תמונה קבוצתית: האחד שלא היה

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 16 במרץ 2021Posted in: הגיגים
נשיאים שאוהבים פרות, הארי פוטר באנימציה ועוד סרטים שלא יצאו - וחבל.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

בתגובות אתם מוזמנים לכתוב את הבחירות שלכם, להציע רעיונות לתמונה קבוצתית או להעלות סרטוני יוטיוב שלכם שרים "אני הולך לבית שאן".

יש הרבה סרטים טובים שנעשו, ואינספור רשימות שמנסות לכמת אותן. אבל מה לגבי הסרטים שלא נעשו? האם להם לא מגיעה קצת אהבה? אז הפעם בתמונה הקבוצתית שאלנו את כותבי האתר, "מהו הסרט שלא הופק האהוב עליך?"

שני אוירבך: אני לא באמת יודעת אם ועד כמה "Wingmen" היה קרוב אי פעם לעזוב את מסלול ההמראה. כל מה שידוע על הסרט הזה מגיע מההכרזה עליו ב-2017 ומעט הפרטים שמופיעים בידיעה הקצרה הזו הספיקו כדי לגרום לי להתעניין בו ולחכות לו (כנראה לנצח).

תקציר העלילה הוא "שני טייסים נוחתים נחיתת חירום בלאס וגאס". זה לא הרבה אבל מכיוון שהוליווד חסרת דמיון וצריכה שיגדירו לה כל יצירה כשילוב בין שני דברים שהיא מכירה, הוא מתואר גם כ"פיץ' פרפקט" פוגש את "ספר המורמונים". אם אני מפרשת את זה בהקשר של שאר הידיעה, המשמעות היא פשוט מחזמר jukebox עם הומור למבוגרים, וזו כבר התחלה טובה – בעיקר החלק של המחזמר.

הדבר שהכי מרגש אותי פה הוא כמובן ג'וזף גורדון-לויט שהיה אמור לביים את הסרט ולככב בו. נהניתי מ"דון ג'ון", סרט הביכורים של גורדון-לויט בתור במאי, ואני עדיין מחכה שהוא יחזור לכובע הזה. וכמובן, כל פעם שג'ג"ל על המסך, אני כמעט בוודאות אהיה בקהל.

לצידו היה אמור לככב צ'נינג טייטום. טייטום תמיד מקבל תפקידים מטופשים וקלילים אבל אני נהניתי ממנו בכל אחד ואחד מהם ואין לי התנגדות לראות יותר ממנו (אם יש יותר מה לראות ממנו אחרי "מג'יק מייק").

שני השחקנים כבר הוכיחו שהם יודעים לשיר ולרקוד מול המצלמה. הם אומנם לא שחקני ברודוויי אבל בשביל מחזמר קומי, יש להם בדיוק את סוג הכישרון הנחוץ.

התסריטאי האחראי לסיפור הזה הוא מייקל באקול, שכתב את סרטי "רחוב ג'אמפ" של פיל לורד וכריס מילר, וגם את "סקוט פילגרים נגד העולם" עם אדגר רייט. אלו כמה מהקומדיות הטובות ביותר של תחילת המילניום, אז למרות שהשם של באקול פחות מוכר, המעורבות שלו הבטיחה להביא את הרעיון לגבהים שאני בדרך כלל לא אצפה להם מקומדיות מדורגות R.

בכתבה מ-2017 כתוב שההפקה מתעכבת כי טייטום אמור להתחיל בצילומים ל"משולש הגבולות" לצד טום הארדי. אני במקרה אחת משמונת האנשים שראו את "משולש הגבולות" ולכן אני יודעת שאף אחד מהם לא הופיע בו. אבל איכשהו, למרות הצרות וחילופי הקאסט, סרט האקשן הבסדר פלוס הזה הופק לבסוף ואילו "Wingmen" ירד מהרדאר ולא הוזכר שוב בארבע השנים האחרונות. יש הרבה פרוייקטים מעניינים שהתרסקו בצורה כואבת וזה עצוב בכל פעם, אבל האחד הזה בקושי קיבל הזדמנות להתרומם מהקרקע, וחבל.

רז גרינברג: אחד הדברים התמוהים ביותר בכל הנוגע לקריירה של אייזק אסימוב – אולי הסופר ששמו הפך למזוהה ביותר עם המדע הבדיוני האמריקאי – הוא שבהוליווד אף פעם לא הצליחו לייצר עיבוד ראוי, קולנועי או טלוויזיוני לאחת היצירות שלו (מחוץ להוליווד ולארה"ב דווקא כן, אבל זה נושא לפוסט אחר). השנה אמור להגיע למסכי הטלוויזיה העיבוד של אפל טי.וי. פלוס לסדרת "המוסד" המהוללת שלו, ונותר רק לראות אם היא תשבור את הנאחס של סרטים שקדמו לה ונעו בין הפושר ("איש המאתיים" עם רובין וויליאמס) למאכזב ("אני, רובוט" עם וויל סמית) לאיום ונורא ("שקיעה", עם אף שחקן ששמעתם עליו).

אבל היה עיבוד אחד שהוליווד ניסתה להפיק במשך שנים, ולפי כל הסימנים הוא היה אמור להיות יצירת מופת. הרבה לפני סרט האקשן הסטנדרטי ההוא עם ויל סמית', ספרו של אסימוב "אני, רובוט" זכה לעיבוד לתסריט מהליגה הראשונה שכתב סופר מד"ב אחר ידוע לא פחות, הרלן אליסון. התסריט של אליסון לקח את הסיפורים הקצרים מהספר של אסימוב ושזר אותם במארג מרהיב של סיפור חיי הגיבורה, פסיכולוגית הרובוטים סוזן קלווין, מילדותה עד פרישתה. התסריט של אליסון, שנכתב בהשראת "האזרח קיין", מתחיל עם עיתונאי קרצייתי שמנסה להשיג ראיון עם קלווין המסתגרת בביתה וראיונות אותם הוא עורך עם אנשים שהכירו אותה חושפים עוד ועוד סיפורים מעברה עד לאפילוג המריר – אבל באופן מוזר גם מאוד אופטימי.

התסריט של אליסון מעולם לא הפך לסרט, בעיקר בגלל הנטייה שלו להסתכסך עם כל מי ומה שזז, במיוחד בהוליווד, אבל בגרסתו המודפסת הוא הפך ללהיט בקרב חובבי מדע בדיוני שעדיין מדברים עליו בעיניים נוצצות בתור סרט הז'אנר הטוב ביותר שמעולם לא הופק. לא סביר שזה אי-פעם יקרה, לא כשהסרט ההוא עם וויל סמית הוא עדיין נר לרגלי האולפנים – אבל היי, אולי אחרי שהוא טיפל במה שהלך מאחורי הקלעים של "האזרח קיין", לדייויד פינצ'ר יתחשק להציג גם את מה שהלך מאחורי הקלעים של "אני, רובוט"?

תום שפירא: סרג'יו ליאונה הוא הבמאי הכי טוב בהיסטוריה. לא "היוצר," רק "הבמאי". כיוצר כללי יש הרבה פגמים בסרטים שלו – הוא לא יודע להתעסק עם דמויות נשיות (או עם שחקניות), הרפרטואר שלו מוגבל לז'אנר וחצי (הסרטים שלו שאינם מערבונים נוטים לפשל ברמות שונות), אחרי שהוא התפרסם כאוטר הוא באמת נהיה מלא בעצמו (משוכנע שיש לו תובנות חבויות על אמריקה, היסטוריה והמין האנושי). ובכל זאת… כשזה מגיע לקטעים כמו "להבין באופן מיידי ואינהרנטי איך דברים עובדים על המסך הגדול" אין לך מישהו שמגיע לרמה שלו, או אפילו מתקרב אליה.

ככה זה. מספיק להסתכל על המערבון הראשון שלו, "בעבור חופן דולרים", שנעשה בתקציב של שקל וחצי כדי לראות איך במחי שוט וחצי הוא הופך את קלינט איסטווד מהשחקן המשני בסדרת טלוויזיה חסרת משמעות כמו Rawhide לאגדה קולנועית שיכולה להתחרות בג'ון וויין בתור הסמל הקולנועי של המערב. וככל שהתקציבים שלו תפחו והסרטים הפכו לאפיים יותר הוא אף פעם לא איבד את זה, את השליטה המוחלטת בדרך בה דברים נראים וההבנה שלו איך לנצח על הקהל משל היה אניו מוריקונה. מה שהוא כן איבד זה את הדחיפות. אחרי חמש יצירות מופת ברצף בין 1964 ל-1971 הוא לקח יותר מעשור עד לסרט הבא (והאחרון שלו). הוא התחיל הרבה פרויקטים, בתיאוריה, ולא השלים אף אחד מהם. הוא מת בגיל צעיר עם פילמוגרפיה קצרה באופן עצוב. כל שוט שהאיש הזה דמיין ולא השלים הוא אובדן להיסטוריה הקולנועית.

אחד הסרטים שהוא קיווה להשלים היה הפריצה הראשונה שלו לז'אנר סרטי המלחמה (אלא אם אתם מחשיבים את החלקים מתוך "הטוב, הרע והמכוער" בהם הגיבורים מנסים לעקוף את מלחמת האזרחים אבל מצליחים להסתבך בה בכל זאת). "לנינגרד" סיפור אפי על החזית הרוסית בזמן מלחמת העולם השנייה שמבוסס על ספרו של ההיסטוריון הריסון סליסברי "The 900 Days: The Siege of Leningrad". כמו שאפשר לנחש, ליאונה כיוון גבוה – לא סתם קרב אחד, או רגע מכריע אלא כל המצור הארוך והנוראי על העיר. תסריט לא היה, אבל ליאונה אף לא חשב במונחים כאלו, הוא חשב על שוטים, סצנות, תמות ויזואליות. אפשר רק לדמיין איך ליאונה היה יוצר את שוט הפתיחה הארוך בו אנחנו נעים מחיילים רוסים שמתחמקים מאש תותחים ורואים במרחק חטיבת טנקי פנזר מתקרבת לאיטה…

הסרט היה אמור לעלות מאה מיליון דולר בשנת 1989, התקציב הכי גבוה לסרט דאז. רוברט דה נירו (עדיין בשיא כוחו) היה אמור לשחק כתב זר שמשמש כנקודת המבט שלנו על האירועים ואניו מוריקנה (כמובן) היה אמור ליצור את פס הקול.

ליאונה מת יומיים לפני שהיה אמור לחתום על ההסכם הסופי שיאשר את תחילת ההפקה. המוות שלו חתם את גורל הסרט. אף אחד לא עמד לתת סכום כזה מוגזם לבמאי אחר לביים סרט מלחמה על הרוסים ב-1989. כנראה לטובה. גם אם היה תסריט מלא, הסרטים של ליאונה הם יותר מהסיפור, השחקנים או התסריט – המגע המיוחד שלו שהופך אותם למה שהם – לסרג'יו פנית, לא טעית.

מתן בכר: מה הייתם עושים אם הייתם ממציאים מכונת זמן? הורגים את היטלר / סבא? מזהירים את הגרסה הצעירה של עצמכם מפני החלטה גורלית? מצילים את האמא של מושיע האנושות מלראות את "שליחות קטלנית 5"? נשמע קצת נדוש. מה לגבי ליצור קרב ענקי בין שני צבאות מתקופות שונות?

ב-2011, התפרסם ב"רדיט" פוסט עם כותרת ששאלה "האם הייתי יכול להשמיד את האימפריה הרומית במהלך שלטונו של אוגוסטוס קיסר אם הייתי חוזר בזמן עם גדוד מארינס?". הפוסט קיבל הרבה תשובות, אבל הפופולרית ביותר הייתה של אדם בשם ג'יימס ארווין. הוא נתקל בפוסט בזמן הפסקת הצהריים שלו בעבודה בחברת ביטוח והחליט לענות על השאלה בצורת סיפור קצר. התגובה שלו צברה פופולריות אדירה תוך כמה שעות, הוא המשיך לפתח את הסיפור ולפני שעבר שבוע הוא כבר מכר להוליווד את הזכויות לעיבוד קולנועי של הסיפור, לו הוא קרא "Rome, Sweet Rome".

בקרוב יעבור עשור מאז שפורסם אותו פוסט ברדיט. הסיפור קיבל סאברדיט משלו וצבר הרבה מעריצים, שבין היתר הכינו פוסטרים, טריילרים ואפילו פסקולים. החדשות האחרונות לגבי העיבוד הקולנועי פורסמו לפני כשמונה שנים, כשדווח שתסריטאי בשם בריאן מילר ישכתב את התסריט המקורי של ארווין. מאז, לא פורסמו שום ידיעות לגביו, וכנראה שהתסריט צובר אבק באמצע ערימה שדחוסה עמוק בתוך ארון של מפיק כלשהו שבדיוק סוגר עסקה על הפקת סרט על פי "נחש מי?".

אני לא מעריץ גדול של סרטי מלחמה, אבל אני כן אוהב מסע בזמן וזה בהחלט שימוש יצירתי ומגניב בקונספט. אם קיבלנו את פרדי נגד ג'ייסון וגודזילה נגד קונג, למה לא רומאים נגד מארינס? אני הייתי משלם כדי לצפות בזה, ויש סאברדיט עם שבעה-עשר אלף רשומים שכנראה מרגישים אותו דבר. מדי פעם משהו מזכיר לי את הסרט הזה, ועדיין יש בי שבב של תקווה שיום אחד נזכה לצפות בקרב האפי הזה על מסך גדול.

רם קיץ: אין סרט שלא הופק שאני מרגיש בגללו מועקה רבה, כי זה כמו הקטע ההוא עם משק כנפי הפרפר שגורם בקצה השני של הגלובוס לטורנדו או לטחינה של מישהו לנזול מהשווארמה. המוח המעוות שלי מאמין שאם סרט שלא הופק כן היה מופק – סרטים טובים שאנחנו אוהבים לא היו קורים. הרי לכו תדעו, אולי אם "ליגת הצדק" של ג'ורג' מילר היה יוצא לפועל – אולי לא היינו מקבלים את "וויפלאש" כי אלטעזאכן היה פוגע בדמיאן שאזל אחרי הקרנת הבכורה (או יותר גרוע: בזמן ההקרנה).

אבל מכשפה קיללה אותי ואני לא מסוגל לסרב לתמונות קבוצתיות. אירוני, אגב, כי אם הסרט שבחרתי אכן היה קורה – 100% לא היינו מקבלים את סדרת "הארי פוטר" שאנחנו מכירים כיום; לאחר שאולפני וורנר קיבלו את הזכויות על הספרים המצליחים של הסופרת האהובה ג'יי.קיי רולינג, ואחרי שהבחירה הראשונה שלה, טרי גיליאם, לעולם לא עמדה לצאת לפועל, מי שנקרא לדגל הוא לא פחות מאשר סטיבן ספילברג.

ספילברג פיתח את "אבן החכמים" כחצי שנה לפני שפרש, כי הוא הרגיש שלעבוד עם ילדים לאורך שנים זה עסק מסובך – וגם כי האפקטים הוויזואליים שפרויקט כזה ידרוש הם מטורפים. לכן הוא רצה שהסרט יהיה באנימציה.

בתור חובב אנימציה, חובב הארי פוטר וחובב סטיבן ספילברג – השילוש הזה לא יכול היה להישמע מלהיב יותר ממה שהוא (טוב, אולי חוץ מ-"ג'יבלי" ו-"הארי פוטר"). הרי עם אנימציה אין מגבלות: סוהרסנים יכולים להיות גדולים יותר, גמדוני בית מצחיקים יותר והיער האסור מפחיד יותר. אחרי שראיתי, למעשה, את הקסמים (חיחי) שחולל ספילברג עשור וקצת לאחר מכן עם "טינטין", התחזקתי בדעתי שהחזון שלו עבור "הארי פוטר" נהדר וחבל שוורנר לא זרמו איתו. אני כן שמח על הסרטים שבסוף קיבלנו, אבל הרצון להרפתקת "הארי פוטר" באנימציה בוער בי כמו גביע האש.

אבל היי, לפחות משהו טוב אחד יצא מהמעורבות של ספילברג בראשית הסדרה: ג'ון וויליאמס.

יהונתן צוריה: עקרונית, יש עשרות סרטים שלא יצאו לפועל, וכולם אהובים עליי – איך הם לא יהיו אהובים עליי? הם קיימים רק בדמיון שלי, ובו הם מושלמים. ברור ש"נפוליאון" של קובריק היה יצירת מופת ולא 3 שעות בהן הייתי מגלגל עיניים באמצע ואומר "אוקיי, אפשר למהר פה". וכמובן כמובן, שגרסת האנימציה של "אי הקופים" בבימויו של ספילברג הייתה יוצאת מדהים, מה זאת אומרת, זה לא שזה היה הסרט המצויר הראשון של ספילברג והיו לו עשרות דרכים לחרבש את האופי הייחודי של משחק המחשב האהוב, ונו, מערבון תוצרת הארץ בתקופת המנדט הבריטי עם שם כמו "היו זמנים בפלשתינה"? ברור שזה היה טוב. איך זה היה יכול להיות כל דבר אחר? ודאי שבזמן אמת לא הייתי מסתכל על זה וחושב "אוקיי, אבל אולי זה קצת יותר מדי רפרנסים לליאונה". ודאי.

והרשימה ממשיכה: סרטים שכן יצאו לפועל, אבל קצת התאכזבתי מהם, מקבלים לפתע אור אלמותי כשהם פרויקט לא ממומש של במאי אחר – ברור שהגרסה של "השומרים" שהיא לא של סניידר אלא של גיליאם היא הרבה יותר טובה, ומושלמת, כי מה זאת אומרת – זה לא שגיליאם הוא הבמאי המקולל בתולדות ההיסטוריה.

אבל את כל הסרטים האלה אני אוהב בגלל מה שהיה יכול להיות. יש סרט אחד, שמעולם לא הופק, שאני אוהב בדיוק בגלל מה שהוא – והוא "פרות קדושות", תסריט שעבר ידיים בערך אצל כל הוליווד וכולם אמרו עליו את אותו הדבר: "זה תסריט נפלא. אני לא יכול לעשות אותו".

קצת רקע: סוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים היו שנים מוזרות, ואנחנו יודעים זאת כי באותן שנים היה תסריטאי ממוצא הונגרי בשם ג'ו אסטרהש שנהפך לסלבריטאי בפני עצמו: לא כי התסריטים שהוא כתב היו כאלה טובים (כאילו, בחייאת, הבן אדם כתב את "אינסטינקט בסיסי"), או כי הוא זכה באיזה 8 אוסקרים (הוא אפילו לא היה מועמד פעם אחת) אלא פשוט בגלל שהוא היה אישיות גדולה מהחיים ששיכנע את כל ראשי האולפנים שהוא בלתי ניתן להחלפה, יוצק זהב גולמי ומכונת כסף בלתי נגמרת (זה נגמר, כמובן – ב-1995 עם צמד הכשלונות המפואר "נערות שעשועים" ו"קשר האופל"), מה שהוביל למצב שלא רק שהוא מכר את התסריטים שלו במיליוני דולרים (שוב, בלי לביים – רק התסריט), אלא שהוא נכנס לקטטות אגרופים עם מפיקים שרצו לשנות את התסריט שלו, ולא רק שהוא נשאר בתפקיד –  הוא גם ניצח והתסריט לא שונה.

בסוף שנות השמונים, אסטרהש היה אמור לכתוב תסריט על רופרט מרדוק – דמות שמעניין לחשוב שכבר אז הילכה אימים ועוררה סקרנות, עשרות שנים לפני שאימפרית פוקס ניוז תנסוק לגבהים הללו. ואסטרהש ישב וכתב תסריט, רק שבכלל לא על מרדוק, אלא על מועמד דמוקרטי לנשיאות שנתפס בעודו משגל פרה, ואז זוכה בנשיאות כי במקום להתקפל ולהתפתל, הוא עושה איירון מן ואומר "כן, אני שכבתי עם הפרה הזאת". זה היה סוף שנות השמונים, כן? לפני נשיאות קלינטון.

את הסרט הזה היו אמורים לביים, על פי אסטרהש, בערך כולם: רוברט זמקיס, מילוש פורמן, בלייק אדוארדס ("הפנתר הורוד"), וסטיבן ספילברג, פעמיים (אחרי שבפעם הראשונה השתפן, ואז גם בפעם השנייה, כי אז כבר קלינטון כן היה נשיא, וחבר של ספילברג). ואיך שאסטרהש מספר את זה, זה סיפור הולך וחוזר – כולם קוראים את התסריט, כועסים עליו, ממשיכים לקרוא, נקרעים מצחוק, מתלהבים ממנו, ואז נסוגים – מהאולפן שהלך לתבוע אותו על כך שהם שילמו לו על תסריט על רופרט מרדוק, וקיבלו את זה, ואז קראו את זה ולא הלכו לתבוע אותו יותר (אבל גם לא להפיק), ומשלל המפיקים, כוכבים, ובמאים שכולם נורא מתלהבים ואז עשו לו גוסטינג.

מהיכרות קצרה עם האיש וסגנונו, הוא ככל הנראה מפריז לא מעט, ובכל זאת יש כאן משל מושלם על הוליווד, שבה אפשר לעשות הכל – חוץ, נו, מסרט על נשיא ארה"ב ששוכב עם פרות.

תגיות: