היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לכתוב תגובות בחרוזים על הרגשות שלכם כלפי עוגות גבינה.
חשבתי שזה יהיה יותר קל מזה, אבל התמונה הקבוצתית הבאה, שלה הייתה שאלה פשוטה: "מה המחזמר הקולנועי האהוב עליך?", התגלתה כמסובכת ומפותלת הן מבחינת למצוא זמן לערוך אותה, והן מבחינת השאלה הלכאורה פשוטה "מהו מחזמר קולנועי, ומה בעצם לא כל כך". אז אחרי קצת דחיות, דיונים ושאלות – להלן התשובות של הכותבים שלנו.
תום שפירא:
"אני רוצה ג'אז"
"כמה ג'אז?"
"את כל הג'אז!"
טוב, זאת לא באמת המשמעות של הביטוי "All That Jazz" בשפה מדוברת (המשמעות היא פשוט "וכל שאר הדברים" כאשר הוא מצורף לסוף של רשימה), אבל זה מבטא את הרוח של הסרט הלפני-האחרון של בוב פוסי, "כל הג'אז הזה", שהיה אמור להיות הסרט האחרון שלו.
השחקן-רקדן-כוריאוגרף-כותב שהפך גם לבמאי חטף התקף לב מאסיבי במהלך העבודה על הסרט "לני" והחליט שזמנו קרב והולך (כל הסמים והוללות כנראה לא עזרו). ולכן הסרט הזה מנסה, ואפילו די מצליח, להיות הכל – סיפור אוטיובגרפי למחצה על במאי תיאטרון וקולנוע עם תא משפחתי מתפורר, הצהרה (ושמא צעקה?) על המחיר שהצלחה אמנותית גובה מאנשים, וגם סיפור על חיים, מוות, היקום וכל השאר. ג'ו גידעון (רוי שיידר) הוא תאונת דרכים בדמות אדם אבל זה לא מונע ממנו להיות דמות מרתקת. רוי שיידר הוא אולי לא רקדן טוב במיוחד (הסרט לא מראה אותו רוקד יותר מדי בעצמו, אבל מחפה על זה במספיק אנשים אחרים שרוקדים, שרים ומשתגעים), אבל יש לו את הנוכחות האינטנסיבית הנכונה בשביל הדמות הזו.
עבדכם הנאמן לא מבין הרבה בריקודים ומחזות זמר אבל אמרו לי שבוב פוסי הוא אחד מהטובים בתחום, ואחרי צפייה בסרט הזה אין לי ברירה אלא להסכים: כל פעם שנראה שאיזה נאמבר הגיע לשיא, שראינו את כל מה שאפשר לראות, הוא שולף עוד איזה טריק מהשרוול, איזה שינוי של תצוגה ומצב רוח שלא ציפיתם להם.
זה מתגלם במיוחד בנאמבר האחרון, טייק על Bye Bye Love של האחים אוורלי שמתחיל בתור נאמבר משועשע ומודע לעצמו ומסתיים בתור סרט קצר שדי עומד בפני עצמו. הוא ארוך, הוא מרשים, הוא גדול, והוא יותר מדי. זו בהחלט ביקורת שאפשר להטיח הן בשיר והן בסרט שמכיל אותו – זאת יצירה חסרת מעצורים. אפשר לדמיין איזה מנהל אולפן או עורך שפוי יושבים עם בוב פוסי ומסבירים לו שככה לא עושים דברים, שיש רגעים שצריך לצעוק 'קאט', שהקהל יצא מהאולם אם הוא לא יקצר פה, יחתוך שם, יוותר על החזון המטורף שלו. אבל איכשהו אף אחד לא אמר 'לא'. האולפנים (ברבים, זה היה סרט כל כך מוגזם ששני אולפנים היו צריכים לשתף פעולה כדי לממן אותו) הלכו עם כל ההחלטות המטורפות של המגלומן הזה.
זה היה צריך להיות בלתי נסבל. וזה אכן בלתי נסבל, אבל בדרך שבה בוב פוסי היה אדם בלתי נסבל: אתה לא רוצה להיות לידו, אבל קשה להוריד ממנו את העיניים.
אדם קלין אורון: בפעם הראשונה שראיתי את "מופע הקולנוע של רוקי" ידעתי רק שמדובר בסרט קאלט (במובן החזק ביותר של המילה, כולל הקרנות מדי שבוע בהשתתפות קהל), ושיצא ממנו להיט די מוכר בשם "עיקום הזמן" ("The Time Warp").
אה, ושפתיים. ידעתי שיש שם שפתיים.
במהלך הצפייה, עד שהגיע "עיקום הזמן" (אכן להיט) כבר ידעתי גם שמדובר בשילוב של פארודיה ומחווה לסרטי אימה ומדע-בדיוני ישנים, שזה מחזמר עם שירים נהדרים ושהוא סרט מצחיק ממש. ואז קרו שלושה דברים: פרנק-נ-פורטר ירד במעלית, נשמטה לי הלסת, ונכבשתי.
כי "רוקי" מצליח לייצר שיווי משקל לא אפשרי בין תכנים מיניים מאוד, נוסטלגיה, הופעות מוגזמות, רגש אמיתי וחדשנות יוצאת דופן – כשעל הכל מפוזרת שכבה מאסיבית מהכריזמה שלא-תאמן של טים קארי. זה היה כל-כך חד פעמי שזה באמת לא קרה שוב: קארי לא הצליח לשחזר את ההצלחה, וריצ'רד אובריאן, שכתב את התסריט ואת כל השירים, אפילו עוד פחות.
אבל מה שמיוחד עוד יותר ב"רוקי" זה שלצד כל הקינקיות שלו, הוא גם מאוד ונילה: הלילה שבו הבכור שלנו נולד התחיל בצירים ארוכים ובהנחייה מבית החולים להישאר בבית כמה שאפשר. אז מה זוג צעיר, בדרכו אל השלב הבא של הבורגנות, עושה כשאי-אפשר לישון ואי-אפשר להתרכז? לא הייתה לנו ברירה: ראינו סרט מנחם, מצחיק, מקורי עד היסוד אבל גם לא חתרני מדי, ושרנו בקול רם שירים סוטים.
כי אם כבר להיות כמו כולם, אז רק עם ביריות.
שני אוירבך: אני מאוד אוהבת מחזות זמר ואם היה צורך הייתי יכולה לכתוב את כל התמונה הקבוצתית הזו לבד, אבל אני אחסוך לכם הפעם את הניימדרופינג המסורתי ואגש ישר לנקודה: המחזמר האהוב עליי הוא "שיער". סליחה, הרשו לי לתקן, המחזמר הקולנועי האהוב עליי הוא "שיער". אין לי יותר מדי סנטימנטים לגרסת המקור של המחזמר של דור ההיפים – אני מניחה שזה קטע כזה של "היית צריכה להיות שם".
הסרט של מילוש פורמן, לעומת זאת, הוא מהסרטים האהובים עליי, הרבה מזה דווקא בגלל שהוא לא עיבוד מדויק. הסרט למשל לא מפחד להטיח בהיפים ביקורת נוקבת, דבר שחיוני לחיבור שלי אליו בתור בת אדם צינית מטבעה. אבל הוא גם מלא חמלה כלפי הדמויות, ונותן להן אופי ואישיות יותר מובחנים ושונים משהיו על הבמה. בעיבוד הקולנועי גם יש יותר עלילה משקיימת במחזמר, והרמיקס של ההתרחשויות יוצר רגעים מבריקים כמו השילוב של שיר די סתמי עם סצנה שונה לחלוטין שהופך אותו לאמירה דרמטית על האופן שבו המערכת הצבאית מחפיצה את הגוף הגברי.
מחזות זמר כז'אנר מקושרים בדרך כלל עם קאמפ ועם רוח שטות, וכשהם מנסים לקחת את עצמם ברצינות לפעמים זה סתם יוצא קרינג'. "שיער" הוא מחזמר שבחלקו עוסק בנושאים די כבדים אבל יש בו גם הרבה כיף וקלילות, והאווירות הסותרות האלה מתאימות מעולה לסרט שעוסק במי שמנסים לחיות חיים חסרי דאגות בזמן מלחמה. "שיער" הוא לא הדבר הראשון שחושבים עליו כשחושבים על מחזות זמר אבל האופן שבו הוא משלב נושאים שונים, הסיום שעליו אני יכולה לדבר שעות, והמבט המפוכח שלו כסרט שנוצר עשור אחרי וודסטוק – כל אלה הופכים אותו למחזמר הקולנועי האהוב עליי, שגם מראה שעיבוד יכול להיות יצירה חדשה ורעננה שמתעלה על המקור.
טווידלדי: לפני שנים רבות, בעיר האורות, פריז:
מועדון לילה אגדי, סיפור אהבה נוגע ללב.
שילוב מושלם, חלום שאפשר לגעת בו.
סיפור אהבה, עלילה, נבל. שילוב מיוחד.
שירים קלאסיים, פופולריים, עיבודים מקוריים, קסם יוצא דופן.
אוקיי, די עם השטויות האלה, בפעם הבאה לא לתת לצ'אטבוט לנסות לתאר את העלילה של "מולין רוז'".
מה כן? אפשר לומר שלבמאי באז לורמן, הידוע בדור מסויים לא פחות בגלל קטע הדקלום "קרם הגנה מהשמש" מאשר בגלל הסרטים שלו, היו רעיונות. המון רעיונות. הוא רצה לכתוב מחזמר שהוא גם מחזמר וגם קולנוע גרנדיוזי; ויהיו בו סיפור אהבה, ועלילה, ונבל, ומחזמר-בתוך-הסרט שבעצם יספר את סיפור הסרט אבל בלי לספר אותו, והמון שירים קלאסיים ופופולריים שאיכשהו יתאימו לעלילת הסרט, וגם קטעים מקוריים, והבימוי יהיה גרנדיוזי, ויערבב סגנונות מוזיקליים ואסתטיים, ומיתוסים יווניים וסטריאוטיפים של פריז הבוהמיינית לפני מאה ומשהו שנה, ויהיו שחקנים מפורסמים לרוב (ניקול קידמן ויואן מקגרגור בתפקיד ראשי, אם כי בולט בסרט דווקא ג'ים ברודבנט), והכל יהיה מוקצן ומופרך מאין כמוהו, וססגוני ומרהיב ועם עריכה תזזיתית, וזה בעצם יהיה המחזמר הקולנועי האולטימטיבי בגלל שהוא יהיה מחזמר שאי אפשר באמת להציג על במה, ומצד שני הוא יהיה באופי שלו מחזמר לגמרי, לא "סרט מוזיקלי" ובטח לא סרט עם שירים. מה ההבדל? אני לא בטוח שאני יודע, אבל אני יודע כשאני רואה את זה.
