תמונה קבוצתית: דעה חמה

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 23 בפברואר 2022Posted in: הגיגים
כותבי האתר שופכים את כל הדעות הלא פופולריות שלהם, ואתם מוזמנים גם.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

אתם מוזמנים לענות בתשובה של עצמכם, לשאול שאלות שהייתם רוצים שנענה עליהן או לספר לנו סיפור מצחיק שקרה לכם לאחרונה. 

בגדול, אנחנו באתר נמנעים לרוב מכתבות שכל המטרה שלהן היא לעצבן אנשים. אם אנחנו מאמינים בתרבות דיון, אי אפשר לנופף בכותרות שבאות לעצבן ואז לבקש שכולם יתנהלו באופן רגוע ומכובד. ובכל זאת, גם לנו יש מדי פעם את הצורך לצעוק את מה שנקרא בעגת האינטרנט ה"דל"פ" (דעה לא פופולארית) או "טייק חם". אז החלטנו לרכז את כל הפרובוקציה שלנו לכתבה אחת ושאלנו את הכותבים שלנו: "מהי הדעה הלא פופולארית שלכם"? 

תום שפירא: *חובש כובע של שרלוק הולמס, שם מעיל של קולמבו ומדביק שפם של הרקול פוארו* 

גבירותי ורבותי. הגופה מונחת לפניכם, מצחינה לאחר שנים של מוות באוויר הפתוח. אני מדבר, כמובן, על הקומדיה הקולנועית האמריקאית. אני מניח שאף אחד לא יכול לחיות לנצח, שהמנוחה נפטרה בשיבה טובה לאחר יותר ממאה שנים, ושאחרי ההומור השקט של באסטר קיטון, צחצוחי המילים של בילי ויילדר, הוולגריות המודעת לעצמה של מל ברוקס, וקצב מכונת הירייה של צוקר-אברהאמס-צוקר לא נותר לאן ללכת מלבד לקבר. אך בכל זאת – לא במוות טבעי מדובר, אלא ברצח!

*היושבים בחדר פולטים קולות תדהמה* 

ויותר מכך, הרוצח נמצא בינינו (הערת העורך: כל הסיכום הדרמטי הזה מתרחש בלוס אנג'לס ומתורגם לנוחות הקוראים) והוא לא אחר מאשר – *מצביע בדרמטיות* ג'אד אפאטו! הוא זה שרצח את הקומדיה! כן, כן – הבמאי/מפיק/כותב/"קומיקאי" הזה, הוא והכנופיה המרושעת שלו חברו יחדיו כדי לרצוח את הקורבן. אני מאשים את היצירות שלהם בהיעדר מוחלט של כל תנופה קולנועית, במחסור של בדיחות ויזואליות, בקצב עצלני, בטקסטים חסרי שיוף שמועברים במלמול אקראי על ידי קבוצה של שחקנים שעדיין חושבים שאין שום סיבה להשקיע בכתיבה של בדיחות כשאפשר פשוט להחליף דאחקות בין החברים.

אבל אינני חבר שלכם! אני הקהל שלכם. כאשר אני משלם מחיר מופקע על כרטיס, פופקורן ושתיה (חקירת הרצח נערכה לפני הקורונה) אני מצפה שאנשים יעבדו קשה כדי לבדר אותי. הרולד לויד כמעט מת בשם הקומדיה, האנשים בסרטי אפאטו בקושי מוכנים לקום מהספה! הוא יוצר קולנוע שאינו סתם לא-קולנועי אלא כמעט אנטי-קולנועי – אין שום דבר ביצירות שלו שמשתמש במדיום כדי לספר בדיחה. הסרטים האלו כבדים ואיטיים, כל בדיחה מסופרת באיטיות המרבית, כדי שאף אחד בקהל לא יפספס אותה, ואם לא הבנתם, אל חשש – יחזרו עליה שוב! יש יותר בדיחות בחמש דקות אקראיות של "טיסה נעימה" מאשר בכל הקריירה של האיש הזה.

ומילא אם הוא היה לבדו! אך הוא לא פועל לבד – הכנופיה נוראית שלו התפשטה והשתלטה על כל חלקה קומית טובה בקולנוע: ביל היידר, ג'ונה היל, ג'יימס פרנקו, סטיב קארל… כל אלו יכולים להיות שחקנים טובים בזכות עצמם, אך כאשר הם נמצאים באותה הפקה עם אפאטו רוחו הרעה משתלטת עליהם. ועל כך אני חוזר ומאשים – באשמתו (העיקרית אם לא הבלעדית) נוצר זן חדש של קומדיה ללא הומור, ללא מעוף, ללא אנרגיה, ללא כיוון. אפילו סוף העולם לא יכול לגרום לאנשים האלו לנסות גאג אחד נורמאלי.

מה זה? האם אני מודע לכך שלא ניתן להעמיד לדין מישהו בשל רצח של מושג אבסטרקטי? בוודאי! את הצדק, גבירותי ורבותי, אשיג לבד. ואשיג אותו בדרך בה קומיקאים טובים תמיד השיגו את נקמתם – הטחת פאי לימון בפרצופו! 

זוהר אורבך: לפני כמה חודשים חבר אהוב מאוד שאל אותי מי הבמאי האהוב עליי. עניתי לו שהאחים כהן כי זאת גם קצת התשובה (למרות שככל שזה נוגע לבחינת גוף עבודות אני לפעמים חושב שננסי מאיירס מתעלה עליהם), וגם בגלל שלא רציתי לענות את התשובה הטרחנית יותר, שאני באמת עומד מאחוריה: למי אכפת מבמאים? 

זה כבר קצת יותר אקדמי, אז אומר זאת בקצרה ממש כי זה גם לא עד כדי כך מעניין: כבר כמה עשרות שנים שאנשים נוטים לדגול בתיאוריית האוטר, זאת שלפיה הבמאי הוא החלק הכי חשוב בתהליך הקולנועי. זה לא בהכרח עד כדי כך לא נכון: כשרואים סרטים של טרנטינו, קובריק, האחים כהן, גודאר (איכס) או ננסי מאיירס אפשר לראות חותם אישי ומובהק של במאי/ת עם אמירה וחזון ייחודיים. מצד שני, עם השנים זה יצר לקולנוע האיכותי תדמית מנופחת מחשיבות עצמית, וגם גרם ללא מעט נזק עבור הקולנוע ה"איכותי". 

ראשית, בגלל שלעיתים קרובות סרט לא שייך רק לבמאי שלו. "חלף עם הרוח" החליף שלושה במאים, והוא בעיקר פרויקט הראווה של המפיק שלו, דיוויד או. סלזניק; "הרשת החברתית" הוא לא סרט של דיוויד פינצ'ר כמו שהוא של התסריטאי ארון סורקין; "1917" הביא המון כבוד לבמאי שלו, סם מנדז, אבל האם הקרדיט להצלחה שלו לא שייך באותה המידה לצלם הראשי רוג'ר דיקינס? וכשאנחנו חושבים על "השטן לובשת פראדה", מה השם הראשון שעולה לנו לראש: דיוויד פרנקל הבמאי, או הכוכבת מריל סטריפ?

החינגה המיותרת מסביב לפולחן הבמאי (ולמרבה הצער, רוב הזמן הפולחנים האלה נעשים מסביב לבמאים. במאיות לא זוכות לכבוד הזה בדרך כלל) גורמת לכך שתפקידים אחרים בעשייה הקולנועית נדחקים הצידה גם כשלא מגיע להם. אותו ארון סורקין, האחראי הבלעדי להצלחה של "הרשת החברתית", ראה שבא לו גם והתחיל לביים בעצמו, וכאילו, נשמה, אתה לא כל כך טוב בזה. צ'רלי קאופמן החליט משום מה שעדיף לו להתקדם הלאה בהיררכיה ועבר מעמדת תסריטאי-כוכב לבימוי סרטים שבפירוש היו פחות טובים מאלה שביימו עבורו מישל גונדרי וספייק ג'ונז. מובן שבמאי הוא אחד האנשים הכי חשובים על הסט, אבל קולנוע גדול באמת נעשה כשיש יותר מכוכב אחד בסביבה. 

אה, ו"ילדות רעות" יותר טוב מ"הסנדק".

מאיה כהן שלו: כשעונתה של הראשונה של "אופוריה" שודרה הייתי בתיכון. לא סבלתי את הסדרה הזאת ובכל זאת צפיתי בכולה בבינג'. "אופוריה" היא כמו תאונת דרכים מהממת שאי אפשר להסיט ממנה את המבט גם אם ממש רוצים. השתגעתי מהעיסוק הבלתי פוסק והמעיק בדור ה-Z (איך דור הZ- גם מקולקל מוסרית ועושה רק סקס וסמים וגם הדור הכי פחות מיני אי פעם?! חברים תחליטו על נרטיב, אין לזה צורה) כי כמו מרבית המתבגרים בעיקר רציתי להיעלם לתוך חור שחור ושכולם יניחו לי. 

"אופוריה" עוקבת אחרי חבורת בני נוער בעיירה קטנה באמריקה שמזג האוויר בה לא ברור (איך זה שאחת בחזייה והשנייה במעיל עור?) וחיפושם אחר ריגושים מוגזמים באיפור מנצנץ ואיליינר חד כתער. היא מבוססת באופן רופף מאוד מאוד על סדרה ישראלית באותו השם. "אופוריה" לא באמת עושה שום דבר מעניין או חדשני, וגם לא מאוד מזעזעת. היו סדרות תיכון ששילבו בין דרמות תיכון סטייל "בוורלי הילס 902012 " לפוליטיקה אפלה, כמו גם סדרות וסרטים שעשו גלמוריזציה לסקס, סמים ומסיבות. הכתיבה של "אופוריה", גם ברגעים בהם היא מצוינת (משפיעניות אינסטגרם צועקות על קאט) היא בעיקר שטוחה. לדמויות שלה אין אפיון או עומק, והן עובדות כמעין קולב שעליו סם לוינסון, התסריטאי הבלעדי של הסדרה, יכול לזרוק ייצוגים של מגמות ואמצעים עלילתיים שונים. הדמות של רו היא דוגמא טובה לזה: היא ייצוג עצוב ואמין להחריד של מכורה, שחלקים ממנה ביסס לוינסון על ההתמכרות שלו. אבל מעבר לייצוג הזה אין לה דמות של ממש. 

"אופוריה" היא קליפ מאוד ארוך ומבוים סופר מגה אולטרה טייט, או משהו. היא לא באמת באה לחשוף אתכם למורכבות כמו שהיא באה להראות לכם דברים יפים, ולכן אני גם לא תומכת בטענות שהיא מעודדת שימוש בסמים ושלל התנהגויות בעייתיות. אין בינה לבין חיים של תיכוניסטים יותר מדי קשר. האם המתבגרים שלכם יקבלו השראה מ"אופוריה" וילכו לעסקת סמים יחד עם חברם לכיתה סוחר הסמים החמוד אחרי בית הספר? טוב, רוב הסיכויים שהם רק יעשו פירסינג בפופיק בדיזינגוף סנטר ויקנו צללית מנצנצת בסופר פארם.

רם קיץ: כל סרטי "ההוביט" סבבה, אני לא מבין את הסגידה ל"ספרות זולה", ו"גבעת חלפון" מעולם לא הצחיק אותי. אלה רק קומץ מהדעות השנויות במחלוקת שרציתי לכתוב עליהן. אבל לבחור סרט או סדרת סרטים ידועה ולכתוב עליה "אני חושב ההפך מכם" זה קל מדי. הרי לכולנו יש דעות כאלה, בעיקר כלפי זיכיונות גדולים (כי עם פופולריות גדולה באה כמות דעות גדולה אף יותר). 

לא, אני רוצה למצוא דעה אותה אני מחביא עמוק בפנים ומתבייש להודות בה; דעה שעשויה לפרק את חיי המשפחה שלי ולנשל אותי מירושה. אבל לא מצאתי כזו כי אין באמת דעה אבסולוטית בעולם הקולנוע שאפשר לחתור תחתיה – וזה היופי במדיום, עם קצת אמונה וחיפוש בגוגל תמצאו לפחות עוד תריסר כמוכם.

לכן הרשו לי להתעצל וללכת על משהו קל שעשוי להרים גבה או שתיים: אני מעדיף את סרטי היקום הקולנועי של DC על פני אלה של מארוול. אין כמובן שום דבר מחתרתי בעובדה הזו, ואני לא היחיד שחושב ככה, רק שלי יש פלטפורמה להפיץ את הבשורה ולרבים אחרים לא.

אין עוררין על כך שמארוול לא הוציאו סרט רע. במקרה הגרוע יש להם כמה תוצרים בינוניים מינוס ("איירון מן 2", "נצחיים") אך בסופו של יום התחושה היא שהחברה שואפת לציון B. להיכנס לסרט של מארוול זה כמו להיכנס למכונית שנוסעת על 80 קמ"ש ולדעת שהנסיעה תהיה צפויה ובטוחה – ואמנם מדי פעם הם לוחצים חזק יותר על הדוושה ("ספיידרמן: אין דרך הביתה", "הנוקמים: סוף המשחק") אבל הפרט לא מעיד על הכלל. מארוול מהנדסים את הנסיעה מבלי להשאיר מקום לסיכונים – עד כדי כך שעל פי הסרטון הזה, לא ברור מדוע החברה בכלל זקוקה לבמאים.

אבל אצל DC? הו-הו, זו חברה שנכנסת לאוטו על 260 קמ"ש ואין ערובה שמישהו ייצא מהנסיעה בשלום. כי נסיעה ב-260 קמ"ש ככל הנראה תסתיים בתאונה מחרידה (כפי שאכן קורה לא מעט. תיזהרו בכבישים) אבל מי ששרד את הנסיעה לא ישכח את החוויה לעולם. 

וזו הסיבה שיותר כיף עם DC – כי אני לרוב יודע מה מארוול מכינים לי (ארוחה נחמדה שאשכח אחרי שבוע) אבל אין לי שמץ של מושג מה ב-DC זוממים הפעם. אז אתם אולי חושבים שאתם רוצים לראות את "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" אבל אני סקרן יותר לדעת מה ייצא מ"הפלאש": אסון קולוסאלי או אחד מסרטי המולטיוורס הטובים אי פעם? אין לי מושג. ולכן אני אוהב אותם. כל הכבוד DC, תמשיכו לא לתכנן מראש כלום ופשוט לזרום עם הרגע. זה קולנוע הרבה יותר מהנה.

גבי קוגן: "פארגו", אחת מהסדרות הבולטות של העשור הקודם, היא סדרה שיש לי בעיה רצינית עם הרבה מהשיח לגביה. הרבה פעמים כשמדברים עליה בהקשר של העונות המאוחרות זה כמעט תמיד בהשוואה לעונה הראשונה של הסדרה וזה כמעט תמיד משהו כמו "תשמעו, זה טוב והכל, אבל לא כמו העונה הראשונה".

אבל העונה הראשונה של "פארגו" היא נוראית. לא "לא משהו ביחס למה שעושים ממנה", היא גרועה, נקודה. זוועתית. אחת מפיסות הטלוויזיה הכי גרועות שראיתי, ומה שמעליב בה זה שזה כן נעשה במעטפת כ"כ מוצלחת של צילום, אווירה ומשחק, שזה כנראה מה שבלבל אנשים. 

שום דבר מזה לא מפצה על אחד התסריטים הגרועים ביותר שראיתי אי פעם ביצירה שזכתה לכזאת שבחים. את המהלך העלילתי של הפיכת עורו של לסטר (מרטין פרימן) מדג רקק רכרוכי לקרימינל ראיתי שמשווים ל"שובר שורות". הייתי מסכים עם הטענה הזאת, אלא שאת מה שוולטר ווייט עשה בכמה עונות, לסטר עושה במשהו כמו 6 פרקים, וזה לרגע לא מרגיש טבעי והגיוני. דמויות בסדרה מתנהגות בצורה טיפשית לחלוטין באופן מעיק שפוגע באמינות שלה. זה שזה "חלק מהאווירה" זה רק תירוץ עלוב. זה אותו תירוץ לגבי החידתיות בשקל של הסדרה שנמאסת מהר מאוד והיא שם בעיקר על תקן של מוזרות לְשם מוזרות. ולקינוח: אחד מחורי העלילה הכי גדולים שראיתי. הסדרה כולה בנויה על תהום החל מהפרק השלישי או הרביעי, אשכרה כל המשך מהלך הסדרה נובע מהתייחסות של דמות מסוימת לאירוע שלא קרה ושלא יכול היה לקרות בגוף הסדרה.

אה, וכשאנשים מאשימים את העונות הבאות בכך ש"אין בהן נבל כמו לורן מאלבו" – זה מה שהכי גורם לדם שלי לרתוח. לורן מאלבו הוא נבל שפשוט נראה כמו תוצאה של מה שקורה כשילד בן 12 רואה סרט או שניים עם נבל איקוני כלשהו כמו אנטון שיגור והג'וקר של לדג'ר, ואז מחליט לכתוב בעצמו את דמות "הנבל הקולנועי האיקוני הבא". איך אני יודע את זה? כי זה בדיוק מה שאני עשיתי כשהייתי בן 12, והרע הראשי שכתבתי ב"תסריט" שלעולם לא יופק (תודה לאל) אשכרה היה כמעט אחד לאחד מה שלורן מאלבו של בילי בוב ת'ורנטן יהיה 5 שנים לאחר מכן.

וכאן מגיע החלק השני והיותר קצר של הטייק החם שלי: איכשהו, העונה השנייה של "פארגו" היא יצירת מופת. למעשה, אם נתייחס אליה בתור מיני סדרה, ייתכן בהחלט והיא מקום שני בדירוג כל הזמנים אחרי "אחים לנשק": היא ממוקדת, היא מרגשת, יש לה נשמה ענקית, האקשן בה הרבה יותר מגוון וריאליסטי, ומעל הכל – כל אחת מהדמויות בה היא עגולה ושלמה. אז באמת, תקשיבו לי: היא עד כדי כך טובה.

רז גרינברג: את מי חובבי ספרי "שיר של אש ושל קרח" שונאים יותר – את מחבר הספרים ג'ורג' ר.ר. מרטין, או את יוצרי הסדרה "משחקי הכס" שהתבססה עליהם? התחרות קשה. מרטין, כך נראה, כבר לא ייתן להם את סוף הסדרה האהובה עליהם בימי חייו. יוצרי "משחקי הכס", לעומת זאת, כן נתנו להם סוף לסיפור הזה, ועד כמה שהחובבים הנ"ל מסכימים על משהו, הם מסכימים שזה לא הסוף שהם רצו. נכון? 

אז זהו, שבתור חובב גדול של "שיר של אש ושל קרח" ושל "משחקי הכס" ושל ג'ורג' ר.ר. מרטין, אני חושב שהסדרה קיבלה בדיוק את הסוף שהגיע לה, ואני לא אפול מהכיסא אם יתברר שהם קלעו לדעתו של מרטין בנוגע לאיך סדרת הספרים אמורה להסתיים (בהנחה הלא-סבירה – ראו למעלה – שהיא אכן תסתיים). 

אני מסכים בהחלט שהדרך אל הסוף הזה היתה עקומה ושבורה, עם יותר מדי התמקדות בקרבות אפיים ופחות מדי באופי של הדמויות, אבל הסיום של "משחקי הכס" החזיר את האופי הזה למרכז הבמה. ונכון, השורה התחתונה היא לא אופטימית, אבל הסדרה והספרים שעליה הם מתבססים מבהירים שלא מדובר בסיפור שבסופו כולם חיים באושר ועושר. זאת ועוד: הסיום מגייס את אותה שורה תחתונה לסוג של מסר, על איך כוונות טובות של מנהיגים יכולות בקלות להפוך לשכרון כוח הרסני. וזה מסר שהיה שווה לצלוח בשבילו את שמונה העונות של הסדרה.

מתן בכר: אחד הדברים המוזרים בעיני ביקום הקולנוע של מארוול הוא הזלזול הקולקטיבי ב"ת'ור: העולם האפל". כתבתי את הטייק הזה כאן בעבר, אבל הוא היה קבור באמצע כתבה גדולה ועכשיו הגיע הזמן שלו לקבל את מרכז הבמה: למרות שהכוכב שלו קרא לו "Meh" והנבל אמר שהוא העדיף לתקוע אקדח בפה, אני כאן כדי להיות הסנגור ולהגיד ש"ת'ור: העולם האפל" הוא הסרט הכי טוב של אל הרעם.

נתחיל מהסרטים האחרים: את "ת'ור" הראשון קיבלנו בתור סיפור האוריג'ין של האל הנורדי הבלונדיני שמגורש לכדור הארץ ללמוד קצת צניעות תחת בימויו של קנת' בראנה. התוצאה היא שילוב מוזר של מחזה שייקספירי וסיפור של "דג מחוץ למים". הסרט לא נטול רגעים מוצלחים, אבל הוא לא באמת כזה מעניין או יצירתי והכימיה בין כריס המסוורת' ונטלי פורטמן דולקת על אש מאוד חלשה. התרומה הכי גדולה שלו ל-MCU היא כנראה הדמות של לוקי, בגילומו של טום הידלסטון.

מהצד השני נמצא "ת'ור: ראגנארוק": סרט של במאי מוכשר, עם בדיחות מוצלחות וסגנון ויזואלי שבהחלט מבדיל אותו מהסרטים האחרים. הבעיה היא שהוא לא בדיוק סרט כמו שהוא רצף של פאנצ'ליינים – לסיים סצינות קומיות עם בדיחה זה אחלה, לסיים סצינות רגשיות עם בדיחה זה קצת פחות. אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי מנחש שבאחד הסעיפים של טאיקה וואיטיט היה כתוב "אה, וחובה לסיים כל סצינה עם בדיחה, מטופשת ככל שתהיה, כדי שהצופה חלילה לא ירגיש משהו". מתישהו זה מפסיק להצחיק ומתחיל להיות מתיש.

בדיוק ביניהם נמצא "ת'ור: העולם האפל", שהוא האיזון בין ההומור והרגש. כן, הסיפור הכללי שלו (עם ענן אדום מוזר שמשתלט על נטלי פורטמן) מטומטם למדי והנבלים לא זכירים בעליל, על זה אני לא אתווכח עם אף אחד. מצד שני, קצת לא הוגן להשוות כשבסרט הראשון יש את הנבל הפופולרי ביותר ביקום הזה. וזה לא שקייט בלאנשט לא מתבזבזת באופן פלילי בסרט השלישי ("אלת המוות"? יותר כמו "אלת האקספוזיציה").

מה כן עובד ב"עולם האפל"? יש מקום לרגש, למשל. ת'ור חווה אובדן בסרט הזה ואנחנו באמת מקבלים זמן להרגיש אותו, עם סצנת לוויה והכל. יש שיחות בין ת'ור ולוקי שמרגישות כמו שיחות של אחים, שגם זוכות לחלחל טיפה לפני שמישהו זורק בדיחה. בנוסף, בקרב הסופי של הסרט יש פורטלים! ת'ור והאלף האפל (תגידו את זה כמה פעמים מהר) מלקית' נאבקים בזמן שהם עוברים בין עולמות שונים, כל אחד עם מראה אחר. זה בהחלט יצירתי יותר מעוד גיבור שנלחם בגרסה מרושעת של עצמו. יתרון נוסף: קאט דנינגס. כן, היא מופיעה גם בסרט הראשון, אבל כאן היא מוצלחת יותר.

תראו, אני לא אומר שמדובר פה באיזו יצירת מופת, זה בהחלט סרט עם בעיות. אבל הוא מצחיק, הוא מרגש, הוא קצר (פחות משעתיים!) והמסוורת' והידלסטון נפלאים. הוא ממש לא בטופ 10 של היקום הזה, אבל לחלוטין במקום טוב באמצע.

יהונתן צוריה: דעה לא פופולרית? רגע, אני קודם צריך למצוא דעה כן פופולרית. למען השם, אני הבחור שנכנס חזיתית ב"וויפלאש" ו"לה לה לנד", רשם מילים טובות (בהסתייגות, אך עדיין טובות) על ליגת הצדק" גרסת וידון, מעדיף את "כלבת" על פני "מי מפחד מהזאב הרע" (ואת "מסווג חריג" על שניהם), חושב שפיקסאר היו בעשור די מעפן עד "לוקה" והרשימה, איך אומרים, נמשכת. 

ובכל זאת, בבואי לתמונה התקשיתי לחשוב בדיוק על מה לכתוב: על זה שזאק סניידר הוא במאי להט"ב מפוספס שצריך להפסיק לשחק אותה ולעשות כבר את סרט גיבורי העל ההומוסקסואלי (באופן גלוי) הראשון? שהבעיה הכי גדולה של הקולנוע כרגע היא לא סטרימינג או דיסני, אלא טוויטר? שתאגיד השידור הוא, יסלחו לי כולם, המנצח מבין שלושת הערוצים רק בגלל שהתחרות היא כל כך נמוכה, ולא בגלל שהתוצרים שלו כל כך גבוהים? 

אבל אולי בגלל שהעונה היא עונת האוסקר, ליבי נדד לשם. במחשבה ראשונה רציתי לצעוק על המתלוננים שאומרים שהאוסקר תמיד בוחר גרוע ולהגן על בחירות כמו "שייקספיר מאוהב" או "הספר הירוק", אבל אז נזכרתי שזה אומר גם להגן על דברים כמו "התרסקות", וזה לא דבר שעולה בידי. 

לעומת זאת, מה שכן עולה בידי הוא להגיד שההפסדים הכי צורמים באוסקר הם לא בקטגוריית הסרט וגם לא במשחק, אלא בקטגורית השיר. כי כן, זה מאוד עצוב ש"החבר'ה הטובים" הפסיד למערבון המעט-נרקיסיסיטי "רוקד עם זאבים", אבל למען השם: "אתה אצלי בלב" ניצח את "האשימו את קנדה"?!

מילא – השיר מטרזן עוד מוכר, אולי, על ידי מישהו. איך מסבירים הפסדים של "קשר הקשת" לדברים אנונימיים לחלחוטין כמו "it Goes Like It Goes"? אלטון ג'ון הוא חבר והכל ונהדר שהוא "הולך לאהוב את עצמו שוב פעם", אבל מי יכול נגד "לתוך הלא נודע"? עם הרבה כבוד לברברה סטרייסנד, כמה אנשים יכולים לזמזם את "Evergreen" וכמה את שיר הנושא של "רוקי" שהפסיד לו? מי זוכר בכלל שיר אחד מ"דוקטור דוליטל" שניצח בזמנו את "מה שנחוץ לדוב" מ"ספר הג'ונגל"? מה זה פאקינג "שיר ערש לברודווי" ואיך הוא ניצח את הקלאסיקה "לחי ללחי"? איך "מלודיה ללא מעצורים" הפסיד לכלום שהוא "Love is a Many Splendored Thing"?

כמו שאפשר לראות, מדובר בקטגוריה שמיום היווסדה ועד ימינו ממשיכה לפשל ולפקשש. וכאן אני רק מדבר על מי שעוד הצליח להיות מועמד, כן? אני בכלל לא סופר את אינספור השירים הנהדרים שפספסו מועמדות. 

אז כן, יש הרבה סיבות טובות לכעוס על האוסקר. אתם צודקים לחלוטין. אתם רק טועים בכתובת. 

תגיות: