תמונה קבוצתית: חוזרים לתיכון

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 27 במאי 2020Posted in: הגיגים
כותבי האתר מנסים לבחור את סרט התיכון האהוב עליהם, וכמעט כולם מתקשים לבחור רק אחד.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות ואם נהיה כנים אתם כנראה בכלל לא קוראים כבר את הפסקה הזאת, אז אני יכול לרשום כאן מה שאני רוצה כמו שתקשיבו, המיץ תפוזים אדום הזה שיצא עכשיו ממש טעים או שאני ממש מתגעגע ל.

סרטי תיכון הוא ז'אנר יחסית צעיר. אומנם אפשר למצוא לו אבות רוחניים גם ב"תור הזהב של הקולנוע", אבל מכיוון שכל ההוויה של בני נוער  עוצבה ברובה רק לאחר מלחמת העולם השנייה, אין זה פלא שלקח להוליווד שלושים שנה בשביל ממש לייצר סרטים על החוויה התיכונית, וזה ממש לא פלא שהז'אנר עדיין סובל מהתעלמות לא מוצדקת ממבקרים ומגזינים "יוקרתיים". לכן הרמנו פה את הכפפה ושאלנו את השאלה הקשה: "מהו סרט התיכון האהוב עלייך?"

אדם קלין אורון: מכירים את זה שבסרטי תיכון יש קטע מוזיקלי מגניב? או את הרגע שהבחורה המקובלת (או החנונית) סופסוף מנשקת את הבחור המורד? את התעלול המדהים שהצעירים עושים למורה האכזרי שלהם? את ההורים שמתעלמים מהילדים המיוחדים שלהם?

אז ב"כיתה ח'" אין את זה. כי "כיתה ח'" הוא לא פנטזיה על איך היינו רוצים שגיל ההתבגרות יהיה – הוא דיווח מהחזית של גיל ההתבגרות עצמו. ואפילו עם הרבה מייקאפ, מכוער שם בחזית.

קיילה גרה עם אביה – האמא לא בסביבה – והולכת לבית הספר, אבל היא בעיקר מתקיימת ברשתות החברתיות. שם היא מבינה מה היא אמורה להיות, ושם היא מנסה להיות הדבר הזה, בסדרה של סרטוני הדרכה / מימוש עצמי שהיא מעלה. הסרטונים האלה, כמו רוב הדברים בחיים של קיילה, ממש מביכים: היא לא באמת יודעת מה היא עושה, והיא יודעת שהיא לא באמת יודעת, אבל מה היא אמורה לעשות במקום? היא לא רזה מספיק, יש לה יותר מדי חצ'קונים, הבחור שהיא מחבבת הוא דוש שלא סופר אותה, הבחורה שהיא מעריצה היא מניאקית שמזלזלת בה, והיא אפילו לא יודעת למה היא מחבבת אותו או למה היא מעריצה אותה. היא לא יודעת מי היא והיא לא יודעת איך להתנהג, אז היא מעמידה פנים שהיא כן.

הסרט עובר דרך זירות ומאורעות שונים בחיים של קיילה, ובכולם היא לא לגמרי בנוח ולא מתנהגת ממש נכון אבל לא יודעת איך לעשות את זה אחרת. היא זוכרת שפעם, כשהייתה ילדה, זה היה קל יותר. היא רואה שפעם, כשתהיה בסוף התיכון, יהיה אחרת. אבל היא תקועה כאן, בחטיבת הביניים, בלב הסערה שהיא גיל ההתבגרות, והיא לא יודעת כלום.

כל זה היה יכול להיות בלתי נסבל (מי אתם, אנשים שרוצים לחזור לגיל ההתבגרות?), אלמלא בו ברנהאם, הבמאי והתסריטאי, היה אוהב כל-כך את קיילה, ואלמלא אלסי פישר הייתה משחקת אותה בכשרון שכזה. למזלנו, שניהם שם, וגם כשזה מביך וכואב וקשה – זה מצליח לא רק לקווצ'ץ' את הלב, אלא גם להרחיב אותו.

מאיה כהן שלו: יש לי בעיה עם סרטי תיכון. סרטי תיכון גורמים לי להרגיש אשמה על כך שאני לא יוצאת למסיבות שפורצות באופן ספונטני בווילות מפוארות באמצע השבוע. בסרטי תיכון שום דבר, אבל שום דבר, לא מזכיר אפילו את המציאות היומיומית של תיכוניסטים אמיתיים.

כשהנושא לתמונה קבוצתית עלה רציתי לצאת מתחכמת. רציתי לבחור את "חבצלות המים" או את "בתולות הים" ולדבר על הריאליסטיות שלהם ועל כך שהם מדגימים שלהיות בתיכון זה בעצם ממש מבאס, יחד עם העובדה שטינאייג'רים הם ברובם מסכנים אבל גם קצת פסיכים וזה בסדר.  

הצרה היא שהסרטים הללו הם לא באמת סרטי תיכון. יש בהם אולי שתי סצנות שמתרחשות בתיכון, וזה לא המרכז שלהם בכלל. "בתולות הים" עוסק הרבה יותר ביחסי האם והבת, ו"חבצלות המים" עוסק בהתאהבות חד צדדית והוא אחד הסרטים הכי מדכאים אי פעם כנראה. 

"יפה בורוד" הוא ההפך מסרט מדכא. הוא סרט מתקתק שעושה נעימי בלב. אמנם יש בו כמה מאותם מאפיינים מרגיזים של סרטי תיכון כגון הנשף, כמו גם מסיבה בוילה מפוארת באמצע השבוע, אבל האבסורדיות של כל העניין דווקא מועברת יפה. 

ביפה בורוד יש גם המון דברים שאני אוהבת. אני אוהבת שהוא כל כולו אייטיז בטעם רע והוא לא מתנצל על כך. אני מאוהבת במולי רינגוולד, ואת התספורת שלה בסרט ניסיתי להעתיק לאורך כל החטיבה, ולא בהצלחה רבה. יש בו את הארי דין סטנטון בתפקיד אביה שבור הלב ואת ג'יימס ספיידר שמסתבר שנראה בן ארבעים גם כשהוא היה בן עשרים וכרגיל מגלם את הדוש שכולנו אוהבים לשנוא. יש בו גם את אחד ה"גיי פרנדס" היותר מוצלחים אפילו שהוא טכנית לא גיי בכלל, והזוג שעומד במרכז הסרט בעצם ממש חמוד ודי אמין, הרבה בזכות הכימיה בין שני השחקנים אבל גם בזכות תסריט מוצלח. 

אבל בעיקר, "יפה בורוד" מצליח להיות סרט תיכון נוסחתי אבל גם מעביר אמרה ברורה: בתכלס, להיות בתיכון זה פשוט לא נעים באופן כללי. 

זוהר אורבך: ראשית: התנצלות. "כמה טוב להיות פרח קיר" הוא לא סרט התיכון האהוב עלי. סביר שהוא אפילו לא בשלישייה הפותחת ("ילדות רעות", "מועדון ארוחת הבוקר", "קלולס"). ובכל זאת, אנחנו חיים בתקופה שבה קשה להכניס סרטים לאיזשהו קאנון. קשה לזכור סרט כלשהו בתור "אחד ה-X הגדולים ביותר אי פעם" כשהציוצים, הפוסטים, הסטוריז ומאמרי העומק של באזפיד קוברים כל סיכוי אפשרי לחיי מדף כלשהם. 

ומגיע ל"כמה טוב להיות פרח קיר" לעמוד בגאון ליד הקלאסיקות של הז'אנר. ואם אף אחד אחר לא יפליג בשבחיו, אהיה זה שמפליג בשבילו: הסרט הזה הוא אחד מהמרגשים שראיתי, באיזשהו ז'אנר. אין בו יומרה להמציא מחדש את גלגל-סרטי-התיכון: הוא עוצר בדרך בכל הקלישאות הידועות של הז'אנר, אבל עושה זאת בחן, כנות, חמלה וכאב. הוא מספר על שנתו הראשונה בתיכון של צ'רלי (לוגן לרמן, בהופעה מאופקת וחמודה שעם השנים מרשימה אותי יותר ויותר), ועל שני ההיפסטרים המתוקים שנהיים לחבריו הטובים ביותר והופכים את התופת התיכוניסטית שלו לכזו שניתן לצלוח בחיוך. 

בשבילי, ז'אנר התיכון הוא במיטבו כשהוא מאפשר לי להסתכל על חוויית ההתבגרות של הדמויות הראשיות ולהיאנח "יו, הלוואי שגם לי היה ככה". אבל יש בשאיפה הזאת, לאסקפיזם-של-בדיעבד, איזשהו מלכוד – כדי שחוויית התיכון של הדמויות תהיה מעוררת קנאה באיזשהו מקום, היא גם צריכה להיות אמינה ומציאותית מספיק כדי שלא תיראה כמו פנטזיה לא רלוונטית. "כמה טוב להיות שם מעפן" רוקד במומחיות על שתי החתונות האלה: מצד אחד הוא מאוד אמין, ומצד שני נראה כמו זיכרון מתוק-מדי של מי שמסתכל אחורה על השנים שלו בתיכון ומדמיין את הקראש הראשון שלו בצורה טיפה-יותר-מדי-מצליחה, נזכר בפעם ההיא שחבר שלו קיבל מכות וכן, איזה תותח יצאת מול כולם. ובכל זאת, הם לא שנונים במידה לא-הגיונית, הם לא (למעט אמה ווטסון) נראים כמו פרזנטורים של דיור. הם מרגישים כמו אנשים צעירים בשר-ודם, עם טראומות, פחדים, תקוות וטעויות. 

כשראיתי אותו לראשונה הייתי בגיל של צ'רלי והרגשתי שככה בדיוק זה נראה. בצפיות חוזרת, אני מבין שהלוואי וככה זה היה נראה. הפער בין האחד לשני הוא מה שהופך אותו לסרט תיכון מושלם – ואפילו לא הזכרתי עדיין את עזרא מילר. או את "Come On Eileen". או את דיוויד בואי. אם אמשיך להזכיר דברים רנדומליים שאני אוהב בסרט הזה פשוט אתחיל לבכות, אז אומר זאת כך – "כמה טוב להיות פרח קיר" הוא יצירת מופת לסוגו. וגם מחוץ לסוגו, הוא פשוט נפלא. 

רז גרינברג: "קראטה קיד" היה "באפי קוטלת הערפדים" של האייטיז. בלי קסמים, מפלצות וכוחות-על, הסרט הזה הבהיר איך גיל ההתבגרות והתיכון הם שדה-קרב אחד גדול וקטלני, במיוחד בשביל מי שהם לא מהחבר'ה. טוב, האמת שהיו שם כוחות-על, סוג של, ובהחלט פנטסיה (במקרה שמישהו תהה, [ספוילר]לא, אי אפשר להגיע לרמת חגורה שחורה בקראטה תוך פחות מחודש, בטח שלא דרך שטיפת מכוניות[/ספוילר]).

מה שמושך ב-"קראטה קיד" הוא דווקא האופן בו הוא מציג שלבים מאוד אמיתיים בהתבגרות – בריונות, כאבים נפשיים ופיסיים (ותאמינו לי, במהלך הסרט יכאב לכם ביחד עם הגיבור) ואהבה ראשונה (וכואבת גם היא). ואז מגיע מימד האקשן/ספורט של הסרט, שבו הבמאי ג'ון אבילדסן המנוח די עושה את מה שהוא עשה בעבר ב-"רוקי", הפעם מותאם לגיל התיכון, וזה עובד מצוין. הקאסט מקסים כולו – מראלף מאצ'יו שנע באלגנטיות בין גמלוניות בחיים עצמם לוירטואוזיות בזירה, אליזבת' שו שמצליחה להיות יותר מהנערה שעל-זרועו בזכות הופעה נחושה, ויליאם זבקה בתור הבריון המפחיד ומעל כולם פט מוריטה בתור הג'דיי – אה, סליחה, קראטה – מאסטר. בקיצור: חבילת התיכון המושלמת, כואב אבל כובש.