וחוץ מזה, אין לכם זכות להתלונן אם חשבתם ש"קרם הגנה" הוא שיר והצבעתם לו במצעד הפזמונים, אוקיי?
בכל מקרה, ב"מולין רוז'" באז לורמן זרק פנימה כל רעיון שהיה לו, הגיוני או לא, ונתן לעצמו להישטף בזרם. ובאופן מפתיע, זה עובד: יש פה המון דברים שנשמעים כמו מתכון לאסון (במיוחד השימוש בהמון שירים קלאסיים כחלק מהעלילה, חלקם כאלה שלא הייתם מעלים על דעתכם, עם עיבודים שנעים בין המוצלח מאוד לקצת מעצבן), אבל החיבור של הכל ביחד עובד נהדר, וזה כיף גדול. יש מחזמרים קלאסיים יותר ממנו; אבל כמוהו – מרתק, מרהיב, מגוחך, מוקצן, פרוע – לא היו לפניו, ונדמה לי שגם לא אחריו.
עידן זיירמן: אמרו לי שהצילום של "המילטון" לדיסני-פלוס לא מתאים. וגם לא פרקים מוזיקליים של סדרות טלוויזיה (סליחה "באפי" ו"סטאר טרק"). וגם סרטי אנימצ- רגע מה. לא. מצטער. אי אפשר. כי נכון שזו לא הבחירה הראשונה שלי, אבל צריך להיות רף מינימלי למה שאני מוכן להתייחס אליו בתור המחזמר הקולנועי הטוב ביותר. ובכן, מצטער, אני בוחר ב"סאות' פארק: הסרט".
זה מגיע בתזמון ממש טוב כי ראיתי את הסרט ממש לא מזמן וגם כתבתי עליו ביקורת לרגל יום ההולדת ה-25 שלו. מה שלא כתבתי זה ששבועיים אחרי שכתבתי אותה עדיין זמזמתי את השירים שלו. בבואם לעשות פארודיה על מחזות זמר, מאט סטון וטריי פארקר יצרו פסקול מוצלח בהרבה מזה של לא מעט מחזות זמר "רציניים". והם עשו את זה שוב, במחזמר לא-קולנועי בעליל בברודוויי ("ספר המורמונים", למי שלא מעודכן), אבל אז זה לא הפתיע אותנו באותה המידה, כי כבר ידענו למה הם מסוגלים. אחרי הכל, ראינו את "סאות' פארק" (הערת עורך: ואת "קניבל! המחזמר". טוב, חלק מאיתנו ראו).
רז גרינברג: האם "קברט" הוא אכן מיוזיקל? לכאורה, זו אפילו לא צריכה להיות שאלה: הוא סרט עלילתי, ומשולבים בו שירים.
אבל בניגוד לרוב המיוזיקלס, הגיבורים לא פוצחים בשירה וריקודים באמצע הסצנה, אלא שרים בעיקר על במת אותו מועדון שהסרט נקרא על שמו. ובכל זאת, אני לא חושב שמישהו יטיל ספק בהיותו של הסרט מיוזיקל, כי אי אפשר לדמיין את עלילת הסרט בלי אותם שירים: כמו העלילה, גם הם מראים את ההדרדרות האיטית של גרמניה בדמדומי תקופת ויימאר לזרועות השלטון הנאצי. מהפתיחה של "ברוכים הבאים" שמזמין את המבקרים להצטרף לחגיגת הנהנתנות ואפילו השחיתות שהמועדון מציע, דרך הביצועים המצמררים של "המחר שייך לי" ו"אילו רק יכולתם לראות אותה" ועד לסיום בווליום הולך ונחלש, שגווע בקול דממה דקה.
השירים האלה משקפים את מצבם של גיבורי הסרט – אנשים אבודים עם חיים ריקניים, שהטרגדיות האישיות שלהם משתלבות בטרגדיה הגדולה שגרמניה עומדת להפיל על העולם כמה שנים לאחר מכן. "קברט" לא היה המיוזיקל הראשון שראיתי, אבל הוא בהחלט היה המיוזיקל הראשון שהשאיר אותי במצב רוח איום ונורא. ויחד עם זאת, ואולי בגלל זה, אני עדיין מחשיב אותו בתור הסרט הטוב ביותר בז'אנר עבורי.
רם קיץ: אני אוהב את "עלובי החיים". לא ראיתי את המחזמר המקורי אבל הסרט מ-2012 של טום הופר ממש אחלה. יו ג'קמן שר יפה. אן האת'וויי שרה יפה. ראסל קרואו שר.
גם השירים מאוד יפים. אני אוהב במיוחד את "חלום חלמתי". האת'וויי זכתה עליו באוסקר ואני מבין מדוע. גם "רק עוד יום" הוא שיר טוב. אבל השיר שאני הכי אוהב הוא "היי הקשיבו, הם שרים". השיר נשמע כמו המנון והוא תמיד מכניס אותי למצב רוח לוחמני. נוסף על כך איכות ההפקה מצוינת. יש הרבה סרטי מחזות זמר אבל "עלובי החיים" מרגיש גדול מהחיים ולא עלוב מהחיים. יש בו הרבה דמויות וסיפור שמתפרש על פני שנים, והוא נראה מדהים. לכן אף פעם לא נמאס לי לצפות ב"עלובי החיים".
הסיבה שאני נשמע כמו ילד בכיתה ד' שהכריחו אותו לכתוב חיבור על ספר אהוב היא שאני לא באמת יודע האם "עלובי החיים" הוא המחזמר האהוב עליי. מחזות זמר הם ז'אנר כל כך רחב, עשיר ורווי אמוציות שקשה לי להצביע על אחד ולומר "זה, זה הכי טוב", וכל יום אני בוחר סרט אחר.
היום ספציפית זה "עלובי החיים", סרט שאני חוזר להכתיר כאהוב עליי לעתים קרובות יותר מאחרים, לכן אולי באמת יש בו משהו מיוחד. מה ספציפית? לא יודע, אולי הוא פשוט עושה הכל נכון: השירים באמת נהדרים, ואת האהובים עליי אני מכיר בעל פה (ובניגוד לשירים של "המילטון" שגם אותם אני מכיר בעל פה, את השירים של "עלובי החיים" אני גם אשכרה מסוגל לשיר), השחקנים נותנים את המיטב ומעבר לכך, ערכי ההפקה בו גבוהים והסיפור סוחף. קצת מוזר לומר זאת על אחד ממחזות הזמר הידועים בכל הזמנים, ובכל זאת אני מרגיש ש"עלובי החיים" צריך לקבל יותר אהבה, והנה אני פה כדי להעניק לו אותה.
אור ענבר: אני מעריצת תאטרון שנולדה בשנות התשעים. אם תשאלו אותי מה המחזמר האהוב עליי 95% מהזמן אני אענה "רנט". ראיתי אותו בחמש גרסאות שונות והפסקול (גם המקורי וגם של הסרט) מלווה אותי תמיד. וכמו שזה לא יפתיע לשמוע שאני אוהבת את "רנט", אני גם מאוהבי לין מנואל מירנדה (שמישהו כבר ייתן לו אוסקר וישחרר אותו לחזור לעשות דברים מעניינים).
ולכן עם ההקדמה הזאת אין מנוס מלהכריז שסרט המחזמר האהוב עלי הוא "טיק, טיק… בום!". זה לא ש"טיק, טיק… בום!" הוא המחזמר הכי טוב שיש, וברור לי שיש "טכנית" סרטים טובים ממנו, אבל אם אני שוב צריכה לכתוב (כי כבר כתבתי על הסרט בעבר פה ובתת-תרבות) ולפרט למה דווקא הוא, אז זה בגלל שהוא מעולה – המון בזכות חומר המקור של ג'ונתן לרסון, אבל גם כי זאת ביוגרפיה שמעריץ עשה באהבה רבה. מה הופך אותו ממעולה לאחד האהובים עליי? אולי הנאמבר המופתי של "יום ראשון", אולי ההופעה הנפלאה של אנדרו גארפילד, אולי הבימוי המרשים (בייחוד לסרט ביכורים) של לין מנואל מירנדה, ואולי ההרגשה שכל הסרט הזה כאילו נועד עבור חובבי מחזות זמר יותר ממחזות זמר אחרים, כולל רגע מושלם של סונדהיים ז"ל בהופעה קולית.
יש עוד הרבה סרטי מחזות זמר שאני אוהבת, כאלה מטופשים יותר ("חוף מהסרטים") וכאלה מטופשים פחות ("צלילי המוזיקה"). אבל "טיק, טיק… בום!" יצא רק לפני שלוש שנים ואני מרגישה שהוא בלבי מאז ומתמיד.
יצחק בארי: המסע שלי אל התרבות הקולנועית היה מורכב. זה התחיל למשך כמה שנים בעיקר בפנטזיה ואקשן, ואז עוד אקשן ועוד פנטזיה ובסוף גם גיבורי על. אבל מחזמר? לא ידעתי מה זה בדיוק. אני אוהב מוזיקה ואוהב קולנוע, ואוהב גם מוזיקה קולנועית, אבל משהו ספציפית עם השירים לא עבד עבורי. הייתי מדלג באופן קבוע על הפתיחים של סרטי ג'יימס בונד, ולמרות שראיתי את "מלך האריות" ו"לשבור את הקרח" כמו כולם, העניין של שירים באמצע הסרט המשיך להיות לא ברור עבורי.
לכן הדבר החכם הראשון ש"לה לה לנד" עשה היה לשאוב אותי פנימה על ידי שני כוחות אחרים: שיר שהוא קליט וחמוד גם בפני עצמו, והמשמעותי יותר, כוחה של הווירטואוזיה. השיר הקליט הזה מבוצע בשוט אחד מרשים ומבויים לעילא, מלא בתנועות מצלמה מרשימות, וזו הייתה התמכרות ממבט ראשון שבגללה סיימתי את הסרט פעמיים באותו יום, ושמעתי את הפסקול שלו עשרות פעמים בימים שלאחר מכן.
והסרט הזה פשוט נפלא. כן, הוא פתח לי שער לז'אנר נהדר, אבל אותה וירטואוזיה קולנועית גרמה לי להבין מהסרט גם דברים אחרים: בצפיות החוזרות לא רק חיבבתי יותר ויותר את הדמויות שלו, אלא גם למדתי לאהוב את העשייה שלו, ונהניתי לזהות את החלטות התאורה והבימוי והעריכה והצילום שלא אכפת לי ממי הוא העתיק ואת מי הוא חיקה – בשבילי הוא היה בית ספר לתשומת לב קולנועית לפרטים.
היה אפשר להבין כמה אני אוהב את הסרט מתואר "הפסקול הטוב של העשור הקודם" שהענקתי לו, אבל מן הראוי להזכיר שגם כסרט הוא היה ונשאר פשוט נהדר. מחזמר שאולי אין לו זכות ראשונים, אבל יש לו פינה חמה בלב שלי, כנראה לתמיד.
יהונתן צוריה: "כנר על הגג" הוא מגנום אופוס של יהדות ושל מחזות זמר, "הקוסם מארץ עוץ" אחראי בעצם לכל הקולנוע ועובד היום היטב בדיוק כמו שעבד בעבר, "חמש חמש" הוא הסרט הכי פחות מוערך בקולנוע הישראלי, ואומנם זוהר לא פה כדי להשתפך על "שיקגו" אבל זה בהחלט סרט שצריך להשתפך עליו, ויש עוד עשרות מחזות זמר שלא מוזכרים בכתבה הזאת.
אבל בבואי לבחור את הסרט האחד שעוד לא נבחר, האחד שאני לא ארגיש שלם בלי שהוא יהיה פה, יש מועמד אחד ויחיד, רק סרט אחד שהוא בבירור המחזמר הטוב ביותר שנוצר, המחזמר שכל האחרים נשפטים בהשוואה אליו – "שיר אשיר בגשם". זה לא אני, אלה החוקים, ואני רק אזרח שומר חוק.
יש סיבה למה הוא חוזר שוב ושוב בסקרי "הסרטים הטובים ביותר" של מגזין "מבט ושמע", ולמה הוא המחזמר דובר האנגלית שמדורג הכי גבוה ברשימה של ימד"ב, ולמה עד היום השיר הבסדר-גמור שנושא את שם הסרט הפך לקלאסיקה, ואת הסיבות האלה אמרתי שוב ושוב בביקורת שהקדשתי לו. האם הייתי יכול להפנות את הזרקור לסרט קטן יותר, שזקוק לתשומת לב? חד משמעית. אבל האם כשאני חושב על מחזמר עולה לי פרצופו של דונלד או'קונור מבצע את הנאמבר הטוב ביותר בתולדות הקולנוע, ג'ין קלי רוקד סטפס באופן שמשאיר אבק לכל המתחרים ודבי ריינולדס עושה כאילו היא שרה בזמן שקולה של בטי נויס יוצא מפיה? עולה גם עולה, נשיר ביחד. בגשם, כמובן.
יש אמירה כזאת, "הגיל להתאהב בו ממשהו הוא גיל 12"
אז המועמד שלי יצא לאקרנים כשהייתי בן 11.
הוא סוג מאד ספציפי של מחזמר – מחזמר דיסני. והוא שייך לדור הזהב של מחזמרי דיסני, שבו כל שנה יצא סרט שדחף לפחות שני שירים לאלבום השירים הטובים של דיסני (היו לנו משהו כמו שלושה דיסקים כאלו).
ויש בו מקרה נדיר שבו קשה לבחור בין הגרסה העברית לגרסה האנגלית, בכל אחת יש גאון אחר.
ואני מזמזם את השירים שלו עד עצם היום הזה.
וזה עלי. נסיך אצילי. והמחזמר הוא אלאדין.
צלילי המוסיקה. ללא שמץ של ספק.
זה לא רק המחזמר הקולנועי הטוב ביותר בכל הזמנים, אלא גם אחד הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים.
הצבעתי לו בעשירייה של הסרטים הכי טובים אי פעם פה באתר ואני ממש מאוכזב מגולשי האתר שהסרט לא הגיע לרשימה הסופית של 55 הסרטים הטובים בכל הזמנים.
מדובר בסרט שהוא מופת של קולנוע (מספיק לראות את השיר ״אני בת 16״ עם הריקודים והגשם והצילום המדהים שהיה צריך לזכות באוסקר ובושה שהוא לא זכה. ככה עושים קולנוע) ובמחזמר שהוא מופת של מחזמר (לא נתקלתי במחזמר עם שירים יותר מוצלחים ממנו. ויצא לי לראות אי אלו מחזמרים).
זה פשוט יצירת מופת ברמה הגבוהה ביותר.
ולא, יהונתן צוריה, אין שום דבר מוזר רובוטי או חייזרי במשחק של הילדים, מה יש לך עם זה?
אם אתה רוצה עוד דוגמא
כנר על הגג
אני לא סגור על הסוף,
אבל חלק ממחזות הזמר האייקונים פשוט מתחילים כשהגיבור במקום נמוך או בבעיה והוא צריך לצאת ממנה. יש ז'אנר כזה במיון הספרותי, לא זוכר בדיוק מה. בגדול אפשר לסכם הרבה מחזות זמר ב"אני עצוב/עני/יתום, אבל אם אני אשיר, יהיה לי טוב בלב".
מבחינתי התשובה היא תמיד "נסיך מצרים"
גם הסרט המקורי של דרימוורקס שהוא יצירת מופת שהיתה צריכה לזכות באוסקר אם היה אוסקר לאנימציה בשנים האלה, וגם הגרסה הבימתית מהווסט אנד – שבשלב מסוים צולמה והופצה בסטרימינג בדומה ל"המילטון" ולכן אני מניחה שאפשר לקרוא לה סוג-של סרט מחזמר. בשתי הגרסאות השירים מעולים ונחרתים בזיכרון וההפקה פשוט מדהימה.
המפיקים
הסרט די מעפן אבל כל שיר בו בול. מדהים ומעביר את הנקודה. העלילה מצוינת ומשפרת את הסרט המקורי. זה פשוט מבאס שהוא לא עלה שוב בקאמרי למרות שהיה אמור לפני שנתיים
המפיקים המחודש משעמם למות
והרבה פחות מצחיק מהמקורי.
יהונתן מזל שאתה כאן
אני כבר התחלתי לדאוג ששיר אשיר בגשם לא יופיע ברשימה וזה פשוט לא הגיוני.
מעבר לזה, אם הייתי צריכה לבחור את השלישיה אז הבאים בתור אחרי שיר אשיר בגשם הם
טיק טיק בום – שהוא פשוט מופלא בעיני (ואני לא חושבת שזה אפקט שרק. אני באמת חושבת שעם השנים יתחילו לשים לב יותר ויותר למחזמר הזה ולתת לו את הכבוד שמגיע לו),
שיקגו – שמצליח לחבר אותנו גם לפנטזיה וגם למציאות ולהרגיש את שתיהן במקביל וזו לא משימה פשוטה בכלל.
המחזמר הכי מוערך יתר על המידה שלא בצדק לדעתי – לה לה לנד. זה לא שזה סרט רע, אבל בעיני זה ממש לא מה שעשו ממנו.
לה לה לנד זה יופי של רבע מחזמר.
הבעיה שאחריו יש עוד שלושה רבעי סרט שהם מחזמר ממש לא מוצלח.
יותר בכיוון של 3-2 שירים טובים שתי סצנות אם מיה וסבאסטיאן שניתן לקרוא להם מהנות וזהו
אני לא בטוח אם אפילו נהנתי מכל הרבע
לה לה לנד בעיקר נורא יפה ויזואלית והפסקול כולו מדהים
לא רק השירים אלא גם ואולי בעיקר הקטעים האינסטרומנטליים.
אמה סטון וריאן גוסלינג נותנים הופעה מושקעת מאוד אבל מה לעשות שהעלילה והדמויות שנתפרו סביבם לא משהו בכלל. לדעתי החולשה העיקרית של הסרט היא שהוא מנסה לגרום לצופים להאמין שבחורה שיש לה את המראה והכריזמה של אמה סטון היא שחקנית כושלת שלא מסתכלים עליה אפילו באודישנים. כאילו… באמת. אם כבר סרט שעשה את הקונספט הזה הרבה יותר טוב הוא The Last Five Years כי אנה קנדריק באמת לא מרשימה במיוחד ממבט ראשון ואני יכולה להאמין שהדמות שלה אכן כושלת באודישנים.
אחלה כתבה
המחזמר הקולנועי האהוב עלי הוא סאות'פארק. רגע, בעצם, שכחתי את סיפור הפרברים. אוי אלוהים. סיפור הפרברים הוא ה-מחזמר.
בתחרות הג'ולי אנדרוז מרי פופינס מנצח את צלילי המוסיקה, בעיקר בגלל הדמיון האינסופי שיש במרי פופינס. צלילי המוסיקה הוא כנראה הסרט "לכל המשפחה" הגדול בכל הזמנים.
אזכור כבוד לקזבלן, שהוא מחזמר קולנועי ישראלי מרהיב, עם ניצבים, ריקודים, שירים, קאלט וכל מה שצריך.
Suddenly Seymooooour
לא יצא לי להשתתף, אבל אם הייתי, ככל הנראה הייתי הולך עם הקלאסיקה המוזיקלית שהיא "חנות קטנה ומטריפה" (גרסת 86'), שאני מאוכזב שלא מוזכרת פה אפילו בהערת צד.
כמו כן, רוצה לתת קצת אהבה ל"אנה והאפוקליפסה" המקסים, שיש לו פינה חמה בלב שלי.
כן, בהחלט, איך שכחתי.
(ל"ת)
ראיתי אותה שוב לפני שבוע
באמת יכולות השירה של כולם שם מעולות (אני תמיד זוכר את מוראניס בתפקידים היותר קומיים שלו והופתעתי מחדש מהשירה שלו), והטקסטים של אשמן! הייתי צריך להתאפק לא לשיר יחד עם הסרט ולהפריע לנוסע לידי במטוס
"מלך האריות" עבורי
לא שידעתי להגדיר אותו ככה בצפייה הראשונה, אבל כבר מההתחלה היה לי ברור שהפסקול הוא משהו מיוחד. עד היום השירים האלה חרוטים בלב שלי, ומבחינתי הוא המחזמר האייקוני ביותר.
אזכורים חשובים גם ל"לה לה לנד", "טיק טיק בום", וכמובן "המילטון" (אני לא צריך להישמע לחוקים), שיודעים לשלב נפלא בין הרגש ליצירות המוזיקליות ליצירת חוויות בלתי נשכחות.
שזה משהו שקשה לי יותר להגיד על קלאסיקות אחרות שהוזכרו פה כמו "שיקגו" או אפילו "שיר אשים בגשם", עם כמה שהן מרשימות (וגם מה שמונע ממני להכניס לטופ את "מופע האימים של רוקי" למרות האהבה הרבה לסרט).
מה שכן, בהתחשב בזה שהרמתי ללין מנואל מירנדה, חשוב לי להציע גם את "אנקאנטו" ו"שכונה על הגובה", שניהם עם פסקולים מדהימים וכיפיים שלא יצאו לי מהראש חודשים, למרות שבאספקטים אחרים הם מעט נופלים.
ואם כבר מתחתי קצת את גבולות הגזרה עם המילטון, זורק פנימה גם את "רוקטמן" שממש נהניתי ממנו ואת "RRR" הנפלא שאני לא בטוח שנחשב, אבל היה חוויה מוזיקלית מרעננת.
שמח מאוד על האזכור של "כל הג'אז הזה"
סרט מוערך מאוד שהוא עדיין אנדרייטד בעיני וצריך לעמוד בשורה עם הסרטים הגדולים בהיסטוריה. מרגיש כמו יצירת אמנות של אדם אחד כמו שמעט מאוד סרטים מרגישים. כמה כישרון.
מלבדו אני אוהב מאוד גם את "לה לה לנד", שבעיניי הוא קולנוע גדול שיהיה בשיח גם בעוד עשרות שנים (וכבר עכשיו יש לו מעמד לא מובן מאליו לסרט בן כמעט עשור). שמעתי הרבה ביקורת על זה שסטון וגוסלינג לא זמרים או רקדנים גדולים, אבל בעיניי כריזמה זה לא פחות חשוב ואת זה יש להם בסיטונאות.
בדיוק השלמתי השבוע את ״כל הג׳אז״
התחושה הראשונה שלי היתה שמדובר בסרט טוב, עם כל הרכיבים הנכונים לסיפור טרגי, כולל קצב, מקצב, משחק מעולה מהשחקן הראשי ושאר מיני מרכיבים.
אבל ככל שאני חושב על זה יותר, הסרט הזה ממש מסריח ממאמץ. הוא הפוך ממה שהייתי קורא לו ״וירטואוזי״ או ״מבריק״. יש בו רכיבים נכונים, אבל אין בו שום דבר מהקסם שמישהו כמו טרנטינו, ליאונה או (אם מדברים על מחזות זמר) אז נגיד מילוש פורמן הצליח ליצוק לתוך הסיפור. הוא סרט שברור שמישהו שהוא לא וירטואוז קולנועי של ממש, השקיע בו שנים של מחשבה. אבל זה גם נראה כך – מישהו שאינו וירטואוז קולנועי השקיע בסרט הזה שנים של מחשבה. וזה יוצא טוב, אבל זה לא יוצא גדול.
וחבל.
לא בטוח שאני מסכים לגבי עניין הוירטואוזיות
אבל גם אם כן, קצת כמו מה שאמרתי על ריאן גוסלינג ואמה סטון – בעיניי אותנטיות, כריזמה, אמירה אישית ומקורית, חשובים יותר מוירטואוזיות, ואת זה יש ב"כל הג'אז הזה" בערימות.
אגב, משהו מעניין על הכתבה הזאת
כרעיון כללי, העשורים הטובים למחזות זמר – מה שנקרא "תור הזהב" – הוא שנות השישים (שכאן אין סרט אחד שלהם) ושנות החמישים (עם נציג בודד). שנות השבעים נחשבו לדמדומי העידן, כשהם כבר לא שולטים באוסקרים ובקופות ובמבקרים ביד רמה.
עם זאת, נראה שבעיני הכותבים (וכנראה גם הרבה מהקהל פה, אבל מוזמנים להתרעם אם לא כך) דווקא הדמדומים מעניינים הרבה יותר מההצלחות החד משמעיות, כי בחרנו 4 סרטים מאותו העשור.
המיני-תור-זהב השני, של שנות העשרה, מיוצג כאילו בהתאם עם שתי בחירות (אם כי ככל הנראה שרוב האתרים לא היו בוחרים את "עלובי החיים"). שנות התשעים לרוב נחשבות גם חלשות אלא אם מחשיבים סרטי אנימציה ואז הם מהמשמעותיות.
בנוסף, לא בחרנו אף מחזמר לא דובר אנגלית – היחידי שצוין בעקיפין כשווה ערך הוא "חמש חמש". וזה לא כזה לעניין כי יש מספיק כותבים שמחבבים ואף אוהבים סרטים הודים שמגיע להם מקום ברשימה שכזאת, ואני לא באמת צריך תירוץ כדי לדבר על "3 אידיוטים" (שאגב, כן עוקף את "שיר אשיר בגשם" ברשימה של ימד"ב). מציין את זה סתם כדי לנסות לערער – אם לא בכתבה אז בתגובות – את המחשבה שמחזמר=דובר אנגלית.
יש גם קלאסיקות לא דוברות אנגלית
כמו מטריות שרבורג, פשוט הן פחות מוכרות בארץ (ולאנשים צעירים יחסית).
הז'אנר היחיד שגורם לי להסתקרן לגבי סרט רק מעצם השתייכותו אליו
קצת קשה לבחור את "הכי טוב" בעיניי. אם מחשיבים סרטי אנימציה שיש בהם בקושי חמישה שירים אז אולי "מלך האריות" יעמוד בראש הרשימה, וזה למרות שהשירים הם החלק הכי חלש שלו (כן, אני חושב שמכל סרטי דיסני זה האחד עם השירים הכי פחות טובים). אבל מה לעשות, הצפיה בו היא הזיכרון הכי מוקדם שיש לי מצפייה בסרט כלשהו ואותה חוויית צפייה היא הסיבה שאני מסתובב באתרים כמו עין הדג.
דיסני הצידה, המחזמר האהוב עליי הוא כנראה "טיק, טיק….בום!" שנורא כיף לראות שהוזכר בכתבה. צמוד-צמוד אליו נמצא "מולין רוז" שלא מזמן ראיתי פעם נוספת והוא עדיין טוב כמו שזכרתי אותו. "שיר אשיר בגשם" גם היה מתחרה איתם אלמלא סיקוונס ה-"Broadway Melody" המשמים והארוך שתקוע באמצע ומשאיר אותו במקום השלישי והמאוד מכובד למרות זאת.
בין המחזות זמר האהובים עליי שלא ראיתי להם אזכור פה בתגובות יש את "סיפור הפרברים" (המקורי), "אנט", "הסיוט שלפני חג המולד" (יותר בזכות השירים פחות הסרט שמסביב, למען האמת) ו-"רוקדת בחשכה" (של טרייר).
אני לא טיפוס של מחזות זמר (הגם שלה לה לנד אחד הסרטים האהובים עליי), אבל נתקלתי בקטע הריקוד הזה באקראי ביוטיוב
והוא פשוט מרהיב לצפייה, הבנאדם רוקד כמו אקרובט בקרקס וכאילו אין לו עצמות בגוף:
https://www.youtube.com/watch?v=EsimdPNbifc&list=WL&index=5&t=3s
בדיוק השנה ראיתי את שני מחזות הזמר של פוסי
קברט ו"כל הג'אז הזה" (בנוסף ל"לני" הלא מוזיקלי אבל המצויין בפני עצמו). בעוד ש"קברט" השאיר אותי די אדיש – ההופעה של מינלי מצויינת, אבל לא אהבתי את השירים והעלילה התיישנה מאוד בעיני (בעיקר בחלקים שאמורים להיראות "פרוגרסיביים" ונועזים אבל היום הם די מיושנים). דווקא "כל הג'אז הזה" היה מעולה בעיני. לא בהכרח לקראת הסוף, בו הוא אכן הופך להיות מגלומני קצת יותר מדי, אלא דווקא בשעה הראשונה, בו אנחנו מבלים עם דמות קצת בלתי נסבלת אבל מלאת קסם, ובעיקר רואים את מאחורי הקלעים של מחזות זמר כמו שהם באמת מקרוב – מיוזעים, כואבים ומלאי מאמץ ותככים. ודווקא בגלל שהסרט הזה לא מתאמץ להעביר מסר חברתי, הוא מצליח לשלב דמויות גאות או מיעוטים בלי לצעוק "תראו כמה אני נועז", אלא פשוט להנכיח אותם בטבעיות מאוד נדירה לתקופה שבה הוא נעשה.