היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לפרסם תרגומים לשירי מחזמר אהובים עליכם במיוחד.
כבר שאלנו את השאלה הזאת באתר פעם אחת, ושאלנו אותה גם פעם שנייה, ועוד מעט נשאל אותה שוב: מי יהיה הסמאח הגדול הבא. הבמאי שסרט הפריצה שלו היה כל כך מסקרן, מפוצץ מוח, מטריף ומגניב שאתה כבר מעכשיו קנית כרטיס לסרט הבא שלו, הבמאית שהקריירה שלו היא זאת שאתה מזהה בה הכי הרבה הבטחה או בניסוח הספציפי ששאלנו את הכותבים באתר הפעם – מבין כל הבמאים הצעירים שפועלים היום, מי האחד/ת שאתה הכי מעוניין לראות את המשך הקריירה שלו/ה?
נעמה רק: תשמעו, אני לא באמת צריכה להסביר למה "אפס ביחסי אנוש" הוא סרט מדהים, נכון? האדם היחיד שנתקלתי בו עד היום שלא אהב את הסרט היה בחור מוזר באוטובוס שלדעתי היו לו בעיות יותר קשות בחיים מהטעם הבעייתי שלו בקולנוע. השתמשתי בפריבילגיות יום הולדת כדי להכריח את כל המשפחה שלי לראות את הסרט. בן הזוג הכין לי כמתנת יום הולדת תיקייה מלאה בגיפים מהסרט. ניתחתי את התסריט בשיעור, השתמשתי בו בשביל עבודת גמר לקורס אחר והייתי בסדנת אמן עם הבמאית.
מאז עברו ארבע שנים. עוד אין סימן לסרט חדש של טליה לביא, וגם לא לגרסת הסיטקום המובטחת של איימי פוהלר. אני לא חלילה מתלוננת, כן? גם אם טליה לביא תכריז מחר שהיא לא רואה את עצמה כותבת אי פעם עוד סרט ומוותרת לחלוטין על הקולנוע, אני את שלי קיבלתי. ובכל זאת, קשה לי לדמיין עוד שם שיגרום לי לרוץ לסניף הקולנוע הקרוב במהירות האור. למה דווקא היא? כי היא תסריטאית מעולה, אבל כזו שלא מסתמכת רק על הטקסטים המצחיקים שיעשו את העבודה. כי כל השחקניות בסרט הן ליהוקים מושלמים שמבוימות בדיוק מופתי. כי זו קומדיה מפילה מהספה שיש בה המון עצב וכאב ואהבה. "אפס" היה סרט שגרם להמוני חיילות וחיילים לשעבר לעבור תהליך מזכך של הזדהות והשלמה. אנשים שכל החיים נזפו בהם שהצרות שלהם לא חשובות מספיק ופתאום מישהי אומרת להם משהו אחר לגמרי. וזה לא היה רק מעודד, אלא גם ממש ממש מצחיק. אין הרבה יוצרים שמצליחים לשלב צחוק, פחד ודמעות בצורה שתרגיש באמת חלקה, וב"אפס" לביא גרמה לזה להראות קל. קשה שלא להסתקרן מה הנושא הבא שהיא תבחר לפרק ולהרכיב מחדש ככה, וגם אם בפעם הבאה זה יהיה משהו נישתי ומוזר יותר, משהו שפחות אנשים יוכלו למצוא את עצמם בתוכו, זה כנראה יהיה מדהים. ואני אהיה שם. עם פונפונים.
טווידלדי: הבחירה שלי היא ג'ו קורניש. קורניש אמנם ביים סרט אחד בלבד הראוי לציון, אבל שימש גם כתסריטאי ב"הרפתקאות טינטין" ו"אנטמן", וחשוב מזה: הסרט שהוא ביים היה חתיכת סרט. "השכונה נגד חייזרים", סיפור ערסו-מד"ב שבו חייזרים קטלניים נתקלים באוייבים מסוכנים הרבה יותר: ערסים משכונת עוני בלונדון. "השכונה" אמנם הופק בתקציב קטן, ועם אפקטים שנראו כאילו עוצבו במחולל ממים אוטומטי, אבל הראה כישרון עצום. הוא היה מצחיק, שנון ורענן, ואמנם לא ממש העמיק לתוך דמויותיו – נו, ברצינות, כמה צריך להעמיק בדמויות שכח העל שלהן הוא היכולת לקלל במבטא קוקני – אבל נתן להן רמה גבוהה מספיק של מגניבות כדי שיוכלו לסחוב בקלות על כתפיהן עלילה, ובכן, טפשית נורא. אבל טפשית בצורה מצויינת ממש.
הוא גם היה כישלון מהדהד בקופות. לכן קצת קשה לי להבין איך אחרי שהסרט עלה 13 מליון דולר והכניס מחצית מזה, מישהו נתן לקורניש לביים עוד סרט. ההשערה הסבירה היחידה שיש לי היא שאותו מישהו ראה את "השכונה נגד חייזרים" ואמר לעצמו, "שווה להשקיע, יום אחד כולם יבינו כמה מוכשר הוא".
עידן זיירמן: אני לא אשקר ואגיד שאני עוקב אחרי דן טרכטנברג עוד מלפני שהוא היה במאי של סרטי קולנוע. אמנם ראיתי, כמו כל גיימר שמרייר על "פורטל", את הסרט הקצר ("No Escape״) שהוא הכין בהשראתו אבל לא באמת זכרתי את השם של הבמאי שלו. ואז יצא ״דרך קלוברפילד 10״, והתלהבתי ממנו כמו ילד בן 8 שגילה מה זה ״לייטסייבר״, ודן טרכטנברג נהיה שם שמזכירים בכל מיני פודקאסטים ואתרי אינטרנט וכולם דיברו על זה שהוא הכין את הסרטון ההוא שמבוסס על ״פורטל״ ואני התנהגתי כאילו תמיד הכרתי אותו וידעתי שהוא מיועד לגדולות.
מה שמדהים במעבר מ״No Escape״ ל״דרך קלוברפילד 10״ זה שלמרות התקציב והמשאבים, דן טרכטנברג לא איבד את הראש. גם לסרט הקצר וגם לסרט הארוך יש את אותה קלסטרופוביות וחסכנויות שהופכים אותם לאפקטיבים ומותחים. אבל ״דרך קלוברפילד 10״, בניגוד ל-"No Escape״, מרשה לעצמו להתפוצץ קצת לקראת הסוף, וההתפוצצות ההיא היתה אחד הדברים הכי כיפיים שראיתי בקולנוע באותה השנה. הרגע הזה שם את דן טרכטנברג מיידית במשבצת ה״אוקיי, תספרו לי כשהוא עושה עוד סרט״. אה, כן, והעובדה שהוא עובד בחברת ההפקות של ג׳יי ג׳יי אבראמס שהביע רצון להכין סרט שמבוסס על ״פורטל״ או "Half Life״ לגמרי גורמת לי לפנטז על מה הסרט הבא הזה הולך להיות. כן, אני יודע, הסיכוי הוא די זעום. אבל אולי בכל זאת? בבקשה?
העט המרקד: את הסרט הראשון בבימויו של דן פוגלמן, "דני קולינס", לא ראיתי. יכול להיות שהוא היה מחורבן ויכול להיות שהוא היה נפלא. כן ראיתי את "טיפש, מטורף, מאוהב", הקומדיה הרומנטית שכתב ב-2011. היא הייתה מצחיקה, מקסימה וסיפקה להמון שחקנים מוצלחים הזדמנות להראות כמה כיף איתם. אבל הוא באמת שבה אותי לפני כשנה וחצי, עם סדרת הדרמה שיצר – "החיים עצמם" (במקור – "This is Us").
הפרק הראשון היה חמוד מאוד. היו בו שלושה קווי עלילה – האחד על ג'ק, שאשתו כורעת ללדת שלישייה, השני על זוג תאומים שמנסים להתמודד עם העובדה שהיום הם חוגגים את יום הולדתם ה-36, והשלישי על רנדל, איש משפחה שמאתר את האב הביולוגי שלו. ואז הגיע הסוף. כמובן שמי שכבר התמכר לסדרה, כמוני, יודע מה הטוויסט בסוף אותו פרק מופתי אבל בזמנו הוא תפס אותי בהפתעה מוחלטת, וישבתי שם, באמצע הלילה, בבסיס צבאי בעוטף עזה, בוכה כמו ילדה קטנה בגלל כמה דמויות פיקטיביות ב-480p שלא הכרתי עד לפני 40 דקות. מאז אני שבוי של פוגלמן. "החיים עצמם" היא לא סדרה מתוחכמת יותר מדי, אבל זה לא אומר שהיא לא חכמה – פוגלמן בונה דמויות עגולות ומעוררות הזדהות, ויש לו את היכולת הנדירה לשבור לי את הלב ולאחות אותו תוך 40 דקות מדי שבוע.
האם כל זה הופך אותו לבמאי מבטיח שיש לשים אליו לב? מבחינתי כן. הסרט השני בבימויו יוצא בספטמבר, ושמו הוא – שימו לב, לאלוהי הוליווד יש חיבה חזקה לאירוניה – "Life Itself". אני אישית יודע שמאז שהתחלתי להיות צופה נאמן של "החיים עצמם" (הסדרה, לא הסרט שעדיין לא יצא) אחד הדברים שחסרו לי במסך הגדול הם סרטים שפונים ישירות ללב, בצורה הכי מלודרמטית וחסרת בושה. אם יש יוצר שבאמת ובתמים הצליח לרגש אותי לכדי דמעות של שמחה על בסיס שבועי בשנים האחרונות זה דן פוגלמן, ואני פשוט מת לראות מה עוד הוא יכול להביא למסך הגדול.
מתן בכר: בשנים האחרונות ראיתי לא מעט סרטי ביכורים של במאים ובמאיות שאמרתי לעצמי שכדאי לשים עליהם עין ולראות מה יעשו הלאה. רוב הבחירות האחרות כאן בהחלט כלולות בהם. אבל כשיהונתן הציג לי את הנושא של הפינה הזאת, הראשונה שקפצה לי לראש היא ג'ניפר קנט. קנט האוסטרלית התחילה בתור שחקנית אבל עשתה הסבת מקצוע אל הצד השני של המצלמה. היא קיבלה השראה מהסרטים של דייויד לינץ' ולארס פון טרייר, וכתבה לאחרון מכתב בו הביעה רצון לעבוד איתו ושהיא "מעדיפה לתקוע סיכות בעיניים מאשר ללכת לבתי-ספר לקולנוע". הוא הסכים וכך הבית-ספר שלה היה הסט של "דוגוויל", שם שימשה כעוזרת של פון טרייר. ב-2005 היא כתבה וביימה סרט קצר בשם "מפלצת" וכמעט עשור לאחר מכן, היא פיתחה אותו לסרט באורך מלא – "הבאבאדוק".
כבר כתבתי בפינה הזאת שאימה זה הז'אנר האהוב עלי. בזמן שבשנים האחרונות המשיכו לצאת עשרות סרטי "אימה" מבוססי ג'אמפ-סקיירס, נוצרו במקביל סרטי אימה מפחידים באמת, כאלה שזוחלים לכם מתחת לעור במהלך הצפייה ולא יוצאים משם במשך הרבה זמן. אחד מהם היה "הבאבאדוק". אולי אין לו את המטאפורה הכי מעודנת או היצור הכי מפחיד שנראה על מסך, אבל הוא תוצר של במאית עם חזון שיודעת לממש אותו בצורה מאוד אפקטיבית ולהוציא מהשחקנים שלה את המיטב. אחרי הצלחת הסרט בפסטיבלים, קנט קיבלה ודחתה הרבה הצעות מהוליווד אבל החליטה להמשיך ליצור ליד הבית. הסרט הבא שלה, "The Nightingale", גם נכתב על ידה ומספר על אישה צעירה שיוצאת לאתר את הרוצחים של משפחתה באיזורים הפראיים של טזמניה. פרוייקט אפשרי נוסף הוא עיבוד לספר "Alice + Freda Forever", על רומן לסבי אמיתי מהמאה ה-19. שניהם נשמעים מאוד שונה מ"הבאבאדוק", אבל אחרי סרט ראשון כזה, אני בהחלט סקרן לגביהם ומה קנט תעשה בהמשך. וחוץ מזה, כמה במאים יכולים להגיד שהמפלצת מהסרט הראשון שלהם הפכה לאייקון של הקהילה הלהט"בית?
