היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצים לראות את הכתבות הקודמות מוזמנים לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לשים תמונות של חיות המחמד שלכם עם ציטוטים מסרטים .
לכבוד – לא יודע, מה יש היום, יום הבלונים הסגולים הבינלאומי או משהו? בכל מקרה, לכבודו, החלטנו לשאול את הכותבים באתר – "איזה יוצר קולנועי הייתם רוצים שיעשה קאמבק?".
מתן בכר: לא מזמן צפיתי בפעם הראשונה ב"טיסה נעימה". הרבה מהבדיחות שם הן לא ממש כוס התה שלי, אבל אי אפשר שלא להעריך את המחוייבות של הסרט לנסות להוציא בדיחה מכל סיטואציה וכל שורה. כיום הרבה מהקומדיות שיוצאות מרגישות בטוחות מדי. לא במובן של "הכל פי.סי. ואי אפשר כבר להחליק על בננה בימינו מבלי לעצבן מישהו", אלא במובן שיוצאות בעיקר קומדיות אקשן או קומדיות רומנטיות או שיש הסתמכות על מותג מוכר. לא שהדברים האלה רעים בהכרח, אבל מה לגבי לעשות פשוט… קומדיות?
לכן, אם יש קאמבק שבהחלט הייתי מעוניין לראות זה קאמבק של בן סטילר. עכשיו אולי תגידו "למה ככה, הוא עדיין משחק, גם אם פחות בשנים האחרונות". ובכן, הכוונה שלי היא לא לבן סטילר השחקן, אלא הבמאי – הסרט האחרון שהוציא ושאנשים אהבו יצא לפני עשור, והסרט האחרון בכלל יצא לפני שבע שנים. סטילר הוא אולי לא גדול במאי הקומדיה, אבל יש לו תזמון קומי נפלא והוא מוציא מהשחקנים שלו את המיטב. "כייבל גאי", "זולנדר" ו"רעם טרופי" הם סרטים מצחיקים מאוד שבהחלט לא יזיק לנו עוד כמוהם.
רוב הקומדיות כיום (לפחות אלו עם פרופיל גבוה) סבירות פלוס במקרה הטוב, והומור איכותי נוטה להגיע מסרטים שפחות שומעים עליהם. במקום לתת לג'אד אפאטו או פול פיג לעשות עוד סרט לא מצחיק, צריך יותר במאים קומיים כמו סטילר. גם אם הם לא התיישנו מי-יודע-מה, עדיין יש בסרטים האלה רגעים איקוניים שלחלוטין יותר מצחיקים מכל דבר ביקום של מארוול או מהדמות האחת של ריאן ריינולדס. בעולם שמלא בכותרות מדכאות על בסיס יומ-יומי, למה שבהוליווד לא יחזרו קצת להתאמץ כדי להצחיק?
רם קיץ: "קן הקוקיה", "הניצוץ", "המכשפות מאיסטוויק", "השתולים", "מתים על החיים", "באטמן" ואפילו "חנות קטנה ומטריפה" (לא המחזמר, המקורי) ועשרות סרטים אחרים בהם השתתף בתפקיד ראשי או משני – את כולם, ללא יוצא דופן, הפך ג'ון ג'וזף ניקולסון, הידוע לכם בשם ג'ק ניקולסון, למיוחדים רק מעצם הנוכחות שלו על המסך, קצרה או ארוכה ככל שתהיה. אין שחקנים רבים בתעשייה ובכלל עם כריזמה ונוכחות על המסך שדומה לזו של ניקולסון, כריזמה שנדמה לעתים שהוא לא מתאמץ כדי להשיג כי פשוט זה האיש.
יש שיגידו שהוא פוני של טריק אחד, אבל כשהטריק שלך הוא להיות ג'ק פאקינג ניקולסון מי אני שאתלונן? זהו שחקן של פעם בדור שמשפר אוטומטית כל סרט שהוא נמצא בו, בין אם זו קומדיה מטומטמת של אדם סנדלר, סרט גיבורי-על בו הוא מגלם ליצן, סרט אימה או סתם דרמה. תמיד כיף לראות את האיש על המסך – משהו שלצערי לא קרה מאז 2010 על אף שלא יצאה הודעת פרישה רשמית מצדו. מסתמן שנמאס לו, ואני רק מקווה שלא יימאס לו לעוד הרבה זמן.
אור ענבר: פעם לא בהכרח היה פה קסום אבל לא ככה נוסטלגיה עובדת. ואני, ישראלית שנולדה בתחילת שנות ה-90, לא יכולה שלא להתגעגע לתקופה התמימה שהייתה לנו פעם בטלוויזיה, בה ידענו שלא משנה באיזה גיל ובאיזה יום אפשר לפתוח את ערוץ הילדים (זצ"ל) ולראות תוכנית עם התאומות אולסן.
