תמונה קבוצתית: בקצרה

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונה קבוצתית".

מוזמנים להגיב עם התשובות שלכם, להציע שאלות לפינה הבאה או להציע הצעות לטיפול בקורונה. 
________________________________________

אחד הדברים היפים ביותר שהתרחשו לקהילת הקולנוע האינטרנטית הוא הקבלה לא רק של ז'אנרים או יוצרים שלא הצליחו למצוא קהל לפני המרשתת, אלא סוגות שלמות: סרטים תיעודיים נמצאים בפריחה חסרת תקדים, וגם העניין בסרטים קצרים – בעבר שגעון של המשוגעים לדבר בלבד- הולך וגדל משנה לשנה. לכן, החלטנו גם פה באתר לשאול את הכותבים שלנו "מהו הסרט הקצר האהוב עליך?", ואיכשהו לא קיבלנו אפילו סרט אחד של פיקסאר.

טווידלדי: הסרט הקצר החביב עלי הוא בעצם קטגוריה: להלן, סרטים של הלוני טונס. המקוריים. והם חביבים עלי קודם כל כי מטרתם הייתה להצחיק, ואת המטרה הזו הם השיגו כמעט תמיד; ושנית – בגלל הדרך שבה הם בחרו כדי להשיג את המטרה הראשונה, דרך שכללה עימות עם כל מוסכמת יסוד בקולנוע כמעט, ולוגיקה שיוצאת מזווית של 90 מעלות ביחס למציאות, ואז ממשיכה בצורה עקבית ביחס לעצמה.

קחו למשל את הקלישאה המפורסמת של מי שרץ באוויר עד שהוא מגלה שהוא באוויר, ומיד נופל, כי היי, אתה לא יכול לרוץ באוויר, אבל אתה צריך לדעת שאתה רץ באוויר כדי ליפול; או את הקטע הקלאסי 'עונת הארנבים, עונת הברווזים', שבו שני יעדי ציד מנהלים מאבק ביניהם כדי לגרום לציד לצוד את השני, עד שמתגלה להם פתרון מקורי, וכולם – כולל הצייד – מצייתים לכללים שלו; ואם היה מקובל, בפרט פעם, שתפקידו של הקולנוע הוא ליצור אשליה – הרי שסרטוני הלוני-טונס נהנו לשבור את האשליה פעם אחרי פעם, כמו בסרטון המופתי 'ברווז באמוק', שבו דאפי דאק האומלל מנהל ויכוח עם הצייר שלו, המנסה להתעלל בו בצורות שלגמרי לא מקובלות בסרטים מצויירים קודם לכן.

וזה גם מצחיק, גם חכם, ואמרתי כבר שזה גם מצחיק?

רם קיץ: אין הרבה סרטים, קצרים או ארוכים, שהותירו בי חרדה קיומית כפי שעשה 12:01pm.

הסיפור פשוט: בחור ממוצע (קורטווד סמית', שרחוק מלהיות שחקן ממוצע) תקוע בלולאת זמן, כזו בה הוא חי את אותה השעה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב (ואם תהיתם באיזו שעה מדובר, הציצו רגע בשם הסרט).

במהלך 25 דקות, מבָצע 12:01pm דבר די מדהים: הוא גם מכניס אותנו לשגרה של לולאת הזמן וגם זורע בנו פחד. כי לולאה של שעה זו לא לולאה של יום. לולאה של שעה – אשר בסופה אתם קופצים לאותה נקודה באותו רחוב סואן עם אותם האנשים והמכוניות וקולות הרקע – לא מאפשרת, למשל, לדפוק שנ"צים כאוות נפשכם, לראות סרטים כפי שצריך או לדעת איך נראים שמי הלילה. לולאה של שעה, אותה שעה, לכל ימי חייכם – זה כבר עסק אחר. עסק מפחיד. עצם קיומו של הרעיון לבדו הוביל אותי ללילות חסרי שינה – מה שאף סרט אימה לא עשה לפניו ואחריו.

12:01pm זה סרט שאני אישית שב אליו מדי פעם רק כדי להציב את החיים שלי בפרספקטיבה, ולומר תודה שאני לא תקוע בלולאת זמן (או כך אני מקווה).

תום שפירא: "הנני מי שהנני"
– הקדוש ברוך הוא ו/או פופאי המלח

בשנת 1932 אולפן האנימציה פליישר קיבל את הזיכיון להפיק סדרת סרטים מצוירים על פי רצועת הקומיקס הפופולארית Thimble Theatre. או, יותר נכון לומר, על פי הדמות הראשית של הרצועה הזו – פופאי המלח. מתוך 108 סרטים שהופקו במהלך השותפות הזו 105 היו בשחור ולבן, ושלושה סרטים אקסטרה ארוכים ומושקעים קיבלו טיפול צבע מלא. "סרטוני הצבע של פופאי" היו הצלחה כבירה והפכו את האולפן לאחד הידועים בהיסטוריית האנימציה (ולא אתפלא אם ההצלחה שלהם היא זו שהשיגה לאולפן בהמשך הדרך דמות קומיקס מפורסמת אפילו יותר – סופרמן).

"פופאי המלח פוגש את ארבעים השודדים של עלי בבא" מספר על הניסיון של פופאי לעצור את ארבעים השודדים של אבו חסן (כן, גם אני לא מבין למה הם לא קוראים לו עלי בבא) שפושטים על עיר תמימה ושודדים כל מה שלא ממוסמר לרצפה. ואז את כל מה שממוסמר לרצפה, ואז את הרצפה. הוא מכיל כל מה שתרצו לראות בסרט מצויר: הוא נראה נהדר, יש בו הומור פיזי ומילולי, יש בו אקשן ואפילו השירים לא רעים בכלל (לא רק נעימת הנושא של פופאי אלא גם השיר של אבו חסן). בכנות, הוא פשוט כיפי לצפייה. כל סצנה בסרט מלאה בכל מיני מגעים מקסימים מסוג הדברים שיכולים להתקיים רק בסרט מצוייר: פופאי הופך את החברים שלו לגלגל ענקי אחרי שהם נתקעים במדבר, הדרך בה הגנבים צועקים את השם של מה שהם הולכים לגנוב, הרדיו מדווח על אבו חסן ואז סוגר את עצמו בבהלה… פיזיקה היא משהו שהיוצרים של הסרט הזה למדו בדקדוק רק כדי לדעת מתי בדיוק איפה ואיך לשבור אותה. בסרט אולי נעדרים האקשן האפי והרקעים המרהיבים של Popeye the Sailor Meets Sindbad the Sailor, אבל הוא הרבה יותר מבדר.

יש לי שני אחיינים שלא יודעים מילה אחת באנגלית, אבל הם יושבים ורואים איתי את הסרט הזה שוב ושוב. כי הם לא צריכים להבין אף מילה כדי לדעת מה קורה בסרט. האנימציה מספרת את כל הסיפור, וכמו האגדה המקורית – זה סיפור שתרצו לחזור אליו שוב ושוב.

מאיה כהן שלו: "המנון" ו"היורד למעלה", שני סרטיו של אלעד קידן, הם סרטים שדומים מאוד אחד לשני אבל לא דומים לשום דבר אחר. ב"המנון" אין את מעט העלילה הקונבנציונלית שיש ב"היורד למעלה", שאת עלילתו סיכמתי ב"איש אחד עולה במעלה המדרגות בחיפה, איש אחר יורד". את עלילת "המנון" אפשר לסכם כ"איש אחד הולך לקנות חלב".

זה סרט קטן על אנשים קטנים, אבל הוא נעשה ברגישות עצומה ובחמלה, וזה הופך אותו ליוצא דופן בתקופה שבה (לתחושתי) אין יותר סיפורים כאלו. אין ב"המנון" ציניות: דרך דמויות לא חשובות לכאורה במקום לא חשוב לכאורה קידן מצליח לספר סיפור על תחושת קיבעון בתוך מציאות אפורה, על תקווה שמגיעה ממקומות לא צפויים ועל תחושת האינטימיות הייחודית שיכולה להיווצר בין זרים מוחלטים.

הוא גורם לי לחזור להאמין ברעיון הזה של תקווה, של אופטימיות ושל דברים טובים באופן כללי, ואולי אפילו קצת להתאהב מחדש בחיים.

זוהר אורבך: יש כמה מתמודדים שראויים לתואר: ב-1903 ז'ורז' מלייס יצר את "המסע אל הירח", אחד הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע, שאורכו כרבע שעה והוא עד היום סרט מצחיק, קסום, יפהפה ומלא בתעוזה ואהבת המדיום (שאז היה רק טיפה יותר מאטרקציה בקרקסים); ב-45 דקות באסטר קיטון ביים וכיכב ב"שרלוק ג'וניור", סרט אילם קצר שהוא גם אחת הקומדיות המצחיקות שראיתי וגם סרט אקשן מרהיב ועוצר נשימה; וברבע שעה קורטני הופמן ביימה את "The Good Time Girls", עליו כתבתי בעבר באתר, והוא אחד המערבונים האהובים עלי.

אבל קצת פחות מוכר ואיקוני מהם הוא Lost and Found – סרט אנימציה קצר של אנדרו גולדסמית' ובראדלי סלייב, שני קולנוענים שזה אחד מהסרטים היחידים על שמם ב-IMDb. מצאתי אותו כי חיפשתי דוגמה קצרה ואילמת כדי ללמד מה זה סטופ מושן, וכשסיימתי אותו לא הצלחתי להתחמק מהמחשבה שמדובר באחד הסרטים הטובים שראיתי בחיי, בפחות משמונה דקות, בלי בן אנוש אחד על המסך ובלי שתיאמר מילה אחת לאורך כל הסרט.

זה סרט על אהבה, גבורה, הקרבה, מוות ואמנות, ובכיכובן של שתי בובות צמר חמודות. אולי זה כל שאמליץ לדעת לפני הצפייה בו. אחרי הצפייה נוכל לדבר גם על כמה שהוא מתחיל חמוד, ממשיך שובר לב וברגעיו האחרונים, מצליח לאחות את אותו הלב השבור, בשוט סיום עצוב, מקסים וחכם. ובמרכזו אך ורק בובות צמר.

מתן בכר: בשבילי, סרט טוב הוא כזה שמעורר אצלי רגש כלשהו. אני מעדיף סרט שיגרום לי להרגיש שנאה עזה כלפיו על פני אחד שישאיר אותי אדיש ומשועמם. וזה אולי נראה ברור, אבל אשמח אם מישהו יעביר את זה לבכירים בהוליווד: סרט לא צריך להיות באורך של למעלה משעתיים כדי לגרום לצופה להרגיש משהו. הוא יכול להיות חצי מזה, שליש מזה, שישית מזה. לעזאזל, הוא יכול להיות פחות משלוש דקות. קחו לדוגמה את "כיבוי אורות" (מזהיר שהוא משתייך לז'אנר האימה, למי שפחות מתחברים).

הסיבה שאני כה אוהב את "כיבוי אורות" היא שמצד אחד אין בו כמעט ערכי הפקה: יש מסדרון, חדר, שני שחקנים וקצת משחקי תאורה ועריכה. גם אם זה לא יהיה חיקוי מושלם, כל אחד מאיתנו יכול לצלם בטלפון משהו דומה. עם זאת, מבחינה רגשית הוא מצליח להתעלות על רוב סרטי האימה באורך מלא שצפיתי בהם בעשור האחרון. "כל" מה שהוא היה צריך זה להתחבר לפחד אנושי מוכר ולהציג אותו בצורה אפקטיבית. המרכאות שם כי זה קשה יותר ממה שזה נשמע.

סיבה נוספת שבחרתי ב"כיבוי אורות" היא שהוא דוגמה מושלמת לכך שלא תמיד כדאי להפוך סרטים קצרים לפיצ'רים. הבמאי דייויד פ. סנדברג יצר את הסרט הקצר בשביל תחרות. הוא לא זכה בה, אך הסרט נהיה ויראלי והוא התחיל לקבל פניות והצעות מהוליווד, כולל להפוך את "כיבוי אורות" לסרט באורך מלא. רק שבהוליווד לא דוגלים בהפחדות אפקטיביות כמו של הסרט הקצר, ומאמינים שכדי שהקהל יפחד דברים צריכים לצעוק עליו "בו!" כל כמה דקות. אז למרות שסנדברג ביים גם את הסרט הארוך – עם תסריט קלישאתי ורדוד של אריק הייסרר, שיש לו יותר החטאות מפגיעות – התוצאה היא סרט הבהלות גנרי ומשעמם, שמאבד את כל האפקט של הסרט הקצר.

סנדברג המשיך וביים אחר כך את "אנאבל 2" – שלא ראיתי, אבל על סמך היכרותי עם יקום "לזמן את הרוע", כנראה גם היה רצף של ג'אמפ-סקיירס – ואז את "שהאזאם!", שהיה חמוד אבל גם עליו חשבתי בתור סרט קצר מוצלח שתקוע באמצע של סרט גנרי למדי בז'אנר. גם שם סנדברג לא התאפק והכניס קצת אלמנטים של אימה, שהרגישו מאוד מוזרים ולא קשורים מבחינת הטון. להגנתו של סנבדרג, בערוץ היוטיוב שלו יש עוד סרטי אימה קצרים מוצלחים וגם סרטונים שבהם הוא נותן תובנות מעניינות על בימוי. אני סקרן לראות מה הוא יעשה בהמשך, אבל בינתיים נראה שהמומחיות שלו היא בסיפורים קצרים אך אפקטיביים.

רז גריינברג: קולנוע על קולנוע לעיתים קרובות לא עוסק בסרטים אלא בחוויה שהם מייצרים: ברגש שהם מעוררים, בזכרונות שיש לצופים מהם, באופן שהם תרמו לחייהם של אותם צופים. מהבחינה הזו, Broken Down Film הוא יצירת המופת הגדולה של אוסמו טזוקה, מי שזכה לכינוי "אלוהי המנגה", גדול אמני הקומיקס של יפן והאיש שאחראי גם להפיכתה של האנימציה היפנית לסנסציה עולמית. הסרט הזה הוא מסע בזמן לילדות של טזוקה, ילדות שבה הוא התאהב נואשות בסרטים של צמד האחים היהודים מקס ודייויד פליישר (שסרט אחר שלהם נדון גם ברשימה הזו), חלוצי האנימציה האמריקאית והמתחרים הגדולים של דיסני.

Broken Down Film מביא לנו גיבורה פעורת עיניים סטייל בטי בופ, גיבור נועז וקלוץ סטייל פופאיי המלח, ונבל בריון ומטומטם סטייל בלוטו. ואנחנו פוגשים אותם כמו שטזוקה פגש אותם בבתי הקולנוע היפניים: כשעותק הפילם מגיע מעבר לים שרוט ומלוכלך עם פריימים חסרים, מטופל על ידי מקרין שלא ממש יודע מה שהוא עושה או שלא ממש אכפת לו. בהקרנות כאלה, לאורך שנות ה-30 (עד שהקרנות אנימציה אמריקאיות נאסרו ביפן המיליטנטית של אותו עשור) אפשר להרגיש איך ילד שטרם מלאו לו עשר שנים מתאהב עד כלות נשמתו, ומבין שיום אחד הוא רוצה לספר סיפורים כאלה, על גיבורים מהסוג הזה.

וחוץ מזה, זה סרט קורע מצחוק.

Broken Down Film יצא בשנת 1985, זכה בפרס הגדול בפסטיבל האנימציה הראשון של הירושימה שנערך באותה, וסחט תשואות באירוע "חגיגת האנימציה" הראשון שנערך בלוס אנג'לס שנה אחר-כך. אנימטורים אמריקאיים שצפו ב"אסטרו בוי" וב"קימבה האריה הלבן" בילדותם פתאום גילו את האיש שאחראי ליצירות האלה, התחילו לחקור את הפילמוגרפיה שלו (וגילו שם לא מעט סרטים ניסיוניים נוספים) והמתינו בדריכות לעוד יצירות מופת ממנו. למרבה הצער, ארבע שנים לאחר צאת הסרט, טזוקה נפטר לאחר מאבק קשה וארוך במחלת הסרטן בגיל 60. ההכרה הבינלאומית שהוא ייחל לה כל חייו הגיעה מאוחר מדי – אחרי כ-150 אלף עמודי קומיקס ועוד אלפי שעות אנימציה שהוא הפיק.

והמלצה לסיום: במקביל לעבודה על הסרט, טזוקה צייר את יצירת המופת הקומיקסית הגדולה שלו, A Message to Adolf, סדרת מנגה שעוסקת ביהודים, בשואה ובהקמת מדינת ישראל. זו לא רק היצירה הכי טובה של טזוקה, או יצירת המנגה הכי טובה, אלא אחת מסדרות הקומיקס הכי טובות שנוצרו אי-פעם. רוצו לקרוא.

יהונתן צוריה: בהסתכלות על הסרטים הקצרים האהובים עליי, גיליתי (לא במפתיע) שרובם הם סרטי אנימציה: או של לוני טונס (בייחוד Duck Amuck אבל ממש לא רק), או של יאן שוונקמאייר (הדירה, מימדים של שיחה), או של דון הרצפלד (עולם המחר 1 + 2), או SMILE, או פו הדב (ברוסית או באנגלית, תבחרו), או מה שזה לא יהיה שקרה ב"Shop! A Pop Opera", או… טוב, הרשימה הארוכה. לפיכך, בבחירה שלי לסרט הקצר ביותר החלטתי להוריד סרטי אנימציה מהפרק, בשביל לתת הזדמנות לסרט הקצר שכנראה היה לו יותר קשה לזכות במעמד כזה אצלי.

הורדתי מהפרק גם דאחקות מורחבות כמו "המבקר", "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", "שיה להבאף לייב" (ושאר קליפים/סרטונים מצחיקים), "יותר מדי טבחים" ו"התעלומה של הדג המדלג" (פארודיה מ-1916 על שרלוק הולמס כפופאי מסומם שמקבל כוחות על מקוקאין. אל תשאלו, פשוט תצפו בזה), ועוד. מכאן, הרשימה מצטמצמת כבר ממש, והסרטים שממש עצרו רגע לפני השורה הראשונה כוללים את סרטי הדוקו "בהיעדרות" ו"שבויים של החיים", סרטה הסוראליסטי של מיה דרן "ביבשה", ו"הגילוח הגדול" של סקורסזה.

ובכל זאת, "הבלון האדום" – סרט קצר, בעצם סרט ילדים, שהוא פשוט נפלא בכל תחום ודרך. כמה נפלא הוא? הוא זכה באוסקר, ולא בקטגוריות השוליות יותר – "הבלון האדום" הוא הסרט הקצר היחיד שזכה באוסקר בקטגוריית התסריט המקורי, והכי בצדק בעולם – הוא אמנם קצר, אך זה לא הופך אותו לפחות מבריק מכל הסרטים הארוכים שמסביבו.

עלילת הסרט היא על בלון אדום תבוני שנקשר לילד ועוקב אחריו לכל מקום, מה שמעורר קנאה ובעיות משלל ילדים אחרים בכל מקום. היא לא מלאה בטוויסטים, אבל היא מלאה ברוך ואהבה – מהסוג שנמצא בסיפורי הילדים הכי טובים בעולם. בלי התחמקות מדברים קשים ולא נעימים במציאות, אבל עם נקודת מבט שמאפשרת בריחה לקסם שקיים רק בגיל מסוים.

ואולי בגלל זה אני בוחר דווקא בו: יש הרבה סרטים קצרים שמתמחים באיזה תת-ז'אנר או מאוד טובים כ"סרט קצר", אבל "הבלון האדום" הוא לא סרט טוב כ"סרט קצר" – הוא אחד מסרטי הילדים הכי טובים אי פעם, ועומד ראש בראש מול כל קלאסיקה שאתם יכולים לחשוב עליה.

(ניתן למצוא ברחבי הרשת, וגם ב-VOD של יס)

גבי קוגן: יש סרט אחד קצר באנימציה שראיתי עשרות פעמים בחיים שלי, אם לא מאות, ולפעמים יותר מפעם ביום. אומנם גרסה לא מלאה שלו, אבל עדיין. והסרט הקצר הזה הוא Les Escargots של האנימטור הצרפתי רנה לאלו. אלא אם כן אתם דוברי צרפתית, אני לא חושב שתצליחו לנחש איך הוא בדיוק ייגמר, אז המלצה שלי, עצרו את הקריאה, תנו לו צפייה (כאן למטה) רק אחר כך תחזרו.

חזרתם? נהדר! הבה נמשיך.

אז כן, קודם כל, האנימציה ממש מגניבה וייחודית, אבל מה שעושה את הסרט הקצר הזה בשבילי הוא שהוא מצליח, ב-11 דקות בלבד, להיות סרט האימה וסרט האסונות הכי מפחיד שראיתי. וידוי מביך, אבל יש לי מולאסקופוביה – פחד מרכיכות – די רצינית. ולכן, סרט שבו סוף העולם בעצם מגיע בידיהם של חלזונות ענק מפלצתיים שאוכלים אנשים הוא פחות יותר התגלמות הסיוטים הכי גדולים שלי. אני גם ככה די רגיש לסרטי אימה וגועל, אבל שום סרט אימה לא גורם לי לשקשק יותר מהמחשבה על להיאכל בידי חילזון טיטאני.

אז איך בעצם מישהו כמוני הגיע למצב שהוא רואה סרט אנימציה צרפתי קצר משנות ה-60 כל כך הרבה פעמים? ובכן, שנה אחרי יציאת האלבום "10,000 ימים" של להקת Tool, יוטיובר כלשהו החליט לקחת את הסרט הזה בגרסה מקוצרת ולהצמיד אותו לצלילי השיר The Pot. מכיוון שלשיר מעולם לא יצא קליפ רשמי, אותו סרטון ישב ביוטיוב וצבר לאורך השנים משהו כמו 60 מיליון צפיות, והפך לבלתי נפרד מהשיר בתודעה של מעריצי טול בכל העולם.

ההוכחה? לפני שנה, כשהלהקה סוף סוף פתחה ערוץ יוטיוב רשמי (כן, רק לפני שנה), פתיחת הערוץ הובילה למחיקה של כל הקליפים של הלהקה שכבר הועלו ליוטיוב ושכנו בו במשך שנים, וביניהם גם The Pot והחלזונות (אם אתם ממש מתעקשים, מישהו העלה אותו מחדש לאתר של אופני הרים, משום מה). בגרסת האודיו שהועלתה בערוץ הרשמי של הלהקה התגובות לא מדברות על השיר עצמו אלא מבכות את לכתו של "סרטון החלזונות ההוא". אם זה לא סימן לאימג' שנכנס למיליוני אנשים ללב, אני לא יודע מה כן. דור שלם של מעריצי טול, וביניהם אני, גדל על קליפ באמת אייקוני – מבלי שהוא היה בכלל קליפ אמיתי.