תמונה קבוצתית: חידוש באנימציה

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 18 ביולי 2019Posted in: הגיגים
התמונה לקוחה מ"טום וג'רי פוגשים את ווילי וונקה". כן, זה דבר שקיים באמת.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית". גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לרשום מהי משמעות החיים. 

ברוכים הבאים לימי אחרית הקולנוע והטלוויזיה, שבו זה עניין של זמן עד שכל סרט שקיים מקבל מתישהו רימייק, בין אם זה רימייק בהחלפה מגדרית, רימייק בלייב אקשן או ריבוט לסדרה עתיקה. לרגל צאת "מלך האריות" מתבקש לשאול אולי "איזה סרט מצויר הייתם רוצים לראות הופך לבשר ודם", אבל: א. אנחנו לא רוצים לתת לדיסני רעיונות ו-ב. אנחנו רוצים להיות צעד אחד לפני הטרנד. ולכן, אנחנו מציעים רעיונות לגל רימייקים שיכול להיות, רחמנא לצלן, אשכרה מעניין – לקחת סרטי לייב אקשן ולהפוך אותם למצויירים. ועל כן, שאלנו את הכותבים שלנו "לאיזה סרט לייב אקשן הייתם רוצים לראות רימייק מצוייר?"

זוהר אורבך: סרטי אנימציה יכולים להיות קודרים, אפלים ורציניים בדיוק כמו כל סרט לייב-אקשן (וארי פולמן יוכל לספר לכם שאפילו יותר). ובכל זאת רובנו לא חושבים עליהם ככה בהתחלה – בשביל רובנו, סרטי אנימציה הם הסרטים הראשונים שאנחנו רואים, כילדים. הם סרטי דיסני, מוזיקליים, מלאי שמחת חיים ואופטימיות, כי לילדים יש את הפריווילגיה של אופטימיות נטולת התנצלות.

כזה הוא ״היירספריי״. המחזמר מ-2007 שמבוסס על גרסה בימתית מוזיקלית לסרט של ג׳ון ווטרס מ-1988. הוא כולו חגיגה של שמחת חיים לא מתפשרת – לא למרות כל הקשיים של העולם האמיתי, אלא דווקא בגללם. למרות שהוא בעצם סיפור על עולם שמסרב לקבל את האחר ולשדר אותו בגאווה בטלוויזיה, הוא חוגג את אומץ ליבן של הדמויות הראשיות שלו. טרייסי, שמתעקשת על מקומה בתכנית הריקודים בערוץ המקומי של בולטימור למרות שהיא לא רזה כמו שאר הבנות שרוקדות בה, או סיוויד ומשפחתו, שמוחים נגד מדיניות ההפרדה הגזעית של התכנית. ואומץ הלב הזה לא בא לידי ביטוי במחאתיות חמורת סבר, אלא במתיקות שמאיימת על כל העדים לה בהרעלת סוכר.

רימייק מצויר של ״היירספריי״ יהיה תיקון של כל אותם סרטי דיסני המצוירים הקלאסיים. הוא עוסק בגזענות ובכל שאר הדרכים בהן החברה דוחה את מי ששונה ממנה, אבל באותה קלילות בה מרי פופינס טיילה עם דיק ואן דייק בעולם המקביל המצויר אליו לקחה את ילדי משפחת בנקס. הצבעוניות נטולת הבושה שלו יושבת בול על פורמט סרט האנימציה המוזיקלי בשני מימדים לילדים. ועם אותה צבעוניות, שיכולה למשוך צופים חדשים וצעירים יותר. צופים שנמצאים בגילאים בהם הסיפור הזה על קבלה וסובלנות אפילו עוד יותר חיוני. 

רז גרינברג: אם השאלה היתה מתייחסת לא רק לרימייקים אלא גם לנספחים מונפשים לסרטים מצולמים… אז הבחירה היתה קשה יותר. קשה לי להחליט האם אני רוצה יותר לראות את סרט האנימה שג'ורג' מילר ניסה להפיק על פיוריוסה מ-"מקס הזועם: כביש הזעם" או הרפתקאות מצוירות על אינדיאנה ג'ונס (זה בטח עדיף על עוד סרטים עם האריסון פורד בגילו המתקדם) או אולי סרט אנימציה על חבורת "גלקסי קווסט"? האפשרויות כאן בלתי-מוגבלות.

אבל אם מדובר ברימייק מצויר אחד לאחד לסרט מצולם, נדמה לי ש-"האיש המתכווץ המופלא" משנת 1957, הוא המועמד המועדף. הסרט של ג'ק ארנולד, על פי סיפור של ריצ'ארד מת'יסון ("אני האגדה") שעוסק באדם שמתכווץ לגודל של סנטימטרים כבר נתן השראה להרבה מאוד סרטים אחרים – "מותק, הילדים התכווצו", "יום במלכודת", "הממלכה הסודית" וממש לאחרונה סרטי "אנטמן" – אבל את הסיטואציה הבסיסית שלו, של אדם שמגלה שהבית שלו הפך למלכודת-מוות אחת גדולה, עדיין לא ניצלו מספיק. אנימציה ממוחשבת, בשילוב עם הקרנת תלת-מימד, יכולה להפוך את הסיוט הזה למוחשי במידה שלא תיאמן.  

יהונתן צוריה: הכלל הראשון בשאלה "איך צריך להיות הרימייק לסרט הזה?" היא ש"לא". אבל אם כן כבר עושים לאיזשהו רימייק, הכלל הוא שיהיה סרט גרוע, אבל כזה שהיה לו גרעין של פוטנציאל. כשמכניסים את האנימציה, לעומת זאת, מתווסף אלמנט בעייתי כי צריך לחשוב האם הבעיה בסרט הייתה דווקא הלייב אקשן והאם האנימציה הייתה יכולה לפתור אותה. כמו כן, יש את השאלה של "איזו אנימציה" – מי הבמאי, או הסטודיו, או האנימטור שהכי טוב בטיפול בסדרה הזאת. 

בהתחשב בשלושת הנושאים – גרוע, למה אנימציה? ומי יביים? אני מציע את "קלרה הקדושה". 

יסלחו לי מעריצי הסרט, ואני מוכן פה עם המגן, אבל הסרט הזה לא, והבעיה שלו היא לא משהו עמוק בתסריט, אלא לחלוטין בביצוע – "קלרה הקדושה" מוציא ממני את ההתנשאות הגנרית הזאת של מבקרים על "משחק של ילדים בהצגת מיץ פטל במתנ"ס" וזה לא כיף בכלל. בייחוד כשהשחקנים הם אנשים רציניים לחלוטין כמו מנשה נוי וחברים אחרים. אבל אין מה לעשות, השחקנים – הילדים והמבוגרים כאחד – הוציאו אותי מהסרט ומנעו ממני כל אפשרות להתחבר אליו. ולמרות זאת, אני מזהה שיש משהו בעלילת הפוסט-אפוקליפסה המוזרה שהיה יכול להיעזר בתקציב ובאקספרסיביות של אנימציה שיכולה להקל על ביצועים קוליים מעפנים. 

וכמובן, בחירת הבמאי זה הכי קל, כי כאילו, ארי פולמן הוא בימינו אנימטור במשרה מלאה ואת הטריפ הויזואלי שהוא נתן לנו עם "כנס העתידנים" הוא בהחלט יכול לשחזר ברימייק ל"קלרה הקדושה". 

אז למרות שיש סרטים שאני אוהב שהייתי שמח לטעום מהם גם באנימציה, אני חושב ש"קלרה הקדושה" ייתן לי משהו נוסף באנימציה – אולי הוא יצליח להראות לי את הסוד שלו, ולהפוך אותי לאחד מתומכיו. 

מתן בכר: יש לי קצת קונפליקט עם עצמי לגבי כך שבחרתי לתמונה קבוצתית הזאת את "שמש נצחית בראש צלול", אחד הסרטים האהובים עלי. הסיפור על מערכת יחסים של זוג המוצגת בתוך ראשו של הגבר בזמן שהוא עובר תהליך של מחיקת בת הזוג מהזכרון מועבר באופן מופתי באמצעות התסריט של צ'ארלי קאופמן והבימוי של מישל גונדרי. חלק מהדברים הויזואלים שהאחרון עושה כאן הם לא פחות מהברקות ויש בי חלק שאומר שלא צריך לגעת בסרט הזה לעולם בשום צורה, תודה רבה. ובכל זאת…אני כן חושב שזה יכול להיות סרט אנימציה מאוד מעניין.

יש את קו העלילה שמתרחש במציאות, אבל האחד העיקרי והמעניין יותר מתרחש בתוך התודעה של ג'ואל: ככל שהסרט מתקדם, הצופה הולך יותר ויותר אחורנית בתוך הזכרונות שלו (אולי לסרט הזה של גונדרי היו צריכים לקרוא "קדימה, תריץ אחורה". הא, הא?). יכול להיות מעניין, למשל, אם הסיפור במציאות יונפש באנימציה מתקדמת ויפה ואילו בתוך הראש של ג'ואל החוקים יהיו קצת שונים. אפשר לערבב כמה סוגים של אנימציה. אולי להתחיל עם אנימציה יפה שהולכת ונעשית "גסה" יותר ככל שעוד זכרונות שלו נמחקים. או להכניס איפשהו את אנימציית הבובות מ"אנומליסה".

כבודו של גונדרי במקומו מונח, אך למרות הטריקים הקולנועיים הבאמת מרשימים שלו, עדיין יש כמה דברים שאפשר לעשות רק באנימציה. סרט על תודעה, זכרונות ודברים שמשתנים לנגד עיניו של הגיבור נראה לי כמו משהו שמתבקש לעבד לאנימציה ("בוג'ק הורסמן" עשתה מזה את אחד הפרקים הכי טובים ומפחידים שאי פעם ראיתי בסדרת אנימציה). במקרה הכי גרוע, צופים שיצאו לא מרוצים יוכלו פשוט ללכת ולמחוק אותו מהזיכרון.

קרדיט: סטיפן בריין (טוויטר: https://twitter.com/stephenbyrne86/status/638195260611407873)

נעמה רק: כשהייתי בת 11 הגיע לאקרנים הסרט "הארי פוטר ואבן החכמים". כיאה לגרופית, התייצבתי ביום ההקרנה הראשון בבית הקולנוע הסמוך לביתי. למשך משהו כמו חודש אהבתי את הסרט. אחרי אותו ירח דבש קצר הבנתי שמדובר בפסולת. פסולת כה ירודה שהיא גרמה לי לנטור טינה לעצם הקונספט של עיבוד ספרים לקולנוע. כמה שנים אחרי הטראומה ההיא סירבתי לראות את סרטי ההמשך וגם סרטים אחרים לפי ספרים שקראתי, או סתם תיכננתי לקרוא מתישהו.

היום אני כבר לא טהרנית באותה מידה, אבל עדיין חושבת שסרטי הארי פוטר, אפילו הטובים יותר בסדרה, לא עשו חסד עם הספרים. רחוק מזה. ואיכשהו, עם כל שנה שעוברת אני יותר ויותר משתכנעת ברעיון שהיה לי בתיכון – שהדרך הנכונה לטפל בסדרה הזאת היא באנימציה. למעשה, אני שוברת כאן את חוקי הפורמט – זו צריכה להיות סדרת טלוויזיה, עם פרקים של 50 דקות, שמפרקת כל ספר לעונה. מספיק מקום בשביל להיכנס לעומקים ולאפיוני הדמויות המורכבים של המקור ולא לרוץ מספקטקל לספקטקל. במקום אפקטים מצועצעים הקסם ייראה, ובכן, קסום. כי בעיניי רוחי סגנון האנימציה לא יהיה ריאליסטי אלא קצת וינטאג'י, מין פרשנות על איורים קלאסיים של ספרי ילדים ונוער. אם ג'יי.קיי רולינג תרצה להוסיף עוד כמה פרטים ושטויות שלא נכנסו לספרים – סבבה, אבל עדיף שזה יהיה יותר "כמה נחמד בחדר המועדון של בית האפלפאף!" ופחות "תלמידי הוגוורטס מאוננים עם קללת קונפונדו בקטע קינקי". כמובן שזאת תהיה הפקה בריטית. כן, בכוונתי להיות אמריקנופובית לחלוטין בעניין הזה, האמריקאים בחוץ משלב הליהוק ועד השיווק וההפצה. כבר נתנו לכם לעשות הארי פוטר אחד ותראו מה עשיתם.

גבי קוגן: זה חזק ממני: אני ממש רוצה לראות עיבוד ל"אוז" – סדרת הכלא, לא הקוסם מארץ עוץ – רק באנימציה, עם כלבים במכלאה. יכול להיות שזה הופך אותי לבן אדם קצת נוראי. 

אוקיי, אני מרמה את הפורמט פה: כמובן שאני מבין שזה לא ריאליסטי שאי פעם יהיה סרט שבאופן מוצהר ובגאון יעבד את הסדרה הזאת, על שלל מקרי האלימות והאונס שלה, רק עם כלבים חמודים. אבל מה שאני רוצה הוא בעצם סרט שכל הבדיחה בו היא שמדובר בסרט כלא, עם כל הקלישאות וה-tropes של הז'אנר – אבל עם כלבים פרוותיים חמודים במקום אסופת בני האנוש המחליאה ביותר שהוצגה בטלוויזיה. 

עכשיו, אתם שואלים את עצמכם, אם אני בסך הכל רוצה "סרט כלא עם כלבים" אז למה דווקא לעבד את "אוז" ולא סתם לעשות spoof עם אלמנטים מסרטים רבים בז'אנר? כי מה לעשות, העונה הראשונה של "אוז" היא פחות או יותר סיפור הכלא המושלם. יש כאן כל מה שצריך ורצוי, אז למה שלא פשוט ניקח את זה וניתן את זה לפיקסאר או משהו כזה?

תארו לכם: קוקר ספנייל חמוד שמגיע לכלבייה קשוחה אחרי שנשך ילדה ומחלקת התברואה של השכונה שלו רצתה לעשות ממנו דוגמה. הספיינל נמצא באותו תא (כן, אני יודע שככה לא עובדות כלביות אמיתיות, זרמו) עם רוטוויילר גדול ומאיים (אדביסי) שמתעלק עליו ונראה שבכל רגע עומד לעשות לו משהו ממש רע. או-אז רועה גרמני מזדקן שנמצא במכלאה כבר הרבה זמן בא לעזרתו ולוקח אותו תחת חסותו ואחרי כמה פרצופי כלבלב לעובדי המקום, הספנייל עובר לאותו תא עם הרועה הגרמני. הספנייל חושב שדברים יישתפרו עכשיו כשיש לו מנטור חכם וזקן שלקח אותו תחת… זנבו? כפו? לא משנה, בכל מקרה, דווקא אז שילינגר הכלב מחייך חיוך זדוני ומסביר לו שכהכרת תודה, הוא מצפה ממנו לציית מהיום לכל פקודה שלו. "מעכשיו… אני הבעלים החדש שלך". ומפה והלאה אתם יכולים לתאר לעצמכם לאן זה הולך, בטח אם ראיתם את אותה עונה של "אוז".

כמובן, נצטרך להוריד חלק מהקללות ובטח שכל אזכור לאלימות מינית (שזה גם הגיוני ביולוגית כי זה לא משהו שכלבים עושים), אבל מבחינתי צריך פשוט לשחזר את קו העלילה של ביצ'ר-שילינגר מאותה עונה בצורה שתיכנס לשעתיים, לקשט את הסרט בגרסאות כלביות של הדמויות שאכלסו את "עיר הברקת", לשים איזה קומונדור הונגרי על תקן אוגוסטוס היל ולעזאזל אתם אפילו יכולים להשאיר רמיזות למתיחות גזעית כי כאילו, גם לכלבים יש גזעים, הבנתם???

כן, אני מבין ששום דבר דומה לזה לא יקרה אי פעם, בכל מקום מחוץ לראש החולני והמעוות שלי. אולי.. אולי עדיף ככה. 

תום שפירא: מאסאקי יואסה הוא, מבחינתי, הדבר הכי טוב באנימציה יפנית בעשור הנוכחי. בין אם בסדרות הטלוויזיה שלו (Devilman Crybaby) או בסרטים (Lu over the Wall) יש לאיש סגנון מרענן שלא נראה כמו שום דבר אחר: ניתן לראות השפעות של מנגה קלאסית מחד (בעיקר בעיצובים), אבל גם חיבה לימים המוקדמים של האנימציה המערבית. הכי חשוב – הוא יוצר אנימציה שזוכרת שהיא אנימציה, לא כזו שמנסה לחקות את המציאות. 

לא משנה כמה העלילה בסיסית לכאורה תהיו בטוחים שהוא ימצא דרכים להפוך את מה שקורה על המסך לטירוף חושים: "The Night is Short, Walk on Girl" הוא קומדיה רומנטית פשוטה לכאורה על בחור אחד שמנסה לאזור אומץ במהלך לילה לבן להגיד לאישה שהוא אוהב אותה. אך ככל שהעלילה מתקדמת והלילה מעמיק דברים מתחילים לחרוג מהרגיל – קבוצת תיאטרון גרילה צצה בכל מקום, תחרויות אכילה שיכולות להרוג אנשים, חנויות ספרים שאין להן קץ… הכול מוצג כהמשך טבעי לעולם הפנימי המעורער של הדמויות.  הוא ביים פעם סדרה מצוירת על טניס שגרמה לחלק מהמשחקים להראות כמו חזון אחרית הימים.

קל להגיד שבכך די. אחרי הכל הגרסה הקולנועית המצולמת של טרי גיליאם לרומן הפרוע של האנטר ס. תומפסון גם ככה מרגישה לפעמים כאילו היא רוצה להיות סרט מצויר. היא ידועה עד היום בעיקר בשל האווירה המסוממת שלה (עם ג'וני דפ כשהוא עדיין היה הנער האלטרנטיבי החביב, לפני שנהיה כוכב על בלתי נסבל), ואין ספק שיואסה יהיה מסוגל לתרגם את התחושה הזו לסגנון שלו. אבל "פחד ותיעוב בלאס וגאס" הוא לא סתם אוסף של מערכונים, הוא בליבו סיפור די עצוב על אנשים שמחפשים את החלום האמריקאי ולא מצליחים למצוא אותו. בין כל הבדיחות וההגזמה מסתתר כאב אמיתי. עם כל ההגזמות הסגנוניות שלו הדבר שעושה את יואסה מתאים כמו כפפה לתפקיד זו היכולת שלו להציג רגש, לחבר אותנו לכאב, לעצבות או לשמחה של הדמויות. אם יש מישהו שיכול לתרגם את האיזון העדין שקיים בלב היצירות הגדולות של גיליאם, בין טירוף חושים מוחלט לכנות רגשית, זה הוא.

תגיות: