כתבות שטחיות כשמה שהוא באמת רוצה זה לסקר דברים רציניים. בגרסה הזאת בת הזוג של אדי (מישל וויליאמס) לא קיימת, הוא רווק הולל שלא מחפש להתמסד בעתיד הקרוב. ההגעה של ונום אל כדור-הארץ והמפגש שלו עם אדי נשארים כפי שהם בסרט. ונום משתלט עליו, בהתחלה אדי סקפטי לגבי כל העניין אבל עם הזמן לומד להכיר את ונום והם מתחילים לפתח רגשות אחד כלפי השני (הכניסו כאן מונטאז' משעשע שבו ונום מפריע לאדי להביא נשים לדירה). ברקע עדיין יש טפיל מרושע שמשתלט על לא-אילון-מאסק (ריז אחמד) על מנת להשתמש בחללית שלו כדי לחזור לכוכב הבית שלהם ואז להשתלט על כדור הארץ עם כוח פלישה גדול. אבל זה פחות חשוב כאן.
יש רגע בסוף המערכה השנייה של "ונום" (האמיתי) שבו ונום אומר לאדי שהוא חשב להצטרף לכוח הפלישה הזה אך שינה את דעתו והחליט להישאר ולהגן על כדור הארץ. כשאדי שואל אותו מה גרם לו להתחרט, ונום עונה "אתה, אדי". זה הרגע שבו הבנתי שיש כאן סרט רומנטי שנשדד מאיתנו. בגרסה שלי, אחרי המשבר ביחסים שתמיד קורה בסוף המערכה השניה בסרטים האלו (אולי ונום "תופס" את אדי עם אחד הטפילים האחרים שהגיעו מהחלל), ונום מתכנן להצטרף לטפיל הרשע על החללית, אבל אדי מבין שהוא אוהב את ונום, רץ לשם ומצהיר על רגשותיו. הם מתאחדים, מצילים את היום וחוזרים הביתה בתור זוג רשמי.
זוהר אורבך: "ילדות רעות" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם. ובכל זאת, יש לו שני חסרונות. חסרונות לא במובן של בעיות בסרט (שהוא, כאמור, אחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם), אלא חסרונות שמונעים מכל מיני אנשים לראות את גדולתו הנ"ל.
העניין הראשון הוא ש"ילדות רעות" הוא לא סרט מרשים במיוחד במובן הקולנועי. עיצוב התפאורה והתלבושות שלו לא רע, אבל הוא לא מגובה בצילום ועריכה שנותנים לסרט איזשהו שיעור קומה קולנועי שמאפשר לחשוב עליו כעל סרט גדול באמת. האשמה העיקרית בכך היא השיטה: כשהוליווד רוצה לשווק סרט לבני הנעורים, לא דחוף לה להביא מישהו שיהפוך את הסרט לחגיגה של קולנוע. גם סרטי התיכון המשובחים ביותר נראים, ברובם, כמו פרק קצת מושקע בסדרת טלוויזיה, וזה חבל.
בשביל לפצות על כך, הסרט נשען בעיקר על הכתיבה והמשחק, היבטים שהוא מוצלח מאוד בהם, אבל גם בהיבט הזה, "ילדות רעות" היה יכול לעלות מדרגה אחת מעל, לקומה שממנה גם המבקרים הקשוחים ביותר יוכלו להודות שמדובר בהישג אמיתי. המשוכה השנייה של "ילדות רעות" היא לינדזי לוהאן. היא בהחלט שחקנית טובה, אבל ב"ילדות רעות" היא מגישה הופעה קצת אנמית בתפקיד שיכול היה להיות עסיסי במיוחד. אולי זה נובע ממעמד הכוכבת של לוהאן באותן שנים – קיידי היא דמות של נערה שמגלה כמה כיף זה להיות בשרשרת המזון, כמה כוח יש לילדות הרעות בידיים, אבל כשהסרט עוד היה בצילומים, לוהאן לא באמת הרשתה לעצמה להיראות כמו מי שמסוגלת ללכלך את הידיים. היא העדיפה לגלם את קיידי כטליה תמימה שבמקרה גילתה שהיא יכולה להיות מלכת הכיתה, ולא כמו לביאה צעירה עם הורמונים של תיכוניסטית. אם מישהו היה אומר לה "לינדזי, את מעדיפה להיות שחקנית טובה, לא כוכבת אהובה", אולי ההופעה הראשית שבמרכז הסרט הייתה יכולה להיות קצת יותר אנרגטית. לפעמים אני פשוט חושב שהדרך הכי נכונה לפתור את הבעיה הזאת הייתה לפתוח חור-תולעת ל-2011, להביא לתפקיד של קיידי את ג'ניפר לורנס או אמה סטון ולסגור עניין; הן בפירוש שחקניות שמרשות לעצמן, גם בתור מגה-כוכבות, להיות פחות חביבות משלוהאן הרשתה לעצמה בתחילת המילניום.
יצחק בארי: מהו הסרט הטוב ביותר של מארוול? זאת שאלה שפרנסה ותפרנס כתבות וטורי דעה עוד זמן רב, אבל נכון לכרגע, ובלי הרבה סיכוי שזה ישתנה – התשובה שלי היא "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". נכון שהוא לא הגיע לשיאים של צמד סרטי הנוקמים האחרון, אבל דווקא בגלל זה, ולמרות שקשה להצמיד את המילה שאני הולך לכתוב לסרט שהיה בזמנו האירוע הגרנדיוזי של השנה – היתה שם אינטימיות נהדרת שריסקה לי את הלב.
נימוקי השופטים מובאים בהרחבה כאן, ועיקרם הוא פיצוח דמויות מדהים של טוני סטארק וסטיב רוג'רס. המערכה האחרונה, בה הקפטן ואיירון מן נאבקו על חייו של באקי, היתה אמוציונלית, מרתקת ואדירה, ולא יצאה לי מהראש שבועות רבים אחר כך. טוני סטארק מאבד את הרציונליות מול המראה של הוריו נרצחים בדם קר ומנסה להרוג את באקי, וסטיב רוג'רס מצליח למנוע את זה ממנו.
המערכה הזו אפקטיבית כל כך כי הדמות של קפטן אמריקה בסרט הזה היא התגלמות האמונה העיוורת בדרכך, בלי לשים לב לפגמים שלך בעצמך. הצדקנות שלו כבר גובלת בצביעות, אחרי שדווקא טוני סטארק מסוגל להודות בחסרונותיו; אבל סטיב רוג'רס – תמיד צודק. תמיד. ומפני שדווקא הקו הזה די ננטש אחר כך, וקפטן אמריקה – יש להודות – לא עשה דרך מאד מעניינת מבחינת הדמות ב'מלחמת האינסוף' ו'סוף המשחק', תהיתי מה היה קורה אם טוני סטארק כן היה מצליח בזעמו להרוג את באקי בארנס.
צריך להודות שבאקי היה דמות מיותרת בצמד 'הנוקמים' האחרון, ובסדרה שנשאה את שמו היה אפשר להסתדר בלעדיו בלי הרבה מאמץ. אז מה היה קורה אם להבי האנרגיה של איירון מן היו חורכים את ליבו של באקי? האם סטיב היה נשאר רציונלי בכזה מצב? האם אחרי שטוני סטארק היה מתפכח מהצער והזעם עוד היה עתיד לשיתוף פעולה ביניהם?
הפירוק של מטען רגשי כזה היה יכול להוסיף נופך נהדר ל'סוף המשחק', כשהשלמה עם אובדן, הכרה באנושיות הגיבורים החזקים בעולם ופיצוח של עניין הנקמה ככלל היו משדרגים את החוייה הכוללת בהרבה, כמובן אם היו נעשים נכון. אבל מארוול לא הלכו על זה עד הסוף. התהיה היחידה כעת היא האם סדרת 'מה אם' המתקרבת תתרום גם קטעים כאלה ליקום הקולנועי, או שתסתפק בלשחק עם הכלים על הלוח בלי לרדת לעומקים מסובכים מדי.
טווידלדי: ברשותכם, אבחר בשתי אפשרויות. קודם כל, הייתי מקצר את 'להציל את טוראי ראיין' באיזה טר"ש או שניים. "להציל את טוראי ראיין" הוא, בצדק, הסטנדרט לסרט מלחמה ריאליסטי. הדבר הוא בגלל שתי סצנות הקרב המדהימות, בפתיחה ובסיום: ההסתערות על חוף 'אומהה' בנורמנדי (גזרת 'דוג גרין', ליד וירויל-סור-מר) ב-6 ביוני 1944, וההגנה על עיירה צרפתית דמיונית בסוף הסרט. רק מה, שבאמצע יש סרט מסע מאוד סטנדרטי. וארוך. ארוך. ממש ארוך. באמת ארוך. ואז עוד קצת. והמסע הזה הוא בסדר כזה, לא יותר. ברור שספילברג רצה, והצליח, להפיק את האפוס המוחלט של מלחמת העולם השניה; אבל בחלקים של הסרט נדמה שהוא רצה לעשות סרט באורך מלחמת העולם השניה. ואמנם לא סבלתי יותר מדי באף אחת ממאה ושבעים הדקות של הסרט (כולל כותרות), אבל אם ספילברג היה הולך על אורך טיפל'ה קצר יותר – נניח, מוריד חצי שעה – היינו נשכרים מאפוס מלחמתי מדהים שגם מסופר טוב. ואיך אני יודע? כי בסוף ספילברג הצליח לעשות בדיוק את זה, ב"אחים לנשק", שם אילוצי הפורמט (ואולי גם ההתבססות המפורטת מאוד על ספר היסטוריה) הפכו את רוב הפרקים למוצלחים הרבה יותר מהאמצע של 'טוראי ראיין'. אם כי שום דבר לא יכול להתחרות בעשרים הדקות הראשונות של הסרט.
שנית, הייתי מוריד את הווארד זין מ'סיפורו של ויל האנטינג'. "סיפורו של וויל האנטינג" הוא סרט ממש מצויין. הסיפור על הגאון-המתוסבך-הבלתי-מוכר והתפתחותו הוא סיפור פיל-גוד קלאסי, והוא עדיין נותר אחד מפסגות הקריירה של מאט דיימון ובן אפלק. ודווקא בגלל זה ציטוט קטן אחד מעצבן אותי כל פעם מחדש. בקטע ההוא דיימון מדבר עם הפסיכולוג (רובין וויליאמס, המחזיק תמונה שלו מימי וייטנאם) ומציע לו, בזו הלשון: "רוצה לקרוא ספר אמיתי? תקרא את "היסטוריה עממית של ארצות הברית" של הווארד זין. הספר הזה יפיל אותך על התחת". ובכן, לא. "היסטוריה עממית" הוא רב מכר אדיר. הוא גם אחד מספרי ההיסטוריה הגרועים ביותר שקראתי מימי. לא בגלל הפוליטיקה שלו – אני מחבב למדי את הספרים של אריק הובסבאום, והאיש היה קומוניסט מאוס – אלא בגלל שהוא מאוהב ב'אני אראה לכם שכל מה שלמדתם היה שקר' גם כשלא מדובר בשקר, שהוא עשה עבודת מחקר בינונית מינוס (בדוגמה מהתחום שלי, הוא לא רק מתעלם לחלוטין מהמידע הנרחב שצבא ארה"ב במלחמת העולם השניה אסף על המורל של המשרתים ומחשבותיהם אלא טוען ש*איש לא אסף מידע כזה*) ובמיוחד – בגלל שהרציונל שבו הוא מתאר את ההתפתחויות הוא, ובכן, דבילי לחלוטין, ועובד לפי הנוסחה הקבועה: היה רע, ואז ההמונים התקוממו, אבל אז בעלי הכוח דיכאו אותם כרגיל, וככה התקדמנו.
אז בחייאת, דיימון ואפלק, בזכותכם הווארד קשישא מכר בטח עוד כמה עשרות אלפי עותקים של היסטוריה-גרועה-של-ארצות-הברית. עזרתם לו להגיע לעוד דור של סטודנטים שהחליפו תעמולה א' בתעמולה ב'. למה, למה?
רם קיץ: בסך-הכל אני מחבב את "רוג אחת", בטח יותר מ-"סולו" ו-"עלייתו של סקייווקר", אבל יודעים מה יכול היה לשפר אותו בהרבה? להעיף את דארת' ויידר. לא לחלוטין, כמובן. אני לא אידיוט. אבל תארו לכם אם במהלך הסרט לא היינו רואים את הלורד המפורסם או אפילו שומעים עליו, שוכחים מקיומו אי שם לקראת הסוף, ואז… באם! "הולי שיט מה?? זה דארת' ויידר והוא פה להרוג את כוווולם פאאאאאק!".
גם בתצורתו הנוכחית, קרב המסדרון המפורסם הוא נהדר, אך הוא קורה אחרי שפגשנו את ויידר קודם לכן באותו הסרט, ואפילו שמענו אותו מריץ בדיחה לא כזו מוצלחת; זה מפחית מההלם וההפתעה של הרגע האייקוני. אם ויידר היה פשוט מופיע יש מאין, לראשונה על המסך הגדול מזה שנים, אולי היינו עדים לאחד מהרגעים הכי זכורים בתולדות הסדרה. במְקום זאת זכינו להופעה מוצלחת של דמות שאנחנו יודעים (וזוכרים) שנמצאת בסביבה.
נעמה רק: "הגיבן מנוטרדאם" אולי לא עומד באותה שורה עם סרטי דיסני אחרים בכל הנוגע לפופולריות, אבל לעניות דעתי מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר של האולפן אי פעם. הסרט יצא בשיא תקופת הרנסנס של דיסני, תקופה שהתאפיינה בלקיחת סיכונים ומתיחת גבולות טכניים ויצירתיים אבל גם בנוסחתיות מסוימת שחזרה על עצמה בסרטים שונים. אתם מכירים את הנוהל – צעיר/ה עם חלום שרים את רגשותיהם, מבלים עם הסיידקיק המצחיק שלהם, מתאהבים, מתעמתים עם נבל מרושע, מנצחים וזוכים באהבת חייהם. באמצע יש שירים, אחר כך יש מרצ'נדייז וצעצועים במקדונלדס. "הגיבן" מציית ללא מעט מהכללים האלה ודוחה אחרים (נניח, הוא לא "משיג את הבחורה"), והעומק הרגשי, האופל והמורכבות מבדלים אותו משאר הסרטים מאותו עשור. חוץ מזה, יש לו אנימציה מרהיבה ופסקול פסיכי באיכותו, לדעתי הטוב ביותר של אלן מנקן אי פעם.
האם הסרט היה צריך ללכת עוד יותר רחוק עם הרעיונות המאתגרים שלו ולוותר לגמרי על כל יומרה לפנות לילדים? לא בטוח. מה שכן, יש צעד אחד שדיסני השתפנו לעשות – וברור לגמרי למה – שהיה משפר את הסרט מיד. הגרגוילים היו צריכים ללכת. או לפחות ההוא שג'ייסון אלכסנדר מדבב (ויקטור או הוגו, זכרתי את הבדיחה אבל לא מי מהם זה מי). הגרגוילים הם הדבר הזה שמנחמים איתו מפרסמים ונציגי מותגים שחולמים על שת"פ. כן, זה אולי סרט מטורלל עם נבל שמאיים לרצוח חפים מפשע ונותן לגיבורה לבחור בין הוצאה להורג לאונס ונישואים כפויים, אבל היי, תראו, מפלצות מצחיקות מאבן! עם זאת, הגרגוילים מוציאים את הסרט קירח מכל הכיוונים. הם לא חמודים כמו פלאונדר אבל גם לא שנונים כמו לומייר ושעוני. אין להם את האנרגיה של אדי מרפי בתור מושו והם אפילו לא מקדמים את העלילה כמו סבסטיאן. הם גושי סלע מקפצים שאומרים משפטים רבע מצחיקים ושרים את השיר הכי גרוע בסרט. הם לא מתאימים לאווירה אבל גם לא מביאים שום ערך מוסף שיצדיק את שבירת הטון. יכול להיות ששיפצור הטקסטים של שני הגרגוילים האחרים עוד היה מצליח להצדיק את נוכחותם, אבל לגרגויל האחד שמאוהב בעז ועושה קולות של פלוצים עם היד פשוט אין תקנה. אם לצטט גדולים וצרפתים ממני – צלקת על פני פריז.
ובכלל, תגידו לי, מי לעזאזל הילד שקנה בובת פרווה של הדברים האלה?
My name is Tony Stark; you killed my father, prepare to die
וואלה, מצלצל לא-רע. עם זאת, אני לא רואה את מרוול בשום מצב מציגים את הגיבור המייסד שלהם כרוצח. כל מאות האנשים שהוא בטוח הרג במהלך אותו סדר עולמי חדש של הסרט הראשון – מישהו ראה דם? אני לא ראיתי. תוכיחו שהוא הרג מישהו. וחוץ מזה: כולם היו מה שנקרא brown people; לא נראה לי שאפשר היה לסלוח על רצח של בחור אמריקאי טוב (=לבן).
אגב קפטיין אמריקה (תזכורת: הצדיק הידוע שידע שחבר שלו רצח את ההורים של חבר אחר אבל לא מצא לנכון לספר לו): אחד הסרטים הטובים ביקום מרוול היה "חייל החורף". לסרט הזה היה פוטנציאל אדיר לאמירה משמעותית על העולם של היום, שבו גם בדמוקרטיות המדינה נוגסת יותר ויותר בזכויות הכי בסיסיות של אזרחיה. תחשבו איזה מדהים זה היה יכול להיות אם הפטריוט האמריקאי הגדול ביותר היה נאלץ להתמודד עם המציאות הזאת. במקום זאת, קיבלנו טוויסט הכי קומיקס-טרום-ווטרגייט שאפשר: זה הכל הסופר-נאצים הרשעים האלו! הממשלה שאישרה בנייה של כלי משחית שנועדו לחיסול מרחוק בלחיצת כפתור של מי שהוגדרו על ידה כמסוכנים בסך הכל הייתה קורבן של נבלי-על, מנוולים מהסוג שלא יהסס לרצוח משתתפי חתונה כפרית במחי טיל אחד (מה שהדמוקרטיה הגדולה בהיסטוריה לעולם – לעולם!! – לא היתה עושה). במקום זה: היי, ראיתם? קפטיין אמריקה חיסל את הנאצים בני-העוולה, ועכשיו הכל יהיה בסדר!
Glow דווקא אהבו סצינת בלט חלום
ונדמה לי שספציפית את זו של "שיר אשיר בגשם".
https://youtu.be/8K4B5hyMtNk
אני לא חושב שהבעיה שלי עם שא"ג הייתה דווקא סצינת הבלט חלום, אם כבר זה שבשלב מסויים הסרט רק רוצה לרקוד, אבל מצד שני הוא רוקד ממש יפה אז הכל טוב.
טוב לשמוע הסכמה על הובסבאום, יש לי ספר שלו ותהיתי אם להתחיל לקרוא
מומלץ מאוד לקרוא את הובסבאום שסקר בצורה המקיפה והמעמיקה ביותר את התפתחות החברה המודרנית במאות ה19 וה20 ועסק במושג הלאום המדומיין וגם את הווארד זין שאולי לא דייק בפרט כזה או אחר אבל הפריך את הסיפורים היפים שבעלי הכח והשלטון אוהבים לספר לנתיניהם, גם במשטרים ליברלים. וזה נכון גם לגבי הציונות.
באשר לקטעי בלט, זה לא הפריע לי בשיר אשיר בגשם ובקרון הלהקה. שני קטעי הריקוד האחרונים בכל אחד מהם הם מאסטרפיסים.
אותו הווארד זין שאותו טווידלדי קטל בדיוק בעמוד הזה?
(ל"ת)
כן. וגם סתר את עצמו באותה קטילה.
דרך אגב, בסרטים של האחים מארקס מפריעים קטעי הנגינה בפסנתר (צ'יקו) ובנבל (הרפו). ייתכן שאפילו בזמנם זה הפריע לצופים.
אני לא סובל את הגיבן מנוטרדאם בדיוק בגלל שהוא
לא „זוכה בבחורה” (ספוילר, אבל מופיע בפוסט).
אין לי בעיה שבסוף סיפור האהבה לא מצליח אבל בסרט המסר הוא שהוא לא יכול להתחתן איתה כי הוא מכוער ולכן היא מתחתנת עם הבחור היפה והוא צריך לשמוח בזה שבכלל מרשים לו להסתכל עליהם.
זה הניטפיק של הניטפיק
אבל תמיד עצבן אותי איך הקאט המפורסם מאד ב"2001 אודיסאה בחלל" – שבו העצם שנזרקת באוויר הופכת לחללית, מה שיוצר חיבור בין השימוש הראשון של האדם הקדמון בכלי מלחמה לבין השימוש של האדם המודרני בכלים לכיבוש החלל ומבסס את כל התמה של הסרט – הפוזיציה של העצם בפריים לא באמת מתאימה לחללית. אם אתם עוברים פריים פריים (ביוטיוב אפשר ללחוץ על ץ ו-ת כדי לעבור פריים פריים) אפשר לראות את זה. לא יכולתם לחתוך את השוט של העצם איזה שלושה פריימים קודם כדי שהם באמת יסתדרו? קובריק לא אמור להיות הבמאי הכי מדוייק אי פעם? איך נפלת בקטע הכל כך פשוט הזה?
יוטיוב מלא בנטפקנים
ההשתפכות הזאת על סרטי נעורים וולגריים מביכה בטירוף (גם על מעודדות צמודות)
אני מסכים לגמרי שילדות רעות הוא סרט כיפי ומהנה מאוד לצפיות חוזרות אבל אחד הטובים אי פעם?! באמת?! לא רק שכל הדמויות סטריאוטיפיות ושטוחות, אלא שכל הפלסטיקיות הן למעשה גרסה גרוטסקית ומוקצנת של מועדון האופנה מדריה, אלא ששם צוות הכותבים השכיל להפוך את כולן או כמעט את כולן לאהיבות. דווקא לינדזי לוהן על גבול המושלמת לתפקיד, כי רק בחורה שכיף לאהוב אותה ולהתאהב בה במצבים מסוימים אבל שכיף לשנוא באחרים יכולה לשחק את קיידי (ואיזו אכזריות זאת לקרוא לגיבורה הראשית שלך על שם של חברה של אוכל לכלבים, אה?) מעניין אותי אם מי שצופות בסרט הזה גם מזדהות איתו, כי ברור שאני כגבר לא אזדהה. לפעמים אני תוהה למה אין בסרט הזה דמות אהיבה אחת לרפואה (גם קיידי הרון של תחילת הסרט לא מעוררת איזו חיבה מיוחדת מלבד המשיכה המינית הקיימת ללינדזי לוהן, היא רק ״בסדר״ כזה.) ואז אני נזכר שלסרט קוראים ילדות רעות ולא ״הנערות המנומסות וטובות הלב״. האם אמה סטון וג׳ניפר לורנס היו יכולות להציל מעצם נוכחותן תסריט כל-כך גס ומיזוגני? חד משמעית לא.
אוקיי
(ל"ת)
קומפיוטר?
(ל"ת)
אני פשוט חושב (וזה משהו שאני אומר לעצמי לעיתים קרובות - המלצות אלו נכתבות מניסיון מר מאוד) שהמון אי נעימות תיפתר
אם כולנו, לפני כל פעם שאנחנו אומרים משהו – וירטואלית או בחיים האמיתיים – נשאל עצמנו: "האם עד כדי כך חיוני שאומר זאת?". הרי סביר להניח שכתיבת ההודעה הזאת לא שיפרה את היום שלך לאין ערוך, ובאמת, עם כל האהבה, קשה לי להאמין שהדיון שיווצר בעקבותיה יניב פירות ששווים משהו. האם היית חייב לכתוב על דעה מנומקת (ספציפית לגבי ה"אחד הטובים אי פעם" לא נימקתי, בין השאר כי זה לא היה מוקד הטקסט; יום אחד אכתוב טקסט שיסביר למה זה אחד הסרטים הטובים בעולם. זה טקסט שאני כותב ומשכתב גרסאות שלו בראש שלי בגדול מאז 2004) "ההשתפכות הזאת […] מביכה בטירוף"? האם לא יכולת לחשוב על ניסוח קצת יותר מכבד, בידיעה שסביר מאוד שכותב ההשתפכות המביכה הנ"ל יקרא את הטקסט שלך? אני הרי יודע שיכולת. בחרת שלא. חבל מאוד.
גם פלירטוט עם גיימריות בטוויץ׳ כבר לא משפר את היום שלי לעין ערוך. בדרך כלל.
אני בכנות מתנצל אם נפגעת, אלא שהתגובה שלי לא כוונה כלפיך באופן אישי, ובגלל זה גם לא הזכרתי אותך בשם. אמנם את ההצהרה שזה אחד הסרטים הטובים בעולם אתה כתבת, אבל את הסגידה האוניברסאלית (ולא המקומית) לסרט הזה אני רואה בכל מקום, ולא רק באתרי קולנוע אלא בכל רשת חברתית באשר היא, ולכן תמהתי. לא הייתה שום כוונה מצדי להתקיף אותך, שהרי אתה אחד הכותבים/מגיבים האהובים עליי בעין הדג, ולחלק מהסגידות שלך לסרטים מסוימים אני אפילו מצטרף (בעיקר לבאה בקלות, למרות שכידוע לא צפיתי בסרט הזה כבר שנים מסיבות אישיות.) אז שוב – מצטער אם נפגעת, אבל שירי ההלל לילדות רעות בכל מקום פשוט מוזרים לי ומביכים אותי, ולא רק כאן (ובניגוד לחברים שאני יכול להבין למה היא פופולארית למרות שאינה גאונית או איכותית במיוחד, כאן אפילו אין לי קצה חוט להיאחז בו, מעבר לזה שחלק מהקהל הנשי כן מוצא בו אותנטיות יותר גדולה ממני.)
אתה חוזר על זה שוב.
