היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או להגיד לנו מה השיר האהוב עלים של פאלפ.
לפני חמש שנים, לכבוד חג הפסח (אבל קצת באיחור), יצאנו למסע למפות את עשר המכות הקולנוע באתר – מפלאפונים ועד מיחזורים. לכבוד פסח הזה, עלתה מחשבה לעשות את אותו דבר שוב, עד שהבנו שזה יהיה מעט אירוני להתלונן על מיחזורים ולמחזר בעצמנו. אלא שאז אמרנו מה שאמר כל מפיק הוליוודי בשנים האחרונים – "רגע, אם זה בטלוויזיה אז זה לא מיחזור! נכון?". אז, אולי. מה אני יודע. בכל מקרה – הנה עשר המכות הטלוויזיה, לפי כותבי האתר.
מכת אורך: אתם חוזרים לאחר יום ארוך ומתיש והרצון היחיד שלכם הוא לראות משהו בטלוויזיה. אלא שמאוחר ומחר יש עבודה. טוב, אז לא סרט. סדרה? יאללה סדרה. מה רע? פרק אחד וזהו. אתם מתיישבים על הספה ומפעילים את הפרק החדש של הדרמה הנוכחית האהובה עליכם. אבל אויה: הוא בן 70 דקות! "לעזאזל עם זה" אתם מסננים, ורואים שוב פרק של "חברים".
תור הזהב של הטלוויזיה בו אנו מצויים הביא לכך שסדרות טלוויזיה רבות נעשות בימינו באיכות שהייתה שמורה פעם לסרטים: צילום מרהיב ובימוי מוקפד, שחקנים הוליוודיים מהשורה הראשונה ואפקטים שומטי לסתות. אך אלמנט קולנועי אחד שסדרות בהחלט לא צריכות לשאוף אליו אך עושות זאת למרות הכל, זה האורך.
הרי היופי בטלוויזיה הוא שאנחנו מכתיבים את הקצב ואנחנו מחליטים מתי מספיק זה מספיק; ואם אין לנו די זמן, כוח או רצון ליותר מפרק בודד, יכולנו להסתפק ב-40 או 45 דקות ולהתפנות לדברים האחרים שיש לנו לעשות ואם העלילה מעניינת דיה, תהיו סמוכים ובטוחים, מפיקים יקרים, שנהיה פה גם בפרק הבא – אך הסיכויים לכך פוחתים דרמטית כשכל פרק הוא באורך הגלות.
ברגע שמחליטים עבורי שעל-מנת ליהנות מהפרק אני צריך להשקיע שעה ויותר, התחושה היא שמזלזלים בי ובזמן שלי –כי איני זוכר את הפעם האחרונה בה פרק ארוך באמת הצדיק את האורך שלו. אני לא נהנה מהפרקים אלא בעיקר עסוק במבטים חטופים לשעון ותהייה מתי כבר נגיע לעיקר – ולא חשוב עד כמה הסדרה עצמה היא טובה.
ייתכן שזה הטשטוש שבין הקולנוע לטלוויזיה שהפך את היוצרים למגלומניים, וייתכן שזו הדרך שלהם לפצות על כך שהסדרה שאותה יצרו, נוצצת ככל שתהיה, נועדה – למרות הכל – למסך הקטן. אם כי סביר יותר שהאשמה נופלת על כתפי תרבות הסטרימינג שסופרת דקות מסך קולקטיביות ולא, ובכן, את כמות הצופים עצמה.
במפתיע, ולא תמצאו אותי משבח אותם הרבה, דווקא דיסני לימדו אותנו (בעיקר עם סדרות מארוול ומלחמת הכוכבים, אבל לא רק) שבהחלט אפשר ליצור תוכן יקר גם בפרקים קצרים לפי שיקול הדעת של יוצריה: כי זה הכיף האמיתי במעבר משידור לינארי לסטרימינג. אין מכסת שעות שידור למלא; תנו ליוצרים להחליט לכמה זמן הם זקוקים בכל פרק, יהא זה שלושים דקות לפרק X וחמישים וחמש דקות לפרק Y. בעת האחרונה ניכרת מגמת שיפור בעניין ולא רק אצל דיסני, אבל זה לא מספיק. סדרות בנות שעה, שעה וחצי ואפילו שעתיים וחצי לפרק (מסתכל עלייך, "דברים מוזרים") עדיין פה, מאלצות אותנו לתמרן את מעט הזמן הפנוי שיש לנו כדי לצפות בהן. (רם קיץ)
מכת סאטירה מעפנה: כמו רבים מבני גילי, גם אני לא רואה חדשות. עשיתי רע למישהו? מגיע לי אנשים שצועקים אחד על השני חצי שעה ונותנים, במקרה הטוב, לחצי סאונדבייט מעניין להגיע לאוזני הקהל? מקום שעיקר העבודה שלו הוא להפחיד, להלחיץ, לצייר את האחר בצבעים לא מחמיאים ואולי בטעות גם להגיד עובדה בתהליך?
על כן, בהיעדר אלטרנטיבה, הולכים וצופים בסאטירה כדי להתעדכן במה שקורה. אלא שתוכניות סאטירה, בימינו – ובטח בישראל, הן פשוט מעפנות.
אני אפילו לא מדבר על "ארץ נהדרת" – זה הרי המשימה של "ארץ נהדרת" להיות מעפנה. זאת תוכנית שתחילת דרכה הייתה לצחוק על מישהו כבד שמיעה ומזרחי כקוף אוהב בננות שמדבר מצחיק, ומאז מגמת השיפור קטנה אם בכלל קיימת. היא המקבילה של "סאטרדיי נייט לייב", במובן הכי מעליב של המילה – מקום שבו הבינוניות באה בשביל לשבת על הספה מול הטלוויזיה ולמות מבפנים. קונספירציה שמטרתה לקחת אנשים מוכשרים ולרכז אותם במקום אחד תחת משטר רודנות של "פנייה לקהל הרחב" כדי לוודא שלא יהיו יותר מדי דברים מצחיקים בחוץ במקביל, חס וחלילה.
אלא שאם בתחילת דרכה עוד הייתה אלטרנטיבה ראויה (משחק מכור ז"ל), היום גם בערוצים האחרים אין אלטרנטיבה. מדי פעם מילולית – יש ערוצים שויתרו לחלוטין על התענוג של לנסות להצחיק אנשים בתקופה הזאת, ובערוץ 11 אפשר ליהנות מכמה תוכניות סאטירה שנראה שכולן נעשו בתקציב של במבה ומסתמכות בעיקר על כמה חינניים המגישים בעודם מגישים פאנצ'ים דלוחים ככיפלי עבש, ואני מכליל בזה את "זהו זה". הייתי מכליל גם את "היהודים באים", אבל לה יש תקציב של לפחות חמש במבות. מצחיקה היא לא, לדעתי, אבל אין מה להגיד שכל במב ובמב מתגלם בתקציב.
אני לא מתיימר להגיד למה זה: המציאות שעולה על כל דמיון (לא, היא לא)? ירידת הדורות (אבל רוב האנשים שכתבו בשנות התשעים עוד איתנו)? עליית הפוליטיקלי קורקט (אז לכן היה לנו בלאקפייס בארץ נהדרת עד לפני שנייה?)? אולי כולם, אולי אף אחד מהם – אבל בשורה התחתונה, תוכניות הסאטירה מספקות בדיחות עבשות שעד שהן נאמרות על המסך הספקנו לשמוע אותן שמונה פעמים רצות בוואצאפ.
וזה כמובן מבאס ביותר דווקא באקלים פוליטי כמו שלנו – התחושה של לצפות בתוכנית ולהרגיש לרגע אחד מישהו שאומר "ימין, שמאל, הכל מטומטם והכל בסדר", שמצליח לחתוך בבשר של המציאות או להפוך אותה לנונסנס מוחלט – היא קתרזיס שמשחרר את הלחצים והאגרסיות שנראה שמלווים אותנו כבר לא מעט זמן.
וכך אנחנו מגיעים למצב שבה הדרך היחידה לצחוק בעברית, למרבה הצער, היא פשוט לפתוח את החדשות. (יהונתן צוריה)
מכת ביטולים: ביטולים מרגיזים של סדרות קרו מאז ומעולם, ואני בטוחה שיש לכם דוגמה לזה בראש כרגע (לי יש עשר). אבל בסדרות סטרימינג הביטולים האלה מתסכלים אפילו יותר, ממגוון סיבות. בתור התחלה, העונות קצרות יותר, וכשסדרה מבוטלת לאחר עשרה פרקים נוצר הרושם שהיא אפילו לא קיבלה הזדמנות להוכיח את עצמה. יש סדרות שלוקח להן זמן למצוא את הסיפור והדמויות שלהן, ורק אחרי עשרה או עשרים פרקים הופכות למשהו טוב באמת – היום אין את תקופת החסד הזו, ואם הסדרה לא הגיחה לאוויר העולם כמוצר מושלם, היא פוגשת את החרב. אפילו סדרות מאוד מוצלחות עלולות להיות מבוטלות בן רגע, ומכיוון שאנחנו לא חשופים לנתוני הצפייה אין לנו שום דרך לדעת אם ההחלטה מוצדקת. אם תיכנסו לתגובות בפרופיל של נטפליקס ברשת חברתית כלשהי תמצאו עשרות ומאות קריאות להחזיר סדרה מבוטלת כלשהי. ונכון, יכול להיות שזה קומץ קולני, אבל יכול להיות גם שהסדרה באמת הייתה פופולרית – אנחנו לעולם לא נדע.
אפילו סדרות סטרימינג שהופכות להצלחה בלתי מעורערת לא שורדות הרבה – ידועה האקסיומה שנטפליקס לא מכירים בצירוף המילים "עונה רביעית". וזה אמנם לא הרבה יותר טוב לתת לסדרה לשרוד 15 עונות, להמאיס את עצמה על כולם ולקפוץ את כל הכרישים האפשריים כולל מגלודון, אבל בטח יש משהו באמצע. הבעיה בסדרות סטרימינג היא שהן רווחיות רק כל עוד הן מביאות מנויים חדשים, והחל מהעונה השלישית בערך זה כבר לא קורה והסדרה פונה רק לקהל קבוע ונאמן. וזה לא משנה כמה גדול הקהל הזה או לאן יש לסיפור להתפתח עוד, אם הסדרה כבר לא מטילה ביצי זהב היא נשלחת לשחיטה. התיישנות מתוכננת היא מכה שקיימת בכל תעשייה מודרנית אבל כולנו יודעים שהעתיד הוא בקיימות אז בחייאת הולו, תנו ל"אתחול מחדש" עוד צ'אנס. (שני אוירבך)
מכת מר"ן: במשך שנים היינו חסינים. צפינו בסרטים וסדרות עם כתוביות באנגלית, אם בכלל. כשביקרנו בקולנוע גיחכנו מדי פעם על תרגומים דביליים פה ושם ואז המשכנו הלאה עם החיים שלנו. "מניח רעפים נוצרי" היתה אנקדוטה קלאסית מהעבר של עין הדג, אבל אחת שאנחנו לא צריכים לדאוג לגביה יותר. ואז, הו אז, הגיעו הילדים.
עכשיו, אנחנו מותקפים משני הכיוונים. קודם כל, בצפייה בתכנים מדובבים קיימת הבעיה שהמדבבים מייחסים חשיבות די מוגזמת להתאמת תנועות השפתיים של הדמויות למילים שהן אומרות. מה שלפעמים גורם לשורות קצת תמוהות ("הקור לא מפריע לי, לא חודר") ולפעמים מחסל לחלוטין את ההיגיון או המטען הרגשי של המקור (מצה עם שוקולד תוגרל בקרב מי שיזהה איפה "I'm proud to call you my son" הפך ל"אתה פשוט גאון, ילד"). תקשיבו, אנחנו צופים מדי פעם בתכנים מדובבים ישנים בבית. כאלה שבהם תנועות השפתיים לא מתאימות למילים בשום צורה שהיא. לאף אחד לא אכפת. תתגמשו קצת.
אבל לזה עוד אתם יכולים לקרוא אידאולוגיה. שגויה, אבל אידאולוגיה. לצד השינויים האלה אנחנו נתקלים שוב ושוב ב… פשוט טעויות בתרגום. דמות שמדברת על משהו חסר סיכוי שלפי התרגום והדיבוב, הופך ל"דווקא יש לזה סיכוי". "שש מאות" שהופך ל"שש". "תזהר!" שהופך ל"תסתכל!". כשהולכים לתכנים הצדדיים בנטפליקס, המצב אפילו יותר גרוע – גם בחזית הטקסט המדובב וגם המתורגם. ועם הירידה בתגמולים למתרגמים והעלייה בהסתמכות על תרגומי מכונה – יש לי תחושה מאוד רעה שזה עוד הולך להחמיר. (עידן זיירמן)
מכת סטרימינג: לאחרונה שאלו אותי (שוב) אם ראיתי את באפי, וצער העולם נפל עלי. אל תבינו לא נכון: אני ללא ספק בדמוגרפיה, זו שאלה הגיונית, ובמצבים חברתו-חנונים מביכים אני יודע למלמל דברים כמו "קורדיליה" ו"הופעה של פדרו פסקל" תוך כדי שאני מסיט את הדיון למצב הפוליטי, איך באים תינוקות לעולם, האשכנזיות הפריבילגית שלי או כל נושא אחר שהוא בטוח יותר מאשר להודות בשתי עובדות מביכות: א. לא, לא ראיתי את הסדרה, והסיבה היא שב. אני לא מוריד סדרות או סרטים באופן עקרוני, מה שמוביל אותנו לג.:
בהינתן שרוב התרבות שאני צורך מגיעה אלי באמצעים דיגיטליים (מחשב, טלוויזיה, טלפון סלולרי וקינדל), ובהינתן הנכונות שלי לשלם על תכנים, הסיבה שלא ראיתי את "באפי" היא כי צריך דוקטורט בשביל להבין איפה אפשר לראות סדרה או סרט – ועדיף שהוא יהיה דוקטורט מרייכמן, כי זה גם הולך לעלות, והרבה. אולי זה בהוט? אולי דווקא ביס? יתכן שזה בסלקום או בפרטנר. רגע! זה בטח בנטפליקס! לא? אז דיסני פלוס, או אמזון, או פיקוק, או אפל, הולו, קראנצ'י רול, יוטיוב, HBO מקס, סלינג, סטינג או פובו. ואפילו אם הייתי מוצא, כל אלה דורשים כסף, וחלק גם VPN, כי התכנים שזמינים בארה"ב לאו דווקא זמינים בארץ.
את הפסקול של הפרק Once more, with feeling, בביצוע הקאסט המקורי של הסדרה, לעומת זאת, אני יודע בדיוק איפה למצוא: בספוטיפיי. כמו רוב מוחלט של המוזיקה בעולם, הוא נמצא שם, בחיפוש פשוט, במחיר העלות החודשית שאני שמח לשלם.
סטרימינג חוקי של קולנוע או טלוויזיה בימינו הוא מבוך נטול כל הגיון, שכדי לגשת לכל מה שמוצע בו צריך לשלוט בעשרות ממשקים, לשלם מאות דולרים ולבזבז אלפי שעות. מבחינת החברות אולי יש בזה הגיון כלכלי (לא באמת), אבל מבחינת הצרכן, ולדעתי גם היוצרים, זה סיוט: אלה פשוט לא יכולים לפגוש את אלה.
אני, מה לעשות, רוצה לראות גם את טבעות הכוח, גם את טד לאסו, גם את בית הדרקון וגם את ווקנדה לנצח. והמקום היחידי שבו אני יכול לעשות את זה, כרגע, זה Sdarot.TV. אז אולפנים יקרים, חברות הפצה יקרות: תפסיקו להתעלל בי, תתאפסו על עצמכם כמו שחברות המוזיקה התאפסו, תשתקו, וקחו כבר את הכסף שלי – כמו שאמר ההוא מהסדרה שגם אותה, מסתבר, אני לא יכול לראות. (אדם קלין אורון)
מכת פאניקה מספוילרים: האם יש היום בעולם התוכן מילה יותר מפחידה מ״ספוילרים״? נראה שהדבר הכי נורא שיכול לקרות לצופה זה שהוא ידע דברים על הסרט או הסדרה מראש, כלומר, חוץ מהעובדה שאת העלילה כולה מראים בטריילר, אבל אני מכירה אנשים שנמנעים גם מזה. כי חס וחלילה, שלא נהיה מופתעים. אני לא חלילה מזלזלת, אפקט ההפתעה הוא דבר מעולה, כאשר הוא עשוי טוב, כאשר יש לו השפעה רגשית או עלילתית, ולא סתם בא לתת סטירה ולברוח.
עכשיו, אני מבינה את הפוחדים ומזדהה – פעם, בזמנים בהם טלוויזיה ליניארית הייתה הדבר היחיד בערך, סוף עונה היה משאיר את הצופים עם ״קליפ האנגר״ והיינו צריכים לחכות לראות מה קורה. היום, אם אתה לא צופה בסדרה תוך עשר דקות מהשחרור שלה לשירות הסטרימינג הקרוב לביתך, חבל.
אבל הפחד הזה מספוילרים גורם לניצול ציני של הצופים, ומגביר את תרבות הצריכה המיידית והבולמוסית שאנחנו חיים בה, שבה צריך לעזוב כל מה שיש לכם ולראות 15 שעות של סדרה בשביל שלא יהרסו לכם ברשת. כי תקשיבו – אני נגד ספויילרים, נזהרת בעצמי מלספיילר ונזהרת מהרשת כשהיא מקדימה אותי באיזה יום בסדרה – אבל באמת שאפשר לבוא לסדרה גם עם ידע מקדים, כולל אפילו הפתעות מסוימות. כי אם כל פרט קטן שאתם שומעים הורס לכם את הסדרה, הסדרה הזאת לא טובה. נכון יש דברים שכדאי לא לדעת, לדוגמא מי הרוצח בסרטי תעלומה או אתם יודעים, הדבר הזה ממועדון קרב או החוש השישי. אבל אם תחשבו על זה לשניה, תראו איך אתם יכולים ליהנות מהיצירות האלה גם עם הספוילר המדובר. מה מעולם לא ראיתם סרט אהוב מחדש? אתם רוצים להגיד לי שאי אפשר לראות יותר "חברים" כי אנחנו יודעים מה סוף מערכת היחסים של רוס ורייצ׳ל? האם "משחקי הכס" סדרה שלא שווה את הזמן שלכם בגלל שאנחנו יודעים את המונח חתונה אדומה? לא. היא לא שווה את הזמן שלנו בגלל מספיק סיבות אחרות. (אור ענבר)
מכת מעריצים: בערך לכל סדרה פופולרית יש "פאנדום", קהילת מעריצים. מעבר לתחושה הנחמדה של לאהוב משהו בתור קבוצה, יש הרבה דברים נחמדים שיוצאים מפאנדומים, בין אם הכרויות חבריות / רומנטיות או גיוס תרומות למטרה טובה. אבל לא צריך להיות חלק מהם כדי לדעת שבהרבה פאנדומים יש מעריצים ויש…"מעריצים". לא חסרים תפוחים רקובים שמוציאים לפאנדומים שם רע. גם אם הם לא הרוב, לפעמים מיעוט קולני מקבל יותר תשומת לב וכותרות משאר האנשים.
לא חסרות דרכים לזהות "מעריצים". קחו לדוגמה כאלה שעושים גייטקיפינג – קביעת רף שרירותי שמי שלא עומד בו לא נחשב "מעריץ אמיתי" והתייחסות לבקיאות בחומר כמו תחרות שיש בה מנצחים ומפסידים. או כאלה שחושבים שרק התיאוריות שהם מעלים והזיווגים הרומנטיים שהם מדמיינים הם הנכונים ומי שחושב אחרת טועה ולא מבין כלום. והם עוד היותר מתונים, עדיין לא דיברתי על אנשים שלא אוהבים החלטה יצירתית כזאת או אחרת בסדרה, ובתגובה שולחים לקאסט או ליוצרים הודעות מיזוגניות / גזעניות / איומים שגורמים להם לפרוש ממדיה חברתית (במקרה הטוב). בשנה שעברה נפתח ב"רדיט" פורום שספר לאחור את הזמן עד שכוכבת "דברים מוזרים" מילי בובי בראון תגיע לגיל 18 וכל דבר שאוסיף רק יהפוך את זה ליותר גרוע אבל אתם יכולים להבין.
להיות במועדון מעריצים של משהו יכול להיות מאוד נחמד, הבעיה היא שצריך לחלוק אותו עם אנשים שרק מחפשים פרובוקציות, ריבים ו"להוכיח" שהם מבינים יותר ממכם. פשוט תנו להם להמשיך לצעוק בפינה שלהם ותמשיכו לאהוב את מה שאתם אוהבים. (מתן בכר)
מכת גיור פורמטים: כנראה שלא ציינתי את זה בעבר בכובע העין-דגי שלי, אבל יש לי אובססיה קשה לתוכנית "המירוץ לדראג של רופול". מדובר בתחרות ריאליטי בהשתתפות מלכות דראג שרצה כבר 15 עונות, לא כולל שלל עונות אולסטארז, גרסאות מקומיות מרחבי העולם וספין אופים. עם זאת, בכל פעם שעולה בקבוצה כלשהי הפנטזיה על גרסה מקומית אני חוטפת צמרמורות. בכל הנוגע לפורמטים מוצלחים מחו"ל בגרסתם העברית, ניסיון העבר מלא כאב ואכזבות. ומילא לעשות פדיחות עם פורמט של תחרות בישול, אבל פורמט כמו "המירוץ לדראג", שפועל על פי נוסחה מדויקת ורגישה שיכולה להשתבש בקלות במידה והאיזונים יופרו? אוי ואבוי.
כמובן שלא כל פורמט מעוברת בייש את הפירמה – "בואו לאכול איתי" היא הברקה, פורמטים של דוקו ריאליטי כמו "סליחה על השאלה" או "החיים הסודיים של בני 4" עבדו כאן מצוין וכשמדובר בשעשועונים אנחנו לרוב בסדר גמור. הבעיה העיקרית היא פורמטים שאמורים לסחוב פריים טיים בערוץ מסחרי ולכן עוברים תהליך רידוד והשטחה אגרסיבי במקביל למריחת זמן בלתי נגמרת. הבעיה עם "הישרדות", "האח הגדול" או "מאסטר שף" בישראל היא לא בהכרח הטראשיות או הסנסציוניות, אלא הנטייה לדלל כל בדל של סיפור כך שיספיק לשבוע שידורים (במקרה הטוב). כפיצוי על מחסור בדרמה של ממש, מגרדים שאריות של עניין ומנפחים אותם לדרמה ענקית אבל ריקה מתוכן. כל המעוניין בדוגמה מוזמן להשלים את אינספור הפילרים בעונה האחרונה של "חתונה ממבט ראשון".
ועוד לא דיברנו על מקרים ממש קיצוניים שבהם הרמה הטכנית או התקציב של תוכנית מסוימת לא תואם את הפורמט המקורי ומתקבלת גרסה סוג ז' של תוכן שגם במקור לא היה בדיוק סוגה עילית. הדוגמה הקשה מכולן היא כנראה "פרויקט מסלול" גרסת ערוץ 2 של 2009, שניגבה בוץ מהרגליים על פורמט המקור האלגנטי והמעודן במשך 15 פרקים. יש גם תקווה, אגב – אם הולכים עד הסוף עם אווירת השכונה אפשר לקבל הזיות קאמפיות מדהימות כמו "הדוגמניות", כי אם כבר שחטנו פורמט לפחות שייצאו מזה רגעים אייקוניים כמו "מה זה אותנטית" ו"עוף זה ציפור ופרה זה חיה". (נעמה רק)
מכת חוסר מידע: נגיד, באופן תיאורטי לחלוטין, שאתם אוהבים איזה סדרה כלשהי בישראל ורוצים לדעת, אולי, אם תהיה לה עונה שנייה או מתי.
ובכן חרא עליכם, לכו תמותו בבאר, ואנחנו שולחים את דמי החיסול למשפחה שלכם כי לא – המידע הזה לא קיים. אם בחו"ל אפשר להיות די בטוח אם תהיה עונה נוספת לסדרה, בערך מתי ומי יהיה בה, כאן בארץ אנחנו נתונים למרותו של יח"צ שחושב במונחים של גג חודש מראש. מגזיני תרבות משתפים פעולה עם זה כי אין ברירה – לך תרדוף אחרי כל יוצר ויוצר בארץ הזאת כדי להשיג מידע שלרוב ילווה אחר כך ב"אבל זה לא לפרסום עדיין". וכך נוצר מצב שאין מידע – בטח לא מרוכז – לגבי עתידן של רוב הסדרות בישראל.
אבל העובדה שאי אפשר לדעת שום דבר על הטלוויזיה הישראלית (האתר היחיד שעושה עבודה כלשהי בנושא הזה הוא אידיבי) בלי מחקר וקשרים היא רק סימפטום – סימפטום לכך שבכלליות, כתיבה על טלוויזיה בארץ היא עוד לא איפה שהיא צריכה להיות.
כי אם בחו"ל, נניח, הסטנדרט ברוב אתרי התרבות הוא ביקורות מפורטות לכל פרק של סדרה, הרי שדבר שכזה בקושי קיים אצל אתרים גדולים, ושמור רק לסדרות ממש גדולות כמו משחקי הכס או, אממ, הישרדות. רוצים ביקורת שתנתח כל פרק ב"מנייאכ"? חבל. מישהו שיעשה סדר ב"בלאק ספייס"? אין. כן, לפחות נגאלנו מכל מיני "הסיום של האחיין שלי בנץ – מוסבר", אבל התחושה היא שפרט לקבוצות פייסבוק, המרשתת העברית היא שממה שנקייה ממידע רלוונטי לצרכן הטלוויזיה הישראלי הממוצע. (יהונתן צוריה)
מכת עומס: אתם יודעים מה משותף ל"בית הדרקון", "צל ועצם", "חומריו האפלים" ו"קרניבל רואו"? לא, לא שכולן סדרות פנטזיה. זה שלמרות שהן סדרות פנטזיה – הז'אנר האהוב עליי בכל מדיום – עדיין לא צפיתי בהן.
כי אין לי זמן.
העומס המטורף של התוכן שנפל עלינו בשנים האחרונות הגיע די במקביל לעצם ההכרה שלי את סוגת הטלויזיה בכלל. כמי שהתחיל את דרכו התרבותית בעיקר עם סרטים היה לי קשה בהתחלה ליהנות ממה שיש לטלויזיה להציע: סיפור ארוך, מסועף ומורכב שהקתרזיס שלו עלול להיבנות במשך חודשים.
אבל עד שהתאהבתי סוף סוף במה שהטלויזיה יכולה להציע, היא התרחבה מדי. הרבה יותר מדי. אני אוהב גם סדרות אקשן וסדרות הרפתקה, גם אם מדובר בהפקות "נחותות" יותר מהכותרים הגדולים והמפורסמים. והתחלתי כמה וכמה (וכמה) סדרות מסוגות כאלו, של צפה ושכח: "דם ואוצרות", "בעלי היכולות", "המתנקשים", ורציתי להמשיך, בחיי. אבל אין לי פאקינג זמן.
ואהבתי גם את העונה הראשונה של "טד לאסו", אבל שם זה נעצר. והשבחים ל"לו הייתי פיראט" גירו אותי ממש. ואני רוצה להתחיל גם את "אוצר לאומי: קצה ההיסטוריה", כי הסרטים של אוצר לאומי אהובים עליי מאוד. ואני רוצה מאוד להבין מה הבאזז המטורף סביב "יורשים", אבל אני עדיין לא יודע. ובשנה שעברה נגמרה "סמוך על סול" ושברה את הרשת, אבל אני עדיין אוחז בפרק הראשון שלה. וכדי לסגור את הפינה של סדרות מארוול, מחכות לי גם עונה 2 של "המעניש" ועונה 3 של "ג'סיקה ג'ונס". והעונה הרביעית של "דברים מוזרים". והמשך העונה השניה של "Primal". ומה, לא ניתן צ'אנס לסדרה הישראלית המצליחה "פאודה", לפחות לעונה הראשונה? וכעת כשסיימתי את העונה הראשונה של "האחרונים מבינינו" שבה תודה לאל כן צפיתי, אז אני ודאי חייב לצפות סוף סוף ב"צ'רנוביל" עטורת השבחים לה אחראי אותו היוצר.
וכל זה לא עומד לקרות מתישהו בקרוב, פשוט כי זה ממש ממש הרבה, ואם יתפנה קצת זמן, תבוא בינתיים הסדרה החדשה של מארוול או של סטאר וורס שאחריהן אני כן משתדל לעקוב בזמן אמת. או מלא סרטים חדשים שמעניינים אותי וגם הם תופסים זמן, אבל זאת פינה על טלויזיה אז לא אתפזר.
וכמעט כל הטקסט עד פה הוא על סדרות חדשות, או לפחות מהשנים האחרונות. מי מדבר על להשלים קלאסיקות כמו "הסמויה", "הסופרנוס", "אחים לנשק" או "באפי קוטלת הערפדים". ואלוהים יודע איך חברים רבים שלי מדווחים על צפיות חוזרות בסדרות שהן חיבבו! כמה שעות יש ביממה שלכם?!
והכי גרוע? שגם אם יקרה היום הזה, שבו תוכניות תתבטלנה, הזמן יתפנה ואהיה פנוי לשבת מול המסך לכמה שעות שארצה – אני לא אצפה בכלום, כי לא אצליח להחליט מה עדיף. ואני יודע את זה, כי זה כבר קרה. (יצחק בארי)
ללא ספק
זה השיר הכי טוב של פאלפ
תראה, "תינוקות" נהדר
אבל עדיין מרגיש לי שיש כאן מחיקה קלה מדי של "קצת נשמה", "משהו השתנה", "גרסת קאבר גרועה" (בייחוד אם מחשיבים קליפים), ו…"פספוסים" (ככה גוגל תרגם "Mis-shapes"). וזה לפני הגילוי שאם כמה שזה ברור מאליו והכול, וואלה כן – "אנשים פשוטים" זה באמת המנון מתוחכם, מגניב, ומלא כעס. אם כי בצורה אבסורדית וויליאם שאטנר (ובן פולדס, בסדר) עשה את זה יותר טוב.
לפי סקר רשמי שנערך פעם
הטוב ביותר הוא ״זהו הגרעין הקשה״ והגרוע ביותר הוא ״מישהו כמו הירח״.
וכדי לחזק את מה שאדם כתב:
אחד הדברים שבאמת משגעים לי את השכל זה איך ששירותי סטרימינג ששייכים לאולפני סרטים מעלים רק דוגמית מהארכיון שלהם. זה ממש גרם לי לדפוק את הראש בקיר עם דיסני+, כמו שכתבתי בכתבה על הסרטים הקצרים: דיסני יקרים, תעלו את כל, *כל* הסרטים, קצרים וארוכים, וסדרות טלוויזיה גם, מהארכיון שלכם לשירות. יש דברים שלא מתאימים לילדים? סבבה, תייגו אותם בהגבלת צפיה (לסרטי תעודה על היטלר בשירות שלכם דווקא לא עשיתם את זה, כמדומני). יש דברים שהם לא תקינים פוליטית? שימו שיקופית אזהרה לפני (גם במובן הזה, אגב, בחירת הסרטים הקצרים שהעליתם לשירות נראית אקראית לגמרי – אבל לצורך העניין, מה שמספיק טוב ל-"חלף עם הרוח" יהיה מספיק טוב גם ל-"שירת הדרום"). וזה אמור לגבי כל. פאקינג. שירות. סטרימינג – הפורמט הפיסי אמנם צלל למעמקים, אבל הוא לא צריך לקחת אתו בדרך את כל הסרטים שלכם שהופקו לפני 1970.
וכל זה עם "באפי" כדוגמא
הדוגמא הכי קיצונית לשחיטה של אולפנים לסדרה במעבר ל-HD, וחוץ מלקנות עותק פיזי כבר שיצא מייצור (ויגיע בלי תרוגם לעברית) אין דרך נורמלית לראות באף מנוי.
כמות הדברים שאני צובר שלא זמינים בשום מקום – בטח אם סופרים את הקטע של כתוביות לעברית – נהייתה פשוט עצומה. חשבתי שהיא תקטן עם הסטרימינג, אבל איכשהו זה גדל. פעם לפחות יכולתי לקפוץ לאיזה ספריית דיסקים וקלטות להשיג דברים, היום זה תלוי בהחלטות שנראות רנדומליות מהאנשים שמתפעלים אפליקציות.
ואי מכת אורך
כמו ת הפעמים שאני ויתרתי על פרק בסדרה שאני רוצה לראו ת בגלל אורך הפרק …
באמת דיסני אחלה בזה שיש להם עדיין סדרות של חצי שעה לפרק אפילו .
סאטריה- דווקא זהו זה מצחיקים וחכמים, גם אם התקציב נמוך
מכת הסטרימינג אפילו יותר גרועה ממה שזה נראה.
יותר ויותר שירותי סטרימינג מגיעים להבנה שלתחזק רישיונות ושרתים עולה כסף.
והמודל הזה שלכל אולפן יש שירות משלו פשוט לא עובד יותר כי התחרות אוכלת את עצמה. זה לא פרקטי, זה לא נוח וזה פוגע בשימור של האמנות עצמה כשפרויקטים שלמים פשוט מושמדים.
מכת חוסר המידי!
הזדהיתי עם הכל אבל עם זה שיוצרי סדרות ישראליות לא חושבים שנרצה לדעת כמה פרקים יש או מתי הם ישודרו זה פשוט לא מובן! עזבו על לפנק את הצופה עם בלופרים, מאחורי הקלעים, מילה על הלמה או האיך אבל כמה פרקים יש??? למה זה סוד???
אולי לא הנקוגה, אבל "פיוצ'רמה" דווקא זמינה במלואה בדיסני פלוס.
(ל"ת)
גם באפי, אבל אני לא בטוח שזה בגרסא שראויה לצריכה.
(ל"ת)
ההחלטה שלי לרכוש מארז DVD
של כל הסדרה לפני…. אהמ, כך וכך שנים, מתבררת בתור רעיון לא רע.
בהנחה שנגני מדיה דיגיטלית לא יעברו לגמרי מן העולם בשנים הקרובות, כמובן.
למה?
מה הבעיה עם הגרסה של "באפי" בדיסני+?
אני משלים אותה עכשיו ונהנה מכל רגע, מבלי להרגיש שחסר לי משהו… אני מפספס משהו? -_-
בעיקרון זאת המרה לא טובה.
סצינות שצולמו באור יום ונערכו לסצינות לילה פתאום סצינות באור יום שוב, רואים את הבומים בכל מיני פריימים ועוד ועוד.
אבל יש גם הרבה שזה לא מפריע להם.
המרה ל-HD שהכל השתבש בה
יש פה 20 דקות של הסברים ודוגמאות.
הסדרה צולמה ב-35 מ"מ (עונות ראשונות ב-16 מ"מ), שזה חומר גלם שאפשר לסרוק בקלות ב-HD או 4K. אבל את כל הפוסט – עריכה, אפקטים, צבע – עשו ב-SD כי זה יותר זול ולא היה צריך יותר אז. כדי לספק גרסת HD צריך לסרוק את חומרי הגלם באיכות גבוהה ולעשות את כל הפוסט מחדש בצורה נאמנה למקור. הם עשו קיצורי דרך ופישלו בלי הפסקה:
-הסריקה עצמה נראית רע. מהציוד עד כל מיני פילטרי החלקה (DNR) שהם השתמשו בהם, הכל פשוט מרוח ולא מפורט. חלק גדול מהזמן ה-DVD יותר חד וברור.
-הם קיבלו החלטה לעבור מ-4:3 ל-16:9. זה אומר להשתמש בשוליים שלא השתמשו בהם ולפעמים לחתוך חלק כדי למלא מסך רחב. זה תמיד יעוות ברמה מסוימת את המקור, כי לא תיכננו לזה, אבל היו סדרות שעשו את זה לאט ובזהירות ובתיאום עם היוצרים והתוצאה טובה. נראה שהם הריצו משהו אוטומטי שחתך בלי להתחשב וזה יצר המון פריימים לא הגיוניים, חצאי ראשים, בעיות עריכה כי פתאום אנשים מופיעים, ציוד שצץ בצדדים וכו'.
לעונות 4 והלאה יש בכלל 16:9 מהשידור האירופאי, ועדיין חלק גדול מהפרקים שם חתוכים ומוזרים.
-הצבע גם נראה כאילו איזה כלי אוטומטי עבר עליו בלי שום התחשבות. סצנות לילה שצולמו בדמדומים נשארו בדמדומים (ככה שערפדים אמורים להישרף בהם, או שהשעה לא מתאימה). האווירה הגותית של העונה הראשונה נעלמה. פרקים עם גוון מסוים נראים רגיל.
-האפקטים ברובם פשוט הועתקו מה-SD והוגדלו, בלי לשלב אותם כמו שצריך ב-HD. אלו שלא נעשו מחדש בצורה שלא דומה למקור. ערפדים מתפוררים אחרת פה וכו'.
הייתי מוכן להתפשר על רוב הסעיפים האלה אם לא היה הראשון – ה-DVD בסוף יותר נותן תמונה יותר איכותית, ואז כל הפדיחות ב-HD בכלל עוזרות להחליט. אני צופה שוב עכשיו מה-DVD עם התרגום החדש וכל פעם שמציץ רגע באפליקציה לא מבין איך דבר כזה קרה.
החלק שהיה הכי מעיק עם הפרקים הסופר ארוכים של דברים מוזרים
הוא שלא באמת היתה לאורך הזאת סיבה. הפרקים היו רצופים ברגעים שיכלו פשוט לעצור בהם כדי לחלק לשני פרקים, ולא היה יתרון לאורך המוגזם.
זה היה צריך להיות חמישה פרקים של ארבעים דקות במקום פרק של שעה ועשרים ופרק של שעתיים.
אהבתי את הפוקוס על מכות טלוויזיוניות
לגביי אורך, אני חושבת שהנקודה קצת סותרת את עצמה, כי מצד אחד היא מוחה נגד אורך הפרקים המוגזם, ומצד שני משבחת את זה שהיום יוצרים לא חייבים לעמוד במכסה ספציפית של דקות לפרק, אלא יכולים לקבוע את אורך הפרק בהתאם לרצונם ולצרכי העלילה. אז כמו שזה נכון לגביי פרקים קצרים, זה גם נכון לגביי פרקים ארוכים – יש לנו את הפרקים האלה בדיוק מהסיבה הזו, שהיוצרים חופשיים לבחור את האורך שמתאים להם. אפשר אולי לומר שיש צדדים חיוביים ושליליים להסרת המגבלה, ושלצד הגמישות המהנה יש גם סיכון בחוסר גבולות וחופש יתר ליוצר.
באופן אישי, אין לי בעיה עם פרקים ארוכים כל עוד ה-Pacing מוצלח. כשאני רואה משהו באמת טוב אני לא מסתכלת בשעון לראות כמה זמן עבר, ואני לא שמה לב בכלל לאורך של הפרק.
הדרך שלי להתמודד עם מכת הביטולים היא פשוטה – אני לא טורחת בכלל להתחיל לראות סדרה עד שאני שומעת שהיא חודשה לעונה שנייה (יוצאת הדופן היחידה מהשנים האחרונות הייתה Last of Us, והיה די ברור איזה סנסציה היא תהיה עוד לפני שהיא עלתה). אפשר לומר שזו נבואה שמגשימה את עצמה, כי אם מספיק אנשים ינהגו ככה אף אחד לא יצפה בזמן אמת בעונה הראשונה של סדרות חדשות והן יבוטלו, אבל בסופו של דבר יש המון המון מה לראות, והחיים קצרים מדי להשקיע זמן ואנרגיה בסדרות שלא יילכו לשום מקום. באותה מידה אני לא טורחת לראות סדרות שהתחילו טוב והתדרדרו משמעותית, נגיד קילינג איב. הבנתי שהעונה הראשונה ממש טובה ואז זה מאבד גובה. למה לי?
לגביי מכת הסטרימינג, אני מסכימה שהפיזור של סדרות בין כל השירותים השונים, הקושי להבין בכל רגע נתון מה משודר איפה, והצורך לשלם לכמה ספקים שונים, הם חסם די רציני ודי מעצבן. אבל קשה לי להאמין שמקבילה טלוויזיונית לספוטיפיי/אפל מיוזיק היא הפתרון. אמנים מרוויחים כלום ושום דבר במודל הנוכחי של שירותי המוזיקה (אלא אם כן הם טייילור סוויפט וביונסה). הסיבה שהם בולעים את הגלולה הזו ומסתפקים בקמצוץ רווחים ממה שהיו מקבלים פעם על מכירת אלבומים, היא גם שאין להם הרבה ברירה, אבל בעיקר – הכסף האמיתי בעולם הזה מגיע מהופעות, ושווה להם להציע את האלבום כמעט בחינם כדי להגביר חשיפה לטובת מקור ההכנסה הרציני. בטלוויזיה אין מקור הכנסה נוסף (לפחות לא מאז שמודל הסינדיקציה הושמד ומכירות ה-DVD והבלוריי צנחו), מה שנכנס מהפלטפורמה זה זה. בנוסף, עלות ההפקה של עונה של סדרה היא קצת קצת יותר גבוהה מעלות ההפקה של אלבום.
אני חושבת שתהיה בשנים הקרובות קונסולידציה. המצב הנוכחי שלכל ערוץ קיקיוני יש שירות סטרימינג משלו הוא לא sustainable. אבל מעבר לזה, לדעתי צריכה להיות אפשרות לרכוש או ״להשכיר״ כל סדרה או תוכן שבא לנו, בלי קשר למי הגורם המפיץ או המפיק. זה כבר קצת קיים דרך הספרייה של אפל, אבל אין להם הכל. צריך שיהיה מקום אחד שניתן לצפות בו בכל מה שרוצים, ושמחסום הגישה אליו (כלומר העלות פר תוכן) לא כל כך גבוה. הבעיה היא שלפחות כרגע אין למפיצים אינטרס, כי כולם משחקים על הבלעדיות. אבל אולי בעתיד, כשהשירותים הקיימים יתבססו או יעלמו מהנוף, יקום היורש הווירטואלי האמיתי של בלוקבאסטר, ונוכל לראות כל תוכן במחיר שווה לכל נפש.
בנוגע לנקודה האחרונה
יש אפשרות לשכור תוכן בתשלום דרך אמאזון, אני נתקל בשירות הזה כשאני מחפש היכן ניתן לצפות בסדרה חוקית (ומתייאש ומוריד) אם היא לא נמצאת בשירותים שכבר יש לי. לדעתי השירות לא זמין בארץ אבל זה קיים.
לא זמין בארץ, אבל זמין בארץ
כלומר, רשמית בשירות פריים וידאו בישראל אין את האפשרות הזאת, אבל לא צריך VPN כדי להתחבר לזה בארץ.
בטעות, באחת הקניות שלי באמאזון איטליה (או אולי אמאזון ספרד. לא זוכר, אני קונה מהרבה אתרי אמאזון), בטעות התחברתי לחודש ניסיון לפריים שלהם, ואוטומטית הפריים וידאו שלי השתנה ונוספו בו תכנים בתשלום נוסף (שכמובן לא היו עם תרגום לעברית).
לא עניין את האפליקציה מאיפה אני, הם ישר הפכו לי את האפליקציה למותאמת לאיטליה (או ספרד). אפילו שמות הכותרים השתנו לאיטלקית (או… טוב הבנתם).
לי זה לא נתן כלום, מאחר ואני לא צופה בתכנים בלי תרגום, אבל אני מאמין שיש אנשים שזה יכול מאוד לעזור להם, וזה לגמרי חוקי.
אני מכירה
אני גם לא גרה בארץ אז אפילו היה לי מנוי בפריים שאיפשר לי גישה לכל התכנים האלו למשך כמה חודשים.
הבעיה היא שזה אותו סיפור כמו הספרייה של אפל, רק עם פחות מבחר. כלומר – אין את כל התכנים, והדרך היחידה לדעת מה יש, מה אין וכמה עולה היא לחפש ולנסות. אני רוצה שירות שיש בו באמת הכל, ושהמחיר לכל עונה/סרט הוא מספיק אטרקטיבי, שאנשים יעדיפו את האופציה הזו על פני חודש בשירות סטרימינג שבו התוכן כלול (אם בכלל).
אידאלית, יש למפיצים אינטרס שיהיה דבר כזה, כי זה נותן לאנשים גישה נוחה יחסית לתכנים קיימים, ואז אם הם אהבו, אולי הם יצטרפו לשירות סטרימינג כדי לראות בזמן אמת את העונה החדשה. זה תכלס התפקיד שנטפליקס מילאה עבור סדרות כמו שובר שורות, בטר קול סול, שיט׳ס קריק, You ועוד ועוד. אבל אז כולם החליטו שהם רוצים נטפליקס משלהם והתחילו לאגור את התוכן מטעמי ״בלעדיות״. אז יש לכם אחלה סדרה בלעדית שאף אחד לא רואה. כל הכבוד.
לגבי האורך
אין לי בעיה עם פרקים ארוכים כל עוד זה מה שרצה המשורר ויש לכך הצדקה. ב-HBO לרוב נראה שזה אכן המצב (אם כי הייתי חותך לא מעט מ-"אופוריה").
אבל בשנים האחרונות האורך הממוצע של דרמות זינק מטאורית. אם פעם נדיר היה למצוא פרקים בני שעה, היום זה כמעט הסטנדרט. ואני אישית, לרוב, לא מוצא לכך הצדקה; העלילות נוטות להתפתל סביב עצמן וסובלות מעודף דיאלוגים וריבוי סצנות שלא מקדמות כלום, ההגעה לפואנטה מתארכת והצפייה נהית מייגעת.
זה בולט בעיקר בסדרות של נטפליקס, אמזון ודומיהן. אפילו בסדרות שאני ממש אוהב כמו "דרדוויל", "תכנית הבוקר" או "גברת מייזל המופלאה", ישנם פרקים רבים שהם ארוכים באופן מייגע ושאפשר היה לחתוך בשליש. וזה לא איזה סוד שמור בתעשייה, המטרה של חברות סטרימינג רבות היא שנשב מול האפליקציה שלהן, ולא של אחרות, כמה שיותר זמן – והן מעודדות את יוצרי התוכן שלהם לפעול בהתאם. לכן ציינתי את דיסני שנראה כי מסתמכים על היוצרים שיעשו מה שהם רוצים מבחינת אורך, ולכן סדרות מארוול וסטאר וורס נעות בין חצי שעה לשעה לפי הצורך.
אם המטרה להחזיק את הצופה כמה שיותר זמן אז למה לא להחזיר את העונות של ה22 פרקים בני 40 דק שהיו נהוגות בשנות האלפיים.
אני מעדיף את האלטרנטיבה הקיימת של עונות של 8 פרקים בני שעה (כן שכחת לציין שביחד עם התארכות הפרקים המגמה היום היא קיצור עונות. אם ב2011 10 פרקים היה נחשב קצר היום זה ארוך מהממוצע).
מה הבעיה בעונות ארוכות?
13 עד 22 פרקים מזוהים עם בעיות: עלילה נוסחתית לפרק, ערכי הפקה נמוכים והיעדר התקדמות.
האורך עצמו, עקרונית, דווקא מתאים למבנה של דרמה המשכית שמנצלת את היתרונות של המדיום לבניית הדמויות ופיתוח העלילה.
עונה של 22 פרקים טובה לסדרות פרוצדורליות או חצי פרוצדורליות,
שבהן עלילה ראשית יכולה לצוץ לכמה דקות לכל פרק ובסיכום העונה להגיע לסיום.
אבל 13 פרקים, ובוודאי 22, זה יותר מדי זמן בשביל להחזיק עלילה אחת, ולו בגלל שלאורך חצי שנת שידור (שזאת המשמעות של 22 פרקים) כבר שוכחים את ההתחלה שלה.
יחידה של 8 פרקים לעלילה אחת זה מאד סביר. 13 פרקים זה הגיוני אם הם משודרים בטווח זמן של חודש-חודשיים לכל היותר. מעבר לכך כבר קשה לעקוב ומקבלים מריחה.
קושי לעקוב לא קשור למריחה
עונה מלאה יכולה להיות מתוכננת ומחושבת, לדרוש מהצופה ריכוז ולהצדיק כל רגע.
פגרות ארוכות בין עונות מפריעות לזכור פרטים – מה שמחמיר בעונות של 8 פרקים, במיוחד אם יצאו ביום אחד וראית בשבוע.
פגרות בין פרקים מקלקלות עוד יותר – מה שמותח 22 פרקים על 8-9 חודשים במקום 5.
מריחה נובעת בעיקר מחוסר תכנון ומבזבוז זמן מסך יקר על כלום – מה שנפוץ גם בעונות קצרות וגם בתקציב גדול.
בדיוק, בפועל זה לא מוצדק
מסגרת הזמן של סדרות טלוויזיה גרמה לקצר ולחתוך סצנות טובות מפרק מוגמר רק בשביל משבצת השידור. הגיע הסטרימינג ויצר בעיה הפוכה. מגבלות מאלצות יצירתיות.
חצי מכה נוספת: מכת פרוגרמינג
זאת חצי מכה מכיוון שהיא משפיעה על פלח הטלוויזיה שהרבה פחות מעניין אותי, והוא שידורי ברודקאסט, אבל היא עדיין משמעותית.
אהבת תוכנית, סדרה, ריאליטי? אם לא תכניס אותה להקלטת סדרה, סיכוי לא רע שתפספס פרק בדרך. כי הקונספט של זמן שידור קבוע ורציף הוא אשליה. ידועות דוגמאות קטסטרופליות מהעבר כמו "נבסו" (סדרה זוכת אמי!) שהסיכוי שלך לראות את כל הפרקים שלה בזמן אמת היה אפסי, כי כל פרק קיבל יום ושעת שידור נפרדת. אני ממש מרחם על צופי ריאליטי אדוקים, כי אלו תוכניות שהקריטריון הבסיסי לשיבוץ שלהם לשידור הוא "מה משודר בערוצים האחרים והאם הוא יגנוב לנו רייטינג".
אפילו כאן, שעובדים בצורה מסודרת רוב הזמן, עדיין מפספסים פה ושם (וזה לא שאין לי בעיה לצפות בתכנים שלהם – הם מעלים אותם ליוטיוב! – אבל אני כן רוצה לדעת מתי לחפש אותם). הסדרה התיעודית הנהדרת "הבלתי חשובים", שמן הסתם מצולמת וערוכה ומוכנה לשידור כבר חודשים, משודרת במקבצים של שניים-שלושה פרקים ואפילו לא מודיעים כשהיא עולה.
אז כן, בעידן של סטרימינג, אפליקציות ויוטיוב, שעת השידור המקורית של תוכנית טלוויזיה היא רק המלצה, ולכן אני לא יכול לומר שזאת מכה; אבל עדיין, כשיש עשרה, עשרים או חמישים פרקים שקשורים אחד לשני, צריך שגרה מסוימת בשביל לצפות בהם.
(חוץ מזה, אחלה פרויקט, והייתי צריך ממש להתאמץ בשביל לחשוב מה אפשר להוסיף לו)
אני לא בטוח שאנחנו עדיין נמצאים בתור הזהב של הטלוויזיה
אמ;לק – התוצרים היום פחות טובים מבעבר. ייתכן שזה בגלל שאני מזדקן.
אני מצטער שאני נתקע על משהו שלא דנו בו בכתבה – אבל אני חושב שעברנו את תור הזהב וכעת אנחנו על האדים שלו. אני מרגיש שבסוף שנות התשעים עד אמצע-סוף העשור השני של המאה העשרים, היה רצף מטורף שבו בכל זמן נתון הייתה סדרה ששינתה את חוקי המשחק. אוז, באפי, הסופרנוס, עמוק באדמה, המשרד, מחלקת גנים ונוף, הסמויה, שובר שורות, מד מן, אבודים, משחקי הכס ועוד רבות וטובות נתנו לנו סיבה טובה וראויה להתיישב מול המרקע כל ערב ולחוות את הסיפורים. ואז, אני מרגיש שזה קרה לקראת הסוף של משחקי הכס, משהו קצת פקע.
אולי זה עודף שירותי הסטרימינג, אולי זה העומס של סדרות שניסו לחקות את מה שהלהיטים עשו טוב, אולי זה משהו בהלך הרוח התרבותי. בכל מקרה, אני מרגיש שאם סדרה יוצאת היום – אני בא אליה ספקן יותר, חשדן יותר. זה לא שאין סדרות טובות היום, יש, אבל הן גם לא טובות כמו השיא שעבר (יכול להיות שאני זקן אז אני לא מייחס להן את אותה איכות של סדרות שראיתי בשנות העשרים שלי? יכול להיות מאוד).
אני מרגיש שהיום התחרות כל כך מטורפת וכל כך חסרת מעצורים שהיוצרים ממהרים ולא מצליחים לספק לנו תוצרים באותה רמה כמו קודם. הבולט ביותר זה מה שקורה בנטפליקס – הם מעלים סדרה או עונה או דוקו כל יומיים ואני מרגיש שאין לי טעם אפילו לבדוק את הכותרים החדשים כי נכוויתי מספיק פעמים. גם בדיסני+ – אם זו לא סדרה מהעולם של סטאר וורס ומארוול הם לא טורחים לקדם אותה מה שאומר שהיא כנראה לא טובה. שלא נדבר על עומס בסדרות פרנצ'ייז וקומיקס שמזכיר את מה שהולך בקולנוע.
חפרתי, תודה אם קראתם את כל זה ואשמח לשמוע אם אתם לא מסכימים איתי.
מדויק
יש הרבה סדרות טובות ומהנות בשנים האחרונות, אבל אף אחת מהן אני לא יכולה להגדיר כיצירת מופת שטלטלה אותי כל כך שהרגשתי שמשהו בחיי אשכרה השתנה בעקבות הצפייה. הסדרה האחרונה שעשתה לי את זה זו מד מן, שהשלמתי בקיץ שעבר – והיא כאמור שודרה בין השנים 2007-2014, בדיוק השיא של תור הזהב הזה.
ההגדרה ליצירה טובה מגדר הרגיל היא בהכרח שהיא שינתה משהו בחיי הצופה?
זה תנאי מוזר, מה גם שאני בטוח שיש הרבה יצירות שהשפיעו עליי בדרכים שקשה לי לשים את האצבע עליהן.
זו ההגדרה שלי, זה אינדיבדואלי כמובן
(ל"ת)
אולי לא צריך לשנות את חוקי המשחק כל הזמן.
יש סדרה חדשה שהתחלתי לראות השנה. אין בה שום דבר חדשני, שילוב של טרופים וקונספטים מוכרים. אבל היא עשויה טוב, ולא נופלת לקלישאות, ואני בהחלט יכול לראות איך מישהו עם פחות ניסיון ממני היה חושב שהיא נהדרת. ואני נהנה ממנה, כי לא תמיד צריך לחדש את הגלגל, לפעמים מספיק לעשות אותו שוב עבור קהל חדש.
לציין סדרות טובות מתקופת זמן כזו ארוכה בטוח יגרם לה להיראות יותר טוב מבהווה.
אבל לא ציינת את כמות סדרות הזבל שהיו במקביל אליה. היורשים, פליבאג, אטלנטה, סמוך על סול, האמריקאים, בורגן, הגשר, בארי, סיפורה של שפחה והופס נראה שיש פה כמה יצירות מופת.
חד משמעית. לומר שאין יצירות מופת בתקופה שבה קיימות סדרות כמו בארי ופליבאג? פשוט לא נכון.
(ל"ת)
והשנה כבר הייתה לנו האחרונים בינינו,
שאולי לא הייתה סדרת מופת אבל בהחלט שינתה את חוקי המשחק בעיבוד של משחקים.
יצירת מופת או לא, היא יותר טובה מאבודים שצוינה בתגובה המקורית.
(ל"ת)
המלצה להתמודדות עם ספויילרים
ללכת לקיצון השני.
לא לראות סדרות מיד כשהן משודרות, אלא להמתין שנה/שנתיים להתחיל עם סדרה.
יכול להיות שבזמן הזה תחטפו ספויילרים לסדרה, אבל אני גיליתי שספויילרים לסדרה שאני לא מכיר לא משפיעים עליה בכלל. אם אני קורא שיש בסדרה טוויסט שג'ון הוא אחיו הסודי של אדווארד, או משהו כזה, זה לא אומר לי כלום כי אין לי מושג מי אלה, ועד שאני אצפה המידע הזה יעלם לי (כי הוא חסר משמעות בלי הקשר). אז את זוכה להתחיל לצפות בסדרה אחרי שכולם סיימו לדבר עליה ברשת ואת יכולה לגלוש בחופשיות בלי ספויילרים.
זה גם עוזר לסוגיית הביטולים (כי אז תדעו מראש אם הסדרה שרדה רק עונה אחת) ועם בעיית החוסר בזמן.
ואני רוצה להוסיף עוד מכה, שהיא מכת צד של מכת הפאנדומים: מכת האינטרטקסטואליות בין הסדרה לשיח על הסדרה. כלומר, כשהסדרה מחליטה החלטות ומשנה מסלול לפי השיח לגביה באינטרנט. אני זוכר מקרה בWestworld שבו הם שינו קו עלילה כלשהו, ואולי אפילו צילמו אותו מחדש, כי ברדיט גילו את הטוויסט שבסוף קו העלילה הזה. כנ"ל לגבי החלטות שלוקחים לגבי דמויות מסויימות בעונה הבאה בגלל התגובה אליהן בעונה הנוכחית.
זה מטופש ומרגיז מכמה סיבות:
1. בילית לא יודע כמה זמן בלשתול רמזים שX הוא הרוצח ופתאום החלטת לשנות את זה ככה ש Y הוא הרוצח כדי שזה יהיה מפתיע, אבל עכשיו מה שיצא זה פשוט סיפור מגוחך.
2. החבר'ה ברדיט שגילו שX הוא הרוצח עשו את זה בשביל הכיף שבלעקוב אחרי הרמזים, ולרגע לא יתבאסו אם יתגלה שהם צדקו. אני לא מבין מאיפה ההחלטה הזו הגיעה.
אפשר להגיד שהבעיה הזו מזכירה את מכת הFan service, אבל בעיניי זה טיפה שונה.
זה בדיוק מה שאני עושה
עם תכלס, רוב הסדרות שאני רואה. וזה לגמרי נכון שספויילרים נרשמים וזכירים רק כשאתה מכיר את הדמויות. היוצא דופן היחיד זה כשיש דמות מספיק מפורסמת/משמעותית שהנוכחות שלה חורגת מגבולות הסדרה, ואז ספויילר לגבייה כן יכול להירשם. נגיד לי זה קרה עם הדמות של ג׳ניפר קוליג׳ בוייט לוטוס. ראיתי ספויילר לגביי הגורל שלה בעונה השנייה לפני שהתחלתי לצפות, וזכרתי אותו היטב.
מה שכן קצת מבאס בלראות סדרה הרבה הרבה אחרי שיתר העולם צפה בה, זה שאי אפשר לקרוא כלום לגביה ברשת בלי לחשוש מספוילרים. לא ביקורות פרקים (כי ברגע שמריצים חיפוש אתה יכול בקלות להיתקל במקרה במשהו לגביי פרק מאוחר יותר בתוצאות), לא תגובות צופים. אפשר לשמוע פודקאסטים שפורסמו בזמן אמת לגביי אותו פרק, זה כן. ברוב הסדרות שאני רואה לא כזה איכפת לי לפספס את ה- online discourse, אז זה לא ממש מפריע לי, אבל זה עדיין חסרון.
לגביי הנקודה השנייה שלך מסכימה ב-100%. אני תמיד אעדיף סיפור הגיוני ומנומק שאולי לא הפתיע את כולם, מפתרון שבא משום מקום בשביל מקסימום טוויסט ושוק. אני באופן אישי מנסה להימנע מרדיט כשזה מגיע לסדרות Puzzle box, גם כי אני מעדיפה לגלות לבד את המסתורין, וגם כי רדיט זה מקום שמזמין תיאוריות מופרכות ומטופשות, ויש לי סיבולת די נמוכה לשטויות כאלה. כרגע אני צופה בסדרה אחת כזו (Yellowjackets) ואני נחשפת לצד הזה של הפאנדום רק בגלל שכל הפודקאסטים מתעקשים לתת לו במה.
לפספס את הOnline discourse
זה בעיניי החלק הכי כיף בלהיכנס לסדרה באיחור. המעגל של הילולה בלתי ניתנת לערעור > Backlash > קאונטר Backlash וחוסר חלילה, הוא ככ מהיר וככ קיצוני בימינו, שבאמת שאפשר להיכנס לשיח בכל שלב ולמצוא את כל הספקטרום.
ואו, אני כל כך לא מסכימה עם האמירה על ארץ נהדרת, בעיניי הם רק משתבחים ככל שהמציאות פה נהיית יותר מטורללת. ואיך אפשר להתעלם מסדרות המערכונים הנפלאות שהפכו עם השנים לקאלט ולמיני-סדרות בפני עצמן – הטורטלים, שאולי (שבאמת הפך לסדרה נפרדת "הפרלמנט"), הרצח בריקודי עם, אסתי וראובן, השוטרים…
אני בקושי רואה אבל לרוב המהדורות הפוליטיות-אקטואליות שלהם מכילות בעיקר בדיחות קרש.
(ל"ת)
רוב הבדיחות הפוליטיות שלהן בכלל לא מצחיקות
לפחות מהסיבה שהפוליטיקאים הישראלים (ולא רק) כל כך ירדו ברמת השיח והתדמית הציבורית שהם נהיו חסינים בפני סאטירה כי כל סאטירה פשוט תשקף את המציאות בלי להוסיף שום דבר חדש.
לא, זה נכון רק אם אתה חסר דמיון
אם אתה מסתכל על המציאות – כל מציאות – ולא מצליח איך למצוא משהו להגיד עליה, זה בגלל שאתה מעפן בעבודה שלך. ואכן, ארץ נהדרת, מעפנים בעבודה שלהם.
כלומר, אפילו ברמה הבסיסית היותר – נראה שעם כל יום שעובר חברי מפלגה כלשהי רק יורדים ברמה ובטון? תציג אותם בדיוק ההיפך כדי להמחיש את הפער, וכי זה אשכרה מצחיק.
אבל ל"ארץ נהדרת" יותר חשוב הפוליטיקה מלהצחיק, וגם כשהם מנסים רק להצחיק זה לא עובד להם אז מה אני אגיד, לפחות שיעשו את זה.
זה נכון, ובעיני ארץ נהדרת תמיד היו פח.
(ל"ת)
לגבי חומריו האפלים
השלמתי את שתי העונות הראשונות כשהייתי מושבת עם קורונה במיטה כמעט שבוע. בשורה התחתונה לא שווה את הזמן. דילגתי קצת לעונה השלישית רק כדי לראות איך מסתיים. הבעיה המרכזית שם שחצי מהדמויות הראשיות הן פשוט בלתי נסבלות (לא דפני קין והחברה שלה הם די סבבה, מדבר על כל השאר) מה שדי מוציא את החשק לראות את הסדרה הזו
ההימור שלי לתחרות המצה עם שוקולד
צ'יקן ליטל
לדעתי זה הדרקון הראשון שלי
(ל"ת)
על מה מדובר, בעצם?
(ל"ת)
על המצה עם שוקולד שהבטחת להגריל
בפסקה של מכת מר״ן.
ומכיוון שאני היחיד שפתר נכונה, אני דורש לקבל את המצה עם השוקולד שמגיעה לי.
עכשיו אני רואה שזה לא אתה הבטחת, אלא עידן זיירמן
טוב, מה זה משנה? לא אכפת לי ממי, העיקר שאקבל את שמגיע לי.
הבטחתי, אני שולח.
מוזמן לשלוח לאימייל שלי את הכתובת – idan315 בג'ימייל.
(אבל אני פשוט מכניס למעטפה מרופדת מצה עם שוקולד ושולח, כן?)
עזוב, עד שזה יגיע כבר יעבור פסח ;-)
ואני אשכנזי דתי, ואשכנזים דתיים לא אוכלים מצות אחרי פסח (לא כי אסור, אלא כי מי רוצה לאכול מצה כשאפשר לאכול לחם? עדות המזרח, לעומת זאת, דווקא עשויים לאכול אחרי פסח מצות, כדי ליהנות מזה שזה ״מזונות״ ולא ״המוציא״. אצל האשכנזים, לעומת זאת, זה ״המוציא״ כל השנה, ולמי בא ליטול ידיים ולברך בסוף ברכת המזון רק בשביל מצה שגם ככה לא ממש טעימה?)
בקיצור, תתכבד, אני מעניק לך את המצה עם השוקולד ששייכת לי בדין.
רק אישית הייתי ממליץ למרוח משהו אחר, זה לא כל כך בריא (אם כי למקפידים על קטניות, זאת כמעט האופציה היחידה. למה בכל דבר צריך לשים קטניות? למההההה?)
נתתי לילדים.
פסח, לא פסח, הם אוכלים עד שנגמרת החבילה.
עכשיו בדקתי, וזה אכן הדרקון הראשון שלי
ואני חייב להגיד שלדעתי הדיבוב דווקא שיפר את הטקסט.
״אני גאה לקרוא לך בני״ זה משפט קלישאתי וקיטשי מדי שגם נשמע פחות טבעי בסיטואציה הזאת ויותר כמו משפט מתוסרט.
״אתה פשוט גאון״ דווקא נשמע טבעי יותר, בהתחשב במערכת היחסים הלא פשוטה שביניהם.
לא מתפקידו לשפר טקסט
(ל"ת)
(לא שלדעתי זה שיפור)
(ל"ת)
לא אמרתי שזה תפקידו
וזה גם לחלוטין לא הסיבה ששינו את המשפט.
שינו את המשפט כדי שזה יתאים לאורך ולתנועות השפתיים של המשפט המקורי.
פשוט אמרתי שלדעתי זה יוצא משפט טוב יותר.
ואם כבר, אז דווקא בדיבובים הישנים של שפרירה הייתה יותר נטייה ״לתקן״ את הטקסט, בעיקר במקומות שהטקסט הרגיש ״לא חינוכי״ (״my butt” שהפך ל״הזנב שלי״ בטרזן, לדוגמא).
כיום דווקא אין עניין להפוך את הטקסט ל״חינוכי״ יותר, אלא יש נטו את השיקול של ההתאמה לקצב לאורך ולתנועות השפתיים.
"נשמע כמו משפט מתוסרט" זו לא בעיה בעיני.
זה היה רגע הקתרזיס של הסרט. זה לא אמור להשמע זורם או טבעי. זה היה אמור להיות עם *פאתוס*.
חוץ מזה, מה זה "אתה פשוט גאון"?! זה לא שהיקאפ עשה ברגע הזה משהו שהביע חוכמה גדולה במיוחד. הוא הפגין אומץ.
(ייתכן, ורמזתי על זה בעבר פה ב"עין הדג" מספר פעמים, שאני מאוד אוהב את "הדרקון הראשון שלי")
טוב, אני מניח שאתה לפחות יכול להסכים איתי שניב פטל עדיף על הקול המעצבן של ג'יי בארושל
(ל"ת)
כן אבל ״קול מעצבן״ זו דרישה של הדמות, לא?
(ל"ת)
רק מציין לטובה את הפריים מקי אנד פיל
למרות שזה אחד המערכונים שהכי פחות אהבתי
מכת התכתבות עם המעריצים
דברו על זה כבר הרבה באתר, אבל חייבים לתזכר את זה כשמדברים על מכות טלוויזיונית, בגלל שזו באמת מכה שקיימת דווקא בטלוויזיה בגלל הפורמט. היוצרים מעדיפים לחשוב איך הם יצליחו להפיק שואו או לרצות מעריצים כאן ועכשיו, בעליית הפרק הקרוב, במקום להפנים שהם צריכים להתמקד בתוצר שיהיה טוב לתמיד.
הרי זה בראש ובראשונה מה שהשמיד את משחקי הכס. ההתמכרות של היוצרים לעוד טוויסט מופרע, עוד רגע שהעולם יעצור את נשמתו, עוד סרטון של 'צופים מגיבים ל..'. במקום לחשוב איך לסיים את הסדרה באופן שיישמר אותה כמעולה, הם כתבו בשביל רגע של התרגשות באינטרנט.
את העונה הראשונה של ווסטוורלד לא ראיתי בזמן אמת. השלמתי אותה אחרי כמה שנים, ונהניתי מאוד. אני מודה ולא בוש, שלא נחשתי כלום, והטוויסטים של העונה הפתיעו אותי וגמרו לי להעריך אותה. למפרע התברר לי שבזמן אמת אנשי רדיט פיענחו את כל הרמזים, מה שתסכל את היוצרים והביא אותם לנסות לסבך הכול בעונות הבאות, והפך את הסדרה למה שנהיה ממנה. וכל כך חבל, בגלל שאנשים באינטרנט שמפענחים רמזים זו בעייה שנכונה אך ורק לרגע שידור הסדרה, אבל העונה הזו מחזיקה מעולה לתמיד.
אולי לכן יש משהו דווקא בפורמט של נטפליקס, שלא מכוון אל ההתלהבות האינטרנטית הרגעית מכל פרק.
בעיני היוצרים צריכים להיות
מספיק בטוחים בסיפור שהם רוצים לספר, ומספיק נחושים לא לשנות את התכניות שלהם רק בגלל שמישהו איפשהו אולי גילה לאן הכל מוביל. מי שמאמין שיש לו סיפור טוב לספר, לא צריך לוותר על הסיפור הזה רק בשביל אלמנט ההפתעה.
הפורמט של הבינג׳ אולי מפחית את הנטייה של מעריצים לנחש את הסוף, אבל יחד עם זה הוא גם מאוד פוגע ביכולת של סדרה לבנות באז ולפתח פאנדום לאורך זמן. תכלס, זה גורם לסדרות להופיע ולהיעלם תוך פרק זמן מינימלי, כשרק מעטות מצליחות לייצר איזשהו הייפ מתמשך. זה בניגוד לסדרה שמתחילה, נבנית, צוברת המלצות מפה לאוזן ובונה לעצמה קהל מעריצים לאורך זמן עם התפתחות העונה.
בעיני יש סיבה טובה מאוד שנטפליקס נשארו די בודדים במערכה עם פורמט הבינג׳. כמעט כל השירותים האחרים עברו לפורמט שבועי או מקסימום הייבריד של כמה פרקים בהתחלה ואז מעבר לשחרור שבועי של יתר העונה. יש לא מעט סדרות שחייבות את ההצלחה שלהן לשחרור שבועי, והיו מבוטלות תוך עונה אחת אם הן היו משוחררות בבת אחת בנטפליקס.
כן, ברור.
אני מסכים לחלוטין עם מה שכתבת, וזו גם הגישה המקובלת באופן גורף. כתבתי 'אולי יש משהו', והתכוונתי בדיוק למילים האלו. למעשה, ברור שהצורה המקובלת עדיפה.
הלוואי ותהיה כבר ספוטיפיי של הטלויזיה
מין הסתם תעלה יותר מעשרים שקל לחודש, אבל אני מוכן לזה. 100-150 שקל לחודש, עם כל התוכן. כולם מרויחים. (אחרת פשוט נמשיך לראות דרך סדרות.TV)
היהודים באים מהפכנית
היהודים באים לא מצחיקה? מילא מצחיקה. היא לא בועטת, אכזרית וכנה באופן שאני חושב שהוא חסר תקדים בחברה הישראלית? כל כמה שנים יש מחאות נגדה. מכנים את היוצרים עוכרי ישראל ובוגדים. כן, גם ארץ נהדרת הדלוחה זכתה לכך, אבל זה על מערכונים ספציפיים שבאמת היו קיצוניים יחסית אליה (תפילין כקוקיות נטע עולה לי כדוגמה). אבל היהודים באים זוכה לקיתונות של ביקורת ושנאה על עצם המהות שלה, על הד.נ.א שמרכיב אותה. היא בדיוק ההיפך מהפוליטיקלי קורקט. היא לועגת לכולם מתוך נקודת מבט ייחודית שקשה למצוא (אולי בלתי אפשרי) בצורה כל כך מזוקקת מחוצה לה. ועובדתית, היא מקבלת ביקורת נוקבת על כך. סאטירה דלוחה לא יכולה לקבל ביקורת כמו שהיא קיבלה. ההשוואה לארץ נהדרת מדגישה זאת.
הביקורת של היהודים באים יוצאת מהקרביים של התרבות הישראלית. היא מתייחסת ליהדות באהבה, לצד ביקורת עזה ובאמת קיצונית. ניכר שהיוצרים עושים תחקיר עמוק ומורכב לפני שהם כותבים את המערכונים שלהם. הם מכירים את הטקסט התנ"כי, מדרשים, פרשנים, היסטוריה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה. היא נוגעת במה שהפך אותנו למי שאנחנו היום ומפרקת אותו לגורמים. היא הופכת את התנ"ך לרלוונטי. כמו שהוא צריך להיות.
זו תכנית שאני צופה בה וחושב שלראשונה יש מי שרואה אותי, את הזהות שלי, ומייצג אותה בצורה מושלמת מתוך הסתכלות חדה וברורה על המציאות. יתכן שמי שצופה מהחוץ לא יבין זאת. הוא לא יראה את נימי הנימים של הישראליות הספציפית הזו מבעבעים בתוכה ומאיימים להתפרץ. אני רואה את זה, ונהנה מכל רגע.
תראה, אני מודע לכך שאני המיעוט פה
אבל לא – היא לא "נושכת" (זאת ביקורת חילונית-שמאלנית די סטנדרטית) או "אכזרית", אלא בעיקר משעממת. לא יודע לגבי "כנה" ומה זה אומר בדיוק.
כן, אנשי ציבור ימנים אוהבים לרכב עליה כדי להשיג נקודות בציבור שלה. כמו שאתה אומר – זה נכון גם ל"ארץ נהדרת". "סערה" בימינו זה לא סימן שעשית משהו מיוחד אלא סתם שהפכת לעוד כלי במשחק הפוליטי הגדול שמתנהל פה. זה אומר מעט מאוד על "היהודים באים" והרבה יותר על היהודים המבקרים.
לא, היא לא "ההיפך מפוליטקלי קורקט" (אחרת הביקורת הייתה מגיעה גם מהצד השני של המפה הפוליטית, דבר שאף פעם לא קורה) ולא "לועגת לכולם מנקודת מבט שווה" (היא אולי לועגת לכולם – יש גבול מסוים לכמה אני אמור לצפות בסדרה שכאמור משעממת לי את הצורה – אבל מנקודת מבט ספציפית מאוד).
לא, אני לא מרגיש שיש תחקיר עמוק בסדרה. יש, כמו שאמרת, היכרות. מישהו שקרה איזה פסוק, או שמע בכלליות על איזה מקרה, וזה די נשאר שם. נגיד זאת כך – זאת לא סדרה לחובבי היסטוריה או תנ"ך, כי מה שהסדרה מגישה זה אטריות מחוממות של שלל גרסאות לבדיחות שכאלה שכל מי שמכיר את החומר ידע לספר טוב יותר עם חברים שלו.
וזה לא נופל רק אבל זה בהחלט נופל בעיקר כל כך שהכתיבה בתוכנית פשוט… מעפנה (שוב, בעיניי, מיעוט, וכו'). יש לכל מערכון בדיחה אחת ויחידה עליה, איזה פאנץ' שחשוב להם להעביר (וזה שאני מפרגן ולא כותב שיש מסר שחשוב להם להעביר שבמקרה אולי אפשר לנסות להעמיד פנים שהוא פאנץ') ואז הם פשוט מספרים אותה עוד פעם ועוד פעם באופן לא שנון, לא מקורי, ולא מעניין.
אני כן מסכים שיש משהו בד.נ.א של התוכנית שאני אוהב – הרעיון לתת מדרשים עכשווים לתנ"ך ולהיסטוריה שלנו הוא משהו ראוי שאני מכבד. רק חבל שהתוצאה היא, נו, מעפנה.
וכמובן, זה תמיד נחמד שיש יצירות שגורמות למישהו להרגיש נראה.
לא יודע אם אתה מיעוט. אולי בחוגים מסוימים, לא בקונצנזוס הישראלי
ולכן היהודים באים מהפכנית.
נניח שמדובר בביקורת חילונית שמאלנית די סטנדרטית. בוא נפרק את המושג הזה לגורמים.
ביקורת חילונית? נהדר. אין כאלה על טקסטים שנתפסים כמקודשים על ידי ציבור רחב, כאלה שתופסים את עצמם כבעלי בית על הטקסטים האלה. הזווית שהם בחרו כבר שונה, והיא כבר מייחדת אותם. יש מעט מאוד ביקורות חילוניות מזווית הראייה של חילוניות יהודית תרבותית ישראלית. היא מזקקת את הביקורת הזו ומגישה אותה לצופה.
ביקורת שמאלנית? לא יודע. באמת שלא. זו ביקורת ליברלית חד משמעית. אבל שמאלנית? אלא אם מקשרים בין ליברליות לשמאלנות, ואני חושב שאין קשר חד משמעי. יש כמה מערכונים שמתקרבים לזה, יותר מהצד הרק-לא-ביבי בעיקר, אבל רוב המערכונים לא נוגעים בפוליטיקה מהזווית הצרה הזו. האם ביקורת על האקדמיה ללשון העברית והיחס לנשים זה שמאלני? לא נראה לי, לא במובן הרחב ולא במובן הצר.
אני חושב שההשוואה לארץ נהדרת מדגישה את הפער בין ביקורת שמאלנית דלוחה, אמצע הדרך, לביקורת של היהודים באים. היהודים באים עוסקים בנושאים נפיצים, כאלה שחילוניים בדרך כלל לא נוגעים בהם, מתוך תחושת שייכות. לא רק היכרות. מנקודת מבט ייחודית שאמנם נשמעה בעבר במחוזות אחרים, אבל פחות הומוריסטיים ויותר אזוטריים עבור מרבית הישראלים.
שמעתי את היוצרים מדברים בכמה הזדמנויות. קראתי מה הם כתבו בעקבות המחאות נגדם. ברור לי שהם עשו תחקיר מעמיק, ושהם יודעים על מה הם מדברים. אני רואה את זה גם בטקסט. אני מבין שאתה לא, אז אולי, רק אולי, זה נובע מפערי תפיסות עולם או הון תרבותי?
שאלה כללית יותר: האם סאטירה חייבת ללעוג לכולם? האם לא יכולה להיות לה נקודת מבט? האם לא חייבת להיות לה אג'נדה? הרי סאטירה חייבת להגיד משהו על המציאות. מתוך זה, ברור שיש ליוצרים שלה אג'נדה. זה הופך אותה לפחות טובה, או אולי לפחות מותאמת לציבור מסוים? הלוואי שהייתה פה סאטירה ימנית אמיתית בקונצנזוס. הלוואי. סאטירה טובה, בועטת, אכזרית ושנונה. אני מכיר את הניסיונות לעשות פה כמה כאלה. לא נפלתי מהן. ייתכן שזה נובע מתפיסת עולם שונה, או מהון תרבותי שונה, כמו שאני חושב שקורה במקרה של היהודים באים. אבל ביום שבו תהיה סאטירה ימנית שתשבור את גבולות הגזרה ותהפוך לקונצנזוס, זה יום חג לסאטירה הישראלית וציון דרך אמיתי. האם זה אומר שהיא חייבת למכור את עצמה, לדלל את הביקורת הימנית, או לשלב ביקורת שמאלנית בתוכה? לא. אולי אפילו להיפך.
שוב, אני לא רואה בה שום מהפכה – היא לחלוטין עומדת על כתפי "ניקוי ראש" ובטח ובטח שעל כתפי "החמישיה הקאמרית". זה רק בגזרה הישראלית, כמובן – מחו"ל ההשפעות יותר בולטות.
להגיד שאין טקסטים חילונים על התנ"ך זה פשוט משהו לא נכון. אפילו סאטירות חילונית על התנ"ך הכרתי וראיתי במידות כאלה ואחרות. אפשר להגיד שאין הרבה, וזה יותר נכון – אבל "היהודים באים" לא שברו תקרת זכוכית, אלא נכנסו בדלת שנפתחה בעבר. אני מאוד בעד קישור של חילונים לתנ"ך, גם אם בפרשנויות מגלגלות עיניים לדעתי, אז כאמור – החלק הזה אני בעד.
אני לא חושב שזה נובע מפערי תפיסה, אלא אולי מהרף שאנחנו מציבים ליוצרים. ככל שמישהו מבין יותר במשהו, הוא יכול להגיד עליו משהו מדויק יותר ומצחיק יותר. התחושה שיוצרי "היהודים באים" מבינים באופן רופף למדי שלל אירועים, עליהם הם מלבישים או אג'נדה כלשהי או בורות מסוימת, וזה מצחיק (ומדויק) באותה המידה.
בנוגע לשאלה בסוף – סאטירה לא חייבת כלום. אני מתחיל בזה כי יש לי תשובה לגבי איזה סאטירה אני רוצה שתהיה בארץ – ובכלל – אבל אף אחד לא חייב לי שום דבר, וחשוב להדגיש את זה, בייחוד בנושא רגיש כמו תוכנית שמטרתה ביקורת. האנשים שנמצאים במה שאמור להיות חוד החנית של חופש הביטוי לא חייבים לאף אחד כלום אף פעם.
בכל מקרה, ואני חוזר על עצמי – סאטירה צריכה להיות מצחיקה. זה כל מה שאני רוצה. אני לא רוצה סאטירה "ימנית" ולא "שמאלנית". אני רוצה סאטירה מדויקת, שנונה, מצחיקה, שכיף לצפות בה.
חלק מהבעיה של הסאטירה בימינו היא זה שהיא פשוט לא בסטנדרט הזה. לעומת טיטאני קומדיה בעבר, הסאטיריקנים בימינו פשוט פחות טובים. האם זה בגלל שהם יותר מפחדים? שהיה להם פחות הזדמנות להשתפשף במועדונים? לא יודע. התוצאה היא שברמת הפאנץ' – עזוב פוליטיקה – ברמת הלהפתיע אותך, הלתפוס אותך לא מוכן, הם לא שם. האם הבעיה היא החינוך שלי והם דווקא בסדר? מוכן לקחת את זה על עצמי, אבל לא באמת משוכנע שזה המצב כי בהחלט יש עדיין דברים שמצחיקים אותי.
החלק השני הוא ה"כיף לצפות בה" – לטעמי, סאטירות יעשו טוב שישימו את המסר במושב האחורי ויתנו להומור, למקוריות, ולדמיון להוביל את המכונית. כשאני צופה בסאטירה אני לא רוצה לצפות בדף מסרים עם כמה בדיחות – אני רוצה לצפות בבדיחה נהדרת.
אבל אם נחזור בכל זאת לשאלת הימין/שמאל – הבדיחות הכי טובות הן בדיחות פנימיות. יש לזה סיבה – אלה בדיחות שגורמות לך להרגיש בטוח שאתה חלק, ושמכירות הכי טוב את הנושא אז הן יודעות במדויק איך לעקוץ אותו. הסאטירות היום בארץ רובן הבעיה זה לא שהן מתנהגות כמו בדיחות "פנימיות" אלא בדיחות חיצוניות, שצוחקות על "ההם". תשווה את זה לחרצופים שם הנוהל היה שהכותבים הימניים כותבים על הימין והשמאלנים כותבים על השמאל. אז אני לא רוצה עוד גרסה של "ארץ נהדרת" או "היהודים באים" אבל בימין. אני רוצה משהו אשכרה טוב, שמצליח להתעלות מעל המשחק הזה.
הם ואנחנו? פה אני חושב הפער בינינו
"להגיד שאין טקסטים חילונים על התנ"ך זה פשוט משהו לא נכון" – מסכים. מפנה אותך לציטוט שלי מההודעה שאתה מגיב עליה: "יש מעט מאוד ביקורות חילוניות מזווית הראייה של חילוניות יהודית תרבותית ישראלית". אני אחדד. יש הרבה ספרים ומאמרים. יש אפילו סרט של ארץ נהדרת. "זוהי סדום" זו הגרסה המוקדמת והפחות מוצלחת (לטעמי) של היהודים באים.
מול עיניי כרגע מונחים מספר ספרים שמכילים פרשנויות חילוניות על התנ"ך, מנקודת מבט אוהבת יותר או פחות. הכי קרוב למיינסטרים מתוכם הוא "ראשית", של מאיר שלו. רוב הספרים והמאמרים מופנים למי שעמוק בתוך החילוניות היהודית האידיאולוגית בשדה ההתחדשות היהודית, מה שנתפס כאוקסימורון אצל רוב הציבור הישראלי. היהודים באים נתנה לעולם התוכן הזה, לתפיסה ולזהות הזו עוגן פופולרי ופתחה את האפשרות לרבים שאולי לא הגדירו את עצמם ככה, אבל בהחלט חשבו וחיו ככה.
שיהיה ברור: כשכתבתי על הון תרבותי לא התייחסתי רק לחינוך, ובטח לא האשמתי אותך בבורות חלילה. אני קורא פה מספיק זמן כדי לא להגיד שטויות כאלה. אני מתכוון לאופן שבו אתה מסתכל על העולם, והאופן שבו אתה עצמך נוגע בתכנים של היהודים באים. ממה שקראתי, ומה שאני מבין, זה לא תואם את האופן שבו היהודים באים מסתכלת על העולם ומפרשת את התכנים. אתה טוען שהם "מבינים באופן רופף למדי שלל אירועים, עליהם הם מלבישים או אג'נדה כלשהי או בורות מסוימת, וזה מצחיק (ומדויק) באותה המידה". ואני טוען שהטענה שלך מעידה על הבנה רופפת של האג'נדה של היוצרים, וזרות (גם אם היכרות, והיכרות טובה) של העולם התרבותי שלהם, שגורמת לך לחשוב שהם מבטאים בורות.
האם היהודים באים מצחיקה כל הזמן? לא. לפעמים הם נדבקים לבדיחה ולא זזים ממנה. בסדר, הבנו. יוסף הומו. אפשר לעבור הלאה? ועדיין, שיאי סאטירה כמו המערכון בקבר יוסף שהוא באמת לא מצחיק אבל כן בועט ומדויק, יכולים לצאת רק מנקודת המבט המחויבת לאג'נדה שלהם. אני מוכן לשלם את המחיר של בדיחת העתק-הדבק.
"הבדיחות הכי טובות הן בדיחות פנימיות" – בדיוק מה שאני בא להגיד. אלה בדיחות של יהודים חילוניים ליברליים, שמעזים לגעת בתכנים שעד היום נוכסו על ידי קבוצות אחרות באוכלוסייה. אלה בדיחות שמי שמגיע מהעולם זה יבין אותם, ואת הפרשנות שלהם. ומי שלא, יחשוב שהן נובעות מבורות או בעלות קשר רופף לתכנים שהם נוגעים בהם. ובמקרים קיצוניים (לא אתה אם אני מבין נכון) , אף יחשוב שהם זילות הנושא. הם לא לועגים "להם". הם לועגים "לנו", ליהודים על כל גווניהם. כי מה לעשות? הם יהודים, מותר להם. לא במובן של מתן אישור, כמו שכתבת. אף אחד לא צריך לתת אישור. במובן העמוק של שימוש בשפה שלי, שלנו, כדי להגיד משהו עלינו. זה מה שהופך אתה הסאטירה למצחיקה, בועטת ובעלת ערך מוסף. וזה הדבר היחיד שהיא חייבת להיות.
אני לא חש אהבה או הבנה גדולה מדי מצד "היהודים באים"
לא לתנ"ך, אלא דווקא להיסטוריה – לא מעט מערכונים אקראיים על היסטוריה שקופצים לי מרגישים כמו רצון "לסגור חשבון" יותר מאשר שיקוף של משהו מעניין יותר. זה בלט לי נורא, נגיד במערכון על "סאלח שבתי" – תופעה תרבותית מרתקת, שעשתה גלים, דיברה אל ליבי אנשים ומכל זה מה שלקחו שם זה "מזרחי פייס רע >:(". אני משוכנע שלא עשו את זה כי קישון היה יחסית ימני או משהו, ועדיין – היוצרים שמים את מי שבסצנה הזאת כ"הם", לא "אנחנו".
האם זה משהו שבאמת צריך לבוא מעומק התרבות כדי להבין את החידוד? אולי, אנא ערף. אני הצלחתי לצחוק לא פעם מהרבה תרבויות שונות מאוד משלי לחלוטין כשהרגשתי שזה היה מצחיק. אולי דווקא כי הייתי יותר "מרוחק", ופה אני קרוב יותר. מצד שני, זה לא שחילונים-שמאלנים-ליברלים או איך שלא נקרא להלך הרוח הזה הם אינהרטית לא מצחיקים בעיניי. כאמור, "החמישייה", שעשוי מאותו חומר, בעיניי היו מבריקים – דווקא כי הם בעיקר התעסקו בעצמם.
אני חושב אולי שהבעיה היא ("בעיה", נו) שהיהודים באים אולי אמורה להיות בדיחה פנימית, אבל היא מסופרת על במה ציבורית רחבה שלמראית עין פונה לעוד קהלים. כלומר, זה לא הבעיה שלי – הבעיה שלי היא שהיא לא מצחיקה, כאמור – אבל אני מניח שזה למה שהיא מושכת אליה ביקורת שכזאת.
לא רק אהבה, קשת של רגשות שמגיעה מתחושת הזדהות וקרבה
יש הבדל בין צפייה בסדרה או סרט, פרודיה או סאטירה, שמגיעים מהקצה השני של העולם, לבין צפייה בתוכן תרבותי שנוגע לעולם שלך. צפייה בתוכן זר מבחינה תרבותית-חברתית, מאפשר למצוא דווקא את נקודות החיבור לחוויה אנושית כללית יותר, כי אין קשר רגשי אמיתי לעולם שהוא מתאר. כשנוגעים במשהו שהוא קרוב ורלוונטי לחיים שלנו, ההתנגדות – וגם ההזדהות – תהיה בהכרח גדולה יותר. כי דווקא הדמיון הגדול מדגיש את השוני והזרות.
אני, באופן אישי, מגלגל עיניים מול פרשנויות מסורתיות מסוימות לתנ"ך, או להיסטוריה היהודית, שלוקחים חירות גדולה מדי לטעמי, ומתרחקים מהטקסט או מהאירוע ההיסטורי בצורה קיצונית. ומצד שני, מקדשים את הפרשנות הזו, והופכים אותה לקנונית. ולפעמים, כשהפרשנות הזו יפה בעיניי, יצירתית ומקורית, אני מתחבר אליה הרבה יותר. כי היא שייכת גם לי, ואני גאה בה, ושמח שהיא קיימת ואני יכול לבחור בה. אני מבין שיש כאלה שעושים את זה לברית החדשה, ולקוראן. קראתי פרשנויות מעניינות שקשורות לכך. זה מעניין ברמה האינטלקטואלית מכל מיני זוויות. אבל זה גם זר לי, לא שלי, ולכן לא מעניין, לא נוגע ולא משפיע באותו אופן כמו עיסוק בתנ"ך, בתלמוד, בציונות וברמב"ן (למרות שזו עוד בדיחה שהיו חייבים לוותר עליה אחרי מערכון אחד, לדעתי).
"החמישייה" התעסקו בעצמם. נכון. והם נהדרים, עוד יותר נכון. אפילו היום, 30 שנה מאוחר יותר. "החמישייה" כאמור, היא בדיחה פנימית ששודרה על במה ציבורית שפונה לקהלים רחבים, אבל פה זה היה בסדר, וגם מצחיק. למה? אני חושב שמה שהיהודים באים עושה זה בדיוק אותו דבר. הם מתעסקים בעצמם, אבל הפעם דרך עולם תוכן שהרבה אחרים התעסקו בו בחברה הישראלית, באופן הרבה יותר נרחב, כאלה שלקחו עליו בעלות. "החמישייה", עם כל הכישרון העצום, התעסקו (בעיקר) במה "שמותר", או לפחות מצופה משמאלנים תל אביביים ליברליים חילוניים להתעסק. היהודים באים מעזה לעסוק במורשת היהודית, בתרבות היהודית על כל גווניה. זה יוצר צרימה אצל אנשים מסוימים, או לפחות חוסר הבנה. וזה קשור גם ל-"לא מצחיק", שאתה מתאר.
אני לא חושב שנכון לקטלג את "החמישיה" כעסקו במה ש"מותר"
לעומת "היהודים" – יש לא מעט מערכונים של "החמישייה" שעסקו באופן בוטה במורשת התרבותית הישראלית (פחות היהודית) ועוררו סערה.
בכל מקרה, קשה להשוות את "החמישייה" עם "היהודים" בעיקר כי כל הדרך שבה צרכו תוכן השתנתה לחלוטין. קשה לי לדמיין איך משהו כמו "החמישייה" היה מתמודד עם עולם היוטיוב והרשתות החברתיות. אם לשפוט על פי מה שעשו רוב הכותבים שלו מאז – כנראה שלצערנו בצורה מעפנה למדי.
בכל מקרה, כאמור – אני חושב שהייתי מוכן ללכת הרבה יותר "לקראת" "היהודים באים" ולעשות לה הנחות מסוימות גם במערכונים שהפואנטה שלהם מעצבנת אותי אם הייתי מרגיש שרמת הכתיבה שם שווה את זה. עד כה, לא מצאתי את המערכון הזה, והכול שם מרגיש פשוט לא מצחיק, הרבה לפני דיונים אידאולוגיים כאלה ואחרים. אבל זה נחמד לדעת שהסדרה נוגעת באחרים בצורה עמוקה שכזאת.
סאטירה
יש את צבר סאטירה לא רעה מהצד הימני
לספוג את הביקורת ש"היהודים באים" סופגים זה די קל ולא אומר הרבה על האיכות של התוכן שלהם
גם אני יכול לצלם את עצמי משתין על ספר תורה ואז לשדר את זה בערוץ ציבורי לעיני כל עם ישראל, וזה ממש יעצבן מלא אנשים שהולכים להתחרפן מהמראה המזעזע. סיכוי טוב שיתחילו בעקבות זה מחאות ברחובות שידרשו להסיר את הסרטון ההשתנה משידור ולגנוז אותו לצמיתות. עדיין, גם אם התוכן שיצרתי הצליח לעורר את אותן מחאות, זה לא הופך אותו ללא רדוד-ובזוי-בצורה-יוצאת-דופן, וזה בטח לא מוסיף לו שום ערך מוסף.
כמובן, אני לא משווה את מה ש"היהודים באים" עושים לסרטון של מישהו משתין על ספר תורה, ממש לא. זה רק דוגמה לקיצון. אני רק מדבר ספציפית על מה שאמרת לגבי זה שהמחאות נגד היהודים באים הם איכשהו נקודות לזכותו.
וסתם לפרוטוקול, אני חושב ש"היהודים באים" הם סבבה סך הכל (לא ראיתי את כל המערכונים שלהם אבל ממה שראיתי יש כמה שהם די מצחיקים וכמה שהם די משמימים).
יבוטל מודל השחרור בבינג'
אולי לא לחלוטין, כי אני עדיין חושב שהוא מתאים במקרים מסוימים כמו סיטקומים או סדרות טראש כמו "את", אבל נראה שנטפליקס פשוט לא מבינה שזה עושה לה יותר נזק מתועלת. הצפייה בבינג' בסדרות פשוט הרבה פחות כיפית כשאין את הציפייה משבוע לשבוע לפרק חדש, כשאין דיונים וניתוחים אחרי כל פרק שיוצרים תחושת קהילתיות, ובעיקר כשסדרות מאבדות רלוונטיות בשיח הציבורי כעבור ימים בודדים ונוצרת תחושה שאם אתה רוצה להיות חלק מהדיון יש לך רק את הסופ"ש להשלים 10 שעות צפייה, אחרת כולם כבר יעברו הלאה. כשאני צופה בסדרה אני אוהב להרגיש שאני חלק מקהילה ערה ונושמת, אבל נטפליקס הפכו את החוויה להרבה יותר בודדת ומתישה ממה שהיא יכולה וצריכה להיות.
מכה נוספת: מחסור בפרקים מוזיקליים
זה די מבאס שהרבה סדרות טובות וארוכות הסתיימו בלי שיר אחד לרפואה. עכשיו אולי תגידו דברים כמו שלא בכל סדרה מתאים פרק כזה או שלא בכולן הקאסט יודעים לשיר. לטיעונים כאלה אני מגיב ב"אז מה? מיוזיקלס זה כיף".
גם אם הפרק עצמו לא היה יוצא טוב בהכרח, עדיין הייתי סקרן לראות איך כל מיני סדרות ניגשות לפרק מוזיקלי, כמו "סמולוויל", "דקסטר", "דם אמיתי" ואחרות שאהבתי. דמיינו לכם אם "משחקי הכס" היו הולכים על זה, זה היה משאיר אבק לפרק של החתונה האדומה. הספיישל המוזיקלי של "Psych" הוא אחת היצירות המוזיקליות האהובות עלי בכל מדיום שהוא.
בקיצור, עוד פרקים מוזיקליים בבקשה (מסתכל על "צהובות").
האם כל פרק של מלאך משחית הוא פרק מוזיקלי?
(ל"ת)