תמונה קבוצתית: מצאנו באינטרנט

כותבי האתר ממליצים על דברים מגניבים באינטרנט.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

תשובות, שאלות, קושיות – אתם יודעים מה אפשר לעשות בתגובות. 


מדורי האתר והפינות הקבועות שלו חיו באיזון ובשלום… עד ש"תמונה קבוצתית" תקפה. ראשונה נפלה "מצאנו באינטרנט" – שאמורה להיות מקום להציף בו, לצד חדשות, גם פינות כיפיות של האינטרנט שקשורות לקולנוע בצורה כזאת או אחרת. ומה עשתה תמונה קבוצתית? הלכה ושאלה את הכותבים באתר "תמליצו על פינה כיפית באינטרנט שקשורה לקולנוע"

אור ענבר: האתר החשוב ביותר (כנראה) לכל חובב קולנוע הוא IMDB, ואני רוצה להניח שקוראי האתר מכירים אותו, ואם לא, אז תלחצו על הקישור שם כי אני די בטוחה שחייכם ישתנו.

עם זאת, בשנים האחרונות את IMDB החליף אצלי כמעט לגמרי האתר (והאפליקציה) הניו זילנדית Letterboxd. לטרבוקס, כפי שאני נוהגת לקרוא לה, היא האחות הקטנה אך המגניבה יותר של ימד״ב. הרעיון הבסיסי זהה: לכם יש פרופיל, להם יש את מאגר כל הסרטים בעולם ולכן אפשר לדרג מה ראיתם ומה לא.

אבל ללטרבוקס יש כמה יתרונות שבשביל מישהי כמוני הפכו את האתר הזה לפינה הכי מוצלחת באינטרנט: למשל, מעבר לדירוג הסרטים יש את האופציה הפשוטה של פשוט לסמן "ראיתי", בלי לציין מה חשבת על הסרט – אופציה מושלמת לכל הסרטים האלה שאני יודעת שראיתי אבל מי זוכר עכשיו מה חשבתי עליהם. 

בנוסף, יש את אופציית היומן שבה אפשר לסמן כל סרט שרואים וגם מתי, וככה לסמן צפיות חוזרות. בכל צפיה שכזאת אפשר לשנות את הדירוג, לכתוב ביקורת חדשה ולתת תגיות שונות. דבר נוסף הוא שלטרבוקס הוא בעצם רשת חברתית לחובבי סרטים. האינטראקציה שם בנויה על זה שמשתמשים אחרים באתר יכולים להגיב לכל ביקורת, ובדף הבית אפשר לראות את הסרטים המדוברים באותו שבוע באתר כולו, ואצל האנשים שאתם עוקבים אחריהם בפרט. בפרופיל האישי אפשר לשים באופן קבוע את ארבעת הסרטים האהובים עליכם ובכלל לספר לעולם מי אתם, והדרך שבה חברי האתר משתמשים בפיצ'ר הרשימות כדי ליצור אתגרי צפיה מראה את כוחה של הקהילה שם. 

יש עוד כל מיני פנינים באתר כמו עמוד הסטטסטיקות למשתמשי פרו, אתגר השואודאון השבועי, הבלוג שלהם, האסתטיקה המוצלחת שלהם ועוד ועוד. לא חייבים להיות אובססיבים לתיוג ורישום כמוני כדי ליהנות מהאתר הזה אבל לדעתי כל חובב סרטים יהנה מהקהילה הזאת. מבחינתי? מדובר בגן עדן.

יהונתן צוריה: נתחיל בכך שאם איכשהו לא ראיתם את סרטוני After Hours או את סרטוני OPCD. תעצרו ולכו לראות אותם. לא רק כי הם פירוק נפלא של תרבות הפופ, אלא כי אפשר לראות איך האנרגיה המאנית של קראקד, שידעה לקחת דברים שטותיים ברצינות אבל לא ברצינות מדי התחילה כמשהו יותר חכם, מעניין ותמים שבעיקר נועד להצחיק במקום לנסות לשלוף עוד דעה מעוררת מחלוקת על איך "הדבר ההוא מהילדות שלכם הוא בעצם רע". העובדה שבסרטונים האלו המציאו, בצחוק, את תיאורית "כל הסרטים של פיקסאר מתרחשים באותו ציר זמן" רק בשביל שאנשים יקחו את זה מהם וינסו לטפל בה ברצינות מוחלטת היא דוגמא לדרך שבה השיח האינטרנטי מתפתח לאו דווקא לכיוונים שהיינו רוצים שהוא יתפתח. 

אבל אני רוצה לדבר על הפינה באינטרנט שתמיד יודעת לחלץ אותי לעת צרה – Sporcle

עכשיו, ספורקל הוא בכלל לא אתר קולנוע. הוא אתר חידות ומשחקים חביב למדי. אבל יש לו קטגורית קולנוע, והקטגוריה הזאת הושיעה אותי בעת חלקים מתים רבים בחיי כשהייתי חייב להעביר זמן מול מסך, ורציתי איזשהו אתגר למוח, אבל לא משהו מאתגר מדי. מה לעשות – חידות ויזואליות כמו אתגר סרטי האימה של M&M מגיע רק פעם בכמה זמן, והחיקויים המוזרים של וורדל סוגרים לך רק דקה ביום – ואני צריך משהו שהוא כמו מדור תשחצים בעיתון – רק שכולו מוקדש לקולנוע. 

חלק מהם קשים, חלק מתחכמים וחלק נהדרים גם אם לא הצלחתם (חידון שמתבסס על זיהוי סרטים על פי ביקורות קוטלות שלהם הוא כיף במיוחד). אבל בעיקר: הוא נותן אישרור לכך שכל הידע חסר התועלת שלי על קולנוע משתלם כשאני מצליח לפתור עוד חידון שכזה ב-100%. 

זוהר אורבך: התוכן הקולנועי-אינטרנטי השני שהשפיע עלי (לצד עין הדג) הוא משהו שנשכח כמעט לחלוטין בשש השנים הארוכות שחלפו מאז שהוא רץ: סרטוני ה"Snap" של לואיס וירטל

וירטל הוא כתב תרבות, קומיקאי ותסריטאי מהסוג שמטופח באמת רק במקומות כמו לוס אנג'לס, שם אם תגיד משהו כמו "אנג'לינה ג'ולי ביססה את 'לא נשבר' על חוויית ההישרדות שלה בסט עם פיי דאנאוויי", אנשים יגיבו בצחקוק יודע ח"ן. וירטל נשא מול המצלמה מונולוגים קצרצרים על הפרשנות שלו לענייני תרבות הפופ, בין אם מדובר באוסקר 2015 או ההנחיה של דונלד טראמפ את "סאטרדיי נייט לייב" (כן, עבר כל כך הרבה זמן). 

הנונסנס הקווירי שאיתו הוא בחר להסתכל על הוליווד גרם לי לעצור שנייה ולהבין שאפשר להיות סינפיל גם בלי לדבר כל היום על "הסנדק", ושאולי אפשר לחשוב על קולנוע מזווית אחרת; כזאת שרואה את הרצינות התהומית שבה נעשה בגדול כל סרט שני ולומר "אוקיי, אבל תשתו כוס מים ותבינו שאתם בסופו של דבר סטרייטים ולכן אוטומטית יותר משעממים". 

הוא מבקר קולנוע מהסוג שלא משתמש בנימוקים מכובדים, אלא פולט דברים כמו ״לקירה נייטלי מגיע לזכות על משחקי חיקוי כי כשאלן טיורינג אומר לה שהוא הומו היא מצליחה שלא לשאול אותו ׳אז למה אתה כל כך משעמם?׳״ ולא אכפת לו אם הפאנצ'ים שלו לא מובנים עבור רוב האוכלוסייה, שלא אוכלת תרבות פופ לארוחת בוקר, צהריים וערב. הוא יורה רפרנסים לכל עבר ואת חלקם תבינו, את חלקם לא, אבל הוא לוקח אותם כמובנים מאליהם. המחשבה שמותר לרוץ עם הדרך שבה אתה תופס את התרבות ולהניח שמישהו ילך אחריך אם תתנסח מספיק טוב נשארה איתי עד היום, ולראות איך וירטל הולך ונוסק כתסריטאי קומי שכעת מופיע עם הפינות שלו בתכנית של ג'ימי קימל רק ממלא אותי ביותר אופטימיות.

רם קיץ: בתור מי שמריץ כאן את פינת "מצאנו באינטרנט" הופתעתי עד כמה מסובכת התמונה הקבוצתית עבורי – הרי כיצד בוחרים רק פיסת מדיה אחת? לכן אצתי רצתי ליוטיוב ומבין מאות הערוצים שאליהם אני מנוי (אני באמת חייב להפסיק להירשם לכל ערוץ שחיבבתי סרטון שלו), כמעט ובחרתי ב-Every Frame a Painting – אבל עצרתי את עצמי כי זו לא חוכמה; איזה חובב אומנות יבחר את המונה ליזה כתמונה שהוא הכי אוהב? אז גוללתי ברשימת המועדפים בכרום בתור מוצא אחרון, ועצרתי על אתר שאני כמעט ולא מבקר בו יותר, אתר שהיה במשך שנים דף הבית שלי. אתר אשר שינה את הדרך בה אני מסתכל על סרטים (וסדרות) ועל הדרך בה אני כותב על סרטים (וסדרות). אני מדבר כמובן על The A.V. Club.

האתר, שקיים 29 שנים (כך מסתבר) כתב ביקורות קולנוע וחדשות בזווית מחכימה, משעשעת ונטולת קליקבייטים, ויש בו כמה מניתוחי הסדרות המוצלחים ביותר שקראתי מעודי. למעשה, את ההשראה לאופן בו כותבים ביקורת מתגלגלת קיבלתי מדונה באומן שכתבה על "שובר שורות" באופן שאני יכול רק לחלום עליו, ובתום כל פרק של "משחקי הכס" בזמנו רצתי לקרוא מה חשבו עליו ב- The A.V. Club. לכותבי האתר אף הייתה השפעה מספיק גדולה עלי כדי לשנות לכאן או לכאן דעות על סרטים שאהבתי / שנאתי, והדיונים בתגובות השאירו אותי ער לעתים עד השעות הקטנות של הלילה.

לצערי, עזיבה של מספר כותבים שאהבתי ושינוי מסוים בטון האתר (לאו דווקא לרעה, זה פשוט התאים לי פחות) הביאו אותי לבקר בו פחות ופחות במרוצת השנים, אולם הידיעה כי The A.V. Club עדיין קיים ועושה את מה שהוא עושה מביאה לי נחת. האינטרנט זקוק לאתרים כמו The A.V. Club.

תום שפירא: שני חברים מדברים על סרטים. לא בדיוק רעיון חדשני, בכל רגע נתון 90% מהפודקאסטים הם שני גברים שמדברים על סרטים. אבל Blank Check עושה את זה ממש טוב.

דבר ראשון, עוזר ששני האנשים שמעורבים מכירים את עולם הקולנוע, הן מהבחינה ההיסטורית והן מהבחינה הפעלתנית. הגריפין המדבר הוא גריפין ניומן, שחקן סמי-מוכר (אתם מזהים אותו, אולי, בתור ארתור מהסדרה האחרונה של הטיק), שמבין איך עולם הקולנוע עובד. דיוויד הוא דיוויד סימס, מבקר הקולנוע של מגזין האטלנטיק, איש שראה (כך נדמה) כל סרט שאפשר לראות (וגם כמה שאי אפשר).

דבר שני, הם אוהבים קולנוע. ציניות היא לחם חוקו של עולם הפודקאסטים, אבל הצמד חמד הזה משתדל לדבר על סרטים שמעניינים ובדרך כלל הם יצליחו למצוא משהו חיובי להגיד גם על הגרועים שבסרטים: הופעה טובה, סצנה שנחקקת בזיכרון, אפקט מרשים במיוחד. זה לא ניסיון בכוח לאהוב את הסרטים האלו, אלא הבנה שיצירת סרט היא עסק מסובך ורב חלקים שלא הכול בה מצליח אבל דברים יכולים להצליח גם בהפקות הרות אסון.

דבר שלישי, הקונטקסט. השניים הם Connoisseurs of Context (מילים שלהם), אפילו לפני שהפודקאסט נהיה רווחי מספיק כדי להרשות לעצמו לשלם לחוקר באופן מלא. הם לא מדברים על רק על הסרט אלא גם על מה שמסביב – הם יודעים על תהליך ההפקה, על אנשים אחרים שהיו אמורים להיות מעורבים בפרוייקט, על החלטות של האולפן לפני ובמהלך היצירה, על ההבדלים הכי זעירים בין כל הגרסאות האלטרנטיביות. כל פרק הוא לא סתם ביקורת סרט, הוא שיעור היסטוריה מיניאטורי. .

דבר רביעי, הקונספט. אולי זה היה צריך להיות דבר ראשון, אבל ההוכחה לכך שזה פודקאסט טוב הוא שאפשר להקשיב לכל פרק בנפרד בלי להכיר את הקונספט הכללי. ה'צ'ק הפתוח' הטיטולארי הוא כינוי לרישיון הכלכלי שניתן לבמאי לרדוף אחרי המוזה שלו אחרי שהוא מכניס לאולפן מספיק כסף. כל מיני סדרה של הפודקאסט, וכבר היו הרבה כאלו, מוקדשת לקריירה של במאי מצליח אחר ועוברת (פרק פרק) על כל הסרטים שלו – תוך כדי שהם שמים אותם בקונטקסט ההיסטורי של התקופה וכחלק מן הקריירה של הבמאי הספציפי. מסם ריימי, דרך האחיות וושאבסקי ועד לג'יין קמפיון.

דבר חמישי, הם מדברים הרבה וכיף לשמוע אותם מדברים. מי שמחפש פודקאסט מחודד ומוכוון מטרה כדאי שילך למקום אחרי. בכל פרק (שיכול לארוך בין שעתיים לשלוש פלוס) שני המנחים ידלגו בקלילות מרשימה בין תריסר נושאים לפני שהם יגיעו בכלל לעלילה של הסרט. וזה כיף לשמוע אותם, כי הם יודעים על מה הם מדברים וכי כל אנקדוטה, לא משנה כמה אזוטרית, נהיית בסופו של דבר חלק מהמכלול הביקורתי שעוזר לנו להבין את היצירה הספציפית, את הבמאי באופן כללי ואת עולם הקולנוע כולו.    

מאיה כהן שלו: ניכר שללינדסי אליס (שכבר לא פעילה היום) יש רגשות מעורבים כלפי הסרטונים המוקדמים שלה, עד כדי כך שהיא הורידה אותם מהחשבון שלה, ופועלת להוריד אותם כאשר הם עולים בערוצי יוטיוב אחרים. 

אפשר להבין אותה: הדברים הממש ממש ראשונים של אליס הם לא טובים מהרבה בחינות. בעיקר טכניות, אבל לא רק – הם נראים וכתובים כמו שמשהו שניסיתי להפיק בתיכון. בראייה עכשווית אפשר להגיד עליהם את הדבר שהכי קשה ליוצר לשמוע: "יש פה המון פוטנציאל".

אבל בזמן אמת, זה היה כל מה שרציתי להיות.  תבינו, אנחנו מדברים פה על תקופת פרה-בת מצווה. צפייה בלינדסי אליס הייתה אחת מהפעמים הראשונות שהבנתי מה אני רוצה לעשות, גם אם לא לגמרי ידעתי איך לתת לזה שם. רציתי להיות בגילה, לדבר כמוה, ושיהיו לי חברים כמו שהיו לה. בהרבה מובנים האישיות שלי התעצבה בגללה.

לכן, למרות הסיבות הברורות, אני אוהבת את המוקדמים במיוחד בגלל שיש בהם אווירה מאוד מתוקה של אהבת הדבר, וכי הם שונים אבל גם קצת דומים לדברים המאוחרים שלה, ושונים מדברים אחרים מאותה תקופה ובכלל. 

עידן זיירמן: The Filmcast (AKA The Slashfilmcast). שלושה גיקים של סרטים מדברים עליהם ומקליטים מזה פודקאסט. אפילו העובדה שמדובר בשלושה ולא רק שניים זו לא איזושהי אטרקציה חדשנית ומרגשת, אבל גם פה זה עובד. זה עובד כי הם מצחיקים, כי האינטראקציה ביניהם כיפית וכי לאורך זמן פחות או יותר לומדים להכיר את האישיות של כל אחד מהם ואת הבדיחות הפרטיות ומשם ממשיכים הלאה.

אבל הסיבה הכי חשובה, בעיני? כל פרק עוסק בסרט אחד, הם מציינים בהערות הפרק שלהם את הנקודות המדויקות שבהן הם מדברים על הסרט בהשוואה לאלה שבהן הם מדברים על דברים אחרים, והם מחלקים את הדיון עליו ל״בלי ספוילרים״ ו״עם ספוילרים״, שהופך אותו מושלם ל״להקשיב לפני שאתם רואים את הסרט״ ו״להקשיב אם ראיתם את הסרט ובא לכם לשמוע כמה שיותר חפירות עליו ועכשיו״. אני לא מאזין להמון פודקאסטים, אבל בעולם פודקאסטי התרבות – הם בין היחידים שאני נותן להם מקום.

רז גרינברג: אני לגמרי לא בטוח לגבי הבחירות של הכותבים האחרים בתמונה הזו, אבל אחרי שהודעתי על הבחירה שלי – אתר האינטרנט Star Wars Origins – חשבתי לעצמי, "רגע, לבחור באתר אינטרנט (בפרט כזה שהתעדכן בפעם האחרונה ב-2006) זה לא קצת… בומרי?" 

אבל מה לעשות, אני כנראה בומר, שאין (עדיין) שום פודקאסט או איזה ערוץ ביוטיוב ששינה את חייו, והאתר הזה דווקא כן. אם Star Wars Origins, האתר שהקימה קריסטן בראנן, היה ספר, הוא מן הסתם היה כבר מתפרק ודהוי מרוב הפעמים שקראתי אותו, אבל בהיותו אתר אינטרנט, אפשר לחזור אליו עוד פעם ועוד פעם במצב פרימיום, גם עם העיצוב שלו הוא כל-כך תחילת המילניום.

העיצוב הזה גורם לאתר, במבט ראשון, להיראות יותר מכל דבר אחר כמו רשימת קניות – מה היו מקורות ההשראה של ג'ורג' לוקאס כשהוא יצר את מלחמת הכוכבים? חלק מהרשימה הזו מאוד צפוי: רוב חובבי מלחמת הכוכבים יודעים שלוקאס הושפע מ-"המבצר הנסתר" של קורוסאווה או מהספר "הגיבור בעל אלף הפנים" של ג'וזף קמפבל. אבל בראנן בוחנת לא רק את המרכיבים העלילתיים והחזותיים שלוקאס שאב מהיוצרים הנערצים עליו (למעשה, דווקא לנושא הזה היא מקדישה הכי פחות מקום), אלא מה הוא למד מכל אחד מהם ברמה הסיפורית. או כמו שבראנן עצמה מסבירה באתר: היו עוד אנשים בהוליווד שהחליטו שהם יעשו קאמבק לסרטי "פלאש גורדון" או לכתוב את התסריט שלהם על פי התבנית של "מסע הגיבור" של קמפבל – אבל למה דווקא לוקאס הצליח במקום שאחרים נכשלו?

בניסיון למצוא את התשובה לשאלה הזאת (ויש עליה תשובות רבות, למען האמת) בראנן חוקרת לעומק לא רק את היצירות שהשפיעו על לוקאס אלא גם את היצירות שהשפיעו על אותן יצירות, ומגיעה לשלל תובנות מרתקות – בין היתר, היא מציעה את ההסבר הטוב ביותר שיצא לי לקרוא למה טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" היא קלאסיקה וטרילוגיית הפריקוולים היא ממש לא. זה אחד הדברים שהופכים את האתר לקריאת חובה עבור כל מי שרוצה לספר סיפור, בכל מדיום שהוא. המטרה של בראנן היא לא להפוך אף אחד לג'ורג' לוקאס הבא, אלא לגרום לגולשים שלה להבין מה הפך את ג'ורג' לוקאס למספר-סיפורים כל-כך מוצלח, ומה אפשר ללמוד ממנו.

אני לא בטוח כמה בראנן התכוונה לזה, אבל בדרך היא נותנת גם לחוקרים ומבקרים המון דרכים להסתכל מחדש על היצירות שהם בוחנים, כחלק מאיזה מארג גדול יותר של עולם שלם של יצירה. מהבחינה הזו, לאתר היתה השפעה עצומה עלי כמבקר, כחוקר וככותב – מגילוי של כמה יצירות שלא הייתי מודע אליהן (במיוחד Silent Running, שהפך לאחד מסרטי המד"ב האהובים עלי) ועד לאופן שבו אני מתייחס לבמאים וליוצרים האהובים עלי כשאני כותב עליהם.

Star Wars Origins הוא בבחינת גלישת-חובה לכל מי שאוהב את "מלחמת הכוכבים" אבל לא רק: כל מי שאוהב קולנוע, אוהב לשמוע סיפורים, אוהב במאים ויוצרים בכלל – האתר מזמן לו חוויה מעשירה ומרתקת.