אין לך סיבה להיות "מובך" מהעובדה ש"ילדות רעות" סרט נערץ. כשאתה כותב שזה מביך אותך, זה יוצר את הרושם שאתה חושב שכל ה"סוגדים" לו עושים מעצמם צחוק, וזה, כאמור, לא משהו שמנומס לכתוב בפורום בו בבירור יש אנשים שאוהבים את הסרט הזה מספיק כדי לכתוב עליו באריכות ובהתנדבות לאתר. (מה זה עוזר שאתה לא ציינת את השם "זוהר"? אתה ציטטת טקסט שהיה חתום על שמי, זה לא באמת משנה שום דבר. ובאשר להתנצלותך – אני לא עומד להרחיב במילים כי זאת תהיה טרחנות איומה ונוראה מצידי, ולמזלי מצאתי מאמר קצר בגלובס שיטרחן במקומי.)
ולענייננו – זה סרט שאנשים אוהבים. אם זה עד כדי כך מתמיהה אותך, אני משוכנע שגיגול קצר בנוסח "why Mean Girls is a great movie" יכול להפנות אותך לכמה מאמרים שיתמצתו עבורך כמה סיבות שבגללן הוא כל כך אהוב.
זה כבר מתחיל להרגיש לי כמו פרק של סיינפלד.
כאילו, זה שאחרי שהתנצלתי אתה לא מקבל את ההתנצלות שלי ואז אתה מעמיד אותי במצב מביך שבו אני צריך (אולי) להתנצל שוב אבל גם את ההתנצלות הזאת אתה לא תקבל וחוזר חלילה. מה שכן, ובשיא הרצינות, באמת מעניין אותי אם אתה רואה בסרט הזה ובסרטים אחרים דומים לו חלק מהאישיות שלך וממה שמגדיר אותך בדרגה כזאת שפגיעה בהם זאת גם פגיעה בך; ואני ממש לא אומר את זה בקטע של ניתוח אופי פסיכולוגי שלך או כוונה לעלבון נוסף כלפיך, אבל די ידוע במחוזותינו שאני מעריץ רדיוהד פנאט, ובכל זאת אם מישהו היה נכנס לאיזשהו פורום ואומר "ממש מביכים אותי כל מעריצי רדיוהד האלה, כאילו כן, אוקיי קומפיוטר הוא אלבום נהדר והכול, אבל הכי טוב בהיסטוריה?! באמת?!" בהן צדקי שלא הייתי מגיב כמו שהגבת, במיוחד אם שמי או הכינוי האינטרנטי שלי לא היה מוזכר בכלל. (והיי, היו גם כמה בעין הדג שאפילו ממש עשו את זה!) אז אם בא לך לענות לי ו/או לסלוח לי אני אשמח, אם לא אני גם אבין, אבל לפחות בבקשה תאמין לי ששום דבר כאן לא נעשה אישית נגדך ו/או מופנה אישית כלפיך.
"שירי ההלל לילדות רעות בכל מקום פשוט מוזרים לי ומביכים אותי, ולא רק כאן."
ג'יזס פאקינג קרייסט.
תמצא.
לעצמך.
חיים.
כבר.
אם אותך הם לא מביכים אני יכול רק לקנא.
ובחיי שלא הבנתי את הקשר בין דיון על סרט קולנוע ו/או ההערכה המופרזת כלפיו באתר קולנוע שבו אתה גם מבקר ומגיב לבין "אין לי חיים".
אדוני היקר, איתך זה כבר כבר מזמן לא רק על קולנוע.
(ל"ת)
אגב, לא רק ייצוג הדמויות הנשיות פה בעייתי
כי התפקידים הגבריים הראשיים בסרט מצטמצמים ל״ההומו המצחיק והלא מזיק״ ו״מלך הכיתה החתיך ההורס המושלם וחסר הפגמים״ (אה, ויש גם את אבא של קיידי, אבל הוא וגם אימא שלה הם א-דמויות, אפילו לא קריקטורה נלעגת ודוחה כמו אימא ואחותה הקטנה של רג׳ינה, שהן שם סתם בשביל הצחוקים והסאטירה ואין בהן שום דבר מעורר אהדה, אבל הן בפירוש דמויות מובהקות עם אופי ומניע.) מה יש בסרט הזה שהפך אותו לכזאת תופעה בניגוד לאינסוף סרטי גסויות/תיכון אחרים אני באמת לא יודע.
אני מסכים איתך בעיקרון
גם אני לא אהבתי כל כך את הסרט -לא בהכרח מהסיבות שלך בעיקר בגלל שאני לא חושב שהוא סרט כזה טוב. הוא חמוד והכל , אבל גם בז’אנר קומדיות הרומנטיות של בית ספר לא ראיתי אותו בגדול ביותר(נניח 10 דברים שאני שונאת אצלך הרבה יותר טוב לדעתי ).
אבל אני לא מסכים עם הנחרצות שלך . זו דעתך ולא זה לא קביעה
אז זהו, שהקטע שלו הוא *לא* להיות קומדיה רומנטית
אלא להיות סאטירה על המעמדות החברתיים של נערות בתיכון. החלק הרומנטי שבו זניח ובפירוש היה אפשר להוציא אותו ולהחליף את אהרון במשהו אחר שייצור את הקונפליקט בין קיידי ורג'ינה והסרט לא היה משתנה בכלל; וברור שזאת דעתי ושזאת גם דעת מיעוט כי רוב המבקרים והקהל ממש עפים על הסרט הזה, וגם אני צפיתי בו לפחות שלוש פעמים אם לא יותר ולא כי מישהו הצמיד לי אקדח לרקה, אבל יש סרטי תיכון יותר טובים ממנו ויותר רגישים ממנו שמתייחסים הן לדמויות שלהם והן לקהל היעד שלהם בכבוד וילדות רעות פשוט.. לא.
אני באמת לא יודע
ראיתי אותו לפני שנה בערך פעם ראשונה
לא הבנתי את ההתלהבות
לדעתי סרט בינוני לכל היותר
אבל זו דעתי
יאדה.
(ל"ת)
עכשיו מעניין אותי לדעת אם ראית את הת'רס ומה חשבת עליו
כי שם באמת לא מדובר בקומדיה רומנטית.
בשנות השמונים, סרטי הנעורים/תיכון/סקס היו בשפל שלהם, דווקא בגלל שאז הז'אנר נוצר.
הת'ריות במיוחד יצר סטיגמה על נערות בשם הת'ר כאילו הן תמיד צריכות להיות כלבות ומלכות כיתה מרושעות כי המון סרטי וסדרות נוער אחרות השתמשו בשם הזה מאז לדמויות כאלה אז לא, לא אהבתי.
ראיתי את "10 דברים שאני שונאת אצלך"
בדיוק בגיל המתאים, מלא בנות אהבו אותו, ועד עכשיו אני לא מבינה למה. לא מבינה מה כל כך מיוחד בו. הוא אולי דרגה אחת מעל רוב הסרטים בז'אנר הזה, אבל זה לא אומר כלום כי זה ז'אנר עם סרטים גרועים וקלישאתיים במיוחד (לדעתי). מה כל כך טוב בו?
מה כל כך טוב בו? ג'וליה סטיילס (וגם הית' לדג'ר, אבל פחות)
זו קומדיה רומנטית תיכוניסטית, על כל המשתמע מכך. אני יודעת שאנשים התלהבו מהקבלות לאילוף הסוררת וכו' אבל לא ראיתי את כל זה בסרט.
זו פשוט קומדיה רומנטית, היא כתובה טוב, ויש בה את כל המרכיבים שנעים לראות על המסך: האאוטסיידרים מוצאים לעצמם מקום, הטובות בסוף ביחד (הכוונה לאחיות) בלי קשר לרמת הפופולריות שלהן, זה סרט שעוסק בתיכוניסטים ולא במורים שלהם.. הליהוק היה מעולה לזמן שבו נעשה הסרט: סטיילס ולדג'ר היו שני כוכבים עולים, אחות שלה היא זו מעולמה הסודי של אלכס שלרגע היתה כוכבת וגג"ל. מהבנה שסרטי תיכון בנויים בצורה תבניתיית מסויימת, אני חושבת שהסרט הזה ספציפית עשה את המקסימום עם החומר הדרוש, לא היו שם רגעים ממש קרינג'יים לצפיה וגם היום הסרט הזה עובר בעיני מבחינת המסרים, שזה משהו שקשה להגיד על סרטים אחרים בני עשרים.
כל סרטי התיכון מתמקדים בתלמידים ולא במורים שלהם. זה חלק מהקטע.
ו – אין בו סצנות קרינג'יות? מה עם ג'וליה סטיילס מטרידה מינית את המורה שלה או "יש לי זין על הפרצוף, נכון?" או כשהית' לדג'ר, שאותו כולנו אמורים לאהוד, מחורר את ספר הלימוד של אחד החנונים שבא לעזרתו כי ככה? לא, כי זה די ההיפך מלהציל את החתול.
אבל אילוף הסוררת כן נמצא , לא?
אני לא חושב שזה מה שעושה אותו כלכך טוב אבל האבא אומר לבת השנייה-אם הבת הבכורה לא הולכת לנשף גם את לא.
לא קראתי את אילוף הסוררת מעולם
אבל קראתי את תקציר העלילה, וזה לא באמת דומה חוץ מהקטע שיש אישה מורדת. אצל שייקספיר היא נענשת ולבסוף הופכת לצייתנית, בסרט היא אולי יורדת מהפוזה הדווקאית, אבל באופן שלמעשה היא זו שמכתיבה את כללי הירידה מהעץ, והיא זוכה בבן זוג טוב ולא מרצה בן זוג רע
כנראה שזה באמת לא הז'אנר שלי
עדיין הכל שם נראה לי כמו ערימה של סטריאוטיפים וקלישאות מנותקים מהמציאות של חווית התיכון/חטיבת הביניים עבור רוב המתבגרים (ואת זה הרגשתי גם בתור מתבגרת). הסרט היה עשוי יותר ברמה מבדרך כלל, על זה לא אתווכח, אבל עדיין. לא אהבתי שום דבר במיוחד בסרט הזה והוא נצרב בזכרוני בעיקר כסרט "אני לא מבינה למה עושים ממנו עניין כזה גדול" ובעיקר לא מה בו הו כה רומנטי. הכימיה בין האחות הגדולה והית' לדג'ר לא עשו לי את זה בכלל, ואני שונאת את הקטע הזה של "הבחור הנחמד" שמנסה לצאת עם הבחורה השווה והשטחית. את הטענה שהסרט עוסק בתיכוניסטים ולא במורים אני לא מבינה, זה תמיד מה שקורה בסרטים האלו, המורים הם עלילת משנה במקרה הטוב.
מעניין אם אני אצא עם רושם אחר אם אצפה בו עכשיו, אבל מודה שאין לי כוח לזה, אז הרושם הזה שלי כנראה ישאר כזה לעד…
דווקא את הכימיה בין שני הזוגות מאוד אהבתי, והיא נראתה לי אמינה.
ועם הקטע של הבחור הנחמד שמאוהב במלכת הכיתה כמובן שהזדהיתי, ממש עד לסצנה שבה ביאנקה נעשית כלבה ממש, גם כלפי מי שהכי אוהב אותה ודואג לה ("אני לא יודעת איפה העיפרון. אולי הוא בתחת שלי"?) כאילו, בסדר – הכוונה של הכותבים הייתה להראות שביאנקה התבגרה לאורך הסרט וגידלה עמוד שידרה, גם בסצנה שבה היא מרביצה לג'ואי דונר, אבל זה פשוט יצא להם גרוע, כאילו נערה יפה ואסרטיבית יכולה להיות רק אלטרנטיבית וכלבתית או שטחית וכלבתית. גם זה סרט שחזרתי אליו המון ונהניתי ממנו גם בצפיות חוזרות אבל חוץ מקמרון לא נראה לי שרציתי בטובתו של אף אחד שם יותר מדי, וכאמור רק בסרטי הנעורים מ-2009 והלאה זה התחיל להשתנות. כמובן שגם ההתלהבות מהסרט הזה נופחה מעבר לכל פרופורציה אפשרית ולא רק פה (אז הוא לא גראפי ודוחה כמו יש לה את זה, בסדר. זה עדיין לא הופך אותו ליצירת מופת על-זמנית.)
צר לי אבל לדעתי אין קומדיית תיכונים שהיא יצירת מופת חד פעמית
כולל 10 דברים באה בקלות ילדות רעות ועוד
וואלה תאכלס אומר סרטי הטלוויזיה של דיסני לדעתי טובים יותר – חנון מהסרטים, הסרטים של ״ג’סי״ , ועוד שאני לא זוכר כרגע-הסיבה שאני חושב ככה זה דווקא בגלל התמימות שלהם, הם באמת סרטי נוסחא חמודים כיפים עם מסרים טובים .
*שלא יובן גם הם לא יצירת מופת אבל לדעתי יותר טובים
סרטי התיכונים ״הבוגרים״ הם נראים לי מלאי גועל ושנאה (כן כולל 10 דברים אבל פחות כנראה בגלל זה אהבתי אותו יחסית).
אם אתה באמת לא מוצא שום גועל ורשעות בערוץ דיסני אז התמימות היא שלך ולא של הסרטים.
חנון מהסרטים במיוחד מעבר לוולגריות שכבר קיימת בו, אחרי שיודעים את הסיפור האמיתי של מה שקרה בחיים האמיתיים בין שני השחקנים הראשיים, להרבה מאוד צופים כבר מאוד מטריד לצפות בו. באה בקלות (וכן נוער שוליים שיצא קצת לפניו, אבל פחות) הוא כן יצירת מופת אבל יכול מאוד להיות שאני חושב כך מסיבות התלויות במצב שהייתי בו בחיים בפעם הראשונה שצפיתי בו וכן לעובדה שממש בניתי סביבו יציאה לקולנוע ולמסעדה; אם הייתי צופה בו בתקופה פחות טובה או גרועה בחיים שלי סביר להניח שהוא לא היה תופס אותי באותה צורה ושהיחס שלי אליו היה איפשהו בין הנאה אדישה לבין התרעמות.
אני לא יודע מה קרה בין השחקנים הראשיים ולא מעניין אותי
אבל מה וולגרי בסרט עצמו?
וכמובן שאתה הלכת על אחד , אבל מה עם סרטי דבי ראיין(רדיו רבל , 16 משאלות ועוד)
השילוב הזה בין דיון על דבי ראיין לבין דיון על באה בקלות נוגע לי בנקודות רגישות מדי. והמבין יבין.
אבל כן, אני מת עליה. ושני הסרטים הנ"ל שהזכרת מצוינים.
כל התקופה של דבי ראיין בדיסני מעולה
היא גם שחקנית מצוינת וגם הבימוי והעלילה טובים
וזהו בדיוק - היא מוכנה לזרום ולספוג המון רשעות וציניות כלפי הדמויות שהיא מגלמת כחלק מההומור.
בדיוק כמו שדייויד שווימר היה מסכים שישפילו את רוס בלי סוף בחברים כי הוא שחקן פיזי מעולה, אבל זה שהשחקנים סבבה עם זה זה עדיין לא אומר שהרשעות והאכזריות לא שם.
אני לא חושב שעם קצת שטויות שזורקים עליה (פיסית) יש בעיה
גם האנה מונטנה וגם זאק וקודי וגם כל הסדרות של דיסני השתמשו ומשתמשמות פה ושם במשהו כזה.
זה לא אומר שזה רשעות או אכזריות לדעתי, זה חלק מהבדיחות של הסדרה.
מה כן נחשב לרשעות בעיניך? כי על כל דבר אפשר להגיד שהוא חלק מההומור של הסרט או הסדרה.
(ל"ת)
אמנם פה אמרתי רשעות
אבל אם תראה את התגובה המקורית שלי דיברתי על גועל ושנאה שבוקעת מהם.
הגועל ברור-מין , דברים פיסית שנראים מגעיל בכוונה להגעיל ולא להצחחיק
שנאה- לממסד, לארצות בברית, לשיטה וכו
לא משהו ברמת איש החליק על בננה .
ההומור שאתה מדבר הוא ברובו סלפסטיק לא שנאה ממשית.
כמובן שאתה יכול לראות זאת כאכזריות של הדמויות וזו זכותך
הומור גועל והפרשות וכן רמיזות מיניות קיימות בערוץ דיסני עוד מיומו הראשון ממש.
כך שהבחירה שלך לראות את זה כ״תמימות״ כרוכה, בין השאר, במערכת יחסי הציבור היעילה של דיסני.
אני לא חושב אבל בסדר
(ל"ת)
הווו, באותה שנה יצא גם "מעולם לא התנשקה"
שהוא מחריד ברמת המסרים- על עיתונאית שמתחזה לתיכוניסטית, חווה תיקון כשהופכת מהחנונית הלא מוצלחת למלכת השכבה, שיוצאת עם הבחור הכי מקובל (וקטין), ועל הדרך מתאהבת במורה שלה שלא יודע איך לההתיחס לתיכוניסטית הפתיינית שבסוף הופכת לזוגתו כי הרי זה בסדר והיא בגיל מותר.
ואני לא מצליחה לזכור עוד, אבל בגלל העיסוק ב"מיניות" בקומדיות רומנטיות רובן בשנות התשעים-אלפיים מוקדמים הלכו לגילאי העשרים וקצת, אע"פ שהן מטרגטות תיכוניסטיות בעיקר.
אגב, על הגישה הכללית בסרטים רומנטיים אמריקאים היתה לי לאחרונה הארה. אני עכשיו פה בארה"ב, נמצאת בסביבה מאוד אקדמית מתקדמת וכו' והמומה מכמה שהחברה האמריקאית שמרנית. לא יודעת עד כמה החבורות בתיכון מחולקות לקבוצות כפי שהן מחולקות בסרטים (בכל זאת לא הייתי שם) אבל למשל כל הקטע של אחוות בקולג' זה אמיתי בקטע הזוי. ספציפית לענייני מין: מסתבר שעבור הצעירים הממוצעים- ואני מדברת על חילונים משכילים בחצי השני של שנות העשרים, אפילו אם הם עוברים לגור עם בנ.ת זוג, לא מספרים להורים! כי הורים לא יקבלו מידע כזה טוב! בכלל, רובם לא משתפים הורים בזוגיות שכוללת לינה משותפת, מבחינת רוב ההורים מסביב, כשלצאצא הבגיר שלהם יש בנ.ת זוג לאורך חודשים ושנים, עדיין זו לא אינדיקציה שיש סקס! באמת באמת יש הרבה מאוד אנשים שעד החתונה, אם הם מגיעים להתארח אצל המשפחה עם בני הזוג שלהם, הם ישנים בחדרים נפרדים כי ככה נהוג/צריך/מכבדים את ההורים. הזיה מארץ ההזיות.
באמצע שיחה כזו מצאתי את עצמי אומרת שאני בפעם הראשונה בחיי מבינה שסרטים אמריקאים הרבה פחות פייק מכפי שחשבתי תמיד, ואז גם הסברתי שתמיד לעגנו לשמרנות בקלנוע האמריקאי מתוך הנחה שהיא מנותקת מתפיסות חברתיות מודרניות, ואני לאט לאט מבינה כמה שזה דווקא מייצג.
זה גרם לי להבין מדוע אני חשה הרבה יותר חיבה לסדרות וסרטים אירופאים (או ישראלים) שם עצם הסקס בשנות העשרים זה נונ-אישיו גם כשזה חלק מהתמה המרכזית בעלילה.
שני דבירם
1)דווקא אני מקבל את השיטה הזו של האמרקאים בשמחה. הלוואי שהיינו יותר שמרנים פה. כמובן שזו דעתי בלבד .
2)אולי זה תלוי אזור אבל? אזור ״דמוקרטי ״ יהיה פחות שמרן מאזור ״רפובליקני ״
*ואו איך זה שונה באירופה, המתירנות באירופה מדהימה לעומת מה שאת מספרת
יש דבר כזה אזור דמוקרטי לעומת רפובליקאי?
טקסס נחשבה בעבר למעוז הרפובליקאים ובבחירות האחרונות הפכה לדמוקרטית במובהק; ואיך בדיוק השמרנות הנוצרית הזאת שאת מתארת משתלבת עם המסורת המפוארת של ביזוי הבתולים של סרטי התיכון, כלומר האם יש שני כוחות שפועלים במקביל, מסרים שמרניים מדור ההורים לעומת מסרים ליברטיניים מקבוצת השווים?
התכוונתי כמובן לסרטי התיכון *והקולג'*.
(ל"ת)
בטח שיש
גם אם זה משתנה זה לא אומר שאין
יש איזורים מתנדנדים כמו מינסוטה או משהו .
אבל מיזורי רפובליקנית וטקסס עדיין זכה טראמפ .
ניו יורק דמוקרטית מובהקת
שלא לדבר על הפרברים בתוך ערים שזכו דמוקרטים שהם יותר אנשי רפובליקנים
טקסס עדיין לא דמוקרטית אבל בדרך לשם
(ל"ת)
צריך לזכור שהדיבור על "אזור דמוקרטי"
זה קצת מבלבל כשמדברים על מדינות, כי כאילו – טקסס היא עצומה אין דברים כאלה.
אוסטין, למשל, היא מאוד ליברלית ומקבלת ומחבקת, אבל סע חצי שעה משם לכל כיוון ולפתע המקומיים הופכים לשמרנים יותר. והדמוקרטיזציה שמבעבעת שם לדעתי קשורה (ואולי אני טועה) לעליית אחוזי ההצבעה בקרב ההיספאנים ששם ופחות דווקא לתנועה ליברלית כלשהי.
בכל מקרה, מה שאני רוצה להגיד זה שזה מורכב.
אני קראתי שיש הגירה בארצות הברית בין הערים ולכן השינוים
לצורך העניין דוקא ההיספנים ״המצביעים החדשים״ הלכו יותר עם טראמפ
ו פלורידה ואוהיו הופכות יותר ויותר לרפובליקנים .
זה עניין הגירה יותר לדעתי
(למה אני משתתף בדיון פוליטי כשאני א-פוליטי?)
בטקסס זאת ממש לא (רק) השפעה היספאנית, לבנים צעירים (ובמיוחד לבנות צעירות ופמיניסטיות) באמצע שנות העשרים שלהן מתעבים היום את טראמפ וקושרים כתרים לביידן שכבר יכולים להתחרות בכתרים שנקשרו אי-אז לאובאמה.
בואו לא נקבע הנחות לגבי הפוליטיקה האמריקאית
בהתאם לאופן ההתייחסות לטראמפ.
זה לא הרוב כמו שזה נראה בתקושרת הרוב הלבנים הצעירים מטקסס עדיין מצביעי שמרני טראמפ או לא טראמפ
לפי הסקרים לפי פלחים אחרונים שראיתי
לא הגירה כזו
הגירה של צעירים מערים גדולות ליברליות ויקרות (למשל ברחבי קליפורניה שכמעט בלתי אפשרי לחיות בה ברמת יוקר המחיה) לאזורים שהם עירוניים ומפותחים וזולים, כמו ערים שונות בטקסס. הדבר הזה משנה מאוד את דמוגרפית המצביעים, ובארה"ב זה לא הרוב שקובע אלא כל מיני כללים של הצבעה אזורית שלא בהכרח נאמנה לכמות האוכלוסיה- כך שהשגת רוב מקומי בטקסס יכול לשנות לגמרי את מאזן ההצבעות האמריקאי (זו מדינה די גדולה).
מהגרים (ממדינות אחרות) נוטים לתמוך בליברלים יותר משום שאלו האנשים שאיפשרו את ההגירה שלהם. יחד עם זאת, סקרים הראו שבקהילות היספניות שכבר התמקמו במדינה יש עליה באחוז התומכים ברפובליקנים.
את צודקת לגמרי
ולדעתי זה חיזק את פלורידה ואוהי בקרב הרפובליקנים שפעם היו מתנדנדות
והפך את נבאדה ולמתנדנת-דמוקרטית
אבל את זה נראה רק בבחירות 2024
חולשה בניו יורק וקליפורניה אני לא חושב שנראה
שמעתי ניתוח מעניין מפיו של עמית סגל
אם אתה חי בעיר, כשיש לך את כל השירותים שאתה צריך בקרבתך, ואתה חי בהרגשה שהמערכת עובדת והיא עובדת לטובתך – אתה תהיה ליברל, דמוקרט במקרה האמריקאי.
אם אתה חי באזור כפרי, כשהכל רחוק ממך, ושאתה צריך לסמוך קודם כל על עצמך כי השלטון רחוק מכדי להיות שם בשבילך – אתה תהיה שמרן. רפובליקן במקרה הזה.
לכן, בארה"ב, האזורים הכפריים הם רפובליקאים במובהק, והאזורים העירוניים הם דמוקרטים. טקסס היא יוצאת דופן, מכיוון ששם יש הרבה יותר אתוס של ספר אפילו בתוך הערים.
אני לא בטוחה שהוא צודק
לעמית סגל יש נטיה לצייר את המציאות באופן שמתישר מאוד עם עמדותיו. במידה מסויימת זו נשמעת היפותזה נכונה, אבל אני לא בטוחה שהיא באמת עובדת. למשל קולורדו דמוקרטית, ואין שם המון ערים גדולות (לא יודעת איך פיזור האוכלוסיה בין דנבר לשאר הישובים), על טקסס הוא מצביע בעצמו, פלורידה מדינה עם הרבה ערים, בקליפורניה יש המון ישובים קטנים שבמידה מסויימת קצת מרוחקים ומנותקים מאוירת עיר גדולה (אבל אולי זו התחכמות, אלו שראיתי יותר באוירת קיסריה מאשר קרית שמונה).
כמו כן, אחד הדברים הכי מטורפים לגבי ארה"ב, שבשונה מכל מדינה דמוקרטית אחרת, הצבעה היא לא זכות בסיסית של כל מי שהגיע לגיל 18, אלא פעולה שצריך להרשם עבורה באופן אקטיבי. הדבר הזה מנוצל מאוד לצרכי המפלגות השולטות במדינות מסויימות (בעיקר רפובליקאיות, למיטב הבנתי) כדי להקשות על שינויים בדפוסי הצבעה. אפילו לא מנסים לטייח את הדבר הזה, פשוט מעבירים חוקים שמקטינים נגישות לעמדות רישום ולקלפיות, שמקשים על הצבעה, שמקלים על פסילת קולות וכו'. אני חושבת שרק כ50-60% מבעלי זכות ההצבעה רשומים כמצביעים. אחוזי המצביעים בפועל די נמוכים, סביב 40% בשנים טובות מכלל בעלי זכות ההצבעה.
בכללי, כששומעים במדינה דמוקרטית אנשים מפרידים בין popular vote לבין electral vote מבינים שמשהו ממש עקום שם בממלכה. אמנם החלק הזה מוכר ומדובר בעולם, מה שלא כל כך ידעתי וניכר שרוב האנשים לא מבינים- שהחלוקה האלקטורלית הזו קרובה רק משום שהגישה מאוד עקומה. בפועל, אם מסתכלים על "ההצבעה הפופולרית" כבר המון המון המון שנים שהרפובליקאים לא קרובים לניצחון, הם מיעוט בארה"ב. אולי אם היו נשארים בשיטה הדו מפלגתית אך עוברים לגישה של הרוב קובע, היו נוצרות שתי מפלגות שאשכרה מייצגות את האזרחים באופן סביר יותר.
כל החפירה הזו כדי לטעון
שאני לא בטוחה עד כמה זיהוי של רפובלינים ודמוקרטים מדוייק. כשאחוז כל כך גבוה מהאוכלוסיה בכלל לא מצביע, אין לנו מושג אמיתי מה הם חושבים או רוצים, והאם הדיפולט הדמוגרפי הזה קשור בכל שאלו שתי האופציות היחידות או בכך שהוא באמת מיצג את הרצונות של המצביעים האלו
כן, השיטה הדמוקרטית האמריקאית
אפילו בהתחשב בכך שהיא הראשונה, לא מוצלחת בהרבה מאד מובנים (לא שהשיטה הקואליציונית שלנו מוצלחת במיוחד).
ומה שמדהים הוא שהם בסדר עם זה. מי שמפסיד בגלל השיטה אין לו כוח לשנות אותה, ומי שמנצח בגלל השיטה אין לו רצון. יש דברים כמו ג'רימנדרינג שפשוט מדהים שכולם בסדר איתם.
זה מאוד לא מדויק. החינוך והמנטליות של הסביבה שבה אתה גדל מאוד חשובים. כשמחנכים ילדים מגיל קטן לירות ברובים, להאמין בישו ולהסתיר מהם שיש עולם גדול ומורכב מעבר לאורח החיים המוכר להם משכפלים טראמפיסטים לדורי דורות. כשצופים רק בערוצי תעמולה כמו פוקס ניוז (שלעומתם מקבילם הישראלי עמית סגל מתון ומאוזן) מקבלים השקפת עולם מעוותת וחלקית שלא ממש מבינה את העולם שמסביבה.
ניתוח אלטרנטיבי-
ערים נוטות להיות מקום מעורב יותר מבחינה אתנית, וככל שאנשים נמצאים בסביבה הטרוגנית יותר – כך מדד הסובלנות שלהם עולה ורמת הגזענות יורדת (כך לפי מחקרים סוציולוגיים שונים)
ומכיוון שהמפלגה הרפובליקנית המודרנית היא מפלגת הגזענות האמריקאית (הרבה שחורים והיספנים מבוגרים יותר מצהירים שהיו שמחים להצביע לתפיסה שמרנית יותר, ונמנעים לעשות זאת פשוט בגלל שהרפובליקנים לא מצליחים לשלוט בעצמם בקטע הזה), אנשים שגרים בערים נוטים להצביע נגדם. הם לאו דווקא יותר פרוגרסיביים – אפשר היה לראות את זה מאד טוב בפריימריז הדמוקרטיים בשנה שעברה.
כמו שציינתי, איזור מאוד דמוקרטי ופתוח
2. לצורך הדוגמה, למשל להטב"קיות היא לא עניין, אלא ממש רק הסיפור הזה של זוגות מקיימים יחסי מין שהוא סוג של טאבו.
1. אני לא מסכימה איתך אך הנקודה שלי לא קשורה לעניין הערכי. זו לא שאלה של רמת מתירנות מעשית אלא כמה שהמציאות מושתקת. אני לא חושבת שלא מקיימים פה יחסי מין אלא שמחביאים אותם ברמה שלא פוגשים בישראל.
זה משהו אחר
אני כן חושב שלא צריך לדבר על מין יותר מידי אישית הייתי מעדיף שאנשים יהיו יותר ״צנועים ״ . אני כן חושב ומאמין שעצם זה שיש טאבו עלהזה אנשים פחות מתרינים בעניין הזה
כמובן שיש הגזמה וצריך לדעת מה הגבול . אני ממש לא מדבר על להיות חרדים לצורך העניין
בכל מקרה כל מקום והתרבות שלו, וצריך כן לקבל את כולם ולחיות לפי אמונתך ואף אחד לא צריך להתערב לאף אחד.
וכמובן כמו תמיד זו דעתי ואני בהחלט מקבל מי שלא מסכים איתה
כל מציאות חייבת "להשתיק" המון דברים, לא בהכרח מיניים, על מנת להמשיך להתקיים.
וזה ממש לא עניין אמריקאי (אמריקאי היא גם לא מילה נכונה כי היא לא כוללת את מרכז ודרום אמריקה אבל אין מילה אחרת ובעברית במיוחד, "ארצות הבריתי" נשמע עקום מאוד ויותר מדי קרוב לבריטי.)
האירופים הרבה יותר מתרינים
בגרמניה לדוגמא הם הולכים ערומים נשים וגברים יחדיו
מצד אחד זה טוב כי זה גורם למין לא להיות אישיו וטאבו ומצד שני מה שאמרתי קודם
באמצע הרחוב? ממש ממש לא.
(ל"ת)
אגב, פעם הייתי מיודד עם מישהי מאסן, שזה בחלק המערבי של גרמניה,
והיא כל הזמן הייתה מדגישה בפניי את השמרנות הגרמנית בעניין מין ומיניות וכן בעניינים אחרים שאינם בהכרח מיניים (מוכנות ונכונות ללכת לטיפול פסיכולוגי, למשל) לעומת הפתיחות הישראלית בנושאים האלה שהם כבר מעבר לגבול שיתוף היתר.
אצל הגרמנים יש הפרדה והבדלה בין מין לעירום. מומלץ מאוד לקרוא את גד יאיר על נושא זה ונושאים אחרים במנטליות הגרמנית.
במרחצאות משותפים
(ל"ת)
אבל אולי כמו שנאמר מעלי זה קשור לזה שיש אצלם הבדל בין מין לעירום
בראש שלי תמיד באמת הם נראו עם שמרן יותר. בטח באיזורים כמו באווריה נניח. וזה הפתיעה אותי , אולי כמו שנאמר לפניי , יש הבדל בין זה זהם לא רואים בעירום אישוי, שזה נפלא לדעתי, לבין זה שמין כן זה עניין שמרני יותר.
אני אישית תמיד מופתע וקצת ״נגעל״ או יותר מדיוק לא נעים לי, שכל הזמן יש לישראלים בדיחות מיניות , אני באמת לא בעד זה, אני אשמח לגלות שהגרמנים (בדיחה לאמריקאים שהוזכרו קודם) כן יותר שמרנים מאיתנו בזה(בתור אדם שמאוהב בגרמניה והיה גר שם אולי בעתיד)
***וכמו תמיד זו דעתי וכו
אבל גם בארצות הברית יש המון בדיחות מיניות.
ולכן השאלה היא איך זה מסתדר עם השמרנות שתוארה פה.
אמנם זה מתהמהמם עם השנים אבל תראה את הצנזורה הטלווזיה וקולנוענ
לא כולם לארי דוויד
הרבה סדרות לא מזכירות את המילה ס במפורש
ועד היום רוב הסדרות והסרטים ממעטים בעירום ומין
יש כמובן מקום לאומנות שצריך אבל לא סתם
אני אישית חושב שנישקה לוהטת (יענו לא שנייה על השפתיים) גם צריך להמעיט בטלוויזיה וקלונוע בטח שרשום pg
לארי דייויד? זאת הדוגמה שלנו לבדיחות גסות?
אני התכוונתי לסרטים בסגנון של אמריקן פאי, רוד טריפ ודומיהם.
טוב כמו שאמרתי זה פחות האזור שלי ובכל זאת ולמרות הכל זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל וכו
(ל"ת)
שלא ייצא שאני רק כזה שלילי כל הזמן
הגיבן מנוטרדם הוא סרט שממש גדל עליי, כנראה שבין השאר בזכות היחס החיובי כל-כך שהוא מקבל בעין הדג. כילד לא סבלתי אותו כי הוא כל-כך אפל (ולא אפל במובן של ״מפחיד ומטרמט ואני לא רוצה בכלל לשמוע עליו״, אלא פשוט סתם אפל בצורה מעיקה), אבל בשבע השנים האחרונות ובעיקר בזכות האהבה של אבי אליו אני ממש חוזר אליו בחדווה ונהנה מאוד גם מהאופל וגם מהמוזיקה אבל בעיקר מפרולו, שהוא הנבל הכי מציאותי של דיסני אי פעם. כן זה קצת מבאס שקוואזי לא זוכה בבחורה בסוף אבל זה גם יותר אמין, ובסרט ההמשך הוא מקבל כפיצוי את ג׳ניפר לאב-יואיט שתהיה בת-זוג שלו. לא יודע אם זה אחד מעשרת הגדולים שלי מסרטי דיסני (אני גם לא עושה רשימות של עשרת הגדולים של דיסני או בכלל כי זה מיותר, אני לא דודי) אבל אני בפירוש חוזר אליו בכיף, ואפילו יותר מהקלאסיקות השחוקות האחרות שלהם לפעמים.
בגללי?
(ל"ת)
כן, עוד מ-2014.
(ל"ת)
תראה אני פה הרבה שנים וכתבתי לטובת הסרט לפני הרבה שנים אז באמת אי אפשר לדעת
(ל"ת)
אני מדבר ספציפית על הדיון הנ"ל.
https://www.fisheye.co.il/frozen_is_awesome/#target-comment-865767
ואו אוקי אני ממש שמח כרגע
א. הייתי בטוח שאתה מדבר על אביך תאמת וסתם צחקתי(בגלל זה התגובה השנייה שלי נשמעה כאילו לא באמת התכוונת אלי כי באמת לא חשבתי שאתה מיתכוון אלי).
ב. אני ממש מרוצה שאשכרה עזרתי לשנות למישהו את המחשבה , באמת לא האמנתי שתגבותיי פה יכולות לשנות למישהו את דעתו על סרט או בכלל.
כמובן שאני רק עזרתי ולא באמת שיניתי אותך לגמרי אבל עדין אני מופתע ושמח.
כן, חשבתי על הכפילות הזאת של אבי=אבא שלי כשכתבתי את התגובה הזאת האמת.
אבל אבא שלי דווקא מעדיף יותר את רטטוי.
רטטוי אחד הפחות אהובים עלי (:
(ל"ת)
תמיד מעניין אותי למה אנשים פחות אוהבים אותו.
כנראה שלמי שלא עמוק בקטע של מסעדנות (או לחלופין, ביקורות על כל דבר שהוא) כמו המשפחה שלי הוא ידבר פחות. גם בסדר.
אגב הגיבן מנוטרדהם הסרט של דיסני הפך את הכנסייה לכנסייה אהובה עלי ואני לא אוהב את פריז
(ל"ת)
אני גם שמתי לב לזה שכמעט תמיד סרטי התיכון
נראים כמו פרק סדרת טלוויזיה לפני שהם הפכו למושקעות (נגיד כמו איזה סדרה ממצועת ב2005). וזה אחת היסבות שהתאהבתי באופוריה. אני אומנם אוהב את הכתיבה והמשחק אבל אני בספק אם הייתי עף על הסדרה ברמה שעפתי עליה אם לא היה בה בימוי כל כך נועז ומרשים. בכללי רואים שתכננו את השפה הקולנועית של הסדרה הרבה לפני ושהיה הרבה מחשבה כל איך מצלמים כל סצנה. וחלק מהשפה הקולנועית המופלאה הזאת כוללת את המוזיקה הנפלאה שנכתבה לסדרה שהיא חלק בלתי נפרד ממנה. אם מוציאים את האלמנט הקולנועי מהסדרה היא תהפוך לסדרת נוער די ממוצעת, למרות אהבתי הגדולה להופעות של זנדאיה והאנטר בסדרה.אבל ויזואלית היא נצרבת במוח. נשבע שיש באחד הפרקים סצנת מסדרון מתהפך סטייל אינספשן שלטעמי היא יותר מגניבה ממה שכריסטופר נולאן עשה באותו סרט.
גם סדרות תיכון ״מושקעות״ זה דבר די מעיק, ע״ע ריברדייל.
בהמשך לדיון שלנו מלפני חודש בדיוק שמעתי איזה פודקאסטר שממש התגאה בזנדאיה על הזכייה שלה וגם הקפיד לציין שהיא פרצה לראשונה (כך במקור) ״בסדרה ההיא שאין לנקוב בשמה עם בלה ת׳ורן״. אותי זה הצחיק.
לא ברורה לי התגובה.
לא אמרתי סתם שהיא מושקעת אלא שאני משוגע על כל ההיבט הקולנועי שלה. זה ממש לא שווה ערך למושקע. סרטים של מארוול מושקעים אבל די חסרים מבחינה קולנועית. ולר צפיתי בריברדייל אבל אתה בערך האדם הראשון ששמעתי שהשווה ביניהם, לא חושב שהסדרות כאלה דומות, בטח לא מבחינת ההיבט הקולנועי.
ולא הבנתי את הקטע שכבר פעם שנייה שאני מציין באתר את זנדאיה ואתה חייב להגיב משהו על בלה תורן. לא יודע מי זאת וגם לא כל כך אכפת לי. אני חושב שרק אותך זה הצחיק הדבר הלא ברור שהצחיק אותך.
אולי זה לא ברור לך כי זה מם עינדגי ישן והגעת אליו מאוחר. לא חשוב. לא הפסדת.
(ל"ת)
ולתשובה הרצינית יותר:
לא השוויתי בין שתי הסדרות אלא נתתי את ריברדייל כדוגמה לסדרת נוער שעפים עליה ואף משווים אותה לבאפי (כי… למה?) למרות שאין בה שום דבר מקורי מלבד לעיסה אינסופית של זיכיון שחוק. אמרת סדרות נוער מושקעות אז הנחתי שאתה מדבר על רזולוציות של הפקה ומשחק וזאת אחת מהן, שהיא לא משהו במקרה הטוב ואוברייטד באופן מנג'ס במקרה הרע.
אבל לא דיברתי על סדרות נוער מושקעות, דיברתי על אופוריה. ובתגובה הקודמת הסברתי שזה מעבר לסדרה מושקעת מבחינתי. ולא הבנתי למה סדרות תיכון מושקעות זה דבר די מעיק כפי שכתבת (אתה מעדיף אותם מוזנחות?) ואיך ריברדייל שנראית די מעפנה נכנסה פה לעסק. זה נראה שלפעמים אתה מגיב דברים שאין להם באמת קשר למה שנכתב אלא סתם מחשבות רנדומליות שרצו לך בראש שיש להם קישור מינמלי לתגובה אליה הגבת.
היה פה דיון כללי על סדרות וסרטי תיכון. אמרת משהו בנושא, הגבתי אליו.
והכוונה שלי גם הייתה די ברורה: גם כשהסדרות האלה מושקעות, הן לא אמינות ולא איכותיות (מהניסיון שלי, עוד לא מצאתי אחת שהזדהיתי איתה עד הסוף ושריגשה אותי באמת) ונתתי דוגמה לסדרת נוער מפומפמת שממחישה את כוונתי. אם השאלה שלך היא למה הגבתי דווקא לתגובה שלך ולא לאחרות, פשוט מטעמי נוחות כי היא הייתה האחרונה ואני תמיד מגיב לתגובה האחרונה בכל שרשור אלא אם כן זאת תשובה ספציפית לתגובה ספציפית. לא צריך לקחת את זה כל-כך קשה או להפוך את זה למטא-דיון.
אז אשמח אם כשמגיבים למשהו שכתבתי הוא יהיה רלוונטי לתוכן ההודעה
והאדם שהגיב באמת קרא מה שהגבתי ולא רפרף וכתב משהו לא קשור. לא דיברתי על כל סדרות הנוער בכללי ואני לא חתום בדבריי על ריברדייל או זבלונים אחרים. פשוט טענתי שאופריה היא חיה מסוג אחר לגמרי ונימקתי. גם הסברתי למה המילה מושקעת אינה מתארת נכון את כוונותיי. אם יש לך איזה נושא שבא לך לכתוב עליו אתה מוזמן לכתוב בתגובה חדשה ולא לשרשר לתגובה אחרת שהקשר ביניהן רופף לחלוטין.
סתם תהייה
למה להגיב לתגובה האחרונה כברירת מחדל?
רובנו יוצאים מנקודת הנחה שתגובה ישירה מתייחסת ישירות לתוכן ההודעה אליה היא מקושרת ומגיבה ספציפית עליה.
אתה תמיד יכול פשוט ליצור הודעה חדשה במקום להגיב לאחת קיימת.
בשרשורים יותר ארוכים זה יכול להקל ולרכז את התגובות לכולם במקום אחד
(ל"ת)