תמונה קבוצתית: הידיד הקולנועי של האדם

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לספר על החתול הכי טוב בקולנוע. 

כלבים הם חיה כל כך בולטת בקולנוע שלא רק שיש עשרות כלבים – מצוירים ואמיתיים – שזכו לסרטים שמהללים את מעשיהם אלא שבימינו אנו גם חיות אחרות מתחילות להתנהג כמו כלבים (זהירות, קישור ל-TV Tropes). אז לכבוד 109 שנים מאז שיצא לראשונה סרט האנימציה "גרטי הדינוזאור" (או משהו) – מהו הכלב הקולנוע האהוב עלייך?

יצחק בארי: איש התקשורת קובי אריאלי אמר פעם שכל מה שנשאר לו מהחרדיות הוא הפחד מכלבים. זה די מדהים, למי שיודע, כמה בציבור הזה כלבים הם נטו חיה מפחידה ואכזרית, ובעיניי ראיתי אנשים מבוגרים ומיושבים בדעתם עוברים למדרכה ממול כשמגיע לכיוונם כלב, גם אם זה צ'יוואווה שמגיע להם מקסימום לקרסול.

הבורות הזו גרמה לי להיות די בהלם כשאחד הסרטים המצויירים הראשונים שראיתי היה "בולט" של דיסני. כאילו, ידעתי כמובן ש"אצל החילונים" כלבים הם חיית מחמד, אבל הסרט הזה הבהיר לי לראשונה מה זה באמת אומר.

למרות ההיגיון העלילתי של סרט מצויר, הוא הצליח להעביר ממש טוב מערכת יחסים חמודה להדאיג של מה מוצא האדם בכלבו ומה מוצא הכלב בבעליו, או לפחות לגעת בזה מלמעלה בצורה שאפילו סחטה ממני כמה דמעות. אז עזבו שזה אחד הסרטים הטובים של דיסני אנימיישן – בולט, אם תרצו, הוא פשוט הכלב הראשון שלי, ואני לא צוחק כשאני אומר שבזכותו למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב כלבים. קרוב לעשור אחר כך, אני מקווה שלא ירחק היום וגם בבית שלי יהיה אחד.

אזכור של כבוד: הכלב מהסדרה (והסרטים) "שון כבשון". ראשית, כי הוא דמות כל כך סימפטית שאני נזכר בו ומחייך, אבל בעיקר כי הבת שלי אהבה אותו יותר אפילו משון כבשון עצמו, וזה כנראה אומר משהו.

שני אוירבך: "101 כלבים דלמטים", או בשמו העברי הרשמי "על כלבים וגנבים", הוא סרט מושלם ואחד מסרטי האנימציה האהובים עליי (למרות שגדלתי גם על גרסת גלן קלוז). אבל למרות שהוא סרט נהדר, היה נמנע הרבה סבל אם הוא לא היה קיים. ההצלחה של הסרט גרמה להמון משפחות לקנות כלבים דלמטיים, שהרבה מהם ננטשו אחר כך בגלל הקושי בגידול שלהם והדרישות הגבוהות שלהם. אני לעומת זאת יודעת שאף פעם לא הייתי יכולה לגדל דלמטי – אני צריכה כלב שחולק את סגנון החיים שלי, ואכן זכיתי בכלב שבראש סדר העדיפויות שלו נמצאים אוכל ושינה. אבל אם אני מרשה לעצמי להתעלם משיקולים פרקטיים, ממש הייתי רוצה לגדל את פונגו.

פונגו הוא כלב עצמאי, חכם להפליא, מלא תושייה, ונאמן מאוד. הוא גם שדכן שמוצא לבעלים שלו את בת הזוג המושלמת שהוא אפילו לא ידע שהוא מחפש ואפילו מארגן להם את הפגישה הראשונה. עם כל אהבתי לכלב שלי, מערכת היחסים שלנו לא ממש שוויונית ויש בה באופן מובהק צד שמטפל וצד שמטופל. פונגו, לעומתו, קשוב לצרכים של כולם סביבו וברוב המובנים הוא יותר בוגר ומתפקד מהבעלים שלו. הוא גם אבא נהדר ויש לו חוש הומור ובכנות אני כבר לא יודעת אם אני מתארת כלב או בן זוג אידיאלי.

בשולי הדברים, כי אני לא רוצה להישמע קרואלה מדי, אני גם חייבת לומר שאף כלב לא מתקרב לדלמטי מבחינת הלוק האיקוני (פה הייתי מרגיעה את הכלב שלי שגם הוא חתיך הורס, אבל בניגוד לפונגו הוא לא יודע לקרוא). אז כן, בעולם פנטזיה שבו פתאום באופן בלתי מוסבר יש לי אחוזה כפרית עצומה שבה הכלבים שלי יכולים לרוץ כאוות נפשם, הייתי לוקחת את פונגו בלי היסוס (ואם הוא בא בעסקת חבילה עם רוג'ר, מה טוב).

מתן בכר: לפי ציונים באתרים השונים, נראה שאין הרבה אהבה ל"שחקן על ארבע" (Air Bud) – ג'ון אוליבר אפילו הקדיש רבע שעה מזמנו כדי ללכלך על הסרט. קשה לי להבין למה, כי הוא משלב שני ז'אנרים פופולריים למדי. הראשון הוא זה שבו משפחה עוברת לעיירה חדשה, הילד / נער מגלה עניין בספורט / תחביב ספציפי שכולם בעיירה בקטע שלו ובסוף מצליח להביס את הבריון המקומי (זאת עלילה כל-כך מוכרת שאפילו בישראל עשו עליה פרודיה). הז'אנר השני הוא סרטים בכיכוב חיות, שקיים מאז שחר הקולנוע. זה לא שבשניהם אין סרטים גרועים, אבל "שחקן על ארבע" הוא בהחלט מהחמודים והמוצלחים יותר.

באדי הכלב נמצא בבעלותו של נורם, ליצן מסיבות אלכוהוליסט וממורמר שמשתמש בטריקים שלימד את באדי בשביל המופע שלו. אחרי שבאדי נופל מהמשאית של נורם, הוא מוצא את דרכו אל ג'וש, נער שעבר עם אמו ואחותו לבית חדש אחרי מותו של אביו. ג'וש ובאדי מתחברים בזכות האהבה של שניהם לכדורסל, משחק שבו באדי מוצלח באופן מפתיע. ג'וש מצליח להכנס לנבחרת הכדורסל של התיכון ואפילו באדי מתברג פנימה (כי אין חוק בספר לפיו כלבים לא יכולים לשחק כדורסל). יש נקודה מאוד ברורה שבה הסרט היה יכול להסתיים, אבל אז הוא ממשיך עוד קצת ועובר לתחום של ז'אנר נוסף, באחד הסופים הכי "מה לעזאזל קורה פה?" שזכורים לי מהילדות.

בדומה ל"בייב" שיצא שנתיים לפני כן, "שחקן על ארבע" מראה ששום דבר לא עומד בפני הרצון… כל עוד אין חוק שאוסר על כך. כנראה שהחוקים בשאר ענפי הספורט גם לא מאוד נוקשים כי הסרט הוליד שורה של המשכים בהם באדי משחק כדורגל, פוטבול, בייסבול וכו'. בקיצור, לא רק שבאדי הוא כלב טוב, הוא גם מקור השראה לכולנו.

תום שפירא: בקומיקס השם המקורי הוא "ההרפתקאות של טינטין וסנואי" (Les Aventures de Tintin et Milou), ככה שלכולם ברור עד כמה הכלב חשוב. הוא שם מהעמוד הראשון של הסיפור הראשון, הדמות היחידה (חוץ מטינטין עצמו) שהופיעה בכל ההרפתקאות, והוא גם זה שפונה אל הקורא מידי פעם.

בסרט של שפילברג, לעומת זאת, הם סבלו מעודף מילים עם כותר מפוצץ "The Adventures of Tintin: The Secret of the Unicorn" אז השם של סנואי המסכן נשאר מחוץ לכותרת. אז כדי לפצות על העלבון המוחלט הם החליטו להפוך אותו לגיבור האמיתי של הסרט. ברצינות, תספרו את מספר הפעמים בהם סנואי מציל את טינטין, סנואי מגלה פריט חשוב, סנואי נמצא במרכז הפריים (השוט האחרון מתמקד עליו)… לא ספרתי כל שניה ושניה אבל יש סיכוי לא רע שהוא על המסך יותר מכל דמות אחרת. שני המרדפים הגדולים בסרט מציגים את הכלב בשיאו: באחד מהם הוא מזנק מגגות של מכוניות אל גבות של פרות כדי להציל את הגיבור האנושי (המשני) שנחטף וזה תענוג לראות את הכלב הקטן הזה מנווט בנוף העירוני משל היה אמן פארקור. במרדף השני, שמתנהל על אופנוע (ועוד כמה כלי רכב) הוא מצליח איכשהו להתחרות בציפור. וכל זה בלי לאבד אף פעם את האלמנט הכלבי שלו, בלי להפוך לדמות שנראית 'אנושית מידי.'

בקומיקס הדבר היחיד שפגם בהנאה מהדמות של סנואי, כלב אמיץ וחמוד שלא נותן לגודלו הקטן למנוע ממנו להיכנס לקטטות (ולנצח) יריבים גדולים ממנו בהרבה, זה הנטייה שלו 'לדבר' באלבומים המוקדמים. בסרט זה לא נמצא והוא פשוט כלב. אחלה כלב שבעולם, אבל אין ניסיון לתת לו תכונות או אינטליגנציה של בני אדם.

זה מה שבאמת הופך את הדמות לכזה כלב טוב: באיזון בין הגבורה האישית לנטיות הכלביות – סנואי יסכן כל כף ושערת פרווה בניסיון להציל את טינטין… אבל הוא גם לא יהסס לסטות ממשימה שהוא מבין רק בערך כדי למצוא עצם עסיסית, או לשחק עם כלב שמירה עצבני למראה. אז אמנם קיבלנו רק סרט אחד, שבו נמנעו מאיתנו הסצנות הקומיות הנהדרות מהקומיקס בהן סנואי משתכר (וגם מצליח לאלף גורילה), אבל איזה סרט! ואיזה כלב!

יהונתן צוריה: בעודי בא לבחור את בחירתי, אני שם לב לפתע לעובדה המוזרה שהיא וכל הבחירות של עמיתיי הם של סרטי ילדים. וזה בסדר, וברור מאליו כמעט – גם לי יש מקום לשלל כלבים מטוגו דרך גרומיט ועד סקובי דו אבל כשאני עברתי על רשימות אחרות של סרטים התבהר די מהר שרובן מתעלמות מסרטים למבוגרים וההופעות של כלבים בהם – חוץ מהכלב ב"כלב לבן" ואמאלה אני לא מוכן נפשית לחשוב על הסרט הזה סתם כך.

זה חבל כי בין אם זאת ברנדי ב"היו זמנים בהוליווד" או אוגי מ"הארטיסט" (הופעה קומית משובחת), כלבים יודעים להופיע ולשחק נהדר גם בסרטים קצת יותר מהורהרים. ואין כלב יותר מהורהר, יותר פילוסוף ויותר שנחרט לי בלב מאשר ארתור, הכלב מ"בגינרס". כן, כריסטופר פלאמר נהדר בסרט ויואן מקגרגור הוא חמוד אבל עשור וקצת אחרי, הדבר היחיד שאני באמת זוכר מהסרט זה את ארתור מנסה לעזור לאוליבר, להרהר על משמעות החיים, או להסביר את מגבולותיו לבעלים החדשים שלו.

בעוד שכלבים אחרים נהנים מהחופש שנותן להם המדיום המצויר (או החופש שיש בסרטי ילדים שבהם אפשר לעקם חוקים), וכלבים אחרים יכולים לשמש כפאנץ' אחד או שניים טובים או לשמש לסצנת אקשן – ארתור הוא האנקדוטה הפילוסופית של הסרט, שמצליח למלא את השאלה התמידית של בעלי הכלבים ("על מה אתה חושב עם המבט הטמבל הזה") עם שלל משפטים שגורמים לו להיות חברו הטוב והחכם של האדם.

עידן זיירמן: הכלב הקולנועי הכי טוב? דאג מ"למעלה". כי אוקיי, יש את הקטע הזה שהוא מדבר, אבל חוץ מהקטע הזה שהוא מדבר, הוא כלב שבנוי לפי האידאל הכי כלבי שיכול להיות.

הוא חמוד, הוא מתאהב בכם מהרגע שהוא פוגש אתכם, הוא אוהב לרדוף אחרי כדורים וציפורי-יען-מוזרות שנקראות קווין, ויש את הקטע הזה עם הסנאי. יש לכם מושג כמה זה קשה לכתוב את הפסקה הזאת ולא לקטוע אותה באופן אקראי אחרי שורה וחצי עם המילה "סנאי"? אני מחזיק את עצמי כבר כ-80 מילים כי היה לי ממש חשוב להגיד לכם שחוץ הגאג הזה שכולנו זוכרים היטב, והקטע שהוא מדבר שהוא לא כזה טיפוסי לכלב, יש בדאג עוד המון תכונות כלביות קלאסיות, אהובות מאוד, וראוי לכת-סנאי!

רם קיץ: כשהייתי בן שש, שבע, שמונה או עשר (מי באמת זוכר מה קרה באיזה גיל בתקופת הילדות?) סיימנו קניות באיזו חנות גדולה. בעצם אולי הייתה זו חנות קטנה והכל בזמנו נראה לי גדול. שוב, מי זוכר? ועל יד הקופה ארגז מלא בקלטות וידאו. בתור אחד שכבר נמאס לו לצפות בפעם המי-יודע-כמה ב-"פלאבר" או "ג'ומנג'י" או לא זוכר מה היה לי אז, התחננתי לקבל סרט חדש ולשמחתי אימא, אבא, סבא, פול פוט או מי שזה לא היה שהייתי איתו – הסכימו שאבחר איזה סרט שבא לי מתוך הארגז.

כיוון שהייתי בן חמש או אחד עשרה, את כל הסרטים ששכבו שם לא הכרתי ובדיעבד אני מבין שסרטים בארגז סמוך לקופה הם לא בדיוק סרטי איכות. לכן השתמשתי בשיטה הטובה ביותר שהייתה ברשותי, בזמנו, כדי לבחור מה הסרט שאקח הביתה: העטיפה המגניבה ביותר. הביטו רגע על העטיפה הזו ותגידו שאתם, בגיל תשע, לא הייתם בוחרים כמוני. ואיזה מזל ש"בינגו", נוסף על העטיפה המגניבה, התעלה על כל הציפיות שלי.

"בינגו" הוא סרט מסע שעוסק בכלב קרקס, בינגו, שבורח ומוצא נחמה בזרועותיו של צ'אקי, נער צעיר בפרבר של דנוור, הוא גם הקטן ביותר במשפחה שהדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא משפחת באנדי עם טיפה יותר כסף בעו"ש (בכל זאת, האימא היא סינדי ויליאמס –שירלי מ-"לאברן ושירלי". קלאס). כאשר האבא (דיוויד ראשה, "יורשים"), שחקן פוטבול במקצועו, עובר לקבוצה חדשה בויסקונסין – המשפחה נאלצת לעבור גם היא ואילו בינגו, בגלל סיבות שקשורות באלכוהול ומין (לא תאמינו של מי) נותר מאחור.

אך בינגו לא מוותר. הוא יוצא לדרך ברחבי יבשת ארה"ב כדי לאתר את צ'אקי בעודו נקלע להרפתקאות מסמרות שיער: הוא מוצא עצמו במשחטת כלבים, בבית סוהר, מציל משפחה שנחטפה ובין לבין מתיידד עם זונה (כן יש מצב שזה לא סרט שהייתי צריך לראות בגיל הזה).

"בינגו" הוא קומדיה, נכון לומר פרודיה על סרטי מסעות כלבים סטייל "לאסי", "בנג'י" וכל אלה. רוב הבדיחות בו הן לחלוטין למבוגרים, אם כי בתור ילד מצאתי את עצמי מתפקע מצחוק גם בלי להבין חלק ניכר מההומור הגס של סוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים, כשהכלב הוא שעושה את רוב העבודה. בינגו הוא אחד השחקנים-כלבים המוכשרים שראיתי, והוא גם, בכנות, כלב מאוד מצחיק אשר לא היה לי ספק שהוא הנָבחן הפרוותי שאבחר לתמונה הקבוצתית (או, טכנית, כלבה: את בינגו גילמה בורדר קולי מעורבת בשם לייסי).

ולפני שנים ספורות "בינגו" הפציע בנטפליקס (מאז הוא כבר הוסר) ואמרתי לאשתי, בחצי צחוק – "עזבי הכל, עכשיו אראה לך את הסרט הטוב בעולם" בידיעה ש-"בינגו" ככל הנראה לא התיישן היטב. לכן, מה רבה הייתה הפתעתי כשהתבדיתי; שנים רבות אחרי, מנקודת מבט של מבוגר, מצאתי את עצמי צוחק מאותן הבדיחות, וגם מבדיחות נוספות שקודם לא הבנתי, ונהניתי שוב מאחד מסרטי המסע המופרכים שאי פעם נעשו ובכיכובו של הכלב הכי מגניב (או מגניבה) ביקום. כי "בינגו" הוא סרט שיש בו הכל: אקשן, דרמה סוחטת דמעות, מתח, דמויות צבעוניות והומור יוצא דופן – וכל זאת בתוך מסגרת של 90 דקות בלבד. אם במקרה תיתקלו בו בתוך ארגז קלטות וידאו סמוך לקופה, הרימו אותו ואני מבטיח שלא תתאכזבו.