תמונה קבוצתית אחת נכנסת לבר

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונה קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לספר את הבדיחות הכי טובות שיש לכם בארסנל.

כשהודעתי לכותבי עין הדג שהנושא החדש של התמונה הקבוצתית הוא "הבדיחה הקולנועית הטובה ביותר" הם התלוננו שאי אפשר להסביר בדיחות, ולמה בכלל ונו אתה לא מכיר את הציטוט על זה שבסוף הצפרדע מתה? ובכן, כן. אני מכיר. ואני שונא צפרדעים. ולכן, אנחנו הולכים לאורך כל התמונה הקבוצתית הזאת להרוג צפרדעים. והכותבים לא יודעים, הם תמימים, אל תאשימו אותם. זאת הייתה התוכנית הזדונית שלי נגד צפרדעים. זאת הייתה הפעם האחרונה שהם יצטפרדעו פה.

אז כן, יהיו פה ספוילרים לבדיחות וגם לחלק מהסרטים וגם למחזור החיים של צפרדעים. הן מתות. וטוב שכך.

רם קיץ: שקלתי פשוט לכתוב "זאק סניידר", לסיים עניין, ולהפוך את הטקסט שלי לבדיחה בזכות עצמה, אבל ראיתי איך אחרים פה השקיעו וכבר לא היה לי נעים (טוב, זה וגם כי יהונתן אמר לי "רם, אני לא מפרסם 'זאק סניידר' וזהו").

אז בלית ברירה הלכתי לסרט הקומדיה האהוב עליי בכל הזמנים, "שוטרים לוהטים" אלא מי, בתקווה לשלוף ממנו פנינה ולסגור יום. אבל שוב, להסביר מדוע הבדיחות בסרט מצחיקות זה גדול עליי.

ותראו איזה פלא, כי לבסוף אדגר רייט אכן הציל אותי, אבל לא בזכות "שוטרים לוהטים" אלא כי נזכרתי כך בבדיחה מסרט אחר – "בייבי דרייבר". זה לא מהסרטים האהובים עליי שלו (ראיתי אותו פעמיים בלבד – במונחי אדגר רייט זה כלום עבורי), אבל הבדיחה הזו חקוקה אצלי בגלל סיבה אחת פשוטה – היא בדיחה בדיעבד.

גריף, אותו מגלם ג'ון ברנתל, אומר לחבר'ה האחרים "אם לא תראו אותי שוב, סימן שאני מת" לפני שהוא עוזב במגניבות מגניבה כפי שרק הוא מסוגל לעשות. המשפט עצמו נשמע לי רגיל לחלוטין עד שבמהלך הקרדיטים, כשעלה שמו של ברנתל, הבנתי שרגע אחד – באמת לא ראינו אותו שוב. והנה כך הצליח רייט להוציא ממני פרץ צחוק אחד אחרון אחרי שהסרט כבר הסתיים.

אמנם זו לא הבדיחה הכי מצחיקה בעולם אבל היא כל-כך שנונה, חמודה ומעלה תהיות ובכל פעם שאני נזכר בה (האם הוא באמת מת? ואם כן, איך? והאם רייט מתכנן להרוס אותה ולהחזיר אותו ב"נהג תינוק 2"?) עד שאני מחייך שוב – וזה, לטעמי, הופך אותה לבדיחה קולנועית מהשורה הראשונה.

אור ענבר: "החבובות" הוא זיכיון נהדר. הבובות המדברות האלה מצחיקות, חמודות, אוהבות מוזיקה וגם מלמדות דברים. מעבר לארבע העונות של סדרת "המופע של החבובות" יצאו גם אחד עשר סרטים שכללו שלל בדיחות נהדרות. הבדיחה שאני הכי אוהבת מהזיכיון מגיעה מסרט שיצא אחרי שתים עשרה שנים ללא סרט חדש, שנקרא פשוט "החבובות".

סוגיה מרכזית בסרט היא המתח בין מערכות יחסים רומנטיות למערכות יחסים משפחתיות, ובאופן ספציפי בין אחים. ברגע השיא של הסרט, וולטר וגארי – שני אחים, אחד אנושי ואחד חבובה – נמצאים כל אחד במשבר זהות, ושרים את השיר (שלאחר מכן יזכה באוסקר) "אדם או חבובה". כפי שאפשר להבין מהשם שלו, השיר עוסק במה הם דומים ובמה שונים.

הסצינה מתחילה עם גארי בן האנוש שתוהה האם הוא יותר חבובה מאדם, ואז רואה את דמותו החבובה בהשתקפות. כשמגיעים לחלק של וולטר, נבנה מתח – מי הולך להופיע כאדם מקביל לחבובה? הוא מסתכל בהשתקפות שלו במראה ואז נכנס השחקן ג'ים פארסונס. אני חושבת שצחוק הקהל ברגע הזה היה אחד הרמים ששמעתי בקולנוע.

מעבר לזה שפארסונס שחקן מוכשר וזמר נהדר, אין ספק שזו קריצה לדמות הכי מפורסמת שלו – שלדון קופר, הפיזיקאי הגאון והמאוד משונה מהסדרה "המפץ הגדול". לא רק שאפשר לקשור בין שתי הדמויות בהתאמה טובה: כמו גארי, שלדון תמיד היה שונה ולא השתלב בחברה, וגם על שלדון הסתכלו מוזר ואמרו לו שהוא לא מתנהג כמו שצריך. אלא שאם היו שואלים מי הדמות האנושית מסיטקום שהכי מזכירה חבובה, כנראה שמספר לא מועט של הצופים היו עונים שלדון קופר. השימוש ברפרנס הזה כל כך קטן שהוא גאוני. וכן, יש מצב שהבדיחה הזאת בכלל לא תשרוד את מבחן הזמן, אבל עד אז, וכל עוד שלדון הוא דמות מוכרת בכל בית, זו בדיחה מדהימה. השיר מצחיק ומוצלח בלי קשר, והצליח תוך כדי גם לארגן אוסקר לחצי מהצמד הקומי "טיסת הקונקורד", אז בכלל.

יצחק בארי: אני לא יודע מה הבדיחה הכי "טובה", אבל אני יודע מה הבדיחה שהכי הצחיקה אותי. "צוות לעניין" (כן, באמת) יצא בהוליווד בשיא הטרנד של תלת ממד ויש בו בדיחת מטא יפה בנושא. האנטגוניסטים באים לחפש את אחד מהגיבורים שלנו, שמעמיד פני משוגע במוסד בזמן שכולם רואים סרט עם משקפי תלת מימד. אחרי תחקור לא אפקטיבי, הם רואים את הסרט, שמתחיל עם הנעימה של הסדרה המקורית (זאת לא הבדיחה) ועם כותרת בשם "הבריחה היותר גדולה" (גם זאת לא). הג'יפ על המסך נוסע לקראתנו… ואז בתיאום מושלם, ג'יפ אמיתי מתרסק לתוך הקיר. הקהל (שבסרט) מריע, וזה כבר די מצחיק, אבל זה עדיין לא הרגע המצחיק.

לא, הרגע המצחיק הוא שלאחר שהגיבור שלנו רץ לג'יפ והג'יפ נוסע משם, יורים עליהם, כי ככה זה בסרטי אקשן ו/או בארצות הברית. ואז בשלב הזה, גיבורינו (בגילומו של שאלטו קופליי) מוציא את הראש וצועק "אתם צריכים לראות את הכדורים האלה בתלת מימד! זה כאילו ממש יורים עלינו!", וכאן, כאן נשברתי וצחקתי כמו שלא צחקתי מאז ועד אז מסרט.

אולי זה בגלל שעד אז הניסיון שלי עם בדיחות מטא היה מוגבל, אולי זאת היה הבנייה ההדרגתית לפאנץ' הזה, אולי זה השילוב של בדיחה טובה בסרט שהוא בעיקרו אקשן, אז היא יותר מפתיעה – אבל בעוד שברור לי שיש בדיחות מתוחכמות יותר, או מושקעות יותר, זאת האחת שזכתה בליבי, בבית, בקולנוע, בדו-ממד, בתלת-ממד ואפילו ב-4DX אם צריך.

לימור נעמן: אחת הבדיחות האהובות עליי בסרטים היא בדיחה שחוזרת על עצמה בכל סרטי טרילוגיית הקורנטו: סיימון פג קופץ (או מנסה לקפוץ) מעל גדר בעת מרדף ("מה קרה, אף פעם לא לקחת קיצור דרך?"). ב"מת על המתים" פג מגלם את שון, שפישל במערכת היחסים שלו פעם אחת יותר מדי ומנסה באמצע אפוקליפסת זומבים להרשים את האקסית הטרייה שלו מול החבר שמאוהב בה בסתר. אבל במקום קפיצה קולנועית אסתטית הוא נופל על הפרצוף וצריך להרים את עצמו מחדש.

בפעם הבאה, אנחנו ב"שוטרים לוהטים" ופג, בתפקיד ניקולס, שוב מסתער על הגדר בניסיון להרשים את השותף החדש שלו דני – אבל הפעם הוא מנתר כמו לוליין באופן מפתיע ומשעשע. בפעם השלישית, ב"סוף העולם", זה כמעט ברמת ביצת פסחא – פג בורח מחייזרים-רובוטים-מה-שהם-לא-יהיו, מנסה לקפוץ מעל גדר – אבל במקום זה מתרסק יחד עם הגדר על הפרצוף.

זאת בדיחה מאוד קצרה (הלקט כולו אורך פחות מדקה) אבל כזאת שנבנית במשך עשור, וכל פעם מחדש מצליחה להפתיע. אבל מעבר לצחוק הרגעי וזיהוי האזכור לסרטים הקודמים בסדרה, היא מצליחה גם להגיד משהו על הדמות שפג משחק בכל סרט: הכישלון שהוא נוחל ב"מת על המתים" משקף את חוסר הביטחון שלו והעליבות שלו בעיני עצמו ואחרים כבן זוג חסר תועלת, ואילו ב"שוטרים לוהטים" הוא לא באמת צריך להרשים את השותף שלו שמעריץ אותו מראש, אבל הוא נהנה מתשומת הלב ומבצע תרגיל מיותר באמצע פעילות משטרתית בנאלית. ובפעם האחרונה אין את מי להרשים: הוא לבד, בחושך, נואש וכושל. בשלב הזה הוא כבר מבין כמה הוא לא שווה כלום בלי החברים שלו. כמה הוא בתחילת הסרט מציג פוזה של האדם הכי מגניב בעולם, אבל בעצם הוא מסכן ובודד.

וזה מביא אותי למה שאני הכי מעריכה בסרטים של רייט: נכון, גם אלה שאינם קומדיות נוטים להכיל בתוכם רגעים מצחיקים על-אמת שתמיד יעבדו עליי, אבל הרבה מהם לא מסתפקים בלהיות אלמנט קומי שטחי – הם משקיעים רגע של מחשבה בסיפור שהם מספרים והדמויות שחיות בו, וכמעט כל בדיחה היא לא רק מצחיקה, אלא מספרת משהו על הדמויות האלה.

רז גרינברג: אחד הדברים היותר עצובים ביחסי עם ז'אנר הקומדיה בקולנוע הוא העובדה שכאשר אני נדרש לנקוב בשמו של סרט קומי שאני ממש אוהב, ברירת המחדל היא תמיד לחזור – רגע, תנו לי לבדוק – 25 שנים אחורה. 25 שנים, לעזאזל. לא היתה קומדיה שבאמת הצליחה לתפוס אותי מאז, אבל כשהקומדיה המדוברת היא "גלקסי קווסט", עדיין אחת הקומדיות היותר מושלמות שיצאו מהוליווד, זה מובן למה התחרות קשה.

העלילה בקצרה, למי שלא מכיר: חבורת שחקנים לוזרים, שמתפרנסים מהופעות בכנסי-מעריצים של סדרת מד"ב כושלת שהם כיכבו בה כמה עשורים קודם לכן, מגלה שגזע חייזרים שקלט את שידורי התכנית הנ"ל בנה סביב אותה תכנית את כל התרבות ועולם הערכים שלו, ועכשיו הם זקוקים לעזרתם – כלומר, לעזרת הדמויות שהם גילמו (החייזרים לא ממש מבינים את ההבדל) כנגד גנרל גלקטי מרושע שמאיים עליהם.

היות ולגיבורי הסרט אין ממש מושג איך להיות גיבורים גלקטיים על-אמת, בשלב מסוים במהלך הסרט הם נזקקים להדרכה ממומחה לנושא – אחד המעריצים הצעירים של הסדרה בה הם כיכבו. כאשר הם יוצרים איתו קשר, אותו מעריץ פוצח בנאום ארוך על איך הוא לא מנותק מהמציאות כמו שחושבים עליו ועל מעריצים אחרים כמוהו: הוא יודע שזו רק תכנית טלוויזיה, שזה לא אמיתי ש…

"חכה רגע," אומרים לו הגיבורים. "אתה לא מבין. זה הכל אמיתי".

והמעריץ, אחרי רגע של הלם, צורח "יש! ידעתי!"

הפאנץ'-ליין הזה לא רק מצחיק בטירוף, בסרט שמלא בפאנץ'-ליינים נהדרים, הוא גם מזקק לתוכו את התמצית של "גלקסי קווסט" כולו – שהלוזרים-לכאורה, הגיקים שמתעקשים לחיות בפנטסיה, הם בעצם הווינרים האמיתיים. בדיחה נפלאה בסרט נפלא, שעדיין, לאורך כל רבע המאה הנוכחית, עוד לא היתה קומדיה שהצליחה להתעלות עליו. עבורי לפחות.

מתן בכר: בחג ל"ג בעומר אחד, אי שם בשנות העשרה המוקדמות שלי, נפגשתי למדורה עם כמה חברים בחצר הבית של אחד מהם. אחרי שמיצינו את האווירה החלטנו להיכנס ולראות סרט, והסרט שנבחר היה "רובין הוד: גברים בגטקעס". לא ידעתי אז שאני לא רק לפני צפייה באחד הסרטים המצחיקים ביותר שאראה, אלא גם בתחילתה של מסורת של צפייה בסרט בכמה ל"ג בעומרים הבאים. למה זה נהיה מסורת? מי יודע, היינו בני נוער.

אין לי ספק שבצפייה כיום כנראה יש קטעים שפחות יעבדו עבורי או שלא התיישנו מדהים, אבל אני עדיין מחשיב אותו בתור אחד הסרטים המצחיקים ביותר שראיתי. לבחור בדיחה אחת מתוכו זה לא פשוט, אבל כנראה שאצטרך ללכת על "החדשות הרעות בצורה טובה". בסצינה המתוארת, השריף מרוטינגהם מגיע לבשר למלך ג'ון על שובו של רובין הוד לאנגליה, ושהוא מעוניין להדיח אותו מכס המלכות. מכיוון שג'ון פחות בקטע של לשמוע חדשות רעות, הוא מבקש מהשריף לספר לו אותן בצורה טובה, מה שגורם לאחרון להעביר את המידע בזמן שהוא מתפקע מצחוק. אין פה מה להסביר, אין תחכום או שכבות וכל זה, תיארתי את מה שקורה וזה פשוט ממש, אבל ממש מצחיק.

אין הרבה מיתות של שחקנים שמשפיעות עליי מעבר לרמת ה"אוי, עצוב", אבל כשרוג'ר ריס – שמגלם את השריף – הלך לעולמו לפני כמעט עשור, ממש כאב לי לקרוא על זה. מוקדם יותר השנה נפטר גם ריצ'רד לואיס, כך ששני המשתתפים בסצינה הזאת כבר לא איתנו. אבל תמיד יהיו לנו הסרט הזה והסצינות הנפלאות בהשתתפותם. בפעם הבאה שתאלצו לבשר למישהו חדשות רעות – ולמרבה הצער, לא חסרות סיבות כיום – נסו לעשות זאת בצורה טובה.

שני אוירבך: "יכולת לעשות את זה כל הזמן הזה?" שואל אדי כשהוא מבין שרוג'ר ראביט, הארנב המצויר שמבוקש על רצח, השתחרר בקלות מהאזיקים שהוא מנסה לנסר. "לא כל הזמן," רוג'ר עונה, "רק כשזה היה מצחיק".

וזה אכן היה מצחיק. אבל זה גם האיר את "מי הפליל את רוג'ר ראביט" כולו במנורה מתנדנדת ומסתחררת: אדי לא שונא מצוירים רק כי אחד מהם אחראי למוות של אחיו. הוא שונא אותם כי המציאות שלהם מצייתת לחוקים אחרים והוגנים יותר. דברים רעים קרו ועדיין קורים לאדי ולשאר בני האדם – החל בעוני ובדידות ועד למוות הטרי של 50 מיליון איש במלחמה שהטילה ספק אפילו ברעיון של צלם אנוש – בלי מטרה כוללת או היגיון נרטיבי. אבל אם אתה מצויר, דברים תמיד קורים מסיבה טובה. קל להבין למה אדי מקנא בחיים בעלי המשמעות של הדמויות הדו מימדיות, ואיך הרגשות האלו הובילו לקיום התלוש וספוג האלכוהול שלו.

ומצד שני, הסרט מראה לנו שלרוג'ר לא יותר קל. הוא יודע לשם מה הוא קיים, אבל אין לו שליטה רבה יותר על החיים שלו, אפילו להיפך. הוא באמת לא היה יכול להשתחרר מהאזיקים עד שזה היה מצחיק, והוא לא היה יכול שלא להצחיק אנשים אפילו כשזה העמיד אותו בסכנה להיתפס. הייעוד של רוג'ר ברור אבל גם כובל, ואשתו מהדהדת את הקושי הזה: "אני לא רעה, אני רק מצוירת ככה". כל מצויר מודע לסיבת הקיום שלו, וזה מונע ממנו לחפש או לבחור לעצמו אחת כזו.

חכמים ממני כבר התענו וכתבו מיליוני מילים על הסבל שנובע מחוסר הוודאות לגבי מטרת הקיום, ובכל זאת תמיד חשבתי שאקזיסטנציאליזם זה לילדי אימו מפונקים. הרי יש הרבה דברים שהם חסרי טעם אבל מהנים מאוד – החיים הם פשוט לא אחד מהם. הבעיה האמיתית שלנו היא לא סיבת הקיום, אלא העובדה שהקיום לא קל ודברים רעים לא מפסיקים לקרות. אבל נו, זו שאלה פילוסופית אחרת שמעסיקה את האנושות כבר אלפי שנים בלי שהתקרבנו לפתרון שלה. אולי זה הכל בדיחה אחת גדולה על חשבוננו. אני בטוחה שכשנסתכל על זה לאחור זה ייראה ממש מצחיק.

תום שפירא: הבדיחה הכי טובה ב"סודי ביותר" היא מיליון בדיחות. הכוח של הסרט, כמו כל הסרטים בתקופת השיא של הצוות צוקר, צוקר ואברהמס, הוא חוסר הבושה שלו. הם ינסו כל סוג הומור אפשרי, ממשחקי מילים, דרך סלפסטיק, התייחסויות תרבותיות לא צפויות (מסרטי אלביס ועד פאקמן) ועד לדברים כל כך ביזאריים שאין להם הסבר מעבר ל"זה נראה לנו מצחיק באותו הרגע" (סצנה של קרב ברים טיפוסי – אבל מתחת למים!). ואם בדיחה אחת לא מצחיקה אתכם? זה בסדר, לפני שתספיקו למצמץ יגיעו עוד חמש. היוצרים של "סודי ביותר" רוצים להצחיק אתכם, ולשם כך כל האמצעים, מהזולים ליקרים, כשרים.

קשה, בלתי אפשרי בעצם, לבחור את הבדיחה הכי טובה. זה כמו לחפש מחט בערמה של מחטים שנמצאת בתוך ערמה אפילו יותר גדולה של מחטים שנמצאת בתוך פאי, והפאי הזה מוטח לך בפרצוף. ואני בטוח שבחיים האמיתיים לחטוף פאי מלא מחטים בפרצוף יכול לפצוע אותך, אבל כל מה שקורה לך פה זה שיידרשו לך כמה רגעים של הלם כדי להבין שיש לך פנים מלאי מחטים, ואז הפה שלך נפער, ואני מתכוון ממש נפער – כאילו, אף פעם לא האמנת שפה אנושי יכול להיפתח לגדלים כאלו ו… אני חושב שאיבדתי את עצמי בתוך המטאפורה. כאילו המטאפורה היא מחט בערמה של מטאפורות. בכל אופן – יש הרבה בדיחות ב"סודי ביותר", יותר משיש בכל הקריירה הקומית של ג'אד אפאטו.

אז בחרתי אחת. אחת קטנה. אחת קצרה. אם תחליטו לגלוש בטלפון לחמש שניות (בטח להשוואת מחירי חבילות של מטאפורות) כנראה תפספסו אותה, וחבל. זוהי בדיחת הטלפון – אנחנו במפקדה של החבר'ה הרעים ובעוד חיילי האויב עסוקים ברקע, בקדמת המסך מצלצל הטלפון. אחד החבר'ה הרעים ניגש לענות ובשניות המועטות בהן הוא מתקרב אליו משהו נראה לא בסדר, ואז הוא תופס אותו ואנחנו מבינים שזה טלפון ענקי. וזהו. מצמצת פספסת.

הבדיחה הזו, מטופשת ונפלאה, עובדת בכמה רמות. הראשונה היא זו של האבסורד המוחלט – אנחנו מצפים לדבר אחד והסרט מכה בנו עם דבר אחר לגמרי (כמו פאי שמלא בדגים… שמלאים במחטים). השנייה היא זו של חובב הקולנוע שיודע, לפחות באופן תיאורטי, שבימים שלפני השתלטות ה-CGI הדרך העיקרית להציג דברים במישורים שונים על המסך הייתה דרך משחקי פרספקטיבה. רוצים שיראה כאילו יש המון אנשים בגובה סטנדרטי במרחק עצום מאחורי הדמויות אבל חלל הצילום מוגבל? שימו כמה ילדים או אנשים נמוכי קומה קצת יותר רחוק מהמצלמה והמוח האנושי יתבלבל. רוצים להראות ענק נלחם בגמדים? להקו שני אנשים באותו הגובה ותעמידו אחד מהם קרוב יותר למצלמה. וכך הלאה וכך הלאה. מה שהסצנה הזו עושה זה לקחת את שיטת העבודה הזו, את הזיוף המובנה של הקולנוע, ולדחוף לנו אותה בפרצוף. והם עושים את זה בעשירית מהזמן שלקח לכם לקרוא את הפוסט הזה.

עידן זיירמן: היה לי קשה לחשוב על הבדיחה הקולנועית הכי טובה. בתור התחלה כי הזכרון שלי כבר לא משהו ("מה זה "טורמולינוס"? זה לא נשמע כמו שם אמיתי של סרט, בטח שלא אחד שראיתי ועוד כתבתי עליו ביקורת לעין הדג!"), אבל גם כי כשהצלחתי (בקושי רב, אבל הצלחתי) להיזכר בפעמים שצחקתי בצורה חסרת שליטה עד כדי בכי בסרטים, זו לא נראתה לי כמו בדיחה שראויה לתואר "הבדיחה הקולנועית הכי טובה". כי נניח, עם כמה שהסצינה של חמש השאלות ב"מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים" נהדרת, היא מגיעה משום מקום. סצנה בודדת ומצחיקה ממש שאפשר להבין במלואה רק מצפייה בסרטון שלה ביוטיוב. בדיחה מצוינת? כן. הבדיחה הקולנועית הכי טובה? פחות.

אבל אז נזכרתי ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש". ספציפית, בסצינת הגשר (כן, יש לי איזה קטע עם סצינות בהן איש אחד שואל איש אחר שאלות). היא מצחיקה, אין ספק. מצחיקה מאוד, אפילו. יותר מהרבה מאוד בדיחות קולנועיות אחרות. אבל העובדה שהיא מהווה פאנץ' לבדיחה אחרת שנאמרת שעה מוקדם יותר בסרט, וכמו הרבה מאוד בדיחות של מונטי פייתון נראית כאילו היא לא הולכת לשום מקום רק בשביל לעשות קאמבק מפתיע אחר כך – משדרגת אותה מאוד. יש בדיחות טובות ממנה, אולי, אבל בדיחות קולנועיות שעובדות רק בזכות המדיום הקולנועי והדברים שאפשר לעשות בו? לא הרבה.

יהונתן צוריה: בבואי לבחור בדיחה (וכן, זה יהיה טקסט קצת ארוך, אז אגיד כבר עכשיו שבחרתי משהו מ"חמים וטעים") נתקלתי בהסתייגות הזאת שמרגישים כשמנסים לבחור משהו והיא שלבחור בדיחה אחת מרגיש, נו, מעט מדי. גם כשאני מספר בדיחות אלה בדרך כלל בדיחות מסוגת ה"כלב השעיר" – בדיחות ארוכות שהולכות לאיבוד והפאנץ' הוא לא תמיד הנקודה אלא איך שמספרים אותן. אני אסביר רגע למה אני אוהב אותן, אבל אני קודם אסביר למה אני מעדיף אותן על פני השלמות המרוכזת שהיא, נגיד, "אתה מתחיל הכי מהר שלך ואז לאט לאט מגביר" או "לנמלים?!" מ"זולנדר" ו"מבצע סבתא" (לא בהתאמה). הבדיחות האלה הן רגעים נהדרים ומצחיקים – מה זה מצחיקים, קורעים מצחוק – אבל רגעים. רובן גם מתבססות בעיקר על טקסט, בניגוד למשהו כמו "אין לנו מספיק נקניקיות" מ"הצצה ליחסים", שהוא דוגמה להומור קאמפי שמקצין קטע פשוט עד מטומטם מאוד. אבל, נו, גם הוא כמעט רגע של מצמצת-פספסת.

לא, אם אני הולך לבחור משהו הוא צריך להיות משהו ארוך. גדול. בדיחת ה"מיאו" מ"המשטרה נפלה על הראש", נניח – שהיא, בסדר, פשוט יותר ארוכה אז יותר קל לזכור אותה כבדיחה מאשר משהו חולף לרגע כמו "למה אתה מתכוון באנשים שכמוכם?"; אם כי גם אלה בדיחות שדורשות פחות השקעה לעומת משהו כמו בדיחת המראה מ"מרק ברווז" או, אם רוצים באמת להגיע לדברים שאפשר לעשות רק בקולנוע – הפעלול הבלתי נתפס ההוא שבית פשוט נופל על באסטר קיטון. ורגע, שיט, דיברנו על כלב שעיר.

חלק מהנקודה בבדיחות המסורבלות זה איך שהמספר מצליח להחזיק את הקהל לאורך כל הזמן, מדי פעם כשהקהל יודע שהוא הולך "להתאכזב" ומדי פעם לא. נניח, בדיחת הפיצה. או הבדיחה עם הקוף שמשקשק את הביצים שלו בקולה (שיש לה כמה גרסאות) או האריסטוקרטים, הידועה שבבדיחות האלה – כולן לא באמת עובדות כבדיחה קצרה, אלא כבדיחה שמגיעה אחרי שמטרטרים ומטלטלים אתכם למשך דקות ארוכות. הקצב הוא חלק חשוב ממנה. וקולנוע, כנראה, הוא יותר מהכל קצב ועריכה.

במובן מסוים, הסיפור של ג'רי (ג'ק למון) ואוסגוד (ג'ו אי. בראון) ב"חמים וטעים" הוא בדיוק כזה – זה לא ממש מצחיק שגבר זקן מתאהב בגבר צעיר שמעמיד פני בחורה וחייב להמשיך עם העמדת הפנים אחרת הוא עלול למות. ג'ק למון הוא שחקן מצחיק שיכול לגרום גם לסיטואציות בנאליות מאלה להיות מצחיקות, אבל בעוד שאפשר להבין שאולי לפני שנים זה היה מצחיק, היום זה פשוט עוד סיפור אהבה לא שגרתי שנראה שהסרט מסרב לסיים; בדיחה ארוכה שמחכה להגיע לפאנץ' שלה, והסיפור הארוך והמפותל של אוסגוד וג'רי מגיע לשיאו ומסתיים בפאנץ'.

אפשר להגיד שאין בסיום הזה משהו קולנועי במיוחד, אבל יש. אחרי הרבה קפיצות ומהמורות והמון עלילה, אנחנו מגיעים לסוף: פריים רומנטי של שני אנשים בסירה משלימים ומתנשקים, כמו שכל סוף רומנטי צריך להיות. אלא שאז בהנגדה – או השלמה – אנחנו מקבלים את אותו פריים, בשוט רציף, עם אוסגוד וג'רי. ג'רי מנסה להסביר למה לא כדאי להם להינשא. הוא מפרט על החסרונות שלו ואוסגוד דוחה את כולם, עד שג'רי מתוודה ואומר – "אני גבר". ועל זה אוסגוד עונה "טוב, אף אחד לא מושלם". אבל למרות שזה רגע מושלם, הסרט לא נגמר מייד אלא נותן לנו עוד שתי שניות עם הפרצוף ההמום והנפלא של למון, ורק אז בתיאום עם המוזיקה מופיע "הסוף". וגם הרגע הנוסף הזה הוא עריכה חכמה כי הוא משפר את הבדיחה ונותן לנו לעכל את מה שקרה יחד עם הדמויות.

כי לעזאזל, אף אחד לא מושלם, אבל הבדיחה הזאת כן.