תמונה קבוצתית: פנינים נסתרות מהילדות

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לספר סיפור מביך שקרה לכם בילדותכם

קוקומלון, כוח פי.ג'יי, יחידת החילוץ, כראמל – כל דור מוליד סדרות חדשות שעליהן הורים יכולים להרים את האף ולהגיד "איזה זבל הילדים שלי רואים, בדור שלי זה לא היה ככה" ולהתעלם מהעובדה שבדור שלהם זה כנראה לפחות קצת היה ככה, אם לא יותר גרוע. ובכל זאת, יש גם כמה סדרות ילדים (ונוער) שפשוט באמת היו יותר טובות. לא רק ממה שמשודר עכשיו, אלא בכלליות. אז החלטנו לשאול את הכותבים שלנו "איזו סדרת ילדים/נוער יותר אנשים צריכים להכיר?". נציין שלא אמרנו בשום שלב שההגדרה היא לסדרת לייב אקשן, אבל משום מה ככה בחרו כל הכותבים. אין שום מניעה בתגובות לדבר על שלל סדרות מונפשות מוכרות יותר ופחות.

דורון פישלר: ב"תכניות הילדים והנוער" של הערוץ הראשון והיחיד מ-17:30 עד 18:30 – שודרו כמה מהדברים שנותרו בזכרון הקולקטיבי הישראלי. "דרדסים", ו"כח המחץ" וכאלה. וחוץ מזה שודרה שם הסדרה הכי טובה בעולם. יום אחד באזור 1991 הוכרזה שם "תכנית חדשה לנוער". השם העברי של התכנית היה "שיגעון של עיתון". השם המלא שלה היה Press Gang, אבל אלה שצפו בה קראו לה בדרך כלל פשוט "ג'וניור גאזט", זאת היתה תכנית בריטית, מצולמת, שנועדה לילדים "גדולים" יחסית, וכשראיתי את הפרק הראשון שלה הייתי בשוק.

הייתי בשוק כי לא ידעתי שטלויזיה יכולה להיות כל כך טובה. זאת היתה תכנית "ילדים" שעלתה בכמה רמות על כל דבר שהיה בטלוויזיה למבוגרים בזמנו ("פרקליטי אל. איי") תכנית שכל שורה שניה בה היא פאנצ'ליין, אבל לא טורחת אפילו לעצור כדי לחכות לקהל שיצחק כמו שצריך לפני שזורמים לשורה הבאה, מה שגורם לך לתהות אם מה ששמעת הרגע באמת היה הדבר הכי שנון אבר או שהזית את זה. זו היתה – כך התברר בדיעבד – היצירה הטלויזינית הראשונה של תסריטאי ושואוראנר צעיר, בשם סטיבן מופאט. בדיעבד, זה מסביר כמה דברים.

הרעיון של הסדרה היה די מופרך כבר בזמנו, והיום נשמע כמו הזיה: חבורה של תיכוניסטים (מגולמים ברובם על ידי שחקנים בשנות העשרים לחייהם, אבל עזבו, ככה זה היה אז) שמוציאים עיתון – מודפס, שחור לבן, כזה עם חדשות – לילדים, בעיירה בבריטניה. להגנתה של הסדרה ייאמר שגם הם הכירו בכך שהקונספט הזה לא יעבוד, ולכן העיתון נאבק על חייו ועל מכירות נמוכות לאורך כל הסדרה. הגיבורים הראשיים הם לינדה העורכת חסרת הלב – מי שאמורה היתה להיות מין מירנדה פריסטלי לנוער, אם כי היא בפועל נראית הרבה יותר מדי נחמדה בשביל זה – בגילומה של ג'וליה סוואלה, שעשתה אמנם עוד דברים אחר כך, אבל אני זוכר אותה בעיקר בתפקיד תרנגולת ב"מרד התרנגולים", והספק-רומן שלה עם ספייק, הילד הרע ה"אמריקאי" בגילומו של דקסטר פלטשר הלגמרי בריטי (בהמשך: שחקן לא מאוד מצליח ובמאי, שיצר את "רוקטמן" וככל הנראה תכלס ביים את "רפסודיה בוהמית"), ומסביבם אוסף של דמויות משנה משוחקות פחות טוב. אבל הכוכב האמיתי היה תמיד התסריט. הוא היה מהודק ודחוס במידה שפשוט אי אפשר היה לראות בשנות התשעים המוקדמות, ותכלס, ראוי לציון גם היום. הסדרה היתה מלאה בפרקי-קונספט מבריקים (למשל: הפרק שמסופר בפלאשבקים, לאחר שמובהר שאחד מחברי הצוות עומד למות), פרקי ספיישל שעסקו בנושאים "כבדים" (סמים זה רע, ידעתם?), וגם פרקים עם קלישאות קומיות מגוחכות (הפרק שבו ספייק ולינדה אזוקים זה לזו).

"שגעון של עיתון" (אם אתם מתעקשים) עדיין זמינה לצפיה ביוטיוב עד שיסירו אותה משם. והיא מחזיקה. היא עדיין פנטסטית. רק אזהרה: הפרק האחרון של הסדרה הזאת מסתיים בקליפהאנגר מהאכזריים שנוצרו אי פעם. ואני כבר שלושים שנה מחכה לראות איך הוא ייפתר.

מתן בכר: שמישהו יצייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייל אותי 

הבחירה שלי היא "סמולוויל", הסדרה שגוללה את סיפור המקור של סופרמן, שמתחילה בשנות התיכון של קלארק קנט ועוקבת אחר ההתבגרות שלו והפיכתו לגיבור שכל מטרופוליס מכירה. הטוויסט הוא שקלארק קנט ולקס לות'ר מתחילים את הסדרה בתור חברים, כשמערכת היחסים שלהם הולכת ומשתנה עם הזמן. מכיוון שהיוצרים החליטו מראש על חוק של "בלי גטקעס ובלי תעופה" (זה נשמע יותר טוב באנגלית), היה צריך ללכת סביב הדברים האלה מבלי להציג אותם במפורש, מה שבין היתר גרם לכך שבמשך זמן מה קלארק מכונה "הטשטוש האדום-כחול".

אולי אתם תוהים למה בתמונה קבוצתית כזאת בחרתי בסדרה שרצה במשך עשר עונות והיא לא בדיוק "נידחת". ובכל זאת, גם בשיא הצלחתה, "סמולוויל" הייתה מעין הערת שוליים. הסדרה לא הזניקה קריירה של אף אחד מהשחקנים בה, ורק עשרים שנה אחרי שיצאה היוצרים שלה הצליחו לשחזר משהו מהבאזז (או אפילו להתעלות עליו) – כשיצרו את "ונסדיי". אמנם אנחנו בשיא עידן גיבורי העל ובכל זאת כשמדברים על הגרסאות הטובות של סופרמן ולקס לות'ר, אף אחד לא מדבר על טום וולינג ומייקל רוזנבאום.

אבל הסיבה העיקרית היא אולי אחרת: גם בזמן אמת היא נחשבה לסדרה "סבבה כזאת", בעיני כולם ואילו עבורי זאת הייתה הסדרה האהובה עליי, ואני בא לתבוע את מקומה כאחת מהסדרות הטובות שהיו לנוער לצפות בהן. הייתי צופה בה באדיקות ומבלה רבות בפורום של FXP כדי לדבר עם אנשים על כל פרק חדש שיצא. אפילו הייתה תקופה שבה הייתי קם מוקדם בכל שבוע כדי לתרגם את הפרקים החדשים ולשתף בפורום.

העשור וחצי האחרונים היו מלאים בגיבורי-על על המסך הקטן, ולמי שגדל בו בהחלט היה מבחר, אולי אפילו יותר מדי. לפחות חלקן חייבות את קיומן ל"סמולוויל", שהייתה די בודדה בנוף גיבורי-על הטלוויזיוני בזמנה. למרות זאת והעובדה שרצה במשך עשור, כיום כבר לא ממש מדברים עליה כמו על "באפי" או "תיקים באפלה", אין כנסים שנתיים שמוקדשים לה ואפילו לא נעשה לה חידוש גרוע באף שירות סטרימינג. היא די התפוגגה מהזיכרון הקולקטיבי וחבל, כי כשהיא הייתה טובה, היא הייתה ממש טובה. אם מעולם לא נתתם לה צ'אנס או שהייתם צעירים מדי בזמן ששודרה, בהחלט כדאי לכם לבדוק אותה.

שני אוירבך: משהו שחשוב לזכור כשמדברים על רימייקים הוא שזה בסדר שיהיו לאותו סיפור עיבודים שונים שמדברים לקהלים שונים, והגרסה של יצירה שאנחנו רגילים אליה היא לא בהכרח היחידה שנכונה. זה נכון בהרבה מקרים, אבל לא לגבי סברינה – דמות שהופיעה לראשונה בארצ'י קומיקס וזכתה לאחרונה לפופולריות בסדרה בנטפליקס. לא, סברינה האולטימטיבית היא אך ורק מליסה ג'ואן הארט בסיטקום מהניינטיז, וזה לא קשור בכלל לזה שגדלתי עליה.

מה כל כך טוב ב"סברינה המכשפה הצעירה"? זו פשוט סדרה כיפית, תמימה ופשוטה באופן שמאפיין סיטקומים לנוער מתקופתה, עם כל מיני פרקי קונספט ומסרים חינוכיים שטחיים. בניגוד לבני נוער אחרים שמגלים פתאום כוחות קסומים, סברינה לא נשלחת לבית ספר לכישוף ומצילה את העולם מכוחות הרשע. היא ממשיכה ללכת לתיכון האמריקאי הסטנדרטי שלה, להתמודד עם מעודדות ועם מורים, והארכי-נבל היחיד בסביבה הוא החתול שלה. ובאמת שלא צריך יותר מזה, במיוחד כשיש קאסט טוב (למרות הידרדרות קלה אחרי העונה הראשונה); בדיחות נחמדות מהמעיין הבלתי נדלה ובלתי מוגבל על ידי היגיון שהוא עולם הקסם; ודמויות אייקוניות כמו סברינה עצמה, הדודות שלה, סיילם החתול, והארווי, מושא האהבה של סברינה שהוא הימבו מושלם שהקדים את זמנו.

ולא, אני לא חושבת שהנוער של היום יתחבר ל"סברינה המכשפה הצעירה" כמוני. יש סיבה שנטפליקס יצרו בשבילם את "הרפתקאותיה המצמררות של סברינה" האפלה והסקסית יותר. אז אם אתם ילדי ניינטיז שעדיין לא התבגרו עד הסוף, אל תנסו לחלוק את "סברינה המכשפה הצעירה" עם הילדים או האחיינים שלכם – תחזרו לבדכם לכמה פרקים או סצנות של הסדרה, ואני חושבת שתמצאו שם דברים שהתגעגעתם אליהם.

אור ענבר: כילידת שנות התשעים, פסגת הטלוויזיה בילדות מבחינתי הייתה סיטקומים אמריקאים משנות השמונית וסיטקומים קנדים משנות התשעים. ובין "צער גידול בנות" ל"אריזה משפחתית" שודרה בפוקס קידס דאז ״תיכון בלק הול״.

הפרמיס: בפנימיה אמריקאית נחשבת, כי משלמים עליה מלא כסף והיא קיימת לא מעט זמן, יש כמובן תלמידים מיוחסים וגם איזה שני תלמידי מלגה. לבית הספר יש גם מועדון מדעים שהוא מה שמחבר את הגיבורים שלנו. אבל זה לא סתם עוד סדרת עושים ניסויים, כי משהו מוזר קורה בבית ספר, ויש כל מיני תופעות ספק על טבעיות (שאפשר לחקור כחלק ממועדון המדע). השרת יודע הרבה יותר ממה שהוא מספר, המנהלת לא כל כך בקטע של הילדים הסקרנים האלה, אהבת נעורים פורחת והכי גרוע זה שהחשוד העיקרי במי שאחראי לכל המוזרויות האלה (או לפחות בעל הידע) זה אחד המשקיעים הגדולים, שהוא כמובן אבא של אחד התלמידים ואם היה ספק, גם הוא בוגר בית הספר שלמד ביחד עם אמא של תלמידה אחרת.

במוח שלי הסדרה הזאת הייתה אפית, וראיתי אותה במשך מלא זמן והיו עלילות מרובות ותעלומות. בפועל, זו סדרה של שלוש וחצי עונות עם 13 פרקים לעונה, ועל זה נאמר: מה שהנוסטלגיה עושה לנו. תיכון בלק הול, או בשמה המלא ״ימים מוזרים בתיכון בלק הולזי״ הייתה סדרת נוער מאוד סטנדרטית לתקופה, ובהיותה קנדית אין בה גם כוכבים מיוחדים (הסלב הכי גדול הוא כנראה נוח רייד, שהיום הרבה יותר מוכר בתור פטריק משיטס קריק) אבל היא הייתה כיפית, ולימדה על הדרך דברים בלי להיות מטיפנית מידי. אפילו שזו סדרה יקרה לליבי שלא נמחקת מהכונן אני בספק שיש לי את המסוגלות לראות אותה בלי להזדעזע מהאפקטים. אני לא אומרת את זה כי אני רוצה ריימיק כי בטוח יהרסו את זה, אבל אני פה כדי להיזכר ולהנציח סדרה שאהבתי מאוד ושאם יש לכם את הסיבולת לאפקטים גרועים ולקלישאות של תחילת שנות האלפיים, אולי כן אגיד לכם לנסות ולבדוק את כל הכיף הזה.

טווידלדי:  אי-שם בשנות התשעים העליזות, שודרה בחו"ל (ואז בארץ) סדרה קצרת ימים בשם 'אירי, אינדיאנה" (באנגלית זה נשמע יותר טוב. ביידיש? עיריא, אעינדעיאנא). אירי, למרות שמה ('מוזר', באנגלית), היא בסך הכל עיירה רגילה וממוצעת כמקובל בסדרות אמריקאיות, ומרשל טאקר (עומרי כץ), ילד שעבר לשם עם הוריו מעיירה מוכת פשע בניו-ג'רזי, היה בוודאי מוצא את מקומו בקלות, אם לא כמה דברים קטנים, כגון העובדה שאוכלוסייתה של העיירה פאלינדרומית (16,661), שיש בה בעלי חיים אינטליגנטיים בצורה חריגה ממש, משאית חלב מתעקשת להופיע בזמנים לא מתאימים, ושלפעמים השכן, מר אלביס פרסלי, מתנהג מוזר. כן, אלביס ההוא.

מהנקודה הזו העניינים מסתבכים, כי חוץ ממרשל ומחברו סימון (ג'סטין שנקארו) אף אחד לא חושב שמשהו מוזר פה בכלל. הם, מצידם, מנסים לפתור כל תעלומה ומוזרות בעיירה, ויש שם מספיק – הרבה יותר ממספיק בשביל 19 הפרקים ששודרו.

'אירי' לא זכתה להצלחה גדולה במקור, וחבל; כי בתור סדרה לילדים חובבי תעלומות שגם מבוגרים יכולים לאהוב היא נהדרת. הרעיון הבסיסי של עיירה נורמלית שבעצם לא אולי שחוק היום, אבל קצת פחות לפני שלושים שנה; והסדרה מותחת ולפעמים מפחידה, אבל לא מתבססת על הפחדות, וגם לא לועסת מדי מסר ונותנת לצופה לחשוב לבד. התסריט אינטליגנטי, המשחק של המעורבים בסדר גמור ועומרי כץ מצויין, והסדרה כל הזמן נודדת למחוזות סוריאליסטיים למדי. בגלל הצירוף של כל אלה, 'אירי' השאירה עלי רושם גדול לפני שלושה עשורים כמעט; וכשחזרתי אליה עכשיו (הפרקים, נכון לעכשיו, זמינים ביוטיוב) התברר שהיא עדיין סדרה מצויינת.

רז גרינברג: בתחילת שנות ה-80 בוטלו ההגבלות שהיו בתוקף עד אז לגבי תוכן פרסומי בשידורי טלוויזיה לילדים. למה להסתפק בהפסקת פרסומות אחת מסכנה בתכנית לילדים, אם אפשר לדחוף להם מוצרים במשך 25 דקות?

יצרניות הצעצועים בארה"ב, שחיפשו נואשות תשובה הולמת להצלחה של צעצועי "מלחמת הכוכבים", פשוט לא האמינו שזה קורה להן. מותגי צעצועים שלמים הושקו במהירות ולכל אחד מהם הופקה באותה מהירות סדרת טלוויזיה מונפשת, עם מינונים גבוהים של אקשן ודמויות חדשות שהופיעו בקביעות מדי כמה פרקים כדי לקדם את הצעצוע החדש התורן. ואכן, במשך ארבע-חמש שנים, הדולרים זרמו. ואז, יום אחד, הם הפסיקו לזרום – מעט מאוד הורים יכלו להרשות לעצמם לקנות את עשרות הצעצועים שקידמה סדרה אחת, ובטח שלא שש-שבע סדרות ששודרו במקביל. המדפים בחנויות הצעצועים התחילו לקרוס תחת העומס של מוצרים שאף אחד לא קנה, והערוצים התחילו להתמלא במצבות בנות 65 פרקים למותגי צעצועים כושלים.

