תמונה קבוצתית: מכות טלוויזיה

תרגומים מביכים, ביטולים מצערים, גיורים לא מוצלחים ועוד מכות שמכות בטלוויזיה שלנו.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או להגיד לנו מה השיר האהוב עלים של פאלפ. 


לפני חמש שנים, לכבוד חג הפסח (אבל קצת באיחור), יצאנו למסע למפות את עשר המכות הקולנוע באתר – מפלאפונים ועד מיחזורים. לכבוד פסח הזה, עלתה מחשבה לעשות את אותו דבר שוב, עד שהבנו שזה יהיה מעט אירוני להתלונן על מיחזורים ולמחזר בעצמנו. אלא שאז אמרנו מה שאמר כל מפיק הוליוודי בשנים האחרונים – "רגע, אם זה בטלוויזיה אז זה לא מיחזור! נכון?". אז, אולי. מה אני יודע. בכל מקרה – הנה עשר המכות הטלוויזיה, לפי כותבי האתר.

מכת אורך: אתם חוזרים לאחר יום ארוך ומתיש והרצון היחיד שלכם הוא לראות משהו בטלוויזיה. אלא שמאוחר ומחר יש עבודה. טוב, אז לא סרט. סדרה? יאללה סדרה. מה רע? פרק אחד וזהו. אתם מתיישבים על הספה ומפעילים את הפרק החדש של הדרמה הנוכחית האהובה עליכם. אבל אויה: הוא בן 70 דקות! "לעזאזל עם זה" אתם מסננים, ורואים שוב פרק של "חברים".

תור הזהב של הטלוויזיה בו אנו מצויים הביא לכך שסדרות טלוויזיה רבות נעשות בימינו באיכות שהייתה שמורה פעם לסרטים: צילום מרהיב ובימוי מוקפד, שחקנים הוליוודיים מהשורה הראשונה ואפקטים שומטי לסתות. אך אלמנט קולנועי אחד שסדרות בהחלט לא צריכות לשאוף אליו אך עושות זאת למרות הכל, זה האורך. 

הרי היופי בטלוויזיה הוא שאנחנו מכתיבים את הקצב ואנחנו מחליטים מתי מספיק זה מספיק; ואם אין לנו די זמן, כוח או רצון ליותר מפרק בודד, יכולנו להסתפק ב-40 או 45 דקות ולהתפנות לדברים האחרים שיש לנו לעשות ואם העלילה מעניינת דיה, תהיו סמוכים ובטוחים, מפיקים יקרים, שנהיה פה גם בפרק הבא – אך הסיכויים לכך פוחתים דרמטית כשכל פרק הוא באורך הגלות.

ברגע שמחליטים עבורי שעל-מנת ליהנות מהפרק אני צריך להשקיע שעה ויותר, התחושה היא שמזלזלים בי ובזמן שלי –כי איני זוכר את הפעם האחרונה בה פרק ארוך באמת הצדיק את האורך שלו. אני לא נהנה מהפרקים אלא בעיקר עסוק במבטים חטופים לשעון ותהייה מתי כבר נגיע לעיקר – ולא חשוב עד כמה הסדרה עצמה היא טובה. 

ייתכן שזה הטשטוש שבין הקולנוע לטלוויזיה שהפך את היוצרים למגלומניים, וייתכן שזו הדרך שלהם לפצות על כך שהסדרה שאותה יצרו, נוצצת ככל שתהיה, נועדה – למרות הכל – למסך הקטן. אם כי סביר יותר שהאשמה נופלת על כתפי תרבות הסטרימינג שסופרת דקות מסך קולקטיביות ולא, ובכן, את כמות הצופים עצמה.

במפתיע, ולא תמצאו אותי משבח אותם הרבה, דווקא דיסני לימדו אותנו (בעיקר עם סדרות מארוול ומלחמת הכוכבים, אבל לא רק) שבהחלט אפשר ליצור תוכן יקר גם בפרקים קצרים לפי שיקול הדעת של יוצריה: כי זה הכיף האמיתי במעבר משידור לינארי לסטרימינג. אין מכסת שעות שידור למלא; תנו ליוצרים להחליט לכמה זמן הם זקוקים בכל פרק, יהא זה שלושים דקות לפרק X וחמישים וחמש דקות לפרק Y. בעת האחרונה ניכרת מגמת שיפור בעניין ולא רק אצל דיסני, אבל זה לא מספיק. סדרות בנות שעה, שעה וחצי ואפילו שעתיים וחצי לפרק (מסתכל עלייך, "דברים מוזרים") עדיין פה, מאלצות אותנו לתמרן את מעט הזמן הפנוי שיש לנו כדי לצפות בהן. (רם קיץ)

מכת סאטירה מעפנה: כמו רבים מבני גילי, גם אני לא רואה חדשות. עשיתי רע למישהו? מגיע לי אנשים שצועקים אחד על השני חצי שעה ונותנים, במקרה הטוב, לחצי סאונדבייט מעניין להגיע לאוזני הקהל? מקום שעיקר העבודה שלו הוא להפחיד, להלחיץ, לצייר את האחר בצבעים לא מחמיאים ואולי בטעות גם להגיד עובדה בתהליך? 

על כן, בהיעדר אלטרנטיבה, הולכים וצופים בסאטירה כדי להתעדכן במה שקורה. אלא שתוכניות סאטירה, בימינו – ובטח בישראל, הן פשוט מעפנות. 

אני אפילו לא מדבר על "ארץ נהדרת" – זה הרי המשימה של "ארץ נהדרת" להיות מעפנה. זאת תוכנית שתחילת דרכה הייתה לצחוק על מישהו כבד שמיעה ומזרחי כקוף אוהב בננות שמדבר מצחיק, ומאז מגמת השיפור קטנה אם בכלל קיימת. היא המקבילה של "סאטרדיי נייט לייב", במובן הכי מעליב של המילה – מקום שבו הבינוניות באה בשביל לשבת על הספה מול הטלוויזיה ולמות מבפנים. קונספירציה שמטרתה לקחת אנשים מוכשרים ולרכז אותם במקום אחד תחת משטר רודנות של "פנייה לקהל הרחב" כדי לוודא שלא יהיו יותר מדי דברים מצחיקים בחוץ במקביל, חס וחלילה. 

אלא שאם בתחילת דרכה עוד הייתה אלטרנטיבה ראויה (משחק מכור ז"ל), היום גם בערוצים האחרים אין אלטרנטיבה. מדי פעם מילולית – יש ערוצים שויתרו לחלוטין על התענוג של לנסות להצחיק אנשים בתקופה הזאת, ובערוץ 11 אפשר ליהנות מכמה תוכניות סאטירה שנראה שכולן נעשו בתקציב של במבה ומסתמכות בעיקר על כמה חינניים המגישים בעודם מגישים פאנצ'ים דלוחים ככיפלי עבש, ואני מכליל בזה את "זהו זה". הייתי מכליל גם את "היהודים באים", אבל לה יש תקציב של לפחות חמש במבות. מצחיקה היא לא, לדעתי, אבל אין מה להגיד שכל במב ובמב מתגלם בתקציב. 

אני לא מתיימר להגיד למה זה: המציאות שעולה על כל דמיון (לא, היא לא)? ירידת הדורות (אבל רוב האנשים שכתבו בשנות התשעים עוד איתנו)? עליית הפוליטיקלי קורקט (אז לכן היה לנו בלאקפייס בארץ נהדרת עד לפני שנייה?)? אולי כולם, אולי אף אחד מהם –  אבל בשורה התחתונה, תוכניות הסאטירה מספקות בדיחות עבשות שעד שהן נאמרות על המסך הספקנו לשמוע אותן שמונה פעמים רצות בוואצאפ. 

וזה כמובן מבאס ביותר דווקא באקלים פוליטי כמו שלנו – התחושה של לצפות בתוכנית ולהרגיש לרגע אחד מישהו שאומר "ימין, שמאל, הכל מטומטם והכל בסדר", שמצליח לחתוך בבשר של המציאות או להפוך אותה לנונסנס מוחלט – היא קתרזיס שמשחרר את הלחצים והאגרסיות שנראה שמלווים אותנו כבר לא מעט זמן. 

וכך אנחנו מגיעים למצב שבה הדרך היחידה לצחוק בעברית, למרבה הצער, היא פשוט לפתוח את החדשות. (יהונתן צוריה)

 

מכת ביטולים: ביטולים מרגיזים של סדרות קרו מאז ומעולם, ואני בטוחה שיש לכם דוגמה לזה בראש כרגע (לי יש עשר). אבל בסדרות סטרימינג הביטולים האלה מתסכלים אפילו יותר, ממגוון סיבות. בתור התחלה, העונות קצרות יותר, וכשסדרה מבוטלת לאחר עשרה פרקים נוצר הרושם שהיא אפילו לא קיבלה הזדמנות להוכיח את עצמה. יש סדרות שלוקח להן זמן למצוא את הסיפור והדמויות שלהן, ורק אחרי עשרה או עשרים פרקים הופכות למשהו טוב באמת – היום אין את תקופת החסד הזו, ואם הסדרה לא הגיחה לאוויר העולם כמוצר מושלם, היא פוגשת את החרב. אפילו סדרות מאוד מוצלחות עלולות להיות מבוטלות בן רגע, ומכיוון שאנחנו לא חשופים לנתוני הצפייה אין לנו שום דרך לדעת אם ההחלטה מוצדקת. אם תיכנסו לתגובות בפרופיל של נטפליקס ברשת חברתית כלשהי תמצאו עשרות ומאות קריאות להחזיר סדרה מבוטלת כלשהי. ונכון, יכול להיות שזה קומץ קולני, אבל יכול להיות גם שהסדרה באמת הייתה פופולרית – אנחנו לעולם לא נדע. 

אפילו סדרות סטרימינג שהופכות להצלחה בלתי מעורערת לא שורדות הרבה – ידועה האקסיומה שנטפליקס לא מכירים בצירוף המילים "עונה רביעית". וזה אמנם לא הרבה יותר טוב לתת לסדרה לשרוד 15 עונות, להמאיס את עצמה על כולם ולקפוץ את כל הכרישים האפשריים כולל מגלודון, אבל בטח יש משהו באמצע. הבעיה בסדרות סטרימינג היא שהן רווחיות רק כל עוד הן מביאות מנויים חדשים, והחל מהעונה השלישית בערך זה כבר לא קורה והסדרה פונה רק לקהל קבוע ונאמן. וזה לא משנה כמה גדול הקהל הזה או לאן יש לסיפור להתפתח עוד, אם הסדרה כבר לא מטילה ביצי זהב היא נשלחת לשחיטה. התיישנות מתוכננת היא מכה שקיימת בכל תעשייה מודרנית אבל כולנו יודעים שהעתיד הוא בקיימות אז בחייאת הולו, תנו ל"אתחול מחדש" עוד צ'אנס. (שני אוירבך)

מכת מר"ן: במשך שנים היינו חסינים. צפינו בסרטים וסדרות עם כתוביות באנגלית, אם בכלל. כשביקרנו בקולנוע גיחכנו מדי פעם על תרגומים דביליים פה ושם ואז המשכנו הלאה עם החיים שלנו. "מניח רעפים נוצרי" היתה אנקדוטה קלאסית מהעבר של עין הדג, אבל אחת שאנחנו לא צריכים לדאוג לגביה יותר. ואז, הו אז, הגיעו הילדים.

עכשיו, אנחנו מותקפים משני הכיוונים. קודם כל, בצפייה בתכנים מדובבים קיימת הבעיה שהמדבבים מייחסים חשיבות די מוגזמת להתאמת תנועות השפתיים של הדמויות למילים שהן אומרות. מה שלפעמים גורם לשורות קצת תמוהות ("הקור לא מפריע לי, לא חודר") ולפעמים מחסל לחלוטין את ההיגיון או המטען הרגשי של המקור (מצה עם שוקולד תוגרל בקרב מי שיזהה איפה "I'm proud to call you my son" הפך ל"אתה פשוט גאון, ילד"). תקשיבו, אנחנו צופים מדי פעם בתכנים מדובבים ישנים בבית. כאלה שבהם תנועות השפתיים לא מתאימות למילים בשום צורה שהיא. לאף אחד לא אכפת. תתגמשו קצת.

אבל לזה עוד אתם יכולים לקרוא אידאולוגיה. שגויה, אבל אידאולוגיה. לצד השינויים האלה אנחנו נתקלים שוב ושוב ב… פשוט טעויות בתרגום. דמות שמדברת על משהו חסר סיכוי שלפי התרגום והדיבוב, הופך ל"דווקא יש לזה סיכוי". "שש מאות" שהופך ל"שש". "תזהר!" שהופך ל"תסתכל!". כשהולכים לתכנים הצדדיים בנטפליקס, המצב אפילו יותר גרוע – גם בחזית הטקסט המדובב וגם המתורגם. ועם הירידה בתגמולים למתרגמים והעלייה בהסתמכות על תרגומי מכונה – יש לי תחושה מאוד רעה שזה עוד הולך להחמיר. (עידן זיירמן)

מכת סטרימינג: לאחרונה שאלו אותי (שוב) אם ראיתי את באפי, וצער העולם נפל עלי. אל תבינו לא נכון: אני ללא ספק בדמוגרפיה, זו שאלה הגיונית, ובמצבים חברתו-חנונים מביכים אני יודע למלמל דברים כמו "קורדיליה" ו"הופעה של פדרו פסקל" תוך כדי שאני מסיט את הדיון למצב הפוליטי, איך באים תינוקות לעולם, האשכנזיות הפריבילגית שלי או כל נושא אחר שהוא בטוח יותר מאשר להודות בשתי עובדות מביכות: א. לא, לא ראיתי את הסדרה, והסיבה היא שב. אני לא מוריד סדרות או סרטים באופן עקרוני, מה שמוביל אותנו לג.:

בהינתן שרוב התרבות שאני צורך מגיעה אלי באמצעים דיגיטליים (מחשב, טלוויזיה, טלפון סלולרי וקינדל), ובהינתן הנכונות שלי לשלם על תכנים, הסיבה שלא ראיתי את "באפי" היא כי צריך דוקטורט בשביל להבין איפה אפשר לראות סדרה או סרט – ועדיף שהוא יהיה דוקטורט מרייכמן, כי זה גם הולך לעלות, והרבה. אולי זה בהוט? אולי דווקא ביס? יתכן שזה בסלקום או בפרטנר. רגע! זה בטח בנטפליקס! לא? אז דיסני פלוס, או אמזון, או פיקוק, או אפל, הולו, קראנצ'י רול, יוטיוב, HBO מקס, סלינג, סטינג או פובו. ואפילו אם הייתי מוצא, כל אלה דורשים כסף, וחלק גם VPN, כי התכנים שזמינים בארה"ב לאו דווקא זמינים בארץ.

את הפסקול של הפרק Once more, with feeling, בביצוע הקאסט המקורי של הסדרה, לעומת זאת, אני יודע בדיוק איפה למצוא: בספוטיפיי. כמו רוב מוחלט של המוזיקה בעולם, הוא נמצא שם, בחיפוש פשוט, במחיר העלות החודשית שאני שמח לשלם. 

סטרימינג חוקי של קולנוע או טלוויזיה בימינו הוא מבוך נטול כל הגיון, שכדי לגשת לכל מה שמוצע בו צריך לשלוט בעשרות ממשקים, לשלם מאות דולרים ולבזבז אלפי שעות. מבחינת החברות אולי יש בזה הגיון כלכלי (לא באמת), אבל מבחינת הצרכן, ולדעתי גם היוצרים, זה סיוט: אלה פשוט לא יכולים לפגוש את אלה.

אני, מה לעשות, רוצה לראות גם את טבעות הכוח, גם את טד לאסו, גם את בית הדרקון וגם את ווקנדה לנצח. והמקום היחידי שבו אני יכול לעשות את זה, כרגע, זה Sdarot.TV. אז אולפנים יקרים, חברות הפצה יקרות: תפסיקו להתעלל בי, תתאפסו על עצמכם כמו שחברות המוזיקה התאפסו, תשתקו, וקחו כבר את הכסף שלי – כמו שאמר ההוא מהסדרה שגם אותה, מסתבר, אני לא יכול לראות. (אדם קלין אורון)

מכת פאניקה מספוילרים: האם יש היום בעולם התוכן מילה יותר מפחידה מ״ספוילרים״? נראה שהדבר הכי נורא שיכול לקרות לצופה זה שהוא ידע דברים על הסרט או הסדרה מראש, כלומר, חוץ מהעובדה שאת העלילה כולה מראים בטריילר, אבל אני מכירה אנשים שנמנעים גם מזה. כי חס וחלילה, שלא נהיה מופתעים. אני לא חלילה מזלזלת, אפקט ההפתעה הוא דבר מעולה, כאשר הוא עשוי טוב, כאשר יש לו השפעה רגשית או עלילתית, ולא סתם בא לתת סטירה ולברוח. 

עכשיו, אני מבינה את הפוחדים ומזדהה – פעם, בזמנים בהם טלוויזיה ליניארית הייתה הדבר היחיד בערך, סוף עונה היה משאיר את הצופים עם ״קליפ האנגר״ והיינו צריכים לחכות לראות מה קורה. היום, אם אתה לא צופה בסדרה תוך עשר דקות מהשחרור שלה לשירות הסטרימינג הקרוב לביתך, חבל. 

אבל הפחד הזה מספוילרים גורם לניצול ציני של הצופים, ומגביר את תרבות הצריכה המיידית והבולמוסית שאנחנו חיים בה, שבה צריך לעזוב כל מה שיש לכם ולראות 15 שעות של סדרה בשביל שלא יהרסו לכם ברשת. כי תקשיבו – אני נגד ספויילרים, נזהרת בעצמי מלספיילר ונזהרת מהרשת כשהיא מקדימה אותי באיזה יום בסדרה – אבל באמת שאפשר לבוא לסדרה גם עם ידע מקדים, כולל אפילו הפתעות מסוימות. כי אם כל פרט קטן שאתם שומעים הורס לכם את הסדרה, הסדרה הזאת לא טובה. נכון יש דברים שכדאי לא לדעת, לדוגמא מי הרוצח בסרטי תעלומה או אתם יודעים, הדבר הזה ממועדון קרב או החוש השישי. אבל אם תחשבו על זה לשניה, תראו איך אתם יכולים ליהנות מהיצירות האלה גם עם הספוילר המדובר. מה מעולם לא ראיתם סרט אהוב מחדש? אתם רוצים להגיד לי שאי אפשר לראות יותר "חברים" כי אנחנו יודעים מה סוף מערכת היחסים של רוס ורייצ׳ל? האם "משחקי הכס" סדרה שלא שווה את הזמן שלכם בגלל שאנחנו יודעים את המונח חתונה אדומה? לא. היא לא שווה את הזמן שלנו בגלל מספיק סיבות אחרות. (אור ענבר)

מכת מעריצים: בערך לכל סדרה פופולרית יש "פאנדום", קהילת מעריצים. מעבר לתחושה הנחמדה של לאהוב משהו בתור קבוצה, יש הרבה דברים נחמדים שיוצאים מפאנדומים, בין אם הכרויות חבריות / רומנטיות או גיוס תרומות למטרה טובה. אבל לא צריך להיות חלק מהם כדי לדעת שבהרבה פאנדומים יש מעריצים ויש…"מעריצים". לא חסרים תפוחים רקובים שמוציאים לפאנדומים שם רע. גם אם הם לא הרוב, לפעמים מיעוט קולני מקבל יותר תשומת לב וכותרות משאר האנשים.

לא חסרות דרכים לזהות "מעריצים". קחו לדוגמה כאלה שעושים גייטקיפינג – קביעת רף שרירותי שמי שלא עומד בו לא נחשב "מעריץ אמיתי" והתייחסות לבקיאות בחומר כמו תחרות שיש בה מנצחים ומפסידים. או כאלה שחושבים שרק התיאוריות שהם מעלים והזיווגים הרומנטיים שהם מדמיינים הם הנכונים ומי שחושב אחרת טועה ולא מבין כלום. והם עוד היותר מתונים, עדיין לא דיברתי על אנשים שלא אוהבים החלטה יצירתית כזאת או אחרת בסדרה, ובתגובה שולחים לקאסט או ליוצרים הודעות מיזוגניות / גזעניות / איומים שגורמים להם לפרוש ממדיה חברתית (במקרה הטוב). בשנה שעברה נפתח ב"רדיט" פורום שספר לאחור את הזמן עד שכוכבת "דברים מוזרים" מילי בובי בראון תגיע לגיל 18 וכל דבר שאוסיף רק יהפוך את זה ליותר גרוע אבל אתם יכולים להבין.

להיות במועדון מעריצים של משהו יכול להיות מאוד נחמד, הבעיה היא שצריך לחלוק אותו עם אנשים שרק מחפשים פרובוקציות, ריבים ו"להוכיח" שהם מבינים יותר ממכם. פשוט תנו להם להמשיך לצעוק בפינה שלהם ותמשיכו לאהוב את מה שאתם אוהבים. (מתן בכר)

מכת גיור פורמטים:  כנראה שלא ציינתי את זה בעבר בכובע העין-דגי שלי, אבל יש לי אובססיה קשה לתוכנית "המירוץ לדראג של רופול". מדובר בתחרות ריאליטי בהשתתפות מלכות דראג שרצה כבר 15 עונות, לא כולל שלל עונות אולסטארז, גרסאות מקומיות מרחבי העולם וספין אופים. עם זאת, בכל פעם שעולה בקבוצה כלשהי הפנטזיה על גרסה מקומית אני חוטפת צמרמורות. בכל הנוגע לפורמטים מוצלחים מחו"ל בגרסתם העברית, ניסיון העבר מלא כאב ואכזבות. ומילא לעשות פדיחות עם פורמט של תחרות בישול, אבל פורמט כמו "המירוץ לדראג", שפועל על פי נוסחה מדויקת ורגישה שיכולה להשתבש בקלות במידה והאיזונים יופרו? אוי ואבוי. 

כמובן שלא כל פורמט מעוברת בייש את הפירמה – "בואו לאכול איתי" היא הברקה, פורמטים של דוקו ריאליטי כמו "סליחה על השאלה" או "החיים הסודיים של בני 4" עבדו כאן מצוין וכשמדובר בשעשועונים אנחנו לרוב בסדר גמור. הבעיה העיקרית היא פורמטים שאמורים לסחוב פריים טיים בערוץ מסחרי ולכן עוברים תהליך רידוד והשטחה אגרסיבי במקביל למריחת זמן בלתי נגמרת. הבעיה עם "הישרדות", "האח הגדול" או "מאסטר שף" בישראל היא לא בהכרח הטראשיות או הסנסציוניות, אלא הנטייה לדלל כל בדל של סיפור כך שיספיק לשבוע שידורים (במקרה הטוב). כפיצוי על מחסור בדרמה של ממש, מגרדים שאריות של עניין ומנפחים אותם לדרמה ענקית אבל ריקה מתוכן. כל המעוניין בדוגמה מוזמן להשלים את אינספור הפילרים בעונה האחרונה של "חתונה ממבט ראשון". 

ועוד לא דיברנו על מקרים ממש קיצוניים שבהם הרמה הטכנית או התקציב של תוכנית מסוימת לא תואם את הפורמט המקורי ומתקבלת גרסה סוג ז' של תוכן שגם במקור לא היה בדיוק סוגה עילית. הדוגמה הקשה מכולן היא כנראה "פרויקט מסלול" גרסת ערוץ 2 של 2009, שניגבה בוץ מהרגליים על פורמט המקור האלגנטי והמעודן במשך 15 פרקים. יש גם תקווה, אגב – אם הולכים עד הסוף עם אווירת השכונה אפשר לקבל הזיות קאמפיות מדהימות כמו "הדוגמניות", כי אם כבר שחטנו פורמט לפחות שייצאו מזה רגעים אייקוניים כמו "מה זה אותנטית" ו"עוף זה ציפור ופרה זה חיה". (נעמה רק)

מכת חוסר מידע: נגיד, באופן תיאורטי לחלוטין, שאתם אוהבים איזה סדרה כלשהי בישראל ורוצים לדעת, אולי, אם תהיה לה עונה שנייה או מתי. 

ובכן חרא עליכם, לכו תמותו בבאר, ואנחנו שולחים את דמי החיסול למשפחה שלכם כי לא – המידע הזה לא קיים. אם בחו"ל אפשר להיות די בטוח אם תהיה עונה נוספת לסדרה, בערך מתי ומי יהיה בה, כאן בארץ אנחנו נתונים למרותו של יח"צ שחושב במונחים של גג חודש מראש.  מגזיני תרבות משתפים פעולה עם זה כי אין ברירה – לך תרדוף אחרי כל יוצר ויוצר בארץ הזאת כדי להשיג מידע שלרוב ילווה אחר כך ב"אבל זה לא לפרסום עדיין". וכך נוצר מצב שאין מידע – בטח לא מרוכז – לגבי עתידן של רוב הסדרות בישראל.  

אבל העובדה שאי אפשר לדעת שום דבר על הטלוויזיה הישראלית (האתר היחיד שעושה עבודה כלשהי בנושא הזה הוא אידיבי) בלי מחקר וקשרים היא רק סימפטום – סימפטום לכך שבכלליות, כתיבה על טלוויזיה בארץ היא עוד לא איפה שהיא צריכה להיות.

כי אם בחו"ל, נניח, הסטנדרט ברוב אתרי התרבות הוא ביקורות מפורטות לכל פרק של סדרה, הרי שדבר שכזה בקושי קיים אצל אתרים גדולים, ושמור רק לסדרות ממש גדולות כמו משחקי הכס או, אממ, הישרדות. רוצים ביקורת שתנתח כל פרק ב"מנייאכ"? חבל. מישהו שיעשה סדר ב"בלאק ספייס"? אין. כן, לפחות נגאלנו מכל מיני "הסיום של האחיין שלי בנץ – מוסבר", אבל התחושה היא שפרט לקבוצות פייסבוק, המרשתת העברית היא שממה שנקייה ממידע רלוונטי לצרכן הטלוויזיה הישראלי הממוצע. (יהונתן צוריה)

מכת עומס: אתם יודעים מה משותף ל"בית הדרקון", "צל ועצם", "חומריו האפלים" ו"קרניבל רואו"? לא, לא שכולן סדרות פנטזיה. זה שלמרות שהן סדרות פנטזיה – הז'אנר האהוב עליי בכל מדיום – עדיין לא צפיתי בהן.

כי אין לי זמן.

העומס המטורף של התוכן שנפל עלינו בשנים האחרונות הגיע די במקביל לעצם ההכרה שלי את סוגת הטלויזיה בכלל. כמי שהתחיל את דרכו התרבותית בעיקר עם סרטים היה לי קשה בהתחלה ליהנות ממה שיש לטלויזיה להציע: סיפור ארוך, מסועף ומורכב שהקתרזיס שלו עלול להיבנות במשך חודשים. 

אבל עד שהתאהבתי סוף סוף במה שהטלויזיה יכולה להציע, היא התרחבה מדי. הרבה יותר מדי. אני אוהב גם סדרות אקשן וסדרות הרפתקה, גם אם מדובר בהפקות "נחותות" יותר מהכותרים הגדולים והמפורסמים. והתחלתי כמה וכמה (וכמה) סדרות מסוגות כאלו, של צפה ושכח: "דם ואוצרות", "בעלי היכולות", "המתנקשים", ורציתי להמשיך, בחיי. אבל אין לי פאקינג זמן.

ואהבתי גם את העונה הראשונה של "טד לאסו", אבל שם זה נעצר. והשבחים ל"לו הייתי פיראט" גירו אותי ממש. ואני רוצה להתחיל גם את "אוצר לאומי: קצה ההיסטוריה", כי הסרטים של אוצר לאומי אהובים עליי מאוד. ואני רוצה מאוד להבין מה הבאזז המטורף סביב "יורשים", אבל אני עדיין לא יודע. ובשנה שעברה נגמרה "סמוך על סול" ושברה את הרשת, אבל אני עדיין אוחז בפרק הראשון שלה. וכדי לסגור את הפינה של סדרות מארוול, מחכות לי גם עונה 2 של "המעניש" ועונה 3 של "ג'סיקה ג'ונס". והעונה הרביעית של "דברים מוזרים". והמשך העונה השניה של "Primal". ומה, לא ניתן צ'אנס לסדרה הישראלית המצליחה "פאודה", לפחות לעונה הראשונה? וכעת כשסיימתי את העונה הראשונה של "האחרונים מבינינו" שבה תודה לאל כן צפיתי, אז אני ודאי חייב לצפות סוף סוף ב"צ'רנוביל" עטורת השבחים לה אחראי אותו היוצר.

וכל זה לא עומד לקרות מתישהו בקרוב, פשוט כי זה ממש ממש הרבה, ואם יתפנה קצת זמן, תבוא בינתיים הסדרה החדשה של מארוול או של סטאר וורס שאחריהן אני כן משתדל לעקוב בזמן אמת. או מלא סרטים חדשים שמעניינים אותי וגם הם תופסים זמן, אבל זאת פינה על טלויזיה אז לא אתפזר.

וכמעט כל הטקסט עד פה הוא על סדרות חדשות, או לפחות מהשנים האחרונות. מי מדבר על להשלים קלאסיקות כמו "הסמויה", "הסופרנוס", "אחים לנשק" או "באפי קוטלת הערפדים". ואלוהים יודע איך חברים רבים שלי מדווחים על צפיות חוזרות בסדרות שהן חיבבו! כמה שעות יש ביממה שלכם?! 

והכי גרוע? שגם אם יקרה היום הזה, שבו תוכניות תתבטלנה, הזמן יתפנה ואהיה פנוי לשבת מול המסך לכמה שעות שארצה – אני לא אצפה בכלום, כי לא אצליח להחליט מה עדיף. ואני יודע את זה, כי זה כבר קרה. (יצחק בארי)