תמונה קבוצתית: קטע ישראלי

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 5 במאי 2022Posted in: הגיגים, טלוויזיה
מה שבע?

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

בפרויקט "השלמת צפייה", לצערנו, לא מצאנו זמן לדבר על סדרות ישראליות – למרות שיש בהחלט על מה. ובכל זאת, החלטנו לתת זרקור לסוגיה ספציפית שמתמחים בה בישראל: המערכון. כן, חלק הם ממופעי במה וחלק הם מהאינטרנט ולא כולם הם ממש מהטלוויזיה אבל בוא לא נהיה קטנוניים ביום חגה של המדינה ובמקום זה נשאל את הכותבים שלנו "מהו המערכון הישראלי האהוב עליך?".

רז גריינברג: המסקנה שלי מהתמונה הקבוצתית הזו היא שישראל היא מעצמת מערכונים. יש כל-כך הרבה מערכונים טובים שיצאו פה לאורך השנים, איך לעזאזל אני אמור לבחור *אחד* בשביל התמונה הזו? הגשש החיוור, לול, ניקוי ראש, זהו-זה, העולם הערב, החמישייה הקאמרית, החרצופים, רק בישראל, ארץ נהדרת – כולן ועוד רבות אחרות סיפקו לנו עשרות אם לא מאות של מערכוני מופת. 

ובכל זאת, לצד כל הקלאסיקות שכבודן במקומן מונח, החלטתי לבחור מערכון מהתקופה האחרונה יחסית – המערכון על הרבי מלובביץ' של "היהודים באים". למה? כי קודם כל, הוא מערכון מצחיק מאוד, שנותן טוויסט יהודי מאוד לרעיון ה-"רק המשיח האמתי יכחיש את משיחיותו" של מונטי פייתון. ומעבר לטקסט המבריק, הוא גם מבוצע נהדר – אחד הדברים שלא מפסיקים להדהים אותי בכל פרק של התכנית הוא הדינמיקה הנפלאה בין מוני מושונוב לכל השחקנים הצעירים ממנו בכמה עשורים שמקיפים אותו, הם מן הסתם גורמים לו להרגיש צעיר, והוא ככל הנראה נותן להם איזו חכמת-חיים קומית.

אבל מעל הכל, המערכון הזה עורר אצלי תחושה לא-צפויה של נוסטלגיה. השלטים של הרבי מלובביץ' נמצאים בכל מקום כבר שנים, אבל המערכון הזה הזכיר לי את ההופעה הראשונה שלהם במקומותינו, במקביל לעליה המטאורית של אייס אוף בייס. אני צופה במערכון הזה, עוצם את העיניים, ולרגע חוזר להיות בן טיפש-עשרה בניינטיז. אבל רגע, "היהודים באים" זו לא תכנית שצוחקת על אירועים היסטוריים? הניינטיז זה כבר היסטוריה? ימי הטיפש-עשרה שלי הם היסטוריה? ויי זמיר.

תום שפירא: קצת פחות מארבעים שניות. זה כל הזמן שלוקח למערכון הקטן הזה (בסך הכול רמי הויברגר מדבר אל המסך)  להכין את הסט-אפ שלו לפני הפייאוף. ואיזה פייאוף. אפל מחשכת הלילה.

הימים הם אמצע שנות התשעים, לפני הבחירות הקרבות ממשלת ישראל פוצחת במבצע ענבי זעם. במהלך התקיפות צה"ל ירה לכיוון כפר קאנא בדרום לבנון. הדיווחים הראשוניים היו על יותר ממאה הרוגים. גם לי, עדיין ילד באותה התקופה, זכור זעזוע ציבורי מסוים – אפילו שהיינו בזמן מלחמה (שמצדיקה, לפחות בישראל, כמעט הכול). 

ובדיוק על הזעזוע האינהרנטי הזה המערכון בונה – "שריר לא זז לו בפנים" אומר הדובר. ומכאן בונה במהירות על עוד שורה של סממנים שהיית מצפה למצוא בביקורת על איזה פוליטיקאי רובוטי שמסיר מעליו את כל האחריות למותם של בני אדם. כמובן שהוא צריך להיות עצוב, לזייף דמעה מול המצלמה ולהגיד "אני חש בכאבך" משל היה ביל קלינטון, שהיה האלוף בתצוגות האלו באותה התקופה. אבל באותה מהירות שבה נדמה שמגיע הטון הביקורתי המילים חושפות שיש משהו אחר בראש הדובר – "איזה לחלוחית, איזה חצה חיוך"… ופתאום, בלי ששום דבר ישתנה במערכון האסימון נופל: "תראה קצת שמחה! תראה קצת שמחחחחההה!"