לקראת סוף העשור ההוא, כשהמצב הפך מהצלחה מסחררת לקטסטרופה, מישהו בחברת הצעצועים "מאטל" הגה רעיון איך להציל את המצב: במקום סדרת אנימציה שתקדם צעצועים – סדרה מצולמת שתעשה את זה! איך לא חשבו על זה קודם. ספוילר: כי זה לא עבד.

מצד שני, זה כן הוביל לאחת מסדרות הילדים המוזרות, אבל גם המשפיעות ביותר שנוצרו – "קפטן פאוור וחיילי העתיד". על העלילה אין מה להרחיב יותר מדי (צוות של גיבורים בשריונות היי-טק יוצא להלחם במכונות שהשתלטו על העולם). מה שכן משך את תשומת-הלב היה הסטייל, אם אפשר לקרוא לו ככה: שילוב בין אפקטים דיגיטליים, המיטב שהיה למחשבי האמיגה של אותה תקופה להציע (כלומר, זה נראה נורא ואיום) ואנשי צוות מקומיים מקנדה שעבדו עד אז על דרמות דלות-תקציב ולא היה להם ממש מושג איך לעבוד עם מסך כחול. התוצאה היתה סצנות שלמות שנראו כאילו הם בוימו על ידי מישהו שזה עתה התעורר עם הנגאובר.

אבל מי שנתן את הטון בסדרה היו דווקא הכותבים – כולם בוגרים של סדרות-המותגים המונפשות, שהיה להם ברור שהם נמצאים בתחתית שרשרת המזון של התסריטאות ההוליוודית, וב-"קפטן פאוור" הם החליטו שהגיע הזמן להתפרע. וכך, בסדרה שבסך הכל נועדה למכור צעצועים לילדים, הופיעו פתאום עלילות על תנועת-הנוער של החבר'ה הרעים שמזכירה לא-במקרה את הנוער ההיטלראי, עינויים שעוברים אזרחים תמימים תחת שלטון החבר'ה הרעים, מעשי לינץ' שאזרחים רוצים לעשות לחבר'ה הטובים, רחובות שורצי-נרקומנים בעתיד המלוכלך שהסדרה התרחשה בו ועוד. זמן קצר לאחר מכן, כשגם הצעצועים שקשורים לסדרה לא נמכרו מספיק טוב, מאטל החליטו שהם שמים קץ לניסוי המעניין הזה. וחבל – כי הכותבים כבר היו מוכנים עם תסריטים לעונה השניה, שלפי השמועות עברו עוד יותר את גבולות הטעם הטוב, כפי שזה הוכתב לתכניות ילדים, עם סצנת סקס וירטואלית בין המנהיג של החבר'ה הרעים ואמו של המפקד של החבר'ה הטובים (אני לא ממציא את זה).

"קפטן פאוור וחיילי העתיד" היתה נעלמת בנבכי ההיסטוריה הטלוויזיונית אלמלא היתה לה השפעה מפתיעה על כל-כך הרבה הפקות שבאו בעקבותיה. הבמאים שהתמקצעו בעבודה על הסדרה מצאו את דרכם אל סדרות ז'אנר מאוחרות יותר מ-"גבולות המסתורין" (גרסת שנות ה-90) ועד ל-"אורפן בלאק". ובעוד שחלק מכותבי הסדרה חזרו אחרי הביטול של הסדרה לתחום האנימציה לילדים, אחרים, ובראשם ג'יי מייקל סטרזינסקי, לקחו את מה שהם למדו בעבודה עליה (קומפלט עם האפקטים הדיגיטליים של מחשבי האמיגה) והמשיכו משם ליצירת "בבילון 5", אחת מסדרות המד"ב האיקוניות של הניינטיז (סטרזינסקי נתן את השם "בבילון 5" למושבת משובטים ב-"קפטן פאוור", כשהרעיון לסדרה פורצת-הדרך שלו הסתובב לו בראש כבר אז).

ומעל הכל, אם צריך הוכחה לכמה "קפטן פאוור" הקדימה את זמנה – בערך חמש שנים אחרי שהיא בוטלה, המפיקים הישראלים חיים סבן ושוקי לוי הבינו שבמקום סדרה על גיבורים בתחפושת עם אפקטים דיגיטליים תוצרת אמריקה שנראים נורא ואיום, אפשר לעשות סדרה על גיבורים בתחפושת עם אפקטים פרקטיים תוצרת יפן שנראים נורא ואיום. "פאוור ריינג'רס" היתה ההצלחה הגדולה שרקדה על קבר הכשלון של "קפטן פאוור".