היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לספר לנו על החולצה האהובה עליכם.
נראה שכמות הרימייקים בתקופה האחרונה כל כך גדולה שאין טעם לנסות לספור את כולם. ובכל זאת, יש כמה מהם שהם טובים. אפילו לא טובים – ממש ממש נהדרים. אז הפעם שאלנו את הכותבים באתר: "מה הרימייק האהוב עליכם?".
אמיר אסעד: יש הרבה סיבות לעשות רימייק לסרט, בין אם זה סתם כי האפקטים השתפרו ובין אם זה כדי להוסיף זווית שונה לסיפור המקורי, אבל בסופו של דבר הסיבה העיקרית היא כסף. יש חומר מקור שאנחנו יודעים שאנשים אוהבים, אז נארוז אותו בעטיפה אחרת בלי הרבה עבודה וסיימנו. כמו חטיף אהוב "בטעם המקורי" עם 5% התייקרות. ההנחה הזאת נכונה במיוחד כשמדובר ברימייקים הוליוודים לסרטים זרים, שבהם לוקחים סרט שהיה כנראה מוצלח בהקשר התרבותי שלו, מפשיטים אותו מכל מה שעלול להיות לא מובן או שנוי במחלוקת, מתרגמים את התסריט לאנגלית, וביי. הסרטים האלה תמיד נחותים מסרטי המקור ומפספסים את מה שבעצם עשה אותם מוצלחים מלכתחילה, והם נחותים שבעתיים כאשר המקור הוא יפני, וכשמורידים את כל הדברים המוזרים בשביל הקהל האמריקאי נשארים רק עם שלד של סרט.
אז איך לעזאזל גור ורבינסקי עשה רימייק הוליוודי לסרט אימה יפני שמתעלה על המקור מכל בחינה?
את "הצלצול" כולם מכירים. אנשים רואים קלטת (זמינה בשירות הסטרימינג הקרוב לשלטכם), מקבלים שיחת טלפון (קווי, אבל אולי אם לא תענו סאמארה תנסה אתכם בנייד, בוואטסאפ, בהודעת אינסטגרם ובתיוג בפייסבוק) שנשארו להם שבעה ימים לחיות (והיא מדוייקת, לא כמו שירות הלקוחות של הוט). כן, העלילה נשמעת טפשית, אבל זה כנראה סרט האימה הכי משפיע באלף הנוכחי, שיצר ויזאוליה חדשה לגמרי בז'אנר שכולם מחקים מאז ועדיין גורם לסיוטים אצל מבוגרים. ממה שאני זוכר, המקור הוא בערך אותו סרט עם הרבה יותר הסברים, ולדעתי גם הרבה פחות מפחיד.
"הצלצול" הוא סרט שמראה את הכח של הבמאי והעורך. למרות המגרעות של הסרט המקורי, כל האלמנטים המוצלחים של הרימייק נמצאים בו. הוויזואליה והאווירה מאוד דומות, אבל ורבינסקי מדגיש את החלקים המפחידים וזורק הצידה את מה שלא מוצלח. הוא משרה אווירה מאוד קרה עם השימוש בגווני כחול לאורך הסרט ומשתמש ביעילות בתקציב הגבוה משמעותית מזה של הסרט היפני. "הצלצול" הוא סרט אימה עם הרבה חורים בעלילה, וכשלוקחים בחשבון את התקדמות הטכנולוגיה בימינו העלילה הופכת למצחיקה. אבל גור ורבינסקי יצר סרט אפקטיבי מאוד, גם 22 שנים אחרי יציאתו לאקרנים. אם כי אני לא יכול לקבוע את זה בביטחון, כי יש לי עדיין סיוטים מהפעם ההיא שראיתי אותו ואני מפחד לצפות שוב.
רז גרינברג: בשנת 2005, פיטר ג'קסון ניגש להגשים עוד חלום ישן שלו, ולביים גרסה קולנועית חדשה לקלאסיקה "קינג קונג". כמו בסרטי "שר הטבעות" שלו, גם "קינג קונג" הוא סרט שלא ממהר לשום מקום – יש לו הקדמה ארוכה מאוד, שבה אנחנו מתוודעים לגיבורי (ולגיבורת) הסרט, ולומדים להכיר אותם ממש טוב. וזה חשוב, כי דרך הדמויות האלה הצופים לומדים להכיר גם את הבמאי פיטר ג'קסון ואת חיפוש הדרך שלו (שנראה שלא ממש הושלם עד עצם היום הזה) בעידן שאחרי ההצלחה הפנומנלית של סרטי "שר הטבעות": ממש כמו הדמויות של הבמאי, המחזאי והשחקנית בסרט, גם ג'קסון באותה תקופה תהה האם הוא עדיין היוצר הקולנועי הייחודי עם החזון, או שהאורות הבוהקים והכסף הגדול של הוליווד סנוורו אותו.
ואז מגיע החצי של העלילה, שבו מתחילים הבלגנים – מגוון מפלצות ובראשן הגורילה שעל שמה נקרא הסרט. וכאן ג'קסון מפגין לא רק את האהבה הגדולה שלו לסרט המקורי, אחד הסרטים שהפך את תעשיית האפקטים ההוליוודית לאמנות, אלא גם הבנה של מה גרם לאותו סרט לעבוד. האפקטים ב"קינג קונג" המקורי לא ישכנעו אף צופה מודרני, ותעשיית האפקטים גם התקדמה המון מאז הרימייק של ג'קסון, אבל בשני הסרטים עדיין כיף לצפות. למה? כי ניכר שבניגוד לכל-כך הרבה אפוסי אפקטים שנוצרו מאז, האנשים שעבדו על "קינג קונג" של פיטר ג'קסון, ממש כמו ויליס או'בריין שעבד על "קינג קונג" בשנת 1933, פשוט נהנו מכל רגע בעבודה שלהם. יש בסצנות האפקטים בסרט הזה תחושה של חדווה סוחפת, שמצליחה גם להתחבר לכל המימד הרגשי של הסיפור – כשתולעים ענקיות מופיעות לראשונה, זה מפחיד, אבל כשהן אוכלות את הפילם שהבמאי צילם, הלב של הצופים נשבר ביחד עם זה של הבמאי, והוא אפילו לא דמות כזו נחמדה.
פיטר ג'קסון, כאמור, ממשיך לחפש את עצמו, ולא תמיד מוצא. אבל "קינג קונג" שלו הוא רימייק נהדר וסרט מצוין.
מתן בכר: הרבה פעמים מעניין לראות למה עושים רימייקים. אני לא מתכוון ל"כסף", אלא למה בחרו לעשות רימייק למשהו בנקודת זמן מסויימת. למשל, "ליל האימה" המקורי יצא באמצע שנות השמונים, עשור שבו היצורים עם הניבים לא היו מאוד פופולריים. אחת הדמויות בסרט היא מנחה מבוגר של תוכנית טלוויזיה אימתית על ערפדים, שאפילו אומר שפיטרו אותו כי לצעירים כבר לא אכפת מערפדים אלא רק מרוצחים במסכות.
קופצים קדימה לשנת 2011, בעולם שהוא פוסט-"באפי" ו"אנג'ל", כשעל המסך הגדול טרפת "דמדומים" בעיצומה ובמסך הקטן משודרת "דם אמיתי". ערפדים הם מגניבים (או לפחות, מנצנצים) וזה בדיוק הזמן להוציא רימייק לסרט המקורי של טום הולנד, כשעל כסא הבמאי יושב הפעם קרייג גילספי ("אני טוניה", "לארס והבחורה האמיתית", "קרואלה").
הסרט מספר על צ'ארלי, נער שמגלה שהשכן החדש שלו הוא ערפד ומחפש דרך להיפטר ממנו כדי למנוע מאמא שלו ובת הזוג שלו להפוך לקורבנות הבאים. צ'ארלי פונה למנחה הנ"ל, שמבין דבר או שניים בערפדים, כדי שיעזור לו.
הסרט המקורי הוא סרט אימה… סבבה. אין בו משהו רע במיוחד, אבל אין בו גם משהו שנשאר איתך אחרי הצפייה. הרימייק מוצלח יותר כבר מהרגע שמסתכלים על הקאסט: אנטון ילצ'ין ז"ל בתפקיד צ'ארלי וקולין פארל בתפקיד הערפד. קשה לי להסביר את זה, אבל רק עצם הנוכחות של פארל הופכת את הסרט ליותר קאמפי ופחות רציני מהמקורי.
אפרופו פחות רציני, אם בסרט המקורי המומחה לערפדים הוא מנחה טלוויזיה מזדקן, בחידוש מופיע דיוויד טננט בתור אמן אשליות סטייל כריס אנג'ל, שמעביר את רוב הזמן בלהיות שיכור ממורמר.
אז כן, בתור התחלה, כל אחד מהשחקנים טוב יותר פי כמה וכמה מאשר אלו שבסרט המקורי. חוץ מטננט, יש בחידוש עוד כמה שינויים שרובם לטובה, חלק עלילתיים וחלק קוסמטיים (החידוש מתרחש בפרבר ליד וגאס, עיר שפעילה מאוד בלילה ומנומנמת ביום). לרעתו יש לציין את האפקטים הלא משכנעים, כולל הדם המאוד-בבירור-ממוחשב. במחלקה הזאת האפקטים המעשיים של שנות השמונים בהחלט מוצלחים יותר. אבל עדיין, זה רימייק שלוקח סרט אימה די סטנדרטי והופך אותו לכיפי ומרענן, וגם ידע בדיוק מתי לצאת.
רם קיץ: אם יש מסקנה אחת שממנה יצאתי מ"ילדות רעות" החדש זה שיותר סרטים קלאסיים וסרטי קאלט צריכים להפוך למחזמר. עזבו אתכם מסתם רימייקים מודרניים שמסתפקים באפקטים משופרים ובשינויים בתסריט, מהסוג שלרוב נוטים להכעיס את המעריצים יותר מאשר לפייס אותם. ירצו לעשות מתישהו מחדש את "בלייד ראנר"? סבבה, תנו לי את דקארד בנאמבר מוזיקלי עם המילים "האם אני רפליקנט או אנושי? זאת לא תדעו לא תדעו לא תדעו. אבל האם יש לי גרוב יש לי גרוב יש לי גרוב? כן יש לי גרוב יש לי גרוב יש לי גרוב" (עמכם הסליחה, כותב שירים דגול אני לא) ואם מתישהו יוחלט שהגיעה העת ל"הס.נ.ד.ק" או משהו, אני רוצה בראפ את השיר "לוקה בראצי זהו שמי ורצחתי אנשים, ותראו את צחוק הגורל: עכשיו אני ישן עם הדגים, יו" (שוב, סליחה על זה).
ותגידו לי – למה לא, בעצם? רימייקים, אם כבר טורחים לעשות אותם, צריכים ערך מוסף, סיבה כלשהי להצדיק את קיומם – ולאורך שנות קיומה של הוליווד, מעטים הרימייקים שבאמת עמדו במטלה (וחלק קטן מהדוגמאות המוצלחות הן פה בתמונה הקבוצתית). לכן אני אומר שאם כבר החלטתם שחייבים ואין דרך אחרת וימות העולם גרסה חדשה לסרט שהוא עדיין אחלה: לפחות תוסיפו שירים, סווינג ופאייטים.
עכשיו, האם הייתי נהנה מ"ילדות רעות" החדש גם אם רג'ינה ג'ורג' לא הייתה נכנסת בסלואו מושן לקפיטריה ושרה "השם שלי הוא רג'ינה ג'ורג'"? אולי, אבל בטח שלא באותה מידה, ובטח שכבר הייתי שוכח מקיומו של הסרט בזמן שהייתי יושב וחושב על איזה רימייק אחר לכתוב משום שרז תפס את "קינג קונג" (שזה בהחלט עוד סרט שיכול רק להרוויח משיר כמו "קוף. מאוהבת אני פה בקוף. חיוכו כה כובש, על בניינים הוא מטפס. קוווווף").
והמשוואה הרי פשוטה, חבר'ה. העולם צריך פחות רימייקים אבל בהחלט זקוק ליותר מוזיקה, כך שאני רואה בזה פשרה מוצלחת לכל הצדדים. לכן להבא, הוליווד, תעתיקו שיעורי בית מ"ילדות רעות". ולא, לא רק ברעיון אלא גם בהשקעה: שירים טובים, שחקנים מוכשרים ובימוי לעילא ולעילא. תשקיעו למעשה מספיק כדי שכאשר נשוב לצפות במקור, נתבאס מכך שכולם רק מדברים כל הזמן.
נעמה רק: זה כנראה קטנוני, אבל כששואלים אותי "מה הרימייק האהוב עלייך" התשובה המיידית שלי היא שאלה אחרת – מה זה בעצם רימייק אהוב? האם כל סרט שהוא רימייק ואני אוהבת מתאים פה, או שזה צריך להיות הסרט הכי טוב שמשפר, משנה או משכלל את הגרסה הקודמת? האם אנחנו מחפשים את הסרט הכי טוב שהוא במקרה רימייק או את הסרט שהיה הכי טוב בתור רימייק?
ואז נזכרתי ב"היירספריי", יצירה שצפיתי בכמה גרסאות שלה ואהבתי את כולן – הסרט המקורי של ג'ון ווטרס מ-1988, הסרט מ-2007, גרסת הלייב למחזמר של NBC מ-2016 וגם ההפקה הישראלית שעלתה לבמות ב-2017. "היירספריי" הקולנועי מ-2007 הוא אחד הסרטים שראיתי הכי הרבה פעמים בחיי. אפשר להוסיף לזה אינספור האזנות לפסקול, שפחות או יותר החזיק אותי שפויה כחיילת. את הסרט המקורי ראיתי רק כמה שנים לתוך האובססיה. עוד כמה שנים אחר כך, באוניברסיטה, כתבתי על הסרט עבודה מסכמת לקורס וקראתי הרבה על הסרט, המחזמר והסיפורים האמיתיים שבהשראתם המציא ווטרס את טרייסי טרנבלד ואת משפחת סטאבס.
אין "היירספריי" טוב יותר – כל גלגול של הסיפור הזה עובד קצת אחרת, עם רמות שונות של מוזרות, הומור מבוכה ואדג'יות. במקרה המסוים הזה, הרימייק לא רק שמכבד את חומר המקור, הוא העצים את כל מה שהיה בו מראש. "היירספריי" 88' הוא סרט מעולה וכיפי, אבל בלי המחזמר והסרט על פיו כנראה שהייתי זוכרת אותו כסרט סבבה וזהו, במקום להעריך אותו כאגדה מודרנית שמקדשת אהבה, שמחה והומניזם. וכן, ברור שזה מוזר שסרט של ג'ון ווטרס על תחרויות ריקודים בטלוויזיה עם דיוויין בתפקיד מרכזי הפך ללהיט מיינסטרימי ענק, אבל מפתיע כמה מעט היה צריך לשנות כדי לעשות את זה. ווטרס כתב את הסיפור מלכתחילה כדי להעניק לנערות ולנערים שהעריץ מהטלוויזיה סוף טוב ומלא תקווה – והרימייק הוא זה שאיפשר למסר הזה להדהד גם עשורים אחר כך.
אור ענבר: אני כאן כדי לדבר על הריימיק הכי מושלם שקיים: "המומיה". ב-1999 היה הניסיון הראשון של יוניברסל לחדש את פרנצ'ייז המפלצות, אבל יצא להם בטעות סרט כיף ומושלם לקיץ שפתח פשוט סדרת סרטי הרפתקאות ואקשן משלו.
בדרך כלל כשאני שומעת שסרט הוא ריימייק, במיוחד בשנים האחרונות, התגובה שלי היא "אבל מי ביקש את זה?". אפשר לחשוב על רעיונות חדשים, במיוחד אם באמת אין לסרט מה לחדש – ולא, ולחדש זה לא להכניס כסף חדש לאולפן שמפיק אותו. אפשר לחדש בטכנולוגיה, במעבר משחור לבן לצבע, באפקטים יותר מרשימים; אפשר לחדש במסר, לעשות איזה היפוך תפקידים או מגדרים, או להעביר את הסיפור לתקופה אחרת כדי להראות איך הדברים שהסרט מדבר עליהם רלוונטים גם בימינו. בקיצור, רימייקים זה בסדר גמור, כשזה לא העתקה של פריים אחרי פריים של הסרט הישן (כן, אני מסתכלת עליך, "פסיכו").
יש מקום לתהות עד כמה "המומיה" הוא בכלל רימייק. הרי חוץ מזה שיש בסרט הזה מומיה אין באמת קשר לסרט המקורי. ואולי גם לא צריך להיות, כי הסרט המקורי הוא לא קלאסיקה שלמישהו אכפת ממנה, ואילו זה מ-1999 כן.
כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה בגיל עשר באיזה ערב בצופים פחדתי ונחרדתי עד עמקי נשמתי מהחיפושיות אוכלות האדם שיש בסרט. מאז, כל צפייה שלי יותר כיפית מהקודמת. זה סרט אקשן זורם, עם הומור טיפשי, שחקנים יפים ואפקטים שרובם שרדו את מבחן הזמן. לצד האקשן יש גם רומנטיקה וסיפור הגיוני (בהינתן חוקי העולם העל-טבעיים שמוצגים בסרט), ואין זלזול באינטליגנציה של הצופים. "המומיה", בדומה ל"שודדי הקאריביים", הוא השאריות האחרונות של סרטי הרפתקאות מודרנים מוצלחים, ז'אנר שאני אוהבת במיוחד ונראה שלא מצליחים לעשות אותו יותר. אולי זה כי "המומיה" גנב להם את כל הכישרון.
תום שפירא: כשראיתי את "12 המושבעים" (גרסת 1997) לא ידעתי שזה רימייק. נו, היינו עדיין בשנות התשעים, האינטרנט עוד היה בשלבי בנייה והאנגלית שלי לא הייתה משהו. מבחינתי זו הייתה פשוט דרמה משפטית. הייתי צופה ותיק של מספיק סרטים מבוססי ג'ון גרישם כדי לדעת מה יש בדרמות משפט: עורכי דין צדקניים, שופטים זעפנים ועדים שצצים ברגע האחרון. אבל "12 המושבעים" הוא דרמה משפטית מאוד מוזרה. הוא מתחיל כשכל הקרקס המשפטי נגמר, ומתחיל החלק שבו 12 שמוקים יושבים בחדר ודנים בגורלו של אדם. כמובן, בשלב מסויים גיליתי שהסרט הזה הוא רימייק, וראיתי את המקור. מה אומר ומה אדבר – המקור אכן הרוויח את התואר קלאסיקה בזכות ולא בחסד. לא התיישן בכלל. לכו לראות אותו, ואז תראו גם את הרימייק. כי גם הרימייק, בדרכו שלו, הוא קלאסיקה.
הסיפור נותר, בבסיסו, אותו הסיפור הקלאסי של רג'ינלד רוז – אחרי משפט רצח 12 מושבעים (כולם גברים, כי לסרט קוראים במקור "12 גברים כועסים") מתיישבים לדון בשאלה האם החשוד אשם. נראה שכן, יש הרבה ראיות נגדו ולפי הדיבורים אנחנו מבינים שאפילו ההגנה שלו לא התאמצה יותר מדי, ואחת עשרה ידיים מורמות במהרה – הם יספיקו להרשיע אותו עוד לפני ארוחת הצהריים. אבל יד אחת נשארת למטה, והדיון מתחיל. זה היום הכי חם בשנה בחוץ, ובתוך חדר הדיונים דברים הולכים להתלהט עוד יותר.
קשה להגיד אם הרימייק הזה "נחוץ", אבל הבחירות של הבמאי ויליאם פרידקן (מגרש השדים, הקשר הצרפתי) משנות את הסרט המקורי בדרכים חכמות. בגרסה הראשונית אלה לא היו סתם 12 גברים אלא 12 גברים לבנים, כולם דנים בגורלו של מי שהוא כנראה בן מיעוטים. בגרסה של שנות התשעים אלה עדיין רק גברים, אבל עכשיו הם באים מקבוצות ורקעים שונים, דבר שמוסיף למתח בין המושבעים בדרכים לא צפויות. זה אמנם "רק" סרט טלוויזיה, אבל לא תדעו את זה מרשימת השחקנים. כל כך הרבה כישרון בחדר קטן אחד – ג'ק למון (זוכה ביותר פרסי משחק משארון אחד יכול להכיל) בתור האדם היחיד שמאמין שהנושא ראוי לדיון, קורטני בי וונס (שחקן תיאטרון מצויין) בתור האחראי שמנסה לשמור על הסדר, ג'ורג' סי סקוט (פאטון) בתפקיד טיפוסי של פקעת עצבים, טוני דנזה (מי הבוס) בתור שמוק שרק רוצה לסיים את העסק כמה שיותר מהר, ג'יימס גנדולפיני (טוני סופרנו) בתור טיפוס שקט ומופנם, אוזי דיוויס, ויליאם פטרסון, אדוארד ג'יימס אולמוס…
כמות הכישרון שיש בגרסה הזו פשוט מדהימה, ולמרות הנטייה של השחקנים לאגו אף אחד לא מנסה להשתלט על המסך. למרות שפרידקין היה במאי מאוד אקטיבי ומעורב בסרטים שלו, הוא הבין שזה סרט שבו צריך לתת לשחקנים ולסיפור לעשות את העבודה שלהם.
האם זה יותר טוב מהמקור? לא יודע.
האם זה הרימייק הכי טוב שראיתי? בהחלט.
טווידלדי: הספר הידוע "בעל זבוב", קלאסיקה שתרגומה המסורבל לעברית הסב סבל לדורות של תלמידי תיכון שקראו אותו לבגרות, עוּבד פעמיים לסרט. הראשון, סרט שחור-לבן אמנותי שנחשב נאמן למדי לספר, יצא ב-1963. השני, סרט צבעוני שהרשה לעצמו לשנות לא מעט מהספר, יצא ב-1990, וזכה לביקורות מעורבות מאוד, בין היתר כי לקח לעצמו חופש לשנות קצת את העלילה. אני חושד שזו אחת הסיבות לכך שהציונים שלו נמוכים יחסית באתרי הדירוג, וחבל – כי מדובר בסרט ממש, אבל ממש מוצלח, במובן המדכא מאוד של המילה, ובעיניי הוא דוגמה לסרט שמצליח לשמור היטב על המהות של הספר, גם אם לא על כל פרט שלו.
"בעל זבוב" מספר על קבוצת ילדים שלאחר התרסקות מטוס מוצאת את עצמה באי בודד ונאלצת לשרוד בעצמה. ספויילר: זה לא ייגמר בהרמוניה שלווה. הסרט מדבר על התפרקות חברתית: הרחק מהציביליזציה, בני אדם – ילדים, עוד יותר גרוע – עוברים תהליך של התפראות מהירה ורצחנית. והוא, מה לעשות, משכנע. זה סרט די פשוט: אין הרבה מדי התחכמויות בתסריט, הוא מוביל דרך פשוטה וברורה מקבוצת ילדים ממושמעים – סוף סוף, צוערים בפנימיה צבאית – ועד להתפרקות לקבוצות פראיות ותוצאות ההתפרקות הזו. ובכל זאת, הוא מאוד יעיל, מפחיד לפעמים, וגם מזעזע. ראיתי את הסרט בגיל צעיר מדי ובלי לקרוא את הספר, לכן סצנת השיא הייתה מאוד לא צפויה (והיא עדיין מאוד אפקטיבית). בנקודה שבה נדמה שיתרחש שינוי לטובה, כי לכך ההתרחשויות אמורות להוביל בסרט רגיל, קורה משהו אחר, והרבה פחות משמח.
יש סרטים טובים יותר, ואם אתם מחפשים נאמנות קפדנית לספר כנראה תתאכזבו מחלק מהתוספות, שיש להודות שמובילות לעלילת משנה מיותרת אחת. אבל "בעל זבוב" הוא סרט טוב מאוד ורימייק ראוי לציון. למרות שהוא מבוסס על קלאסיקה ולמרות שלטעמי הוא מצליח מאוד במשימה שלו – בדרך כלל הוא נשכח, ולא בצדק.
יהונתן צוריה: "אושן 11" הוא לאו דווקא הסרט הכי טוב שהוא רימייק (זה כנראה "חמים וטעים") ואפילו לאו דווקא הרימייק שהכי משפר את חומר המקור (זה יהיה "חנות קטנה ומטריפה"), אבל בעיניי הוא הרימייק המושלם: גם בגלל האיכות שלו, אבל גם בגלל שהוא עונד את היותו רימייק בגאווה.
כי בעוד שהרבה אנשים יודעים ש"אושן 11" הוא רימייק לסרט השוד של פרנק סינטרה, מעטים יודעים להגיד משהו על "אושן 11" המקורי. יש לכך סיבה טובה: כל מי שראו את הסרט המקורי מתו משעמום ולא יודעים עד היום איפה הגופות שלהם קבורות. הקונספט של האנשים הכי מגניבים בעולם מבצעים שוד הוא בדיוק מה שמשך אנשים לסרט של סינטרה. טכנית לואיס מיילסטון ביים, אבל זה לחלוטין סרט של חבורת העכברושים ולא של התסריטאי או הבמאי, ולצער כל מי שצפו בסרט – זה ניכר מאוד.
לכן, כל מה שסודרברג היה צריך לעשות זה לקחת הקונספט הזה ואשכרה לקיים את ההבטחה שלו. כמעט כל תוצאה אפשרית הייתה עדיפה על המקור, אבל בפעם הראשונה שסודרברג פנה אל דני אושן וחבורתו הוא יצר את אחד מהסרטים הכי מגניבים, מצחיקים ונהדרים של המאה הנוכחית, שהוא גם חכם במידה מפתיעה ומתמודד מוביל על ראש רשימת סרטי השוד הטובים ביותר.
קלוני ופיט מעולם לא היו מגניבים יותר משהם היו פה, אנדי גרסייה מושלם כנבל, אליוט גולד נהדר כפרויקטור של הפרויקט הזה, ולמען השם, בין שחקני משנה אפשר למצוא את מאט דיימון, קארל ריינר, דון צ'ידל, וקייסי אפלק ובנוסף לאלה את טופר גרייס באחת מהופעות ה"שחקנים בתפקיד עצמם" הכי טובות, ומסתבר שגם את ויולה דייויס כקול שמראיין את ג'ורג' קלוני בתחילת הסרט.
ואת כל זה הוא עושה תוך כדי שהוא מסתכל בעיניים למי שנחשבו אי אז כשיא המגניבות וכמעט מכריז "אני עושה את זה הרבה יותר טוב". אז גם אם זה לא הרימייק הכי טוב, אין ספק שזה לכל הפחות הרימייק הכי מגניב.
סיפור הפרברים של ספילברג
לא ראיתי את הסרט המקורי, אבל הסרט הזה היה כל כך כיף. ספקטקל צבעוני וסוחף, מרהיב ומבויים בקפידה. כל כך נהניתי, וכולם רק אמרו שהוא לא כמו המקור. אז ראיתי ביוטיוב כמה מהשירים הטובים מהמקור, ומה אומר.. לא הצליח לגרום לי לחשוב שראיתי את הגרסה הפחות טובה, או לעשות לי חשק לרוץ לראות את כל השאר.
אבל הנקודה היא לא ההשוואה למקור שאני עוד אולי אשלים מתישהו, אלא שהסרט של ספילברג הוא פשוט ממש טוב. השחקניות מעולות, ההפקה מרשימה וכיפית, ואני רוצה עיבוד קולנועי של ספילברג לכל מחזמר קיים.
קארי עם קלואי גרייס מורץ.
מתעלה על המקור בפער.
וגם צ׳ארלי ומפעל השוקולד משנות האלפיים.
(ל"ת)
חברי הדרקון אליוט (2016)
לפעמים רימייק טוב הוא זה שלוקח את הרעיון הבסיסי של הסרט המקורי והולך איתו למקום אחר לגמרי.
לא ראיתי את חברי הדרקון אליוט המקורי (כי פשוט אין לי דרך חוקית לראות אותו עם תרגום לעברית. מתי כבר הוא יעלה לדיסני פלוס ישראל?), אבל ממה שהבנתי מדובר במיוזיקל מהסגנון של פעם בו הילד והדרקון (המונפש באנימציה ידנית) שרים ורוקדים בסגנון הקלאסי של דיסני של פעם.
הרימייק, לעומת זאת, החליט ללכת למקום אחר.
זה כבר לא מיוזיקל, הדרקון הפך לדרקון “אמיתי״ ועל כן הוא ב-CGI ריאליסטי (ועד כמה שאני זוכר, הסרט אפילו לא נכנס לשורטליסט של האוסקר לאפקטים, שזאת ממש חרפה) והסיפור עצמו הפך לבוגר מאוד מחד ומאוד מתאים לילדים בכל גיל מאידך.
מדובר בסרט קטן וחמוד ביותר שכמעט איש לא זוכר כיום וחבל שכך.
הסרט התמסמס לגמרי, אולי בגלל שבשונה מהרימייקים האחרים של דיסני, פה המקור הוא לא כזה קלאסיקה מוכרת.
אבל אם אתם מחפשים סרט חמוד ומקסים לראות עם הילדים (או לבד. אחרי הכל, אני לא ראיתי את הסרט עם אף ילד), אז הסרט הזה הוא בהחלט פנינה חבויה שמומלצת ביותר.
מוזר באמת ש-"הדרקון אליוט" המקורי לא בדיסני+
אם כי יש לציין שזה לא סרט כזה טוב. מעניין בעיקר מבחינה היסטורית – הדרקון שהנפיש דון בלות', והעובדה שאת הסרט ביים דון צ'אפי (מה שמזמין השוואות בינו לבין סרט מצולם/מצויר אחר שהוא ביים בווייב שונה לגמרי – "ג'ייסון והארגונאוטים" עם האנימציות של ריי האריהאוזן) אבל מבחינת תסריט הוא… בסדר, כזה. לא מצליח לשמור על עניין לכל אורכו.
אגב, באופן מעצבן, במקרה של ״מסע המופלא הביתה״ דיסני החליטו דווקא לשים בדיסני פלוס ישראל את הסרט המקורי שאף אחד לא מכיר, בעוד ודווקא הרימייק הקלאסי משנות ה-90 לא נמצא
והרי לכם עוד רימייק קלאסי.
עד שדיסני פלוס עלה בישראל לא ידעתי בכלל שהסרט הקלאסי שגדלתי עליו הוא רימייק.
צפיתי בקטעים מהסרט המקורי שזמין בדיסני פלוס וממה שראיתי החיות בכלל לא מדברות, כך שזה בכלל מרגיש כמו סוג של סרט טבע כזה, מה שלא דומה בשום צורה לפיסת הנוסטלגיה האהובה.
ברימייק הקלאסי, יש לציין, החיות מדברות אך ללא תנועות שפתיים, כך שאתה בעצם רואה חיות אמיתיות לחלוטין ופשוט שומע את ערוץ התקשורת החשאי ביניהם שאיש לא מסוגל לשמוע, וזאת החלטה נפלאה.
הרימייק הוא כנראה סרט הלייב אקשן שחרשתי עליו הכי הרבה בילדותי.
זה גם הדיבוב לעברית הראשון שיצא לסרט לייב אקשן והדיבוב הראשון של מי שלימים יהפוך לבמאי הדיבוב הבכיר ביותר – שרון כהן.
ומסתבר שכבר ציינתי את הסרט בעבר, כשדיברתי על הכלב שאדו מהסרט בתמונה הקבוצתית שהייתה על כלבים קולנועיים.
הסרט המקורי (שרץ פה בבתי הקולנוע עד שנות ה-80 בערך; זכור לי שההורים שלי לקחו אותי לראות אותו באמצע אותו עשור)
לא ממש הכיל "דיבוב" כי הפיות של החיות לא נעו, אבל הקריינות בו היתה מדובבת לעברית (נדמה לי שאת הקריינות בעברית עשה… אורי זוהר! אבל אני לא בטוח).
מבדיקה זריזה ב״אישים״ עולה שאתה צודק
זה אכן אורי זוהר ומסתבר גם שזה הסרט הראשון שדובב לעברית, שנים רבות לפני ששפרירה זכאי זכאי תקים עולם דיבוב שלם שנמשך עד ימינו.
מעניין, זה חידוש גדול בשבילי.
וכמובן, אגב, שבדיסני פלוס אין לסרט דיבוב לעברית, כי למה שיתנו לנו גישה לדיבוב הראשון לעברית שנעשה כבר ב-1965?
וכמובן איך יכולתי לשכוח את שיר הכתוביות הממכר בטירוף
רק תאזינו לזה ותגידו לי אם לא בא לכם עכשיו לשמוע את השיר בלופ אינסופי.
לסיים סרט כל כך טוב עם שיר כל כך טוב, מה עוד אפשר לבקש?
ממש בזבוז שלא נותנים ללינזי סטירלינג עוד פסקולים
שירים אפיים עם מלודיה חזקה זה הרי הפורטה שלה, ופסקולים מסויימים ממש מבקשים את זה.
של ג׳ון קרפנטר עולה על המקור The Thing
ואם כבר קרפנטר, אני מעדיף את הרימייק להלואין של רוב זומבי על פני המקורי של אותו קרפנטר אבל נראה לי שרק אני חושב כך.
לגבי 12 מושבעים המקורי
"בגרסה הראשונית אלה לא היו סתם 12 גברים אלא 12 גברים לבנים, כולם דנים בגורלו של מי שהוא כנראה בן מיעוטים. בגרסה של שנות התשעים אלה עדיין רק גברים, אבל עכשיו הם באים מקבוצות ורקעים שונים,"
זה לא נכון, כי אני זוכר שלפחות אחד היה איטלקי, וגם היה מתח מסוים על הרקע הזה. הוא אמנם "לבן" (מה שזה לא אומר) אך היה מהגר.
יש משהו ספק עצוב ספק אירוני באפלייה
הסיפור של ההגירות האיריות והאיטלקיות (והיהודיות) לארה"ב די דומה. כל אחת מהקהילות האלו הגיעה לאותן שכונות עוני ועברה את אותה מסכת יסורים בדרך להתקבל כחלק אינטגרלי מהאוכלוסיה הלבנה הכללית. בערך.
זה נכון שדאז האיטלקים היו מיעוט נחות וסובל, אבל גם חשוב לשים לב שהם הצליחו להתגבר על הסטיגמה הזו ולהפוך לחלק אינטגרלי מהאוכלוסיה הלבנה. ויש מיעוטים שהיו מיעוטים עוד קודם ושלא יצאו מהמעמד הזה (שחורים). כלומר בתוך ההיררכיה המגעילה, הם בכלל לא נספרו כבני אדם שראויים להספר.
לא יודעת מה אני רוצה להגיד על זה, בעיקר מבאס ועצוב.
זה לא רק שהאיטלקים יצאו מזה
כולם יצאו מזה. אסיאתים והודים למשל הן האוכלוסיות הכי חזקות באוכלוסיה (מבחינת חציוני משכורת ואחוזי אקדמאיים).
גם היספאנים, בדרך כלל לא תראי באמריקה מקבצי נדבות בסן פרנסיסקו, גרים בסקיד רואו בלוס אנג׳לס או באופן כללי מתלוננים יותר מדי (לבנים אגב, כן…).
או במילים אחרות, אם כולם חוץ מהשחורים הצליחו לא להיות מיעוט נחות, ורק השחורים כן. יש מצב שתער אוקאם יגיד מסקנות שונות משלך.
(אני גר בארה״ב)
(יש עוד קבוצת מיעוט אחת עם בעיות של ממש – הנייטיב אמריקנז. וגם לזה יש סיבות, חלק דומות וחלק אחרות).
מה תער אוקהם יגיד
(ל"ת)
תער אוקאם
שיתכן והבעיה לא נעוצה בלבן.על עשורת הגוונים האתניים האחרים שבמכנה (עם כ') שלו, אלא במכנה השני שהוא פשוט יותר
אני די בטוח שאתה מבין את כוונתי,
לא, לא הבנתי
מה תער האוקהם פה שאתה רוצה להגיד ומשום מה לא אומר פשוט.
שיתכן, והבעיה השחורה היא בעיה שחורה, ולא בעיה שהלבן אחראי עליה.
הנה ,אמרתי.
כאילו, יתכן
אבל אפשרי גם שאם אנחנו רואים קבוצות שבצבע אחד מתקבלות טוב יותר מקבוצות בצבע אחר אפשר להפעיל תער אוקהם אחר. או כשמשווים בין קבוצות מהגרים וקבוצה שחוותה אסון מתמשך של מאות שנים.
להגיד על משהו "תער אוקהם" לא אומר שהוא צודק, מדי פעם זה סתם קיצור דרך מחשבתי לא להעמיק בנושא כלשהו.
אבל
יש רק קבוצה אתנית גדולה אחת, שתולה את הכל בגזענות של האחר. כל שאר הקבוצות האתניות לא סובלות מגזענות באופן ניסי
זה לא באמת המקום לדיון הזה
אז אעצור אותו פה, בעיקר כי את מה ששאלת כבר התייחסתי אליו.
תער אוקאם יגיד
שההבדל הגדול ביותר מבין כל הקבוצות האלו הוא השחורים הם היחידים שלא היגרו לארה"ב אלא הובאו לשם בכוח, אז כנראה זו גם התשובה להבדלים האלה.
כדי להגר לארה"ב צריך להגיע ממשפחה שהיא כבר בעלת אמצעים, אז אותם הודים ואסייתים שנמצאים באחוזון העליון נמצאים שם בגלל שהם הגיעו ממשפחות עמידות, ולכן אותם אנשים היו מצליחים בין אם היו מהגרים לארה"ב ובין אם היו נשארים בהודו או באסיה (עד כמה שאפשר להגיע לאותה מידה של הצלחה במדינות האלו).
אם אנחנו מסתכלים על אנשים שחורים בחתך רחב יותר (כלומר, לא מסתכלים רק על אפרו-אמריקאים), אנחנו רואים שמהגרים ממקומות כמו ניגריה דווקא כן מצליחים בדיוק כמו אחיהם המהגרים האסיאתים וההודים.
בקיצור, גם תיאוריה לא נכונה, וגם לא תואמת את העיקרון של תער אוקאם.
** יש הבדל בין הסטיגמה האסיאתית למציאות
סינים התחילו להגר לארה"ב מאוד מוקדם בהסטוריה, עם כל בהלת הזהב, בעיקר כפועלים שבנו את הרכבות שחצו את היבשת, ועבדו בחפירות של הזהב.
אנשים ממוצא סיני מהווים כ8% מכלל אוכלוסיית ארה"ב, ובתוך הספירה הזו יש גם את המהגרים הטריים שפוגשים באקדמיה ובסיליקון וואלי, אבל גם אנשים שעובדים בפוד טראקס הכי זולים, ובחנויות הכי זולות ומוזנחות בצ'יינה טאון. אז הסטיגמה הזו של המצליחים שגונבים מקומות עבודה וכל זה, די רודפת את האסיאתים (שרובם סינים). במידה רבה הם חווים גזענות מאוד דומה לזו שיהודים עוברים. מן תפיסה כזו של טינה קולקטיבית כי הם "מצליחים מידי".
תער אוקם יגיד
לחתוך בו הנחות מיותרות, לא חלקים אינטגרליים ממציאות מורכבת.
אכן, הובאו בכוח .
כלומר, סבא של סבא של סבא של סבא שלהם לפני 165+ שנים.
וכמו שמישי כתבה – אסיאתים. אפילו מה שכתבת על הודים לא נכון תמיד.
עצם העובדה שניגרים מצליחים היא הוכחה אגב למה שאני אומר. משום מה אתה חושב שאני חושב ששחורים הם בעייתיים בגלל שהם שחורים אבל זה ממש ממש לא מה שאני אומר. כי אני לא גזען ולא לזה התכוונתי – שחורים אמריקאים לא מצליחים כי הם הטמיעו תרבות של ״מגיע לי ודופקים אותי כל הזמן״. זה לא בעיה בצבע, זה בעיה בתרבות. ולכן, אין שום מניעה משחור שמגיע מניגריה או כל מדינה אחרת להצליח – הוא לא בא מאותה תבנית.
אתה מתכוון להמשיך עם הגישה והשפה האלו?
מי שחי בארה"ב ועדיין משתמש ב-N word כניראה ממש ממש חש שצריך להוכיח משהו, כי זו אחת המילים הכי מוקצות. אני לא יודעת מה הקטע ומה הצורך.
אתה לא צודק, ואם היית מנסה לראות איך דברים עובדים כאן אולי היית רואה את המציאות קצת אחרת. ארה"ב מדינה רבת פגמים, זו דמוקרטיה, אבל איכשהו הזכות להצביע לא אוטומטית ניתנת לכל האזרחים. בשביל להצביע צריך להרשם, בשביל להרשם צריך מספר סושיאל וכתובת, בשביל אלו צריך לא להיות בחובות. המציאות פה היא מעין מגבר, עניים לרוב ימשיכו להיות עניים, הם יסחבו איתם חובות של המשפחה שאין סיכוי לסגור, וחוסר יכולת להוציא מסמכים בסיסיים כמו רשיון. הסיכוי של אדם כזה, שלא מסוגל להסדיר את הניירת החוקית שלו, לצאת מהמסלול של העוני- שואף לאפס. בלי דרוג אשראי סביר אי אפשר לשכור דירה, לפתוח חשבון בנק או למצוא עבודה. בלי עבודה גם אין ביטוח בריאות, בלי כל הנ"ל אי אפשר להרשם להצביע וגם כשכבר טורחים להצביע, יש את כל השיט של אזורי הצבעה ואלקטורטים, כך שהרבה מהשכונות העניות (או השחורות) נטמעות בתוך סביבות שבהן הקול שלהם חסר משמעות. בחלק מהמדינות עבר חוק שלאדם שעומד בתור להצביע (תור שעלול לארוך שעות ארוכות) אסור לקבל אוכל או שתיה, אפילו לא מחברים ומכרים.
במדינה לא סוציאלית, זה גם אומר שלנצח מערכת החינוך תהיה מוטה נגדם (פשוט אין בתי ספר טובים בשכונות שחורות- ואני גרה באזור עם אחת ממערכות החינוך הכי חזקות בארה"ב). לפני שבועיים מישהו (לא שחור, אגב) יצא מרכב בשכונה שחורה וריסס תחנת אוטובוס ליד בית ספר, נפגעו נערים. זה בקושי הגיע לחדשות. למעשה, כמעט כל יום נרצח אצלינו בעיר אדם, רובם שחורים, ואת רוב הרוצחים אף אחד לא תופס. [אני בטוחה שיהיו אנשים שיחשבו שהגזמתי, אבל לפני כמה חודשים צוין בעיתונים ש'אתמול היה יום בו אף אדם לא נהרג מ-gun related violence בעיר']
בעולם קפיטליסטי וגישת החזק שורד, אין חוקים לא לגיטימיים, ואין רציונל הומניסטי גדול מאחורי חוקים שונים. המשמעות היא שאנשים נתקעים במעגל העוני ולא יוצאים ממנו.
אתה מדבר על אוכלוסיה שהגיע לכאן כפאקינג רכוש, זה הזוי, ולמעשה לפני 60 שנים אפילו לא נחשבו אזרחים שווים על פי חוק, זה אומר שאנשים בגיל של ההורים שלי נולדו לא שווים.
לחיות כאן ולא לראות את זה מעיד על לקות ראיה חברתית קשה.
לחיות כאן, לראות את זה ולהאשים את הקהילה השחורה בארה"ב במצב שלה, זה לגלות דרגות חשות של אטימות.
נדמה לי שלא קראת את השרשור
הוא דיבר על ״מהגרים מניגריה״ או במילים אחרות ״ניגרים״.
לא n word ולא נעליים. זאת לא היתה כוונתי, ועם כל הכבוד לטריגר המיידי שלך, היה טוב לו היית זוכרת את ההקשר.
התנצלות תתקבל בברכה.
צודק, מתנצלת
עדיין עומדת מאחורי מה שכתבתי, אבל הייתי מנמיכה את הטונים והלהבות בכמה אוקטבות.
ולגבי שאר התגובה שלך
כל זה היה טוב ויפה ונכון, לו ווייט טראש היה מגיע לבתי הכלא ולא מצליח לצאת ממעגל העוני, בדיוק כמו שחורים.
ככל שידוע לי, המציאות והמחקר מוכיחה את ההיפך. הנה דוגמה (https://www.brookings.edu/articles/long-shadows-the-black-white-gap-in-multigenerational-poverty/)
אני עובד על לא מעט פרויקטים עם אנשים שחורים כאן. לאחרונה יצרתי חקר שוק על infant and maternity mortality. המספרים מובהקים – שחורות ותינוקותיהן מתים הרבה הרבה יותר מאשר מקבילותיהן הלבנות (אני מקווה שלא פישלתי כאן בשפה). זה ברור ומובהק.
אממה – כשנכנסים לעובי הקורה, מגלים שחלק גדול מאד מאד מהסיבה היא – חוסר האמון של השחורים ברופא הלבן (בעצם, גם ברופא השחור) ובשיטה ״הלבנה״ כהגדרתם. אלו דברים מוכחים במחקר. ולכן דיברתי על construct שלא משותף לאפריקאים אמריקאים ולשחורים מניגריה (נו, ניגרים…, כאמור). לראשונים יש את ה construct הזה, ולאחרונים – אין.
ואני ממש מצטער, אבל שישים שנה זה המון המון זמן. זה סבא של סבא.
ואני גם ממש מצטער, וברור שזה נכון ששחורים נרצחים יותר ,אבל את יודעת, גם רוב הרוצחים שלהם הם … ובכן… שחורים.
יש לי תחושה שאת פשוט לא מכירה מחקר בנושא בכלל. קל לדבר על שחורים בעולם ווקי, אבל הקונסרקטים פשוט מובהקים ומוכחים.
במילותיו של תער אוקאם - בוא נעצור כאן.
(ל"ת)
בכיף אבל התנצלות מגיעה לי
היא טענה שאמרתי משהו שלא אמרתי בגלל שהיא לא הבינה , השחירה בכך את פניי ואף קיבלה שלושה לייקים. מצטער,אבל התנצלות תהיה ראויה, או מחיקה של המשפט הראשון שלה
מישי תחליט אם היא רוצה להתנצל או לא
חוץ במקרי קיצון, אנחנו לא מוחקים חצאי-הודעות.
אז אנא מחק את כל ההודעה
השחרת פנים בגלל חוסר הבנה, היתה גם היתה כאן. זה לא הוגן עבורי
וגם
סעיף 1 לחוק מגדיר כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול – " (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו
אז תתבע אותה.
מה אתה רוצה? זה היום הראשון שלך באינטרנט? אז היא הבינה אותך לא נכון, תתגבר ותמשיך הלאה. הייתי אומרת אפילו שכדאי לך לצאת מהמנטליות של הקורבן כי זה לא יביא אותך רחוק.
אני בן 40+
כבר הגעתי פחות או יותר למה שאגיע. תודה על הדאגה
קרקר אמר שמוחקים במקרי קיצון, עניתי לו שזה מקרה קיצון
חנות קטנה ומטריפה
זה הסרט הראשון שקפץ לי בראש כשקראתי את הכותרת.
יהונתן הזכיר אותו, אבל פספס כשבחר במקומו בסרט שהוא אמנם מגניב למדי, אבל לא מתקרב למידת המגניבות, הקסם, הקאלט, הפאן והכישרון שהזריק פרנק אוז למאסטרפיס הזה.
מ"סאדנלי סימור" ו"יו בי א דנטיסט", דרך "דאון און סקיד רואו" ו"פיד מי סימור" ועד "גרואו פור מי" ו"מין גרין מאדר פרום אאוטר ספייס" – כל נאמבר בסרט הזה הוא סלאם-דאנק מופתי שנשאר איתך לנצח, וזה עוד לפני שמדברים על תצוגות המשחק המופתיות של ריק מוראניס, אלן גרין וסטיב מרטין.
זה לא רק הרימייק הכי טוב בהיסטוריה, זה גם אחד המיוזיקאלז הכי טובים בהיסטוריה ובכלל אחד הסרטים הכי כיפיים שנוצרו EVER.
להגנתי היו כבר שני מחזות זמר ברשימה הזאת
ו-3 שכאלה מרגיש לי איכשהו יותר מדי
אין דבר כזה יותר מדי מחזות זמר
(ל"ת)
כן אבל נו... חנות קטנה ומטריפההההה
היירספריי אחלה, באמת. וילדות רעות חמוד לאללה.
אבל רק תגלגל בראש את רשימת השירים של חנות קטנה ומטריפה ו… נו ברצינות אושן 11?
וזה לא שחומר המקור היה גרוע, היה שם אפילו את ג'ק ניקולסון באחד מתפקידיו הראשונים, אבל מה שפרנק אוז עשה שם זה לא סתם רימייק, זה מאסטרפיס על-זמני.
בעצם, בשביל מה אני מתאמץ?
קח 5 דקות לצפות בדבר הזה ותחזור לפה עם התנצלות בשלושה עותקים :)
https://youtu.be/mQJagD96X8U
(וזה אפילו לא הנאמבר הכי טוב בסרט)
לא, אין ספק ש"חנות קטנה" עלה על כל מחזות הזמר
אבל אני מודה שהן בגלל שאני כן מחזיק בחיבה מסוימת את הסרט המקורי, והן בגלל שפשוט באמת מדובר בתחרות קשה על המקום הראשון (לא רק "חנות קטנה ומטריפה", כאמור, אלא גם הזבוב, היצור וחמים וטעים), פרנק אוז מצא את עצמו ב"כמעט ו-".
בייחוד כי יש משהו שתמיד מרגיש לי קצת אחר בין רימייק ורימייק מוזיקלי – כאילו, המשימה של רימייק מוזיקלי היא במובן מסוים קשה יותר (כי צריך להמציא שירים ולהדביק על עלילה קיימת) אבל גם קלה יותר כי אין מי שיגיד "טוב, למה זה לא פשוט הסרט המקורי", כמו שסרטים חסרי גימיק כזה או אחר צריכים להוכיח את עצמם.
הכל כמובן חמקמק, אבל גם אם אין אוציא את כמה שאני באמת אוהב וחושב ש"אושן 11" נהדר, הוא פשוט יותר רימייק מהסרטים האחרים שאני אוהב והם טכנית רימייקים אבל מרגישים כמו סרט שמנסה להעלים את המקור או לשנות אותו או כל דבר אחר. "אושן 11", במובן מסוים, הוא האחד הבודדים שלקח את האסכולה הלא קיימת לרימייקים של ג'ון יוסטון של "צריך לעשות רימייקים לסרטים גרועים".
אני רק שאלה
אם לא היית יודע שהיירספריי וילדות רעות כבר נבחרו כאן, עדיין היית נמנע מלבחור בחנות קטנה ומטריפה?
קשה להגיד
יש לי באמת פינה חמה בלב ל"אושן 11", אבל אם לא היה ייצוג בכלל למחזות זמר כרימייק הייתי מרגיש שכן צריך לציין את הסוגה הזאת.
נו יאללה... נצחונות קטנים. אני מסתפק
(ל"ת)
לגמרי חנות קטנה ומטריפה
סרט שלא משנה כמה פעמים ראיתי מאז הילדות, אני תמיד מוכנה לצפות בו שוב.
לא ראיתי מעולם את המקור, אבל הרימייק כל כך מוצלח, וכל כך הרבה מההצלחה שלו עוברת דרך השירים והמשחק, שלגמרי ברור לי שהחלקים הכי טובים בו ייחודיים לו, ולא נלקחו משום גרסה קודמת.
אזכור של כבוד בז׳אנר הרימייקים המוזיקליים – מתילדה. אמנם נחשפתי אליו ראשית בתור מיוזיקל בווסט אנד, אבל הגרסה הקולנועית של אותו מיוזיקל, שזמינה בנטפליקס, ממש ממש מוצלחת בעיני. הרבה מעבר לסרט המקורי מהניינטיז.
לא יודע
אני מאוד אוהב את סרט המקור מהנייטיז וגם את מוות לסמוצ'י שביום ע"י דני דה ויטו. הוא באיזון המושלם בין אכזרי למתוק. ראיתי רק 45-60 דקות מהמחזמר בנטפליקס אבל משהו באיזון הזה הופר ונראה שהסרט הולך לשתי צדדי הקיצון מתי שזה נוח לעלילה.מה שכן השקעה אדירה בתור מחזמר.
אני דווקא חשבתי על "להיות או לא להיות"
הראשון הנהדר של לוביטש וקרול לומברד, שזה בעצם הסרט האחרון שלה והרימייק המצחיק של מל ברוקס עם השיר האלמותי "all I want is peace (piece)"
אה, 12 המושבעים, איזה סרט מצויין.
שתי הדרמות המשפטיות הקולנועיות האהובות עליי הן זו, ו"משפט הקופים" (Inherit the Wind). מעניין אגב שיש כמה הקבלות בין שני הסרטים האלו, גם אישיות לי וגם אוניברסליות:
* לשני הסרטים התוודעתי דרך הרימייקים שלהם משנות ה-90 (שיצאו שנתיים אחד אחרי השני).
* שני הרימייקים מבוססים על סרטים בשחור-לבן שיצאו גם הם בהפרש קטן אחד מהשני, אחד ב-1957 (12 המושבעים) והשני ב-1960.
* בשני הרימייקים הנ"ל משחקים ג'ק למון וגם George C. Scott, ובמשפט הקופים שניהם מאיישים את שני התפקידים הראשיים בסרט. זה כבר משהו שנראה כאילו הוא לא לגמרי מקרי…
בכל אופן, למי שלא ראו עדייין – ממליץ בחום על משפט הקופים, סרט מעולה גם הוא, בין אם המקור או החידוש. אגב, בגרסת המקור ניתן לראות את ג'ין קלי בתפקיד שנראה לי מאד יוצא דופן מהתפקידים שעשה לפני כן…
אני משווה ומעלה
משפט הקופים אכן נהדר וגם משפטי נירנברג שיצא שנה לאחר מכן שגם הוא בוים על ידי סטנלי קריימר ומככב בו ספנסר טרייסי
רק רוצה לציין של 12 יש רימייק הרבה יותר מוצלח
ניקיטקה מיכאילוב עשה גרסא משלו ל12 המושבעים שפשוט נקראת "12" ,זכיתי לראות את זה בפסטיבל חיפה לסרטים רימייק מדהים, זמין באמזון פריים לדעתי:
https://www.rottentomatoes.com/m/twelve
זה רימייק סבבה עד הסוף שלו,
ששונה לחלוטין מהסוף של הסרט המקורי, והוא ממש גרוע.
סוספיריה גרסאת גוואדאנינו.
מסרט די מטופש משנות ה70 שהוא כולו אקספרסיוניזם וחרמנות ללא שום פואנטה, למשהו גם הרבה יותר מטריד וגם הרבה יותר רלוונטי לעולם.
מסכים!
אמנם לא עפתי על הסרט, אבל ראיתי את הגרסה הזו קודם, ובאמת היה קריפי, מטריד ומעניין (אם כי הסוף קצת בלבל אותי), ואז עניין אותי איך נראה המקור – ובעיקר קפצתי מפה לשם קצת, ונטשתי. הרבה יותר מטופש.