תמונה קבוצתית: פנינים בזבל

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לכתוב חמשירים חמודים על הבחירות. 

העולם הוא לא שחור ולבן. בסרטים האהובים עלינו יש חורי עלילה, שחקנים חלשים ורגעים תמוהים ובסרטים השנואים עלינו יש כמה רגעים מבריקים, היבטים טכניים מרשימים – או הופעות מעולות. אז הפעם שאלנו את עצמנו: "מהי ההופעה הטובה בסרט הגרוע האהובה עלייך ביותר?"

מתן בכר: כמעט שעה לתוך "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" הבנתי שהייתה טעות בסרט. לא כי התבלבלתי באולם, אלא כי הסרט שנעשה הוא לא האחד הנכון. "סולו" הוא כנראה סרט "מלחמת הכוכבים" הכי מיותר עד כה, שעונה על שאלות שאף אחד אף פעם לא שאל ולא היה צריך לדעת את התשובה להן, כמו למה שם המשפחה של האן הוא סולו (כי אין לו אף אחד!) או מאיפה הקוביות האלה, שמסתבר שהן סופר חשובות, שתלויות לו בחללית. הוא מציג לנו במשך שעתיים איך האן סולו הפך מנוכל צעיר, תחמן ועקשן ל….לא, הוא די נשאר נוכל תחמן ועקשן. את השחקן הראשי, אלדן ארנרייך, היה אפשר להחליף בפריכית שציירו עליה פרצוף וספק אם הייתם שמים לב. במשך כמעט שעה, "סולו" הוציא ממני לא מעט פיהוקים, גלגולי עיניים ואנחות.

ואז הופיע לאנדו קלריסיאן בגילומו של דונלד גלובר, וכבר אחרי דקה הצטערתי שאני לא צופה ב"לאנדו: סיפור מלחמת הכוכבים"'. גלובר בולט גם על פני שחקנים מוכרים ומוערכים כמו וודי הארלסון ואמיליה קלארק, מכיוון שהוא לא רק נוטף כריזמה טבעית מהרגע הראשון שהוא על המסך אלא גם בגלל שהוא היחיד שנראה כאילו הוא באמת מתלהב מלהשתתף בסרט של "מלחמת הכוכבים".

עוד סיבה שלאנדו כה בולט זה כי הוא צבעוני. לא, לא התכוונתי לזה, אל תסתכלו עלי ככה! "סולו" הוא בכנות אחד הסרטים המכוערים ביותר שראיתי בשנים האחרונות. כל סצינה בו נראית כאילו עברה דרך פילטר של כתום-גרבר או אפור-מסדרון. הדמויות מטיילות בחלל, במקומות שטרם נחשפנו אליהם בגלקסיה הזאת, אין גבול למה שאפשר ליצור שם, אבל איכשהו הכל נראה פשוט מכוער וחדגוני. אני לא יודע אם לאנדו הוא האיש הכי אופנתי בגלקסיה, אבל לעזאזל, לפחות הוא מנסה! לא רק שהוא הדמות הכי מעניינת בסרט בהפרש ניכר, החולצה הצהובה שלו ישר מושכת את העין בתוך כל החדרים החומים או הכחלחלים.

למרות שהגיבור שלו טייס מוכשר, "סולו" התרסק בקופות (יחסית לסרט של "מלחמת הכוכבים") וגרם לדיסני לעשות חישוב מסלול מחדש מבחינת סרטי הספין-אוף. במקום אחר אי שם בגלקסיה, "לאנדו: סיפור מלחמת הכוכבים" מבויים על-ידי גרסאות חייזריות של פיל לורד וכריס מילר והופך להצלחה אדירה. כאן נאלץ להסתפק בהופעה של דונלד גלובר, שתקוע בסרט הרבה פחות טוב ממה שמגיע לו ולדמות הזאת.

זוהר אורבך: "נ.ב אני אוהב אותך" הוא דרמה רומנטית בינונית שלחלוטין אפשר להתכרבל מולה עם שמיכת פוך וקערת בן אנד ג'ריז, אבל גם בהקשר הזה יש טובות ממנה. הסיבה העיקרית שבגללה אני זוכר אותו היא אחת – ליסה קודרו. לקודרו, הרבה יותר מפיבי מ"חברים", יש כישרון – לקחת דמויות עם סצנה וחצי, ליצוק לתוך מעט זמן המסך שניתן לה את כל הנוכחות, כריזמה ותזמון קומי שיש לה ובכך להיות אחד הדברים הכי טובים במה שזה לא יהיה שהיא מתארחת בו.

ב"נ.ב אני אוהב אותך", היא מגלמת את דניס: קריקטורה של רווקה שרעבה לחתן, בהכרח חתיך ובהכרח בעל ממון. בעת בילוי בבר, עובר לידה בחור שגורם לה לומר לעצמה בקול רם "הו, הוא נראה טעים, לא?". הבחור שלצידה אומר לה שלדעתו היא עדיין רווקה בגלל דברים כאלה – כי היא מרשה לעצמה לדבר בצורה כל כך וולגרית ומחפצנת על גברים. בתגובה, דניס מפרטת בפניו את משנתה:

"אה, בגלל זה? חשבתי שזה בגלל שמגיע לי הטוב ביותר. והוא שם, איפשהו. הוא פשוט עם כל הנשים הלא נכונות. ותן לי רק להבהיר את עצמי: אחרי מאות שנים בהן גברים הסתכלו לי על הציצים ולא על העיניים וצבטו לי את התחת במקום שילחצו לי את היד, יש לי עכשיו את הזכות השמיימית להסתכל על צידו האחורי של גבר בהערכה גסה וזולה, אם ארצה".

מסרים בצד – המניפסט הזה הוא דוגמא נהדרת לכך שכששמים טקסט עם פוטנציאל בפיה של שחקנית מיומנת, אין לבמאי הרבה איפה לטעות – פשוט לתת למצלמה לרוץ ולראות את הקסם קורה. מומלץ לראות את הסצנה להלן כדי להבין: הנונשלנטיות של ליסה באומרה שלה מגיע הגבר הטוב ביותר, הטינה נטולת הדרמה בה היא מבהירה שהגבר המסתורי הזה פשוט נמצא עם כל הנשים הלא נכונות, הדרך שבה ליסה מבטאת את המילה "centuries" בהתייחסה למספר הבלתי מבוטל של צפרדעים שנקרו בדרכה עד כה, הצורה בה היא פוערת את העיניים בהלם סרקסטי עם הגיית המילה "back-side" כשהיא מסנגרת על זכותה להחמיא לגבר על התחת המרשים שלו. זה מונולוג קצרצר ולא בהכרח עמוק, אבל ליסה הפכה אותו לבלתי נשכח מבחינתי.

לעיתים נדירות ליסה קודרו כיכבה בסרט משלה. היא תקועה בתפקידי משנה (או גרוע מזה – באה לסצנה אחת והולכת, כמו ב"שכנים" ו"הבחורה על הרכבת"). ויכול להיות שזאת הסיבה שהיא כל כך מצוינת – אולי כשהיא יודעת שלא יהיה לה עוד הרבה זמן מול המצלמה, היא מקפידה לתת את כל מה שיש לה פשוט כי היא יודעת שאין לה עוד הרבה זמן איתנו. ב"נ.ב אני אוהב אותך" זה עובד לה כמעט יותר מדי טוב – אני זוכר ממנו רק אותה, וכמעט שום דבר משאר הסרט. אבל גם זה משהו.

טווידלדי: "אני האגדה" הוא רעיון טוב שכלוא בסרט גרוע. הרעיון על האדם האחרון ששורד בעולם בו כל השאר זומבים הוא רעיון מעניין שאפשר לפתח להרבה כיוונים מרתקים, אבל הוא נהרס על ידי עלילה אידיוטית וחורי עלילה בגודל של כביש בינעירוני ששורד במצב תקין עם מכוניות במצב פעולה אחרי שנים שבהן התייבשו בצד הכביש.

וכן, זה די מה שקורה שם כל הזמן: איש אחד נמצא בעולם ומקדם את העלילה בצורה הגיונית, הגיונית למחצה או בכלל לא הגיונית  – בהתאם לצורך התסריטאי באותם רגעים. אבל יש לסרט נקודה גואלת וזה שוויל סמית' משחק נהדר. בגללו גם הסצנות הפחות הגיוניות עוברות והמוח מסוגל לבלוע את חוסר ההגיון, כי במקום להתמקד בטמטום של הסצנה, אתה עסוק מדי בלחשוב דבר אחר לחלוטין, אותו הסרט צועק בכל סצנה וסצנה – "תראו איזה שחקן נהדר". סמית' אפילו לא צריך להתאמץ: הוא משחק בצורה טבעית לגמרי – בלי מניירות ובלי סוג המשחק האוסקרי הזה שמנפנף בידיים ואומר 'תסתכלו עלי'. והיכולת שלו לשחק בצורה טבעית אדם בתוך מצב בלתי טבעי לחלוטין היא זאת שמחזיקה את כל הסרט על הכתפיים. ההישג הזה מרשים פי שניים כשמבינים שמדובר בסרט שבו כמעט ואי אפשר לבנות על דמויות משנה שיצילו את המצב.

עידן זיירמן: "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". גוש כל כך איום של זוועה קולנועית שהוא כמעט סיים בכוחות עצמו את התוכניות של DC ליקום קולנועי. יש מעט מאוד דברים שהצליחו להציל אותו (וכפועל יוצא, גם להציל קצת את היקום הקולנועי של DC) – ואחת מהן היתה גל גדות, או, אתם יודעים, וונדר וומן. היו אנשים שהרימו גבה לגבי הליהוק הזה. שחקנית אלמונית ודקיקה עם מבטא כבד? היא הולכת להיות וונדר וומן? באמת? למען השם, אפילו על החזה שלה היו תלונות.

אני רוצה להבהיר: אני לא הייתי אחד מהם, אני האמנתי בהוד גדותיה כבר מההתחלה – אבל הם היו שם. ואז היא נחתה עם חצאית קטנה וחרב גדולה וניפצה לכולם את הציפיות. גל גדות היא לא שחקנית דגולה. וגם אם היא היתה – התסריט לא נותן לה (ולאף אחד אחר למעשה) יותר מדי הזדמנויות להדהים. אבל כך או כך – היא הגיבורה האמיתית של הסרט. היא היחידה שלא מתנהגת בצורה מטומטמת לחלוטין, עם נוכחות מסך שלא רואה ממטר את באטמן החנון וסופרמן האומלל ויש לה מספיק כריזמה בשביל להאיר עיר קטנה. בסרט כזה, שהדבר היחיד האחר שמציל אותו זה כמה קטעי אקשן פחות-אומללים (ויש הרבה פחות כאלה מכפי שיכולנו לצפות), ההופעות שלה הן כמו מנת אוויר מתוק אחרי כמעט-טביעה. רגעים שהסרט מוריד קצת מהנפיחות העצמית (ואפשר לזהות לפי המוזיקה שמחליפה הילוך מפאתוס מוגזם לנעימה הנהדרת של וונדר-וומן), מוריד את הפוקוס מהייצוגים האיומים של הדמויות המוכרות, והופך, לשם שינוי, לטיפה כיף.

גבי קוגן: ההופעה של יואן מקגרגור בתור אובי-וואן קנובי הצעיר בפריקוולים של מלחמת הכוכבים היא מעין "קונצנזוס שקט" – לא משהו שמדברים עליו יותר מדי בדיונים על הסרטים האלה, אבל בכל פעם שאתה מזכיר את זה למישהו וגורם לו לחשוב על זה פעם ראשונה, התגובה תהיה משהו בסגנון "המממ, האמת שזה נכון".

לא מדברים על זה הרבה כי, אם לומר את האמת, הופעה אחת טובה לא מצליחה באמת להתבלט, ובטח שלא לפצות, על הבלאגן הזבלי שהוא טרילוגיית הפריקוולים. לזכותו של מקגרגור יש לומר שהוא כנראה השחקן היחיד שם שמצליח להגיע לאיזושהי רמה הרבה יותר מסבירה של משחק למרות הדיאלוגים הנוראיים ששמים בפיו (אם כי יש משפטים שאפילו הוא לא מצליח להציל), ולמרות הבימוי הכ"כ יבש של לוקאס שהצליח להוציא כל טיפת אישיות מפאקינג סמואל ל. ג'קסון. תכלס, "אישיות" היא בדיוק מילת המפתח להסבר למה ההופעה של מקגרגור כזאת מוצלחת – הוא לחלוטין תופס את מה שאמורה להיות האישיות של אובי-וואן הצעיר, ועושה את זה בשני מישורים:

ראשית, רואים שיואן הצעיר צפה לקראת הצילומים בסרטי הטרילוגיה המקורית ולמד לפרטי פרטים את הביצועים של אלק גינס המנוח, ובעצם יצר חיקוי אולטימטיבי שלו: לא רק שמקרגרגור הסקוטי אימץ את המבטא הלונדוני של גינס, אלא שאם תשימו קטעים של אובי-וואן הזקן והצעיר זה לצד זה, אפשר לשמוע שמקגרגור תפס באופן מושלם את צורת הדיבור, עד לניואנסים הכי קטנים, של אובי-וואן כפי שגינס גילם אותו. לעזאזל, אפילו משהו בעיניים ובהבעות הפנים של מקגרגור נראים כמו העתק מושלם של ההופעה של גינס, אם כי כאן אני לא בטוח עד כמה זה מכוון ולא סתם צירוף מקרים. אם הייתם שואלים צופים של הטרילוגיה המקורית איך הם חושבים שהאיש הזקן הזה נראה והתנהג 20 שנה לפני כן – זה פחות או יותר מדוייק.

אבל מעבר לכך, מה שמונע מההופעה להפוך לאך-ורק-חיקוי, היא העובדה שמקגרגור מתבל אותה ברוח הנעורים שטבעי שתהיה בדמות צעירה ב-20-30 שנים. הוא לוקח את התבונה והרוגע שהדמות הפגינה כבר במקור ומוסיף לה את האנרגיה של אביר ג'דיי צעיר שלומד ומתפתח לאורך הסרטים – המעבר של אובי-וואן ממתלמד צעיר וחסר מושג בפרק 1 ועד ללוחם הוותיק, המנוסה והמפוכח שבסוף פרק 3 ותחילת 4 נעשה בצורה אמינה ומדוייקת. הטעות הגדולה ביותר של לוקאס בפריקוולים, לטעמי, היתה המחשבה שטרילוגיה כזאת צריכה להתמקד באנאקין/וויידר, בעוד שבבירור הדמות שהייתה צריכה לקבל את רוב הפוקוס הייתה אובי-וואן הצעיר. אומנם בגלל חוסר המיקוד המוחלט של התסריט שתי האפשרויות נמנעו מאיתנו בסופו של דבר, אבל היה מעניין לראות איך הטרילוגיה הייתה נראית אם הייתה מונחת בעיקר על הכתפיים של מקגרגור, כי תכלס, עם המעט היחסי שהוא מקבל – הוא עושה המון.

נעמה רק: ווילם דפו הוא "שחקן אופי", שזאת הדרך של הוליווד להגיד על מישהו – אם לצטט בדיחה שסיפר יונתן עמירן בערב הסטנדאפ של עין הדג – שהוא מוכשר למרות שהוא מכוער. זה לא שהוא דוחה, אבל יש לו פרצוף לא ממש הגיוני שנראה מפוסל במובן הלא מחמיא של המילה. הוא מעולם לא לוהק לסרט כי חשבו שגרופיז שלו יציפו את האולמות. האם בכלל יש לווילם דפו עוד גרופיז חוץ ממני? כנראה שלא, אז אני צריכה לשאת את הבשורה החשובה הזו לבדי.

עוד לא ראיתי את כל האשפתות שהוא השתתף בהם אז למרות שאני מוכנה נפשית לזה שהוא פישל פעם-פעמיים בקריירה, בואו נגיד שיש לו סיכוי של 97 אחוז להיות טוב בכל סרט שהוא משתתף בו. גם סרטים ממש ממש גרועים. הוא היה טוב גם ברגעים הכי קאמפיים ומטורללים של "ספיידרמן". הוא היה דושבג כל כך משכנע ב"אשמת הכוכבים" שלשונאי הסרט סוף סוף היה עם מי להזדהות. הוא היה הדבר הטוב ביחיד ב"חומה הגדולה" וב"מחברת המוות". אפילו ב"מה קרה ליום שני", סרט שבו נומי ראפאס משחקת שבע דמויות שונות, הוא הצליח לבלוט.

ולעניינינו – הוא היה ממש אחלה ב"אקוומן", סרט סביר אבל ממש ממש מטומטם. תפקידו בכוח הוא להיות מנטור/דמות אב אלטרנטיבית לארתור הקטן, כנציג של אטלנטיס שחושף בפניו לראשונה את היכולות המיוחדות שקיבל מאמו האבודה. הוא גם זה שמבשר לו, בסופו של דבר, שאמו הוצאה להורג. זאת ממש לא הפעם הראשונה שדפו מופיע בסרט אקשן אבל זה תמיד קצת מוזר, כי יש לו צורה דקה ולוק שברירי. הפעם זה דווקא יתרון – הדמות שלו בסרט היא של בן אצולה מעולם אחר, ומי יותר מתאים מזה לבחור עם עצמות לחיים בולטות ומאן-באן הדוק עד כדי חנק. הוא לא צריך להוביל צבא אל הקרב, רק לנפנף בשרביט גדול, להראות מודאג ולנזוף בארתור כשהוא מתנהג כמו טמבל. מעבר לזה, הוא קיבל לידיו כמה רגעים דרמטיים וקריטיים לסיפור, שבשילוב חליפת הצלילה ואותו מאן-באן מדובר היה הופך תחת כל שחקן אחר לקאמפיים ברמות שקשה להכיל אבל דפו מצליח לקלוע בול. אז אמנם הסרט לא היה אסון, אבל הסרט היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם הוא פשוט היה "קארטה קיד" של דגים, עם הבחור עם הלחיים המוזרות בתפקיד מיסטר מיאגי.

יהונתן צוריה: אל תראו את "האישה". באמת, זה סרט מעצבן שחושב שהוא יכול להיות פצצת שעמום בינונית רק כי גלן קלוז תתן הופעה שתחפה על כל הבעיות שלו. ואפילו אם יש רגעים שבהם זה נכון, ככה לא עושים סרט.

אבל, שיט, גלן קלוז באמת ממש טובה בו. כל השיח באוסקרים האחרון היה "אוף, אני לא מאמין שנותנים לגלן קלוז אוסקר על "האישה" במקום לאוליביה קולמן על "המועדפת"" (כמובן, עד הטוויסט של הרגע האחרון), אבל תנו לי להגיד לכם שכמה שהזכייה של קולמן הייתה מוצדקת (והיא הייתה ממש מוצדקת), זכייה של קלוז לא הייתה מביכה אף אחד חוץ מהמלעיזים.

כי בניגוד לסרט שבא לעשות את המינימום שצריך כדי להביא לקלוז אוסקר, קלוז עצמה לא שוכחת שהיא שחקנית לפני שהיא מישהי שצריכה אוסקר והיא נותנת את כל כולה לתפקידה של האישה-שלצד הסופר שזוכה בפרס נובל. בתסריט חד-גוני שבו רוב הדמויות מקבלות תו אחד, קלוז מצליחה לנגן סימפוניות שלמות במבט יחיד – להתגאות, להיפגע, להיבגד, להיבגד על ידי עצמה, ולאהוב ולשקוע לאט לאט בתוך סערת רגשות בלתי ניתנת לעצירה.

אז כן, בהיסטוריה של סרטי "תנו לו אוסקר" שכל תפקידם הוא לתת אוסקר לשחקן כלשהו, "האישה" הוא כנראה הגרוע ביותר (אפילו אם בימים מסוימים יש בו דברים שאני מוצא בהם חן). אבל מבין ההופעות באותם סרטים, קלוז בועטת בתחת של שחקנים כמו מור ב"עדיין אליס" או דיקפריו ב"האיש שנולד מחדש" ומראה שגם בגיל מבוגר אפשר לשחק עם כבוד, להפתיע, לחדש ולא רק להיתקע במניירות שמצביעי האוסקר אוהבים. ולכן זה שהיא לא זכתה באוסקר לא משנה כלום – מורשת המשחק שלה עמוקה הרבה יותר מפסלון מוזהב, והכבוד והממלכתיות שהיא יודעת להפגין הרבה יותר מרשימים מהמילים "זוכת פרס אוסקר".