תמונה קבוצתית: זה רק ספורט

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונה קבוצתית".

כאן לרוב אני אומר על דברים שאתם יכולים לעשות בתגובות אבל אני מרגיש שאנחנו בשלב במערכת היחסים הזאת שאנחנו יכולים פשוט לדבר באופן פתוח. אז תגידו, איך אתם? 

ספורט ספורט ספורט. ספורט ספורט. ספורט. ספורט? ספורט ספורט. ספורט ספורט ספורט. אז, אממ, "מהו סרט הספורט האהוב עליך?"

נעמה רק: לבחור את "אני, טוניה" כסרט ספורט מרגיש כמו רמאות. כן, הוא עוסק בספורטאית, אבל הספורט הוא לא בדיוק מרכז הסיפור. אולי בגלל זה אני בעניין שלו, בעצם – הפעם האחרונה שממש התעניינתי בסיפור ספורט "קלאסי" שבאמת עוסק בפוליטיקות הפנימיות והטורנירים וכל זה היתה כשראיתי את האנימה "היקארו נו גו" בתיכון, וזאת בכלל סדרה על משחק אסטרטגיה סיני. אז יאללה, בואו נדבר על הסרט המאוד כיפי הזה, שכל הקישוטים החמודים שבו מסתירים את העובדה שבעצם זה סיפור די עצוב.

טוניה הארדינג הייתה דמות יוצאת דופן בתחום ההחלקה על הקרח. מוכשרת בטירוף, אבל בלי קלאסה. דמות ווייט טראש עם נגיעה של קאמפ, כשמולה דמויות אלגנטיות יותר של מעין בלרינות על הקרח, בובות ברבי מדויקות עם פוקר פייס, בגדים יפים וטכניקה מושלמת. "אני, טוניה" מגולל את קריירת ההחלקה של הארדינג מילדותה דרך הפריצה הגדולה נגד כל הסיכויים ועד לאירוע שהכניס אותה להיסטוריה של הספורט מכל הסיבות הלא נכונות תקיפתה של המתחרה שלה, ננסי קריגן, על ידי בריונים שהזמין בעלה לשעבר. 

הסרט לוקח בבירור את הצד של הגיבורה שלו ומציג את כל הטיפוסים שדפקו לה את החיים והקריירה, ועל הדרך מציב אותה ואת קריגן כדמויות מנוגדות. הרעיון הכללי הוא שלהארדינג פשוט לא היה סיכוי: היא לא מגיעה מהרקע הנכון או עשויה מהחומרים שיוצרים אלופות החלקה, אפילו אם יש לה את היכולות הדרושות. זה לא שהארדינג היא ילדה תמימה וטובה שהכל קורה סביבה, אבל הסרט חוגג את הכאוטיות שהיא, כאישה ענייה מרקע לא טוב וממשפחה מחורבנת, הכניסה לעולם הנקי וסטרילי של ההחלקה האמנותית. אולי הסרט לא ישכנע אתכם שהיא חפה מפשע, אבל הוא אחושילינג יגרום לכם להיות בעדה.

כיאה לדמות הטרגית שמככבת בו, גם הסרט קופח קשות ולא זכה למועמדות סופר ראויה לאוסקר של אותה השנה. מבאס, אבל לא מבאס כמו זה שבסרט הבא שלו הבמאי ינסה לתת נראטיב דומה לקרואלה דה ויל כי ככה דיסני רצו.

גבי קוגן: בלי לעשות הכללות, אני מניח שרוב כותבי האתר הם לא חובבי ספורט ברמה של לאהוד קבוצה ספציפית. ובכן, אם אתם צריכים איזשהו ניתוח אנתרופולוגי של התופעה, מה שאני הולך לעשות עכשיו יכול להתאים לכם בדיוק: אני בוחר ב"קדחת המגרש" נטו כי זה למיטב ידיעתי הסרט (העלילתי) היחיד שנוצר על הקבוצה שאני אוהד – ארסנל. ותכל'ס זה כל מה שצריך.

האם זה סרט טוב? כאילו, בתור קומדיה רומנטית בריטית בלתי מזיקה משנות ה-90 עם קולין פירת', אני מניח שהוא בדיוק זה: בלתי מזיק. לא משהו שייזכר לעולמי עד אפילו בז'אנר שלו, אבל נסבל וחמוד כזה, אני מניח. הוא גם די רע בתור מה שאמור להיות עיבוד לספר המצוין באותו השם של ניק הורנבי, שהוא למעשה ספר אוטוביוגרפי ששוזר בצורה נפלאה וחכמה את מהלך חייו של הסופר עם אבני דרך שונות בתולדותיה של ארסנל, הקבוצה שהורנבי הוא אוהד שרוף שלה מילדות. אלא שהסרט הוא עיבוד רק בשמו: קולין פירת' הוא אפילו לא בן דמותו של הורנבי, וכל העלילה היא פשוט על איך הוא מצליח לשלב את חייו בתור אוהד ארסנל פנאט עם חיי אהבה וזוגיות נורמליים. שוב, זה בסדר, אבל לא משהו מדהים.

אבל כאמור – וכמו שנאמר בספר ובסרט לא מעט פעמים – באהדה לקבוצת ספורט אין הרבה היגיון, וכך גם בבחירה הזאת. זה הסרט היחיד על ארסנל, אני אוהד ארסנל, אז בזה אני בוחר. זה מטומטם, אבל זה מה שזה. יש משהו מטומטם בכלל בכל הרעיון של להיות אוהד של קבוצה כלשהי, אבל כאמור, זה חלק מהקטע. בגלל זה באמת הייתי שמח לסרט שבדיוק כמו הספר, מנסה לבחון את התופעה האנושית הדי נפוצה הזאת באופן טיפה יותר מעמיק ופסיכולוגי. ועדיין, סרט על ארסנל זה סרט על ארסנל, ואלוהים (כלומר, דניס ברגקאמפ) יודע שאין לנו יותר מדי דברים להיאחז בהם ב-17 השנים האחרונות.

מה שכן, הסיום של הסרט בהחלט תופס בצורה מאוד נהדרת את החוויה של ניצחון כנגד כל הסיכויים אחרי שנים שבהם הקבוצה שלך לא זכתה בכלום (ואני מוכן להילחם בכל האידיוטים שטוענים שהזכייה הדרמטית באליפות של סיטי ב-2012 יותר מדהימה מזאת של ארסנל ב-1989). כלומר, ככה לפחות אני חושב שזה אמור להיות. אולי באיזה 2055 אני אדע באמת איך זה מרגיש. Kroenke Out.

תום שפירא: אתם מנסים לעבוד על מישהו? אתם רוצים להגיד לי שלא יצאתם אף פעם לרוץ, או להתגלגל, וכשכבר אזלו לכם הכוחות, כשכבר נראה שאין שום סיכוי שתמשיכו, כאשר הזיעה איימה להטביע אתכם וכל שריר בגופכם זעק "הצילו" התחילה פתאום המנגינה הזו באופן רנדומלי על הנגן שלכם. אתם מכירים אותה, בטח שאתם מכירים אותה, משהו בין ההשראה הקלאסית של ג'ון ויליאמס לצלילי ה-Fאנק שמילאו מועדונים בשנות השבעים. ופתאום הכול, הכאבים והעייפות והזיעה והחלקים בגוף שצועקים לעצור, כבר לא באמת משנה. בוודאי שתמשיכו – אתם הולכים לעוף עכשיו.

כזהו "רוקי", אגדה מודרנית על אפס (מה זה אפס) שמקבל הזדמנות של פעם בחיים. לא ההזדמנות להיות אלוף – אלא ההזדמנות להראות מה הוא שווה. לאחרים, אבל קודם כל לעצמו. זה ה-סיפור של כל דרמות הספורט (ודי האפיל על כל מה שבא לפניו), מסע הגיבור שמתחיל מלמטה ומטפס לפסגה גם כשכולם אומרים לו שאין לו מה לחפש בה. זה סיפור כל כך בראשיתי ומוצלח ששנים אחר כך אותו במאי (ג'ון אבילדסן) ימחזר אותו בהצלחה רבה עם "קראטה קיד". וזה סילבסטר סטאלון, כנראה כוכב הקולנוע הכי לא סביר בהיסטוריה (כולל דני דה ויטו) – איש עם פנים שנראו כאילו עבדו במשרה חלקית כשק חבטות, יכולות דיבור מוגבלת וכישרון משחק מפוקפק משהו. איכשהו כל אלו לא משנים לסרט, ויותר מזה – נראה שהם עובדים לטובתו. בסרט הזה (לפני כל ההמשכים) הוא פשוט מקרין כנות, כאילו זה הסיפור שלו (תרתי משמע – הוא כתב אותו).  

והוא כותב אותו במומחיות. סטאלון מבין את הצורך לקרקע קצת את האגדה, לבנות את העולם הקטן והאינטימי של רוקי ממנו הוא יכול לנסות לפרוץ – חיות המחמד, הניסיונות המגמגמים לפתח רומנטיקה עם אדריאן (טליה שיר), הצורך להרוויח בעבודה אצל המאפיונר השכונתי… כולם מרגישים כאילו הגיעו מסרט הרבה יותר ריאליסטי וקודר ממה שהיינו מצפים. והסוף, כנראה הסוף הכי מושלם ומספק שיכול להיות לסיפור ספורט. חגיגה לא של הניצחון אלא של הספורטאי – שמנסה גם כשהסיכויים בלתי אפשריים.

שני אוירבך: עידוד זה סוג של ספורט, נכון? כי מה לעשות, אני בת, אני לא מסוגלת אינטלקטואלית להבין קונספטים מורכבים כמו נבדל ומעדיפה לצפות בילדות קופצות עם פונפונים. וחוץ מזה, "מעודדות צמודות" הוא פשוט סרט יותר טוב מכל אלו שעוסקים בגברים מזיעים חוטפים זעזוע מוח. אמירה נועזת, אני יודעת.

"מעודדות צמודות" הוא פשוט סרט תיכון טוב – עם סיפור מרכזי על חברות, קצת אינטריגות כיפיות, מושא אהבה מהחמודים ביותר שראיתי ומיליון שורות דיאלוג שכל כך כיף לצטט עד שסרט נוסף בז'אנר הקדיש לזה סצנה שלמה. ומעבר לזה שהוא סרט נוער מעולה, זה גם סרט ספורט די חכם. בניגוד להרבה סרטי ספורט, הוא לא עוסק באנדרדוגים אלא באלופים המכהנים, והנבלים פה הם לא הקבוצה היריבה אלא חברי הקבוצה של הגיבורה בעבר ובהווה.

כל זה הוא חלק מהעיסוק המאוד לא מובן מאליו של הסרט בניכוס תרבותי. כשטורנס (קירסטן דאנסט המדהימה) הופכת לקפטנית של נבחרת הטורוס היא מגלה שהקפטנית הקודמת גנבה את כל התרגילים שלה מהקלוברס, קבוצה משכונת מצוקה שמורכבת מתלמידים שחורים, ושהיא צריכה לנקות את הקבוצה שלה מהחטאים ההיסטוריים האלו. הקלוברס, בהנהגת אייסיס (גבריאל יוניון האגדית שגם תיקנה בעצמה הרבה מהייצוג התרבותי בסרט), מוצגות כקבוצה ראויה שהייתה קורבן לגזענות, ומקבלות הרבה רגעים מעצימים – גם הניצחון שלהן, כן, אבל גם ההופעה במשחק של הטורוס כדי לעמת אותן עם המעשים שלהן וגם הסירוב לקבל צדקה מטורנס. הסרט מעודד אותנו לאהוד את הקלוברס לא פחות מאשר את הטורוס, אבל בכך שהוא שם דווקא את הטורוס במרכז הוא נמנע מלהיות סיפור סינדרלה נדוש, ומזכיר לנו שיש שני צדדים לאי השוויון ושאלה שנהנים מהאפליה הם חלק מהסיפור שלה לא פחות מאלה שסובלים ממנה.

למרות שבנקודה הזו "מעודדות צמודות" הקדים את זמנו בהרבה, יש בו גם כמה דברים שהתיישנו לא טוב: סטריאוטיפים עקומים, ביטויים הומופוביים, ביוש גוף, ויחס בעייתי למיניות. יש אפילו סיקוונס שלם באמצע הסרט שאני כמעט תמיד מדלגת עליו כי לראות מבוגר מתעמר בילדים מוציא אותי מהאווירה המהנה של הסרט. ועדיין, מדובר לא רק באחד מסרטי התיכון האהובים עליי אלא בסרט ספורט שלא מפחד מכיף, מציג אתלטיקה מרשימה ביותר ונוגע בנושאים חשובים שלמרבה הצער ממשיכים להיות רלוונטיים כתמיד.

מתן בכר: באחד הקטעים של הסדרה "The IT Crowd" שני הגיבורים יושבים במשחק כדורגל ואחד מהם מתאר את מה שקורה על המגרש בצורה מאוד יבשושית: "הוא בעט בכדור. עכשיו הכדור שם. עכשיו הכדור אצל האיש הזה, אולי הוא יבעט בכדור". גם אני מעולם לא הבנתי את הקסם של כדורגל, ואני יכול לחשוב על לא מעט דברים טובים יותר להעביר מולם (לפחות) תשעים דקות. אבל אם כבר צריך לצפות בכדורגל, אז שיהיה "כדורגל שאולין".

סרטו של הבמאי הסיני סטיבין צ'או עוקב אחרי נוסחה שאפשר לדקלם מתוך שינה: יש בחור, הוא רוצה להקים קבצת כדורגל של כמה אנדר-דוגים, בהתחלה הם גרועים, לאט-לאט הם משתפרים, יש איזו תפנית דרמטית לקראת הסוף אבל הם מצליחים להביס את היריבים. אה, ובין לבין יש גם מושא אהבה. מבחינת עלילה נטו, זה סרט מוכר ויבשושי כמו התיאור הנ"ל של המשחק, ושום דבר בו לא יפתיע אתכם אם ראיתם סרט ספורט מימיכם.

למרבה המזל, "כדורגל שאולין" מודע לכך, ועושה כל דבר שהוא יכול כדי להפוך את העלילה המוכרת הזאת לכמה שיותר מבדרת. איך, אתם שואלים? ובכן, במערכה הראשונה יש נאמבר מוזיקלי שנגמר באותה האקראיות שבה הוא מתחיל. מתישהו הגיבורים משחקים מול קבוצה של נשים שלכולן יש שיער פנים מוגזם. באמצע משחק, אחד השחקנים מרים קסדה ורובה וזוחל על המגרש כאילו הוא ב"להציל את טוראי רייאן". למה? כי צ'או חושב שזה מבדר, ורוב הזמן הוא צודק.

יש לסרט אנרגיה יצירתית שמתפרצת כבר מההתחלה ונמשכת עד כתוביות הסיום. אולי אין אף אחד מהלוני טונס בסרט, אבל חוקי הפיזיקה שלו בהחלט שואבים השראה משם. הוא מצליח להיות סרט מאוד נוסחתי, אבל כזה שאי אפשר לדעת איזה טריק הוא ישלוף בסצינה הבאה. אולי הוא קצת ארוך יותר מ-90 דקות, אבל לא תרגישו בכלל שהזמן עובר עד לשריקת הסיום.

רם קיץ:  כשזה מגיע ליצירות על ספורט אין טובים מהיפנים. החבר'ה מארץ השמש העולה לקחו את ז'אנר הספורט והפכו אותו למלאכת אמנות, עם כמה מהסיפורים הנהדרים ביותר שניתן להעלות על הדעת. לכן ידעתי שהתשובה שלי תגיע איפשהו מתוך הנישה הזו. הבעיה היא שעסקינן בקולנוע, ופה יש לי בעיה – מבחר גדול במיוחד של סרטי ספורט יפנים אין לי. "רדליין" תהיה תשובה מתבקשת, אבל אני רואה בסרט הזה מד"ב-אקשן הרבה לפני כל דבר אחר. לכן הלכתי על האלמנט הקרוב ביותר למרוץ מכוניות חללי וברוטאלי: שחמט יפני. הכירו את "מרץ מגיע כאריה".

ריי הוא ילד שקט ומופנם שנחשב לעילוי בשוגי, שהיא מעין גרסה יפנית של משחק המלכים. ריי איבד את משפחתו בתאונת דרכים ואוּמץ אל חיקה של משפחה אחרת שדי שונאת אותו, ובעיקר רוצה שישחק בשוגי הזה. אחרי שנים תחת שִגרה נוראית, ריי עוזב את בית המשפחה על מנת לגור לבד – אבל שוגי זה כל מה שיש לו להציע, והוא אמנם שונא את המשחק אבל אין לו ברירה אלא לשחק ולשחק ולשחק, כי החשבונות לא ישלמו את עצמם.

לפני שאתם מנפנפים את הסרט הזה בגלל עודף דיכי, דעו כי עיקר העלילה נסובה סביב מערכת היחסים של ריי עם שלוש אחיות יתומות שגרות בבית שהוא קטן וצפוף, אך הוא הבית החם, השמח והמזמין ביותר שריי אי פעם התארח בו. בזכות האחיות מגלה ריי חדווה, והוא בתורו עוזר לאחיות בכל מה שהן צריכות. הסימביוזה בין ריי למשפחה החדשה שהכיר עומדת בבסיס העלילה, אולם החיים הטעונים מהם ריי ברח מאיימים על האידיליה החדשה שיצר. אה, ובין היתר זה גם סיפור על שוגי.

"מרץ מגיע כאריה" (באנגלית "March Comes in like a Lion") היא במקור סדרת מנגה שכותבת צ'יאה אומיקו (Honey and Clover). המנגה זכתה בכמה מהפרסים הנחשקים ביותר בתעשייה, ועל כן לא תופתעו לשמוע כי יש לה גם סדרת אנימה (שאפשר למצוא בנטפליקס ישראל). אבל מה שכן מפתיע הוא שבנוסף לכך הופקו שני סרטי לייב אקשן ושמעו, צמד הסרטים הם די פאקינג טובים. 

כל מי שחושבים שכל סרטי הלייב אקשן היפנים גרועים, קודם כל, לא קראו את הביקורת שלי על "רורוני קנשין", ושנית – די טועים. בעשור האחרון חלה מגמת שיפור אדירה, ו"מרץ מגיע כאריה" היא פסגה שעיבודים אחרים צריכים לשאוף אליה: נאמנה למקור, עשויה היטב ומעניקה ערך מוסף. אלה סרטי ספורט שנותנים קודם כל דגש על דמויות, על דרמה ועל מערכות היחסים – ורק אז, כשאנחנו ממש מעורבים ושקועים בחיי ריי וכל השאר – מעז אלמנט הספורט לחטוף את הבמה. כאשר אכפת לנו עד כדי כך מהדמויות, התחרויות הרבה יותר טובות. 

עד היום אין לי מושג איך לשחק שוגי, אבל בימוי אינטנסיבי ועריכה מוצלחת גרמו לכך שמשחק שמבוסס על שקט וסבלנות הוא אחד המסעירים שראיתי. אם יש לכם הזדמנות ואתם רוצים לבכות, לצחוק ולכסוס ציפורניים – לכו על "מרץ מגיע כאריה".

יהונתן צוריה: הידעתם? כל סרט הוא סרט ספורט. הרי מהו ספורט? מאמץ גופני כלשהו? כלומר, אלא אם הוא שח או גו או משהו. אז כל מאמץ… כלשהו? מפה לשם, גם ";"להרוג את ביל" הוא סרט ספורט אם מכווצים את העיניים מספיק חזק. זאת לא הבחירה שלי, אבל אני רק טוען שניסיון כלשהו לציין את כל סרטי הספורט הראויים לתואר הוא התאבדותי כי פשוט באמת שיש כל כך הרבה, משלל סוגים.

למזלי, רובם יחסית מוכרים ואהובים (כסרטי ספורט או לא), ואתמקד בסרט אחד שכבר היללתי כמה פעמים באתר, אבל מגיע לו יותר מזה, אז אהלל אותו עוד קצת: "קרב היאבקות". 

בגדול, מאז שארצות הברית אימצה את הציניות והסרקזם עמוק לליבה, קשה לה להגיע לאותם שיאים של סרטי ספורט שהיו לה בעבר. בעידן שבו הכל הפוך על הפוך או מתחכם, אין כל כך מה "לעשות" עם סרטי הספורט באופן נרחב. מה לעשות, הנוסחה נשארת אותה נוסחה: יש גיבור, יש לו מסע, אנחנו בעדו, הוא מצליח בו. כמה שזה לא מתוחכם, זה עובד מעל ומעבר כשמצליחים לעשות את זה כמו שצריך. אפילו סרט ישן כמו "גאוות הינקים" שלא בוחל בכל קלישאה כולל "הילד שמבקש מגיבור הספורט שיבקיע עבורו גול" עובד כי לעזאזל, קשה שלא להתרגש מכל השטויות האלה.

מדובר בסרט על מתאבק (אמיר חאן) שהיה מרחק פסיעה מלזכות באיזו מדליה ועל כן הוא עושה את הדבר ההגיוני הבא: ילדים שהוא יוכל לגדל על מנת שהם יהיו מרחק פסיעה מלזכות באיזו מדליה. אבל רצה הגורל ונולדו לו רק בנות, אז הוא… זורק אותן לזירה גם כן, למה מה, רק בגלל שהן בנות הן לא יכולות לפרק אנשים במכות? תתקדמו.

בכל מקרה, "קרב האבקות" הוא שעתיים וארבעים של תחרויות, היאבקויות, דינמיקה של אחיות, יחסי אב-בת, ועוד מלא דברים מופלאים שהם אמנם לא מתוחכמים – אפשר לנחש את רוב ההתרחשויות מתיאור העלילה בערך – אבל הם בהחלט מגניבים, מרגשים, עשויים לעילא, מלהיבים, אדירים ומזכירים לאיזה עילוי נפשי סרטי ספורט יכולים להביא אותך. וזה בנטפליקס. הזכרתי שזה בנטפליקס? בחייאת, פשוט לכו לראות את זה כבר.