התאומות אולסן היו מין מודל "קוּלי" של ילדות ונערות. אחת יותר נשית (אשלי) אחת יותר טום-בוי (מרי קייט), שתיהן יפות וטובות עם הבנים, לכל אחת היה את האופי שלה אבל הן תמיד באו בזוג לעשות כיף ושטויות. פעם או פעמיים הן גם החליפו בתפקידי האופי, שובבות שכאלה!
התפקיד הכי גדול שלהן היה כמובן ב"צער גידול בנות", אבל נהניתי לצפות בשלל ההרפתקאות שלהן – בין אם ברימייקים לכל מיני סיפורים מוכרים כמו "דרכון בפריז" או "מותק הילדות התחלפו", בסרט הקולנוע "דקה בניו יורק" או במה שלדעתי הוא הסדרה הכי טובה שלהן – "טובות השתיים".
לפעמים אני מתגעגעת לימים האלה שהיה אפשר לפתוח טלוויזיה ולראות תוכן של התאומות אולסן. זה לא היה מחזיק היום (לא שרדתי חמש דקות מהסרט האהוב עליי שלהן, "לונדון המנצחת"), אבל הייתי שמחה לראות אותן עושות איזו קומדיה כיפית לצעירים, מעין "חברים" מודרנית עם התאומות הכי מפורסמות בעולם.
רז גריינברג: כשדאנקן ג'ונס ביים את סרט הקולנוע הראשון שלו, "ירח" ב-2009, הוא סחב אתו חתיכת מורשת משפחתית. ככה זה כשאתה הבן של דייויד בואי: לאנשים יהיו ציפיות מהיצירה שלך, גם אם היא בתחום אחר לגמרי מזה של אבא שלך. והקטע המדהים הוא שג'ונס לא רק עמד בציפיות אלא התעלה עליהן. "ירח", דרמה קאמרית מד"בית בכיכובו של סם רוקוול כפועל אנושי יחיד על הירח שמגלה דברים מטלטלים על המשימה שלו ועל עצמו, הפך כמעט מיד עם צאתו ליקיר המבקרים בז'אנר ומחוץ לו, ובצדק: הוא הצליח להיות דרמה מד"בית חכמה ומותחת, ובה-בעת גם להיות דרמה אנושית מאוד.
"ירח" היה כרטיס הכניסה של ג'ונס לעולם שוברי הקופות ההוליוודי, המקום שבו יוצרים כמוהו בדרך כלל מתרסקים, אלא שהוא – מעשה שטן – צלח את המבחן הראשוני שלו שם בהצלחה יתרה. "קוד מקור" בבימויו, מותחן לולאת-זמן שמתרחש על רכבת שדוהרת לסופה המר, הראה שג'ונס מסוגל לביים בהצלחה יתרה גם עם כוכבים הוליוודיים ואפקטים משוכללים, ועדיין להוציא סרט מבדר בלי להעליב את האינטלגנציה של הצופים, עם הרבה מהאיכויות שאפיינו את סרט הבכורה שלו.
ואז התחילה ההתדרדרות, קצרה אבל כואבת. לא ברור מה גרם לג'ונס לחשוב שהוא יצא טוב מבימוי סרט על פי מותג משחקי המחשב "וורקראפט", משימה שכנראה גם אורסון וולס היה נכשל בה, אבל הוא החליט לנסות. זה נגמר, כצפוי, באסון. מוכה וחבול אחרי החוויה ההיא, ג'ונס מצא את עצמו בנטפליקס, שם הוא קיבל את ההזדמנות לביים את הסרט "אילם" שמתרחש בעתיד שבו התרחש גם "ירח", מה שיכול היה לבשר על צמיחתו של יקום קולנועי חדש. הוא לא בישר על זה, כי הסרט האמור היה מחורבן.
וככה, לפני שהספקנו למצמץ, ג'ונס מצא את עצמו מחוץ לתעשיית הסרטים, כשכבר כמה שנים טובות ישנן שמועות על עיבוד לסדרת הקומיקס הבריטית המהוללת Rogue Trooper בבימויו, שנכון לכרגע לא מובילות לשום דבר. ולמרות הבושות שהוא עשה בחצי השני של הקריירה הקולנועית שלו עד כה, הייתי שמח לראות את הסרט הזה. הייתי שמח עוד יותר לראות אותו מקבל כסף לעשות עוד סרט מד"ב מקורי על פי תסריט שלו – בהתחשב בכמה ש"ירח" היה מוצלח, אני מוכן להאמין ש"אילם" היה מעידה חד פעמית בשיקול הדעת. ואפילו אם יתנו לו לביים סרט של מרוול או די.סי. אני לא אתבאס (טוב, זה שקר. אני אתבאס תחת). רק שיעשה קאמבק, עם סרטים טובים.
יהונתן צוריה: מדי פעם זה קורה – במאים נעלמים לתקופה ארוכה לא כי אין להם רעיונות או רצון לעבוד, אלא כי התעשייה עושה את שלה. טוד פילד, למשל, לא ישב בשקט מ-2006 ועד "המנצחת" – אבל מה לעשות שכל הפרויקטים שהוא עבד עליהם בשנים האלה לא הפכו לסרט.
גם קתרין ביגלו לא נחה על זרי הדפנה. היא הייתה אמורה לביים את "משולש הגבולות", אבל אז החליטה לרדת מזה, וכעת היא אמורה לביים סרט נוסף עבור נטפליקס, אבל עברו שנה וחצי מאז ההכרזה אז אני לא בטוח שזה דבר שבאמת קורה.
אמנם יש שלל במאים ובמאיות שהייתי רוצה לראות שוב עובדים מאחורי המצלמה (או חוזרים לעבוד על סרטים, נו, טובים) – אבל ביגלו היא היחידה שהשאירה אותי עם טעם של עוד: במאית שהצליחה לזכות בפרס הבמאית הטובה ביותר עוד הרבה לפני שזאת נהיתה הנורמה שלכל הפחות במאית אחת אמורה להיות מועמדת, הצליחה לפצח את ז'אנר סרטי מלחמת אפגניסטן ועיראק, וגם יצרה סתם כמה סרטים נהדרים בלי קשר, אי שם בשנות התשעים (על "נקודת פריצה" אני מניח שלא צריך להמליץ, אז תראו את "ימים מוזרים").
ובשנת 2017, שהיא במובן מסוים שנת המפנה ביחס לבמאיות – ביגלו נעלמה. כאמור, זה לא מכוון, אבל זה נראה כמעט כאילו היא החליטה להעביר את המקל לדור הצעיר. אבל בתקופה פוליטית שכזאת, הקול של ביגלו נחוץ והכרחי. אז מי ייתן והפרויקטים שלה יפסיקו ליפול אחד אחרי השני והיא תחזור בסערה לחיינו.
יצחק בארי: הזכרתי כאן פעם (בסדר, יותר מפעם. או עשר) שטרילוגיית הסרטים האהובה עליי היא "שודדי הקאריביים". בחלוף החודשים והשנים מאז שגיליתי אותם לראשונה, חזרתי לסרטים האלה שוב ושוב, למדתי להעריך מבחינות רבות את מה שנעשה בהם (והמוזיקהההההההה, אלוהים), אבל בעיניים של הצופה היותר מנוסה שהוא אני כיום, גולת הכותרת היא הבמאי. גור ורבינסקי.
מה טוב למשל ב"קללת הפנינה השחורה", שממש עכשיו מלאו לו עשרים (והוא עדיין נראה נהדר)? עלילה מגניבה, אקשן, דמויות בלתי נשכחות, הומור, מוזיקה, טוויסטים, פנטזיה, אפקטים – יש המון דברים בסרט הזה. הוא עמוס, הוא דחוס, הוא גם רץ די מהר. צריך מישהו ממש מיומן שיעשה את זה, שיתאים כל חלק בדיוק למקום שלו וישלוט בפרטים ובכל הניואנסים הקטנים שלהם. צריך את גור ורבינסקי.
רמת השליטה של ורבינסקי במה שקורה על המסך – בכל הסרטים שלו – היא פנומנלית. אין ביט אחד שהתזמון שלו לא מדויק. אין פריים אחד שלא תוכנן עד הפיקסל האחרון. כיוון שלא תמיד הבמאי מכוון לטעם הצופים זה לא אומר שתמיד ייצאו לו יצירות מופת, אבל אי אפשר שלא להסתכל על השליטה הזו ולהתפעל. סצנת אקשן של גור ורבינסקי היא תמיד מדהימה ברמת הדיוק שלה, על המיקרו-שניה; הוא יכול להוביל את צופיו בלוקיישנים עצומים ועמוסים בלי לאבד לרגע את הגיאוגרפיה ואת ההבנה של הצופה. הוא מכניס לסיקוונסים גרנדיוזיים עלילות קטנות בפני עצמן ושומר על ההמשכיות של כל אחת מהן בלי לשכוח מהסיפור הגדול.
אפילו "התרופה לשלמות", סרט אימה נשכח שהוא הוציא ב-2016, ממש הרשים אותי בכמה שהוא ידע מה הוא רוצה מעצמו וכמה הוא היה מוקפד אסתטית ותוכנית.
אז אם אתה כל כך טוב, ורבינסקי, למה אתה לא עושה כלום?! מעטים הבמאים בליגה שלך בהוליווד. קח דוגמה מספילברג או מפינצ'ר: גם הם מומחים באומנות השליטה בכל אספקט, אבל הם מוציאים סרטים בעקביות ולא מתמהמהים על יאכטת התמלוגים במשך כל כך הרבה זמן. קום מהכורסא כבר, תביים משהו, כל משהו, ואני אראה אותו בבכורה, אני נשבע. רק תזוזזזזזזז.
תום שפירא: אל תקראו לי דניאל דיי-לואיס.
זה חשוב מאוד, בשביל התהליך שלי, שלא תקראו לי בשם הזה. בבקשה תקראו לי "תום שפירא". אני מבין שבשנים שבהם שהיתי בשממה של מדבר המציאות, שנים שבהם המונח "משחק מתודי" הפך לבדיחה חבוטה אפילו יותר מהקריירה של ג'ארד לטו, אנשים ציפו לשובי, משל הייתי ישו העולה מקברו או אופטימוס פריים שהופך ממשאית לרובוט (הציעו לי לשחק את שניהם, ולא תאמינו באיזה תפקיד עמדתי לבחור). אבל לא, התפקיד הראשון שלי מאז "חוטים נסתרים" הוא בתור מבקר קולנוע אנונימי שכותב מאמר על איזו דמות קולונעית הוא רוצה לראות עושה קאמבק.
וכדי להיכנס למוח של התום שפירא הזה (לבגדים אני לא יכול להיכנס כי הוא מסרב לתת לי אותם) אני צריך לכתוב כתבה כזו בעצמי. מטא-כתבה שבה הוא, זאת אומרת אני, מסביר למה אני (זאת אומרת הוא) צריך להיות הדמות שעושה קאמבק. למה באמת? הדבר היחיד שהוא אוהב יותר מבדיחות מטא זה לרדת על בדיחות מטא שהן בדיחות אנטי-מטא. איש עצוב. לא עצוב כמו ג'ארד לטו, אבל בכל זאת.
אז למה אנחנו רוצים לראות את דניאל דיי-לואיס (הנה, התחלתי לחשוב ולכתוב עליו בגוף שלישי, סימן שהמתודה עובדת)? כי הוא היה שחקן טוב. כן, הוא פישל לפעמים, כל האימונים בעולם לא הופכים אותו לזמר מתאים לסרט מחזמר, והסרטים שהוא בחר לא היו תמיד ראויים לכמות ההשקעה שלו בהם, עם כל הכבוד למרטין סקורסזה. אבל הוא היה שני דברים שלא תמיד הולכים ביחד: שחקן טוב, וכוכב טוב. בתור שחקן הוא נבלע בדמות. אני לא מתכוון לשינויים הפיזיים, משהו שכל אחד עושה בימינו בעזרת מאמן אישי (או עם טיפה CGI), אלא לדרך בה הוא שינה את המניירות, את ההתנהגות, את הנוכחות שלו. אין דמין בין אברהם לינקולן הדגול שלו, איש שיודע לנוע בין מצבי צבירה בהתאם לבן שיחו (כראוי לפוליטיקאי בכיר), לבין ריינולדס וודקוק הילדותי שכל ניסיונות השליטה שלו הם אשליה ברורה של איש שמקרין כוח בלי להחזיק אותו. אין דמיון בין הנער הצעיר הפרוע וחולה האהבה מ"מכבסה יפהפייה שלי" לבין הגבר הקשוח של "המוהיקני האחרון".
אך למרות כל ההבדלים עדיין יש לו את ההילה הזו, שמבדילה בין סתם שחקן לכוכב אמיתי. כזה שאי אפשר לפספס. כזה שיכול לתפוס את תשומת הלב שלך גם כשהוא לא עושה כלום. כזה שאפשר למכור לך סרט שלו רק במילים "דניאל דיי-לואיס הוא ____"
דניאל דיי-לואיס לא צריך לחזור.
הוא חייב לחזור.
הוא כבר חזר.
הוא פה.
הקאמבק שלא היה
גם אני כתבתי טקסט לתמונה הזו, אבל בסוף הוא לא התפרסם, ובצדק. מצד שני, אני מחבב אותו, ואם במקרה מישהו לא ראה את הסרט המדובר, אז בכלל. בבקשה:
בשנת 2012 שהיתי במסגרת העבודה כמה חודשים בארצות הברית, לבדי. הייתי בודד ואומלל, בלי רכב במדינה ששונאת תחבורה ציבורית, והסחת הדעת היחידה שהייתה במרחק הליכה – וגם זה בקושי – הייתה בית הקולנוע. אחר צהרים מריר אחד ברחתי ממועקת המחשב והגעגועים אל מה שהיה לראות באותו הרגע, שבמקרה היה סרט דוקומנטרי שאין סיכוי שהייתי הולך אליו בנסיבות אחרות, Searching for Sugar Man. הסרט מספר על זמר נשכח משנות ה-70 בשם סיקסטו רודריגז – נשכח בכל מקום, זאת אומרת, חוץ מאשר בדרום אפריקה, שם הוא הפך להצלחה מסחררת ולסמל להתנגדות לאפרטהייד בלי שהוא בכלל ידע מזה. כמו רודריגז, גם הסרט היה סיפור סינדרלה: היוצר, מליק בנג'לול, היה עיתונאי שוודי אלמוני שמרוב שנגמר לו הכסף לסרט נאלץ לעבור במהלכו מצילום במצלמת סופר8 לצילום בטלפון הנייד עם אפליקציה שמדמה סופר8 – ובכל זאת, הסרט לא רק נשמע טוב, הוא גם נראה נהדר. חשוב מכך, הסרט שילב סיפור מתח, חקר מיתוסים אורבניים, פוליטיקה, מוזיקה, עיסוק בגזענות – והצליח לעשות את כל זה בקלילות, בעומק ובצורה מרגשת.
ניתן לטעון, במידה רבה של צדק, שהייתי במצב רגיש כשנחשפתי לסרט, ולא אכחיש שיתכן שהזלתי כמה דמעות אל תוך הפופקורן שלי. אבל הסרט גם זכה באוסקר, אז לא רק אני ובדידותי נמשכנו לסיפור הנפילה-הנפילה-העלייה-והנפילה של רורדיגז. היכולת להגיד משהו כללי על העולם דרך סיפור ספציפי מאוד, ולעשות את זה מבדר וגם מרגש, היא נדירה, ולא יכולתי לחכות לסרט הבא של בנג'לול, ולבדוק אם החיבור שלי לסיפורים שלו היה מקרי או, העזתי לקוות, משהו עמוק יותר. לכן, מדי כמה חודשים הייתי בודק באינטרנט אם לבנג'לול יצא סרט נוסף.
עד שבמאי 2014 חיפוש שכזה הניב תוצאה לא צפויה: בנג'לול חיכה לשעת העומס בתחנת רכבת בשטוקהולם, וקפץ אל מותו. הוא היה בן 36, צעיר ממני בשנתיים, מצליח ממני בהרבה, וכל כך, כל כך בודד. אשתי והילדים לא הבינו למה, באותו הערב, התעקשתי שנאכל פופקורן. ביחד.
אני מוכן להתחיל בהופעה של ג'ק ניקולסון בקהל באוסקרים.
(ל"ת)
אנדרו אדמסון, לאן נעלמת?
נתחיל מזה שהוא ביים את הסרט הראשון שזכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר (אבל משום מה הוא עצמו לא זכה בפרס, אלא רק המפיק) הלא הוא כמובן שרק, נמשיך בזה שהוא גם ביים את ההמשך המוצלח שלו שהיה מועמד לאוסקר ומחזיק עד היום בתואר ״סרט דרימוורקס המרוויח ביותר״.
הוא גם ביים את שני סרטי נרניה הראשונים, ולמרות שהסרט השני פחות מוצלח, הסרט הראשון הוא בעיני נהדר ואני ממש לא מבין למה אנשים פה באתר טוענים מעת לעת שהוא סרט גרוע.
ואז אחרי שני סרטי שרק ושני סרטי נרניה הוא ביים ב-2012 סרט קרקס בהפקת ג׳יימס קמרון ואז פשוט נעלם.
השם שלו חזר להופיע לאחרונה כמפיק בפועל של החתול של שרק 2, אבל אני בספק כמה הוא היה מעורב בפרוייקט.
ובכל מקרה, אני רוצה לראות אותו מביים סרטים, לא מפיק בפועל סרטים.
אין לי שמץ של מושג למה הוא נעלם.
הסרטים שלו נחשבים להצלחות ואין לו אף סרט שהגיוני שיקבור לו את הקריירה, אז למה הוא נעלם פתאום והאם הוא אי פעם יחזור?
11 שנה מאז הסרט האחרון שביים ואין שום דבר באופק, כך שאני לא מפתח יותר מדי תקוות, אבל עדיין משהו בי מחכה לשמוע על הקאמבק של הבמאי המוצלח הזה, מי יודע, אולי הפעם בלוק חדש עם שיער קצר.
להבנתי, מצבו הרפואי של ניקולסון לא מאפשר לו להתקמבק
מקווה שזה לא נכון.
הקאמבק שאני מצפה לו הוא של מישהו שמעולם לא היה בקליבר של החבר'ה האחרים ברשימה כאן. בשנת 2000 הרחוקה מאוד, מייקל דייויס ביים את '100 בנות', סרט קולג' מטופש במיטב המסורת של השנים ההן, אבל עם טאץ' פטפטני ויומרה פילוסופית. מטופש – כאמור, יומרות פילוסופיות ללא כיסוי – בהחלט, אבל מה – סרט שנורא אהבתי, תהרגו אותי.
בשנת 2007 העדיין ממש רחוקה הוא ביים סרט נוסף, שונה לחלוטין. ב-'shoot 'em up' היו מעט בנות, עוד פחות פטפוטים וממש אפס יומרה פילוסופית, אבל הוא היה סרט אקשן מושלם, שלרוע המזל – נכשל חזק מאוד בקופות.
כנראה שההפסדים עשו את שלהם, כי מאז ועד היום, במשך 16 שנים ארוכות, דייויס לא עשה כלום. הלוואי שרואי החשבון של הוליווד ימחלו לו, ושעוד נשמע ממנו משהו אי פעם.
(וחוץ מזה – מה קורה עם הספר החדש של דונה טארט?!?!?)
במאיות
אני מבינה מה ניסית להגיד אבל הניסוח של "במאית שהצליחה לזכות בפרס הבמאית הטובה ביותר עוד הרבה לפני שזאת נהיתה הנורמה שלכל הפחות במאית אחת אמורה להיות מועמדת" קצת צורם, כי יש פה בעצם אמירה שהבמאיות המועמדות כרגע לא באמת הרוויחו את המועמדות שלהן, והן לא באמת עומדות בסטנדרטים של הנדרשים אבל נתנו להן כדי להשתיק את כל הפמינסטיות האלה.
לא להוריד מההשג של קתרין ביגלו שזכתה באוסקר בתקופה שההגמוניה הגברית שלטה בתחום הבמאים, והיא באמת יוצאת דופן. רק אם אפשר לתת לה את הקרדיט בלי לפגוע בקרדיט שמגיע לבמאיות מאוד מוצלחות היום ולרמוז שהן זוכות במועמדות שלהן בחסד ולא מקבלות אותה בזכות.
זאת לא הייתה הכוונה
כלומר, אני בעד הנורמה הזאת. פשוט, כן – היום יותר קל מבעבר לנשים להצליח להשיג מועמדות. זה תיקון ומצב נכון, ואף אחד לא מקבל מועמדות בחסד (לכן, נניח, שנה שעברה לא הייתה אף במאית מועמדת למרות הכל) אבל זה לא משנה את זה שבעבר זה היה קשה יותר.
כלומר, אם אנסה לנסח את זה באופן הכי ישיר
זה מאוד מאוד מאוד קשה להשיג מועמדות לאוסקר, לא משנה מי אתה ומה אתה. גם היום. יש אנשים מסוימים שהאקדמיה אוהבת וזה קל להם, מן הסתם – אבל אין לאף אחד מועמדות אוסקר אוטומטית על שמו – הן מכיוון של "פוליטיקה" והן מכיוון של "מועמדות אוטומטית לבמאי שאנחנו אוהבים".
בעבר, כאשר האוסקר היה בעיקרו מועדון סגור לאנשים לבנים ובקטגוריות שאינן משחק לגברים – היה קושי נוסף שהוא עצם הזרות שלך שמנסה להכניס רגל למועדון שלא רוצה אותך בו, מעבר לקושי הבסיסי של השגת המועמדות. ולכן בעיניי, ההישג של ביגלו הוא מרשים יותר, בהיבט שהיא התגברה על יותר מכשולים ופרצה הרבה מהגבולות והדלתות בשביל, נו, יחס סביר והוגן.
מסכימה
וההשג של ביגלו מטורף ואני ממש לא רוצה להוריד ממנו, אבל משהו בכתיבה של "לפני הנורמה שבמאית אמורה להיות מועמדת" אומר משהו שונה מ"לפני הנורמה שיש בממוצע במאית מועמדת בשנה".
ה"אמורה" מוסיף נדבך שהוא בעייתי בעיני. יכול להיות שזו רגישות יתר שלי, אבל מצד שני עדיין יש יותר מדי קולות שכן חושבים בדיוק את זה "נותנים לבמאיות מועמדות כי יודעים שבמאית אמורה להיות מועמדת", והמשפט הזה יכול להתפס כמסכים עם הטענה שלהם.
אה. המממ
מבין מה את אומרת. כאמור, לא יודע אם זה רגישות יתר או לא – אבל "אמורה" לדעתי זה לא נאמר בסרקזם או גלגול עיניים כלשהו אלא יותר כהסכמה (כמו כזה, "תסריטים טובים אמורים להיות מועמדים לאוסקר").
זהו, כנראה אני פשוט רוויה מסרקזם
וקשה לי לקרוא דברים בטון לא סרקסטי.
זה בעיה כל הקטע הזה עם הכתיבה שאי אפשר לקרוא את הטון.
שמחה להבין שבאמת לזה התכוונת (חשבתי כך, אך רציתי להיות בטוחה).
מייק פלנגאן ניסה להביא את ניקולסון לשחק ב"דוקטור סליפ"
אבל ניקולסון אמר שהוא פרש פור גוד ושום דבר לא יגרום לא לחזור. אבל עדיין כל עוד הנר דולק אפשר להפחיד אנשים למוות בקולנוע, אז לא לאבד תקווה.
כבודו של מייק פלנגן במקומו מונח
אבל אם נגיד במאי בסדר גודל של סקורסזה או טרנטינו יפנה אליו, האם עדיין הוא יסרב? או אפילו במאים פחות נחשבים אבל כאלו שעבדו איתו מספר פעמים כמו טים ברטון או ג'יימס ל. ברוקס (הוא עדיין עובד בכלל? לא רק בקולנוע אלא בכלל?).
לא ראיתי את העיבוד הקולנועי לד"ר סליפ
אבל אם הוא מחורבן כמו הספר, אז זאת החלטה מצוינת של ניקולסון.
שיפור קל
עדיין בעיניי מדובר בהחלטה חכמה, אבל אני לא חושב שזאת הסיבה שגרמה לה
ספייק ג'ונז
האיש עשה 3 מהסרטים הכי אנושיים, מוזרים, מצחיקים ומרגשים של 25 השנים האחרונות (את ארץ יצורי הפרא לא ראיתי), כאשר האחרון מהם יצא לפני עשור, ומאז חוץ מסרט תיעודי די נישתי לא עשה כלום, ומבדיקה זריזה אין גם שום דבר באופק.
לא הייתי מגדיר את "היא" כ"אנושי"
ה40 דקות הראשונות הם אחלה אבל אז הסרט מדרדר למלודרמה לא מובנת ונאומים "פילוסופים" המועברים ע"י "בני אדם" שהם יותר רובוטיים מאינטילגנציה המלאכותית (או שהסרט מתרחש בעולם פוסט אפוקלפטי שבו כל בני האדם הפכו לזומבים שנועדו ליצור קונפליקטים בחיים של תיאדור). היוצאת מן הכלל זו היא אשתו לשעבר של ת'יאדור שסתם יוצאת מניאקית בסרט למרות שהסיבה לכעס שלה מוצדקת התגובה לעומת זו לא מוצדקת ולא מובנת. בקיצור לא מעריץ 🙄
מדהים האיש העצוב הזה.
(ל"ת)
טוב, אם קתרין ביגלו נחשבת אז אני אנסה גם
אומנם לא עבר מלא זמן מאז הסרטים האחרונים של אס. קרייג זאהלר ודייויד רוברט מיטשל, ובכל זאת 4-5 שנים זה פרק זמן לא מבוטל ובהתחשב בזה ששניהם נכשלו קופתית ושלא נתקלתי בשביב של דיווח על איזשהו פרויקט עתידי שלהם, סביר לחשוב שיעבור זמן מה עד שיחזרו לביים, אם בכלל. זה מצער במיוחד כי לא רק שלשניהם ביחד יש פילמגורפיה קצרה ומושלמת (להוציא את סרט הבכורה של מיטשל שלא ראיתי), הם ממש אחראים על כמה מהסרטים האהובים עליי מהעשור האחרון, וכמעט כל סרט שלהם שראיתי היה חווית צפייה באמת יוצאת דופן עבורי.
ג'ק ניקולסון השחקן האהוב עליי
אבל הבן אדם כבר בן מעל שמונים, נראה לי הוא פשוט רוצה להנות מחיי הפנסיה… הייתה לו קריירה ענקית שנמשכה הרבה זמן, מותר לו לנוח.
בסדר, אמרתי אחרת?
זה פוסט של משאלות לב, שיעשה כמובן מה שהוא רוצה.
למה להסתפק בג׳ק ניקולסון?
אם אפשר גם ג׳ימי סטויארט או צ׳רלי צ׳פלין?
בגדול, אותה היתכנות.
אתה משווה היתכנות לקאמבק של אדם חי
לשני שחקנים שכבר מתו?
האמת שכן
כי שחקנים מתים אפשר להחזיר לחיים בAI, שחקן חי עוד יכול להתנגד.
הרשימה של סרטי הקומדיה עם ההומור האיכותי לא מכילה כמעט, איך אני אגיד, צחוקים. נראה לי שמבין העשיריה הראשונה רק פאלם ספרינגס הוא ממש קומדיה, האחרים הם סרטי אינדי עם שלוש–ארבע גיחוכים בתוכם. את רובם דווקא אהבתי, אבל קומדיות הם לא.
כבר יש קאמבק של בן סטילר
בן סטילר הוא הבמאי הראשי של Severance הנהדרת, וגם אם כל מה שהוא יעשה בשנים הקרובות זה להתמקד בסדרה הזאת, אני אהיה מרוצה.
מאחורי הבחירות
בחירות מעניינות. מרגיש לי שהרצון לקאמבקים מסוימים נובע מהרצון לראות סרטים מסוגים מסוימים שכבר נעלמו מהקולנוע ,כאלו שהוליווד ידעה לייצר פעם כמו שודדי הקאריביים שהיה לו שילוב של תפאורה ופסקול שיצרו עולם מאוד מעניין שרצית להיות חלק ממנו ,קצת כמו סרטי טים ברטון של פעם. המסך הירוק החליף הרבה מהשימוש בתפאורה .
כנ"ל לגבי בן סטילר ,סרטי קומדיה כבר לא יוצאים כמעט, במאי קומדיה כמו סטילר, טוד פיליפס ואדם מקיי עברו לדרמה ולא נכנסו במקומם חבר'ה צעירים. זה כן קשור ל PC ולטוויטר כי כולם מפחדים להרגיז מיעוט מסוים. קראתי לא מזמן כתבה של דיווויד צוקר שכתב את טיסה נעימה והאקדח מת מצחוק והוא ומדבר על זה שלא נתנו לו אור ירוק עבור סרט פרודיה שכתב על ז'אנר סרטי הריגול בגלל הבדיחות . נקווה שאחרי השביתה דברים ישתפרו בתעשייה.
יצחק בא לך להיות חבר שלי?
כל כך כיף למצוא מישהו עם דעה כזו על טרילוגיית שודדי הקאריבים של ורבינסקי.
אלו סרטים שהשקיעו בדמויות, בתסריט, בבניית העולם, בפסקול, בסיפור, בעלילה, בויזואליה ובאפקטים הרבה מעבר למה שאפשר לצפות בסרטים מהסוג הזה. סרטים שמצליחים להשיג את האיזון המדויק בין תחושה של איום אמיתי מצד הנבלים שלהם, לבין כיף לא מחייב שלא לוקח את עצמו ברצינות. אני כבר לא זוכר את כמות הפעמים שצפיתי בסרטים האלו. הלוואי וכל שנה היה משהו ברמה שלהם.
לא רק זה - בעיני זאת גם טרילוגית ההרפתקאות הכי טובה אי פעם.
יותר מהמקורית של סטאר וורס, יותר מאינדי.
מסכים - אבל הנסיבות קצת שונות
"מלחמת הכוכבים" לא תוכנן במקור כטרילוגיה (ללוקאס היה מספיק קשה להרים את "תקווה חדשה") וגם אחרי שהוחלט על הפקה של עוד שני סרטי המשך, העבודה עליהם היתה מאוד "תוך כדי תנועה" – "שובו של הג'דיי" היה סרט עם עלילה אחרת כמעט לגמרי ממה שיצא בסוף.
בטרילוגיית "אינדיאנה ג'ונס" המקורית בכלל אין שום סוג של המשכיות ישירה בין הסרטים, מלבד העובדה שמדובר באותו גיבור. בנוסף, על כל סרט בסדרה עבדו תסריטאים אחרים לגמרי, ואני לא אגיד לכל אחד היה חזון שונה רדיקלית מזה של השני, אבל כל אחד מהם כן האיר צד אחר קצת של הדמות.
אני לא יודע אם את "קללת הפנינה השחורה" עשו עם המשכים מתוכננים, אבל כשעשו את ההמשכים, זה בבירור נעשה מתוך הרבה יותר תכנון ומחשבה על הסיפור הגדול מזה שנעשה ב-"מלחמת הכוכבים" ובוודאי אצל אינדי. וגם – חילול הקודש, אני יודע – ההמשכים האלה נכתבו על ידי תסריטאים מוכשרים יותר מאלה שאי-פעם עבדו על "מלחמת הכוכבים" או אינדי (אגב צורך בקאמבק).
הסיפור של "שודדי" מזכיר את "מלחמת הכוכבים"
"קללת הפנינה" לא תוכנן כפרנצ'ייז (ב-2003 הרחוקה היו דברים כאלה, אפילו עם סצנת פוסט קרדיטים!). אחרי ההצלחה הם כתבו וצילמו ביחד את 2-3, מה שהיה כבר קשוח ואחד מהפרויקטים היקרים בהיסטוריה, ואז קרתה שביתת התסריטאים וסיבכה הכל עוד.
לא בטוח מי מנצח בתחרות הכאוס, הם או "מלחמת הכוכבים" 5-6, אבל שתיהן היו הפקות המשך ענקיות ולא מתוכננות עם המון עיכובים ותקלות.
עוד נקודה משותפת עם "מלחמת הכוכבים", אחד הבכירים ב-ILM אמר שסצנת המערבולת ב"סוף העולם" הייתה הפעם הראשונה שכל החברה עבדה ביחד על סצנה מאז הטרילוגיה המקורית של "כוכבים".
ממליץ שוב על דיסקי מאחורי הקלעים שלהם, במיוחד 1-2 המפורטים מאוד. רואים שם כמה גור גאון וגם כמה הכתיבה הייתה מושקעת.
וכל הסרטים של גור מעולים. "עכבר בבית", "המקסיקני", "החזאי", "הצלצול", "רנגו". רק שיחזור.
התרופה לשלמות...
… מרגיש כמו שאריות של מה שהיה אמור להיות סרט "BioShock" שבוטל. אני חושב שהוא סביר אבל הוא הרגיש לי כמו סיור בסט של סרט אימה מעולה במקום סרט אימה אמיתי. כל דמות צד נועדה לקדם את ההבנה של דיוויד דהאן על המקום ולא יותר מזה ממש כמו…. טוב "BioShock". (אני חושב שקראתי לו בראש סרט עם "תסריט מתפקד" התסריט עושה את העבודה שלו בלהעביר את המסר והאטמוספירה…. וזהו)
אני מעדיף שג'ק ניקולסון לא יעשה קאמבק. (טריגר: אלימות נגד נשים)