לא רחוק מאחור: "סיוט ברחוב אלם" מאותה שנה, גם הוא היה "באפי" של האייטיז, כשחושבים על זה, וגם הוא סרט מצוין, עובדה שקצת נשכחה תחת אינספור המשכים מיותרים.

 

רם קיץ: אם הייתי מקבל יכולת לנוע בזמן, סמכו עלי שלא הייתי מתעל את כוחי על-מנת להציל את האנושות, כי כפי שהמערכון החביב הזה של קולג' הומור ז"ל מדגים היטב – שום דבר טוב לא ייצא (לי) מזה. אז מה כן הייתי עושה עם יכולת לנוע בזמן?  ובכן, הייתי אוכל את אותו גביע פודינג שוב ושוב, עובר מבחנים ומבלה בקריוקי שעות-על-גבי-שעות – בדיוק אותם הדברים שעושה מאקוטו, גיבורת "הנערה שקפצה בזמן" (או "הנערה שדילגה בזמן", תלוי את מי שואלים) אשר יום בהיר אחד מגלה כי היא מסוגלת "לדלג" בזמן כרצונה (טכנית לא נכון, היא יכולה רק לנוע אחורה בזמן ולא קדימה).

"הנערה שקפצה בזמן" הוא לא רק סרט התיכון האהוב עלי אלא גם אחד מסרטי המסע בזמן המהנים שנוצרו, פשוט כי הוא עוסק בכיף שבעניין. הרי יש סיבה מדוע הסרט נקרא "הנערה שדילגה בזמן" ולא "האישה המבוגרת האחראית שדילגה בזמן" – זה סרט תיכון לכל דבר ועניין, עם אהבת נעורים מבלבלת ותסמיני התבגרות מבלבלים אף יותר, אלא שבמקרה הגיבורה שלו, נערת טיפש-עשרה מארץ נערי הטיפש-עשרה, מסתבכת טיפה'לה מעבר לרצוי עם כוח חדש שקיבלה ואשר איתו היא רק רצתה לעשות כיף.

מבין שלל סרטיו של במאי האנימציה היפני מאמורו הוסודה ("מלחמות קיץ", "ילדי הזאב", "מיראי"), 'הנערה' הוא עדיין סרטו הנגיש ביותר לקהל מערבי, הן בשל היותו סרט תיכון והן בשל היותו סרט על מסע בזמן שהתחרבש (כפי שהוליווד אוהבת). הסרט מצחיק, קליל והוא גם יודע לפרוט על מיתרי הרגש כשצריך – ובסרט תיכון, זה כל המרכיבים שאני צריך.

יצחק בארי: "ספיידרמן: השיבה הביתה", או "בריק"?

זאת היתה שאלה הרבה יותר קשה משנדמה לכם. אין לי קילומטראז' ארוך מאוד של סרטי תיכון, אבל כשיהונתן שאל אותי, נזכרתי די מהר בשני יוצאי הדופן הללו, שכל אחד מהם יוצא דופן במידה אחרת לחלוטין. שניהם אמנם לקחו והרכיבו לתוך הסוגה הזו סרט מסוג אחר, אבל הסרט האחר הזה היה שונה מאד: לריאן ג'ונסון יצא תיכון-ניאו נואר, למארוול יצא, ובכן, תיכון-מארוול.

בביקורת על בריק שהתפרסמה כאן באתר, צפה הכותב שעוד נשמע על הבמאי האלמוני הזה ובצדק מוחלט. אני אמנם צפיתי בסרט אחרי שראיתי ואהבתי מאוד את הסרטים המפורסמים של ג'ונסון, אבל אני די משוכנע שאם הייתי במקומו של הכותב אי אז לפני חמש עשרה שנה, הייתי מנפיק תחזית דומה.

מצד שני, מארוול. "השיבה הביתה" לא רק לקח את כל מה שעובד בדרך כלל בסרטי החברה והגיש את זה בצורה מעולה, הוא גם באמת היה סרט תיכון, על כל המשתמע מכך. אם כבר לצטט מבקרים מהאתר, אז אתלה שוב באילן גדול ממני ואפנה אתכם לביקורת של יהונתן שטענה בדיוק את זה.

אז כאמור, התלבטות; אבל אני חושב שיש לי מנצח. כי בעוד ריאן ג'ונסון הציג כבר בסרטו הראשון את הפיכת הקלישאות על פניהן בה הוא מצטיין כל כך וגרם לי לסיים את הסרט שלו בהתפעלות עצומה, "ספיידרמן: השיבה הביתה" עשה משהו אפילו יותר מוצלח: הוא לקח את הקלישאות הללו וביצע אותן כמעט לפי הספר – רק עם התאמה מושלמת ליקום הקולנועי שאני כל כך אוהב. ולכן אני בוחר בו, לבסוף. ביום בו יתגשם החלום הרטוב שלי וג'ונסון יביים סרט גיבורי על – או אז הוא ייתן פייט הגון. אני בטוח בכך.

שני אוירבך: איך אני אוהבת את "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך"? תנו לי למנות את הדרכים.

אני מעריצה את הקאסט: ג'וליה סטיילס מושלמת בתור קאט, אייקון פמיניסטי מוצדק לאללה, והית' לדג'ר כל כך כובש שאני לא מאשימה את קאט שהיא סולחת לו על הניצול הבלתי נסלח של האמון שלה. בצילם עומדים עוד כמה פלאים כמו לריסה אולייניק בתור ביאנקה – דמות שקשה לשנוא למרות שיש סיבות, גבריאל יוניון שיכולה לשחק תלמידת תיכון בכל גיל, לארי מילר כאבא מחריד אבל איכשהו גם מובן, עוד-לא-זוכת-האוסקר אליסון ג'אני, ותינוק מתוק ומאוהב אחד בשם ג'וזף גורדון לויט.

אני אוהבת את זה שהפואמה שקאט כותבת לקראת סוף הסרט כל כך יפיפייה, וג'וליה סטיילס מקריאה אותה בטייק אחד כל כך מרגש, שמעולם לא ראיתי את הסרט הזה בלי לדמוע במקרה הטוב או לייבב במקרה הסביר. מנגד, המחווה הרומנטית בצורת שיר שמגיעה מהצד השני היא מיליון סיבות לחייך, למרות שהיא מזכירה לנו איזה אובדן עצום היה מותו של הית' לדג'ר.

אני משוגעת על הדינמיקה בין האחיות קאט וביאנקה. יש לי פינה מאוד חמה בלב ליצירות שעוסקות בקשר בין אחיות וההתקוטטויות התינוקיות בין בנות משפחת סטרטפורד הן אחד הדברים הכי מעוררי הזדהות שראיתי. גם התסכולים וגם הרגעים של גילוי הלב ביניהן מרגישים אמיתיים ואנושיים במיוחד.

אני אוהבת את העובדה שקאט מלאת ניואנסים באופן מפתיע לדמות בקומדיה רומנטית. היא כועסת על רוב העולם והיא לא נוהגת באדיבות כלפי מי שלא הרוויח את זה, אבל כשהיא בסביבת חברים היא בחורה שמחה וכיפית ודי נורמלית. היא חוותה טראומה מינית (שנמצאת עמוק בתחום האפור) אבל זה לא הפך אותה לשבר כלי אלא נתן לה הזדמנות להפוך את עצמה לבחורה חכמה ועצמאית יותר. היא פמיניסטית מוצהרת ורצינית, אבל היא לא קריקטורה של פמיניזם רדיקלי.

ואני חושבת שהתסריט של "עשרה דברים שאני שונאת אצלך" פשוט מבריק. ההעברה של ההתרחשויות מ"אילוף הסוררת" לתיכון חלקה והגיונית, והשילוב בין השפה העשירה לסלנג של הניינטיז פשוט עובד. הוא מלא בשורות אייקוניות שכיף לצטט (אני עדיין לא בטוחה אם אפשר להיות רק whelmed) וכמעט כל סצנה בו זכירה ומקסימה. אני לא יודעת אם שייקספיר הוא באמת גדול הכותבים בשפה האנגלית, אבל אני בטוחה שהעיבוד שלו לתיכון הוא סרט התיכון הטוב ביותר (ושני לו רק העיבוד של ג'יין אוסטן).

יהונתן צוריה: אם השאלה היא "איזה סרט אני הכי אוהב שמתרחש בתיכון או עם תיכוניסטים", אז התשובה היא אמנם לא חד משמעית, אבל מתרחקת קצת ממה שאנשים מתכוונים לרוב בז'אנר והולכת למקומות אחרים: יותר "באטל רויאל", "דוני דארקו", "ההתנקשות בנשיא בית הספר" (אחד הסרטים האחרונים הטובים של ברוס ויליס, מעין אח תאום של "בריק"), או אולי "מעודדים צמודים" המטומטם מאוד ומצחיק באותה מידה או סרט הפשע התאילנדי "גאונה רעה" (Bad Genius) שמבוסס על סיפור אמיתי.

אבל אם אני צריך לצמצם את זה לסרטים שממש מדברים על החוויה התיכוניסטית, אז… טוב, אז עדיין יש ממה לבחור: "מלכות הכיתה" לוקח את האבסורד של התיכון לקיצון נפלא, אלים ומרהיב (שכדאי לשמוע גם בגרסת המחזמר), "הקצה של שבע עשרה" הוא המתמודד שלי לסרט התיכון של העשור הקודם, "שמתי ברז למורה" הוא הפנטזיה של כל תיכוניסט בערך, ואני כנראה יכול להמשיך עם הניימדרופינג הזה לעד (עוד כמה, כי למה לא: באה בקלות, מועדון שנות השמונים, אני וארל וזאת שעומדת למות, תרגילים בהתבגרות, שש פעמים, ביווס ובאטהד דו אמריקה, מרד הנעורים, יופי מקומי, שיניים, השם שלך., צמד סרטי המסע-בזמן-לתיכון-בשנות החמישים בחזרה לעתיד ולהתחתן בשנית ובטח פספסתי מישהו). 

אבל צריך לבחור, לא? אז בוא נדבר על "הטרוצקי", אחד מסרטי התיכון הכי מרתקים שראיתי. הסרט מדבר על לאון בורנסטין, ילד בן 17 (מגולם על ידי ג'יי ברושל, שהוא ממש לא בן 17) שמשוכנע שהוא גלגול הנשמות של ליאון טרוצקי, רק בקנדה. כשהוא עובר לבית ספר ציבורי, הוא מגלה שארגון התלמידים יותר מתעניין בארגון נשפים מאשר במאבקי מעמדות, ומכאן הוא יוצא למסע עבור ערכי השוויון, החירות ומה לא, כאשר מעל הכל מרחפת השאלה: מה מניע אנשים לצאת או לא לצאת לרחובות. 

עבר זמן מה מאז שראיתי אותו ואולי בתקופה הזאת הוא הספיק להתיישן, אבל יש סיבה שבחרתי אותו מעל קלאסיקות אחרות מוכחות ומוכרות יותר: מאז שראיתי אותו, השאלה במרכזו לא יוצאת לי מהראש. השאלה שהסרט שואל היא שאלה כל כך מהותית להתנהלות בני הנוער עד שמבחינתי, למרות שמדובר בסרט על בן הנוער החריג בעולם (כנראה), הוא קולע להוויי ולרעיונות התיכון הרבה יותר טוב מכל ג'ון יוז או ממשיכי דרכו. כי במקום פירוק רגשי של חווית התיכון, הוא מציע פירוק פילוסופי ופסיכולוגי.

לכן לא מפתיע שכמו נערים חריגים אחרים בעולם, גם הוא נדחק הצידה לטובת סרטים זוהרים ומהנים יותר. זה לא בגלל שהוא רציני מדי או לא מצחיק או לא מוצלח – הוא סרט מוצלח מאוד, מצחיק מאוד, וכזה שדואג ללעוג לגיבור שלו, גם אם אי אפשר שלא להיסחף בלהט שלו.

זה בגלל שבעולם עם יותר מדי אפשרויות צפייה, תמיד יהיו הילדים שצריך ממש לפלות עם פינצטה מהקהל כדי לשים לב אליהם. אבל זה לא הופך אותם לפחות מבריקים ממה שהם. 

תגיות: