היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
אתם מוזמנים להציע רעיונות, לענות על התשובה בעצמכם או לנסות לשחק איקס עיגול אחד עם השני בתגובות.
דיברנו פה בפינה על סרטים, דיברנו גם על במאים, דיברנו על ז'אנרים ועל קלישאות, אבל יש מרכיב קולנועי אחד שטרם התייחסנו אליו, והגיע הזמן. אז תגידו, "מהו הפסקול המקורי האהוב עליך?"
יהונתן צוריה: הבחירה שלי לא עומדת להיות הכי נחמדה עבור עשרות מלחינים מוכשרים שעבדו על עשרות סרטים נהדרים; אבל אני אדם פשוט, עם רצונות פשוטים, ובגלל שהחלטנו להוציא מהשאלה פסקולי טלוויזיה (אחרת התשובה היא "הפסקול של "קאובוי ביבופ", חד וחלק, על פני כל פסקול קיים של מדיום כלשהו ביקום כולו"), בסופו של יום הפסקול הקולנועי האהוב עליי הוא זה שירדים את הילדות שלי בצורה הטובה ביותר.
זה אולי נשמע כמו זלזול, אבל זה לא: ליצור מוזיקת הרדמה זאת אומנות ייחודית ומורכבת, והתוצאה הסופית היא התעלות רוחנית גדולה יותר מכל רגע משנה חיים שיכול להיות לכם: תינוק שנרדם. אני רואה אנשים מתפייטים על גרסת ה-10 שעות של "שיר על החוף" מ"היא" ואיך הוא שינה להם את החיים, ואני רוצה להגיד להם "שינה לכם את החיים? זה כלום! הוא הרדים אותה לפני שמונה!".
האמת היא שאני פשוט לא בחור שמאזין לפסקולים כל כך (לפחות של סרטים – משחקי מחשב זה נושא אחר, ולא פעם כשרציתי יום כיף פתחתי את הפסקול של "טרופיקו" או "ריימן" והתענגתי על הצלילים). הפעם היחידה בה האזנתי מיוזמתי לפסקול של סרט היתה בעת ששמתי דיסק של "פסקולי מערבונים" בעודי נותן נאום חוצב להבות. כן, אני מזמזם נעימות פה ושם (למשל, "הפנתר הוורוד". בייחוד בגרסה הנ"ל), אבל פסקולים? עם כל הקטעים המתים וכל זה? לא, תודה.
אבל כשמגיעה השעה להרדים את הילדות מסתבר שכוחם של הפסקולים עולה על השירים (למרות שפרנק סינטרה וקייק עשו כמיטב יכולתם): אלה גרסאות הפסנתר הרכות לשירי דיסני, או למנגינות ג'יבלי, או גרסאות השעה של שירים מ"נשמה", או המרדים הגדול מכולם, סופיאן סטיבנס, שאם אי פעם יחליט שעסקי המוזיקה קשוחים מדי עבורו יכול לחלטר כמרדים תינוקות מקצועי; כל אחד מהם (ועוד רבים וטובים אחרים), פשוט מוצלחים בעבודה שלהם ליצור אווירה מרגיעה וחלומית שתוצאותיה: תינוק ישן. אז תודה לכם. בלעדיכם, לילותיי לא היו לילות, וימיי לא היו ימים.
עידן זיירמן: הפסקול האהוב ביותר? אה, מעולה. עוד שאלה שהתשובה עליה קלילה ופשוטה ולגמרי לא משהו שישתנה אם תשאלו אותי שוב בשבוע הבא. אבל לפחות נכון לעכשיו, אני צריך להגיד שמדובר בפסקול של "הדרקון הראשון שלי". זה לא שאין פסקולים אחרים שאני אוהב מאוד. אבל אפילו במוצלחים שבהם, בדרך כלל יש איזו רצועה אחת או שתיים (או חמש) שאני מדלג עליהן באופן קבוע. ב"הדרקון הראשון שלי" אין אף אחת כזו.
ומה שמדהים בו, מעבר לזה שאין בו אף רצועה מיותרת, זה עד כמה הפסקול מספר בצורה נהדרת את הסיפור של הסרט רק באמצעות המוזיקה. גם פסקולים מוצלחים נכשלים בזה לפעמים. אבל "הדרקון הראשון שלי" דואג לזרוק עליכם כבר בדקות הראשונות את כל האלמנטים המרכזיים שלו, ואז עושה בהם שימוש חוזר חכם ומוצלח. מספיק לשמוע את רצועת הפתיחה שלו ואתם מכירים את המוזיקה של היקאפ, אסטריד, ויודעים איך קרב של ויקינגים נגד דרקונים אמור להישמע. מכאן, אתם יכולים לזהות מתי הם חוזרים לביקור נוסף או משתלבים עם אלמנט חדש בצורה נהדרת. השיא הוא בשתי רצועות: Test Flight, סצנה נפלאה שמאחדת את התמה של היקאפ ושל טות'לס בצורה מושלמת, ו- Forbidden Friendship, שמראה שאפשר לעשות את אותו דבר בצורה שונה לגמרי. לא סתם הסצינות של הקטעים האלה בסרט מכילות מעט מאוד דיאלוג (או, במקרה של Forbidden Friendship, לא מכילות דיאלוג בכלל). המוזיקה משתלטת ועושה את כל העבודה בסצינות האלה, וזה עובד, כי אנחנו כבר מכירים את החלקים שמהם היא מורכבת ויכולים לתת להם לספר את הסיפור.
אה, וגם העובדה שזו "סתם" מוזיקה מצוינת וקליטה בטירוף עוזרת קצת.
רם קיץ: ;את כל ארבע שנות חוג הפסנתר שהכריחו אותי ללכת אליו ביסודי ניתן לסכם היום ביונתן הקטן (רואה אימא? אמרתי לך שלא יגיע יום אחד שבו אודה לך על זה). זו הדרך שלי לומר שאוזן מוזיקלית במיוחד אין לי, וקצת הסתבכתי כשחשבתי מה הסרט שאני הכי אוהב להאזין לו; כי טובים ומוכשרים ככל שיהיו ג'ון וויליאמס, ג'ו היסאישי ואחרים – בעוד שאני אוהב את נעימות הנושא האיקוניות שיצרו, אני לא מסוגל לחשוב על סרט אחד ויחיד שאני מסוגל להאזין לכל הפסקול שלו מההתחלה ועד הסוף.
כלומר, זה היה המצב עד שהגיע "ספיידרמן: ממד העכביש".
זאת אולי קצת רמאות כי טכנית זה לא פסקול אלא אלבום, אבל היי, הסרט מורכב משירים מקוריים שנכתבו עבורו (או בהשראתו) ומושמעים בו לכל אורכו. מבחינתי זה נחשב, בעיקר כשהשירים האלה כל-כך נהדרים, והמדהים הוא שחלקם הושמעו בסרט עצמו לשניות בודדות (כמו Familia שזקוק ליותר אהבה). "ממד העכביש" מתחיל עם השירים הטובים ביותר עליהם ניתן לחשוב ומשם הוא רק משתפר. בזכותו, הליכות לסופר פארם השכונתי נהיו פחות משעממות כשהן על רקע What's Up Danger, ואין דרך טובה יותר לפתוח את הבוקר מאשר עם Sunflower. כל שיר של "ממד הכביש" שונה, כל שיר מיוחד, אך כולם מבטאים בדרך זו או אחרת את מצבו המנטלי המשתנה של מיילס – בין אם זו מאניה, דפרסיה או קשת הרגשות שבאמצע.
למעשה, אני מתרגש לקראת הסרט הבא פחות בגלל הסרט עצמו ויותר בגלל השירים החדשים שיצטרפו לפלייליסט של מיילס בספוטיפיי; כי מיילס מוראלס הוא כנראה דמות הקומיקס עבורה נכתב מקבץ השירים הטוב והמגוון ביותר אי פעם (גם השיר I'm Ready של ג'יידן סמית' ממשחק הוידאו האחרון נשמע כאילו יצא היישר מהאלבום של "ממד העכביש").
וכמה גיבורי על אתם מכירים שמשתתפים באלבום חג מולד? אין, הסרט הזה פשוט ממשיך לתת ולתת.
זוהר אורבך: יהיה קלישאתי להגיד שהפסקול של "הטוב, הרע והמכוער" הוא הטוב בתולדות הקולנוע. זה גם יהיה נכון.
אבל למרות שהבחירה בו היא קלישאה, הפסקול הוא הכל חוץ מזה: ה"אההההה ווא ווא ווא" שנכתב כנעימת הנושא של הסרט הזה לפני קרוב ל-60 שנה הפך לשם נרדף לז'אנר המערבון, אבל זה לא היה המצב פעם. מערבונים היו ז'אנר פטריוטי; הקאובוי אמור, עקרונית, להיות גבר נערץ וערכי, החצוצרה שמלווה את צעדיו מאדירה אותו ואת צעדיו. כשמוריקונה, גדול מלחיני הקולנוע, הלחין את "הטוב, הרע והמכוער" הוא עשה כמעט את ההפך: הוא יצר נעימת נושא חורקת, צורמת ובלתי נשכחת שמביאה את המכוער לעולם קולנועי שתמיד ניסה להגדיר בפשטות מה זה טוב ורע.
יש המון אירוניה בפסקול המחוספס של "הטוב, הרע והמכוער", אבל יש גם גאולה. הפסקול הזה מלווה סרט שהוא כולו בגידות ואינטרסים; בלונדי הטוב, עיני מלאך הרע וטוקו המכוער אינם מונעים מאידיאלים אלא מהבהלה לזהב, ומתוך כל הטינופת בה הם מתפלשים קרוב לשלוש שעות, מוריקונה מוצא רגעים של אלוהות שהופכים את הקונפליקט הכלכלי שביניהם למשהו נשגב באמת. אנשים זוכרים את נעימת הנושא של הסרט, אבל דווקא רצועת "הבהלה לזהב" היא הרגע בו הפסקול נחשף במלוא כוחו – רגע בו החיפוש האובססיבי של טוקו אחר האוצר חוצה את גבול הטירוף ונהיה סוג של עלייה לרגל שהתמזל מזלנו לחזות בה. זו נעימה כל כך איקונית שעד היום להקות מטאל מבצעות לה קאברים, והיא אחת המנגינות האהובות עליי אי פעם.
כשמוריקונה נפטר בשנה שעברה, הבמאי אדגר רייט כתב עליו שפסי הקול שלו הצליחו להפוך סרטים סבירים לסרטי חובה, הפכו סרטים טובים ליצירת אמנות ושאת הסרטים הגדולים שהלחין הצליח להפוך לאגדות. ל"טוב, הרע והמכוער" היה את הבימוי הווירטואוזי של ליאונה, הנוכחות החד-פעמית של איליי וולך ותסריט מבריק אחד; אבל הפסקול של מוריקונה הוא מה שהפך את הסרט הזה למה שהוא כנראה אחד מעשרת הסרטים הגדולים ביותר שאי פעם נעשו. מוריקונה לא רק היה גדול מלחיני הקולנוע, אלא אחד המוזיקאים הגדולים של המאה העשרים. "הטוב, הרע והמכוער" הוא יצירת המופת שלו.
מאיה כהן שלו: לא אהבתי את "קרא לי בשמך". היום זו אולי לא נשמעת כמו מי יודע מה הצהרה, אבל כשהסרט יצא אי שם ב-2017 הרחוקה והרגועה, בתיכון האמנויות בתל אביב שבו למדתי, להגיד שלא אהבתם את "קרא לי בשמך" השתווה בחומרתו לאמירה ש"וואלה, להיטלר היו כמה נקודות". אבל לי הוא לא עשה כלום. חשבתי שהוא ארוך באופן מוגזם, שהדמויות הן ברובן ילדי שמנת מפונקים חסרי מודעות שלא מעוררים שמץ הזדהות, ולא שאלמה ולא האמר חתיכים בעיניי. אבל כן היו כמה רגעים יפים בסרט: הרגעים שבהם מפציע הפסקול היפה, עם המלודיות והשירים היפים עד גיחוך.
כי בעוד שבסרט צפיתי פעם אחת בקושי, לפסקול הקשבתי אינספור פעמים. הפסקול של הסרט נותן את התחושה שחיפשתי בסרט ולא מצאתי: עדין, מלודי, מרגש, עצוב, נעים. ותשמעו, זו לא חוכמה כשיש יוצר כמו סופיאן סטיבנס לצידכם. בשירים שלו כאן יש חולמניות המאפיינת הרבה מיצירותיו הקודמות אבל נלקחת כאן לכיוון קצת יותר "נערי". כמעט כל שיר של סטיבנס מתעסק בפצע חשוף כזה או אחר באופן הכי פתוח, הכי כן, הכי עצוב והכי יפה. פשוט תשמעו את "קארי ולואל" מהתחלה ועד הסוף ואז תתקשרו לאמא להגיד לה שאתם אוהבים אותה. זה באמת עדיף על צפייה בשעתיים וחצי של וילות איטלקיות ובארמי האמר ללא חולצה.
רז גרינברג: זה קורה בכל שיעור אחרון בסמסטר בקורס שאני מעביר: אני מקרין את הסרט "אינטרסטלה 5555" והסטודנטים, עם תחילת הסרט, מצטרפים לשירת One More Time ביחד עם דאפט פאנק. למען האמת, זה קורה גם באמצע הסמסטר כשאני מקרין את הפרק הראשון של "אוונגליון" והסטודנטים מצטרפים לשירת שיר הנושא, אבל ההשפעה של "אינטרסטלה" חזקה יותר – בעיקר כי רוב הסטודנטים מכירים את שיר הפתיחה, ולפעמים גם כמה שירים נוספים, אבל לרובם לא היה מושג שיש גם סרט.
כמו הרבה אנשים אחרים בצרפת, גם חברי הצמד דאפט פאנק נחשפו בילדותם לעיבודי אנימציה של מי שנחשב למייסד ז'אנר אופרת החלל בקומיקס היפני, לייג'י מצומוטו. כשהם החליטו שהם רוצים סרט אנימציה שילווה את האלבום שלהם, Discovery, הם פנו למצומוטו ולאולפן Toei בו הופקו מרבית העיבודים לסיפורי המנגה שלו, וביקשו מהם לתת פרשנות שמבוססת על המוזיקה ומסתמכת רק עליה – בלי דיאלוגים או ערוצי קריינות או שום דבר כזה. אנימציה, ומוזיקה, וזהו.
הסרט שיצא מהבקשה הזו, "אינטרסטלה 5555" הוא מעשה מופלא של פרשנות כזו. הסיפור על להקת פופ שנחטפת מפלנטה רחוקה על ידי מפיק אנושי עם כוונות שטניות, ומעריץ גיבור שיוצא להציל את חברי הלהקה (ובמיוחד הבסיסטית היפהפייה) מונפש כמו אוסף הלהיטים הגדולים מהיצירות של מצומוטו: גיבורים עשויים ללא חת, גיבורות עם יופי אירופאי מתוחכם, מעשי גבורה והקרבה, קרבות שמגיעים למימדים אפוקליפטיים – הכל שם. אבל באותה נשימה, ובלי לגרוע מהסיפור, הכל גם מתכתב בשלמות עם המוזיקה: הקצב הסוחף של One More Time, הבהילות של Aerodynamic, הטריפיות של Digital Love, המכאניות של Harder, Better, Faster, Stronger – ואלה רק ארבע הרצועות הראשונות, שבהן המוזיקה מצליחה להעביר את הסיפור לא פחות טוב מהאנימציה.
"אינטרסטלה 5555" נותר אחד מסרטי האנימה האהובים עליי במילניום הנוכחי ובכלל, והוא עדיין מחכה להכרה בתור אחד מסרטי האנימציה המוזיקליים הגדולים שנוצרו.
טווידלדי: הפסקול של "מלחמת הכוכבים" כבר הפך מזמן בסיס לאינספור פארודיות ובדיחות, אולי יותר מכל פסקול אחר. תמצאו ביצועים שלו בגרסאות מטאל ,בלוגראס ,דיסקו ,מוזיקה חסידית ,ומה לא בעצם. וזו בדיוק הנקודה שלו. הפסקול של "מלחמת הכוכבים" על שלושת חלקיו הראשונים לא מיועד להיות חלק מהרקע של הסרט. הוא מיועד שתשימו לב אליו – הוא גדול, הוא בומבסטי ובלתי נשכח. המוזיקה משדרת: פה יש לנו הרפתקה, והיא אפית והיא עצומה. וגם אם תהיו מול מסך שחור, תוך חמש שניות בקירוב המוזיקה תשדר לכם "פה יש סרט של "מלחמת הכוכבים"!". הדמויות העיקריות מופיעות עם המוזיקה "שלהן" (ולפעמים המוזיקה של דמות מסויימת מופיעה בלעדיה, כשזה משרת את העלילה ומיועד להזכיר את אותה דמות), והאופי שלהן מוגדר גם על ידי המוזיקה שמלווה אותן דרך קבע.
כבר בסרט הראשון הפסקול בנוי בשביל טרילוגיה. המוזיקה של הדמויות והמוטיבים החוזרים משמשים נהדר כדי לחבר את הצופים לדמויות שחוזרות ומופיעות ולהתרחשויות שלהן. המוזיקה של ג'ון וויליאמס לא מסתפקת בלשדר מצב רוח כללי (נניח, מוזיקה מאיימת, מוזיקה מרגשת) אלא גם עושה את זה – היא משתתפת בעלילה ובסיפור, ומספרת לנו על הדמויות, על הרגשות שלהן ומי הן. וויליאמס משתמש בפאראפרזות על קטעים קלאסיים ופסקולים מן העבר כדי ליצור אווירה שמתכתבת גם היא עם סרטי הרפתקאות גדולים מן העבר, ומה יותר הולם מזה עבור סדרת סרטים שהיא בבסיסה מערבון חלל?
כל זה כבר הופך את הפסקול למעשה אמנות שמקומו גבוה בצמרת הפסקולים (אם כי אודה שכמות ההעתקותפראפרזות קצת גבוהה מהממוצע); אבל העובדה שהפסקול עושה את זה בצורה קליטה להדהים, וגם מצליח להפוך לחלק בלתי-נפרד מהדמויות והסיפור, עד שיש לו חיים משל עצמו והמון פארודיות שמבוססות על זה שכמעט כל צופה קולנוע יכול לזהות את המנגינות בלי מאמץ – מצדיקה את מקומו בפסגת הפסקולים של כל הזמנים.
תום שפירא: "קונאן הברברי", גרסת 1982, הוא אחד הסרטים הכי מוזרים שתזכו לראות – כוכב שלא ממש ידע אנגלית (ארנולד שוורצנגר), במאי שידוע כאחד השמרנים הדעתניים של הוליווד (ג'ון מיליוש) ותסריטאי שנמצא בצד הנגדי של המפה הפוליטית (אוליבר סטון) משתפים פעולה בהפיכת סיפורי ההרפתקאות של רוברט האוורד למשל פילוסופי ניטשיאני על מציאת האינדיבידואליזם בעולם שמדכא חופש מחשבה. או משהו בסגנון. וגם יש די הרבה סקס ונחש ענקי לא משכנע.
ויש את הפסקול. בזיל פולידריוס אולי ייזכר לנצח בתור המלחין של קלאסיקה אחרת משנות השמונים ("רובוקופ"), אבל לטעמי המוזיקה של "קונאן" מתעלה עליה, וגם על הפסקול של כל סרט אחר. מדובר בפסקול מפוצץ באנרגיה שמצליח לנוע בין מצבי רוח שונים (שמחה, אהבה, קדרות, כעס) בלי לאבד לרגע את העוצמה המתפרצת שלו. בכך הוא מצליח גם להיות שיקוף של המסע הרגשי אותו הדמות המרכזית עוברת וגם להיות פיסה מרשימה של מוזיקה הירואית קלאסית. וגנר לא היה עושה את זה טוב יותר (נו, בסדר, אולי הוא היה עושה את זה טוב יותר).
מהבנייה האיטית של "פטיש האבדון" (שמתנגן מעל לנאום הפתיחה של מאקו אייוומאטצ'ו, אחת הפתיחות הטובות לסרט מאז הכתוביות של "תקווה חדשה"), דרך המנגינה התוהה של "חידת הפלדה" שהופכת למתקפה הסונית של "רוכבי האבדון" ועד לאימה המזדחלת של "עץ הצער" – אפשר להתלונן על שהפסקול הזה מאוד אגרסיבי וגברי, שאין בו מקום לשקט (אפילו הרגעים הקלילים יחסית מצליחים להיות רועשים באופיים) ושהוא מוגזם כמעט כמו הדמות הראשית בסרט. אפשר להתלונן, וכל זה יהיה נכון. אבל מה לעשות – זה גם מה שהופך אותו לגדול מהחיים.
יצחק בארי: כבר כתבתי כאן באתר בעבר על טרילוגיית הסרטים שהכניסה אותי רשמית לעולם אהבת הסרטים, ועל החיבה העזה שלי לפסקולים של סרטים. שתי האהבות האלו באות לידי ביטויין העז ביותר בכל פעם שאני מפעיל את הפסקול של "שודדי הקאריביים: סוף העולם".
קודם כל, זה פסקול מדהים. מדהים. בתור התחלה, יש בו הכל: רוצים דרמה? מתח? כיף? הומור? אקשן? עצב? יש, יש, יש, יש, יש, ויש. קתרזיס עצום בסוף? ועוד איך יש: את נעימת הנושא הסופר-איקונית של "שודדי הקאריביים", שהיא גם הרבה יותר עשירה מהגירסה החיוורת משהו של הסרט הראשון; קצת כמו הסרט עצמו, שהגביר לעשרת אלפים את כל מה שהיה טוב בסדרה כבר מהתחלה.
ויש גם את הדבר הזה, אתם יודעים. המוזיקה עצמה. אפשר לבכות בה מרוב יופי, להשתאות מרוב גאונות, להצטמרר מרוב אפיות. הרצועה המוכרת" אני לא חושבת שזה הזמן הכי מתאים" מדגימה את זה טוב, ולמתקדמים, אלנקק כאן גם לגירסה יפה עוד יותר (ותודה לגולש JHN).
אז כן, האנס זימר הוא גאון מוזיקלי שהפסקולים שלו מככבים בפלייליסטים שלי ברמה שספוטיפיי הגישה נגדו בקשה להכרה כמונופול. אבל האמת היא שגם אם נגיד ש"סוף העולם" הוא אולי לא הפסקול הכי מרהיב שיצר (הוא כן), עדיין כשיהונתן שאל אותי "מה הפסקול האהוב עליך", יריתי את התשובה הזו מהר מדי.
כי הפסקול הזה הוא היחיד שנכנס אצלי בדיוק לנישה האישית והמאד ספציפית של קליעה מדוייקת למה שאהבתי בקולנוע מלכתחילה – הוא מכניס אותי תוך שניה בודדת אל העולם המרהיב והפנטסטי של הסרט, הוא יפהפה מוזיקלית, והוא גורם לי לחזור לרגע הבלתי נשכח ההוא בו סיימתי את המרתון של שלושת הסרטים וידעתי שמצאתי אהבה חדשה – בעיקר בגלל שעם כל הכבוד לוויזואליה, לא נס ליחם של הצלילים.
רציתי במקור להשתתף בתמונה הזאת גם ולכתוב על הפסקול של "קראנק 2".
אבל פרשתי כי לא הצלחתי בשום שלב להרחיב את הנימוק שלי אל מעבר ל-3 המילים הבאות בלבד: מייק פאקינג פאטון. יש אנשים כמוני שבשבילם זה מספיק אבל אני מבין שלא קל לשכנע את כולם באותה צורה.
https://www.youtube.com/watch?v=iTa0uUp_J_8&list=PL-FcdbgNum6ZhnSo5Mjf_juUaFEqCgICp&ab_channel=MissMachine
הדרקון הראשון שלי!!!
גם הפסקולים של שני הסרטים הבאים בטרילוגיה נהדרים ולא נופלים ברמתם מהפסקול של הסרט הראשון. ביחד מדובר בטרילוגיה מוזיקלית נפלאה, וג'ון פאוול היה צריך לקבל על זה את כל האוסקרים ואיזו בושה שהוא לא קיבל.
מסכים מאוד לגבי השני
יתכן שהוא אף יותר טוב מהראשון.
לגבי השלישי, אני קצת פחות מסכים.
כמו הרבה דברים בסרט הזה, גם הפסקול פחות מוצלח ומקורי.
אבל באופן כללי, ג׳ון פאוול הוא בעיני אחד המלחינים הכי אנדרייטד בהוליווד.
מלחין כל כך טוב, שאפילו פסקולים שלו לסרטים גרועים נשמעים נהדר (לאחרונה שמעתי את הפסקול שלו ל״פן״ והופתעתי מכמה הפסקול נהדר למרות שהסרט ידוע כסרט גרוע במיוחד), וכל מה שהאוסקר נתן לו עד היום זו מועמדות אחת ויחידה ללא זכייה. מה יש לאוסקר נגדו?
אני מתה על הפסקול של "פן" ובכלל לא ראיתי את הסרט
שזה רק מוכיח עד כמה ג'ון פאוול מלחין מדהים.
לגבי הפסקול של הדרקון השלישי – נכון שהפסקול פחות מקורי, פשוט משום שיש בו פחות מוטיבים מקוריים (בתכלס, יש רק שני מוטיבים חדשים עיקריים – ה-light fury וה"אקסודוס" של ברק), והוא בעיקר משחזר מוטיבים משני הפסקולים הקודמים. אבל הוא עדיין נפלא בעיני, ומשתלב בצורה מושלמת עם השיאים הרגשיים של הסרט, כמו הקטע שהיקאפ ואסטריד מגיעים לעולם הנסתר, או סצנות הסיום. דווקא החזרה על המוטיבים הישנים תורמת לתחושה של סגירת מעגל שיש בסוף הסרט.
גם אני לא ראיתי את ״פן״
יש לי תחושה שכדי ליהנות מהפסקול הזה צריך לא לראות את הסרט. כי נראה לי שמי שראה את הסרט וסבל (ולפי הביקורות זה כנראה סרט שכל מי שצפה בו סבל), הפסקול רק יזכיר לו את הרגעים הנוראיים בסרט, בעוד ומי שלא ראה את הסרט יכול ליהנות נטו מהמוזיקה הנהדרת.
טוב, עם הזמן נראה שהצלחתי להתחבר לפסקול של הדרקון הראשון שלי 3
יש בו בהחלט נעימות טובות, כמו הנעימה הראשית שאני הצמדתי לה את הכינוי ״נעימת החתונה״ (היות והיא מושמעת בחתונה של היקאפ ואסטריד בסוף הסרט) או ״third date” או אפילו הנעימה של גרימל (אם כי היא לא טובה כמו הנעימה של דראקו מהסרט הקודם).
יש גם את נעימת ״the hidden world” שבחלקים מסויימים הזכירה לי את הפסקולים של טרילוגיית שר הטבעות של הווארד שור (וזאת כמובן מחמאה).
אכן, ג׳ון פאוול יכול להוציא פסקולים טובים גם מסרטים פחות טובים.
רק לאן הוא נעלם לאחרונה?
לפי IMDB הוא הלחין השנה רק פסקול אחד לסרט לא מוכר בשם ״Locked Down״.
למען האמת, 2014 הייתה השנה האחרונה בה הוא הוציא יותר מפסקול אחד.
חבל. הוא באמת מלחין מוצלח והייתי רוצה לשמוע ממנו יותר.
קיל ביל ובקלות
כי יש הרבה פסקולים טובים בעולם, ובאמת שהפסקולים של מוריקונה (בעיקר לדעתי דווקא ב ״היו זמנים במערב״) הם מופתיים. אבל ״קיל ביל״ הוא הפסקול הטוב בהיסטוריה, הוא יותר ממופתי, הוא ה goat של הפסקולים. המייקל ג׳ורדן, הטום בריידי והווין גרצקי שלהם. רמה אחת מעל כל המתחרים.
לקיל ביל יש בכלל פסקול מקורי?
כי זה לא הובהר בשאלה, אבל על זה הנושא – לא הפסקול הכי טוב מבחינת "אוסף שירים" (ואז מישהו, אני מניח, היה מציין את "שומרי הגלקסיה") אלא הפסקול המקורי הטוב ביותר.
אני עם רם.
גם אני לא מוזיקלית (בכלל בכלל), לא מסוגלת לשכוח איך לנגן את יונתן הקטן (סול-מי-מי, פה-רה-רה, דו-רה-מי-פה-סול-סול-סול) וממש אוהבת את הפסקול של ממד העכביש. מן הסתם, זה קשור לזה שהסרט הוא אחד האהובים עליי אי פעם, אבל הקשבתי לפסקול במשך שבועות וחודשים בנפרד ממנו והוא גורם לי להצטער שאף פעם לא התחלתי להקשיב להיפ הופ ועכשיו מאוחר מדי. גם לאלבום הכריסמס של ספיידי הקשבתי כמות ממש מביכה של פעמים. זה פשוט מדהים איזה כמויות של כישרון הסרט הזה משך אליו / הוציא מאנשים.
אל תפספסו את שיר הנושא של ספיידרגוון שלא מופיע באלבום של הפסקול והוא ממש מגניב.
הו וואו
לא ידעתי על שיר הנושא של ספיידרגוון. הסרט הזה רק ממשיך לתת ולתת.
איקס בריבוע שבפינה הימנית למעלה.
(ל"ת)
עיגול באמצע
(ל"ת)
איקס בפינה השמאלית למטה.
(ל"ת)
עיגול באמצע למעלה
(ל"ת)
שיט.
איקס למטה באמצע.
נראה לי שכאן נגמר המשחק שלנו…
מימד העכביש לא מצטיין רק בשירים, אלא גם בפסקול האינסטרומנטלי המצויין
פסקול נהדר שלא דומה לשום דבר אחר (כמה פסקולים אתם מכירים שעושים שימוש נרחב בשפשוף התקליט כמו שדיג׳יים עושים).
ואף אחד (אפילו לא רז גרינברג) לא יכול לתת את הכבוד לאחד מגדולי המלחינים בעולם ג׳ו היסאישי?
ואגב ג׳ון וויליאמס, בתור אחד שגדל על שני סרטי פנטסיה ששניהם מכילים קטעים של איגור סטרווינסקי, תמיד תהיתי אם רק אני שם לב לדמיון בין הסגנון של וויליאמס לסגנון של סטרווינסקי. אפשר לשים לב לזה באופן בולט בפולחן האביב (הקטע עם האבולוציה והדינוזאורים), שם זה ממש מרגיש לרגעים כמו ג׳ון וויליאמס (וספציפית במלחמת הכוכבים תקווה חדשה יש קטעים בטטואין שממש מתכתבים עם פולחן האביב) וממש מוזר לי שלא שמעתי עד היום אף אחד שמשווה בין השניים. אני די בטוח שוויליאמס שמע בצעירותו יצירות של סטרווינסקי והושפע מהם.
ובאופן כללי, אני חייב לציין שהבחירות פה (ברובם) מצויינות וחלק נכבד מהפסקולים שצויינו פה הם פסקולים שגם אצלי נמצאים בטופ.
רק כדאי להוסיף עוד אחד שדי חסר: טיטאניק.
מעולם לא ראיתי את הסרט, ובכל זאת אני מתרגש בפסקול כאילו שאני יודע בדיוק מה קורה באותם רגעים בסרט.
פסקול שהוא יצירת מופת שמעטים מצליחים להתקרב לרמה שלו (למען האמת, אני לא ממש בקטע של ג׳יימס הורנר, אבל הפסקול הזה הוא ברמה אחרת לגמרי, רמה שהורנר לא הגיע אליה אפילו פעם אחת נוספת בחייו. זה, פשוטו כמשמעו, הצלחה של פעם בחיים).
כפי שכתבתי בפתיל אחר
אני מאוד אוהב את היסאישי ברמת הנעימה הבודדת – ויש לו הרבה נעימות נפלאות (אם כי, כאשר מקשיבים לנעימות הנושא שלו, מגלים שחלק גדול מהן נשען בעצם על אותו שטאנץ…), אבל קשה לי יותר עם האזנה רציפה לפסקול שלו מההתחלה ועד הסוף.
לגבי ג'ון ויליאמס – הרפרנסים שלו ליצירות קלאסיות ידועות הן לא דבר חדש. הן למשל מאמר רשת (משוחזר) על הדימיון בין הפסקול של "מלחמת הכוכבים" ליצירות של ואגנר:
http://web.archive.org/web/20050223094702/http://www.trell.org/wagner/starwars.html
ועוד משהו נחמד שגיליתי (ועד כמה שהצלחתי לברר, לא עלו על זה קודם) – הנה הליווי הסטנדרטי של כותרות הסיום של "מלחמת הכוכבים" (במקרה הזה מ-"נקמת הסית'", אבל הפתיחה זהה בכל הסרטים). תקשיב לתרועת כלי הנשיפה שמתחילה בשניה ה-13:
https://www.youtube.com/watch?v=0Utp5ogtMxE
והנה היצירה הקלאסית "שוליית הקוסם" של פול דיקא. תקשיב לתרועת כלי הנשיפה שמתחילה בשניה של 5:29:
https://www.youtube.com/watch?v=wneUNq_Ndbw
מעניין, כי אני דווקא מרגיש שהפסקולים שלו רק משתבחים כשמאזינים להם בנפרד מהסרט
וזה לא שהם לא עובדים טוב בסרטים, להפך.
אבל בנפרד, כשכל מה שיש לך זה רק את המוזיקה, אתה מרגיש כמה הבנאדם הוא יוצר קלאסי מהגדולים ביותר.
לדוגמא, הרצועה הזאת מתוך שירות המשלוחים של קיקי היא נהדרת בסרט, אך נהדרת שבעתיים בפני עצמה.
ודרך אגב, אני לא חושב שפסקול נמדד ביכולת להאזין לו מתחילתו ועד סופו ברצף
פסקול זה לא סרט, לא תמיד יש את היכולת לשבת שעה פלוס ולהאזין ברצף. זאת הסיבה שפסקולים מחולקים לרצועות.
כך שאם אתה לא מאזין ברצף לפסקולים שלמים שלו, אלא שומע רצועה פה ורצועה שם, למה זה אמור להוריד?
לא עשיתי סקר, אבל נראה לי שרוב האנשים שמאזינים לפסקולים לא עושים את זה באופן של פסקול שלם ברצף.
להקשיב לפסקול זה כמו לראות סרט (או כל יצירה, בעצם)
להקשיב לרצועה זה כמו לראות סצינה אחת מסרט. זה רק חלק מהשלם. אתה יכול לשמוע רק רצועה אחת/לצפות רק בסצינה אחת ולהמשיך הלאה עם החיים. אבל אם אתה אוהב רק אותה וחושב ששאר הפסקול משעמם אז כנראה שאתה לא אוהב את הפסקול הזה.
כמו שלא חסר סצינות מצוינות בסרטים בינוניים.
אני חייב לנצל את הבמה כדי לתת כבוד לפסקול קלאסי שהוא בבירור יצירת מופת מוזיקלית והוא לחלוטין לא מוערך כמו שמגיע לו
אני מדבר על הפסקול של הסרט במבי מ-1942.
מדובר ביצירת מופת שאפילו השירים שלה מרגישים כמו מוזיקה קלאסית (שימו אוזניכם על שיר האהבה שהוא כנראה אחד משירי האהבה הטובים ביותר בדיסני אי פעם. ולא אני לא מדבר על ״Love Is a Song״ שהוא שיר פתיחה נחמד, אלא על ״(Looking for Romance (I Bring You a Song״ שהוא שיר האהבה בין במבי לפלין. כמה חבל שלא מזכירים אותו אף פעם כשמדברים על שירי האהבה הגדולים של דיסני), עם מוטיבים שקשורים בטבע ומבוצעים נהדר (כמו מקהלה שמבצעת את צלילי הרוח, או טיפות הגשם ב-״Little April Shower״ המצויין. זה פשוט קלאסיקה).
ושוב, גם פה, האוסקר לא ידע לזהות יצירת מופת כשהיא נקרית בדרכו והעניק את האוסקר לפסקול לסרט בשם ״ועתה, הנוסע״, חבל.
אני כל כך אוהב את I Bring You a Song
שאני מוכן שדיסני יעשו רימייק לייב-אקשן לסרט, גרוע ככל שיהיה, רק בשביל גרסה חדשה שלו. לא שהשיר התיישן או משהו, הוא מושלם אבל משהו שם בסאונד מיקס נורא צורם ולא נעים לאוזן. אז או שיעשו לו remastering כמו שצריך או שיביאו עיבוד חדש ומוצלח של להקה מוצלחת (כמו הביצוע הנפלא של Arcade Fire ל-'Baby Mine' מ-'דמבו').
לא יכול שלא להזכיר
את הכמות המטורפת של פסקולים מסרטים שאף אחד לא ממש מכיר (או מכיר אבל לא חושב עליהם) כי הם רוסיים (או ליתר דיוק, סוביטיים). במיוחד הקומדיות של גאידאי, שהם סרטים נהדרים מכל בחינה, וגם המוזיקה בהם נהדרת. חוץ מזה, בסרטים סוביטיים גם לא הייתה כל-כך בפרדה בין סתם סרטים למחזות זמר, ובמלא סרטים במקרה יש 5 שירים שונים בתוך העלילה.
המוסיקה שאני חושב עליה כרגע, ויכול לתת קישור, היא נעימת הנושא של 12 כיסאות: https://www.youtube.com/watch?v=xMTRVr627sU
נזכרתי בעוד אחת
נעימת הנושא של הסרט "קין-דזה-דזה*" (בתרגום חופשי לעברית "כוסבה-רה-רה"), שמצליחה להעביר בצורה מושלמת מהרגעים הראשונים את הז'נאר של הסרט – קומדיה שחורה\מלאנכולית על פוסט אפוקליפסה: https://www.youtube.com/watch?v=LmJpDkM0C5s
* זמין ביוטיוב עם כתוביות באנגלית.
אני לא יכולה לבחור בין הטוב הרע והמכוער לבין הסנדק
לא רק ששניהם יפהפיים, לשניהם יש את הכוח, במחי כמה צלילים, לכבות את העולם סביבי ולהדליק במקומו את האווירה והרגש של הסרט שלהם.
אולי יעזור אם אגיד שהנעימה הרומנטית ב-'הסנדק'
נגנבה בחוסר בושה מנעימה בסרט אחר. זו הסיבה שהפסקול של הסרט לא היה כשיר לאוסקר של אותה שנה.
אבל באופן אבסורדי פסקול ההמשך שלו כן זכה באוסקר שנתיים אח"כ
למרות שהוא מכיל בדיוק את אותה נעימה (שאגב, היא לא נגנבה אלא נכתבה ע"י אותו מלחין – נינו רוטה – פשוט עבור סרט ישן יותר שלו).
יש גם כמה ישראלים שראויים לכבוד
נגיד הפסקול של ברי סחרוף לקלרה הקדושה, או זה של אבי בללי לכנפיים שבורות.
והפסקול המקורי של 'הבלתי רשמיים'
שכמו כל הסרט, היה גם הוא ממש טוב.
מעל כולם: מארק אליהו ל"בלדה לאביב הבוכה"
(ל"ת)
בהחלט, ויחד עם שם-טוב לוי ל"כיכר החלומות"
נמצאים בקטגוריה הגבוהה ביותר של פסי-קול בארץ, עם שני מוסיקאים כל כך מוכשרים.
כיף שיש במאים כמו בני תורתי שממש איכפת להם מהמוסיקה.
הפסקול המ\קורי של "הבלתי רשמיים" - פצצות לגבות
את סרטי בני תורתי למרבה בושתי לא ראיתי, אבל אשמח להוסיף גם את ירון פוזננסקי ב"הערת שוליים" וחיים פרנק אילפמן ב"מי מפחד מהזאב הרע" שנתנו תחושה חו"לית לחלוטין עם מה שנשמע כמו האמא של הסימפוניות הקולנועיות.
אם כבר חיים פרנק אילפמן
גם ״אבוללה״ מאוד מוצלח.
כל הסרט הוא מחווה לאי.טי. וכמוהו גם הפסקול.
ולמרות שהוא לא מתקרב לפסקול הקלאסי של ג׳ון וויליאמס, הוא עדיין פסקול מאוד חביב ומאוד הוליוודי.
גם העבודות של נפתלי אלטר ראויות לציון, בעיקר כשהוא שיתף פעולה עם דיין
הפסקול שלו ב"חגיגה לעיניים" עדין ורגיש, ומוסיף נופח רגשי שמתנגד ומשלים את הציניות הכבדה של הסרט עצמו
ובעיניי גם העבודה שלו ב"גבעת חלפון" (הקטעים האינסטרומנטלים דווקא) מתוקה ושובבית
(שלא נדבר על שיתופי הפעולה השיריים שלהם ועל שירי ענק כמו "במקום הזה", אבל זה כבר לפוסט אחר)
לא ידעתי שכל האלבום של daft punk מתחבר, רץ עכשיו לראות את זה.
(ל"ת)
השיתוף פעולה האהוב עלי בין במאי למלחין
זה סקורסזה להווארד שור ובפרט הפסקול המושלם להשתולים. אין ספק שסקורסזי יודע לבחור קליינטים משהו משהו!
בלייד ראנר (ואנגליס)
הפסקול של הסרט הזה הוא המקור לחצי מהאפיל שלו, אבן דרך בז'אנר האמביינט בפני עצמו, והפסקול היחיד שאני חוזר אליו שוב ושוב. הוא כל כך אווירתי שהוא יכול לגרום להורדת תריס להיראות דרמטית. סצינת הפתיחה היא קלאסיקה בזכות הניגוד בין הנעימה הסינטטית מלאת הפלא לגיהנום האורבני מאופק לאופק שעל המסך. Memories of Green, עם הפסנתר הכאילו-לא-מכוון והשריקות האלקטרוניות ברקע, הוא פחות או יותר ההתגלמות המוזיקלית של נוסטלגיה חסרת תקווה. Blade Runner Blues הוא אולי הקטע האווירתי ביותר שהוקלט אי פעם. אבל הקטע האהוב עלי באלבום הפסקול אפילו לא נמצא בסרט (ואין לי מושג באיזו סצינה הוא היה אמור להיות) – Rachel's Song.
(ה-Love Theme הוא הקטע היחיד פה שקשה לי איתו. לא יכול עם הסקסופון הזה, מצטער.)
כמו כן, טווידלדי,
תודה על השעה שבזבזתי עכשיו בהאזנה לכל הקאברים הקורעים של הלהקה six-13 שקישרת אל הביצוע שלה לנעימות של סטאר וורס.
פארק היורה
זו היתה הפעם הראשונה שהייתי בסרט (הייתי בן 16 או 17) וכשהוא הסתיים חשבתי לעצמי "וואו, איזה פסקול נהדר". עד היום אני חושב ככה:-)
מלבד הפסקולים המצוינים שצוינו למעלה
הרשת החברתית- כי אין כמו ללמוד כשבאוזניות אתה שומע את Intriguing Possibilities באוזניות, ואין כמו להתאמן כשברקע אתה שומע את הגרסה ההיא לIn The Hall Of Mountain King.
שר הטבעות- כי לא תמצאו משהו שמגדיר את המילה אפיות בצורה כל כך טובה כמו הפסקול הזה, ולעולם, לא משנה כמה עמוק תחפרו לא תמצאו מנגינה שלווה כמו Concerning Hobbits.
אני מתנצל אבל כתבה על פסי קול כנראה שתמיד תגרור הודעה ארוכה שלי
פסי קול של סרטים (גם של משחקים וסדרות, בעצם) משחקים חלק מאוד גדול בחיי וביום יום שלי שאני לא יכול שלא להתלהב כמו ילד קטן כל פעם שיש כתבה בנושא.
קודם כל, כתבה מצוינת. הכירה לי הרבה יצירות שלא הכרתי ועשתה לי חשק לנסות אחרות ששמעתי ולא התלהבתי מהן יותר מדי קודם.
"הדרקון הראשון שלי" הוא דוגמא מצוינת, בעיניי, לפסקול שיש בו כמה נעימות ממש מוצלחות שמוקפות בהרבה meh מסביב. זה פסקול טוב מאוד בסופו של דבר והמועמדות לאוסקר מוצדקת אבל אני רחוק מלהתלהב ממנו יותר מדי גם כי הוא די ארוך (שעה ו-12 דקות בזמן שרוב פסי הקול הם בסביבות ה-50 דקות), גם כי מרביתו זה מוזיקת אקשן קרטונית חסרת ייחוד וחסרת מוטיבים שאפשר לזהות (זו עדיין מוזיקה טובה כי ג'ון פאוול אשף בליצור מוזיקת אקשן כיפית אבל לא מספיק בשביל שמיעות חוזרות) וגם כי כשהוא טוב הוא עדיין לא מרשים מספיק. נעימות רבות מתוכו הן טובות, אני אהנה לשמוע אותן אם יתנגנו באופן אקראי בסביבתי אך בספק שארצה לשמוע אותן מיוזמתי. חוץ מ-Romantic Flight שהיא כן יצירה מרשימה ביופייה (ובצדק הכי פופולארית בפסקול).
את "מלחמת הכוכבים" אני לא מצליח לסיים. אני תמיד נשבר אחרי הכמה רצועות הראשונות, ואז קופץ לחלקים היותר פופולאריים שלו, גם לא מתלהב ומוותר. וזה קורה לי כמעט כל פעם עם העבודות של ג'ון ויליאמס. הוא מצליח לכתוב נעימות נושא קליטות ביותר ואולי עוד איזה נעימה או שתיים נהדרות אך שאר הפסקול הוא פשוט כמעט תמיד משעמם ויותר גרוע – לא נעים לאוזניים. גם בתור מוזיקת רקע בזמן שאני עושה משהו אחר אני לא מסוגל לשים את הפסי קול של 'מלחמת הכוכבים' או של 'הארי פוטר ואבן החכמים'. כמו כן, הנעימות שלו נורא קליטות אך חסר לי איזושהי מידה של רגש במוזיקה (חוץ אולי מנעימת הנושא של 'רשימת שינדלר'). היה לו רק פסקול אחד ששמעתי ושבו לדעתי ויליאמס לא רק שלא שעמם בשום שלב אלה גם כתב מספר נעימות עם הרבה רגש וזה של 'האסיר מאזקבאן' שבו הצליח ליצור רצועות מרגשות עד דמעות (A Window to the Past), רצועות כיפיות בטירוף (The Knight Bus), כאלה שמלחיצות (Apparition on the Train), וכאלה שפשוט יפהפיות (Buckbeak's Flight).
יצוין שלא ניסיתי את כל העבודות שלו (רחוק מזה). התנסיתי קצת ב-'שכחו אותי בבית', 'מלחמת הכוכבים', 'סופרמן', 'שינדלר' ו-'הארי פוטר'. כך שיכול מאוד להיות שיש לו עוד יצירות שאוהב רק שלא הגעתי אליהן עדיין.
מאוד שמחתי לראות את הפסקול של 'שודדי 3' בכתבה. לא יודע אם האהוב עליי אבל הוא ממש שם למעלה. כל רצועה ממנו היא יצירה שלמה ומושלמת בפני עצמה כשמעליהן ניצבת, בעיניי, 'At Wit's End' שהיא מופת של אפיות ורגש, השילוב המנצח אצל האנס זימר.
ואני לא מוצא את הפסקול של 'קרא לי בשמך' בשום מקום. לא ביוטיוב ולא בספוטיפיי. אשמח לקישור אם למישהו יש.
הנה לך
https://open.spotify.com/album/7K0x1O9gqMQlDwbMkyCCIM
מדובר בשירים (לא יודע אם מקוריים) שהופיעו בסרט (גם לא בטוח שכולם באמת הופיעו)
חשבתי שבביקורת הוא התייחס למוזיקה וכזו אני לא מוצא (חוץ מיצירה אחת ביוטיוב).
אוקיי, אני יודע שטעם וריח והכל, והדיעה של כל אדם לגיטימית,
אבל וואו, עד כמה שאני לא מסכים איתך.
לא בנוגע ל"דרקון הראשון שלי", שהוא אחד הפסקולים הנהדרים של העשור האחרון, אם לא של האלף הנוכחי, ובטח שלא בנוגע לוויליאמס, שיודע לכתוב פסקולים מורכבים, מעניינים ומרגשים (לא תמיד, נכון, אבל הטרילוגיה המקורית של "מלחמת הכוכבים" היא חוויה לאוזניים לכל אורכה). דווקא הרצועות שציינת מ"האסיר מאזקבאן" הן מהפחות חביבות עלי ברפרטואר שלו. בין אם זו הסכריניות של A Window to the Past, הבלגאן והרעש של The Knight Bus או הגנריות של Buckbeak's Flight. סה"כ פסקול בינוני לסרט בינוני מינוס.
על האנס זימר יש לי בטן מלאה, שלא חושב שכאן זה המקום לשפוך אותה, אבל מה שכתבת על וויליאמס – "הוא מצליח לכתוב נעימות נושא קליטות ביותר ואולי עוד איזה נעימה או שתיים נהדרות אך שאר הפסקול הוא פשוט כמעט תמיד משעמם ויותר גרוע – לא נעים לאוזניים", אפשר להחיל אחד לאחד על זימר (טוב, אולי חוץ מנעימות נושא קליטות כי בשנים האחרונות זימר לא מאמין במלודיה וכותב מוזיקה שבמקרה הטוב צריכה להיות רצועת הליווי של הנעימה העיקרית סליחה אמרתי שאני לא אעשה את זה כאן). עם זאת, האלבום של "At World's End" הוא כנראה האלבום שלו שאני הכי אוהב.
אני בהחלט מתכוון לתת לויליאמס ול-'מלחמת הכוכבים' בפרט עוד הזדמנויות
אולי אף פעם לא באתי אליהם במצב רוח הנכון, אולי החוסר חיבה שלי לטרילוגיה משפיע, אולי אין לי טעם אנין מספיק ליהנות מהם, אולי אני תמיד מוותר אחרי שאני שומע את החלקים הפחות מוצלחים דווקא ואולי זה באמת לא סוג המוזיקה שמזיז אצלי משהו.
לגבי 'הדרקון' אני לא חושב שאי פעם אחשוב שהוא מגדולי הפסקולים אבל אין לי בעיה אם כולם יחשבו את זה. אני עדיין ממש אוהב אותו. פשוט חסר לי ה-'וואו' הזה שהוא גורם לך להרגיש.
“רוב פסי הקול הם בסביבות ה-50 דקות“?
אם מדובר על סרטים של שעה וחצי, אז אולי נגיד (למרות שאני די בטוח שגם שם רוב הפסקולים הם לפחות שעה), אבל לא מעט סרטים (או אלי אפילו רוב הסרטים) הם שעתיים פלוס ובמקרה כזה הפסקול הוא הרבה יותר ארוך מ-50 דקות (ואם לא, אז זה אומר שקיצצו הרבה מהפסקול וצריך לחכות שתצא מתישהו מהדורת דלוקס מלאה של כל הפסקול).
פסקול הוא אף פעם לא כאורך הסרט
גם כי בחלק גדול מסצינות כל סרט אין מוזיקה בכלל, גם כי חלק גדול מהיצירות מושמעות ביותר מסצינה אחת וגם כי מי שמפיק את הפסקול מחליט לפעמים להוריד את החלקים הפחות מעניינים שלא עומדים בפני עצמם מהפסקול.
אני לא יודע אם אני צודק ואם הממוצע הוא באמת 50 דק' אבל מההיכרות שלי עם הרבה פסקולים זה לרוב באזור הזה. לא עשיתי בדיקה מקיפה.
עוד פסקול מרשים
הוא זה של קורוליין. כבר משיר הפתיחה שלו מתחילים להבין שמדובר ביצירה יוצאת דופן, המוסיקה במהלך הסרט מעצימה את הסיפור (ומחדדת את קו האימה העדינה שלו) ואת שיר הכתוביות שלו אני יכולה לשמוע לנצח.
עוד מלחין שלא הוזכר ושראוי להזכיר
מייקל ג'אקינו (שמשום מה, imdb החליטו עכשיו שפתאום קוראים לו Mick Giacchino).
מלחין בהחלט מוצלח, בעיקר כשהוא עובד עם פיקסאר (שני סרטי משפחת סופר על, למעלה זוכה האוסקר, רטטוי המועמד לאוסקר וכו׳).
מומלץ ביותר להאזין לו.
נראה שהיה להם איזה בלבול בדאטהבייס. מיק הוא הבן של מייקל.
(ל"ת)
למען הדיוק, הוא היה הבן של מייקל, אבל אז קרתה תאונה עם גומיה ומחולל זמן.
עכשיו הוא גם האבא של מייקל.
כתבה נהדרת
ואני כל כך שמח שקונאן הברברי שם. בהתייחסות למשפט של אדגר רייט על מוריקונה ז"ל: בזיל פולדריוס לקח סרט גרוע וקאמפי והפך אותו ליצירת מופת פנטזיונית. מהסרטים הבודדים שאני צופה בהם שוב כמעט בבלעדיות בשביל הפסקול.
אני יכול למלא ספר ב"איך שכחתם את.." אבל רציתי להמליץ, למי שלא מכיר, על פס הקול של Ghost Dog: the way of the samurai – סרט מבריק ופס קול נפלא. פס הקול נכתב על ידי RZA , ששווה גם להאזין לשאר הדברים שהלחין, בין אם לסרטים או בכלל.
אני יודע שזה קצת רמאות
אבל אני ממליץ להאזין לפסקול של ״פנטסיה 2000״.
הדעות חלוקות לגבי הסרט עצמו, אבל לא נראה לי שהרבה יחלקו על כך שהיצירות המוזיקליות שבו הן נהדרות.
אז אמנם ממה ששמעתי עשו בהם שינויים וקיצוצים כדי להתאים לסרט, אבל עדיין מדובר ביצירות מקסימות להאזנה.
״אורני רומא״, למשל, הוא קטע אפי ומדהים שתפור לקולנוע, ו״רפסודיה בסגנון בלו״ מביא ג׳אז נהדר (ואני חייב לציין שכשראיתי את נשמה, קטעי הג׳ז שם מאוד הזכירו לי אותו, כנראה בגלל ששניהם מבליטים את הפסנתר בג׳ז ולא את כלי הנשיפה).
מקס הזועם: כביש הזעם.
אמרתי את זה בעבר, אבל לא אכפת לי לחזור על זה שוב ושוב: זה הפסקול האהוב עליי בעולם, והוא שייך לאחד מהסרטים הגדולים שראיתי מימיי. הוא סוחף, מאיים, אפי, הרואי, טרגי, כסאחיסטי, מעורר תקווה וייאוש, אפוקליפטי וקמאי, מטורף וצלול כבדולח. אין בו אף קטע מיותר, וכל תו ותו שבו גורם לי צמרמורת, או התעלות, או תחושת מגניבות שקשה לסכם במילים.
(עוד פסקולים אהובים: שודדי הקאריביים, בלייד ראנר 2049, איש הפלדה, באטמן נגד סופרמן, הפריצה לאלקטרז)
איש הפלדה זה דוגמא לפסקול שמעולה בתור יצירה מוזיקלית בפני עצמה וגרוע בטירוף בתור פסקול לסרט
אני לא יודע מה בדיוק הסיבה, אבל המוזיקה המצויינת פשוט לא משתלבת בשום צורה בסרט ומבליטה את עצמה הרבה מעבר למה שפסקול אמור.
כך שאני בהחלט ממליץ להאזין לפסקול הנהדר הזה, אבל בנפרד מהסרט, ביחד הם פשוט לא מסתדרים.
אין לי ממש מה לומר, רק זה:
פסיפיק רים.
הפסקול האהוב אולי הוא דווקא מסרט נשכח יחסית
Mr. Nobody מ 2009 הוא סרט מעניין אבל מלא חורים ובעיות. הפסקול הוא לא אחת מהן.
https://www.youtube.com/watch?v=3iANHCwU-mQ
ועוד ברשימת האהובים
חיות הדרום הפראי: https://www.youtube.com/watch?v=CFFiaTOAWIc
וכמובן שמש נצחית בראש צלול: https://www.youtube.com/watch?v=zI-YR4LBzL0
וואו איזה פסקול מצוין
יש כמובן המון בעיות עם Mr Nobody, אבל בחיי כמה שהפסקול הזה זכיר ונוגע, בעיניי הוא גם מה שהצליח לתת לסרט את הנופך הרגשי שכ"כ הכרחי בכדי ליצור את הרגעים האנושיים הקטנים הזכירים שבו
ואפרופו פסקולים מדהימים לסרטים בעייתיים
המעיין הוא האהוב עלי של מנסל וארונופסקי והתחרות קשה
https://youtu.be/7FDAkpQSJVA
שר הטבעות
בתור אחד שבקושי שם לב לפסקול ובטח שלא שומע אותו בנפרד מהסרט, שר הטבעות הוא בין הבודדים שטרחתי להאזין לו שוב ושוב (טוב, גם לה לה לנד)
קשה להחליט
יש כל כך הרבה פסקולים מעולים.
הארי פוטר שמעתי אלף פעם, ועל שודדי הקאריביים, שר הטבעות ומלחמת הכוכבים כל מילה נוספת מיותרת.
קשה לי להצביע על הפסקול הכי אהוב עלי, כי אני אוהב הרבה באותה מידה, ושמעתי בשנים האחרונות הרבה פסקולים שמאוד אהבתי, אז הנה כמה (אני לא שם את מלחמת הכוכבים, הארי פוטר וכו כי כבר הזכרתי אותם למעלה והם בכל מקרה אבן דרך בפסקולים)
הפסקול של לה לה לנד – אין מה להוסיף בעצם…
הפסקול של הנוסעים Passengers של תומס ניומן הוא אחד שאני שומע הרבה פעמים.
חיות הפלא – פסקול קסום וסוחף ברמה גבוהה מאוד. אני שמח שמחזירים את ג'יימס ניוטון הווארד. ולא, זה לא הארי פוטר…
אבל אם יש פסקול שאני שומע כל הזמן ומתרגש שוב ושוב זה דווקא… הפסקול של ג'ון פסנו ל"הרץ במבוך: תרופת המוות".
ג'ון פסנו (John Paesano) שגם היה מעורב בפסקולים של סדרות כמו דרדוויל ופני דרדפול החדש, וגם הלחין את הפסקולים של משחקי ספיידרמן האחרונים, הלחין את כל הסרטים בטרילוגיית הרץ במבוך, והוא השתפר מסרט לסרט.
הוא הגיע לשיא בסרט השלישי עם פסקול סוחף ומרגש, שכולל כמה רצועות אהובות עלי כמו זאתי, גם זאת, וכמובן הרצועה המצמררת והמרגשת שאני שומע שוב ושוב
ואני סקרן לשמוע מה עוד הוא ילחין…
אם כבר הוזכר שודדי הקאריביים, ראוי להזכיר גם את האבא הרוחני של כל הפסקולים של שודדי הקאריביים
ואני מדבר כמובן על גלדיאטור.
בפסקול הזה (שבשונה מסרטי שודדי הקאריביים, היה מועמד לאוסקר) ניתן לראות את הניצנים שיצמחו לאחר מכן לפסקולים הקלאסיים של שודדי הקאריביים (וגם הוכחה למעורבותו של האנס זימר בפסקול של קללת הפנינה השחורה, למרות שאינו מקבל על זה קרדיט) וכמובן שיש את השיר המדהים now we are free (נסו גם את הרמיקס הזה, מומלץ מאוד) שאני לחלוטין לא מבין איך לא קיבל מועמדות לאוסקר לשיר הטוב ביותר (לא שמעתי את כל המועמדים מאותה שנה, אבל בהחלט שניתן היה להוריד את השיר הלא זכיר בעליל מהקיסר נפל על הראש ולהחליף אותו בשיר הזה).
אגב, למי שמתעניין, בשנה האחרונה יצאה מהדורה חדשה ומורחבת לפסקול לרגל עשרים שנה לסרט.
Now We are Free נחשב לשיר בכלל?
תמיד ראיתי אותו בתור יצירה מוזיקלת (אינסטרומנטלית) אבל לא שיר. הגבול הוא גם ככה נורא מבלבל כי בהרבה פיסות מוזיקה משתמשים בקולות של זמרים/אנשים בתור עוד כלי נגינה בפני עצמו. איך באמת יודעים מתי זה שיר ומתי זה score?
יש לי רעיון לתמונה קבוצתית חדשה
״השירים הקלישאתיים״ הטובים ביותר.
עשיתם בעבר תמונה קבוצתית על הקלישאות הטובות, כאלה שלא משנה כמה פעמים יחזרו על עצמם זה עדיין יהיה כיף לצפיה, אז מה דעתכם לעשות אותו דבר על שירים שמופיעים בהרבה סרטים?
יש לא מעט שירים שהוליווד משתמשת בהם שוב ושוב. בטוח שלכל אחד יש לפחות איזה שיר אחד שלא משנה כמה פעמים הוא ישמע אותו משתלב בסרטים הוא עדיין יתלהב מהשיר וירגיש שהסצינה משתפרת בגלל השיר.
White rabbit של גפרסון איירפליינס
היה באינספור סרטים וסדרות עד שכבר נהיה מביך להשתמש בו.
באמת? זה אחד השירים האהובים עלי ואף פעם לא הרגשתי שיש בו שימוש-יתר
אבל יכול להיות שזה פשוט כי "גיליתי אותו" לפני שגיליתי את הסרטים בהם בכל סצנת טריפ פסיכדלית הוא מופיע. אני אישית חושב שהבחירה של ברטון לא להשתמש בו ב"אליס בארץ הפלאות" היא אחת ההוכחות לחוסר המעוף והדמיון בעיבוד המחורבן שלו.
טי בון ברנט
נכון, הוא מפיק מוזיקלי ולא מלחין, אבל הבן אדם אחראי לפסקולים שאני הכי אוהב. משחקי הרעב, לב משוגע, בתוך לואין דייויס, וכמובן אחי איפה אתה – כולם סרטים עם פסקולים מקוריים שנעים בין פולק לקאנטרי שהוא ערך, ואני אראה כל סרט שהוא עוד ישתתף בהכנת הפסקול שלו.
ככה זה כשפותחים פה לשטן
דאפט פאנק מודיעים על פרידה
https://pitchfork.com/news/daft-punk-call-it-quits/
בהתחשב בכך שמוריקונה מת וארמי האמר ארמי האמר
מעניין לראות אם עוד גילויים, שברונות לב ומוות צפוי לנבחרים ברשימה שלנו. היזהר, סופיאן!
מוזר לי שלא הזכירו כאן עדיין את הפסקולים המופלאים עד כדי דמעות של:
אני מתייחס כאן רק לפסקולים, לא לסרטים עצמם –
המבוך של פאן – צמרמורת…
המספריים של אדוארד – פשוט מרגש
רומן על אמת – נוגע ללב בפשטותו
הפריצה לאלקטרז – מגניב ואייקוני להדהים
בין כוכבים – תחושה מיוחדת של עוצמה ולחץ קוסמיים
אבק כוכבים – מוסיקה רומנטית מהאגדות
קיק אס – כל שיר בול
טיטניק – הכי קיטש שבעולם מבוצע בצורה מושלמת
שרלוק הולמס – כמה אווירה בפסקול אחד
דדפול – מגניב ומצחיק בטירוף
סוס פרא – אילו שירים מקסימים!
שירות המשלוחים של קיקי – פסקול יפהפה ומלא קסם
ספיד – מותח ואפקטיבי להפליא
וחתול זהב לשירי סיום מושלמים שהרימו את הסרט לדרגת יצירת מופת בעיני:
מועדון קרב
שמש נצחית בראש צלול
לאון
מטריקס
חטופה (טכנית זה לא שיר אבל יצירת הפסנתר הזו בקרדיטים היא הברקה לדעתי)
סרטים שנחתמו בשירים ששידרגו אותם בקטע אחר:
– צעירה מבטיחה
– לוגאן
– הרולד ומוד
– מגנוליה מגנוליה ועוד פעם מגנוליה
מלחמת הדביבונים (Pom Poko)
יש משהו ממכר בשיר הסיום.
ממש בא לי להתחיל להצטרף ולשיר, רק חבל שאני לא דובר יפנית.
זה שיר שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ולא נמאס אף פעם, פשוט ממכר.
רק בהצלחה בלנסות להוציא אותו אחר כך מהראש.
אגב, גם הפסקול עצמו נהדר
באופן כללי, סטודיו ג׳יבלי מצטיינים בפסקולים מדהימים אחד אחד ולא משנה מי המלחין.
יש רק 2 פסקולים של ג׳יבלי שפחות טובים ואלה שני הפסקולים של שני הסרטים היחידים שיצאו להפצה ביתית בלבד (גלי האוקיינוס וארוויג והמכשפה). אבל בכל הנוגע לסרטי הקולנוע שלהם, כל* פסקול הוא יצירת מופת.
*את קבר הגחליליות עוד לא שמעתי באופן מלא, אבל מקטעים קטנים נראה שגם הוא איכותי. רק חבל שאלבום הפסקול מלא לכל אורכו בדיאלוגים מהסרט, זה הורס את כל הרעיון של האזנה לאלבום פסקול.
דעה כנראה מאוד לא פופולארית -
אבל מכל הפסקולים בעשור האחרון זה שאני שומע הכי הרבה הוא של 'האמן הגדול מכולם'. כן, זה סרט מטומטם מכל בחינה אפשרית, אבל ברגע שהוא מתחיל לשיר – אני אוהב כל נאמבר ונאמבר. יומרני? גדול בלי פרופורציה? אולי, לא אכפת לי. אני נהנה לשמוע אותם שוב ושוב, וממש אוהב את הכריזמה המיוחדת שיש ליו ג'קמן בקול, הוא צריך לשיר יותר, הבחור הזה..