זה אפל. זה אפל אפילו בסטנדרטים של החמישיה הקמארית, ייצוג של הציניות התל-אביבית של שנות התשעים שלא יכול לחזור להיות עוד. אנשים, כולל ילדים, מתו. במה תעזור הסליחה שלו? במה יעזרו הבאת רגש כמו עצב לעומת השמחה של הדובר במערכון? בסופו של דבר המלחמה תמשיך (עבדכם הנאמן בילה עוד כמה שנים בביקורים במקלטים בזמן ילדותו בצפון) והמתים עדיין יהיו מתים. 

בפחות מדקה המערכון מצליח להגכיח הן ז'אנר היורים ובוכים (בסדר, הרגנו – אבל לפחות אנחנו מרגישים רע לגבי זה), הן את התדמית הציבורית של פרס (ובכלל של השמאל ה'קר והמנותק') והן את הרצון של מדינות להראות מתורבתות בשעה שהן עוסקות בגרימת מוות המוני. לא רע בכלל. אולי בכל זאת נראה קצת שמחה.    

אור ענבר: המופע הקורע מצחוק של אסי וגורי, הוא כנראה אחד המופעים הכי מצחיקים שרצו פה בארץ הקודש המכיל המון מערכונים שהפכו לקלאסיקה: חייזרים, כלא, אלדד ורונן, עוד אלמנטים של צחוקים.

אבל אותי אישית אין דבר שמשמח יותר מהמערכון של ז׳ורז ורובר.  האנרגיה של אסי כהן וגורי אלפי מתפוצצת אפילו כשרואים צילום מגורען בן כמעט 20 שנה והוא הדגמה מושלמת לחיבור בין משחקי שפה, נונסס והומור פיזי. 

המערכון מתחיל כפארודיה על מגלי אוצרות שמסיבה לא ברורה מדברים במבטא צרפתי טיפשי, ממשיך לבדיחות ישראליות להחריד על טיול שנתי וחווית בית ספר ונגמר, בצורה הכי לא קשורה בעולם עם ריקוד. 

הקסם האמיתי של הקטע זה שאפילו דברים קטנים, שקומיקאים אחרים היו מפספסים הופכים לרצף צחוקים אצל הצמד: "מישהו פותח מפה" זה לא משהו מצחיק על הנייר אבל גורי אלפי עושה קולות בזמן שהוא פותח מפה בפנטומימה למשך עוד ועוד שניות זה פשוט קורע מצחוק. 

אבל מעבר לביצוע המושלם של הצמד, יש משהו לא רק בכתיבת הפאנצ'ים אלא בכלל בבסיס המערכון שקורע מצחוק: מי זה בכלל ג'ורג' ורובר? למה הם מחפשים אוצר? למה המבטא? למה אנחנו מקבלים קריינות והסברים בתור קהל של איך המסע הזה התנהל, יש פה צוות צילום דוקומנטרי?

אלמנט נוסף שמשדרג מערכונים בעיניי הוא כשקומיקאים מתחילים לצחוק באמצע הקטע של עצמם: ג׳ימי פאלון עשה מזה קריירה, ופה אסי וגורי כ״כ נהנים מהביט הזה במופע שהם צריכים לעצור באמצע מרוב צחוק. 

ובסופו של דבר, זה פשוט באמת איזשהו קסם שאפשר להבין רק למי שצפה. קושמשי לא הפכה להיות מילה שגורה בעברית מדוברת אבל אם תגידו "גם אני קושמשמי" ליד מי שמכיר את המערכון הוא או יתחיל לצחקק או יענה לך "הוא קושמש, היא קושמשה, הן התקושמשנה, בניין השתעל" ומשם ימשיך לשאר המערכון. בשלב הזה תוכלו רק להחליט לא לרצוח אותו בשלב זה. 

רם קיץ: אני אוהב מערכונים ואני אוהב מוזיקה. על כן ידעתי כי מה שלא תהיה התשובה שלי – ככל הנראה אבחר במערכון מוזיקלי כלשהו, בעדיפות על פי שיר שאני אוהב. 

אני מודע לכך שלעשות פרודיה על "סטן" זה לא מקורי, והדבר נעשה במגוון וריאציות ובמגוון מדינות (את "חן" של אסי וגורי זוכרים?), מה שמעיד על חוזקו של השיר אשר לו נרטיב שמתאים כמו כפפה להרבה אנשים אודות פרנואיד עם תחושות קיפוח, כאשר המוצלח והבועט מכולם, לדעתי הסובייקטיבית כמובן, הוא האחד של "היהודים באים" בכיכובו של ד"ר ברוך גולדשטיין.

יש לי חיבה מעוותת להומור שחור (היכן ריכוז היהודים הגבוה בעולם? באטמוספירה) וניכר שלמערכון הזה אין אלוהים. כלומר יש, וזה חלק מהיופי פה וחריפות המחשבה. המערכון מטפל ברגישות בנושא טראגי ונפיץ, ומעניק לו מסר מהסוג שאי אפשר שלא להסכים איתו, ולא חשוב באיזה אתם של המפה: פנאטיות זה רע. 

האם זה באמת המערכון שאני הכי אוהב? לא בטוח, כמעט בוודאות צחקתי יותר במערכונים אחרים. אבל לאחד הזה אני הכי נהנה להאזין.

נעמה רק: חיבור בנושא מערכון אהוב. 

מאת: עמית, כיתה ו' 3

היום ברצוני לכתוב על מערכון ממש יפה שאני מאוד אוהב שהשם שלו הוא "יום עיון מסוכן". זה בעצם סרט שאורכו 10 דקות ומשתתפים בו כל מיני שחקנים מצחיקים כמו אודי כגן (שהוא גם בארץ נהדרת), תומר פישמן, ירמי שיק בלום ועוד ועוד. חלק מהשחקנים הם גם היו בתוכנית שקראו לה "טלוויזיה מהעתיד" ששכן שלי אריאל הראה לי דברים משם וזה גם היה מצחיק כמו המערכון הזה.

במערכון הזה יש מורים שהם בטיול ממש כמו שתלמידים לפעמים בטיולים, והם כזה מפריעים למדריך שהוא כאילו המורה שלהם ושואלים שאלות לא קשורות כל הזמן. יש מורה אחת שהיא כאילו מאוהבת בו ומנסה שהם יתנשקו, יש מורה אחד שסתם מתפרץ לו כל הזמן ומדבר על הבת מצווה של הבת שלו בכלל, יש מורה אחת שכמעט מתחילה מכות. ויש גם מורים חנונים שרוצים ללמוד ולהרחיב את האופקים שלהם ולא מצליח להם בגלל האחרים שמפריעים.

המערכון מצחיק בעיניי בגלל שכל אחד מהשחקנים בחר דמות שממש מתאימה לו והיא שונה מהדמויות האחרות באיך שהיא מתנהגת ומדברת. יש הרבה משפטים שזוכרים מהמערכון כמו "אז, בסדר!" או "הם לא היו בסיור אבל הם יהיו בסיור", שאולי מרק לראות פה לא מבינים שזה מצחיק אבל זה כן, כי זה משפטים של מורים אבל שהם לא בכיתה. שזה משהו שאמא שלי אמרה לי ולא שמתי לב אליו לפני שהיא אמרה, אז אני חושב שזה אומר שיש במערכון הזה דברים שמתאימים גם לגיל שלי וגם לגילאים של הורים ועוד גילאים בטח. אבל זה גם קצת מביך לראות את המערכון עם ההורים שלך כי יש שם גם בדיחות שהן למבוגרים יותר ואז הם ידעו שאתם רואים משהו שהוא לא בטוח לגיל שלכם ולא ירשו לכם לראות את זה יותר. 

לסיכום, זה מערכון שהייתי ממליץ עליו לילדים שהם קצת בוגרים כבר ויבינו אותו. זה מערכון יפה לדעתי כי הוא מלמד גם שמורים הם אנשים ולא רק המורים שלך בכיתה שלך וזה לדעתי מסר שכדאי שילדים ידעו אותו. 

גבי קוגן: הרגשתי שאני צריך לבחור במשהו של "ארץ נהדרת", אבל לא ידעתי בדיוק מה. אני לא מעריץ גדול של הסדרה, בטח בתקופה המאוחרת שלה, אבל מבין דברים שמוגדרים כתוכניות מערכונים (לכן כל מיני קטעים מ"הרצועה" לא נחשבים) הם היחידים שהם באמת ישראלים, מקוריים (כל דבר של "קצרים" פסול לפיכך) ולא משהו שאני אצטרך לבזבז שעות בניסיון להגן עליו (כל מיני שיט מוזר ונישתי של "ביפ" שאנצור בליבי לנצח למרות שאני פחות או יותר היחיד שעושה כן).

וכשהייתי צריך לבחור מערכון מתוך "ארץ נהדרת", נדדה מחשבתי לשני מערכונים באמת מבריקים – "ספרות נשים, יש דבר כזה בכלל?" או המערכון ההיסטרי שבו טומי לפיד מחליף את בנו יאיר בתוכנית האירוח שלו ומראיין את מושיק עפיה – שקורעים אותי בקטע פלילי בכל צפייה מחדש. אבל בסוף לא בחרתי בהם. כי יודעים מה? במדינה שלנו, עם כל החרא שקורה בה, לפעמים, אתה באמת לא רוצה לחשוב.

ולכן, המערכון שבחרתי – "מסבחה בין כוכבים" – הוא לא באמת כזה טוב, אבל הוא מעין ערגה לזמנים פשוטים יותר. זמנים שבהם תכלס, לא היה צריך שום דבר חוץ משני גברים מבוגרים שנותנים אחד עם השני מכות באמצעות חרבות אור בשקל תשעים שקנו בבאב-אל-טויז-אראס, מערכון שמבוסס כולו פשוט על הרעיון של פאנצ'ים עם שמות של סרטי מד"ב ואוכל מזרחי, וטל פרידמן אחד שצועק על דארת' ויידר "חלאס ג'ינג'י, חלאס!" ואז מורח לו חומוס על הפרצוף.

שני אוירבך: הפסקול של הילדות שלי הוא לא מוזיקה. זה לא שגדלתי במשפחה מ"קוקו", זה פשוט שמוזיקה אף פעם לא הייתה מרכזית אצלנו ולא היינו מהבתים האלה שבהם תמיד משהו מתנגן ברקע. מה ששמענו בנסיעות משפחתיות – במיוחד אם לי הייתה מילה בעניין – היו דיסקים של אוספי מערכונים של הגשש החיוור. ככה יצא שבגיל חד ספרתי כבר ידעתי לדקלם בעל פה את הבדיחות שלהם שמורכבות מקצת סאטירה והרבה הומור עדתי והכל רלוונטי לעשרים שנה לפני שנולדתי. בעוד שעבור אנשים אחרים שיא היצירה של הגששים היה "גבעת חלפון", בשבילי הם לפני הכל המערכונים (וגם זה רק בסאונד, כי אני לא תמיד יודעת מה ההומור הפיזי שהקהל המוקלט כל כך נהנה ממנו). עד היום "מה שבע", "אני לא מנען אני מאשדוד" ו"אין בפלה" הן תגובות אוטומטיות שלי לדברים די נורמליים שאנשים מסביבי אומרים.

אבל לבחור מערכון אחד אהוב? איך אפשר. "הצ'ופצ'יק של הקומקום" זה הדבר הכי צטיט בעולם, "שיח טבחים" זו חוויית הצבא שלא הייתה לי, "השליח בבנק" טבע את אחד המונחים הכי שימושיים בעברית (ישראבלוף! אתה הבנת את זה ברוך?), "שוק הספרים" דיבר מעולה לילדה החנונית שהייתי ו"מגרש השדים" ניצח במשחק המטא לפני שזה נהיה טרנד מאוס. אבל אני מניחה שהמערכון הכי גדול של השלישייה אי פעם הוא "קרקר נגד קרקר", ששמעתי מאות פעמים (ומעולם לא ראיתי את הסרט שלו הוא לועג). משהו בשייקה שמתגלגל מהבדיחות של עצמו, גברי מקריא בפאתוס שירה גרועה על גבול הווגונית ופולי עושה את האשכנזי המטרחן הקלאסי שלו – זה הכי מוגזם, הכי וולגרי, והכי מצחיק. ואיכשהו, זה אפילו גם קצת מרגש, וילד זה באמת לא חוט מאריך.

סביר להניח שאם הייתי שומעת לראשונה את המערכונים היום הייתי מזועזעת מהבדיחות הגסות והסטריאוטיפיות (אם כי יש לציין שהגששים לא חסכו את שבטם מהאליטות אף פעם), מה גם שהרבה מהן מוחזרו מאז בכל קומדיה ישראלית. אבל כשנחשפתי לבדיחות האלה בפעם הראשונה הייתי בגיל שבו כלום לא עמד ביני לבין הומור טוב, והדיסקים האלו של הגשש החיוור היו הדבר הכי מצחיק שהכרתי. צדק מי שאמר, העולם מצחיק אז צוחוקים.

יהונתן צוריה: שוב פעם אני מוצא את עצמי לא יודע במה לבחור: רז פירט למעלה היטב את כל התוכניות המעולות שליוו אותנו והעניקו לנו פתגמים וביטוי לשון שמלווים אותנו לנצח (וגם כאלה שאני לא מתחבר אליהן), אבל הוא שכח לדבר גם על כל מערכוני הרשת הנפלאים (רק לבחור מערכון אחד של ניצה ולחם זה שבירת ראש. התשובה היא אגב "אני שוב מתאהב". גם בין מערכוני אנדרדוס קשה לבחור – מתבלטים "ויקרא שמו בישראל" ו"רוצה בואש". מילה טובה גם ל"חנות מתנות לגבר", "ההיפופוטם שנזכר בתימן", "KRAP" ול"העדיפה דרך השלום על דרך החלודה?").

אבל צריך ללכת עם הלב. והלב נמצא בחמישיה הקאמרית  – תוכנית מערכונים שונה באופן ניכר בנוף מרוב החברות שלה: תוכנית שהייתה מאוד פוליטית בלי להיות, בעצם "סאטירה פוליטית". כן, המערכון על יגאל עמיר נחקק בזיכרון והיו עוד דוגמאות כמו שתום ציין אבל בבחירה בין סדרת מערכונים "סתם" ובין סדרת מערוכני סאטירה, "החמישיה" מחקה את הגבול בין השניים. ביקרה את הצבא, הממשלה, האזרחים, והמפלגות בלי לערב (לרוב) אף אדם אמיתי. 

והיא עשתה את זה חמושה הן בצוות שחקנים נהדר והן בצוות כותבים משובח. כן, יש אולי משהו בגישה הקומית – זאת שמדי פעם לא יודעת איך להסתיים – שלא נראה תמיד רלוונטי, וכן לא מעט מהמערכונים ה"גדולים" שלהם לא התיישנו נפלא (מצד שני, גם אף פעם לא אהבתי אותם), אבל הרשימה של מערכונים אהובים היא ארוכה – הן מערכונים שבלטו בזכות הכתיבה: ראש ממשלה ("ככה? אין שלום"), ברוכים ("מבסוט? תודה לאל"), מה שאני הכי שונא בצבא ("יראו את האודם של הבורדו באינפרא אדומה"?), ביצה צמיגית ("סך הכל התכוון שצמיגי לו"); ובין אם מערכונים שעבדו בגלל בביצועים פשוט מושלמים של השחקנים שלהם: ליי אפ, כדורגלן פילוסוף, פרחים בקנה, השפן של אנרג'ייזר או ביצוע שיר הנושא.

אבל אמרנו לבחור, אז בוחרים: ואמרנו שהולכים עם הלב ולכן למרות שאני לא אזהה לא את יואב טוקר ולא את עמנואל הלפרין – אני הולך על המערכון שבו בשעת לילה מאוחרת נמאס סופית לשני מההגיגים של הראשון. "קרואסון צרפתי בתחת שלי, טוקר" מפציר מנשה נוי כעמנואל הלפרין. זה בבסיסו קונספט פשוט: הצגה של אנשי החדשות כאנשים קטנוניים שמנצלים הטבות ודופקים את החברים שלהם, אבל שבירת מערכת היחסים הכאילו רשמית שמדרדרת במהרה להעלבות בצרפתית מבוצעת וכתובה בכזאת חינניות שפשוט קשה ולא לצחוק. ויחסית לסדרה שנודעה בכך שהיא חלשה בפאנצ'ים, שורת המחץ של המערכון – "ואם זה לא מספיק גרוע" – היא מבריקה, ומבוצעת נהדר.

אף אחד מהחמישיה (כולל הכותבים) לא הצליח לשחזר את הברק שהם לכדו בתוכנית (ובטח לא "מופע האיחוד" שלהם במחאת האוהלים) – אבל בהשוואה למתחרים שלהם, באמת שיש כאן משהו שהוא רמה אחת מעל השאר. כאן יואב טוקר, פריז. 

תגיות: