תמונה קבוצתית: לאי בודד

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

אתם מוזמנים לענות בתשובה של עצמכם, לשאול שאלות שהייתם רוצים שנענה עליהן או לענות מה האי האהוב עליכם.

טוב, תראו, זה קשה לענות על השאלה "מה הסרט הטוב בעולם". רק סרט אחד? טוב? טוב במה? אבל לעומת זאת, יש שאלה קלה יותר: "מה הסרט האחד, בהנחה שמשום מה אתם יכולים רק סרט אחד, שאותו תיקחו לאי בודד?"

יהונתן צוריה: קודם כל – אני יודע שלרוב אני מתקשה בבחירה אבל אני רוצה להגיד לכם: סרט אחד? רק אחד? לאי בודד? אין שום התלבטות – "ואן הלסינג". 

"ואן הלסינג", כן כן – אותה יצירת מופת של בידור שנות האלפיימי, כשאולפנים עוד ניסו ליצור זיכיונות חדשים ולא רק לרכוב על זיכיונות עבר.

רוצים סיבות למה? לא חסר – יו ג'קמן הוא שחקן ראשי אדיר, סטיבן סומרס אולי לא במאי דרמה מהולל אבל כיף הוא יודע לעשות, וגם על קייט בקינסייל אין לי תלונות רבות מדי. 

רוצים עוד סיבות? יאללה – כי למשך 131 דקות הסרט לוקח אתכם לתקופה אחרת – כזאת שבה הכל היה קצת תמים יותר, קצת יותר מלא בפלא, וקצת אופטימי יותר: בלי יקומים קולנועיים, סצנות אחרי הקרדיטים, בדיחות מטא ועוד רעות (וטובות) חולות של תקופתינו.

ואם אני תקוע על אי בודד, לבד, כלוא עם המחשבות שלי – מה עוד אדם צריך חוץ מקפסולת הזמן והמקום שהיא "ואן הלסינג"?

קדימה – תגידו איך יש סרטים טובים יותר, מבדרים יותר, מטומטמים פחות ומה לא – אבל תנסו לראות יצירות מופת עוד פעם ועוד פעם. זה פשוט לא עובד. לא, לאי בודד, לפני שנאבד את שפיותנו ונתחיל לאכול את העצים ולהקריב אותם לאלים מצריים קדמונים – צריך משהו פשוט, ישיר וכיפי שמעביר את הזמן. הבחירה היא ברורה. "ואן הלסינג". 

מתן בכר: נראה לי שהזכרתי פעם או פעמיים את אהבתי לז'אנר האימה, וסרטי מפלצות בהחלט כלולים בו. דרקולה, אדם הזאב, ג'קיל והייד, (המפלצת של) פרנקנשטיין. אלו יצורים אייקונים שכיכבו במאות סיפורים במגוון סוגים של מדיה. אם אגיע לאי בודד, אני חושב שיהיה נחמד אם יהיה איתי משהו שיוכל להזכיר לי את היצורים האלו. אבל הסרטים הישנים שלהם כבר קצת, ובכן, ישנים. זה לא אומר שהם גרועים, אבל אולי כדאי משהו יותר מודרני. הייתי לוקח את סרטי "היקום האפל", אלמלא הוא היה מתרסק באופן מרהיב כבר בסרט הראשון. ואז זה הכה בי: אני אקח את "ואן הלסינג".

כן, איכשהו אותו במאי שהביא לנו את "המומיה" הכיפי, הציג את שאר החברים שלה כמה שנים לאחר מכן בסרט שהוא… גם כיפי, אבל מכל הסיבות הלא נכונות: חלק מהעיצובים ממש לא אסתטיים, האפקטים מביכים וכל שוט ושוט בו זועק "צילמו אותי מול מסך כחול באולפן". וזה בדיוק מה שהופך אותו לסרט מפגש-המפלצות הכל-כך-רע-שזה-טוב האולטימטיבי. אם נגזר עלי להיות תקוע על אי בודד, לפחות שיהיה לי בידור בצורת קרב בין אדם-זאב וערפד שנראים כמו דמויות ממשחק פלייסטיישן 2. לפחות עד שיגיע "יקום אפל" נורמלי.

יצחק בארי: סרט לאי בודד? אוי ואבוי. איך אפשר בכלל להחליט מה זה יהיה?

כי המועמד הראשון שעולה בדעתי הוא "הטוב הרע והמכוער", אולי הסרט הטוב בכל הזמנים ומאוד מאוד אהוב עליי באופן אישי. אבל שניה אחר כך מתעורר הגיק שבי ושואל מה עם מארוול שאני כל כך אוהב. רגע לאחר מכן מתעורר הצופה התמים שבי ומתרפק על זכרו של "קללת הפנינה השחורה" ועל עולם הפנטזיה המופלא ההוא. אחריו מתעורר הצופה העוד יותר תמים שרק רוצה סיפור מאוד מאוד פשוט של טוב נגד רע, סצינות כיסוח סבירות, סוף מספק לנבל ופאנץ' ליינים מטומטמים. ואז אני נזכר גם בשר הטבעות, וכאילו, איך לכל הרוחות אני אמור להעביר את חיי באי בודד בלי הטרילוגיה המופלאה הזו. ונכון שאני שונא את סרטי הארי פוטר, אבל דווקא השניים הראשונים היו בסדר גמור, ואני מאוד אוהב את העולם הזה. ובכלל, מה אני אעשה עם כל הפסקולים שאני כל כך אוהב? מותר לקחת אותם בנפרד?

בקיצור, יותר נראה לי שלאי בודד הייתי לוקח מחשב עם חיבור מהיר לשרות סטרימינג מוצלח ושיהונתן יילך עם השאלה המוזרה שלו לכל – רגע! יש לי, יש לי!

רוצים מארוול? קבלו את יו ג'קמן בתפקיד עם יכולות על, ואת המלחין של סרטי הנוקמים. רוצים פנטזיה? קבלו מעורבות של דרקולה הערפד ושלוש כלותיו. רוצים אקשן ועלילה פשוטה? קבלו אפקטים גרועים מבויימים ביד רמה. רוצים שר הטבעות? השחקן של פארמיר נמצא פה. רוצים פסקול חלומי? אז יש כאן את אחד הפסקולים הפומפוזיים בתולדות הקולנוע, תוצאה של אלן סילבסטרי לוחץ פול גז על דוושת הזימר שלו. רוצים הארי פוטר? בסצינת הפתיחה של הסרט הזה משתתף גם רובי קולטריין, ששיחק את האגריד בצורה נהדרת. והכי חשוב, רוצים הטוב, הרע והמכוער? הנה סרט שלא מתבייש לגנוב בלי בושה את מה שהוא אולי המשפט המפורסם ביותר ביצירת המופת של סרג'יו ליאונה.

בקיצור, "ואן הלסינג" הוא הסרט המושלם לאי בודד. הוא כולל הכל. בינגו.

שני אוירבך: לקחת לאי בודד סרט שכבר ראיתי זה האובייס. וזה גם מיותר, כי הסרטים האהובים עליי ממילא זמינים בויאודי שבראש שלי, אחרי שצפיתי בהם עשרות פעמים. לא, אם אני נמצאת על אי בודד, אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לראות משהו שעוד לא ראיתי ותמיד תכננתי. לכן אני בוחרת סרט שנמצא ברשימת הצפייה שלי כבר שנים ואף פעם לא היו לי התנאים המתאימים בשבילו. כי יש סרטים מיוחדים שפשוט אי אפשר לראות בחלקים או בטיסה, ואף פעם לא היו לי את השעתיים פלוס מול מסך איכותי במצב רוח חגיגי שאני רוצה לייחד לסרט הזה (אה כן, אני מניחה שבאי הבודד יש אולם איימקס).

הרי מה בסך הכל הבן אדם צריך על אי בודד? אוכל, מים, מחסה, פסלון חסינות, הכל נכון. אבל לנשמה? צריך שחקן כובש שלא נמאס להסתכל עליו, מין ג'ייק ג'ילנהול או כריס פיין או יו ג'קמן כזה, ומספיק אקשן כדי שלא ישעמם. ביחד עם קצת ערפדים, אנשי זאב, אולי איזה מפלצת של פרנקנשטיין, אפשר לחיות על זה גם עשרים שנה. לכן לאי בודד אני לוקחת איתי את "ואן הלסינג", סרט ההרפתקאות מ-2004. שמעתי עליו כל כך הרבה שבחים וציון העגבניות הרקובות שלו מעורר תיאבון, אז תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד אני אשב ואראה אותו כמו שצריך, אבל החיים הפריעו והיום הזה לא הגיע. בינתיים אני מדמיינת את החוף הנטוש, כשזה רק אני והגלים ו-CGI שכבר חוגג בר מצווה… מישהו מכיר כלי שיט רעוע שיוצא להפלגה בקרוב?

אדם קלין אורון:

אחד המאפיינים המרכזיים של יצירות פוסט-מודרניות הוא, כידוע, חוסר היכולת להבחין בין טקסט, סאבטקסט וקונטקסט. כמו אשליה אופטית טובה, העומק נדמה כשטוח והשטחי מתברר כעמוק. בעצם, אמרו כבר דלז וגאטרי, קשה לעמוד על שורשי היצירה – היא ריזומטית, משתרגת בתוך עצמה ומתוך יצירות אחרות. 

כמו החיים. 

כמו "ואן הלסינג". 

שהרי מי הוא צייד המפלצות אם לא הגיבור, המפליג לא במסעו של קמפבל – אלא צולל, בלשונו של קלוד לוי-שטרוס, אל המיתולוגיה בחפשו אחר הערפד האולטימטיבי, המייצר פסטישים של עצמו: פועמים, מבהילים, אבל עקרים ונטולי חיים. ומי יכול להעניק להם חיים אם לא היצירה המלקטת, הבריקולז'ית – עוד תכונה של פוסט-מודרניזם, לו לפוסט-מודרניזם היו תכונות, ולא מסמנים נטולי מסומנים – שהיא המפלצת של פרנקנשטיין? הדואליזם המודרניסטי של ד"ר ג'קייל/מר הייד איננו חתרני; אך יצירתו של מר סומרס – ככל שאמן יכול להיות חתום על יצירה, ובודריאר יעיד שהדבר בלתי אפשרי – מסרבת להתחייב, ובוודאי שאיננה מסבירה. היא יכולה רק להציע הדגמה, באמצעות חוויה, של העודף החושי של המודרניות השנייה, המאוחרת: אנשי זאב לצד וולברין, קייט בקינסייל לצד ערפדיות שאינן קייט בקינסייל, איגור לצד פארמיר. 

סומרס, שהוא הסרט, מתעלם מההביטוס המעמדי, ומלקט מן הגורן כמו גם מרתף היינות. ובכך הוא מזכיר לכולנו מי אנחנו, ובה בעת, מי איננו אנחנו שהוא לא. לו הדבר היה אפשרי באיזשהו מובן בטקסט דיגיטלי, הייתי משתחווה.

רם קיץ: טוב, זו התמונה הקבוצתית הקלה ביותר שהייתי צריך לענות עליה, משום שאני מרגיש המאושר באדם שהתמזל מזלי לראות סרט ייחודי ומבריק כמו "ואן הלסינג". כן כן, "ואן הלסינג" תאמינו או לא; סרט שאמנם נראה, על פניו, כמו תוצר גנרי של תחילת שנות האלפיים – אך בפועל הוא מלמד אותנו המון על החיים, ושאסור לשפוט אחרים על פי מראה חיצוני. אבל האמת? הסיבה האמיתית שאני אוהב את "ואן הלסינג" היא פשוטה: כל מה שהוא עושה, הוא עושה עם הרבה חן.

הרי "ואן הלסינג" יכול היה בקלות להפוך את אל וודס לבלונדינית מטומטמת עם יותר מזל משכל, כזו שמתקבלת להרווארד כי אבא שלה משך בחוטים. אבל לא, היא לא כזו בכלל. גם בחייה כנערת אחווה שטחית בקולג', אל וודס מפגינה יוזמה, כריזמה, מנהיגות ולא מעט שכל. זו אישה שבגלל הסביבה המיוחסת שאליה נולדה, היא נאלצה (מבלי שידעה זאת בכלל) להצטופף לתבנית נערת ואלי טיפוסית. ובעוד שסרטים אחרים היו מציירים אותה כבייסיק טיפוסית שלא אכפת לה מאחרים, אל וודס תעבור כברת דרך על מנת לעזור לאחרים – בין אם זו מניקוריסטית שמחפשת אהבה, חבר שמנסה להתחיל עם בנות או אשת קריירה שמואשמת ברצח. איפה עוד מלבד "ואן הלסינג" תראו דברים כאלה?

אז הסרט אולי נראה כמו סיפור על בלונדה מצחיקולה בבית-ספר למשפטים, אך "ואן הלסינג" למעשה מעניק זווית חדשה לשאלת הסביבה נגד תורשה; אל וודס מממשת את הפוטנציאל שלה כבוגרת מצטיינת במשפטים, הרבה מכך בזכות הסביבה החדשה שלה, אך היא לא זונחת את מי שהיא נולדה להיות: חובבת סטייל, אופנה והנאות החיים.

אז כן, אם תיתקעו על אי בודד או תחזרו הביתה שתויים ותחפשו מה לראות ב-VOD, "ואן הלסינג" הוא הסרט בשבילכם. 

נעמה רק: דמיינו את הסצנה: השנה היא 2005. אני בת תשחורת משועממת בבית הוריה. סוף שבוע. כל החברים שלי עסוקים, אף בלוג שאני עוקבת אחריו לא מתעדכן, אפילו הפורומים האהובים עליי בתפוז משעממים היום. אך יש לי חברה המקלה על השעמום הקשה – טלוויזיה עם חיבור להוט. בערוץ סרטים כלשהו משודר הסרט היחסית-חדש "ואן הלסינג" בכיכובו של יו ג'קמן, בו התאהבתי ממש באותה השנה כשנפלתי על דאבל פיצ'ר של "אקס מן". גם בערוץ סרטים כלשהו בהוט. גם כנראה מהשעמום. אז צפיתי בסרט. ואז, כמה שעות אחר כך, צפיתי בו שוב. ואז שוב בבוקר למחרת, ואולי עוד פעם בערב, בשידור החוזר מספר 408 באותו השבוע. כי היה בטלוויזיה, ואני גם ככה ילדה עם הפרעת קשב לא מאובחנת, אז הסרט רץ ברקע בזמן שאני מסדרת מגירות בחדר, קוראת גיליונות מזדמנים של מעריב לנוער או מציירת משהו לא מדויק אנטומית בסקץ' בוק שלי. הסרט השתלט בצורה כל כך דרמטית על סוף השבוע שלי שאפילו ציירתי משהו תקופתי-גותי כללי וכתבתי ליד "בהשראת הסרט ואן הלסינג".

ומה המסקנה מהסיפור הלא חשוב והלא ממש מעניין הזה? קודם כל, שלוח השידורים של ערוצי הסרטים בישראל מבוסס על אלפיים שידורים חוזרים לכל סרט. חוץ מזה, שואן הלסינג הומצא כדי להיות סרט ברירת מחדל שרואים כי יש אותו בטלוויזיה. לא צריך להתרכז בו כדי לקבל תחושה עמומה של פעילות ובידור. הוא ברקע. אנשים צועקים. ערפדים רודפים אחרי כפריים תמימים. לפעמים יש סצנה בערך-סקסית של ואן הלסינג ומה שלא יהיה השם של קים בקינסייל בסרט הזה. אם יש אצלכם חבר.ה, אפשר לצחוק ביחד על הקאמפיות של הערפדים או על האפקטים המכוערים. אפשר גם סתם להסתכל על יו ג'קמן ולשמוח שזכינו לראות אותו בתלבושת המטורללת והמדהימה הזו. 

אף פעם לא נתקעתי על אי בודד, אבל אני יכולה רק לנחש שרוב הזמן בוהים שם באוויר ואין גיליונות של מעריב לנוער לחפש בהם שגיאות כתיב משעמום. אתם צריכים לדאוג לכם לבידור כל כך דל קלוריות שהוא לא יוכל להימאס עליכם, כי אין מה להמאיס. ואם יש בו את יו ג'קמן בפאה אז זה בכלל מצוין. בקיצור, "ואן הלסינג" הוא הבחירה הנכונה לאי בודד, ושומר מסך יעיל מאוד גם בחיים הרגילים ביבשת. אולי נתחיל לשדר אותו בלופים בפיצוציות במקום ערוץ המוזיקה ושידורים חוזרים של תוכניות בוקר.

טווידלדי: הבעיה עם רוב הבחירות מסגנון "את מה תיקח איתך לאי בודד" (התשובה הנכונה: קודם כל, מכשיר להתפלת מי ים, אבל אנחנו עוסקים בסרטים פה. אז התשובה הראשונה היא: מכשיר טלוויזיה וגנרטור סולארי, ואז את הסרט) היא שרוב התשובות יתייחסו לסרט שמאוד אוהבים לראות, או לסרט שהוא 'טוב'. אבל הבעיה היא שגם סרט שמאוד אוהבים לראות יימאס מתישהו – בטח אם אתם באי בודד ולא לקחתם איתכם גם ספר לאי בודד, וראיתם את הסרט 200 פעם. בחודש. בני אדם מתקשים, כידוע, להעריך מראש מה ירצו בהמשך. וסרט 'חשוב' – טוב, 'האזרח קיין' הוא סרט חשוב, אבל אלא אם המילה 'רוזבאד' מסתירה את מיקום מפת האוצר יחד עם סירה ממונעת, לא נראה לי שארצה אותו באי בודד. 

מה שיוצא מזה, כשאני רוצה סרט לאי בודד, אני צריך סרט שאפשר יהיה להפיק ממנו תועלת נוספת – גם נפשית, גם במיומנויות שהוא יקנה, גם בהלך המחשבה – סרט שבעקבותיו חיי באי הבודד יהיו טובים יותר (הנה, פסלתי את 'להתחיל מחדש' של טום הנקס; אני חושש שהוא יוציא אותי מדעתי, אם כי יועיל קצת ברעיונות לדיג למטרות אוכל); סרט שבעזרתו אוכל להישאר שפוי במידת האפשר, חי ושורד ומתגבר על האתגרים. 

כמובן, נדמה היה שהבחירה הטבעית היא 'רובינזון קרוזו', שעוסק באדם במצב הזה בדיוק. אבל למעשה, 'רובינזון', למרות שקדם כרונולוגית, יכול מבחינת התועלת להיחשב, לכל היותר, לטיוטה לקראת יצירת המופת הסופית לאי בודד, הסרט "ואן הלסינג".

"ואן הלסינג" הוא יצירת מופת פסיכולוגית העוסקת בהתמודדותו של האדם עם השדים שבתוכו, תוך שימוש באלגוריה של צייד מפלצות. לאמיתו של דבר, 'ואן הלסינג' הוא אלגוריה מרובת רבדים, שרק חלקם הקטן מוכר. יש היודעים כי במקור פרופסור אברהם ואן הלסינג (בסרט: גבריאל, ותיכף נדבר על זה) הוא דמות מהרומן 'דרקולה', בקי בתורת הנסתר, במדע ובאמונות תפלות גם יחד. הוא אשר מלמד אותנו על דרכי הערפדים. או לאמיתו של דבר, כפי שהראתה אנה רמירז-ברלינקו בעבודת הדוקטורט המצויינת שלה ב-UCLA, בראם סטוקר שאל את הרעיונות הכלליים משני מקורות יהודיים: ראשית, מהמדרש על אברהם המשמיד את הפסלים (ואן הלסינג הוא המוביל את המאבק נגד הרוע, הכרוך בפולחנים אליליים, ושמו אברהם המביא את האמת לכל באי עולם), ושנית, וחשוב יותר – 'ואן הלסינג' של הסרט משלב את הסיפור של סטוקר עם הסיפור החסידי הידוע של רבי אלימלך דיליז'אנס, "מעשה באלכסיי בעל עגלה וברוח טומאה", שבו מתמודד אלכסיי עגלונו של הבעש"ט הקדוש עם פריץ רשע המבקש להשמיד את היהודים בכפרים הסמוכים לטירתו ומעליל עליהם שהם מעוניניים להשתמש בדם ילדים נוצרים למצות. אחת הסצנות, שבה נשותיו של דרקולה פושטות על כפר (אי אפשר לפרט מחשש ספויילר) נלקחה כמעט כולה – כולל הטקסט – מ"מעשה באלכסיי", ורק כמה שינויים קטנים נעשו בה לטובת ההמחשה הויזואלית. בעקבות "מעשה באלכסיי" של רבי אלימלך, שמו של ואן הלסינג בסרט הפך  מאברהם לגבריאל, כשם המלאך שהוא "שרו של אש" במסורת היהודית; וכך ואן הלסינג מגרש בעזרת אור את הערפדים. לפי מגילת "חזון גבריאל" הרי שהמלאך גבריאל הוא גם מי שמקים את המשיח לתחיה לאחר שלושה ימים – כאן הבמאי בחר לשלב את המסורת היהודית והנוצרית יחד, ולכן שייך את ואן הלסינג למסדר היושב בותיקן (ההקבלה הלשונית ותיקן-ותיקין איננה מקרית, ואין צריך להרחיב בדבר הקשר בין ואן הלסינג, אור ראשון ותפילת שחרית). 

אלה רק דוגמאות מעטות לעושר ולרב-שכבתיות שב'ואן הלסינג', הבוחש יחד סיפורים קלאסיים, מונטי פייטון, סיפורי תנ"ך, מדרשים יהודיים וגם אפילו קטעים מה'מרובעים' של עומר כיאם ודיון באתיקה של קאנט; מבחינה אינטלקטואלית הוא יספק לבדו שנים של עיון ומחשבה היכולים להעביר את הזמן על אי בודד ואפילו להוביל להתפתחות אינטלקטואלית.

כמובן, התפתחות אינטלקטואלית לבדה איננה מספיקה אם לא שורדים על האי, ובכך גדולתו הנוספת של 'ואן הלסינג': כמעט בכל סצנה הוא מפרט ומרחיב על מכשיר ומכונה היכולים לסייע, או על טכניקות שרידה ושדאות, או ידע שהצופה המתוחכם יקלוט במהרה ויידע להשתמש בו ביעילות. כך למשל הסצנה של איש הזאב הצולל למים היא כמובן התייחסות לזאבי המים של פורמוזה והיכולת להשתמש בטכניקות הציד המסורתיות והאגרסיביות מפורמוזה כדי להשיג במהרה דגים משביעים ומוסיפי חלבון – עניין חשוב מאוד על אי בודד. טכניקות הירי של ואן הלסינג בקשת יכולות לשמש מדריך שלם ליורה המתחיל, וכוללות דיון רלוונטי מאוד בשאלת המיתרים והכנתם – רלוונטי בפרט אם אתם על אי בודד ולכו תצודו חיות בלי לדעת איך מכינים קשת.  הקשת לא לבד: הסרט מלא בגאדג'טים 'ימי ביניימים' כביכול. ומה מאפיין גאדג'טים ימיבינימיים? שאפשר להכין אותם לבד, ולא צריך מעגלים מודפסים או מחשב או אלקטרוניקה בשבילם. בדיוק. הצופה על האי ימצא ב'ואן הלסינג' מדריך יעיל ומעשי להכנת כל כלי הציד ואמצעי השרידה שיידרש, ואפילו – אם יסתכל היטב – שיטות לבניה יעילה של בתים מחומרים מקומיים זמינים. שלא לדבר על חישובי מולד הלבנה והשפעתם, כמובן, על גאות ושפל. 

ולבסוף, 'ואן הלסינג' הוא סרט מצחיק מאוד ומשפר מורל. יו ג'קמן התגלה בסרט לא רק ככוכב אקשן אלא כגאון קומי, שזורק את השורות שלו בצורה שגם לאחר מאתיים צפיות לא מפסיקה להצחיק. אין טעם לחזור עליהן – כל נסיון לבצע את הבדיחות בלי התזמון המבריק וההגשה החד-פעמית של ג'קמן לא יעביר אפילו עשירית מההשפעה של הבדיחות בסרט. אולי נקודת החולשה היחידה של הסרט היא שדיוויד וונהאם (קארל) וקיית בקינסייל לא מסוגלים להשתוות לגאוניות הקומית של ג'קמן. אבל מצד שני, זו לא חולשה גדולה, כי מי כן מסוגל? 

לסיכומו של עניין: קחו את 'ואן הלסינג' לאי בודד ותזכו לשנים של הנאה. רק אל תשכחו לקחת גם טלוויזיה עם שקע מתאים. וגנרטור סולרי. וכיסוי גשם לטלוויזיה. וגם קצת אנטיביוטיקה. ההוראות ב'ואן הלסינג' להכנת אנטיביוטיקה משום, כסף אקטיבי ומים קדושים אמנם אפקטיביות, אבל מורכבות לרוב האנשים שאין להם חוש טכני. אז קחו. אבל לפני הכל – קחו את 'ואן הלסינג', ותצטרכו מעט מאוד חוץ מזה.