תמונה קבוצתית: הופעה ישראלית

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה שבה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית תמונת קבוצתית.

בתגובות אתם מוזמנים לכתוב את הבחירות שלכם, להציע רעיונות לתמונה קבוצתית או לדון על פוליטיקה כי בכל זאת, יום העצמאות.

לכבוד יום העצמאות (הפאראגוואי, מה זאת אומרת של מי), ולאחר שבשנה שעברה דווקא באנו בטון ביקורתי יותר לקולנוע הישראלי, השנה החלטנו להזכיר את כל הטוב שיש לקולנוע הישראלי להציע (ודאי אחרי שנה שבה סרטים ישראלים לא נראו על המסכים), ולשאול את הכותבים שלנו מהי ההופעה הישראלית האהובה עליהם.

רז גרינברג: שלמה בראבא ב"הערת שוליים" הוא אולי בחירה צפויה לסוג הזה של תמונה קבוצתית, אבל מה אני אמור לעשות, להתעלם מהמציאות? בראבא הצליח להביא למסך את הדמות שיוסף סידר כתב וביים בהופעה שהיא מופת נדיר של שלמות: בכל שורת דיאלוג קצרה, בכל הבעת פנים ומחווה, בראבא מצליח להביא למסך את הדמות של אליעזר שקולניק: אדם שכל חייו הם כישלון והחמצה, שהפכו אותו לשקט, מסוגר ומופנם, אבל מתחת לשקט ולמופנמות הזו, כמו שיודעים צופי הסרט, מסתתר לו הר געש.

גם ההתפרצות, כשהיא מגיעה, מבוצעת בסרט באופן מושלם: לא בפיצוץ היסטרי אלא במרירות מתמשכת. עזבו אתכם מלהתאבל על זה ש"הערת שוליים" לא הביא לנו את אוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה; איך חברי האקדמיה בהוליווד לא חשבו על לתת לבראבא מועמדות לפרס השחקן הטוב ביותר?

יצחק בארי: ההופעה האהובה עליי בסרט ישראלי? זה ממש קל, כי זאת גם ההופעה שבחרתי להופעת העשור: שולי רנד ב"בלתי רשמיים".

זאת לא סתם הופעה טובה. זאת הופעה פנטסטית, כזו שצריכים ללמוד בבתי ספר לקולנוע. היא נתמכת כמובן על ידי תסריט מבריק של אלירן מלכה, שאני מעריך מאוד על יכולתו לגרום לשפה העברית להישמע טבעית על המסך, אבל שולי רנד הוא זה שלקח את הטקסט שקיבל, נעץ בו שיניים והפך אותו לדבר הכי טוב שיצא מהקולנוע הישראלי מאז לא יודע מתי.

שולי רנד נבלע בדמות של יעקב כהן לחלוטין, עד קצה הציפורן של הזרת, כשאלף ואחד ניואנסים קטנים נשמרים בנאמנות מופתית לאורך כל הסרט ונותנים לדמות אמינות מדהימה. ואז בסוף מגיעה סצנת התפרצות מופתית שפשוט אין לי מספיק סופרלטיבים לשפוך עליה. מעולם לא ראיתי על המסך הדגמה טובה יותר של תסכול מתפרץ.

ההופעה הזו טובה ברמות של שימור בארכיון הלאומי (אם היה לנו דבר כזה), וזה ששולי רנד לא לקח עליה את האופיר זה אך ורק בגלל שכל האקדמיות לקולנוע בכל רחבי העולם לא יודעות מהחיים שלהן, ואין הבדל בעניין הזה בין האוסקר למקבילו הישראלי.

 שני אוירבך: לכאורה, "תל אביב על האש" הוא עוד סרט על הסכסוך™, הנושא האהוב על הקולנוע הישראלי. מה שמייחד אותו זה שהוא מצליח להפוך את הנושא הכאוב הזה למצחיק וקליל (למרות מה שחושבת הזקנה בקולנוע לפני שנתיים שנזפה בי בצורה מעליבה כשצחקתי בקול) ועדיין להגיד עליו משהו חדש. זה עובד בזכות הדמות הראשית: סלאם, צעיר ממזרח ירושלים שהמצב המדיני הוא הדבר האחרון שמעניין אותו. הוא טרוד בעיקר בבעיות אישיות של אהבה ופרנסה והיה מעדיף לשכוח שהסכסוך קיים, ואם אפשר אז פשוט לברוח לחו"ל ולא לראות את גדר ההפרדה יותר בחיים. קאיס נאשף מציג בסרט הזה פורטרט מבריק של חוסר כיוון ובורות מרצון, שלא ברור לי איך לא קיבל לכל הפחות מועמדות לאופיר.

אני חייבת להודות שאין לי מושג עד כמה הדמות של סלאם מייצגת באמת את הלך הרוח של הדור הצעיר של ערביי ישראל. לא דיברתי עם אף אחד מהם על נושאים כאלה אז אני לא יודעת אם פתרון הסכסוך באמת הפסיק לעניין אותם. אבל הרעיון הזה דיבר אליי במיוחד, בתור מישהי שאלופה בלהתחמק מלחשוב על דברים לא נעימים, לא משנה באיזה מחיר. וזה גם עובד מצוין עבור הסרט, ראשית כי זה נותן זווית חדשה על נושא שחוק, ושנית כי נוצרת בו דמות מרתקת שהיא ההיפך מגיבור. אין שום רעש וצלצולים בהופעה של קייס נאשף. אין מונולוגים להוטים או מחוות דרמטיות כי הדמות חסרת אידיאולוגיה ומוטיבציה. התסריט דורש מנאשף לשחק באופן נטורליסטי, שקט, יומיומי, אמין וכמעט אנטי-כריזמטי. הוא מספק את זה בצורה מושלמת ותוך כדי שובה אותי לחלוטין, כי זה בדיוק סוג הופעות המשחק שאני הכי אוהבת.

זוהר אורבך: רונית אלקבץ הייתה הדיווה הגדולה של הקולנוע הישראלי. עבור חלק, היא הייתה התשובה שלנו לשחקניות כמו מרלנה דיטריך, ובפירוש לא נראתה כמו מישהי שאפשר לשבת ולהריץ איתה צחוקים. בגלל זה אני כל כך מאוהב בתפקיד שלה ב"ביקור התזמורת". את דינה, הקיוסקאית שמארחת את נגני תזמורת משטרת אלכסנדריה, היא לא גילמה בעוצמות של צונאמי שהיא מסוגלת להן, אלא נתנה לה להיות אישה נוחה יותר, מצחיקה יותר ונעימה יותר.

ולכן התפקיד הזה לא עוזב אותי מאז שראיתי אותו לראשונה, בגיל 12. יש בה תהומות של כאב שאלקבץ, בהופעה מבריקה ושוברת ומאחת לב, מסווה; היא סקסית, אבל לא כמו כוכבת קולנוע, אלא כמו האישה הכי יפה בעיירה הכי מעפנה; ויש בה חן, כנות והמון אהבה שלא תמיד מנותבת למקומות הנכונים.

אלקבץ מלמדת אותנו על דינה לא דרך הטקסט, אלא דרך הניואנסים הדקים: הדרך שבה היא מביטה בעצמה במראה לפני יציאה, משחקת עם השיער שלה, מניעה את האוטו, מנופפת לתזמורת לשלום. היא הולכת במסעדה שכוחת אל באמצע העיירה שלה כשברקע מתנגן שיר ג'אז ערבי וכמו רוקדת את דרכה לדייט שלה להערב. וכשהיא חולקת את הפריים עם תאופיק (ששון גבאי, בהופעה נפלאה לא פחות), מזוקקת על המסך כימיה שהופכת את השניים לצמד המרגש ביותר בקולנוע הישראלי.

אבל השיא מגיע ברגע אחד יפהפה לקראת סוף הסרט. דינה נזכרת באוזני תאופיק בקולנוע המצרי שהיה משודר בערוץ הראשון כשהייתה קטנה. "אני ואמא שלי ואחותי היינו בוכות בכי תמרורים," היא נזכרת. "היינו מאוהבות בעומאר שריף. והלילה יכולנו לחיות את זה שוב; אהבה גדולה במילים ערביות גדולות." והפרצוף של אלקבץ כשהיא חוזרת על המילים האלו, "יא חביבי, יא עומרי, יא רוח," מסרב להרפות ממני. בביקור התזמורת, רונית אלקבץ מצליחה להיות גדולה מהחיים ובדיוק כמונו בעת ובעונה אחת. וזה יפהפה.

טווידלדי: לולא יצחק היה מציין כבר את שולי רנד בהופעה אחרת, הייתי בוחר בהופעתו של רנד ב"האושפיזין": הופעה אחרת לחלוטין מכל מה שראיתי בסרטים ישראליים קודם לכן, בולטת, בלתי נשכחת, מסוג הדברים שאין דברים כאלה, גם היום. אבל הוא כן ציין, אז החלטתי ללכת על גיבור ישראלי אחר – יהורם גאון ב"מבצע יונתן".

קווי האופי של יהורם גאון בתפקיד יוני נתניהו די פשוטים בסך הכול: הוא אמיץ והוא גיבור והוא נועז ועשוי ללא חת והוא גם גיבור. וציוני. וגיבור. די קשה לעשות משהו עם דמות כזו, לא?

אבל אפשר. עובדה. "מבצע יונתן" הוא סרט דרמטי, קיטשי, וסוחף (למרות שאני בדרך כלל לא מאוד מחבב את יצירות הבמאי שלו), גם בגלל חומר הגלם האמיתי המצוין שלו, אבל גם בגלל ההופעה של יהורם גאון, שיוצר דמות של גיבור ציוני לא פחות אייקונית מארי-בן-כנען של פול ניומן ב'אקסודוס' (טוב, אולי קצת פחות. בכל זאת, פול ניומן). ב"מבצע יונתן" גאון יצר גיבור שקשה להתעלות עליו, וכזה שמייצג היטב את רוח התקופה ביחס לבחורינו המצוינים (אפשר גם לנתח את יוני נתניהו של גאון כתגובה לטראומת מלחמת יום כיפור, כאמירה ש"למרות המחדל, יש לנו עדיין את זה"): יוני נתניהו שלו בטוח בעצמו, קצת שחצן אבל לא יותר מדי, יש לו קבלות והוא יעמוד במה שהוא מבטיח. גאון מצליח ליצור רושם שהוא מתכוון לכל שורה, גם אלה שמלאות בפאתוס וגם אלה שהן בדיחות קרש ממש גרועות; הוא יוצר רושם שכן, החטופים באנטבה יהיו בידיים טובות ברגע שהוא יגיע; והוא יצר דמות שכאשר, הן ברצינות והן בפארודיה, מחפשים גיבור-גיבור קולנועי ישראלי – היא אחת הראשונות, אם לא הראשונה, שעולה במחשבה.

נעמה רק: גילה אלמגור זכתה עם השנים למעמד "השחקנית הגדולה מהחיים" במקרה הטוב ודיווה פרפקציוניסטית ואובר-דרמטית במקרה הרע. בחיקויים ומערכונים היא תמיד תדבר בקול רם ובדיקציה מוגזמת של תיאטרון רפרטוארי, כשבארץ נהדרת הודבק לה הכינוי "השחקנית והשחקנית". לאלמגור יש מעין הילה של פאתוס וחשיבות, למרות שהיא לא איזו סנובית שמתייחסת לעצמה ברצינות יתרה. אי אפשר לומר שגילה אלמגור "איננה מוערכת דיה", הרי כל הבדיחות האלה נובעות מהמעמד הרם שלה כאחת השחקניות הכי חשובות ואהובות בתולדות המדינה, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו דימוי השחקנית המחוננת מוכר יותר לציבור מההופעות שלה  עצמן. אולי בגלל זה אני נורא אוהבת דווקא את ההופעה שלה ב"מצור" – היא הופעה טובה בלי שום גרנדיוזיות. היא אינטימית, צנועה, מאופקת. כל הדברים האלה שאנחנו לא נוטים לייחס לשחקנית והשחקנית.

"מצור" (1969) התחיל כסיפור מצויר שאלמגור יצרה בהשראת סיפור של חברתה. בראיון לתוכנית "היו סרטים" היא הסבירה: "אז לא העזתי לכתוב, רק לצייר". הבמאי ג'ילברטו טופאנו קנה את הפיץ' היצירתי והשניים פיתחו את הרעיון הבסיסי הזה לתסריט של ממש, עם עזרה מדן בן אמוץ, שגם שיחק לצד אלמגור בסרט. מה שיצא מכל זה הוא סרט על צעירה שהתאלמנה במלחמת ששת הימים ומתקשה להמשיך הלאה, לא רק בגלל האבל הפרטי שלה, אלא גם בגלל שהיא כל הזמן נמצאת תחת עין בוחנת של חברים ושכנים, בהם חבר טוב של בעלה (יהורם גאון) שלוקח עליה חסות כמעין בן זוג חליפי.

התסריט והבימוי שמים דגש חזק מאוד על היומיומי והרגיל – הדמויות מדברות כמו אנשים אמיתיים והמצלמה מסתובבת ביניהן בצורה שמזכירה סרט דוקומנטרי. זה סרט מעניין ויפה במובנים רבים, אבל הכוח הכי גדול שלו הוא צוות השחקנים ובראשם אלמגור בתפקיד תמר האלמנה. תמר מאופיינת בעיקר כ"אישה רגילה", שעוסקת בחינוך, מטפלת בבנה הקטן ומחפשת אהבה – לא דמות הירואית או מסעירה במיוחד, אבל כזו שעוברת מגוון של מצבים ורגשות לאורך הסיפור. אלמגור נבלעת בתוכה לחלוטין והיא כל הזמן בדמות, גם כששחקן אחר נמצא במרכז הפריים וגם כשבקושי מסתכלים עליה. היא מצליחה להגיד המון גם כשהתסריט לא אומר שום דבר, ויש לה את כל הזמן שהיא צריכה כדי לעשות את זה, כי טופאנו מילא את הסרט בשוטים ארוכים וסטטיים. באותו פרק של "היו סרטים" שקישרתי אליו קודם השוו את הבימוי הזה לבימוי תיאטרון, אבל אלמגור לא משחקת את תמר כמו שחקנית תיאטרון, אלא להפך – היא מנצלת במאה אחוז את הצילום הקולנועי כדי למכור את הסיפור והדמות בניואנסים קטנים של הבעות פנים או שפת גוף.

רם קיץ: יום השואה הזכיר לי סרט שאני מחבב אבל נשכח, לצערי, בתודעה הישראלית: "מטאליק בלוז" של דני ורטה, סרט שבו אחת ההופעות המוצלחות ביותר שיכולתי להעלות על הדעת בזמן שחשבתי על תשובה לתמונה: הופעתו של אבי קושניר בתפקיד סוחר המכוניות שמואל גולדברג, שמזגזג באופן מופתי בין אישיות של "סמוך על אח" לבין אדם שהחיים בתור דור שני לשואה שרטו אותו חזק.

דבר אחד שלמדתי מסרטים הוליוודיים הוא שסוחרי מכוניות מוכרחים להיות אנשי מכירות מפוקפקים ונלוזים כדי להצליח – ונדמה שגולדברג הוא בדיוק כזה. כלומר, לא איש מכירות מפוקפק ונלוז בעצמו, אלא אחד שראה סרטים הוליוודיים ולמד שזו הדרך להיות סוחר מכוניות – וככה הוא מנסה לעשות את המכה.

בניגוד לעמדה המהוססת של השותף הביישן שלו סיסו (משה איבגי), גולדברג גורר את שניהם לגרמניה כדי למכור מכונית מסוג "לינקולן קונטיננטל" שלדעתו שווה בוכטה. הטיול לגרמניה הולך לשניהם כפי שאתם מצפים שיְלך, והמפגש של גולדברג עם שוטרים גרמנים, בעלי מוטל ואפילו עם עובדי מכס תמימים, כולם מעוררים אצלו טראומות שיוצרות, מחד גיסא, סצנות משעשעות כפי שרק לעם היהודי מותר לעשות, ומאידך גיסא סצנות שהן אגרוף בבטן.

סיסו ושמואל (נחשו מי משניהם דור שני לניצולי שואה) עוברים בגרמניה סדרה של תלאות שמעמידה את החברות שלהם במבחן; סיסו מת לעוף משם, אבל שמואל מתעקש להמשיך לחפש קונה למכונית – קצת כדי לא לאבד מהכבוד שלו עצמו, קצת-הרבה כדי להוכיח לסיסו שאין מצב שהנסיעה הזו היא טעות, וקצת-הרבה-מאוד כדי לא לצאת מובס בתור יהודי בגרמניה. די מהר מבינים שמכל האנשים שלהם שמואל משקר, השקרים שהוא מספר לעצמו הם הגדולים ביותר.

יהונתן צוריה: לפני שנתיים, ציינתי באתר זה ממש שסלים דאו כחאלד אל אסמאר ב"אוונטי פופולו" הוא ההופעה הישראלית הטובה ביותר, ועל כן אני מרגיש שיהיה צבוע מצידי לבחור כל הופעה אחרת על פניו. עם זאת, יש עוד הרבה מאוד הופעות נהדרות בקולנוע הישראלי שראוי לציין בכתבה מסוג זה – שייקה אופיר, טופול, זאב רווח, ועוד – ועל כן אציין פה רק 4 הופעות (לא בגלל היעדר היצע, אלא להיפך) מהעשור האחרון שלדעתי מגיע להן מקום עתידי בדיונים ורשימות שכאלה: יוסי מרשק ב"מנפאואר", דאנה איבגי ב"אפס ביחסי אנוש", איתי זבולון ב"מסווג חריג", וסיון לוי ב"שש פעמים".

אבל בכל זאת: סלים דאו, בהופעה שניתן להגדיר אותה רק כ"שייקספרית" – אבל לא בדיוק המלט או מקבת (כמו שחאלד היה רוצה לגלם על הבמה), אלא יותר כמו רוזנקרץ או גילדנשטרן: דמות אבסורדית שתקועה במצב אבסורדי שהיא בקושי מבינה אך צריכה לתמרן בתוכו. חייל מצרי שמנסה לחזור יחד עם חברו למצרים אחרי סוף מלחמת ששת הימים, ובדרך נתקל בכל הכוחות מסביב.

הסיבה שדמותו של דאו כל כך מרשימה היא האופנים שבהם היא מפתיעה אותך: גיבור טרגי שהוא בעצם קומיקאי סלפסטיק, דמות ראשית שהיא בעצם דמות משנית בסיפורים של אנשים אחרים, מצרי שהוא בעצם יהודי (כלומר, בערך). בשלב כלשהו בסרט אומרים על חאלד שהוא "התבלבל בתפקידים" וזה נכון – דאו נדרש לגלם בדמותו כמה וכמה ניגודים שונים לחלוטין שיוצרים דמות חד פעמית שדאו קולע בכל אחד ואחד מהפנים השונים שלה: מהקוריוז, עד לבדחן, דרך החייל, הגיבור, המשלהב, ועוד, ועוד, ועוד – ב-90 דקות דאו מצליח להיות יותר דברים מששחקנים זוכי אוסקר עשו בשעתיים וחצי.

ויותר מזאת הופעה מוצלחת, ההופעה הזאת היא כל כך ישראלית: כן, היא מגולמת על ידי מי שהוא מיעוט בארץ הזאת, וכן, היא מתארת את האויב, אבל בדמותו רוויית הסתירות ושנמצאת בקונפליקט תמידי נגד עצמה ונגד העולם, בוקאי ודאו השכילו לצייר דיוקן עצמי, לא תמונה של האחר.