תמונה קבוצתית: מה יש לראות בטלוויזיה

כותבי האתר בודקים מה טוב בטלוויזיה הזאת שכולם מדברים עליה.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להגיד מה העונה האהובה עליכם של "משפחת סימפסון". 


למרות דפי הסדרות שיש באתר, ולמרות שזה כבר מזמן לא אוף טופיק פה באתר, נראה שלא יוצא לנו לדבר הרבה על טלוויזיה. אז החלטנו לשנות את זה ולשאול את הכותבים שלנו "מבין כל הסדרות שכרגע משודרות בעולם, מי האהובה עליכם?".

עידן זיירמן: אני אתחיל בגילוי נאות: מתוך המגוון הנפלא של סדרות שממלאות את עולמנו, אני רואה משהו כמו שלוש. אולי ארבע. וגם אותן אני רואה באיחור (עוד רגע אני מתיישב לצפות בעונה השלישית של "המקום הטוב"! מבטיח!) והסדרה שאני אוהב רצה בערך עונה וגיהוק, אז אולי תגידו שהתשובה שלי לא הכי נחשבת. אבל לעזאזל עם זה – איזה כיף זה ״סטאר טרק: דיסקברי״, אה?!

כן, אני יודע, מעמדה של הסדרה הזאת נתון בפקפוק מתמיד וחלקו אפילו מוצדק. יש לסדרה הזאת בעיות שאפשר (וראוי) לבקר. אבל בעיניי, "דיסקברי" היא בדיוק הצורה שבה היה צריך להחיות את "סטאר טרק" עבור העולם הטלוויזיוני של היום. היא משיגה את האיזון בין קשתות עלילתיות שמתחילות ומסתיימות באותו הפרק לעלילות חובקות עונה ועמוסות טוויסטים. היא יוצרת דמויות מגוונות ומוצלחות שאף אחת מהן לא מנסה להיות גרסה 2.0 של קפטן פיקארד או הקירק החדש (למרות שהיא כן הולכת להביא לנו בעונה הזאת את גרסה 3.0 של ספוק, אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים). האקשן, האפקטים והעיצוב הם בדיוק איך ש"סטאר טרק" היתה נראית אם היא היתה נראית טוב כמו שחשבתי שהיא נראתה מבעד לענני נוסטלגיה ורדרדים. ומעל לכל זה, היא עדיין מנסה לעסוק בכמה מהשאלות המוסריות ש"סטאר טרק" תמיד התעסקה איתן. נכון, היא עושה את זה בצורה מגושמת ופשטנית למדי, אבל זה לא ש"הדור הבא" ממש ידעה מה זה עידון.

והחלק הכי טוב, זה לא נעצר כאן: עם עוד משהו כמו 700 (לא ספרתי בדיוק, ט.ל.ח) סדרות של "סטאר טרק" מעבר לפינה, נראה ש-CBS נחושים להזניק את המותג הזה ולהפוך אותו לרלוונטי בכל מחיר בשנים הקרובות. מן הסתם לא הכל יצליח להם וחלק מהנסיונות יפלו על הפרצוף, אבל בשביל טרקי כמוני, שכבר שנים ייחל לאיזשהו איפוס מודרני של המותג, זה עושה חמים ונעים בלב.

נ.ב – אני מסקר את העונה החדשה על כל פרקיה בפייסבוק שלי. מוזמנים לעקוב.

 

 

נעמה רק: אני רואה המון טלוויזיה, מטראש מוחלט ועד הטופ האיכותי של הדקה. אני משתדלת לא לראות שום דבר שאני לא אוהבת, גם אם ההגדרה של "אהבה" משתנה כשמדברים על תוכן פופי וקליל לעומת תוכן ראוי וכבד. "בוג'ק הורסמן" נמצאת בדיוק באמצע.

היא מפוצצת בבדיחות קרש ובמשחקי מילים אבל יש בה גם רגעי שיא של קומדיה מחוכמת ומדויקת. התסריט שלה מבריק וחכם אבל העלילה כל כך מטורללת שלפעמים צוחקים כשמתארים אותה למישהו אחר. היא כיפית, מהירה ונעימה כמו סדרה מצוירת עם חיות, ותוך כדי היא אחת הסדרות הכי עצובות ושוברות לב שמשודרות היום. וזה עוד לפני שדיברנו על הדמויות, שכל אחת מהן היא עולם ומלואו תחת מעטפת צבעונית (ולפעמים אוזניים חייתיות). אם "בוג'ק הורסמן" לא הייתה נראית חמודה כל כך היא כבר הייתה מקבלת כל פרס טלוויזיה על הפלנטה – אבל אז היינו מפסידים חצי מהכיף.

 

 

אדם קלין אורון: יש הרבה סיבות פוטנציאליות לראות סדרת טלוויזיה: סיפור, משחק, בימוי, הפקה, רעיונות. ב"להרוג את איב" יש את כל אלה, בהחלט, אבל הקלף המנצח שלה הוא אחר: כימיה.

איב פולסטרי (סנדרה או) עובדת בסוכנות הביון הבריטית בתפקיד שמשעמם אותה. היא די אוהבת את בעלה, אבל גם הוא קצת משעמם אותה. החיים שלה, בכלל, משעממים אותה.
וילנל (ג'ודי קומר) עובדת כרוצחת להשכיר והיא מתה על זה. היא לא אוהבת אף אחד, אבל המפעיל שלה קונסטנטין (קים בודינה) די חמוד, מין דמות אב/מאהב בפוטנציה שכמעט ומבין אותה. ורוב הזמן הוא דואג שלא יהיה לה משעמם, כי כשלוילנל משעמם – אנשים מתים. בעצם, גם כשמעניין לה.

אחרי אחת מהפעולות של וילנל איב מתחילה לחשוד בקיומה, שעד אז היה נסתר. מכאן מתפתח מה שהיה ניתן לקרוא לו משחק של חתול ועכבר אלמלא היה מדובר בעכבר שהוא בעצם נחש ממבה קטלני.

כל העסק הזה, כולל דמויות המשנה המצוינות, הוא טייק מגניב על סדרות עולם הריגול שמבוים, משוחק, כתוב ובעיקר מלוהק למופת. כאן נכנסת הכימיה: עוד לפני שוילנל ואיב אפילו שומעות אחת על השניה, ברור שהן נוצרו השניה עבור האחת: כל אחת מהן היא בדיוק האתגר שהשניה הייתה צריכה, והמשיכה שלהן זו לזו – ברמה הרגשית, האינטלקטואלית וגם הגופנית – כל-כך מוחשית שאפשר ממש להריח אותה. כי שתיהן מקסימות ולא לגמרי נורמליות, וכל האנשים האחרים בחיים שלהן לא ממש מבינים אותן, ואלוהים אדירים, וילנל ואיב הן דמויות כל-כך נהדרות, וסנדרה או וג'ודי קומר כל-כך לועסות את התפקידים שלהן, שממש רציתי לשבת עם כל אחת מהן על כוס יין.

אם היה מדובר בכוס יין ששותים במיטה, ואם הייתי מוכן למות בשביל זה, כן? כי בחיים האמיתיים אני הייתי משעמם למוות את שתיהן – במקרה הזה, המוות שלי. אבל מדובר, לשמחתי, בפנטזיה שהיא אולי לא לגמרי מוסרית, אבל היא לגמרי מהנה – ולא נותר לנו אלא לסמוך על בואה הקרב של העונה השניה ועל עוד הרבה, הרבה, כימיה.

 

גבי קוגן: ניתוח הומור הוא דבר מסובך. רוב הזמן או שמשהו מצחיק אותך או שהוא לא. אבל היי, "עמק הסיליקון" היא סדרה כל כך טכנית, שיותר מן הראוי לנסות לתת לה ניתוח טכני למדי. אז הנה כמה הסברים למה ההומור של "עמק הסיליקון" מצליח להעלות אותה מעל המתחרות:
1. שילוב סגנונות – ההומור של "עמק הסיליקון" עושה משהו ייחודי בכך שהוא כולל המון הומור גס שמוגש בצורה קרה ועם פנים חתומות. כאילו תסריט של סת' רוגן היה מומחז על ידי חברי מונטי פייתון – לכאורה שני סגנונות שלא יכולים להיות יותר רחוקים אחד מהשני, אבל "עמק הסיליקון" מצליחה לשלב ביניהם בצורה שפשוט עובדת. תקצינו את הסדרה לאחד הכיוונים, וחלק גדול מהבדיחות אולי לא היה עובד. הסוד הוא באיזון.
2. ההומור משנה – אנחנו רגילים שבקומדיה יש שתי אסכולות להומור – כזה שנובע מהעלילה ("בית קרטמן") וכזה שבקושי קשור אליה ("בית גריפין"). ואז באה עמק הסיליקון עם אופציה שלישית, ואולי הטובה ביותר – עלילה שנובעת מההומור. קשה לי לחשוב על סדרות שבהן כמות גדולה כל כך של בדיחות לא רק נוצרו באופן טבעי מתוך העלילה, אלא אשכרה הניעו אותה. איפה עוד ראיתם סדרה שבה בדיחת זין שיוצאת מכלל שליטה מהווה את הסיפתח להתפתחות עלילתית סופר משמעותית?

3. יצירתיות – "עמק הסיליקון" מלאה ברעיונות, הן ברמת המאקרו והן ברמת המיקרו. זה הגיוני מאוד, בהתחשב בעובדה שמדובר בסדרה על אנשים שהמקצוע שלהם מחייב אותם לחשוב על רעיונות חדשים כל הזמן כדי לשרוד. כמעט בכל פרק הדמויות מציעות פרוייקט טכנולוגי הזוי (מישהו אמר "לא נקניקייה"?), שיטות חדשות לייעול עבודה (שלרוב נכשלות), וכמויות בלתי נגמרות של רעיונות וחידושים. ככה יוצא שבסדרה יש מעט מאוד רגעים משעממים, רפטטיביים או צפויים. וזה עוד לפני שמדברים על הבדיחות הקטנות שהיוצרים מחביאים, שהופכות את הבדיחות הטובות ביותר למצחיקות פי אלף אם עושים פאוז וקוראים את כל מה שברקע.

נקודות בונוס – יש בסדרה כמה מהדמויות הכי מצחיקות אי פעם: ג'ארד וג'ין יאנג המביאים לסף דמעות, היריבות בין גילפויל ודינש, והנבל הכי פתטי אך עדיין מאיים בתולדות הטלוויזיה – גאווין בלסון.

 

יהונתן צוריה: "המקום הטוב" היא סדרה סקרנית. היא שואלת ומתעמקת בהרבה שאלות, אבל השתיים החשובות ביותר שהסדרה מעלה, אלה שמעלות אותה מעל כל השאר, הן אלה: מה אם בני אדם, בניגוד למה שרוב הקומדיות-לכאורה אומרות, הם בעצם אנשים טובים? ומה אם סיקטום היה מתנהל בקצב עלילתי שלא היה מבייש את "אבודים"?

אלה לא שתי הנחות חדשניות במיוחד ואני בטוח שיש עוד כמה סיטקומים שעושים את מה ש"המקום הטוב" עושה. אבל לנוכח הנוף המדכדך-משהו של קומדיות, ולאור העובדה שכמעט כל הקטע של סיטקומים וקומדיות זה שהעלילה בהן כמעט לא זזה, קשה שלא להתרשם מהעבודה ש"המקום הטוב" עושה בשני התחומים הללו. זה לא רק שהיחסים בין הדמויות משתנים בצורה תדירה בעוד שכולם נשארים באותה הסביבה. הסטטוס קוו של "המקום הטוב" הוא שאין כזה – הדמויות עוברות ממקום למקום, חושפות סודות ומגיעות להארות על עולמן. כל עונה של "המקום הטוב" שונה לחלוטין מקודמתה, והסדרה גורמת לכל זה להראות מובן מאליו.

אבל היופי האמיתי של הסדרה הוא שהיא מנצלת את כל האלמנטים שלה – ההומור, הדמויות, העלילה והעולם – למטרה אחת: דיון מרתק בפילוסופיה ובטיב האדם. זה אומנם לא תחליף לשיעור פילוסופיה טוב, אבל הסדרה מצליחה להפוך את הסאבטקסט שלה לטקסט בצורה נפלאה ומצליחה לשלב בין הרעיונות הפילסופיים לעלילה בצורה חלקה ומעוררת מחשבה.

וזה מצחיק. הזכרתי שזה מצחיק?הצורך שלה בהתקדמות עלילתית ושאלות פילוסופיות אמנם מונע ממנה להיות התפרעות קומית מוחלטת, אבל הסדרה בהחלט אחראית לכמה מהרגעים המצחיקים ביותר שניתן למצוא כיום בטלוויזיה בכל פרק נתון.

וזה לפני שאני משתפך על השחקנים המוצלחים של הסדרה, על הבדיחות הקטנות שמתחבאות בכל פריים, על בניית העולם המבריקה ובקיצור – אם אתם מתלבטים, "המקום הטוב" היא המקום הטוב להיות בו כשאתם צופים בטלוויזיה.

 

 

מתן בכר: באחת הסצינות של "אטלנטה", דריוס (לאקית' סטנפילד) מגיע להתאמן במטווח בחנות נשק. הוא מסיר את הנייר עם איור המטרה בדמות של בן-אדם ותולה במקומו מטרה עם איור של כלב. אחד מהאנשים במטווח ניגש אליו מזועזע ואומר ש"הילד שלי היה יכול לראות את זה". האנשים במטווח מבקשים שהוא יחליף את המטרה למטרת אדם ודריוס המבולבל לא מבין – "למה שאני אירה במטרת בן-אדם? זה מוזר".

לכל אורכה, "אטלנטה" מהלכת במופתיות על הקו הזה שבין ריאליזם וסוריאליזם. לפעמים היא תציג מצבים אבסורדיים ואז תזכיר לכם תוך רגע שהיא מתרחשת בעולם האמיתי ולפעמים אחרי כמה סצינות של רצינות תגיע פתאום הפוגה קומית ביזארית כלשהי. בדומה לקליפ "This is America" שיצרו, דונלד גלובר (הכוכב הראשי ויוצר הסדרה) והירו מוראי (הבמאי הראשי של הסדרה) רוצים לבדר אתכם אך בו-זמנית להציג בעיות אמיתיות בעולם.

חלק מהגאונות של הסדרה נובעת מכך שהיא לא בדיוק נצמדת לפורמט הזה של "עלילה" והיא כל הזמן משחקת עם הקונספט של נרטיב ופורמטים בצורה שבקושי רואים בטלוויזיה. יש פרק שלם שמתרחש בתכנית טוק-שואו בדיונית, כולל פרסומות מזויפות. פרק אחר מציג את ג'סטין ביבר, רק שבעולם הזה מדובר לא בנער קנדי לבנבן, אלא בבחור שחור. ואל תגרמו לי להתחיל לדבר על "טדי פרקינס", כי אני יכול לכתוב פה פסקאות שלמות על הפרק.

לא סתם אומרים שאנחנו בעידן הזהב של הטלוויזיה. יש הרבה יותר מדי תוכן ושום סיכוי לצפות בכולו גם אם תשבו מול המסך 24/7. במפה הטלוויזיונית העצומה הזאת, איפשהו בין סדרות אפיות עם קרבות עצומים וסדרות על בעלי חיים מדברים, נמצאת "אטלנטה". היא שוברת קונבנציות, משלבת ז'אנרים ופשוט אחד הדברים הטובים ביותר שעיטרו את המסך הקטן בשנים האחרונות. אם יוצא לכם, מומלץ לקפוץ לבקר. רק היזהרו מהתנינים.