היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לענות מה הסרט הכי טוב של ארנסטו פילמוגרטי.
יש במאים, ויש במאים, ויש במאים, ואז יש עוד כל מיני סוגים של במאים ואז יש את היצ'קוק. זה לאו דווקא שהיצ'קוק הוא הבמאי הטוב ביותר, מה שזה לא אומר, אלא שהיצ'קוק נמצא באיזה מרכז של דיאגרמת ון של כל סוגי הבמאים עם "איכות" + "מסחריות" + "סמאחיות" + "קצב עבודה קדחני" + "סימני היכר" + עוד כמה דברים שגורם לכך שלשאלה "מה הסרט הכי טוב שלו" אין תשובה מתבקשת אחת, ואפילו לא שתיים או שלוש או שמונה. ככה זה שביימת יותר מחמישים סרטים, ולפחות עשרים מהם נחשבים ליצירות מופת. אז לכבוד הבמאי, גם אנחנו פה באתר שאלנו את עצמנו: "מה הסרט הכי טוב של היצ'קוק"?
תום שפירא: אילו היה "חלון אחורי" הסרט המושלם לתקופה בה אנשים צריכים להסתגר בבתיהם – דיינו
אילו היה "חלון אחורי" מציג שימוש מושלם בחלל הקטן שלו לבניית הסיפור – דיינו
אילו היה "חלון אחורי" משחק במומחיות על הפרנויה שכולנו חשים כלפי השכנים שאנו לא מכירים – דיינו
אילו היה "חלון אחורי" בכיכובו של ג'יימס סטיוארט, הטוב באדם – דיינו
אילו היה "חלון אחורי" בכיכובה של גרייס קלי, נסיכה אמיתית – דיינו
אילו היה "חלון אחורי" מציג הופעה קריפית להחריד של ריימונד בר, שעושה מטעמים גם מהזמן הקצר שנותנים לו – דיינו
אילו היה "חלון אחורי" הדגמה נוספת לכישורים הטכניים שאין שני להם של היצ'קוק – דיינו
אילו היה "חלון אחורי" מוביל למספר אינסופי של חיקויים והעתקות – דיינו
אילו חלון היה בן חצי מאה ועדיין מרשים כמו ביום שבו נוצר – דיינו דיינו דיינו
נעמה רק: עבור לא מעט סינפילים מתחילים, טקס החניכה עובר בהיצ'קוקים הראשונים. בין אם זה קורה במגמת קולנוע, בסינמטק, בלימודים הגבוהים או סתם בבית, בגילוי של הבמאי האגדי כמשהו מעבר ל"במאי אגדי" יש תחושת הישג. זה לא סתם סרט ישן שפעם אנשים אהבו, זאת אמנות כל כך גדולה שהיא עובדת גם עשרות שנים אחרי שנוצרה. על הדרך, זה גם הופך אותי לחלק ממשהו גדול, חלק ממורשת קולנועית שעוברת מדור לדור, מתחדשת אבל גם משתמרת.
חבריי לספסל הלימודים התלהבו מ"פסיכו", אני עפתי על "חלון אחורי", אבל את הגדולה האמיתית של היצ'קוק הבנתי רק משהו כמו ארבע שנים אחרי שסיימתי את התיכון ונחשפתי ל"ורטיגו". אמנם יש בו את כל המאפיינים ההיצ'קוקיים המוכרים, ואמנם בימים אלה הוא נחשב לאחד מהסרטים הגדולים ביותר אי פעם, אבל זה לא בדיוק סרט להראות לתלמידים בכיתה י"א כדוגמה ל"סרט היצ'קוק".
זה הסרט שבו כל האלמנטים החוזרים – תעלומת הרצח, דמויות החוקר הקשוח (אך פגיע) והבלונדינית הזוהרת, הרובד הפסיכולוגי, אפילו הקטנוניות והירידה לפרטים של היצ'קוק כבמאי – מתלכדים לסיפור אישי ורגשי, צנוע מימדים ושובר לב. הגיבור השבור במרכז המזימה מהדהד את נפשו של יוצר, בטח יוצר עם קיבעונות כמו שיש להיצ'קוק. הרעיונות שחוזרים שוב ושוב והדמויות שבכל סרט נבראות מחדש, קצת אחרת, משתקפים בסיפור האהבה הטרגי שהסרט מציג, שבה גבר מתאהב באישה שאיננה מושגת כיוון שהיא פשוט לא קיימת, והאישה שמנסה לצמוח מחדש בצל של הדמות הגדולה שלה ואולי של עצמה האחרת.
טווידלדי: כידוע, מבקר הקולנוע המעצבן של עין הדג הוא נחמן שניצקליין, המורכב משלושה מבקרים. למרבה המבוכה, אחד מהם, אורי קליין, טוען ש"מזימות בינלאומיות" הוא הסרט האהוב עליו. אם הייתי מסכים איתו הייתי שניצקליין בעצמי? טוב, אז מזל שאני רק חושב שזה הסרט *של היצ'קוק* האהוב עלי. ככה אני יוצא איזה שניצון כזה, ולא יותר.
אבל למה אני אוהב את 'מזימות בינלאומיות' כל כך? כי הוא דוגמה ומופת לאיך-בונים-סרט פשוט יחסית, שהולך משיא לשיא ולא נופל אף פעם.
היצ'קוק מספר ב'מזימות' את קורותיו של רוג'ר ת'ורנהיל, פרסומאי פשוט ומשעמם שיום אחד מוצא את עצמו, כתוצאה של זיהוי מוטעה, נרדף בידי רוצחים מקצועיים ונס על נפשו כאשר לא ברור לו מי מחפש אותו, למה, או מה הוא בכלל יכול לעשות בנושא.
אין פה פיתולי עלילה סופר מתוחכמים או רמזים מוחבאים היטב מתחילת הסרט שיתבררו רק בסופו, אולי בגלל שהיצ'קוק יצא לדרך בלי שהתסריט שלו היה גמור. אבל מה שכן יש הוא מתח וכיף בלתי פוסקים: קרי גרנט מצויין בתור אדם רגיל שמוצא את עצמו במצב בלתי רגיל לגמרי ולא מתפקד כמו גיבור על; הסרט מתגלגל בצורה חלקה מסצנה לסצנה, עם קצב מצויין ורעיונות מבריקים. למשל, סצנת מרדף המטוס, המתוכננת ומבוצעת להפליא, היוותה מן הסתם השראה לעשרות סצנות מרדף בהמשך, וגם המרדף המסיים את הסרט הוא מופת לסצנת מתח. יש להיצ'קוק סרטים מפחידים יותר; יש לו סרטים מותחים יותר; יש לו סרטים מצחיקים יותר; אבל 'מזימות בינלאומיות' הוא השילוב הטוב ביותר של היצ'קוק בין כל השלושה.
רז גרינברג: ב-"מזימות בינלאומיות" יש יותר פירוטכניקה, "הציפורים" מרשים יותר טכנית, ב-"ורטיגו" יש יותר אווירה (למרות שבצפיות חוזרות הוא התברר כדי מעיק עבורי), אבל "39 המדרגות" הוא הסרט שאתו התחיל סיפור האהבה שלי עם היצ'קוק.
זה קרה באחד מאותם ימי שלישי בצהריים של אמצע-סוף שנות ה-80, הרצועה הקבועה שבה הטלוויזיה החינוכית שידרה סרטים באורך מלא – חלקם קלאסיקות, רובם ניקוי-מחסנים של מפיצים כאלה ואחרים. "39 המדרגות" היה משהו אחר לגמרי מכל מה ששידרו שם עד אז. שמעתי על ההיצ'קוק הזה לפני-כן, אבל זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לסרט שלו – בשחור לבן, עם מנטליות של חמישים שנה לפני-כן. וזה לא היה דומה לשום דבר שראיתי קודם.
העלילה שהפכה לסמל המסחרי של היצ'קוק – "הגבר שמופלל בפשע יוצא למסע אפי להוכיח את חפותו כשכוחות החוק והרשע בעקבותיו" נראתה מבעד לעיני הבקושי-בן-עשר שלי כמו הדבר הכי מדהים שראיתי אי-פעם (ואני די משוכנע שבנקודה הזו כבר נחשפתי ל-"אינדיאנה ג'ונס" ו-"מלחמת הכוכבים"). הרגע באמצע הסרט שבו הגיבור חוטף כדור בחזה מטווח אפס. כל עלילת הרקע הפוליטית שניסיתי לעקוב אחריה עד לרגע שבו הבמאי עזב אותה לאנחות (בדיעבד הבנתי – היא הדבר הכי פחות חשוב בסרט). והסיום – מספק בדיוק במידה הנכונה, קודה מרשימה במקום קרשנדו רועם.
צפיות חוזרות, במבט של צופה קולנוע מנוסה יותר, הקהו את החוויה הראשונית הזו, אבל גילו בסרט איכויות אחרות לגמרי – במיוחד האופן שבו היצ'קוק מעצב כמעט כל פריים באופן שימחיש את המצוקה של הגיבור, מהשימוש בזוויות צילום ועד למשחק המצוין של רוברט דונאט בתפקיד הראשי. כמובן שבאותה צפייה ראשונית בגיל צעיר, לא היה לי מושג שזה בעצם הסרט ה-22 של היצ'קוק – ולמרות שהבמאי ציין אותו בתור אחד האהובים עליו, השיא שלו באותה תקופה עדיין היה הרבה, הרבה לפניו.
יהונתן: "החבל" זוכה לאיזה הערכה מחדש בשנים האחרונות אחרי שכל מבקר קולנוע היה צריך לרשום על הביקורות שלו ל"בירדמן" או "1917" ש"זה לא היה הפעם הראשונה שסרט נראה כאילו צולם כולו בשוט אחד כי היצ'קוק ("חבל") היה שם קודם", מה שגרם לאנשים להסתקרן איך מאסטר הקולנוע עשה את זה, כבר ב-1948. התשובה היא: בצורה ממש ממש שקופה וברורה, מדי פעם בצורה מעוררת גיחוך.
אבל אותו שוט רציף מדומה הוא לא הסיבה ש"חבל" הוא הסרט הטוב ביותר של היצ'קוק (שראיתי. יש לבן אדם יותר מחמישים סרטים, ראיתי כמחצית מתוכם. יש מצב שבעצם איזה סרט נשכח משנות השלושים שלו שאף אחד לא טרח לראות הוא יצירת מופת האמיתית שלו). אלא כל דבר אחר בסרט הזה, ואני מתכוון לכל דבר אחר: התפאורה – דירה קטנה שמשמשת הן כזירת רצח, הן כמקום מחבוא לגופה והן כמקום לבילוי חביב לארוחת ערב. השחקנים, בראשם כמובן ג'יימס סטיוארט המצוין כהרגלו – אבל אלה שני הרוצחים (שמבוססים בחופשיות רבה על צמד רוצחים אמיתיים) ומערכת היחסים הלא פתורה והמאוד מאוד מאוד הומוסקסואלית (מן הסתם, כסרט משנות ה-40, הכל נעשה ברמיזות עבות מהסוג שאפשר להגיד "לא, נו, מה יש לך" אבל בחייאת) של השניים שמגולמים בידי ג'ון דאל ופארלי גריינג'ר (השני יחזור לשחק בעוד סרט טעון סאבטקסט הומואירוטי ומשובח של היצ'קוק: זרים ברכבת) שמעלה את הסרט לרמות אחרות.
אבל בעיקר בעיקר? העלילה. רצף ההתרחשויות. המתח. היצ'קוק נודע בסצנות אקשן גדולות מבוימות למופת, אבל כאן הוא מוכיח שהוא יכול לגרום לרצף דיאלוגים בלתי פוסק להיות מותח, מרתק, מרהיב ובעיקר – כל כך כל כך כיף. כי היצ'קוק, בסופו של יום, זה לא תיאוריות קולנועיות גדולות או מבע או תנופה בימאית. היצ'קוק זה כיף. ו"חבל" הוא ההיצ'קוק הכיפי ביותר.
זוהר אורבך: "פסיכו" הוא סרט מטונף שחוגג סקס ואלימות ואני מת על זה. אנחנו מתחילים במעקב אחרי הדמות הראשית, המזכירה שגונבת עשרות אלפי דולרים מהבוס שלה כדי לברוח לשקיעה יחד עם המאהב הגרוש והחתיך שלה וממשיכים איתה למוטל המפוקפק שהיא תבלה בו את הלילה רק כדי להיכנס למקלחת המפורסמת ביותר בתולדות הקולנוע, ממנה היא כבר לא תצא.
הוא אוהב לבלבל אותנו. זה לא רק העובדה שהוא הורג את הדמות הראשית שלו אחרי 45 דקות כמו שהוא עושה את זה מול הצופים כשהיא ערומה במקלחת – זה היה סנסציה בזמנו וגם אם אחרי עשורים של סרטי "המנסרים מטקסס" ו"יום שישי ה-13" אנחנו מצאנו את עצמנו קהים למה שזה היה אז, היצ'קוק מביים את כל האירוע בצורה בה אי אפשר שלא להידבק בהתלהבות שלו.
האיזון הזה בין ההתרגשות ההיסטרית ממה שאסור להראות לקור הרוח הבריטי של היצ'קוק הוא זה שהופך את פסיכו לסרט אימה כל כך מלבב גם אם בעיקרון הוא היה אמור להתיישן. כמובן שיש בו חלקים שלא מחזיקים שישים שנה אחרי – הפסקול של ברנרד הרמן הפך את הסרט הזה לקלאסיקה מצד אחד, אבל מצד שני הכינורות האלה עולים על העצבים מהר מאוד – אבל העובדה שכל פריים בסרט מרגיש כאילו הוא ספוג בחומר שממנו עשויים חלומות אסורים הופכת אותו לאחד מהסרטים הישנים האהובים עלי.
היצ'קוק היה אשמאי זקן שסקס הצחיק אותו ואלימות חירמנה אותו. זה לבדו היה יכול להפוך אותו לפסיכופת רצחני כמו הדמויות שכל כך אהב להנציח, אבל את הנטייה הזאת הוא ניתב לעשיית סרטים. זה סרט שחוגג את כל מה שהוליווד לא הרשתה לצופיה לראות עד אז. הוא חצה את הגבולות שהוליווד הישנה מתחה בזמנו וככל שהוליווד החדשה ממשיכה לחצות אותם, כך ההיסטריה שבה היצ'קוק עשה זאת בפעם הראשונה רק נהיית יותר ויותר מרהיבה לצפייה.
סיניפילים להתפקד
הפסקה של נעמה מאוד מדוייקית לי, שמעתי על היצ'קוק ידעתי שהוא קיים ואפילו ראיתי את פסיכו אי שם, אבל רק אחרי כמה השלמות בתואר וכמובן בצפיה בחבל הבנתי את גדולתו. אפילו אם אני לא שותפה להתלהבות מורטיגו אין ספק שיש סיבה הסרטים שלו החזיקו במבחן הזמן בצורה כל כך טובה.
אין לי מה להוסיף מעבר למה שכתבתי בדף הסרט של "החבל", סרט כמעט מושלם, הכי טוב של היצ'קוק שראיתי ואכן חסר לי כמה דברים גדולים כמו שהפוסט הזה הזכיר לי (זרים ברכבת, מזימות בינלאומיות).
דירוג סרטי היצ'קוק (שראיתי)
12. הציפורים (אוברייטד)
11. ורטיגו (אוברייטד)
10. צל של ספק (נחמד)
9. 39 המדרגות (לא רע)
8. חבל (לא רע פלוס)
7. נודעת (אחלה)
6. חלון אחורי (לא רע בכלל אבל גם לא עד כדי כך טוב)
5. זרים ברכת (נהדר)
4. אליבי (מעולה)
3. רבקה (מצוין)
2. מזימות בינלאומיות (כיפי בטירוף)
1. פסיכו (מושלם. אחת מיצירות המופת הגדולות ביותר של הקולנוע)
כתבה מאוד מעניינת, אולי אפשר לעשות את זה עם עוד במאים קלאסיים (שיעול, קובריק, שיעול).
זה לא מרגיש מאוד מעניין במקרה של קובריק
כי בניגוד להיצ'קוק, יש פשוט מעט מדי. יש 13 סרטים, מתוכם יש 8-9 הם הרציניים שמישהו באמת יחשיב כאהובים עליו מבין החבורה. זה אומר שכתבה מהסוג הזה לא תהיה "מה הסרט הכי טוב מתוך 50 סרטים" אלא "הנה כל הפילמוגרפיה של קובריק". במקרה הזה, עדיף פשוט באמת לעבור על כל הפילמוגרפיה.
יש בזה משהו
הוא הדוגמה הראשונה שעלתה לי. אולי במקרה הזה סקר יעבוד יותר טוב. אפשר לעשות תמונה קבוצתית לנניח לבילי ווילדר או אפילו לבמאים קצת יותר מודרניים כמו סקורסזה או וודי אלן.
סקורסזה יכול להיות כיף
ויאלץ אותי לעשות כמה השלמות שאני דוחה כבר המון זמן
זה יעבוד הכי טוב עם במאי שיש לו
פילמוגרפיה רחבה, סגנון מוכר וז'אנר מזוהה, והרבה דוגמאות של סרטים שהם לאו דווקא באותו ז'אנר.
אז סקורסזה זה באמת אופציה מצויינת בגלל שהוא הכי מוכר מסרטי המאפיה והפשע אבל יש המון דוגמאות לסרטים שלו שלא עוסקים בנושא הזה (השור הזועם, שתיקה, והאהוב עליי אישית – עידן התמימות).
קורוסאווה זה עוד אופציה
השור הזועם לא עוסק במאפיה?
אולי הדמות הראשית היא לא בדיוק מאפיונרית, אבל יש נוכחות משמעותית של מאפיונרים בסרט.
אגב, משהו שגיליתי בטריוויה של 39 המדרגות בימד"ב כשכתבתי את ההמלצה
באמצע הקרנת הבכורה, היצ'קוק ישב ליד הסופר שכתב את הספר עליו הסרט התבסס בחופשיות יתרה, ושאל אותו מה דעתו על הסרט עד כה. "אחלה סרט!" השיב הסופר המבסוט. "אני מת לדעת איך הוא יסתיים!"
באופן לא מפתיע אני מסכים עם הכותבים
למה לא מפתיע?כי זה הציקוק וכל סרט בערך שלו הוא יצירת אומנת, אבל בכל זאת אלו סרטי היצקוק שאני גם הכי אוהב, למעט מזימות בינלאומית שממש לא אהבתי, את פסיכו אהבתי ואת החבל מאוד אהבתי אבל הסרט הכי טוב שלו זה ורטיגו לדעתי
העם עם תופא שפירא!
באחד הסמסטרים בלימודים לקחתי קורס שמתעסק ספציפית בהיצ'קוק, שבמהלכו ראיתי חלק נכבד מסרטיו. אני מאוד אוהב ומעריך את "פסיכו", "ורטיגו", "חבל" וההשפעות שלהם על הקולנוע, אבל מבחינתי "חלון אחורי" זה היצ'קוק במיטבו. סרט מצויין וחלוטין עדיין מרשים גם היום (בניגוד ל"מזימות" ו"הציפורים", שפחות הלהיבו אותי).
ההומאז' האהוב עלי להיצ'קוק הוא כנראה הפרק "Mr. Yin Presents", של הסדרה "Psych"', שמשלב את הסרטים שלו עם תעלומה בלשית ומלא ברפרנסים ואהבה אליהם.
עוד סרט שלא צויין כאן - פרנזי
ולדעתי, אחד הטובים שלו.. לא התיישן בכלל!
וכמו"כ – אני מחובבי חלון אחורי הנהדר
ורטיגו נחמד מאוד
מהלא המון היצ'קוקים שראיתי, נראה לי שאני מעדיף את הסרטים היותר "מצומצמים"
השניים הראשונים מבחינתי הם שני סרטים שלא התיישנו בכלל: "פסיכו", שהמבנה העלילתי של מדהים (חבל שספיילרתם אותו כאן, עד כמה שהוא ישן), ו"החבל" שגם הוא מקורי להפליא בקולנוע שלו ולא התיישן בכלל. ורטיגו גם נהדר (ואפשר להבין למה הוא הסרט ה"נחשב" ביותר של היצ'קוק, כיוון שהוא הכי עמוק מבחינה פסיכולוגית והכי "מטא קולנועי"). את "חלון אחורי" אני רוצה מאוד לראות שוב.
מצד שני "מזימות בינלאומיות" היותר רחב היקף די שיעמם אותי ובעיני די התישן (בעיקר כיוון שהוא מתבסס על קטעי "פעולה" שחלקם התישנו לא טוב). חוץ מזה ראיתי השבוע את "הנודעת" שלא הוזכר כאן, שאמנם מתחיל לא מאוד טוב (עם סיפור אהבה לא אמין במיוחד ולא מעניין במיוחד) אבל מגיע לשיא קרוב לסוף. את "הציפורים" אני משתדל לא לראות רק בגלל האפקטים שלדעתי יהרסו לי את כל החוויה.
אני מעדיף את היצ'קוק שעושה קולנוע שהוא בעצם תיאטרון
קבוצת דמויות מצומצמת, זירת התרחשויות אחת או שתיים והמון המון מלל שנאמר על ידי אנשים מאד יפים, אבל דווקא את חלון אחורי בהקשר הזה אני פחות אוהב. מזימות בינלאומיות, האיש שידע יותר מדי וכדומה בעייני פחות עובדים (ואת הציפורים ולתפוס גנב אני ממש לא אוהב).
אני חושב שפסיכו או אולי זרים ברכבת הם הסרטים האהובים עליי, אבל הגברת הנעלמת וסירת הצלה בוודאות נמצאים גם הם בחמישיה הפותחת. הגברת הנעלמת ממש הצחיק אותי וכאשר מדובר בהיצ'קוק דווקא החלק הזה לרוב התיישן וזה לא קרה לי בסרט הזה. סירת הצלה היה פשוט סרט חכם שהפתיע אותי בכמה הוא חכם ומתקדם יחסית לזמנו בכל הנוגע למערכת היחסים בין הדמויות השונות ובשונה ממרבית סרטיו הוא מתעכב עליהן ולא פשוט מרפרף אותם לארכיטיפים פרט לדמויות הראשיות. החמישי יהיה כנראה החבל שהוא קודם כל תצוגת משחק מרשימה מאד
בדיוק ראיתי היום בפעם השניה את חלון אחורי, הוא אמנם עשוי נהדר ועדיין מרתק
אבל אין לו את הקריפיות המצמררת עד היום של "פסיכו" וגם לא את תחושת המתח האמיתית של "החבל" (אם לא ראית – נראה לי שאין יותר זירת התרחשות מצומצמת מזה – וזה ההיצ'קוק הכי מותח שראיתי עד כה).