היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להגיד מה העונה האהובה עליכם של "משפחת סימפסון".
למרות דפי הסדרות שיש באתר, ולמרות שזה כבר מזמן לא אוף טופיק פה באתר, נראה שלא יוצא לנו לדבר הרבה על טלוויזיה. אז החלטנו לשנות את זה ולשאול את הכותבים שלנו "מבין כל הסדרות שכרגע משודרות בעולם, מי האהובה עליכם?".
עידן זיירמן: אני אתחיל בגילוי נאות: מתוך המגוון הנפלא של סדרות שממלאות את עולמנו, אני רואה משהו כמו שלוש. אולי ארבע. וגם אותן אני רואה באיחור (עוד רגע אני מתיישב לצפות בעונה השלישית של "המקום הטוב"! מבטיח!) והסדרה שאני אוהב רצה בערך עונה וגיהוק, אז אולי תגידו שהתשובה שלי לא הכי נחשבת. אבל לעזאזל עם זה – איזה כיף זה ״סטאר טרק: דיסקברי״, אה?!
כן, אני יודע, מעמדה של הסדרה הזאת נתון בפקפוק מתמיד וחלקו אפילו מוצדק. יש לסדרה הזאת בעיות שאפשר (וראוי) לבקר. אבל בעיניי, "דיסקברי" היא בדיוק הצורה שבה היה צריך להחיות את "סטאר טרק" עבור העולם הטלוויזיוני של היום. היא משיגה את האיזון בין קשתות עלילתיות שמתחילות ומסתיימות באותו הפרק לעלילות חובקות עונה ועמוסות טוויסטים. היא יוצרת דמויות מגוונות ומוצלחות שאף אחת מהן לא מנסה להיות גרסה 2.0 של קפטן פיקארד או הקירק החדש (למרות שהיא כן הולכת להביא לנו בעונה הזאת את גרסה 3.0 של ספוק, אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים). האקשן, האפקטים והעיצוב הם בדיוק איך ש"סטאר טרק" היתה נראית אם היא היתה נראית טוב כמו שחשבתי שהיא נראתה מבעד לענני נוסטלגיה ורדרדים. ומעל לכל זה, היא עדיין מנסה לעסוק בכמה מהשאלות המוסריות ש"סטאר טרק" תמיד התעסקה איתן. נכון, היא עושה את זה בצורה מגושמת ופשטנית למדי, אבל זה לא ש"הדור הבא" ממש ידעה מה זה עידון.
והחלק הכי טוב, זה לא נעצר כאן: עם עוד משהו כמו 700 (לא ספרתי בדיוק, ט.ל.ח) סדרות של "סטאר טרק" מעבר לפינה, נראה ש-CBS נחושים להזניק את המותג הזה ולהפוך אותו לרלוונטי בכל מחיר בשנים הקרובות. מן הסתם לא הכל יצליח להם וחלק מהנסיונות יפלו על הפרצוף, אבל בשביל טרקי כמוני, שכבר שנים ייחל לאיזשהו איפוס מודרני של המותג, זה עושה חמים ונעים בלב.
נ.ב – אני מסקר את העונה החדשה על כל פרקיה בפייסבוק שלי. מוזמנים לעקוב.
נעמה רק: אני רואה המון טלוויזיה, מטראש מוחלט ועד הטופ האיכותי של הדקה. אני משתדלת לא לראות שום דבר שאני לא אוהבת, גם אם ההגדרה של "אהבה" משתנה כשמדברים על תוכן פופי וקליל לעומת תוכן ראוי וכבד. "בוג'ק הורסמן" נמצאת בדיוק באמצע.
היא מפוצצת בבדיחות קרש ובמשחקי מילים אבל יש בה גם רגעי שיא של קומדיה מחוכמת ומדויקת. התסריט שלה מבריק וחכם אבל העלילה כל כך מטורללת שלפעמים צוחקים כשמתארים אותה למישהו אחר. היא כיפית, מהירה ונעימה כמו סדרה מצוירת עם חיות, ותוך כדי היא אחת הסדרות הכי עצובות ושוברות לב שמשודרות היום. וזה עוד לפני שדיברנו על הדמויות, שכל אחת מהן היא עולם ומלואו תחת מעטפת צבעונית (ולפעמים אוזניים חייתיות). אם "בוג'ק הורסמן" לא הייתה נראית חמודה כל כך היא כבר הייתה מקבלת כל פרס טלוויזיה על הפלנטה – אבל אז היינו מפסידים חצי מהכיף.
אדם קלין אורון: יש הרבה סיבות פוטנציאליות לראות סדרת טלוויזיה: סיפור, משחק, בימוי, הפקה, רעיונות. ב"להרוג את איב" יש את כל אלה, בהחלט, אבל הקלף המנצח שלה הוא אחר: כימיה.
איב פולסטרי (סנדרה או) עובדת בסוכנות הביון הבריטית בתפקיד שמשעמם אותה. היא די אוהבת את בעלה, אבל גם הוא קצת משעמם אותה. החיים שלה, בכלל, משעממים אותה.
וילנל (ג'ודי קומר) עובדת כרוצחת להשכיר והיא מתה על זה. היא לא אוהבת אף אחד, אבל המפעיל שלה קונסטנטין (קים בודינה) די חמוד, מין דמות אב/מאהב בפוטנציה שכמעט ומבין אותה. ורוב הזמן הוא דואג שלא יהיה לה משעמם, כי כשלוילנל משעמם – אנשים מתים. בעצם, גם כשמעניין לה.
אחרי אחת מהפעולות של וילנל איב מתחילה לחשוד בקיומה, שעד אז היה נסתר. מכאן מתפתח מה שהיה ניתן לקרוא לו משחק של חתול ועכבר אלמלא היה מדובר בעכבר שהוא בעצם נחש ממבה קטלני.
כל העסק הזה, כולל דמויות המשנה המצוינות, הוא טייק מגניב על סדרות עולם הריגול שמבוים, משוחק, כתוב ובעיקר מלוהק למופת. כאן נכנסת הכימיה: עוד לפני שוילנל ואיב אפילו שומעות אחת על השניה, ברור שהן נוצרו השניה עבור האחת: כל אחת מהן היא בדיוק האתגר שהשניה הייתה צריכה, והמשיכה שלהן זו לזו – ברמה הרגשית, האינטלקטואלית וגם הגופנית – כל-כך מוחשית שאפשר ממש להריח אותה. כי שתיהן מקסימות ולא לגמרי נורמליות, וכל האנשים האחרים בחיים שלהן לא ממש מבינים אותן, ואלוהים אדירים, וילנל ואיב הן דמויות כל-כך נהדרות, וסנדרה או וג'ודי קומר כל-כך לועסות את התפקידים שלהן, שממש רציתי לשבת עם כל אחת מהן על כוס יין.
אם היה מדובר בכוס יין ששותים במיטה, ואם הייתי מוכן למות בשביל זה, כן? כי בחיים האמיתיים אני הייתי משעמם למוות את שתיהן – במקרה הזה, המוות שלי. אבל מדובר, לשמחתי, בפנטזיה שהיא אולי לא לגמרי מוסרית, אבל היא לגמרי מהנה – ולא נותר לנו אלא לסמוך על בואה הקרב של העונה השניה ועל עוד הרבה, הרבה, כימיה.
גבי קוגן: ניתוח הומור הוא דבר מסובך. רוב הזמן או שמשהו מצחיק אותך או שהוא לא. אבל היי, "עמק הסיליקון" היא סדרה כל כך טכנית, שיותר מן הראוי לנסות לתת לה ניתוח טכני למדי. אז הנה כמה הסברים למה ההומור של "עמק הסיליקון" מצליח להעלות אותה מעל המתחרות:
1. שילוב סגנונות – ההומור של "עמק הסיליקון" עושה משהו ייחודי בכך שהוא כולל המון הומור גס שמוגש בצורה קרה ועם פנים חתומות. כאילו תסריט של סת' רוגן היה מומחז על ידי חברי מונטי פייתון – לכאורה שני סגנונות שלא יכולים להיות יותר רחוקים אחד מהשני, אבל "עמק הסיליקון" מצליחה לשלב ביניהם בצורה שפשוט עובדת. תקצינו את הסדרה לאחד הכיוונים, וחלק גדול מהבדיחות אולי לא היה עובד. הסוד הוא באיזון.
2. ההומור משנה – אנחנו רגילים שבקומדיה יש שתי אסכולות להומור – כזה שנובע מהעלילה ("בית קרטמן") וכזה שבקושי קשור אליה ("בית גריפין"). ואז באה עמק הסיליקון עם אופציה שלישית, ואולי הטובה ביותר – עלילה שנובעת מההומור. קשה לי לחשוב על סדרות שבהן כמות גדולה כל כך של בדיחות לא רק נוצרו באופן טבעי מתוך העלילה, אלא אשכרה הניעו אותה. איפה עוד ראיתם סדרה שבה בדיחת זין שיוצאת מכלל שליטה מהווה את הסיפתח להתפתחות עלילתית סופר משמעותית?
3. יצירתיות – "עמק הסיליקון" מלאה ברעיונות, הן ברמת המאקרו והן ברמת המיקרו. זה הגיוני מאוד, בהתחשב בעובדה שמדובר בסדרה על אנשים שהמקצוע שלהם מחייב אותם לחשוב על רעיונות חדשים כל הזמן כדי לשרוד. כמעט בכל פרק הדמויות מציעות פרוייקט טכנולוגי הזוי (מישהו אמר "לא נקניקייה"?), שיטות חדשות לייעול עבודה (שלרוב נכשלות), וכמויות בלתי נגמרות של רעיונות וחידושים. ככה יוצא שבסדרה יש מעט מאוד רגעים משעממים, רפטטיביים או צפויים. וזה עוד לפני שמדברים על הבדיחות הקטנות שהיוצרים מחביאים, שהופכות את הבדיחות הטובות ביותר למצחיקות פי אלף אם עושים פאוז וקוראים את כל מה שברקע.
נקודות בונוס – יש בסדרה כמה מהדמויות הכי מצחיקות אי פעם: ג'ארד וג'ין יאנג המביאים לסף דמעות, היריבות בין גילפויל ודינש, והנבל הכי פתטי אך עדיין מאיים בתולדות הטלוויזיה – גאווין בלסון.
יהונתן צוריה: "המקום הטוב" היא סדרה סקרנית. היא שואלת ומתעמקת בהרבה שאלות, אבל השתיים החשובות ביותר שהסדרה מעלה, אלה שמעלות אותה מעל כל השאר, הן אלה: מה אם בני אדם, בניגוד למה שרוב הקומדיות-לכאורה אומרות, הם בעצם אנשים טובים? ומה אם סיקטום היה מתנהל בקצב עלילתי שלא היה מבייש את "אבודים"?
אלה לא שתי הנחות חדשניות במיוחד ואני בטוח שיש עוד כמה סיטקומים שעושים את מה ש"המקום הטוב" עושה. אבל לנוכח הנוף המדכדך-משהו של קומדיות, ולאור העובדה שכמעט כל הקטע של סיטקומים וקומדיות זה שהעלילה בהן כמעט לא זזה, קשה שלא להתרשם מהעבודה ש"המקום הטוב" עושה בשני התחומים הללו. זה לא רק שהיחסים בין הדמויות משתנים בצורה תדירה בעוד שכולם נשארים באותה הסביבה. הסטטוס קוו של "המקום הטוב" הוא שאין כזה – הדמויות עוברות ממקום למקום, חושפות סודות ומגיעות להארות על עולמן. כל עונה של "המקום הטוב" שונה לחלוטין מקודמתה, והסדרה גורמת לכל זה להראות מובן מאליו.
אבל היופי האמיתי של הסדרה הוא שהיא מנצלת את כל האלמנטים שלה – ההומור, הדמויות, העלילה והעולם – למטרה אחת: דיון מרתק בפילוסופיה ובטיב האדם. זה אומנם לא תחליף לשיעור פילוסופיה טוב, אבל הסדרה מצליחה להפוך את הסאבטקסט שלה לטקסט בצורה נפלאה ומצליחה לשלב בין הרעיונות הפילסופיים לעלילה בצורה חלקה ומעוררת מחשבה.
וזה מצחיק. הזכרתי שזה מצחיק?הצורך שלה בהתקדמות עלילתית ושאלות פילוסופיות אמנם מונע ממנה להיות התפרעות קומית מוחלטת, אבל הסדרה בהחלט אחראית לכמה מהרגעים המצחיקים ביותר שניתן למצוא כיום בטלוויזיה בכל פרק נתון.
וזה לפני שאני משתפך על השחקנים המוצלחים של הסדרה, על הבדיחות הקטנות שמתחבאות בכל פריים, על בניית העולם המבריקה ובקיצור – אם אתם מתלבטים, "המקום הטוב" היא המקום הטוב להיות בו כשאתם צופים בטלוויזיה.
מתן בכר: באחת הסצינות של "אטלנטה", דריוס (לאקית' סטנפילד) מגיע להתאמן במטווח בחנות נשק. הוא מסיר את הנייר עם איור המטרה בדמות של בן-אדם ותולה במקומו מטרה עם איור של כלב. אחד מהאנשים במטווח ניגש אליו מזועזע ואומר ש"הילד שלי היה יכול לראות את זה". האנשים במטווח מבקשים שהוא יחליף את המטרה למטרת אדם ודריוס המבולבל לא מבין – "למה שאני אירה במטרת בן-אדם? זה מוזר".
לכל אורכה, "אטלנטה" מהלכת במופתיות על הקו הזה שבין ריאליזם וסוריאליזם. לפעמים היא תציג מצבים אבסורדיים ואז תזכיר לכם תוך רגע שהיא מתרחשת בעולם האמיתי ולפעמים אחרי כמה סצינות של רצינות תגיע פתאום הפוגה קומית ביזארית כלשהי. בדומה לקליפ "This is America" שיצרו, דונלד גלובר (הכוכב הראשי ויוצר הסדרה) והירו מוראי (הבמאי הראשי של הסדרה) רוצים לבדר אתכם אך בו-זמנית להציג בעיות אמיתיות בעולם.
חלק מהגאונות של הסדרה נובעת מכך שהיא לא בדיוק נצמדת לפורמט הזה של "עלילה" והיא כל הזמן משחקת עם הקונספט של נרטיב ופורמטים בצורה שבקושי רואים בטלוויזיה. יש פרק שלם שמתרחש בתכנית טוק-שואו בדיונית, כולל פרסומות מזויפות. פרק אחר מציג את ג'סטין ביבר, רק שבעולם הזה מדובר לא בנער קנדי לבנבן, אלא בבחור שחור. ואל תגרמו לי להתחיל לדבר על "טדי פרקינס", כי אני יכול לכתוב פה פסקאות שלמות על הפרק.
לא סתם אומרים שאנחנו בעידן הזהב של הטלוויזיה. יש הרבה יותר מדי תוכן ושום סיכוי לצפות בכולו גם אם תשבו מול המסך 24/7. במפה הטלוויזיונית העצומה הזאת, איפשהו בין סדרות אפיות עם קרבות עצומים וסדרות על בעלי חיים מדברים, נמצאת "אטלנטה". היא שוברת קונבנציות, משלבת ז'אנרים ופשוט אחד הדברים הטובים ביותר שעיטרו את המסך הקטן בשנים האחרונות. אם יוצא לכם, מומלץ לקפוץ לבקר. רק היזהרו מהתנינים.
רשימה ראויה הרכבתם
(מבטיח לשבת על "אטלנטה" מתישהו השנה)
שלוש הסדרות שמשודרות האהובות עלי: "סמוך על סול" (כתבתי עליה בדף הסרט), "גברת מייזל המופלאה" (גם עליה) ו-"המרחב" (*צרצרים*) – כל אחת מהן בטופ של הטופ בז'אנר שהיא מייצגת (דרמת-פשע / קומדיה תקופתית / מד"ב-חללי).
ייצוגים ישראליים: "משיח" היא פנינה מפתיעה באיכותה, לטעמי הסדרה הישראלית הכי טובה ששודרה ב-2018 (עד שאטרח להשלים את "על הספקטרום") ואילו "האחיות המוצלחות שלי" (על עונתה השלישית כתבתי בדף) מזדנבת אחריה.
תור הזהב. מדהים.
המרחב סדרה מדהימה
וכמה טוב שאמאזון רכשו אותה ונתנו צ'אנס לסדרה כל כך טובה.
המרחב מעולה
אני נהנה מהשילוב שלה בין מד״ב-חללי לבין עלילה בלשית מעניינת.
אז ניסיתי לצפות
אבל מסתבר שהורידו אותה מנטפליקס, משום מה. מעצבן.
אמזון הצילו את הסדרה.
זו לא החלטה של נטפליקס להוריד אותה.
לא הבנתי למה התכוונת ב'הצילו'
(ל"ת)
היא בוטלה
על-ידי רשת השידור המקורית ששידרה אותה והשכירה גם לנטפליקס (רשת Syfy), ובעקבות קמפיין של המעריצים וההפקה – אמזון הצילו אותה ומפיקים כעת עונה רביעית (ומשדרים גם את 3 העונות הראשונות).
משום שעכשיו זו סדרה של אמזון, היא ירדה מהשירות של נטפליקס.
חותם לחלוטין על המקום הטוב. סדרה נפלאה.
ומוסיף את דרדוויל, למרות העונה השניה והחלשה, דרדוויל מתעלה מעל לכל סדרות הסופרהירוז הבינוניות (במקרה הטוב). ובמיוחד בעונה השלישית והמופתית.
וגם "סוכנות הבילוש ההוליסטית של דירק ג'נטלי" הפסיכית למרות עונה שניה חלשה יחסית.
היי, הנה ההמלצה שלי:
סדרות אנימציה זה לילדים. אם אתם לא צרכני תרבות יפנית רגילים, זה כנראה הכלל שאתם מכירים. לכל כלל יש את היוצא מן הכלל, אבל זו הנורמה. ולכן סדרות אנימציה שפונות לקהל מבוגר מתאמצות קצת יותר כדי להוכיח לכם שהן לא לילדים. הבדיחות שיופיעו יהיו הכי גסות שאפשר, הנושאים שבהם הן יתעסקו יהיו הכי קודרים, האלימות תהיה הכי גרפית, הן ייצאו מגדר הרגיל כדי להיות פוגעניות, וידברו על פוליטיקה, סקס, אלכוהול, התמכרות ושאר הנושאים שירחיקו ילדים מהמסך המרצד, או יגרמו להורים לכסות לילדים את העיניים והאוזניים בזמן שהם מחליפים ערוץ בהיסטריה. ובין כל סדרות האנימציה למבוגרים שצצות בעשור האחרון, אני הכי התאהבתי ב'בורגרים של בוב' (Bob’s Burgers) דווקא בגלל שהיא לא כזאת.
הסדרה מספרת את קורותיהם של משפחת בלצ'ר, משפחה מהמעמד הנמוך שבבעלותם מסעדת בורגרים בשם 'הבורגרים של בוב'. בוב הוא אבי המשפחה ו"השף" של המסעדה, לינדה האמא חובבת מחזות הזמר והדרמה (והיין), ג'ין הוא האח האמצעי – "מוזיקאי" עם סינטיסייזר של קסיו וסקרן מינית, ולואיז היא הצעירה השובבה והקשוחה. ויש את טינה. טינה היא האחות הגדולה, בת 13 והיא האדם הכי מיני, תמים, סימפטי, רומנטי, שאפתני וביישן שיש. בשביל רוב הצופים היא הכוכבת של הסדרה, והפרקים בראשותה באמת מתעלים מעל השאר אבל רק קצת, כי באמת שכולם נהדרים.
'הבורגרים של בוב' זו סדרה טובה כי היא מתמקדת בנושאים שהם לא תלויי זמן. היא לא כמו 'סאות' פארק' שפרקיה עוסקים באקטואליה, לא כמו 'איש משפחה' שמלאה ברפרנסים מתרבות הפופ, והיא גם לא כמו 'ריק ומורטי' שיוצריה מבלבלים בין מטא לנרקסיזם. היא פשוט מדברת על יחסי המשפחה בין הדמויות, ענייני היום יום כמו איך לחגוג את ולנטיין, קשיים פיננסיים, קליקות ומשחקי אמת או חובה בבית הספר, רומנטיקה של ילדים, ועוד נושאים שיגרמו לכם להיזכר איך זה להיות ילד או למה אתם אוהבים את המשפחה שלכם.
פרט טריוויה מעניין; יוצרי הסדרה רצו לעשות את אותה סדרה, אבל שהמסעדה של המשפחה תכין את ההמבורגרים שלהם מבשר אדם אבל גנזו את הרעיון עוד בפרק הפיילוט, ואני מאושר עם ההחלטה הזאת. הסדרה הייתה הופכת לסדרת גימיק, במקום הסדרה שפונה לכולם, כי זה מה שהופך אותה לכל כך נהדרת, כי זו המהות של 'הבורגרים של בוב', לדבר על יחסי משפחה, חברות, התבגרות, פופולריות, ועוד נושאים שפונים למבוגרים וילדים-מתבגרים כאחד. הציניות קיימת, במינונים נמוכים שאשכרה אפשר להרגיש את האהבה בין הדמויות (ושל היוצרים כלפי הדמויות) מבעד למסך. כן, יש לפעמים בדיחות מיניות שלא מתאימות לילדים (ושהם יבינו אותן), אבל אני מאמין שלרוב ההורים לא תהיה בעיה אם הטינאייג'רים שלהם יצפו בסדרה.
אני אודה, הפרקים הראשונים די חלשים וקשה להתחבר עם הדמויות הראשיות. אבל ממש מומלץ לצלוח אותם ולקבל את סדרת האנימציה למבוגרים הטובה בטלוויזיה היום (*אחם*בוג'אק*אחם*!). וגם אם תחליטו שאתם לא רוצים לצפות בסדרה הזו, קחו המלצות לשני פרקים שמעבירים את המהות של הסדרה ואת הסיבה שאני אוהב אותה כל כך, והם גם מעולים בפני עצמם.
“The Haunening” עונה 6 פרק 3 מראה את יחסי המשפחה שמבעד לכל המעטפת הצינית מתבררים כהכי אמיתיים וכנים שאפשר. ו-“Mazel Tina”, עונה 4 פרק 13 בכיכובה של טינה, שיגרום לכם לאהוב אותה, לשנוא אותה, לרחם עליה, להעריץ אותה, להזדהות איתה, ובעיקר להיזכר איך זה להיות בכיתה ז' ולא להיות פופולרי. פרק שמצליח להיות קורע מצחוק, לשבור את הלב, ולתת חיבוק ענק לנשמה שלכם בו זמנית וכל זה בלי מניפולציות אלא רק בעזרת תסריט ודיאלוגים חכמים.
'הבורגרים של בוב' זו הסדרה שאני פונה אליה כשמשעמם לי, כשאני מרגיש לא טוב, כשאני צריך עידוד, וכשלא בא לי יותר להיות מבוגר אלא להיזכר איך זה להיות ילד (בפרקים שמתרכזים בילדים לפחות). ובתור בונוס, הסדרה הזו באמת מבריקה מבלי להיות מתחכמת או להתאמץ להיות מגניבה.
King of the Hill אבל פחות צינית?
(ל"ת)
ויותר מצחיקה. ויותר פיל גוד.
(ל"ת)
יצא שאני לא רואה סדרות כמעט בכלל (למה אם אפשר לקרוא את גוגול ולהאזין להרצאות ברוסית על בלשנות ופילוסופיה? הוא אמר בפרץ של עממיות חמה, בניסיון נואל ומוטעה בבסיסו להתחבב על קהל שומעיו בפריפריותו הבלתי-מלוטשת), אבל הבטחתי לחבר שאתן למקום הטוב צ׳אנס ואחרי תקופת הסתגלות של שני פרקים שבמהלכם עברתי חוויות טראומטיות אחת אחרי השניה ("אוי ואבוי, זו אחת ה׳קומדיות האינטליגנטיות׳ האלה שכל האנשים ה׳איכותיים׳ שמחזיקים בדעות הנכונות(TM) גומרים מהן"), התרגלתי ונהניתי מאוד מיתר הסדרה. הנקודה היא לא חוות הדעת הנבובה שלי, אלא שניתן להתרגל לדברים שמלכתחילה עושים רושם מזעזע, ושטוב לנשמה לרדת מהעץ שכל מנפיקי תווי התקן למיניהם יושבים עליו. הגריעות לא נמצאת בתוך הסדרה, אלא בתוך הראש שלך, ובכלל חוויית הצפיה היא אינטרקציה שלך עם עצמך, כי גם הסרט נמצא בתוך הראש שלך.
כתבתי את התגובה הזאת וגם אפרסם אותה למרות שבכלל לא שתיתי יין היום.
טוב, אז כנראה שאשאר לבד עם הדעה שזאת סדרה גרועה
לא יודע, לרוב גם אני בא עם המחשבה הזאת שה"גריעות או טיב הסחורה היא בראש שלי ושחווית הצפייה היא…" אבל הדבר הזה לא משתפר ורק נהיה מביך מרגע לרגע עד לרמות דביליות של הסרט הדבילי ההוא עם ריקי ג'רוויס וג'ניפר גרנר. אני לא מסתובב ברשתות החברתיות או באתרי הבאז שמהם אתה אמור להבין מה נכון עכשיו לראות כך שבאתי נקי, ללא ציפיות ולא ידעתי כלום על הסדרה לפני שנתקלתי בה בחיפוש אקראי והחלטתי לתת לה צ'אנס. אני מופתע כל פעם מחדש שמישהו פה כותב עליה משהו חיובי. בדרך כלל כשיש סדרה שאני לא מצליח מצליח להתחבר אליה בהתחלה אני נותן לה בין 5 ל-10 פרקי חסד לפני שאני חותך (כי למה לבזבז זמן על משהו שאתה שונא רק בשביל שיהיה לך משהו לשנוא כשיש כל כך הרבה טוב בחוץ?). אבל משום מה המשכתי עם "המקום הטוב" עד לסוף העונה השנייה בגלל הבסיסי הרעיוני שלה. איזו טעות. וזאת אפילו לא סדרה שאני שונא/קשה לי איתה אבל ממשיך לראות כל פרק (כמו "בנות" או "האחיות המוצלחות שלי") כי אני אוהב שהראש של יוצריהן מצליח לעצבן אותי. זאת סתם סדרה גרועה.
לא היחיד בכלל
נתקלתי באיזה שרשור שבו נפלו על הסדרה, ולמרות שרובם היו מעורפלים בתלונות שלהם, מה שהצלחתי להבין היה ש:
א. זאת סדרה חמודה מדי (שזה פשוט סוג של היפוך לתלונה שלי על כל העלק-קומדיות אחרות, אז אני אקבל על סעיף "יש אנשים מאוד פסימיים בעולם")
ב. יש שימוש רב מדי במחיקת הזכרונות של הדמויות שאני מבין למה זה יכול לעצבן
אבל להגיד עליה שהיא "סתם גרועה" זה… נו, ראינו סדרות גרועות. אפשר להגיד שהיא מטומטת, מטופשת, עם דמויות מעצבנות, מנדנדת, פחות חכמה ממה שהיא חושבת שהיא וכל זה יהיה סביר אבל הסדרה הזאת יודעת מה היא רוצה לעשות ועושה את זה. היא נראית טוב, השחקנים בה עושים את העבודה ואפילו ביום הכי גרוע שלה, היא יותר מקורית מרוב הסיטקומים מסביבה.
אפשר להגיד שטד דנסון הוא לטאה ושאין מספיק ישו במקום הטוב.
הפסקה האחרונה שלך מבטאת את כל מה שגרוע בתחום ביקורת התרבות. אני מרגיש כאילו קראתי מצע פוליטי – אסופת משפטים תקינים תחבירית שאין להם כל משמעות, כקבוצה או לחוד. אני כנראה יותר בודד משנדמה לי אם אני ממשיך לבקר באתר הזה כשביקורות הן בין הדברים השנואים עלי ביותר, בבחינת זיהום מנטאלי, סוג של סרטן מדבק: אתה מתחיל לחשוב שזה לעניין בכלל לנתח לעייפה מתוך כוונה לחפש פגמים כי כל מיני אנשים אחרים עושים את זה, והנגע פושה בהדרגה במוח שלך עד שאתה מאבד כל תחושה של פרופורציה ומתחיל להאמין שלמשפטים כמו "סרט X גרוע" או "סרט Y טוב" יש משמעות מעבר לתיאור החוויה האישית שלך.
אני בכלל לא חושב שצריך לתת למקום הטוב הזדמנות; אני חושב שמן הראוי לזכור שדעותינו הן סובייקטיביות. אני ניגש לכל יצירה מתוך כניעה מוחלטת, מתוך רצון להסביר, להבין ולקבל, ומאז שהתחלתי לעשות את זה אני נהנה ומתרגש הרבה יותר, לאין שיעור. אפילו הצלחתי להאזין למוזיקה א-טונאלית ולמצוא בה משהו, וגיליתי שאני מסוגל ליהנות מ"אגרוף כוכב הצפון", מסוג התכניות שכילד חשבתי שהן אשפה מהבילה, ומספרות מדע בדיוני קווירית. (והס מלהזכיר את המנגות שקראתי.)
אה, הא?
למשפט "הסרט הזה גרוע" אין משמעות. למשפט "לסרט הזה יש בעיות קצב" יש. ויש הבדל עצום בין האחד לשני.
אני יכול להסביר, בצורה די משכנעת, מה אני לא אוהב ב"משחקי הכס" – איפה זה בא ממקום סובייקטיבי ומאיפה זה בא ממקום יותר אובייקטיבי. הדעה שלי תצא, כמובן, מהדרך שבה אני רואה סדרות ותהיה נגזרת מחוויות הצפייה השונות שהיו לי, ומה אני מחפש בסדרה. וביקורת טובה תעשה את זה. אולי לא כל פעם (כי זה מעייף הן לקורא והן לכותב), אבל בסופו של דבר ביקורת צריכה להגיד "אני, אדם שהוא כך וכך, שיוצא מנקודת המוצא הזאת והזאת, לא אהבתי/אהבתי את הדבר הזה מכיוון שכך וכך". זה גורם לה להיות הרבה יותר מ"זה גרוע או טוב" – אלא שיקוף ופתח לדיון בנוגע לכל אחת מנקודות המוצא שהמבקר בא איתן, ובמקביל דיון על האלמנטים בסרט שהמבקר מציין שעובדים לטובה, לרעה או לבינוניות.
רגע לפני שאני ממשיך – אני אישית לעולם לא נכנס לסרט או מתחיל לכתוב ביקורת כדי לחפש פגמים. אם הייתי עושה את זה, הייתי קורא לאתר משהו כמו "קטילות.קום" ובהחלט המטרה המוצהרת שלו הייתה רק זה – מעין סינמהסינס בכתב.
למרות זאת, אני גם לא בא כנוע. אני מסתכל ליצירה בעיניים ומנסה להבין מה היא רוצה להיות. אם היא רוצה להיות משהו שאני לא מתחבר אליו – אתעלם מלהגיב (כי זה בבירור לא מיועד אליי) או שאצהיר בצורה מאוד ברורה שאני לא הנמען של יצירה כזאת [אלא אם היא יצירה שרוצה להיות משהו שאני מתנגד אליו מוסרית מסיבה כלשהי]. אם היא רוצה להיות משהו שאני אתחבר אליו – טוב, פה אני שופט איך היא עושה את זה והאם היא מצליחה במה שהיא מציבה לעצמה. אני לא שופט את "מאמא מיה" כסרט אימה גרוע, אבל אני בהחלט יכול לעשות את זה ל"הבאבאדוק 2: אלקטריק באבאדוק".
אתה לא מחפש פגמים בכוח. קיבלתי.
עם זאת, אני לא רואה שום הבדל עקרוני בין "הסרט חרא" לבין "לסרט יש בעיות קצב". בעיניי כל הדיונים המורכבים מסתכמים במהותם ב"אהבתי"/"לא אהבתי". מה זה בעיות קצב? לדעת מי? למה דעתו חשובה? ואפילו נניח שבעיות קצב קיימות, למה שלסרט לא יהיו בעיות קצב? אולי היוצר אוהב בעיות קצב? אולי קהל היעד הוא אנשים עם תפישת קצב ייחודית? מניין לך שאתה קהל היעד בכלל?
אני חושב שיש טעם בקריאת ביקורות בניסיון להעריך את הסבירות שתרגיש שהפקת תועלת מהצפיה בסרט כלשהו, ואולי זה הטעם שגם אתה מוצא בקריאת ביקורות. אבל נדמה לי שהרבה מאוד אנשים, ואולי רוב המגיבים כאן, חושבים על אמנות בצורה קטגורית שכל מה שהיא עושה הוא להצר אופקים ולהרוס חוויות. ז׳אנרים, למשל, הם כלי מדידה מאוד לא מדויקים שמאפשרים לנו בערך להתמצא בים היצירות הזמינות; לכן יש בהם תועלת. אני לא רואה שום תועלת בוויכוחים בנוסח "מהם גבולות ז׳אנר X" וחושב שכמעט באותה מידה של רלוונטיות למציאות ניתן להתווכח על מניעיו של אילוווטאר בבואו לברוא את הארץ התיכונה. אתה יודע, שאלות חשובות כמו "למה העלפים זכו בחיי אלמוות, ובני אדם לא?" ו"למה ליצור את העולם באמצעות זמרה ונגינה דווקא?". להגיד, למשל, שסרט נכשל בכך שהוא לא מציית למוסכמות ז׳אנר כלשהו זה מאוד מוזר בעיניי. באיזה מכרה חוצבים את הז׳אנר הזה? תראה לי את העפרה. הכול נזיל באמנות, הילדים שלנו ייכנסו לעין הדג ולא יבינו בכלל על מה דיברו פה לפני עשרים או שלושים שנה. כל מיני ז׳אנרים וכללי אסתטיקה והוראות לכתיבת נרטיב וסגנונות משחק שפסו מן העולם, או עברו לתחום הפארודיה, או להפך עלתה קרנם והפכו לזבל המנוון הזה שכל הצעירים מתלהבים ממנו ב-2044, לא כמונו שראינו סרטי איכות כגון "איירון מן", ואפילו דברים שמוקצים בימינו ויהפכו לרגילים בתכלית בעתיד. "הסרט התיישן" = התרבות/אופנה השתנתה, או אני השתניתי, אבל נראה לי שהרבה אנשים לא מבינים את זה. (ואני כן, כי אני גאון הדור /s).
אתה מכניס כאן הרבה דברים במקשה אחת
הטענה "לסרט יש בעיות קצב" היא.. טוב, יש שם את המילה "בעיות" אבל בשינוי קל ("לסרט יש קצב משונה") היא אמירה נייטרלית. לסרט יש קצב משונה. מכאן, כמו שאתה אומר, יש משחק גדול מאוד של שאלה האם זה טוב או רע, מכוון או לא מכוון. זכור לי למשל הרבה ביקורות שקראו ל"כולם רוצים את זה!!" "הומוסקסואלי בטעות" עד שלינקלייטר אמר "אה, בטעות??".
לכן, השאלה היא לא האם אני קהל היעד. המחבר לא יכול לבחור מי יקרא את הספר שלו ומי לא ואיך הוא ישפיע עליו. אני, כצופה יכול להגיד לאיזה קהלים הסרט יכול להתאים על ידי שיתוף של החוויה שלי והבהרה מאיפה אני מגיע ואיזה "קהל יעד" אני.
כמו שדובר הרבה באתר, לא כולם באים לפה כי הם מסכימים עם המבקרים. אבל לאורך השנים אנשים למדו להכיר את הטעם של דורון, ולכן ידעו "אם דורון, אדם שהוא כך וכך אומר את זה ואת זה על סרט – אני כן/לא קהל היעד של זה".
תראה, בסופו של דבר, אני בהחלט כופר בפוסט-מודרניות (הקיצונית?) שאתה מציג, למרות שאני מסכים עם הרבה ממנה. אני חושב שיש טעם לדיבורי ז'אנר אם זוכרים שסרט יכולה להיות טוב גם אם הוא לא עונה לחוקי הז'אנר, כי הסיווגים לז'אנרים עוזרים ליוצרים לפנות אל קהל היעד המבוקש. יש אולי סרט או שניים שנופלים בגלל זה, אבל בצורה רחבה זאת דרך קטלוג נוחה לקהלים וליוצרים כאחד.
אני חושב בהחלט שיש דרכים להרחיב את המחשבה שלנו על סרטים ועל החיים דרך סרטים, דיונים על ז'אנרים, עריכה, ועוד כל עוד לא קופצים ישר להנחות (כלומר, לא בז'אנר = רע) אלא מנסים להבין מה השינוי בציפייה עשה לך ועורר אצלך ולמה.
אני אשתדל לתת תגובה מפורטת, גם לך וגם למיפ, אבל כנראה שזה ייאלץ להמתין כמה ימים.
זה נושא שאני עדיין חושב עליו, וכתיבה היא לא הצד החזק שלי בכל מקרה. סליחה מראש על העיכוב.
אבל זה הקיצון השני
זה כמו השופטת ההיא ב"האישה הטובה" שהתעקשה שכל עורך דין יגיד in my opinion לפני כל משפט שהוא אומר. ברור שזה לדעתו.
כל פרשנות של אומנות היא בהכרח סובייקטיבית, וכשמישהו אומר "יש בעיות קצב" המשמעות של זה היא שהקצב לא התאים לו. אגב, זה הולך גם הפוך. גם אם מישהו בטוח שהוא האורים והתומים וכשהוא אומר "יש בעיות קצב" הוא חושב שבעיות הקצב הן אובייקטיביות- המשמעות היחידה של זה היא שהקצב לא התאים *לו*.
באתר שבו יש ביקורת של אומנות, ודיונים על אומנות, יש משהו מאוד מתסכל בדרישה להגיד *לעניות דעתי* על כל רבע משפט שאתה רוצה להגיד, זה אמור להיות ברור שהכל זה דעה. אז כן, אני כבר קלטתי את זה, והרבה פעמים כשאני כותבת הודעות, אחרי שאני מסיימת את ההודעה אני קוראת אותה, ואם אני מרגישה שהאמירה נחרצת מדי אני אוסיף "לדעתי" או "לטעמי האישי", כי אני יודעת שאחרת אנשים יתקעו על זה שהצהרתי משהו נחרצות. אבל לטעמי כל הדרישה הזאת להציג דברים באופן נטול פניות עאלק, היא מיותרת. כל פרסום של כל מבקר של כל סוג של אומנות הוא בהכרח דעתו. מבקר טוב גם יפרט מה הוביל לחוות דעתו כדי שהקורא יבין אם זה מסוג הבעיות שמפריעות לו באופן אישי או לא. זה הכל.
אין דבר כזה "נטול פניות". אני רק מבקש שנהיה מודעים לכך.
עין הדג הוא מגרש משחקים כמו כל סביבה אחרת, ואין שום הכרח להתייחס לכך בצורה שלילית. עם זאת, אם המשחק לא מוצא חן בעיניי, כנראה שהוא לא בשבילי.
מי שאוהב ריגול / מסתורין
ממליץ על "מקביל" (Counterpart) עם פעמיים ג'יי קיי סימונס. העונה הראשונה הייתה ממש מוצלחת, השנייה לקראת סיום ושומרת על רמה גבוהה (גם אם קצת פחות מפתיעה מן הסתם).
דווקא את Big Mouth שזו אחת הסדרות הכי טובות של נטפליקס לטעמי, לא הזכרתם. שזה מוזר, כי התמונה בראש התמונה הקבוצתית היא שלהם.
כן, הרעיון היה לזרוק עצם לסדרה שלא נבחרה
ההתלבטות הייתה בינה, סאות' פארק, משחקי הכס וסמוך על סול.
שווה שהייתם מציינים את שמה, עבור אילו שלא מכירים אותה
(ל"ת)
סדרה נהדרת ושקלתי לבחור אותה
(ל"ת)
סדרות ראויות ביותר וסקירות יפות, למרות שקצת קימצתם בסקירה של בוג'אק (האמת, ציפיתי שמתן יכתוב על בוג'אק).
לגבי סיליקון ואלי,הדמות הכי גדולה שם לדעתי היא של ראס הנמן
למה, בגלל הגראווטאר?
That's horseist.
סתם, בוג'ק נבחרה לפני שהספקתי להגיד "Aren't you that horse from Horsin' Around?"ובצדק, זאת הסדרה הכי טובה של נטפליקס. אבל גם "אטלנטה" מופלאה בדרכה ולדעתי פחות מוכרת מבוג'ק, אז אם מה שכתבתי יגרום למישהו פה לבדוק אותה, עבודתי הושלמה.
לוקחת אחריות על זה
לא היה לי זמן או אנרגיה לכתוב יותר ארוך ומשום מה גם חשבתי שאמורים לכתוב קצר
הספויילר נלחץ בטעות.
(ל"ת)
טוב, אני חייבת.
יש לכם הזדמנות לקפוץ על העגלה לפני שהיא נשלחת לפירוק: "האקסית המטורפת" היא אחד הדברים הכי מהפכניים ומדהימים שקיימים כרגע בטלוויזיה, והיא נגמרת עוד חודשיים.
בלתי אפשרי לתאר את כל מה שמדהים בעיניי בסדרה הזו. אני יכולה לתאר את הרוב אבל זה יוצא מאד ארוך. אז אם יש לכם קצת זמן פנוי אתם מוזמנים לקרוא את הגרסה המפורטת, ולכל השאר, הנה הגרסה המאד מקוצרת:
"האקסית המטורפת" היא סדרה קומית שלא מפחדת לעסוק בנושאים דרמטיים מאד, אבל אף פעם לא מפסיקה להצחיק, גם כשהיא מכאיבה לכם ומפרקת אתכם לחתיכות.
היא סדרה פמיניסטית להפליא ומלאת ניואנסים, עם ייצוג להט"בי ראוי ומעניין, וגיוון אתני משמעותי.
היא סדרה שעוסקת במחלות נפש בצורה מכבדת וחשובה שקל להתחבר אליה.
היא קורצת ליהודים בלי הפסקה.
היא שייכת לז'אנר הנדיר של סדרות מוזיקליות – נכתבו עבורה 157 שירים מקוריים בכל סגנון וז'אנר אפשרי, ורובם פשוט שירים נהדרים בפני עצמם, כי הכותבים והקאסט הם אנשים מוכשרים ביותר.
היא כיפית, נועזת ומרגשת.
היא לא גילטי פלז'ר.
שלוש העונות הראשונות זמינות לצפייה בנטפליקס ישראל וביס ויאודי (ייתכן שבעוד שירותי סטרימינג, אין לי מושג). העונה הרביעית והאחרונה משודרת בימים אלה ביס. ואני פשוט לא יכולה להמליץ על הסדרה הזו מספיק.
בעיה משמעותית ב"המקום הטוב" וב"עמק הסיליקון"
בנוף טלויזיוני שמתחלק בין סיטקומים עם עלילה מאוד סטטית (סיטקומים קלאסים למיניהם) כאלו שבהם העלילה זזה לאט מאוד (מחלקת גנים ונוף או רוק 30) או כאלו שלא מחויבים לשום כללים, בין אם קומיים או עלילתיים (אטלנטה/לואי/מאסטר אוף נאן), שתי הסדרות האלו היו ייחודיות יחסית בכך שהן ללא ספק קומדיות, אבל העלילה שלהן זזה בצורה ברורה מפרק לפרק. רק שאחרי עונה אחת (המקום הטוב) או שתיים-שלוש (עמק הסיליקון) שבהן קצב ההתקדמות היה מדוד ונכון, שתיהן עברו למין תזזיתיות מרגיזה שבה כל פרק חייב להסתיים בתפנית עלילתית/קליף האנגר/טריפת קלפים מוחלטת.
במקרה של "המקום הטוב" החן המסוים של הסדרה עוד נשמר, בעיקר כיוון שהיא מתרחשת בעולם בדיוני שניתן להלביש עליו כללים מופרכים. אבל "עמק הסיליקון" בעונותיה הראשונות הייתה מעט מוקצנת אבל קרובה מספיק למציאות של הווי של חברת טכנולוגיה – אחד העולמות עם הייצוג הגרוע ביותר בטלוויזיה ובקולנוע. התזזיתיות הבלתי נסבלת של העונות האחרונות גרמה לכך שכל שמץ של הגיון – טכנולוגי, עסקי או כזה שנוגע לפיתוח דמויות הלך והתפוגג מקווי העלילה. ולמרות שהיא עדיין משעשעת מפעם לפעם, היא עובדת די רע בתור סאטירה על עולם ההייטק.
המלצות מוצלחות!
עוד לא הגעתי לבדוק את כל הסדרות המוצלחות בספרייה של נטפליקס עדיין (זו משימה בתהליכים) אבל בהחלט נתקלתי בכמה סדרות טובות ששווה להזכיר אותן.
קודם כל, ביג מאות'. בחרתם תמונה מצוינת לכתבה הזו, עם אחת הסדרות הכי מעניינות ויצירתיות שיצאו מנטפליקס בשנים האחרונות. מדיום האנימציה והמנטליות של שיח פתוח על מיניות מאפשרים לכותבים להעביר מסרים אמתיים וחשובים בתוך בליל האנימציה ההזויה ובדיחות המטא שלהם. ההומור נהדר, עם מגוון ז'אנרים שונים לבדיחות והבנה עמוקה של הדרכים הטובות ביותר לקדם את פיתוח הדמות של הדמויות בלי לגרוע מההומור, בצורה שרק מוסיפה להן ועוזרת להן להפוך לראויות אפילו יותר להזדהות. לסדרה הזו פשוט יש המון לב, ורואים את זה. מומלץ בחום.
ואם דיברנו סיטקומים כאן בכתבה, אני ממליץ לכל מי שעוד לא ניסה את ברוקלין 99 לתת צ'אנס לאחד הסיטקומים המודרניים הטובים ביותר שעלו בטלוויזיה בשנים האחרונות. העונה השישית רצה כרגע ואני מתפלא כל פרק מחדש איך היא מצליחה להתעלות על עצמה מבחינת יצירתיות עם ההומור ביחד עם קידום סוגיות חשובות הן לקהל הצופים והן לדמויות בשיחה עצמן, והבאת דיון אמיתי עליהן ממקום רציני ובוגר (זאת למרות השטותיות הגמורה של הדמויות).
הסדרה פשוט מצליחה ליצור ווייב משפחתי חזק שגורם לך לצדד בדמויות שכנראה היית מסרב להתקרב אליהן בחיים האמיתיים, מה שנובע מתור היכרות עמוקה עם האופי האמיתי שלהן. ניכר שהתסריטאים מתאמצים לתת לכל דמות כמה שיותר צדדים מעניינים ומחפשים דרכים חכמות לשלב את הפיתוח הזה עם ההומור, וזה מבורך בעיניי. יחסית לסיטקום אפיסודי, יש כמה נרטיבים כלליים במהלך העונות שלא יביישו סדרות משטרה אמיתיות, והכל נעשה עם בדיחות מצחיקות והמון אהבה לדמויות ולחיים שיצרו להן. לכו תצפו ולא תתאכזבו.
דוקומנטרי עכשיו!
אוי, אני קצת מרביץ לעצמי. זאת סדרה קטנה (כל כך קטנה ששכחתי ממנה בעת הכתבה) ומעולה ומאוד קולנועית – פארודיה על סדרות וסרטי דוקומנטרי. המיץ של המיץ של הנישה. וזה נהדר. העונה השלישית או-טו-טו יוצאת לדרך. מומלץ בחום.
אני מוכרח להמליץ על "באנשי".
היא מוגדרת לצפייה מגיל 18 ובצדק, כי האלימות והעירום שם מגיעים ל11 בסקאלה.
זו סדרה פשוט מופלאה, שמשלבת איכשהו בין עיירה קטנה עם שריף חריג לבין קהילת איימיש, שמורה אינדיאנית וגנגסטר רצחני בלונדיני עם עיניים כחולות.
(ולא אמרתי מילה על הגיבור…)
מי שאוהב דמויות חזקות עם אתגרים אמיתיים, ואין לו (או לה) בטן רגישה לאלימות – יהנה מאוד.
המלצת מד"ב: Travelers
Travelers (3 עונות קצרות בנטפליקס) – צוות של אנשים מעתיד פוסט-אפוקליפטי נשלח לזמננו אנו כדי לשנות את העבר, אבל יש טוויסט – רק התודעה שלהם נשלחת חזרה לאנשים שעומדים למות מוות לא טבעי. במבט ראשון הסדרה נראת כמו עוד דרמה טיפוסית מפס הייצור הואנקובראי (Continuum, סטארגייט יוניברס וכ'ו), אבל כבר בפרק הראשון אפשר לראות שהיא הולכת להיות משהו הרבה יותר טוב. ההתפתחות של סיפור המסגרת והעלילה המתמשכת לאורך הסדרה זה אחד הדברים הכי טובים בסדרה (בניגוד למשהו כמו "באטלסטאר גליקטיקה" או Lost), אבל מבחינתי הדבר הכי טוב בסדרה אלו הדמויות – ובעיקר ההופעות של השחקנים שמגלמים אותן. כמה טובות הדמויות וכמה אנחנו כצופים נקשרים אליהן? זה כמו בעונות הראשונות של Lost (עד כדי כך). אריק מקורמק (וויל מ-"וויל וגרייס") ועוד 4 שחקנים די אלמוניים (ועוד כמה שתכירו מסדרות אחרות) הם אלו שדוחפים את Travelers מסדרה טובה לסדרה מעולה שראוייה לכך שתוזכר בסיכומי העשור.
אני חושבת שcontinuum טובה יותר
מבחינת בניית הנרטיב (וכן, גמרו אותה באמצע וזה הרג את השאלה הכי מעניינת בסידרה, שהייתי מתה מתה מתה מתה לראות את העונה שמתעסקת בה)
ההבדל בין פס היצור הנ"ל לבין TRAVELERS מגיע פשוט מהתקציב. ברור שיש להם יותר כסף, רואים את זה בהפקה, וזה יוצר משהו הרבה יותר נח ואחיד בעין. עלילתית היא סידרה די בנאלית, ולדעתי העונה האחרונה שלה לגמרי גונבת את הפאנץ' של continuum כדי להגיד משהו פסאודואינטיליגנטי (כלומר, לדעתי אף אחד שם לא חשב על כל החורים העלילתיים שנוצרים מהקונספט המוזר שהם יצרו).
בנוסף, לא הצלחתי להבין אם תהיה עונה רביעית, ולא הצלחתי להבין אם הקאסט ישאר או יוחלף.
בעקבות המלצתך
ראינו את 'רצף הזמן' – Continuum – ונהנינו עד מאד.
לא מזלזלת באינטליגנציה של הצופים, דמויות מורכבות ומעוררות הזדהות, שומרת על קצב עלילתי טוב לאורך רוב העונות, ומצליחה להסתיים כהלכה – אתגר לא קל כידוע.
לא סדרת מופת, אבל בהחלט שווה צפייה בתור סדרת משטרה שהיא גם מד'ב.
לדעתי היא לא סדרת מופת מכיוון שביטלו אותה באמצע
במקור היו אמורות להיות עוד 2 או 3 עונות, ומכאן כל ההרחבות שצצו בעונה הלפני אחרונה וההתעלמות הגורפת שהן קיבלו בעונה האחרונה.
מכיוון שכבר בפרק השני של העונה הראשונה התקבלה תשובה מאוד חשובה לגבי הפילוסופיה של מסע בזמן בסידרה, אני משערת שהעלילה היתה מאוד מהודקת עוד בבניית העלילה. ממש עצוב לי שהסידרה לא הושלמה כמו שצריך, למרות דלות התקציב והמסרים שהם טיפה in your face, אני חושבת שהיתה שם אמירה אנושית מאוד מעניינת.
אילו הרחבות?
המסרים והעתיד נראו לי טיפשיים בהתחלה, אבל הפרק עם הצמידים הסביר נהדר איך התחילה הבעיה.
המקום הטוב אוברייטד בטירוף
סך הכל סדרה חמודה (מזכירה ממש בוויב את ברוקלין 9-9) עם הרבה תמימות, כמה פאנצ'ים טובים ועלילה שעושה קולות של ללכת למקום מעניין (ומאז משתפנת).
לא רוצה איך היא יוצאת דופן, מצחיקה או מעניינת מסדרות אחרות. הפער העיקרי הוא שהסדרה מתיימרת להיות חכמה, """פילוסופית""" וכזאת שעוסקת במוסר. בפועל, אין שם הרבה מעבר לניים דרופינג של פילוסופים ואוננות עצמית.
הסדרה עצמה לא אומרת משהו מעניין על מוסר והגישה שלה לא שונה משל שאר קומדיות הפיל גוד.
מפתיע אותי כמה אנשים מתבלבלים רק כי אומרים להם קאנט או קאמי.
לא התרשמתי שהיא מתיימרת להיות פילוסופית.
אני מופתעת שבביקורות מתייחסים אליה ככה.
הרבה מהמעריצים שלה (גם בכתבה הזאת) מייחסים לה איכויות כאלה..
לדעתי גם הסדרה רואה את עצמה ככזאת, בעיקר בגלל מצעד הניים דרופינג הבלתי נגמר של פילוסופים והוגים שהתעסקו בסוגיות מוסריות.
שוב, הסדרה היא לא שיעור פילוסופיה ולא ספר פילוסופיה
אבל אי אפשר להכחיש שהיא עוסקת בסוגיות פילוסופיות פשוט כל הזמן, כולל בשאלה הגדולה שמובילה את הסדרה וזה טיב בני האדם (האם הם נולדים טובים, האם אפשר להשתנות ומה כל זה אומר). אולי היא לא עושה את הדיון טוב, אבל גם פילוסוף גרוע הוא פילוסוף.
זה כמו להגיד ש"המפץ הגדול" מתיימרת להיות מדעית בגלל כל הנוסחאות והמונחים המדעיים.
אהמ, מה עם פרק שלם כמעט על דילמת הקרונית,
כולל כמה הדגמות גרפיות ביותר של תוצאות הדילמה וגרסאות שלה.
דילמת הקרונית
בדיוק, פרק שלם על דילמת הקרונית בלי להגיד עליה דבר אחד מעניין.
יותר מזה, מלבד התייחסות לתוכן של הדילמה אין התייחסות למהות שלה ככה שבפרק בכלל לא עולה הנושא למה זאת דילמה בכלל.
או שזה מוכיח שהסדרה לא מנסה להיות פילוסופית.
כנראה שלא ראינו את אותו פרק
כי אני לא מסכים עם שום קביעה בתגובה שלך.