גבי קוגן: לרוברט אגרס, הבמאי של "המכשפה", יש סיפור די מגניב. הבנאדם התבשל שנים בבניית תפאורה על במות והתעסקות באביזרים, והוא עשה את כל זה בגישה של "עשה זאת בעצמך", בזכות ההכשרה שלו כנגר. כנראה שמכיוון שהוא עסק במקצוע וויזואלי להפליא, לא פלא שבסרטו הראשון באורך מלא, אגרס עושה סימנים של מאסטר במדיום הוויזואלי הזה שנקרא קולנוע. הרקע שלו מעולם התאטרון הופך אותו לבמאי שחקנים מצוין שמוציא הופעות נהדרות מכל כוכבי הסרט; הניסיון שלו כמעצב מביא לכך שיכולתו של אגרס לסחוף את הצופה ולהכניסו לאווירה אותה הוא מבקש ליצור היא הרבה מעל הממוצע; ובנוסף להכל, אגרס מפגין בסרט מומחיות ביצירת מתח – דבר חשוב למדי כשמדובר בסרט אימה, שאותי הפחיד כמו שסרט לא הפחיד הרבה זמן.
אז מילא, אגרס במאי מצוין. אבל לטעמי האישי, דווקא התסריט של המכשפה הוא מה שמייחד אותו. לכתוב סתם סרט אימה אפקטיבי זה לא חוכמה, לכתוב סרט אימה שהוא גם כרוניקה קורעת לב של התפרקותה של משפחה, גם דרמת התבגרות נוגעת ללב של שתי דמויות שונות, גם מסמך אנתרופולוגי על החברה הפוריטנית (כמה עוד במאים אתם מכירים שילכו ויעשו מחקר בעשרות כתבים ומכתבים מהתקופה כדי שיוכל לכתוב דיאלוגים מדויקים?), גם משל על חטא הגאווה, גם מניפסט אנטי נוצרי (אבל כזה שלשם שינוי מבקר את הנצרות מהסיבות הנכונות), וכשאין שום דבר מזה שמרגיש מיותר או לא במקום – זה כבר יותר ממצוין: זה פנטסטי. הן כבמאי והן ככותב, "המכשפה" מסמן את אגרס כאחד הקולנוענים הצעירים היותר מוכשרים בהוליווד. לכן אני שמח שמבין הפרויקטים אליהם הוא מקושר כרגע, שלושה אמורים להיות מבוססים על תסריט מקורי שלו – סרט אימה עם ווילם דפו ורוברט פטינסון שייצא כבר בשנה הבאה, אפוס ימי-ביניים מקורי בשם "האביר", ומיני סדרה על חיי המיסטיקן הרוסי רספוטין. הוליווד גם ציוותה אותו לביים רימייק ל"נוספרטו" שזה קצת יותר מבאס, אבל מתבקש. כך או כך, אני מאוד מחכה לראות מה הבחור הזה מבשל.
אדם קלין אורון: כשאומרים לכם לחשוב מחוץ לקופסא, אל תאמינו. לרוב לא מתכוונים לזה בכלל, אבל גם אם כן, הכוונה היא סתם לבנות עוד קופסה מעל לקופסה. במאים ש"חושבים מחוץ לקופסא" הם בדרך כלל כאלה שפשוט עושים גדול יותר, או אירוני יותר, או שחור לבן יותר. אנשים לא רוצים צורות חדשות של צילום – הם רוצים שוט אחד ארוך קצת יותר מהשוט הארוך ביותר של השנה שעברה. אז ככה הדניאלס, רק בלהפך. הם בכלל לא בקטע של קופסאות. הם לא מתכתבים עם מסורות קולנועיות, או מנסים למתוח אותן, או מנהלים דיון מטא-קולנועי. הם עושים סרטים, כן, אבל הם לא ממש דומים לשום דבר שראיתי קודם. עד לא מזמן, הסרטים האלה היו קצרים – מקסימום 12 דקות – אבל אז יצא "איש האולר" והתפוצץ לי המוח.
ב"איש האולר" הדניאלס (דניאל שיינרט ודניאל קואן) לקחו את פול דאנו בתור איש מדוכא ולא לגמרי שפוי (בתור פול דאנו, בקיצור) והצמידו לו את דניאל רדקליף בתור גופה שהפלוצים שלה הופכים אותה לגלשן ממונע – וזה לא הקטע הכי מוזר בסרט. והם פשוט הרשו לעצמם הכל: הומור גופני ירוד להחריד לצד דיוני עומק על אהבה לצד בניית בובות לצד זוויות צילום לא שפויות לצד פסקול שהשחקנים שומעים יחד עם הצופים לצד אלוהים אדירים זה לא מפסיק. וכל זה, בצורה שלא תאמן, לא רק עובד אלא גם מרגיש קליל וזורם. אנשים, יודעים הדניאלס, הם לא רק נשמה, הם גם גוף, כולל החלקים הגסים שבו. וקולנוע הוא לא לא רק סיפור, הוא גם אפקטים וסאונד ותאורה והוא עובד על הצופה בהרבה מאוד רמות ולא תמיד בצורה נעימה. ואיך מקובל לעבוד על הצופה? זה לא מעניין אותם. הם יעשו מה שהם רוצים. הם לא מדברים את השפה הקולנועית: הם מדברים את השפה של עצמם, ולמזלנו, אנחנו מוזמנים מאוד להקשיב.
יש מעט מאוד דברים מקוריים באמת בעולם. כשאחד כזה מגיע, כדאי לשים לב. כשזה שניים, ולשניהם קוראים דניאל, כדאי לשים את הקופסאות בצד וללכת לקולנוע.
יהונתן צוריה: אתם ככל הנראה לא צריכים אותי כדי לשמוע ש"This Is America" הוא קליפ נהדר. הקליפ, שיצא רק לפני שבועיים וקצת, הכה ברשת במוט לום, ואפילו בארצנו (שהיא, פעם אחרונה שבדקתי, לא אמריקה) הקליפ עורר תגובות וכתבות מפרגנות ב"הארץ" ו"וואלה". כל התגובות המהללות ברשת מוקדו לעבר כמה זה שדונלד גלובר הוא גאון, מה שמתבקש, אבל כל הכתבות האלה קצת שכחו שיש גם במאי לקליפ, ויש לו שם והשם שלו הוא הירו מוראי.
למי יש ספק בנוגע ליכולות של מוראי כבמאי, שיצפה בקליפ שוב. יותר טוב – צפו בקליפים אחרים של צ'יילדיש גמבינו, או אולי בפרקים נבחרים מ"אטלנטה". כל דבר שאפשר לבקש מבמאי – תזמון קומי, עין ויזואלית ייחודית, סגנון מובהק, יכולת ליצור עולם מעניין, קצת חספוס וקריצה – נמצא בכל אחת מהיצירות שלו. ולמרות שהוא עדיין לא ביים סרט אחד, ההיסטוריה מלמדת שבמאי קליפים נהדרים גדלים להיות, לרוב, במאי סרטים נהדרים. עדיין לא ברור אם מוראי יהיה יותר ג'ונז או פינצ'ר או גודרי או רייט – אבל מה שברור הוא שאם יש מישהו שכבר מסרט הביכורים שלו הוא הולך לעורר עניין ובצדק – זה הבחור הזה. כלומר, בהנחה שהוא בכלל יביים סרט ביכורים.
נ.ב – אני מניח שהבחירה במוראי נובעת גם מכך שאם אני צריך לבחור במאי שאשכרה כבר ביים סרט או שניים אני מרגיש מוצף ולא יודע במי לבחור. למזלי, רבים מהם נכנסו לרשימה שכאן אבל חלק לא. אז מצטער מראש ג'ורדן פיל, בועז ארמוני, טוםם מור, דמיאן זיפרון, יובל אדלר, ג'סטין סימיאן, מייסלון חמוד, ס. קרייג זאהלר, אליס לאו, בארי ג'נקינס ואנה לילי אמירפור! כולכם נהדרים, בבקשה תעשו עוד סרטים בהקדם האפשרי.
טרי אדראד שולץ (קרישה, It Comes at Night)
קרישה היה קטן מידי בשביל שההמונים ישימו לב אליו, ו-It Comes at Night סבל ממסע הפרסום הנורא שלו ששטל ציפיות שווא במוח של הצופים שגרמו לכך שהרבה אנשים לא אהבו את הסרט הזה.
אבל יום אחד טרי אדארד שולץ יעשה משהו שכולם יאהבו.
אני מודה שאני דווקא חש ההיפך לגביו
הוא הראה פוטנציאל רב ב"קרישה" ואז קפא על שמריו ב"זה בא בלילה" בצורה כזאת שלסרט הבא שלו אני אגש רק אחרי שהביקורות יאשרו האם הסרט שווה הסתכלות או לא (בניגוד ל"זה בא בלילה" שרציתי לבדוק ללא קשר). בהחלט יש לו פוטנציאל להיות במאי דגול (לא כל אחד יכול להפוך דרמה משפחתית לסרט אימה) אבל שולץ התסריטאי, לתחושתי, מונע ממנו לממש את עצמו.
נוח האולי
עד עכשיו לא ביים שום סרט, ולא ראיתי את הסרטים שכתב בשבילם את התסריט, אבל אני רואה את לגיון ופארגו, וזה פשוט מדהים.
מחכה בקוצר רוח לפרוייקט הבא שלו
לגמרי נוח האולי
רק על בסיס העבודה המדהימה שהוא עושה עם פארגו ולגיון, אני מצפה בקוצר רוח לסרט בבימויו (אבל רק במידה שזה לא יפריע לו עם הסדרות!).
הוא גם סופר עם כמה וכמה ספרים בארסנל, אז אם מישהו קרא אחד או יותר מהם, אשמח לקבל המלצות.
האולי הוא פלא מבחינתי.
הוא בו זמנית הגאון שכתב את יצירת המופת שהיא העונה השנייה של פארגו, וגם התסריטאי היום שכתב את העונה הראשונה והזויעתית של פארגו. העונה השלישית של הסדרה ולגיון לכאורה אמורות להטות את הכף לטובת ה"הוא תסריטאי גאון", אבל זה עדיין מרגיש שאיפשהו עמוק בפנים שוכנת לה מפלצת עקיבא-גולדסמנית שלכו תדעו מתי יכולה להתפרץ.
אז זהו
שאני ממש אהבתי את העונה הראשונה של פארגו, אז מבחינתי הוא על מאזן של 3/3… או 5/5 אם כוללים את שתי העונות של לגיון.
¯\_(ツ)_/¯
אני עכשיו באמצע העונה הראשונה של פארגו
(פרק 8)
ואני חייב לומר שאני ממש נהנה לבנתיים, במיוחד מהנבל.
(אבל אני מתעב את לסטר)
הנבל הוא חצי ממה שרע בעונה הראשונה.
(ל"ת)
אפשר פירוט?
(ל"ת)
קראתי ספר אחד שלו
קוראים לו "לפני הנפילה" והוא אפילו תורגם לעברית.
הוא פחות טוב מהסדרות אבל כשלעצמו הוא ספר בלשי חכם ומוצלח.
פייטון ריד קל
אחרי אנטמן אראה כל דבר שהבחור המבריק יוצר
אני לא בטוח שריד עונה על הקטגוריה של "במאי צעיר".
הבן אדם ביים 5 סרטים (עוד מעט 6) ופועל מאז שנת 2000.
לא יודע אם נחשב אבל - דני וילנב
אחרי אסירים , סיקאריו והמפגש הבנאדם הצליח לקנות את צומת ליבי כמו שהרבה זמן לא קנו.
אסירים, סיקריו, המפגש, בלייד ראנר 2049
ועוד ארבעה סרטים (קנדים) בצרפתית. כבר לא ממש במאי צעיר ובטח שלא כזה שעשה רק סרט או שניים.
וגם "אויב" צריך להיות איפה שהוא שם.
(ל"ת)
דמיאן שזל
למרות שקשה להאמין, יש לו סה"כ שני סרטים (או 3, תלוי איך סופרים) ושניהם נפלאים.
וויפלאש הוא יצירת מופת ואחד הסרטים שהכי נגעו בי בשנים האחרונות ולה לה לנד הוא פשוט קסם בקולנוע.
ללא ספק במאי שאני ארוץ לראות את הסרט הבא שלו, בלי בכלל קשר לדברים כמו ז'אנר, עלילה או שחקנים.
...תלוי איך סופרים?
(ל"ת)
בIMDB רשום שהוא ביים 3 סרטים
מצד שני, הסרט הראשון שלו, Guy and Madeline on a Park Bench נראה מהטריילר ברמת תקציב של סרטי סטודנטים (מודה שלא ראיתי את הסרט).
לא בטוח שאפשר להחשיב אותו בפילמוגרפיה יחד עם הסרטים ה"רציניים"
למה לא?
הוא סרט, הוא יצא בפסטיבלים ואפשר להשיג אותו לצפייה. גם "בעבור חופן אצבעות" של אדגר רייט אולי מחוספס וגולמי לעומת הסרטים שיעשה אחר כך, אבל זה בהחלט נחשב כסרט שהוא עשה. מה, גם את "מוכרים בלבד" לא נחשיב לקווין סמית' רק כי הוא צולם בעבור תקציב זעום?
סרט הפריצה של שאזל
היה וויפלאש. לכלול אותו ברשימת במאים מתחילים ומבטיחים אחרי הסנסציה שהיא לה לה לנד (כולל האוסקר לשאזל על הבימוי, בין היתר) מרגיש לי מאוחר.
כלומר – שאזל הוא לא ״הבמאי הגדול הבא״, הוא הבמאי הגדול הנוכחי שכבר עכשיו כל העולם מחכה לסרט הבא שלו.
אני לא כלכך בטוח שהוא במעמד הבמאי הגדול הנוכחי
כן, יש לו שני סרטים מצויינים ברזומה.
מצד שני, זה רק שני סרטים (קרקר, אני הולך עם האמת שלי!) שסה"כ מתעסקים בנושאים דומים.
יש מספיק במאים עם סרט או שניים טובים שהתדרדרו אח"כ ולדעתי צריך גוף עבודות יותר רציני כדי להכריז על מישהו כבמאי דגול.
בנוסף, למרות כל האהבה אליו, בקרב הציבור הוא הרבה, הרבה פחות מוכר מהבמאים הבאמת גדולים (נולאן, ספילברג, טרנטינו ושות')
תוסיף לזה את העובדה שהוא בן 33, ואני חושב שאפשר להכניס אותו לרשימת הבמאים הצעירים, למרות שהוא בטח יותר מוכר מרוב השמות ברשימה הזו.
הראשון שעלה לי לראש כשראיתי את השאלה
הוא ממש על הגבול בין סמאח למועמד לסמאחיות. לא בטוח לאיזה צד הוא נוטה
אנה לילי אמירפור!
עם כל הכבוד לקליפים של צ'יילדיש גמבינו, איך אפשר בכלל להשוות? האישה הזו היא גאון. בתוך מבול סרטי הערפדים, היא היחידה שהצליחה להביא זווית באמת מקורית ומעניינת, הרבה יותר מכמה במאים מאוד מוערכים ומצליחים (אהמ ג'ים ג'רמוש אהמ). פלוס חתול, כי כל דבר נעשה מוצלח יותר כשמוסיפים לו חתול.
טאיקה וואיטיטי?
"מה שאנחנו עושים בצללים" גאוני לחלוטין וחסר פגמים, "תור ראגנארוק" מצחיק מאוד. והוא גם אחראי על הסצנה הזאת: https://youtu.be/sMgX0zUPWi8
אבל עדיין, לא ברור אם הוא מבטיח או שהוא כבר מבוסס. זה מאוד חמקמק ההגדרה הזאת של הבמאי הגדול הבא
כל אחד יכול לבחור מה שהוא רוצה, כמובן
אבל ההגדרה שליוותה את הכתבה הייתה "במאי שעשה שני סרטים ומטה". ואטיטי עשה בערך חמש, ולכן נפסל מהשתתפות.
אלכס גארלנד
זאת שאלה קשה, כי יש לא מעט שמות.
למרות שהם לא בדיוק עומדים בהגדרה של הכתבה (כי שניהם עשו שלושה סרטים עד היום)
אני מרגיש צורך להזכיר את ג'יי סי שנדור, שעשה שלושה סרטים ששונים אחד מהשני לגמרי, ובכל ז'אנר הוכיח את עצמו כבמאי מיומן, מקצועי ונהדר ממש.
הוא עשה את 'התמוטטות', 'הכל אבוד' ו'שנה קשוחה מאוד' ומעבר לקולנוע ולפריימים היפייפים שלו, הוא גם הוכיח את עמו כבמאי שחקנים נהדר.
וכן, גם את ג'ף באנה, שאולי לא יהיה הבמאי הגדול הבא, אבל כבר אחרי שלושה סרטים, 'החיים אחרי בת" ההזוי והמעניין, 'גושי' ההזוי והמרגש ו'השעות הקטנות' ההזוי ומטורלל, הוכיח שיש בו משהו מיוחד שלפחות עליי, רוב הזמן, עובד לגמרי. חוץ מזה שבכל סרט, לפחות בסצנה אחת, הוא מצליח לקרוע לי את הלב ולהיכנס קבוע לאחד מרגעי השנה שלי.
אבל התכנסנו כאן בשביל אלכס גארלנד.
שמעו, האתר הזה מכיר יותר טוב ממני את הסרט הראשון שלו, 'אקס מאכינה' שדובר בו כאן רבות. 'אקס מאכינה' לא היה רק סרט פאקינג נהדר ומרתק, לא רק זוכה מפתיע באוסקר ולא רק אחד הסרטים הכי מדוברים באתר בשנים האחרנות (לפחות מה שזכור לי, כשלא מדובר על סרטי קומיקס) אלא גם סרט שנדיר לראות כמותו.
במאי צעיר שבא משום מקום, מנסה להיכנס לתוך העולם המסובך גם ככה של מדע בדיוני ובינה מלאכותית ומצליח, בהפתעה גמורה, לחדש, לעניין, לרתק אותך למסך, להפחיד, לערער, להרהר ולהצליח לדבר על נושאים שחוקים בצורה יוצאת מן הכלל.
נורא אהבתי את הסרט הזה, כמו רבים אחרים.
אל הסרט הבא שלו, כולם כצפוי, ציפו בטירוף. הבעיה של 'הכחדה', מעבר לכל תהליך ההפקה והזכויות הארוך שעבר והבאסה שגרמה לנו לצפות בו רק על המסך הקטן, הייתה שהוא הגיע אחרי 'אקס מאכינה'. סרט גדול שאף אחד לא ציפה לו. וציפיות הן דבר משמעותי מאוד, מה לעשות. אל 'הכחדה' כבר הגענו כשהן בשמיים.
אני גם נורא אהבתי את 'הכחדה'. הוא מנסה ללכת רחוק יותר, שאפתני יותר, שואל שאלות קשות יותר וגם מצליח להיות סרט מרהיב ויזואלית שהרעיונות שלו שזורים בתמונה ובסאונד בצורה חכמה מאוד.
אבל הוא בא עם הציפיות של 'אקס מאכינה' והתקציר שלו הזכיר את שני הסרטים הכי מפורסמים של אנדריי טרקובסקי ('סולאריס' ו'סטאלקר') וזה משהו שאי אפשר באמת לעמוד בו.
אבל למרות זאת, נורא הפתיע אותי שלא התאכזבתי כמעט בכלל, היו בו לא מעט פגמים וניסיון ללכת טיפה רחוק יותר. אבל הלוואי שכולם ינסו ללכת ככה רחוק יותר וינסו לעשות קולנוע חדשני, מיוחד, קשוח ומוזר, ואם ככה יראו התוצאות, אני לגמרי בעד.
לאלכס גארלנד יש טונות כישרון ורעיונות מרתקים, מעניין מה עוד יצא ממנו בהמשך.
אני מקווה שאחרי הכחדה
אלכס גארלנד יילמד לא רק איך להיות במאי טוב אלא גם איך ליצור סרטים טובים – ובפרט, איך להתמודד כאשר גורמים חיצוניים מנסים להרוס לך את הסרט. הפוטנציאל של הכחדה היה מאד גבוה, וההרגשה שלי היא שאם במקום לוותר ולזרוק את הסרט לנטפליקס, היו נותנים לגארלנד להעביר את הסרט מקצה שיפורים, הוא היה יכול להיות סרט ברמה של אקס מאכינה.
גארלנד גם ככה"נ ביים (בנוסף לכתיבה והפקה) בפועל את Dredd המצויין
(ל"ת)
עוד בחירות
ג'וזף קאהן – חוץ מקליפים לטיילור סוויפט ועוד מוזיקאים, קאהן ביים את אחד הסרטים הכי כיפיים של העשור הנוכחי שכנראה עבר מתחת לרדאר של הרבה אנשים – "Detention". אני תמיד אוהב להביא את התקציר מ'רוטן טומייטוז' שמתאר אותו בצורה מדוייקת ביותר – An apocalyptic fantasy, horror, science fiction, action- thriller, body swapping, time-traveling teen romantic comedy. הסרט החדש שלו, "Bodied", עוסק בקרבות ראפ והופק ע"י אמינם. הוא נרכש להפצה ע"י יוטיוב ולגמרי אחד מהסרטים שאני הכי מצפה להם השנה.
דיוויד רוברט מיטשל – אוטוטו יוצא הסרט החדש שלו, "תעלומה בסילבר לייק", שאם הוא אפילו קרוב להיות טוב כמו "It Follows" אז בהחלט כדאי לעקוב אחריו.
קווין פיליפס ומאט ספייסר – ביימו שניים מהסרטים הטובים שראיתי בשנה שעברה ("Super Dark Times" ו "Ingrid Goes West" בהתאמה)
קורי פינלי – לא סתם פתחתי דף ל"גזעיות" רגע אחרי שסיימתי לצפות בו שלשום. כמו שכתבתי שם, אני לא אגיד שזה סרט מדהים, אבל הוא כן מאוד סקרן אותי לראות מה פינלי יעשה בהמשך.
עילית זקצר
סופת חול היה תסריט די סטנדרטי,אבל סרט סוחף,עוצמתי ומצוין.וזה בזכות הבימוי האדיר שלו.המון תשומת לב לפרטים,שפע של יצירתיות בסצינות במקומות צפופים,דיוק ביחסים המורכבים והמשתנים בין הדמויות,ולחיצה מחושבת על הרגש,כל אלה הפכו את סופת חול לבומבה של סרט,שהיה תענוג לראות כמה היוצרת השקיעה במוצר שלה.ממש מסקרן אותי לראות מה היא יכולה לעשות עם תקציב גדול יותר ועם תסריט שיעסוק בשאלות גדולות יותר.
וגם בארי ג'נקינס היה ענק באור ירח ואני ממש מחכה לסרט הבא שלו.
אם כבר אנחנו כאן,מישהו יודע על פרויקטים עתידיים של אחד משניהם?
לגבי בארי ג'נקינס
זה סרטו הבא.
תודה.מסקרן
(ל"ת)
קשלס ופפושדו נחשבים?
עשו כמובן את "כלבת" ו"מי מפחד", שגורמים לצפות מאוד לסרט הבא שלהם. לפי ימדב הם גם ביימו איזשהו חלק ב"ABCs of death" ביחד עם 30, אז לא יודע הם הם לא נפסלים ע"י חוקי הפורמט
לא חושב שהם נפסלים, הבעיה איתם היא שהם "הבמאי הגדול הבא" כבר כמה שנים טובות
לא באשמתם, כמובן, אבל כל סרט שהם מעורבים בו איכשהו לא יוצא לפועל.
הייתי מצרף לרשימה את ג'יי סי צ'נדור ("שנה קשוחה מאוד")
שמצלם כרגע סרט חדש, "גבול משולש".
שנכתב על ידי מרק בול (שלושת סרטיה האחרונים של ביגלו), וזה כבר הופך את הסרט מ"מסקרן" ל"מסקרן מאוד מאוד", למרות צוות שחקנים לא אחיד ברמתו (בן אפלק וצ'רלי דנהם לצד אוסקר אייזק).
טיילור שרידן
שזה משעשע, כי הוא התחיל כשחקן מבטיח ("ילדי האנרכיה"), המשיך כתסריטאי מצליח ("סיקאריו", "באש ובמים") והתגלה כבמאי מוכשר ("רוחות קרות" אותו גם כתב). בראיונות הוא מצטייר כטיפוס אינטיליגנטי שלא אוהב להאכיל את הצופים בכפית, ויש לו חזון ברור לגבי כל פרויקט בו הוא מעורב.
כרגע שרידן עובד על סדרת טלוויזיה שבהחלט אשים עליה עין ("Yellowstone" עם קווין קוסטנר. הסדרה עולה בחודש הבא אגב) והוא מעורב כתסריטאי ב-"סיקאריו 2". לדעתי יש לו עתיד מזהיר, כדאי לעקוב.
לא סבלתי אותו בילד האנרכיה.
ואז צפיתי ב-Hell or Highwater ופשוט עפתי. ואז ממש עפתי מ-Wind River. גם סיקאריו היה טוב מאד. אז אני בהחלט מצפה בקוצר רוח ל-Yellowstown – אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה כל כך ציפיתי לסדרה כלשהי.
שיין קארות׳
ֿמאז ״פריימר״ המבריק והגאוני, אותו סרט שעלה כמו משחת שיניים ובטטה והצליח להתעלות על רוב סרטי המסע בזמן בתולדות הקולנוע, קארות׳ עשה רק סרט אחד, ״upstream color״, שהיה נהדר גם הוא, אם כי קצת סוריאליסטי מדי בשבילי. אין לי מושג למה, אבל הבחור הזה בקושי עושה סרטים. אם יש במאי שאני מחכה בציפייה לראות לאן פניו מועדות, זה קארות׳.
אני רק שאלה
סתם מסקרנות, מדוע בטטה ומשחת שיניים דווקא?
והנה אכן הוכרז הסרט הראשון של הירו מוראי
שנשמע כמו גרסה ל"אני האגדה" והסרט ההוא מסאנדנס עם פיטר דינקלג': ניצול בודד מפלישת חייזרים מגלה שהוא פחות בודד משחשב.
https://news.avclub.com/atlantas-hiro-murai-lines-up-a-creepy-sounding-first-fe-1826817440
עדכון: בינתיים לא משהו
ג'ו קורניש איכזב (בטח כלכלית, אבל גם הביקורות לא מתלהבות) עם סרטו השני, דן פוגלמן לכאורה גם (אבל נראה לי שמראש הוא פנה לקהל ספציפי) והסרט של ג'ניפר קנט דווקא אולי כן טוב, אבל חסר לו איזה באזז פסטיבלי שציפיתי לו. ואז אנחנו מגיעים להירו מוראי, שנמצא במעין לימבו: סרטו הראשון, "אי הגויאבה", הוא לא בדיוק סרט (פחות משעה), והוא לא בדיוק שלו (הקרדיטים קוראים לסרט "סרט של צ'יילדיש גמבינו"). שזה עובד לטובתו בכל מקרה – למי שחושב שהסרט נפלא אז זאת התחלה מבטיחה, ולמי שחושב שלא – טוב, זה בכל מקרה בעיקר משהו דונלד גלובר-י.
מכיוון שאי הגויאבה הוא הסרט היחיד שראיתי מכולם, הנה ביקורת קצרצרה:
קודם כל, הירו מוראי מוכן ובשל כבר לפרוח בזכות עצמו. אני מבין למה הוא נשאר עם גלובר, והוא מצליח לעשות איתו פלאים, אבל נראה לי שהגיע הזמן לחתוך. גם לגלובר כדאי לשקול מה הוא עושה עם עצמו. הוא שחקן קומי מחונן, אבל יש בו משהו מדוכא עמוק בפנים וספק מאוהב בעצמו וכל האלמנטים האלה עדיין עובדים, אבל זה מרגיש כאילו הוא חייב לרענן אחרת זה כבר יהיה מעיק (ויש שיגידו: זה מעיק כבר עכשיו).
כיוון ראשון יהיה אולי לחתוך את העזרה של האח שלו, שהופקד על התסריט והוא די בקלות החלק החלש של הסרט (בעוד שהבימוי של הירו באמת מפצה כמה שאפשר ביופי שלו). הסוג של מחזמר הזה, שעובר בין עיבודים חדשים ורימיקסים מצליח למצוא חן חדש בשירים הישנים (והחדשים של גלובר), אבל נראה שבין השירים הוא הולך לאיבוד. העלילה פשוט דלה מדי ולא מצליחה להתרומם בזכות עצמה.
בגזרת המשחק, ריהאנה ממשיכה להיות שחקנית סבירה ביותר, וגלובר.. מבחינת סצנה הוא טוב, ואפילו נהדר – הוא הרי שחקן מוכשר. אבל נראה שהוא הולך לאיבוד בדמות חסרת האפיון הזאת.
בקיצור, "אי הגויאבה" הוא נחמד, אבל בתקווה יהיה שיתוף הפעולה האחרון של שלישיית גלובר-גלובר-מוראי, ומכאן הם יחשבו כיצד לנצל את היכולות שלהם יותר טוב.
עדיין מצפה בקוצר רוח לסרט של ג'ניפר קנט
ומאוד, מאוד, מאוד, מאוד מקווה שהוא יופץ פה.
ארבע שנים מאוחר יותר
מעניין להביט לאחור ולראות מה קרה עם כל הסמאחים האלה.
טליה לביא – עשתה את "אחד בלב" המאוד חמוד (גם שני אהבה) ואחת היוצרות של הסדרה "ילדות סכסכניות" (שלא יצא לי לראות אבל שמעתי אנשים שאהבו).
מה הלאה – לא שמעתי משהו על הפרוייקט הבא שלה. אם למישהו יש מידע, מוזמנים להגיד.
ג'ו קורניש – ביים את "הילד שיהיה למלך", שרז לא ממש התלהב ממנו.
מה הלאה – הוכרזו שני עיבודים באחריותו: אחד הוא סדרה שתעלה בנטפליקס בשם "Lockwood & Co" המבוססת על ספריו של ג'ונת'ן סטראוד. השני הוא סרט בשם "Starlight" המבוסס על קומיקס של מארק מילר. בנוסף, הוכרז שהוא וג'ון בוייגה ישובו לשתף פעולה בהמשך של "החייזרים נגד השכונה".
דן טרכטנברג – ביים את הפיילוט של "הבנים" – שעונתה השלישית המוצלחת מאוד לוהטת כרגע.
מה הלאה – בקרוב נגלה מה עשה בפריקוול של "הטורף".
דן פוגלמן – המשיך עם הסדרה "החיים עצמם" עד לא מזמן, וגם הוציא את הסרט "החיים אלה", שהמבקרים (כולל נעמה) ממש לא אהבו אבל לפי הציון ב-RT, הקהל עף עליו.
מה הלאה – לפי ימד"ב, הפרוייקט העתידי היחידי שלו הוא תסריט לסרט בשם "Honeymoon With Harry" שיבויים ע"י ניק קסאווטס ("שומרת אחותי", "אלפא דוג").
ג'ניפר קנט – מאוד, מאוד אהבתי את "הזמיר" (גם יהונתן) וצפיתי בו רק פעם אחת. סרט מדהים אבל גם אחד המטלטלים והמעיקים רגשית שראיתי.
מה הלאה – על הפרוייקט "אליס ופרידה לנצח" שציינתי לא היו עדכונים מאז 2019. היא ביימה פרק בסדרת האימה האנתולוגית "Cabinet of Curiosities" שיצר גיירמו דל טורו וצפוייה לעלות השנה בנטפליקס.
רוברט אגרס – הספיק להוציא גם את "המגדלור" (שיהונתן אהב וגם אני) ואת "מלך הצפון" (שיהונתן סבל בו וגם אני).
מה הלאה – עובד על סדרה על רספוטין וגם על גרסה חדשה ל"נוספרטו".
הדניאלס – אחד מהם ביים סרט בשם "מותו של דיק לונג". ויחדיו הם עשו את "הכל בכל מקום בבת אחת", שכל מה שאדם כתב על "איש האולר" תקף גם לגביו ונכון לעכשיו הוא סרט השנה שלי.
מה הלאה – לא נראה שיש להם משהו באופק, אבל אם צריך לחכות עוד שש שנים בשביל לקבל עוד סרט כמו "הכל בכל מקום", שיקחו את הזמן שלהם, אין לחץ.
הירו מוראי – ביים סרט מוזיקלי עם דונלד גלובר וריהאנה בשם "Guava Island". בנוסף ביים פרקים של "בארי" ו"תחנה אחת עשרה" והמשיך לעבוד עם גלובר בעונה השלישית והמוצלחת של "אטלנטה".
מה הלאה – גם לגביו אין עוד מידע בימד"ב, אבל העונה הרביעית והאחרונה של "אטלנטה" צפויה לעלות בעתיד הקרוב ואני אקח ניחוש מושכל שגם בה הוא ביים פרקים.
הסמאחיות הבאות – בכמה שנים שעברו מאז הפוסט הזה, סרטיהן של כמה וכמה במאיות (הפיצ'ר הראשון של רובן) השאירו עלי רושם גדול ורצון עז לראות מה הן יעשו בעתיד. למשל: אוליביה וויילד ("חורשות את הלילה"), לולו וואנג ("הפרידה"), קאת'י יאן ("ציפורי הטרף"), קיטי גרין ("עוזרת אישית"), אמרלד פנל ("צעירה מבטיחה"), עלמה הראל ("האני בוי"), ג'וליה דוקרנו ("נא", "טיטאן"), ניה דקוסטה ("קנדימן") ומימי קייב ("טרי"). בגזרה הגברית רוצה לציין את קורי פינלי, שאחרי "גזעיות" הנפלא הראה עם "חינוך רע" שהוא לא וואן היט וונדר.