תמונה קבוצתית: נאמבר מוזיקלי

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 4 ביולי 2018Posted in: הגיגים
ועכשיו לפאוזה מוזיקלית.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית". גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להגיד את דעתכן על החטיף "טעמי". 

זה לא מפתיע כאשר יש קטע מוזיקלי מדהים באמצע סרט מוזיקלי. בין אם זה סרט הופעות, סרט על להקה או מחזמר – הקהל הרי בא בשביל לראות את השירים והריקודים האלה. אבל כאשר יש קטע מוזיקלי מדהים באמצע סרט לא מוזיקלי – זה כבר יוצא דופן. בין אם מדובר בהופעה, נאמבר מוזיקלי מקורי או ליפ-סינק לצלילי שיר, כשסרט עוצר את מה שהוא עושה כדי לתת משמעות למוזיקה זה מעצים את הסרט ואת השיר יחדיו (כשזה מבוצע היטב, כמובן). ולכן, הפעם שאלנו את הכותבים שלנו "מה הקטע המוזיקלי (מסרט לא מוזיקלי) האהוב עליכם?"

אדם קלין אורון: "מגנוליה" הוא סרט של שלוש שעות, ועדיין הוא השאיר אותי חסר נשימה. פול תומאס אנדרסון עובד קשה בשביל לייצר את המתח הזה: הרבה סיפורים מקבילים, משחק אגרסיבי, מוזיקה דרמטית, תנועות מצלמה מהירות, לעתים אפילו רועדות, קאטים חריפים, ואז, שני שליש לתוך ההצפה החושית והרגשית הזאת, ובדיוק אחרי סצנה עם זום חזק על שתי דמויות רועדות ובוכות, פתאום הסרט עוצר.

ברקע מתחיל להישמע פסנתר, ואז, למשך שלוש דקות ועשרים שניות, כל הדמויות המרכזיות בסרט שרות, אחת אחרי השנייה ויחד עם איימי מן, את 'Wise Up'. אנדרסון עושה הכל כדי להדגיש את השקט: המצלמה עוברת לתנועות חלקות ויציבות, הפוקוס הוא על דמויות סטטיות שרק הפה שלהן זז למילות השיר, הסביבות נקיות מאנשים אחרים או מפעילות. כל אחת מהן, שבשלב הזה אנחנו כבר מכירים היטב, נמצאת בשיאו של משבר שמתבשל כבר שנים, ושימשיך לבעבע אם משהו לא ישתנה. הדמויות, שרות ומקשיבות למילים, חושבות על מה שעברו עד עכשיו ועל הצורך בשינוי. וזה רק אנחנו והדמויות. רק הדמויות והשיר. רק אלה והצופה.

ובשביל זה המציאו את המילה "קתרזיס", שלא לומר את הקולנוע.

נעמה רק: זה אף פעם לא קל לבחור על מה לכתוב בתמונות קבוצתיות, אבל הפעם היו לי כל כך הרבה אופציות לבחור מביניהן שיכולתי כבר לכתוב רשימה שלמה לבד. מעט דברים מלהיבים אותי יותר מסצנה מוזיקלית ערוכה היטב (גם קליפים עונים להגדרה, אבל אני תמיד מעדיפה סצנות מתוך סרט איכשהו). אפילו הייתה לי רשימה מוכנה מראש עוד לפני שבכלל כתבתי באתר הזה! ובכל זאת, צריך לבחור סצנה אחת, אז בחרתי שתיים. Sue me.

אני אתחיל עם פאולו סורנטינו, אלוף אמיתי בכל מה שנוגע למבע קולנועי לרבות שימוש במוזיקה, כך שהסרטים שלו משובצים במיני-קליפים מושלמים. וכשהוא מזמין את אחת הלהקות האהובות עליי לבצע בסרט את אחד השירים האהובים עליי אי פעם ועוד לקרוא לסרט על שמו של השיר  – זה כבר ממש ממש לא כוחות. זאת ועוד, בן הזוג שלי, טיפוס נורמלי שלא דומע מפרסומות שערוכות יפה, התרגש כל כך מהסצנה הזאת שאנחנו עדיין מדברים עליה לפעמים, שלוש שנים אחר כך. כשחיפשנו שיר כניסה זוגי לחתונה שלנו, 'This Must Be The Place' הייתה אחת ההצעות הראשונות שלי. בן הזוג אמר – סבבה, אבל רק אם נשתמש בגרסה שמנוגנת בסרט. לא הייתי צריכה הרבה שכנוע, אובייסלי.

גם נדב לפיד מצטיין בסצנות מוזיקליות מפתיעות, ו"הגננת" שלו כולל סצנה אחת כזו שהשאירה אותי בלי אוויר. זאת סצנה פשוטה כל כך שהיא כמעט פילר – הגיבורה מגיעה לבר ורוקדת עם מישהו, אחר כך עם זוג, אחר כך לבד. אין כאן גילויים מטלטלים או איזו פעולה שתשנה הכל מאותו רגע והלאה, רק קשר אנושי כמעט פרמיטיבי במהותו ואישה שקיבלה פתאום חלל גדול יותר לנוע בתוכו. אין דיאלוגים אבל יש גוף שהופך לקול, תחושה פתאומית של אושר וחופש בסרט שמעורר לא פעם תחושת קלסטרופוביה. הנה הלינק היחיד שמצאתי לסצנה, אבל עדיף פשוט לצפות בסרט כולו.

זוהר אורבך: “The Skeleton Twins” הוא סרט שהתפספס בזמנו, וחבל, כי הוא נהדר. אפשר לדבר על התסריט החכם או על הבימוי המעודן, אבל בפועל הוא היה נהדר משתי סיבות עיקריות – ביל היידר וקריסטן וויג. הם גילמו את מיילו ומגי – זוג תאומים שאחרי עשור של נתק נאלצים לראות אחד את השנייה שוב, כשמגי משכנת את מיילו בביתה אחרי ניסיון התאבדות כושל.

ובאמצעו הסרט – סצנת קסם אחת. מגי נשואה שלא-באושר לגבר הנחמד בעולם, בלי שהיא מצליחה למצוא דרך לאהוב אותו. היא יושבת מתוסכלת על הספה, ואחיה התאום רק רוצה לראות אותה מחייכת. הוא מוציא את האייפון שלו, מחבר אותו לרמקולים ומפעיל את השיר 'Nothing's Gonna Stop Us Now' של להקת סטארשיפ מהאייטיז. הוא מתחיל לעשות ליפ-סינק ולרקוד לפי צעדים שהוא ככל הנראה זוכר מאז שאחותו והוא היו קטנים, אבל היא יושבת שם, מסתכלת עליו בתערובת של עייפות ועצבים. עד שהוא מצליח לשבור אותה, והיא מצטרפת אליו, ומגי ומיילו מאושרים.

הסצנה הזאת היא לא רק זריקה חיונית של שמחת חיים בסרט די עצוב, היא גם פשוט כל כך טבעית – הצופה לא רואה את ביל וקריסטן, אלא את מיילו ומגי שנזכרים באייטיז, כשהם היו נערים ואהבו לרקוד לשירי פופ דביליים בכוראוגרפיה מוכנה מראש. הסרט לרגע עוצר ומראה לנו שני אחים אוהבים, למרות שנים של ניכור וטינה אחד כלפי השנייה – כאלה שהיה יכול להיות מאוד כיף איתם אם הם היו קצת פחות דכאוניים.

קשה להגיע לרמה כזאת של טבעיות וקלילות (וזה עוד יותר מפתיע כשמגלים שהסצנה הזאת אפילו לא קצת מאולתרת), אבל הכימיה של ביל וקריסטן כל כך על-טבעית שהם מצליחים לגרום לזה לעבוד. סצנת הליפ-סינק הזאת היא לא רק אחד הנאמברים המוזיקליים הכי טובים בקולנוע הלא מוזיקלי – היא אחת מתצוגות המשחק הטובות ביותר שראיתי.

עידן זיירמן: רגע, אני גם צריך לכתוב הצדקה לבחירה הזאת? כלומר, מעבר ל"נראה שאף אחד אחר לא חשב על זה קודם?". זו מילה ג'ובוביץ' מרביצה לחייזרים בליווי (ובקצב) של זמרת אופרה בעלת טווח טונים בלתי-אפשרי. זה "האלמנט החמישי" מרוכז לתוך דקה וחצי של אקשן כיפי בכיכובה של לילו דאלאס מולטיפאס. נקודת השיא של סרט שהוא גם ככה 95% פופקורן וחדי-קרן מקפצים וגארי אולדמן. מה עוד אפשר לבקש? עומק? לכו תדחפו אותו לסרטים שאין בהם את לילו דאלאס. מולטיפאס.

גילוי נאות: כנראה שגם אני, כמו כולם, הייתי שוכח מהסצינה הזאת בהקשר הזה, אילולא הקטע הזה נעשה זמין להורדה ב- Beat Saber וזה היה הדבר הכי כיפי בעולם.

יהונתן צוריה: מכיוון שיש הרבה מתמודדים על התואר החלטתי לקחת אותו במשמעותו הקשוחה ביותר – הנאמבר המוזיקלי שיצא הישר ממחזמר, רק שאינו במחזמר. את המתמודד הבולט ביותר, "זמן אביב להיטלר" מ"המפיקים" פסלתי בעקבות הפיכת הסרט למחזמר לאחר מכן ובכך הדרך נסללה לנאמבר אחד שעולה על כולם.

נאמבר אחד שהוא אבסורדי, משעשע, מטורף, שמצליח להיות בדיוק על הקו של החובבני-ואמין-אבל-מבריק וגם מצליח להיות נקודה עלילתית חשובה ולא סתם הצגת שרירים מוזיקלים של היוצרים – 'Rock Me Sexy Jesus' מ"המלט 2". מדובר בסרט מצחיק מאוד עם הופעה נהדרת של סטיב קוגן, שעוסק בחייו של מחזאי ומורה לתאטרון כושל שמנסה להוציא לפועל את המחזה שכתב (המשך מאוד מאוד מוזר ל"המלט", כפי שהשם של הסרט רומז).

אבל הסיבה העיקרית שבגללה הסרט קיים היא לא העלילה או הדמויות שלו אלא שבשביל שבשלב מסוים יהיה סרט כלשהו בעל שיר עם שורות כמו "יש לו ריבועים בבטן שמתעלים על החלל והזמן" ו"הוא הבן של אלוהים, ואני חושבת שזה מגניב, אבל יש לו גוף של שחיין כמו שלאף אחד אחר אין", כל זה בזמן שישו מסתובב בגופיה, ג'ינס ופרצוף היישר מ"זולנדר" ואז מתחיל לדבר בטלפון באמצע הבמה. ובסופו של דבר, האם לא בשביל דברים כאלה המציאו את הקולנוע?

מתן בכר: הרבה במאים מזלזלים בכותרות הפתיחה והסיום, ולרוב סתם זורקים טקסטים מרחפים בהתחלה וקרדיטים לבנים על מסך שחור בסוף, הכי סטנדרטי. הכי משעמם. בגלל זה, אני מאוד מעריך סרטים שיודעים להפתח או להגמר בסטייל, ואם שניהם אז בכלל טוב. ולכן שמחתי לגלות שהמוזרות של "הקולות" לא מסתיימת בסצינה האחרונה שלו. למי שלא יצא לראות, "הקולות" הוא קומדיה שחורה שבה ריאן ריינולדס מגלם בחור לא מאוד שפוי שמדבר עם חיות המחמד שלו. רק שבמקום להכין לו שמלות לנשף או לתת לו עצות על איך לחיות באושר ועושר, הן מדרבנות אותו לעשות דברים… זדוניים יותר.

 את "הקולות" ראיתי בהקרנת חצות בסינמה סיטי כשיצא, שזה אחלה שיבוץ בשביל סרט כזה מוזר. אני זוכר שבמהלך הצפייה אהבתי את מה שראיתי, אבל לא הייתי לגמרי בטוח איך לאכול את זה ואיך דבר כזה יכול להסתיים. אז מסתבר שהדרך היחידה לסיים סרט כה מוזר היא עם קרדיטים מוזרים. ריאן ריינולדס, אנה קנדריק ושאר השחקנים מופיעים פתאום בבגדים מאוד בולטים על רקע לבן ומתחילים לנוע לצלילי "Sing a Happy Song" של האו-ג'ייס. למה בחרו לסיים את הסרט דווקא ככה? אני באמת לא יודע. אבל אחרי שצופים בו, אי אפשר לחשוב על סיום יותר הולם. אה רגע, הזכרתי שהם רוקדים ביחד עם ישו? כי גם ישו שם. כי כמובן שהוא שם.

תגיות: