היי, זה יהונתן. הפינה " תמונה קבוצתית " היא פינה שבה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לפרסם את רשימת 55 הסרטים האהובים עליכם.
כל רשימה דינה ליצור אכזבה מסוימת ואת התגובה ההו-כה-ידועה, "מה?! איך יכול להיות שאין פה את יצירת המופת הזאת? או האחרת?!". כאשר יוצרים את הרשימה כמות גדולה של אנשים, התגובות הללו גם מגיעות לא פעם ממי שהשתתפו בה. ולכן, החלטנו להקדים תרופה למכה ולענות בעצמנו על השאלה: "מה הסרט שהכי חסר לכם ברשימת הסרטים האהובים של עין הדג?".
מאיה כהן שלו: כשחשבתי איזה סרט לבחור לתמונה הנוכחית, קול קטן באחורי המוח שלי לחש "מלאכים בשמי ברלין". לפני כל אופציה אחרת, "מלאכים בשמי ברלין". אמרתי לקול שרגע, בטוח יש אופציות מתאימות הרבה יותר מזאת, עשיתי רשימה והכול, אבל הקול החצוף המשיך להתעקש, כאלה הם לפעמים.
את הסרט ביים וים ונדרס. הוא יצא בשנות השמונים, ועלילתו עוקבת אחרי מלאך (ברונו גנץ, טרום גילום היטלר והחתיך-מכוער המקורי בלב שלי) שמתאהב בלוליינית, ומוכן עבור חיים לצידה לוותר על קיומו הנצחי לטובת קיום גשמי. וזה לא ש"מלאכים" סרט מושלם – הוא סובל מכל מיני בעיות, כשהעיקרית היא האורך שלו, בעיה נפוצה בקולנוע מהסוג הזה (הסוג: אומנותי, איטי). צופים רבים ודאי ירצו לצעוק על המסך "אלוהים, סתמו". מלבד זאת, יש בו מעין ריחוק גרמני שכזה כי על אף שכולו עוקב אחר מלאכים שקוראים מחשבות של אנשים, אין בו כמעט דיבורים על רגשות, וכולם מאוד מרוסנים מהבחינה הזו.
מצד שני, פה בדיוק טמון הכוח שלו, וגם הסיבה שהוא נשאר איתי כל כך הרבה שנים וזוכה לצפייה מחודשת פעם בכמה זמן. הוא סרט על הרבה דברים ובו זמנית על כלום ושום דבר, נטול קונפליקטים כמעט לחלוטין. אבל בכלום שהוא מתאר, דרך סיפור האהבה נטול הצהרות רגשות, הוא מתאר חיים. קטנים או גדולים, משמעותיים יותר או פחות. יש בו סצנות שחיות בראש שלי תמיד (הספרייה, ההופעה של ניק קייב) וכנראה עיצבו את האופן שבו אני חווה צפייה בסרטים, ואת האופן שבו אני כותבת ומסתכלת על העולם. יש בו את כל היופי (והעצב) שצריך להיזכר בו מפעם לפעם.
רז גרינברג: לא ציפיתי לראות את "ריצה שקטה" (Silent Running) ברשימת בחירות הקהל של עין הדג. מדובר, אחרי הכול, בסרט משנת 1972 שנכשל מסחרית כשהוא יצא לקופות בארה"ב, לא הוקרן בבתי הקולנוע בישראל אף פעם, ובקושי הוקרן כאן בפורמט ביתי כלשהו. בנוסף, זה סרט מד"ב נטול אקשן כמעט לחלוטין, שבמשך רובו הגיבור שלו פשוט יושב בחללית, כשרק שלושה רובוטים לא-תבוניים מארחים לו לחברה, בעודו שקוע בהרהורי חרטה ורחמים עצמיים.
ובכל זאת, זה סרט שקשה לא להתאהב בו. גם כי התסריט שנכתב בחופזה, במקביל לתחילת הצילומים, מצליח להפוך את הגיבור – טיפוס בעייתי מאוד שהמוסריות שלו מוטלת בספק – לדמות מעוררת אהדה, ומעביר את תחושת הבדידות והייאוש שאותו גיבור חווה ברגישות מופלאה. גם כי ברוס דרן – שעשה בשנות ה-70 קריירה מגילום דמויות שהולכות על הקצה – מגלם בסרט הזה דמות כזו בדיוק, אבל עושה את זה עם מטען נוסף של אנושיות. גם כי הבמאי המנוח דאגלס טרמבול, אחד מאנשי האפקטים הגדולים של הוליווד ("Silent Running" היה אחד משתי הגיחות הבודדות שלו לבימוי סרטים באורך מלא) הפך את סביבת ההתרחשויות לחזון עתידני משכנע ומרשים, תוך שימוש בתקציב זעום. גם בגלל המסר הסביבתי של הסרט, שהרלוונטיות שלו רק מתעצמת, אבל הסרט נמנע מלהציע פתרונות קלים למשברים מורכבים. ובעיקר בגלל ש"Silent Running", עם כל היותו סרט קטן ודל בהתרחשויות, הפך לאחד הסרטים שעיצבו את נוף שוברי הקופות המד"ביים בארבעת העשורים שבאו אחריו, בהוליווד ומחוץ לה – רשימה חלקית ביותר של הבמאים שהושפעו ממנו כוללת את ג'ורג' לוקאס, רידלי סקוט, הייאו מיאזאקי, אנדרו סטאנטון וכריסטופר נולאן. ומחוץ לקולנוע, תמיד חשדתי שהסרט סיפק השראה גם לסטיב ג'ובס.
הצלחתי לסקרן אתכם? אני מקווה מאוד שתראו את הסרט. אהבתם את הסרט? אתם מוזמנים לקרוא סקירה שלי על ההשפעה הגדולה שהיתה לו על הסרטים שבאו אחריו.
מתן בכר: חשבתי להתחיל עם להגיד משהו על זה שהבחירה שלי הלכה כדי ש"ילדות רעות" יוכל לרוץ, כי הנחתי ש"ילדות רעות" ברשימה, אבל מתברר שלא. למרות שאני אוהב את סרט התיכון של מארק ווטרס כמו כל אחד, כאמור, הוא חייב את קיומו לסרט שהגיע קצת לפניו. תכננתי לכתוב עליו עוד בתמונה קבוצתית של סרטי תיכון, אבל אולי כאן יותר מתאים, כי ההיעדרות שלו מן הרשימה גובלת בפלילי. אני מדבר, כמובן, על "הת'רס" (או "מלכות הכיתה", אם אתם חייבים).
לצפייה הראשונה שלי בסרט לפני כמה שנים הצלחתי להגיע בלי לדעת עליו הרבה, ובדיוק כשחשבתי שאני יודע איך האירועים עומדים להתגלגל, בערך חצי שעה פנימה קרה מה שקורה והלסת שלי נשמטה. כשהקרדיטים עלו ידעתי שזאת אהבה מצפייה ראשונה: תצוגות המשחק, עיצוב הבגדים, הפסקול, הכול פשוט…Very. הסרט הוליד גם מחזמר מצליח ונהדר וסדרת טלוויזיה נוראית וזהו, אין שום דבר שקשור לסרט פרט למחזמר.
עם כל הכבוד לסרטי תיכון – ויש כזה, גם אם לא ברשימה הזאת – מבחינתי "הת'רס" נמצא בפסגה שלהם. זה סרט אפל, מצחיק ויצירתי שמציג את החוויה התיכונית באור קצת שונה מכל סרטי ג'ון יוז שיצאו באותה תקופה.
יצחק בארי: כבר הרבה מאוד זמן יושב לי בקנה פוסט ארוך שאני צריך לסיים מתישהו: טקסט מאוד טעון על ייצוג של מוות ואובדן בקולנוע. בינתיים אני לא מצליח לסיים אותו, בעיקר כי די קשה וכואב להעלות על הכתב את הרגשות שלי בעניין הזה, אבל גם מסיבה שולית אחרת – מדי פעם עוד יוצא לי לצפות בסרט שחייב להיכנס לטקסט ולשנות בו כל מיני חלקים.
והסרט שעשה את זה בצורה הכי משמעותית הוא יצירת מופת של ממש שראיתי באיחור כבד, אבל אני לא היחיד שפספס אותה: "שיר הים" של טום מור.
על כך שהסרט הוא יצירת מופת תעיד העובדה שהוא מצא את דרכו לעשיריית עין הדג ב-2015 – אבל שם הוא סיים בתחתית, מה שמעיד שמצד אחד מעט אנשים צפו בו, אבל מצד שני כל אלו שמו אותו בחמישייה בלי היסוס. גם במדרג האישי שלי הוא פתח מאבק עז עם "הקול בראש" על כתר "סרט העשור", ומי שעקב פה אחרי הטקסטים שלי על "הקול בראש" מבין כמה זה משמעותי.
והסרט הזה הוא מדהים. מעולם לא בכיתי בסרט כמו שבכיתי כאן, ומעולם לא חטפתי קורנס עוצמתי כזה לרגש ולשכל בו זמנית כמו שחטפתי כאן. אחרים שמתמצאים הרבה יותר ממני באגדות וסיפורי עם איריים יספרו לכם הרבה על העבודה היפהפייה שנעשתה פה בהצגת כל המיתוסים והסיפורים הללו, אבל זה מה שיפה: הסרט פעל עליי, בור מוחלט בנוגע לאירלנד, בצורה מושלמת. כי הסיפור שלו אוניברסלי, נוגע ללב, מרגש, סוחף, והכי חשוב – ממש חכם. כי הוא לא רק סוחט את הדמעות, הוא מסביר לנו למה הן שם, מה המחיר שמשלמים עליהן מצד אחד, ומה התועלת העצומה שמקבלים מהן מצד שני.
וזה שהאנימציה שלו היא הדבר הכי יפה שראיתי בחיים, ושהפסקול שלו מכשף, ושהוא לא צריך יותר משעה וחצי כדי לגרום לכל הדמעות האלה – זה כבר הדובדבן שעל הקצפת.
אני כל כך אוהב את הסרט הזה, ואני כל כך מפחד לצפות בו שוב. אולי הוא לא הסרט "הכי טוב בעולם", אבל אם הוא לא ברשימה הזו, זה רק כי לא מספיק אנשים ראו אותו. אז אני ממליץ לתקן את העניין הזה, ומהר.
תום שפירא: השנה היא 1885, אנחנו בעיר קטנה באמצע שום-מקום נוואדה, ושני אנשים, ארט קרופט (הארי מורגן) וגיל קרטר (הנרי פונדה), מגיעים לבקר במסבאה המקומית. יש סיפורים על גנבי בקר שפוגעים באיזור ושני החבר'ה שלא מוכרים במיוחד נחשבים לחשודים אוטומטית. האווירה המרה מתכערת עוד יותר כאשר מגיע דיווח שכמה מגנבי הבקר הלא ידועים רצחו את החוואי לארי קינקייד. תושבי העיירה בעצבניים מתאחדים לכנופייה כדי לתפוס (ולעשות קצת יותר) לאשמים. ארט וגיל, שיודעים שמסתכלים עליהם עקום מרגע שנכנסו, מחליטים להצטרף כדי להיראות פחות חשודים בעצמם.
ואחרי מרדף קצר, שכולל כמה טעויות מביכות (שמראות שהכנופייה מתעניינת בצדק מהיר יותר מבחוק וסדר), הם מוצאים שלושה אנשים שנראים בדיוק מתאימים לחשדות: יש להם בקר אבל אין שטר בעלות, ולכל אחד מהם יש סוד שהם רוצים להסתיר. וככה, קהל של טיפוסים עצבניים בזמן ומקום שבו החוק הוא גם ככה יותר המלצה מחובה מוסדרת, הולכים להחליט אם שלושה זרים מוחלטים יזכו לראות את אור הבוקר, או להתנדנד מקצהו של חבל.
הייתי שמח להגיד ש-"תקרית באוקס-בו" הוא מסוג הדברים שהמבקרים והקהל התעלמו ממנו כאשר יצא ושאני הולך לגלות לכם קלאסיקה נשכחת. אבל מה לעשות, המבקרים אהבו וגם הקהל היה כנראה די חיובי – הסרט היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר אבל הפסיד ל"קזבלנקה", הפסד מצער אבל מובן לגמרי. ההיסטוריה קצת מחקה אותו מהתודעה הציבורית, כמו רוב המערבונים שאינם בכיכוב קלינט איסטווד או ג'ון ויין, וחבל. כי כן, יש פה את כל האלמנטים המוכרים של מערבון, וכולם מוצגים לעילא, צילומי חוץ יפיפיים של ארתור מילר שזכה באוסקר שלוש פעמים, אבל יותר משהוא סרט מרדפים ויריות הוא סרט משפט, או בעצם: דרמה מוסרית.
הרבה לפני ש"12 המושבעים" התיישבו להחליט על גורלו של אדם, "תקרית באוקס-בו" הציג מבט הרבה יותר אפל על מערכת הצדק בארצות הברית, עולם שבו החוק נקבע לא לפי עובדות, אלא לפי דעות האחרים (או מה שאנשים חושבים שהן הדעות של האחרים). גם הדמויות בסרט שמשוכנעות שהשלושה חפים מפשע מוצאות עצמן נסחפות אחרי צימאון הדם של החברים שלהם. אחרי הכול, אדם מת, מישהו אשם, הנה מישהו שכנראה אשם – האם אתם רוצים להיות רכיכות ותרניות שנותנות לאשם לחמוק? אם אתם לא מוכנים להתחייב לצדק מיידי, מה זה אומר עליכם?
בשבעים וחמש דקות בלבד וויליאם א. וולמן (אחד הבמאים הכי גדולים בז'אנר המערבונים) הראה לעולם כבר אז שהז'אנר לא מוגבל לכובעים שחורים מול כובעים לבנים. שהוא מוכן להעמיק ולחפור בנפש האנושית ובקרביים של החברה. אמריקה, על כל הטוב והרע שבתוכה.
אור ענבר: רשימת הסרטים הטובים ביותר של קוראי עין הדג היא רשימה נהדרת, באמת, מוצלחת ממש, מלאה בסרטים נפלאים (וכמה שאני לא מבינה למה הם שם בכלל אבל זו לא תהיה רשימה בלי שאצעק עם עצמי ״מה נראה לכם״). זו גם רשימה של 55 סרטים – מה זה 55? זה כלום! יש כל כך הרבה סרטים בעולם, איך אפשר לבחור? ואם ברשימות של 250 סרטים קשה להתייחס לכל הניואנסים של הקולנוע, לכל הז׳אנרים והתרבויות, כל מצבי הרוח, האורכים והסגנונות, אז ודאי שברשימה שקטנה פי חמש לא יהיה אפשר למצוא כל סרט וסרט. ועדיין, אתם יודעים מה הכי חסר לי ברשימה של עין הדג? קומדיות רומנטיות.
כשאני סופרת, יש במקרה הטוב ביותר 4 קומדיות רומנטיות ברשימה, אבל גם זה כשאני מאוד מותחת את ההגדרה. לא שציפיתי שהקומדיות הרומנטיות האהובות עלי יהיו פה באמת – אני קצת מכירה את הטעם של קוראי האתר – ועדיין זה חורה לי: אם יש שני נולאנים בעשירייה (!) הראשונה, אני רוצה גם ייצוג לכיף והקלילות. כי אם צריך לבחור את הסרטים הטובים ביותר שיש, גם אני אגיד נולאן, טרנטינו וקפרה, אבל חשוב מזה – גם נורה אפרון וננסי מאיירס.
כי כשאני רוצה להתעודד, אני לא אראה את "12 המושבעים", "השור הזועם" או אפילו את "ממזרים חסרי כבוד" – אלא את "כשהארי פגש את סאלי". בזכות הכתיבה של נורה אפרון – מהמבריקות שיש בתחום – שהפכה את הסרט ליצירת מופת שאי אפשר לערער על מעמדה. כי לפעמים כל מה שבא לי זה תחושה חמימה בלב שמגיעה בצפייה בקייט ווינסלט צועדת עם אלי וולך לעבר במה, או ההנאה מהצפייה בקלארק גייבל וקלודט קולברט מנסים לישון ביחד באותו חדר למרות שהם זרים מוחלטים.
בסופו של דבר, סרט טוב וחשוב הוא לא רק על נושא חשוב, או כזה שגורם לך לחשוב. סרט טוב זה גם סרט שעושה לך כל כך שמח בלב שאת רוצה לחזור אליו שוב ושוב. סרט טוב הוא סרט שאפשר לצפות בו גם חמישים שנה אחרי שהוא נוצר ועדיין להנות ממנו. סרט טוב הוא סרט שאפשר לקחת את הציטוטים האייקוניים שבו ולהפנים לכל מיני מקומות בחיים. ולפעמים סרט טוב הוא פשוט שעה וחצי של כיף.
רם קיץ: פעם בדור מגיע סרט אקשן שמשנה את חוקי המשחק, כזה שמציב רף חדש בכל הקשור לאקשן ופעלולים, כשעל הדרך הוא צועק "הביטו בי!" כי הוא נראה פשוט מהמם. זהו סרט שלא מאכיל את הצופים שלו בכפית ואת בניית העולם שלו הוא נותן לנו להשלים לבד. בקיצור, יצירת מופת. ואת הסרט הזה לא הצלחנו להכניס לרשימת הסרטים הטובים ביותר? באמת? בוולהאלה לא יראו את זה בעין יפה.
"כביש הזעם" הוא סרט ללא פריים אחד מיותר, וכל רגע בו מכוון כדי להפריש כמות אנדורפינים שלא ידעתי שיש לי: הנה מישהו מזנק עם מוט ממכונית אחת לאחרת, הנה איש עם גיטרה חשמלית יורקת אש – אה, והנה קרב מכות עם שלשלאות. בכל רגע מתרחש משהו על המסך, משהו שאם אי אפשר להגדיר אותו כ"טירוף" זה רק כי אפשר להגדיר אותו כ"טירוף מוחלט".
והדובדבן שבקצפת? ג'ורג' מילר מנווט את הספינה באופן נהיר וברור לצופה בכל גיל משל היה זה פרק של "בלואי". תריסר מכוניות מתנגשות ומתהפכות 180 מעלות באוויר בכל דקה ואנו עדיין מצליחים להבין מי נגד מי – ורק על כך מגיעות לו מחיאות כפיים. ועל אף הטירוף – סליחה, הטירוף המוחלט – מילר לא שוכח את הגרעין הרגשי; בתוך הכאוס, הוא מספר מעשייה אוניברסלית אודות אנשים שנלחמים למען החופש – ובמקרה האנשים האלה עושים זאת בדרך הכי מגניבה שאי פעם נוצרה במסכי הקולנוע. לכן "כביש הזעם" הוא, בלי צל של ספק, אחד הסרטים הכי גדולים ומוצלחים שאי פעם נוצרו.
יהונתן צוריה: אפשר, אולי, כזה, סרט ישראלי אחד ברשימה?
תראו, אני לא רוצה להטיף אבל אני מקווה שאצליח יחד איתכם להתבאס – מעצבן שכאשר קהל של כ-200 מצביעים ישראלים מתכנס לדבר על הסרטים הטובים ביותר (או האהובים ביותר, או מה שלא יהיה), מעטים מדי חושבים לציין סרטים ישראליים כחלק מהטופ של הטופ.
וכן, אני יודע למה. תשוו את ליאור אשכנזי לקלינט איסטווד וברור לי מי מנצח. ועדיין, יש לנו כאן בארץ קולנוע נהדר שאם אנחנו לא נאהב אותו אז אף אחד לא יאהב אותו בשבילנו. אם אנחנו לא נזכור לעודד אותו לא נוכל לבוא בטענות לאירופה ולארה"ב שזה אנטישמיות שהסרטים הללו תמיד נעדרים מרשימות כאלה ואחרות. וכן, הקולנוע הישראלי הוא לא קולנוע מושלם, אבל אני מוכן לשבת פה ולהסביר לכם למה גם "הסנדק" הוא סרט בסדר-בסך-הכול וחורי העלילה ב"אביר האפל" הם רבים ויפים.
וזה לא שאתם לבד – כמו שרשמתי בעצמי, גם הקולנוע הישראלי עוד לא סגור על מה הוא חושב על עצמו. ועדיין, בשורה התחתונה, יש אולי סרט ישראלי אחד שנמצא באזור הסרט ה-100 ("ואלס עם באשיר"), עוד שלושה שזכו לשני קולות ("החיים על פי אגפא", "הערת שוליים", "אפס ביחסי אנוש"), ועוד 11 שזכו לאזכור בודד.
אני לא יודע אם נעשה עוד סקר שכזה אי פעם. אבל אם במקרה זה דבר שנעשה – לצד סרטים של במאיות, קולנוע נוסף מחוץ להוליווד, ועוד שלל דרכים לבדוק מגוון: אני מקווה שאז הקולנוע הישראלי יהיה אהוב יותר ויזכה לכבוד המגיע לו. כי מגיע לו.
איך אין עוד סרטים של מרטין סקורסזה וגם מה שיש בקושי נכנס
שאטר איילנד
הזאב מוול סטריט
נהג מונית
השור הזועם
ניו יורק ניו יורק(סתם צוחק)
ועוד ועוד
הנה "איך אין את…" שלי
פוסט נהדר
למעט אחד (שיר הים), לא ראיתי את הסרטים המומלצים כאן ועל חלקם אפילו לא שמעתי (ריצה שקטה). תיארתם באופן שגורם לרצות לראות, אז תודה רבה!
לגבי סרטים ישראלים, אולי נעשה אחד?
(לפחות פיתוח תסריט אפשר לנסות… לעשות רעיונות ראשוניים – סקר — פיתוח של המובילים — סקר — כתיבה מלאה של תסריט אחד.
ומשם אפשרויות שונות- הפקה עצמאית/מקצועית/מצוייר/חו"ל/ישב וימתין עד שAI ישלים את העבודה…)
הבעיה שלי היא לא הסרטים הישראלים הקיימים
אלא הסביבה שבה הם מתקיימים, שלרוב מאכזבת אותם וגורמת לרוב להישכח מהר משראוי להם, ולאלה שלא נשכחים תמיד להיות איזה "אח של" הקולנוע "האמיתי", ולא הדבר האמיתי בפני עצמו.
אבל כמובן מי שרוצה לעשות סרט ולהיעזר במשאבים שיש באתר, הרבה יותר ממוזמן.
ענית מהר מדי, חיפשתי כפתור "ערוך הודעה" כדי למחוק את הרעיון האימפולסיבי :) אבל לא מצאתי כזה.
בכל אופן, אני לא באה בטענות לסרטים הישראליים, אני מכירה במציאות שגדלתי והתחנכתי על קולנוע הוליוודי ואני מכירה מעט מדי סרטים ישראליים.
פשוט קפץ לי רעיון של ליצור משהו ייחודי ומשותף שאין לי מושג איזה כיוון יקח.
ברור שמי שבוער בו לעשות קולנוע יעשה ולא יחכה…
מה גם שיש לי תחושה, לא יודעת אם זה נכון כי כאמור לא ראיתי מספיק, שרוב הסרטים הישראליים הם מאוד מצומצמים לסביבה הקרובה – צבא/יחסי עדות/משפחה , ללא מעוף גלובלי מן "רק על עצמי לספר ידעתי" שזה נפלא ואותנטי ואינטימי אבל זה רק חלק קטן ממה שהיה יכול להיות פה.
וכל הכבוד ליוצרים עצמם.
שיר הים יצירת מופת. סרט האנימציה השני האהוב עלי בכל הזמנים אחרי אקירה.
מי שטרם צפה בו בהחלט צריך. מרגש ונהדר מכל בחינה, עם פסקול ואווירה מכשפים שמזכירים לי את סיפורי האגדות שגדלתי עליהם.
אז יש לי עוד הזדמנות להזכיר את אכזבתי מהיעדם של צלילי המוסיקה ובמבי?
ולגבי הסרטים הישראליים, אני לא חושב שכישראלי אני ״חייב משהו״ לקולנוע הישראלי.
אם כבר, אז הקולנוע הישראלי חייב לי ולא אני לא, מאחר ואני מממן אותו בכספי המיסים שלי.
אם אנשים לא הצביעו לסרטים ישראליים, המסקנה היחידה היא שהסרטים הישראליים לא מספיק טובים, לפחות לדעת הגולשים פה.
זה נחמד שיהונתן צוריה חושב שהקולנוע הישראלי הוא טוב ושמגיע לו, אבל מה לעשות והרוב לא חושבים כך.
וזה מתבטא גם בסקרי סרט השנה, ובכלל במכירות כרטיסים בארץ של סרטים ישראלים לעומת סרטים הוליוודיים.
בסופו של דבר הסרטים הישראליים היחידים שיש להם איזשהו מעמד של קלאסיקה פה בארץ, אלו סרטי הבורקס הישנים. מהסרטים הישראליים של העשורים האחרונים מעטים הם כאלה שזוכרים את השם שלהם בכלל.
אז אכן, אם אנחנו לא נאהב את הקולנוע הישראלי אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו, אבל מה שזה אומר זה שהקולנוע הישראלי צריך לעבוד קשה כדי לזכות באהבתנו ולא שאנחנו כישראלים צריכים ללמוד לאהוב את הקולנוע הישראלי כי הוא ״משלנו״.
אישית, כבר לא ממש אכפת לי מה יהיה עם הקולנוע הישראלי.
כישראלי לא מפריע לי גם אם לא תהיה כלל תעשיית קולנוע מקומית.
כל עוד יש בחו״ל תוכן טוב שזורם לארץ, לא אכפת לי שלא יהיה תוכן מקומי.
כמובן שהייתי שמח אם באמת הייתה פה תעשיית קולנוע טובה בסגנון אמריקאי (ותכל׳ס, זה מה שאנשים רוצים, לא קולנוע אירופאי פסטיבלי), אבל אם להודות באמת כבר התייאשתי מאפשרות שבאמת הקולנוע הישראלי יגרום לי להתעניין בו.
לפעמים מגיח איזה סרט ישראלי טוב ואני בהחלט הולך לראות אותו ונהנה ממנו, אבל זה אירוע נדיר ואני כבר לא מצפה שהמצב ישתנה.
יש מספיק תוכן טוב מהעולם, כך שאני לא מרגיש שחסר לי משהו.
(מה גם שבתור המבוגר היחיד במדינה שאוהב לצפות בסרטים מדובבים, יוצא שאני רואה הרבה סרטים בעברית בלי לראות סרטים ישראלים. הכי טוב)
ואגב, אני מודע לעובדה שבכתבה לא נאמר מפורשות שאנחנו צריכים כביכול לאהוב את הקולנוע הישראלי, אבל זה הרושם שקיבלתי בין המילים
בעיקר עקב ניסוחים כמו ״אם אנחנו לא נאהב אותו אז אף אחד לא יאהב אותו בשבילנו״.
יכול להיות שזה רק אני, והכוונה פשוט הייתה להביע תקווה שהקולנוע הישראלי יהיה טוב יותר ואהוב יותר ולא לטעון כלפי הרוב שלא מתעניינים בקולנוע הישראלי כיום שהם צריכים ללמוד לאהוב אותו, ואם כן אני מתנצל על אי ההבנה.
ברשימה שלי יש גם ישראלים (אבל הרשימה שלי גם כללה כמה עשרות סרטים...)
הרבה מהסרטים שאני אוהבת חסרו ברשימה של עין הדג, אבל כמו שלא הצלחתי להיסגר על רשימה של טופ-10, אני לא ממש מסוגלת גם להיסגר על אחד שחסר לי יותר מהאחרים.
אז חשבתי שאולי אציין סרטים שחסרו לי בקטגוריות שהוזכרו כאן (או שהסרטים שהוזכרו כאן יכולים להתאים להן)?
סרטים זרים: להרגיש בבית, Survive Style 5+, המבוך של פאן, נשים על סף התמוטטות עצבים, אלכסנדר המאושר, קונטרול (זה ההונגרי עם הכרטיסנים ברכבת התחתית), סירנו דה-ברז'ראק, עיר הילדים האבודים, סטאלקר.
סרטי מד"ב (ופנטזיה על הדרך): גטקה, Possible Worlds, ברזיל, 12 קופים, Pi, האלמנט החמישי, גלקסי קווסט, ביטלג'וס, גברים בשחור, מי הפליל את רוג'ר רביט, עיר אפלה.
סרטי תיכון: בריק (וזה קצת למתוח את הקטגוריה אבל אולי גם Paper Man?).
אנימציה: אוי, זה קשה, אני שמחה שספיידרמן מימד העכביש ברשימה אבל יש עוד המון סרטי אנימציה נהדרים אז אני באמת אזרוק כאן כמה אקראיים בשלוף ואלך על 101 דלמטים, חתולים בצמרת, המיטשלים נגד המכונות, וולאס וגרומיט, אלאדין.
מערבונים: הטופ שלי נכנס לרשימה (הטוב הרע והמכוער), אבל אם היה מקום נראה לי שהייתי שמחה לראות שם גם את הבלתי-נסלח ושבעת המופלאים.
קומדיות רומנטיות: תשכחי את פריז (בדיוק הייתי בלוס אנג'לס ובמלון היה שלט שטען שסצנה מתוך הסרט צולמה שם וזה גרם לי אושר ברמות מופרכות ממש), הן לא תיקחהו עמך, Shaun of the Dead, גברתי הנאווה, ויקטור ויקטוריה (ואם אפשר למתוח את הקטגוריה לקומדיות אז גם מונטי פיתון, מל ברוקס והאחים מרקס).
סרטי אקשן: אני די מרוצה מאלה שנכנסו לרשימה, אבל הייתי מוסיפה לה את רמבו (הראשון!), מועדון קרב, לוק סטוק ושני קנים מעשנים, RED, קיק-אס, ליאון, Atomic Blond, The Old Guard.
סרטים ישראלים: תעלת בלאומילך, השוטר אזולאי, הערת שוליים, אפס ביחסי אנוש (ואם מרחיבים לטופ 100, מתווספים גם קלרה הקדושה, אוואנטי פופולו, המוסד, גבעת חלפון).
אוף, נו, אפילו בקטגוריות אני לא יכולה לבחור אחד. אני מקולקלת, נדמה לי.
המבוך של פאן נכנס
הוא מקום 41
אה! פספסתי את זה. הזיכרון שלי, נו, אף פעם לא היה מי יודע מה.
הצלחתי גם לשכוח את מולאן בקטגוריית האנימציה, אז באמת אין מה לצפות מהמוח הזה שלי.
קשה לחשוב על הסרטים שחסרים לי ברשימה הסופית
פשוט כי מתוך הרשימה יש אולי 3 סרטים שהייתי מכניס לרשימת 55 הסרטים האהובים עליי. אז טכנית חסרים לי 43 סרטים שם. אבל לא באמת מפריע לי שהם לא שם. אני גם מרוצה מכך ששלושה סרטים שאני כל כך מעריץ הגיעו לרשימה של האתר.
בהצבעות הצבעתי רק ל-'ברוז'. לא כי זה הסרט האהוב עליי (למרות שיום אחד הוא עלול להיות) אלא כי זה הסרט שהיה הכי מפריע לי לא לראות ברשימה. פשוט כי הוא מתאים לטעם הקהילה של האתר וכי הוא לא מקבל את הכבוד המגיע לו במקומות אחרים. ואני שמח שהוא מצא את עצמו במקום ה-36 המאוד מכובד. גם נורא שמחתי לראות את 'קללת הפנינה השחורה'. אומנם הסרט האהוב עליי בטרילוגיה הוא השלישי אבל לא באמת חשבתי שיש לו סיכוי.
אם בכל זאת, קיוויתי לראות קצת יותר קולנוע זר (לא באמת אכפת לי אם ישראלי או לא). אולי איזה 'Oldboy' או 'סיפורים פרועים'. קיוויתי גם לאיזה הפתעה מצד סרט לא אהוב במיוחד במקומות אחרים שקיבל הרבה אהבה כאן באתר (יש הרבה כאלה גם אם לא עולה לי אחד כרגע). וקצת חבל שמהעשור הנוכחי הנציג היחיד הוא דווקא הבמב"א אבל זה לא בא בהפתעה לאור האהבה שהוא מקבל כאן. והייתי מעדיף אם הסרט הייצוגי של פיקסאר היה 'וול-E' אותו אהבתי הרבה יותר מ-'הקול בראש' אבל אני אוהב את 'הקול בראש' מספיק בשביל שזה לא יפריע לי.
אם בכל זאת למנות כמה סרטים שאני מאוד מאוד אוהב (לא בהכרח האהובים עליי) ושלראות אחד או שניים מהם היה משדרג לי את הרשימה:
אמלי
ההתקשות בג'סי ג'יימס ע"י הפחדן קייסי אפלק
גיבור (של ז'אנג יימו)
קבר הגחליליות
(מעניין אם משהו מהם קיבל הצבעות כלשהם. מנחש ש-'אמלי' ו-'הגחליליות')
כולם חוץ מגיבור קיבלו הצבעות כלשהן.
(ל"ת)
את האמת, חשבתי להצביע לשודדי הקאריביים השלישי
נכון לכרגע, זה הסרט האהוב עלי בטרילוגיה.
קרב הסיום הוא אחד הרגעים הגדולים בקולנוע, זה פשוט אפי באופן מטורף. והעובדה שכמעט הכל שם זה אפקטים פרקטים (יש בדיוידי מאחורי הקלעים של זה. זה פשוט לא יאומן כמה השקעה מטורפת כדי שזה יצא כמה שיותר אמיתי ואותנטי) בכלל מוסיף המון.
והפסקול, הו הפסקול! האנס זימר במיטבו ובושה שלא קיבל על זה מועמדות לאוסקר!
בקיצור, סרט ענק בכל קנה מידה.
ואגב, לא סתם הסרט חולק את המילה ״סוף״ ואת האורך שלו עם הנוקמים סוף המשחק, יש להם הרבה במשותף כפרקי סיום מלאי קתרזיס בכמות בלתי נתפסת.
ועם לינק
יש גרסא ערוכה של 20 דקות על הסצנה הזאת, וגם גרסא של כמעט שעתיים שהייתה רק ב-Bluray ושעה וחצי ממנה פה, עם מלא ראיונות של אנשים שעבדו שם מכל הרמות, מהבמאי והתסריטאים עד טכנאים שתיפעלו את הגנרטורים או הממטרות. זה היה אחד הסטים הגדולים אי פעם, וגור אמר כשראה אותו בפעם הראשונה "בואו נהנה מהרגע ונחשוב על כך שלעולם לא נעשה סרט בממדים כאלה שוב, זה סוף העידן".
בכללי דיסקי התוספות של "שודדי הקאריבים" מאוד עמוסים (בערך 4 שעות לכל סרט) ומדהימים לגמרי. העובדה שהכל צולם שם עם אפקטים מינמליים ככל האפשר הביא להפקה מטורפת. זה נדיר אבל הם גם תורגמו לעברית בדיסק האירופאי וכילד חרשתי עליהם בלי הפסקה, בין השאר כי היה קשה למצוא סרטוני מאחורי הקלעים מתורגמים, וחלק גדול מהאהבה שלי לקולנוע הגיע משם.
זה לא כל כך נדיר, בהתחשב בעובדה שאלה סרטי דיסני
יש לדיסני לא מעט דיוידים במהדורות 2 דיסקים עם תרגום לכל התוספות.
למעשה, יש להם גם דיוידים ובלו ריי במהדורת דיסק 1 אבל עם לא מעט תוספות שכולם מתורגמות לעברית, לרבות ערוץ פרשנות על הסרט (שזה משהו שכמעט בלתי אפשרי למצוא בתרגום מחוץ לדיסני).
סרטי דיסני הגיעו לפה לארץ בדיוידי ובלו ריי במהדורות מיוחדות גם של 2 דיסקים ועם כל התוספות בתרגום, עד שכל זה נגמר, אבל לגמרי.
בסוף, באופן אירוני למדי, דווקא דיסני, שהיו האולפן הכי נוח לישראל בכל הנוגע לדיוידי ובלו ריי, היו האולפן הראשון שהפסיק כליל לשווק דיוידי ובלו ריי עם תרגום לעברית (ואני מדבר על תרגום לסרט עצמו).
עם הזמן הצטרפו אולפנים נוספים, עד שהיום רק סוני נותרו האולפן היחיד שעדיין מוציא דיוידי ובלו ריי עם תרגום לעברית, אבל דיסני תכל׳ס היו הראשונים.
אני לפחות שמח שהצלחתי להשיג לא מעט מהבלו ריי והדיוידי של דיסני עם תרגום לעברית, כי כיום זה כבר מצרך נדיר שכמעט ולא ניתן להשיג.
סרטים ישראלים
אני חושבת שזה פשוט עניין של על איזה סרטים חושבים כשעונים על סקרים כאלה. מתחילים להריץ רשימות בראש ולחשוב על כל מיני סרטים, אבל המח מרוכז בתחום אחד. אם הייתי חושבת על לחשוב על סרטים ישראלים – מבצע סבתא היה לחלוטין נכנס לרשימה מבחינתי…
כל מילה של אור, ועוד כמה -
שקלתי להצביע ברשימה לכמה קומדיות רומנטיות שלא הכנסתי (למשל – 27 שמלות, אבא מתארס ויש לך הודעה. פלא שלא מדברים עליהן, עם כאלו שמות?). לא עשיתי את זה כי אני לפלפית, וחשבתי שממילא לא יהיה פה ייצוג לקומדיות רומנטיות, וגם – למרבה הבושה – שהטעם שלי ייראה ארצי ופשטני לעומת שאר המצביעים.ות. כמובן שהתחרטתי על זה.
יש באתר היעדר שיח על הז'אנרים האלו וזה מבאס אותי. אני גם מודעת לכך שזה לא עניין בעין הדג בלבד; מדובר ביחס כללי לז'אנר. זה גם מעגל שמזין את עצמו: אם אני לא אגיב תגובה שמדברת על קומדיה רומנטית כי "למי אכפת" אז אחרים ואחרות שזה דווקא מעניין אותן לא יגיבו לי, ולא ייווצר שיח, ונישאר עם פחות תוכן שמדבר על ז'אנר קולנועי שהוא באמת באמת ראוי ומיוחד ומעניין לא פחות מכל האחרים. לא רק כי הוא מעודד (וגם זה חשוב) אלא כי אלו פשוט סרטים טובים, עם עלילה טובה ודמויות טובות ורעיונות מקוריים.
אז אני בגזרתי אעשה מאמץ לדבר על הז'אנר בכמה שפחות תחושת נחיתות, והלוואי שיש פה עוד גולשים.ות שירצו לקיים יותר שיח מג ראייני, יו גרנטי ולינדזי לוהני, כי וול, זה יקום קולנועי מצוין לא פחות מכמה אחרים שנמצאים שם בחוץ.
אני לגמרי איתך!
שיח קולנועי בלי נוטינג היל, מילים ולחן והכי דומה לאהבה הוא פשוט שיח חסר.
קומדיות רומנטיות הן לגמרי ז'אנר לגיטימי וחשוב שאפשר לעשות יותר טוב או פחות טוב, וצריך לדבר יותר על אלו שעשו אותו טוב.
נוטינג היל עשה את זה טוב? אני פחות התחברתי.
אבל אהבה זה כל הסיפור מעולה ואחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים (וגם שם יש קווי עלילה שהתיישנו רע אבל הרוב מחזיק).
חילול קודש!
נוטינג היל היה מושלם ונשאר מושלם.
אהבה זה כל הסיפור הוא ממש סתמי בעיני, ובגדול אני פחות מתחברת לכל הסרטים אם המליון שבעים וארבע אלף סיפורים שאולי מתחברים בסוף ואולי לא.
אני צריכה זוג אחד שכיף לעקוב אחריו, ופסקול ממש טוב.
*עם
איזו טעות מבישה…
כל הסרטים *עם* המליון שבעים וארבע אלף סיפורים…
בצירוף מקרים משעשע דווקא התגובה של האופה בתלתלים
עשתה לי חשק לפני כמה ימים לראות איזו קומדיה רומנטית (ז'אנר שאני מאוד אוהב) ובחרתי לראות את 'נוטינג היל' שהיה מזעזע ברמות. סרט כל כך חסר צ'ארם, כל כך מטריד ועם מלא דמויות המתנהגות בצורה דפוקה לגמרי. שום רגע "רומנטי" לא עבד, שום נשיקה לא הרגישה טבעית והכל הרגיש כל כך מזויף. היו כמה בדיחות טובות ויו גרנט היה מקסים לעיתים (ועדיין חלש יחסית ליו גרנט) אבל זה לא הציל את הסרט הזה מבחינתי בכלל.
הכי אהבתי היה לראות את אמלי מורטמיר (שבאופן הולם מקבלת קרדיט כ-'הבחורה המושלמת') לחצי סצינה.
תראה, תשמע...
לא ראיתי אותו כבר כמה שנים, אז אני לא יודעת איך אני ארגיש כשאני אראה אותו היום, אבל ראיתי אותו מספיק פעמים בריפיט כך שאני עדיין יכולה לצטט סצינות שלמות, אז אני מניחה שגם אם אראה אותו היום דעתי לא כל כך תשתנה.
הדמויות שם פגומות, כולן, זה חלק מהקטע, וההומור יותר קרוב להומור הבריטי, לא להומור האמריקאי. ועדיין זה סוג של סיפור סינדרלה בהיפוך מגדרי, עם גיבור שממש קל להיות בעדו, עם אמירה מסויימת על ההשפעה ההרסנית של הרכילות ההוליוודית, עם אוסף דמויות תומכות שגם על סיפורי האהבה שלהם יש על מה לדבר, וכבר אמרתי שיש שם אחלה של פסקול?
אני יכולה לחשוב על זה שבטח היו כמה בדיחות של ספייק שכבר לא יעברו טוב בגרון היום, אבל זה לא מבטל את המהות של הסרט.
הרבה יותר אהבתי את הדמות של אחותו של יו גרנט
מאשר את ג'וליה רוברטס, שאותה מעולם לא אהבתי (אני בטים אמה.) במקור, היא לא הייתה אמורה להיות אחותו, אלא בחורה שהוא מכיר ומתלבט בינה ובין ג'וליה ובסוף דווקא בוחר בה ולא בג'וליה, לא זוכר כבר למה (כנראה כי זה קשה לנהל מערכת יחסים עם מישהי שכל הזמן נרדפת על ידי הפאפאראצי או משהו.) ממש חבל לי שהם החליטו בסוף להוריד את קו העלילה הזה ולשנות את הפרטים של הדמות. אה, והפסקול בנוטינג היל נוראי. להקות בנים, רונאן קיטינג ואלוויס קוסטלו עושה עבודה מצוינת בלהשכיח מאיתנו למה מישהו אי פעם קרא לו אלטרנטיבי.
זה פסקול שהתאים למיפ התיכוניסטית כמו כפפה ליד.
והסצינה של ain't no sunshine when she's gone פשוט עושה את העבודה מבחינתי. בעיקר כשמסתכלים על מה שקורה ברקע.
וגם אני מאוד אוהבת את האחות, ובכלל את כל קבוצת החברים (את ספייק בהמשכים, זה תלוי סצינה ספציפית. יש סצינות שהוא בלתי נסבל). אני דווקא מחבבת את זה שלא היה אלמנט של בחירה פשוט כי אני חושבת שהמיקום של הדמות כמישהו שלא מצליח לו כלום בחיים הוא נכון עבור הסרט, ואם היתה לו מערכת יחסים אלטרנטיבית אפשרית זה היה מבאס.
אני כן יכולה לחשוב על עולם שבו האחות היא לא אחות אלא אקסית ויש התלבטות בין האקסית לבין הכוכבת ההוליוודית ובסוף הוא בוחר באקסית – אבל רק אחרי שנות ה2000 הקטע שבו לקומדיה רומנטית יכול להיות סיום טוב שבו הזוג לא ביחד, הפך להיות אופציה סטנדרטית ולא משהו חריג.
(החתונה של החבר שלי אמנם יצא שנתיים קודם אבל הוא היה חריג בנוף, וגם בתכלס התבסס על זה שבסופו של דבר גו'ליה היא הנבל בסיפור)
בהמשך לאז לעומת היום
נראה לי שמה שמזכה את ספייק זה כל הבריטיות של הסרט והבריטיות/וולשיות שלו עצמו. הרבה ממה שהוא עושה מתקבל כ"הוא וולשי, ככה זה", ולא מתוך גזענות אלא בקטע מגניב, כי להיות בריטי/וולשי זה מגניב מיסודו (בכל זאת זה סרט משנות התשעים אז בזכות הבריטפופ כל מה שנחשב בריטי התקבל כמגניב – רק חבל שזה לא משתקף בפסקול…)
וואו, אני נקרעת בין שני הקצוות כאן
כי מצד אחד אני אוהבת מאוד את רוב נוטינג היל, יו גרנט הוא הבייבי שלי והעלילה מגניבה והאווירה מגניבה והכל כזה אווו.
מצד שני, אני חושבת שהדמות הנשית הראשית היא קרטון מארץ הקרטונים, מלבד אולי מהשיחה על הניתוחים הפלסטיים שלה.
מה נעשה, הכל קשה בחיים האלה
יש בה פגמים, אבל היא לא קרטון
זה לא רק השיחה על הניתוחים הפלסטיים, זה גם האמירה המאוד נכונה שלה על איך הפרופורציות שלהם הן שונות,, וגם הקטעים שבהם נחשף חוסר הבטחון שלה (כמו השיחה במיטה – על הציטוט של הם הלכו לישון עם X וקמו איתי)
כן, יש בבניית הדמות הזו בעיות, אין ספק. אבל היא לא קרטון.
הממ
אלו באמת קטעים טובים, שגורמים לי לחשוד שמה שכל כך קרטוני כאן הוא דווקא ג'וליה רוברטס, שבאמת אף פעם לא הבנתי את הקטע שלה, באף אחד מהסרטים שראיתי בהשתתפותה. היא עושה רושם שמשעמם לה להיות שם, ובמהלך כל הסרט קיבלתי את התחושה ששחקנית אחרת היתה משדרגת את אמינות סיפור האהבה.
היא גם לא אחת האהובות עלי
אף פעם לא הרגשתי שיש לה יותר מדי מגוון.
אני מסכימה שהמשחק שלה הוא החלק החלש של הסרט, אבל איכשהו יש מספיק דברים טובים אחרים בשביל שזה לא יפריע לי
ספויילר לנוטינג היל מעלי
סליחה, שכחתי לסמן…
תראה, תשמע...
מסרים רעילים בקומדיות רומנטיות זה דבר שיכול למלא אין ספור שרשורים.
הטרופ של "בגידה זה נסלח אם זה עם ה"אחד" או ה"אחת" ובן או בת הזוג הקודמים לא טובים" היה קיים הרבה לפני הסרט הזה, ולא ממש הפסיק מאז.
מאחר ובעיני כל הקונספט של ה"אחד" או ה"אחת" בחיים האמיתיים הוא מופרך לחלוטין, אז כל הנגזרות שלו הן חלק מהפנטזיה. אבל אני בהחלט יכולה להבין אם זה מפריע למי שזה מפריע לו או לה.
ולגבי האמינות – אני מסכימה איתך בעיקר לגבי הנשיקה הראשונה בבית אחרי שיחת המשמשים בדבש שממש לא ברור מאיפה היא הגיעה והיא לא קשורה לשום דבר, והיא מין משהו שהיה צריך לקרות כדי שיתחילו את הסרט. לשאר הדברים דווקא יש הגיון פנימי מסויים (שנובע מהצורך שלה ל"נורמליות")
החביבה עלי
היא Imagine me and you. צפינו שוב לאחרונה כשהראנו לחבר.ה והאמת שאפילו לא התיישן רע, גם אם יש כמה דברים צורמים (הם אמורים לצרום) וגם אם אנחנו לא מאמינים במיועדים/אהבת אמת ממבט ראשון.
אם הם היו פולי היה נחסך שם הרבה כאב לב, אבל, נו.
ופייר איילנד גם מצויינת, אבל הרבה מזה מגיע מחומר המקור.
לרוב כדי שקומדיה רומנטית תתפוס קצת באזז בעין הדג צריך איזה טוויסט מדבי כמו עם פאלם ספרינגס
(ל"ת)
תודה! במקרה הכינותי מראש רשימה
לא יודעת כמה תסכימו איתי אבל באיזה תרגיל מחשבתי של מה צריך הבסיס לז’אנר, החינוך לצופה הקומדיות הרומנטיות המתחיל יצרתי רשימה של 10 סרטים
בונוס, יש קישור לרשימת עוד 20 קומדיות רומנטיות אהובות עלי במיוחד למטיבי לכת.
האם העצירה בשנות האלפיים מייצגת
את אותו דיון על "הגיל המושלם לראות סרטים" או שמא באמת אין בשנות העשרה קומדיה רומנטית שיכולה, לטעמך, להיחשב כקלאסיקה לכל דבר ועניין?
יש לי תשובה קצת מקובעת: צריך קילומטרז בשביל להיות קלאסיקה
אז זה לא שאין רומקומים חדשים טובים, הם נמצאים ברשימת הבונוס, שבה יש גם סרטים מהשנים האחרונות. אבל יש משהו בגישה של תוכיח את עצמך במהלך הזמן כדי שאוכל לדבר עליך באותו קליבר של ענקים כמו חופשה ברומא וכשהארי פגש את סאלי.
תשובה משנית זה שניסיתי לגוון ב״מדריך למתחילים״ ולא פשוט להגיד ״תראו את כל מה שננסי מאיירס עשתה תודה״
יש לי סרט מודרני שבעיניי עובר את מבחן הקלאסיקה!
what if עם דניאל רדקליף
https://letterboxd.com/film/what-if-2013/
הביקורת עליו בעין הדג היתה די פושרת אבל נו מה הם מבינים אלה
סרט אחלה בחלה נהדר
ומאוד לא קלאסיקה בעייני סליחה.
לכל חובבי הז׳אנר ממליצה על הפודקאסט You Should See the Other Guy
שבו כמה חברות קוויריות מדברות על קומדיות רומנטיות והבסיס של השיחה זה למה הדמות הראשית הייתה צריכה לבחור במושא אהבה אחר בסרט
https://twitter.com/ysstog?lang=en
נראה מגניב
יש להן פרק על what if או שהמלצת בכללי?
גם וגם
יש להם מעל מאה פרקים על סרטים (וכמה סדרות שהסתננו)
הפרק על what if הוא יחסית בין הראשונים
כמובן שיש רשימה מלאה של הסרטים שהן מדברות עליהן
רשימה נהדרת
ראיתי 8 מתוך ה-10, וחוץ מסיפור פילדלפיה באמת כולם נהדרים. חסר לי רק את אורות הכרך של צ'פלין, לדעתי לא פחות אייקוני וחשוב מהסרטים האחרים ברשימה, וכמובן שהוא גם סרט נהדר.
a lot like love
בגלל שאני מסכימה עם מרבית הרשימה – אני תוהה אם "הכי דומה לאהבה" לא נמצא ברשימה השנייה כי לא ראית אותו או כי הוא לא אהוב במיוחד? כי זה אחד משיאי הז'אנר בעיני (ואני אומרת את זה בתור מישהי ששונאת את אשטון קוצ'ר, אם כי חשוב לציין שאני מאוהבת באמנדה פיט…)
הוא בסדר כזה?
כאילו ראיתי אותו בערך שיצא ולא זכור לי משהו מיוחד ממנו, לא לטובה ולא לרעה.
אני סבבה עם אשטון, אמנדה פיט נפלאה.
מג ראיין כבודה במקומה מונח,
ומאוד אהבתי את "יש לך הודעה",
אבל אני יותר במחנה של סנדרה בולוק :)
בזמן שישנת, שבועיים מראש, the proposal וכו'…
בזמן שישנת *chef's kiss*
(ל"ת)
לא רק קומדיות רומנטיות , סרטים רומנטיים
לא שיש הבדל ביניהם בימינו , אבל חייב להוסיף את הגשרים של מחוז מדיסון ( תצוגת משחק מדהימה של מריל סטריפ) וטרילוגית לפני הזריחה לרשימה של סרטים נהדרים שמומלץ לראות.