היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית". גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לכתוב מה התרגום האהוב עליכם של "הקלישאות".
ל"קלישאה" יש הקשר רע בתרבות שלנו. דבר חרוש, לעוס, שהיה רלוונטי פעם אחרונה לפני כמה עשורים והיום נהיה דבר שבשגרה, ומדי פעם אפילו גרוע מזה. ובכל זאת, יש כמה קלישאות חביבות. מדי פעם מדובר בשאלה של ביצוע שיכולה להרים קלישאה מאוסה מעלה, אבל מדי פעם מדובר בקלישאה עצמה, שלא משנה איך יגישו אותה – היא תמיד תחמם לכם את הלב, תגרום לכם להתלהב או סתם תגרום לכם לחיוך קטן. בקיצור, שאלנו את הכותבים שלנו הפעם "מה הקלישאה שלעולם לא תימאס עליכם?".
טווידלדי: סצנת מכות כלשהי לקראת סיומו של סרט. הגיבור חוטף מכות נמרצות, מדמם, נשכב על הרצפה, מוכה בצינורות, סופג בראש עמוד שיש במשקל מאה טון, או כל דבר אחר שהיה הורג כל בן אנוש בלתי-מוסרט או לפחות מעלף אותו או שובר אותו לגמרי. ואז:
דממה.
קלוזאפ על הגיבור.
קלוזאפ על הרשע.
והגיבור מישיר מבטו אל הרשע ואומר לו:
"?Is that all you got"
ומכאן הנקודה המדוייקת שבה הסרט מתהפך, הרשע נלחם פחות טוב, הגיבור מגדל שתי כליות חדשות ועמוד שדרה במקום זה שנשבר לו לפני דקה, וסופו של הרשע קרב, וזאת קלישאה שלעולם לא תימאס עליי.
והסיבה שהקלישאה הזו לא נמאסת עלי היא שמלכתחילה היא מטופשת כל כך. כבר בסרט הראשון שבו היא הופיעה (ואין לי מושג איזה סרט זה היה, אם כי חיפוש העלה את הקלישאה ב'רוקי 2' מ-1979) זה היה מטופש. זה לא משפט שנועד לסחוט רגש, אלא משפט שכל מהותו היא איתות: חבר'ה, הסצנה מתהפכת. ובמספר מקרים היא כבר פארודיה על עצמה: חבר'ה, הסצנה אמורה להתהפך אבל יקרה משהו שלא לפי התסריט המקובל. וכיוון שהקלישאה הזו איננה משפט שהתחיל כאמירה הגיונית אלא כל מהותה היא רק לספק הודעה על שינוי כיוון ותחילת היחלצותו של הגיבור, היא לא נמאסת – כל זמן שיש גיבור, ושיש לי אינטרס לראות אותו נחלץ מצרה, זה דווקא נחמד כשנותנים לי כמה שניות התרעה כדי להבין שהמצב הגיע לשפל ומכאן רק ישתפר.
יהונתן צוריה: פסטיבל חיפה 2014. אחותי וגיסי צופים ב"לוויתן" הרוסי. בערך באמצע הסרט, המשפחה יוצאת לפיקניק והילד מופיע לצידו של שלד של מה שנראה כמו דג ענקי. ואז, מאחוריהם, זקנה אחת פצחה בקול "אההההה, הנה הלוויתן!". וכך נולד לו מם במשפחה שלנו. כי כל פעם שסרט, ולא משנה מה שמו, מציג בצורה ויזואלית או ווקאלית את השם שלו – הנה הלוויתן. אהההה, הנה הגשר ויש עליו מרגלים ולכן זה נקרא "גשר המרגלים". אהההההה, הוא כמעט מת אבל אז הוא חזר לחיים ולכן זה נקרא "האיש שנולד מחדש". וכו' וכו' ועד אין סוף. זה נהיה אפילו יותר משעשע כשהגיבורים אומרים את שם הסרט בקול רם.
אין דרך לסרט לגרום להכנסת השם שלו לתוך הסרט להיות לא מביכה, ואין פעם שאני לא מתענג על המבוכה האינהרנטית הזאת. תמשיכי להיות את, הוליווד.
נעמה רק: היא יושבת בפינה של הכיתה, ביישנית, לא בולטת, אפילו המצלמה לא מפרגנת לה באיזה קלוז אפ, עד הרגע שבו מישהו יתקיל אותה בשאלה מתמטית. ואולי זה הבחור שעושה צחוקים עם החברים באמצע שיעור מוזיקה, בלתי מודע לחלוטין לכך שיש לו קול בריטון מושלם שבדיוק כמותו המנצח מחפש. או שבעצם מדובר בצעירה החייכנית שלא מפגינה שום תכונה ייחודית בריאיון שלפני האודישן, עד שברגע האמת היא דופקת סלטה משולשת לאחור וממלמלת "בילדות הייתי מתאמנת עם אמא שלי על הטרמפולינה".
זה הסיפור של זאק וטומיקה ב"רוק בבית הספר", של הפילה הלחוצה מ"לשיר", של הנזירה הביישנית מ"הנזירות בלוז", ויש גם עלילות כאלה שלא קשורות למוזיקה – הארי פוטר עולה בפעם הראשונה על מטאטא או הכישורים הייחודיים של ארנולד מ-"Book Of Mormon". זה יכול להיות רגע של העצמה אישית בעזרת הכישרון המיוחד שלך, או הרגע שבו הדמות סוף סוף מוצאת פתרון לבעיה ספציפית, שהוא בעצם משהו הרבה יותר גדול – כמו הרגע שבו מולאן מפצחת את החידה ומצליחה להוריד את החץ מראש העמוד.
יש משהו מחמם לב בקלשיאות מסוגת "הכישרון הסודי". זה עובד במיוחד על מי שהיו או עודם ביישנים ו/או חסרי ביטחון, ויודעים איך זה מרגיש לחפש את המקום שלך בעולם. הרגע שבו "מגלים אותך" יכול להיות ניצחון גדול מהחיים או רק הצעד הראשון בתחילתה של דרך ארוכה. וזה בכלל לא חייב להיות רגע דרמטי של גילוי, אלא גם דבר קטן ומיוחד שגורם לך אושר כעוד חלק קטן מהחיים הרגילים שלך (ע"ע העלילה ב"ארתור" סביב לימודי הבלט של בינקי הביריון). זאת קלישאה נדיבה מאוד, שמאפשרת לדמויות שמתחילות את הסיפור כחלשות, פגועות או מושא ללעג להפוך לגיבור/ה ולזכות בכבוד או באהבה.
מתן בכר: בשבילי, מדובר בוואן-ליינרים בסרטי אקשן. לפני כמה שנים צפיתי ב"תכנית בריחה", עוד אחד מסרטי האקשן האלה שבהם כוכבי עבר כמו סטאלון ושוורצנגר מנסים להוכיח שהם עוד רלוונטיים. חשבתי שהוא סרט סביר במהלך הצפייה, ואז הגיע הסוף. זה לא ממש ספוילר כי זה הסוף של בערך כל סרט אקשן אי פעם, אבל עם תוספת אחת חיונית. סטאלון עומד לחסל את הנבל של הסרט עם יריית אקדח, ורגע לפני הלחיצה על ההדק הוא דופק מבט קשוח ופולט "בום." באותו רגע פשוט פרצתי בצחוק מול המחשב והציון שלי לסרט זינק למעלה.
מצפייה בסרטון הזה שמאגד 100 וואן-ליינרים מסרטי אקשן שונים, אפשר לראות שהאמנות של להגיד משהו שנון רגע לפני חיסול הנבל לא מתה, אבל היא בהחלט דעכה עם הזמן. בגדול, מדובר בקלישאה שרובה הגדול נמצא בסרטים מהמאה שעברה. ולכן, למרות שאני לא בדיוק מעריץ של רוב סרטי האקשן היום בכיכובם של גיבורי אקשן גריאטרים, דבר אחד אי אפשר לקחת מהם – היכולת לתת וואן-ליינר מגניב / מגוחך / שניהם בדיוק ברגע המתאים.
עידן זיירמן: זה הפך להיות כל כך קלישאה שבשנים האחרונות יותר צוחקים על כמה שזה קלישאה מאשר מבצעים את הקלישאה הזו באמת, אבל אני פשוט אוהב את מונטאז' האימונים. הרציניים, המצחיקים, המודעים לעצמם – אני אוהב את כולם! שימו וידאו של הגיבור או הגיבורה מתאמנים לצלילי מוזיקה מעוררת-השראה ומשתפרים בקצב הדרגתי, וקניתם אותי.
אולי זה קשור לעובדה שאין לזה עדיין תחליף ראוי. אולי זה בגלל שאחרי עשרות שנים, סרטי קולנוע הצליחו למצוא את הנוסחה המדויקת בשביל לעשות מונטאז'ים מוצלחים. אבל כשהמוזיקה והאימונים מתחילים, החלק הציני של המוח שלי שחושב "נו באמת…" עוצר, משתתק, ונותן לחלק של המוח שלי שמתלהב ומוחא כפיים כמו ילד בן 3 לנהוג.
ציון לשבח: מונטאז' האימונים הכי טוב של השנים האחרונות היה יכול להיות זה של "אנט-מן", אם לא היה יוצא לפני שנה וחצי יצירת האומנות שנקראת Horizon: Zero Dawn לפלייסטיישן 4, והראתה לכולנו שגם משחקי וידאו למדו את הטריק הזה, ושכל דבר נעשה יותר טוב אם יש בו רובו-זאורים.
גבי קוגן:
איך חייכתי כשיהונתן אמר לי מה הוא הנושא של התמונה הקבוצתית הבא. את התשובה לשאלה הזאת יש אצלי בראש כבר שנים ארוכות, לא הייתי צריך להקדיש לכך אפילו טיפה מחשבה. ב-TV Tropes המונח הכי קרוב לדבר שאני מתכוון אליו נקרא "זקן הצער" ("Beard of Sorrow"), אבל ההגדרה אצלי טיפה יותר מורחבת מרק צער: הקלישאה האהובה עליי היא דמות שמגדלת זקן ובכך ממחישה תסריטאית דיכאון, סבל, התפכחות, והתבגרות הן נפשית והן פיזית. סליחה על השם הלא קליט, אבל אתם יודעים למה אני מתכוון – כל אותן דמויות גבריות שלא היה להן זקן לפני זה אבל פתאום מתחילות לגדל אחד, בין אם כי הן סבלו זמן רב תחת תנאים קשים ולכן לא ממש יכלו להתגלח, ובין אם כי קרה להן משהו שכ"כ ערער את האידיאלים שלהן ואת תפיסת עולמן שהן מגדלות זקן כי פשוט אין להם כח להקדיש זמן לזוטות פריבילגיות כמו גילוח. לא רק שלא נמאס לי מהקלישאה הזאת, אלא שאני גם מעריך אותה – זאת אשכרה קלישאה שמדגימה תסריטאות טובה, הדוגמה האולטימטיבית ל-"להראות ולא לספר": למה לתת לדמות לפצוח בנאום "אויה! איזה רע היה לי בשבי, פשוט זוועה" או "אבוי! גיליתי שהצד שלחמתי בשבילו כי חשבתי שהוא זה שעושה את הדבר הנכון בעצם לא עשה את הדבר הנכון כל הזמן הזה, אני כבר לא יודע מה טוב ומה לא, מה הטעם בכלל להשקיע בטיפוח עצמי בכלל ולהתגלח בפרט כשהעולם כל כך אכזר?" או משהו בסגנון, כשפשוט אפשר להראות אותה עם זקן עבות (זה כמובן עובד רק בהנחה שלדמות הזאת היה בייבי-פייס קודם לכן) שמסביר הכל לצופים בתוך שנייה?
דוגמאות? באמת שלא חסר. זה חוצה ז'אנרים ומדיומים. רק לא מזמן ראינו את קפטן אמריקה, חלק הפנים בד"כ, עוטה זקן מרשים מאוד ב"מלחמת האינסוף", תוצאה ישירה של אירועי סרטי הסולו הקודמים שלו. גם ב"לוגאן", הגרסה האולטרה מדוכאת וחסרת התקווה של וולברין גם עוטה זקן עבות, ודוגמא אחרונה מתחום הקומיקס תהיה כריסטיאן בייל בתחילת "עלייתו של האביר האפל", שהפסיק להתגלח לאחר ההחלטות המוסריות הקשות שנאלץ לבצע בסוף הסרט הקודם. טיריון לאניסטר מגדל זקן אחרי העונה הרביעית של "משחקי הכס" שהאירועים בה גרמו לו לאבד סופית אמונה באנושות; ולעזאזל אפילו פורסט גאמפ יוצא לריצה שבמהלכה צומח לו שיח על הפרצוף בתגובה לזה שבדיוק נשבר לו הלב. גם במשחקי ווידאו זה עובד – גם למקס פיין זה קורה (כאשר עם כל הסבל שהוא עובר, מפתיע שהוא מגדל רק במשחק השלישי); בעוד שבמשחקי "מטאל גיר" גידול הזקן הולך ביחד עם ההפתכחות המוסרית של נייקד סנייק והפיכתו האיטית לנבל של הסדרה, ביג בוס (היי, מישהו אמר "שובר שורות"?).
כמה הקלישאה הזאת פשוטה, ככה היא גדולה. יעבור הרבה מאוד זמן עד שיימאס לי ממנה.
לא בטוח ב-100% אם זו קלישאה
אבל הסברים של תכניות (או lack of thereof): לאחת הדמויות יש רעיון כיצד לצאת מתסבוכת / להציל איזה מישהו / לפרוץ למקום, ולרוב ניתן לדעת איך זה יסתיים רק לפי מידת השיתוף עם הצופים.
כלומר:
"יש לי תכנית" + מעבר מידי לביצוע התכנית המסתורית = הצלחה.
"יש לי תכנית…" + "…קודם נביא איתנו את זה ואת זה, נגיע דרך המקום ההוא ונתפרס ככה וככה" + מעבר לביצוע התכנית = הם הולכים להיכשל בגדול.
זה קיים עשרות שנים באלפי סרטים וסדרות, ובכל זאת – יש משהו נחמד בציפייה לגלות כיצד התכנית המושלמת שהרגע הוסברה לנו תיכשל, או, לחילופין, מהי בדיוק התכנית העמומה הזו שהצופים לא חלק ממנה (אבל כנראה תצליח).
לפני שאני אשב רגע ואחשוב על הקלישאה המועדפת עליי
הקלישאה של יונתן גרמה לי מיד לחשוב על הקטע הזה מ- Family Guy, שלחלוטין חיווט לי את המוח מחדש ועכשיו אני לא יכול שלא לשים לב כשאומרים את השם של הסרט בסרט.
https://www.youtube.com/watch?v=F8mYLi3PGOc
בדיוק מה שחשבתי !
(ל"ת)
ואי אפשר בלי איזכור של XKCD
עם רשימת הוואן ליינרים ש*לא* זכו להיכנס לסרטי אקשן
נראה לי שהתמונה הקבוצתית הזו הופכת את רוקי למלך הקלישאות הפופולאריות
ואני קצת תוהה איך האיזכור שלו נעדר מקלישאת הזקן (רוקי 4) ומקלישאת מונטאז' האימונים.
בוא אלמד אותך איך לחיות את החיים
גיבור הסרט פוגש אדם/חבורה ונחשף לתענוגות החיים או לסגנון חיים אחר, לרוב חיים בצורה חופשית יותר.
כמו שקורה בכמה טוב להיות פרח קיר, שיער, מעבר ליקום, מלך האריות, מועדון קרב ועוד.
גונבת מעידן ומכלילה - מונטאז'ים בכלל
קודם כל סחתיין להוגה הרעיון על ההמנעות מהקלישאה של לשאול "איזו קלישאה אתם הכי שונאים". והתשובה שלי היא מונטאז'ים מכל סוג (שמתאר אירועים חיוביים), כי תמיד הכל נראה כ"כ כיף שם, אפילו דברים כמו ללמוד למבחן או לצבוע את הקיר (בכלל צביעת קירות בסרטים מתוארת כהרבה יותר מהנה ממה שהיא). הדובדבן שבקצפת הוא כמובן מונטאז' ההתאהבות (בתנאי שנשאר באיזור ה"חמוד" ולא גולש לקיטש).
מונטאז׳ מייקאובר!
זה המונטאז׳ האהוב עליי, החלום שלי מאז התיכון…
דוגמאות: קלולס, אישה יפה, יומני הנסיכה, השטן לובשת פראדה, יש לה את זה, ועוד…
יש מבחינתי רק מונטאז' מייקאובר אחד
או ליתר דיוק ארבעה, אבל כולם התרחשו בפרק אחד .
מה זה הדבר הקורע הזה?
ואיך לא הכרתי אותו קודם?
Clone High
סדרה מצוירת בעלת עונה אחת (בתקופה שעוד ביטלו סדרות) מוצלחת בצורה חריגה מבית היוצר של ביל לורנס (סקראבס) ופיל לורד וכריס מילר (ג'אמפ סטריט, סרט לגו).
מי צריך מונטאז' מייקאובר
פשוט לוקחים את הבחורה החנונית, מורידים לה את המשקפיים, מפזרים לה את השיער ובום! היא הופכת לבחורה הכי יפה אי פעם.
זה קרה בדיוק בסרט אחד.
סליחה, שניים, אם סופרים גם את הפרודיה. ואני לא מכיר מקום או תקופה שבו רייצ׳ל לי קוק היא הבחורה הכי יפה אי פעם, גם לא ב-1999.
לא
זה לא נכון (לא כל הדוגמאות כאן מתארות בדיוק את זה, אבל בהחלט יותר מ"סרט אחד")
מונטאז' זה לא קלישאה
זה אמצעי קולנועי שמשתמשים בו כדי להעביר לקהל משהו. להגיד שמונטאז' זה קלישאה זה כמו להגיד שקלוז-אפ על פרצוף זה קלישאה.
אם כבר לטרחן
מונטאז׳ הוא מה שנוצר כאשר מחברים שני שוטים שונים, הכוונה היא למה שאנחנו משלימים לעצמנו בדמיון.
כשכותבים כאן על מונטאז׳ מתכוונים מן הסתם לסצינות האלה עם המוזיקה, בה רואים חזרה שוב ושוב על אותה סיטואציה, אבל כל פעם עם שינוי קצת אחר. זאת אותה סצינה עם ווריאציה קצת אחרת כל פעם וזאת לגמרי קלישאה.
בקשר לקלישאה שבראש הדף
יש סדרת רשת קצרה וחמודה שנושאת את השם Kissing in the Rain, על שני שחקנים שלא סובלים אחד את השני וכל פעם מוצאים את עצמם בסטים שונים, מתנשקים בגשם. מומלץ.
פרק ראשון ביו טיוב:
https://www.youtube.com/watch?v=9kMIcdMe56s
אם כבר העלתם את "הקלישאות"
כאילו, התרגומים שלהם ממש אחלה, אבל הסרטונים שלהם בלתי ניתנים לצפייה בגלל התנועות המוגזמות והמביכות של זה מימין.
הקלישאה האהובה עליי:
סמואל ל. ג'קסון אומר מאדרפאקר. זה תמיד עובד. הפעם האחרונה שיצא לו לאמר מאדרפאקר בקולנוע הייתה פשוט מופלאה.
מתחרה ראוי:
אייסאה ויטלוק ג'וניור דייויס אומר "שייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייט"
חחח לא הכרתי את השם של השחקן
אבל מיד ידעתי בדיוק על מי אתה מדבר.
חצוצרות וכינורות של ג'ון וויליאמס
הטובים מנצחים
זו כבר אחת הקלישאות הכי שחוקות שיש, אם לא ה-קלישאה. הטובים פשוט תמיד מנצחים.![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
אבל…אני עדיין אוהב את זה, ולא כיף לי כשהקלישאה נשברת וקורה ההיפך
אני נוטה לקוות שכולם ימותו בסוף, ותמיד מתאכזב.
(ל"ת)
דווקא בלא מעט שנים האחרונות, הטובים כבר לא תמיד מנצחים
או שלפחות לא לגמרי ברור מי בדיוק הטובים. דווקא אם יש משהו שהופך לקלישאה חדשה ומעייפת, זה הנסיון להתחכם בכך שהסוף הוא לא ממש טוב.
מעניין אם יש סדרה או סרט שם הגיבור הוא רשע מוחלט ללא נקיפות מצפון, שלא חוזר בתשובה, תמיד מנצח, משיג את הבחורה (ואז כנראה רוצח אותה ואוכל אותה, או שגם היא רוצחת פסיכופתית ויש להם אידיליה) ונוסע לעבר האופק בקדילאק הגנוב שלו עם הגופות של הפעוטות בתא המטען.
אהבתי את הסרט ההוא של רוב זומבי שבו משפחת הרוצחים הסדרתיים שלו מואנשת והם צריכים להתמודד עם שריף פסיכופט שהם הרגו את אחיו והוא צד אותם כמו כל נבל בכל סרט רציחות. ולך תבין אם הסוף הוא טוב או לא.
אגב כולם מתים… סדרת האנימציה היפנית Texhnolyze. לא אכפת לי לספיילר כי לא נראה שמישהו באתר חוץ מהפסיכים הספציפיים שהספויילר הזה ימשוך אותם בכלל ישרדו את חמש הדקות הראשונות של הסדרה (11 דקות ללא דיאלוג, רק סבל טהור באנימציה צבעונית). זה מתחיל רע, כולם סובלים, ואז הם סובלים יותר, ואז הם יוצאים מהגיהינום לגן עדן ומגלים שכמעט כולם מתו שם ומי שלא, בתהליכי הירקבות גופנית ונפשית, ואז כולם חוזרים למעמקי האדמה והורגים אחד השני. וכולם סובלים. ואז האנושות נכחדת, חוץ מהאנשים שהפכו לקיבורגים משותקים, והקרדיטים הסופיים מתחילים בדיוק כשהאור האחרון בעולם כבה. האנימציה בכל פרק היא ברמה של סרט קולנוע, המוזיקה נהדרת, האווירה יוצאת מן הכלל, העיניים מצוירות בצורה שבקושי תיאמן (אם העיניים הן ראי הנשמה, אזי לדמויות הללו יש יותר נשמה מאשר בכל יצירת אנימציה אחרת שראיתי), העלילה מטורפת ומוזרה ומעניינת, והגיבור הוא חיית טרף חסרת בינה שבקושי אומרת יותר משתי מילים ברצף ומביעה את רגשותיה באמצעות צרחות וקריעת אנשים לגזרים. ואבא שלו מנצל אותו מינית. סדרה שבגדול מסכמת את מה שאני חושב על האנושות.
כמו טוני סופרנו?
גם חניבעל, אע"פ שבמקרה שלו, לא ראיתי מעבר לעונה הראשונה ומדובר בפריקוול אז אפשר להתווכח עליו.
במידה מסויימת אפשר להגיד את הדברים האלו על וולטר ווייט. נכון שפרק האחרון הוא נקם ברעים ומת, אבל למעשה הוא החזיר למי שדפקו אותו ופגעו במשפחה שלו- כלומר הוא ניצח את הקרב האחרון. הוא שיחרר את ג'סי אחרי שעבר התעללות כל כך קשה שקשה לקרוא לזה כפרה, הוא דפק את המשפחה האישית שלו והשאיר אותם עניים מרודים ואומללים, והוא מצא את מותו כחלק מהפנטזיה שתמיד היתה לו- כגנגסטר, בתוך מעבדת סמים מושלמת. הוא אפילו קיבל את הקרדיט על הקראק המושלם שג'סי בישל.
גם ד"ר האוס הוא איש רע, מגלומן נטול מוסר או מצפון. אמנם פרשתי בעונה האחרונה ואין לי מושג מה קרה שם (היא היתה מיותרת ממילא) אבל בגדול לאורך הסידרה הוא לא סבל מההשלכות של המעשים שלו.
חניבעל... יכול להיות.
באשר לשאר, הרושם שלי הוא שהדמויות הללו יותר מורכבות מהיצור שאני מדבר עליו. לא צפיתי באף אחת מהסדרות שהזכרת, אבל מן הסתם אני יודע עליהן דברים מפה ושם. לא, אני מתכוון למישהו שנהנה בפירוש ממעשי זוועה ושאין לו כל נקיפות מצפון. היה פרק של דוקטור הו (סדרה נתעבת בתכלית לדעתי, אבל כשהייתי ילד צפיתי בכמה פרקים) שבו הדוקטור חוקר סדרה של מקרי מוות מסתוריים ובסוף מתברר שמשפחה של בני אדם בלתי אל-טבעיים ומטונפים לחלוטין שחיה ביער בבקתה מזוהמת אחראית לכל מעשי הרצח הללו. הדוקטור קורא למשטרה וכשאב המשפחה נלקח על ידי השוטרים, הדוקטור שואל אותו "למה עשית את זה?", וההוא חיוך גדול מתפשט על פניו, הבעה של אושר, והוא אומר: "בגלל שזה עושה אותי מאושר". זה מה שאני מתכוון אליו. ברור שאין דבר כזה במיינסטרים, צריך לחפש איזה זוועתון יפני שיצא רק לווידאו ולא קיים באינטרנט.
אה, נזכרתי בסרט שמתקרב למה שאני מתכוון אליו.
כילד צפיתי בסרט על עובדת משרדית שהחלה לרצוח את הקולגות שלה כי הם לא היו נחמדים כלפיה, ובסוף היא החליפה תסרוקת ועזבה את העיר, ולפני הקרדיטים המונולוג הפנימי שלה הוא משהו בסגנון "קוראים לי כך וכך. אם תתייחסו אלי טוב, נסתדר. אם לא, אני יודעת איך לטפל בכם." בין לבין היא עושה כל מיני דברים בגוויות של קורבנותיה, אבל זה לא כזה רלוונטי לעין הדג.
גם הסרט "מורה רעה" עם קמרון דיאז עונה לתקן הזה.
היא נשארת כלבה מניפולטיבית עד הסוף (למרות מעידה טובת לב פה ושם) ואפילו לא נענשת על זה. עד היום אני לא בטוח מה אני מרגיש כלפי הסרט הזה – "היי, לפחות הוא לא נפל לקלישאת הגיבור שמגלה את דרכי הצדק והיושר!" או "תשמעו, היא… ממש לא גורמת לי לחבב אותה יותר. והיא גם גרמה לפיטורים של מורה חפה מפשע!"
סדרה שדי בישרה על כל הגל של "האיש הרע הוא הגיבור"
היתה "פרופיט" מסוף שנות התשעים:
https://m.imdb.com/title/tt0115323/?ref_=fn_al_tt_0
היא עקבה אחרי פסיכופאת שדורך על כולם בדרכו לצמרת בתאגיד שהוא עובד בו. הסדרה בוטלה אחרי עונה אחת קצרה – הקהל באותה תקופה לא ממש ידע איך להתייחס לסדרה כזו – אבל בסופה של אותה עונה, ה-"גיבור" בהחלט היה במצב שאפשר להגדיר בתור ניצחון.
מגניב.
הקישור שלך העלה בזכרוני את העונה הראשונה של בית הקלפים, גרסת המקור הבריטית. פרנסיס פארקאר מנגב לכולם את האף, כמו שאומרים ברוסית: מושך בחוטים, מתעתע, מנצל מינית, רוצח… ואיש לא יכול לו.
כשאני חושב על זה "פרופיט" מאוד מהדהדת את "בית הקלפים" המקורית
במיוחד בשבירת הקיר הרביעי, כשהגיבור פונה ישירות לצופים.
לא ידעתי שהיתה גרסת מקור בריטית, אבל בית הקלפים הוא הכי הכי הכי דוגמה לגיבור שהוא רשע טהור
אמנם לא המשכתי לצפות אחרי העונה השניה או השלישית, אך בעונות שאני ראיתי איכשהו ידו תמיד היתה על העליונה בקטע מאוד רע.
פרנסיס אורקארט הוא שמרן-הקש האולטימטיבי.
אופורטוניסט, שקרן, חלקלק, חנפן צבוע, פסיכופת וכמובן: מעריץ את ה"שטן" – מרגרט ת'אצר. הוא גם גבר בריטי מזדקן עם מבטא מהוקצע שיש לו יותר סטייל מלחמישה ג'יימס בונדים, ודוגמה מעולה לאיך אפשר לתת לרשע ספין חיובי אם מציגים אותו אטרקטיבית. כמובן, אני לא בטוח שרוב האנשים מתייחסים לדמויות בדיוניות בדיוק באותה צורה כמו לאנשים אמיתיים, אבל יש לנו דוגמאות כמו פוטין ודונאלד טראמפ (שאני לא קורא להם רשעים), אנשים די אפלוליים וחשודים שיש להם מין מגנטיזם שמפזר בעיני ציבור נרחב כל צל שעלול ליפול על דמותם. ולדעתי יש גם דוגמאות שיותר קרובות לבית, אבל כאן אני ממש אסתכן בסערה.
אורקארט, לא פארקר.
שני שמות משפחה סקוטיים שנראים כמו שמות של אורקים, במיוחד בכתיב המופרך שלהם באנגלית (Farquhar, Urquhart). טבעי שהתבלבלתי.
ד"ר האוס הוא רשע? לאן הגענו.
קצת מיזנטרופ, די מגלומן, קצת נכה רגשית, אבל ממש לא רשע. כמעט אף פעם לא הזיק למישהו בכוונה תחילה, ודווקא עשה פה ושם מעשים טובים, כשיצא לו.
האוס הוא אדם נורא ואיום
קודם כל – הוא פוגע באנשים *כל הזמן*. הוא מתעלל בצוות שלו סתם בשביל ההנאה, הוא משפיל אותם, חושף עליהם מידע רגיש ומשתמש בו כדי להשיג מטרות, יורד עליהם ומה לא. הוא מתייחס לחולים בצורה מזעזעת – לועג להם, מעליב אותם ומפר את הסודיות הרפואית שלהם דרך שגרה – אבל כביכול זה "בסדר" כי הוא מציל את החיים שלהם. הוא מהמר על החיים של אנשים מתוך תחושות בטן – במצב שבו אם זו היתה מציאות הוא בוודאי היה גורם לחולים שלו למות כמו זבובים, והיו לא מעט פרקים בעונות שראיתי שבהם אם לא היה קורה איזשהו נס מקרי הוא היה הורג חולים. הוא מנצל את המעמד והכוח שלו כדי לסחוט מה שמתחשק לו ממי שמתחשק לו. הוא מתמקד בחולים רק כשהם מעניינים אותו – לא אכפת לו שבית החולים זקוק לכוח אדם מקצועי כדי להציל חיים, הוא שם בשביל האמנות שלו או לא יודע מה, ואם הוא צריך שיהיו לו שלושה אנשים בצוות שמתמקדים כולם בחולה אחד כשמסביב כמו בכל בית חולים סביר זקוקים לכל רופא – הוא יקבל את זה, כי הוא גאון. הוא פשוט בן אדם מנוול ואין שום דבר מקסים או שובבי או נסלח ברשעות שלו ובהטרדות המיניות התמידיות ובתביעות הילדותיות שכולם אבל כולם יתיישרו לפי הגחמות שלו. אם האוס לא נכנס תחת הגדרת "רשע" אני לא יודע מי כן. הנקודה היא שמשום מה היוצרים לא כתבו אותו כמישהו שאמורים לשנוא וגם לא כמישהו שאמורים לאהוב לשנוא, אלא בתור מישהו שאמורים לאהוב כי הוא אינדיווידואליסט שלא הולך בתלם או משהו מטומטם דומה. אז מצטער, לא ללכת בתלם זה לא מספיק, צריך גם ללכת לאנשהו חיובי מחוץ לתלם שלך בשביל שתהיה דמות "טובה".
חותמת על כל מילה
והעובדה שהאוס הוא חלאה מהסוג המציאותי גרמה לי לתעב אותו כפליים.
אחת מהסיבות שאפשר לאהוב נבלים היא הריחוק שלהם מנבלים אמיתיים.
יש הבדל גדול בין נבל לבין אדם איום ונורא.
גם הווארד וולוביץ' הוא אדם איום, מכאן ועד הגדרתו כנבל מרושע המרחק גדול.
מעבר לאופיו החיצוני של האוס התעלמת מהרבה מקרים בהם הוא הלך רחוק כדי לעזור לאנשים, חולים ואחרים, וברמה מסוימת הפגמים שלו הם ברמת התקשורת והאינטראקציה ולא נובעים מתוך רשעות ורוע לב בסיסיים עמוק במהותו.
לומר "אם האוס לא נכנס להגדרת 'רשע' אני לא יודע מי כן" זו הגזמה פראית (אהמ, וולטר ווייט, אהמ). יש עשרות נבלים גרועים ממנו ומרושעים ממנו, שהייתי מעדיף עשרה ביקורים אצל האוס מאשר לפגוש אותם בסמטה אפילה (אהמ, קילגרייב).
שלא לומר שאם אכן הייתי חולה במחלה קשה, אני מעדיף רופא אנטיפט אבל מקצועי על רופא נחמד שיהרוג אותי, תודה.
לדעתי אגב הוא גם מקסים ושובבי לעיתים, אבל בהחלט זה טעם נרכש.
האוורד וולוביץ הוא אדם איום?!
נראה לי שמישהו פה הושפע מהדיונים האחרונים על המפץ הגדול בעין הדג קצת יותר מדי. יש הבדל עצום – עצום! בין דמות שכתובה כסטריאוטיפ גרוע ומיושן ובין דמות שכתובה כמפלצת מושלמת, פסיכופטית וסדיסטית, כזאת שהצופים יצטרכו לעשות חשבון נפש גדול מאוד אם הם יבחרו להזדהות איתה לגמרי כמו חניבעל לקטר, נניח. או אריק קרטמן. על האוס לא גיבשתי דעה לכאן או לכאן, אבל בחייאת דינאק, רדו מהאוורד. אם הייתה לו בת זוג קבועה מהפרק הראשון הוא לא היה מתנהג ככה, וזה כבר ברור.
הפונז כתב תגובה שלמה על ההבדל בין אדם איום לפסיכופת. הגבת עליה.
(ל"ת)
אני לא חושב שהוא אדם איום. אדם נלעג, אבל לא אדם איום.
(ל"ת)
הוא קצת זבל
ההטרדות כלפי פני הפסיקו כשהכיר את ברנדט, אבל בעיה אחרת עלתה: ההתחמקות שלו מעבודות הבית. זה אולי חמוד כשהוא גר עם אמא, אבל לא כשהוא גר כאדם בוגר עם אשתו.
הו, האימה - הוא לא שוטף כלים!
נמצא נבל העל האולטימטיבי.
תגיב לעצמך
אתה כינית אותו איום, אני כיניתי אותו זבל.
אני לא מסכים
האוס בבירור מפיק הנאה רבה מהתעללות קטנונית באנשים – יש הבדל בין אדם שלא שולט בעצמו לבין בן אדם שפשוט נהנה לרדות באחרים ולהכאיב להם. והאוס עושה את זה כל הזמן. וכמו שאמרתי – אם היה אכפת לו מחיים של אנשים הוא לא היה מנצל את המעמד שלו כדי לשבת במשרד, להתבטל ולהתחמק ממשימות חיוניות שעליהן הוא אמור לקבל משכורת. אני לא מצפה ממנו להתנדב, אבל שלפחות יטפל בחולים. כמובן שרוצים שנחשוב שאם הוא יוצא מגרדו כדי לטפל במישהו זה בגלל שהוא חושב שהצלת חיים זה ערך חשוב – אבל כאשר יש לך את היכולת והכישורים להציל חיים ואשכרה זו גם העבודה שלך, ואתה מעדיף לשבת ולצפות באופרות סבון (ולסנג'ר את הצוות שלך לעשות את כל העבודה הפחות אנינה כמו אשכרה לבצע בדיקות "משעממות"), ולקום מהמיטה רק בשביל חולים "מעניינים" – זה לא להציל חיים, זה לטפח את האגו הענקי מדי שיש לו גם ככה על ידי הצלת חיים, או ליתר דיוק, על ידי זה שהוא מוכיח כל הזמן כמה הוא גאון וכל הרופאים האחרים טיפשים. הצלת החיים היא רק כלי שנועד לשרת אותו, כמו כל דבר אחר בעולם – ככה זה אצל פסיכופתים. במובן מסוים זו בהחלט יכולה להיות ההגדרה של אדם רשע – אדם שיכול לעשות טוב, הוא בעמדה שמאפשרת לו לעשות טוב, והוא מנצל אותה שוב ושוב כדי להכאיב, לרמוס ולהשפיל בשביל ההנאה האישית שלו.
לגבי הסיומת, האוס היה רופא מאוד לא מקצועי
בסידרה עשו איזושהי רומנטיזציה לאיש שלא הולך בתלם (תודה על הביטוי, אברם) בסך הכל האוס פגע בתפקוד של בית החולים כשהשתלט על ציוד או גנב משאבים שונים, הוא פעל בעיקר לפי גחמות ולא לפי הפרוטוקולים- נכון שזה עושה לנו נעימי כי זו עאלק רציונליזציה של ניסים רפואיים, אבל תאכלס, אפילו כשהיה הגיון רפואי מאחורי האבחונים המוזרים בפרקים, בדרך כלל זה לא מה שרופא צריך לעשות, ועבור רוב האנשים זה לא ירפא את חייהם. אין פה שום קשה למשוואת הרופא האנטיפט והמקצועי.
כמעט אף פעם הוא לא פעל מתוך טוב לב. רוב הזמן, אפילו כשעשה משהו נחמד הכותבים הדגישו בדיעבד את המניע הסודי שלו. בשלב כלשהו זה היה ממש מתסכל (כשהוא התעלל בחבר ההוא שלו באיזשהו עניין שאני לא זוכרת).
דג מחוץ למים
הקטעים שבו הדמות מגיעה למקום/חברה/זמן שהיא לא הייתה בו אף פעם וצריכה להתרגל אליו, בין אם זה העיר הגדולה, ארמון, כדור הארץ או שנות החמישים – תמיד גורמים לי לחיוך ענק על הפנים.
כשהדמות נקלעת לסיטואציות מביכות/ לא מתנהגת לפי נימוסי המקום/ משתמשת בכישורים ובמכשירים מאיפה שהיא באה כדי להדהים את כולם/ סתם בוהה בתדהמה בכל מה שהיא רואה, זה תמיד הקטעים הכי כיפיים בסרט בשבילי, וזה כר פורה לקטעים קומיים ולרגעי הזדהות רגשים עם הגיבור.
זה נמצא בערך בחצי מהסרטים שראיתי ובאמת מכל הז'אנרים, מסרטי נסיכות דיסני (סינדרלה, רפונזל, איימי אדאמס במכושפת, מולאן ואריאל (הדוגמה האחרונה היא גם מילולית)) לסרטי מסע בזמן (מרטי מקפליי, אוסטין פאוורס) לסרטי פנטזיה (בילבו, הארי פוטר, נרניה), לגיבורי על (גל גדות, תור, וקווין בייקון בפוטלוס;)) לדרמה (טים רובינס בחומות של תקווה, ליאו בטיטניק, פורסט גאמפ) ולקומדיה כמובן (רחוב ג'אמפ, הנוכל המבריק, שרק, הנזירות בלוז, לבובסקי, אישה יפה, צ'רלי צ'פלין בדיקטטור ועוד ועוד).
הדגים מחוץ למים נמצאים ממש בכל מקום, ואני אומר -טוב שכך!
ותודה על הדגים!
סטריאוטיפ שאני לא יודע עד כמה הוא רלוונטי כיום אבל זכור לי מילדות -
הרוסי הקר והמנוכר, המכונה חמורת הסבר והאטומה רגשית שיש לה קשר שטחי ביותר לרוסי האמיתי, שהוא מערבולת גועשת של רגשות לוהטים שמוסתרים תחת שבע שכבות של איפוק (במקרה הטוב). כל כך לא רלוונטי למציאות, וכל כך מצחיק.
אגב, מי שלא קרא דיוני יוטיוב ברוסית, לא ראה מלודרמה מימיו. לידם הדיונים באנגלית הם שעת תה בחדרי המלכה ויקטוריה.
בהמשך לתימת הרוסיות
נזכרתי שאני מתרגש עד לעמקי נשמתי כשדמויות, במיוחד גברים, מקריבות הכול למען רעיון, בפרט למען כבוד, מסורת ונאמנות לעם, למולדת או לאדון, במיוחד כשהדמויות המדוברות מתות מוות הירואי. וכן אני מתרגש כאשר מתברר שדמויות אלימות ורצחניות למעשה פועלות לטובת הכלל, למיטב הבנתן. זכור לי שהסרט "גיבור" של ז'אנג יימו כונה באתר הזה יצירה פשיסטית. ייתכן מאוד שאני פשיסט, כי צפיתי בו שלוש או ארבע פעמים ובכיתי כמו תינוק בכל פעם.
למה אני כן אוהב את קלישאת "?Is that all you got"?
דווקא כי לא מדובר במשפט שרירותי, מנותק מהקשר הגיוני, שרק מאותת לנו שמגיע מהפך ועכשיו הגיבור ינצח באורח פלא.
כמובן שזה גם התפקיד שלו, ואולי זה הסתכם בכך בעבר, אבל היום, כבר הרבה מאוד שנים ובהרבה מאוד סרטים, במשפט האחד הזה מקשר התסריט בין ההתפתחות הרגשית של הגיבור לבין התפנית העלילתית.
הגיבור אומר לנו בעצם: "אתה חושב שהשפלת אותי? אתה חושב שניצחת כי אתה חזק ממני? לא. אתה יכול להמשיך לנצח. אתה יכול להכניע את הגוף שלי אבל לא את הנפש". בדרך כלל זה מגיע עם פלאשבקים/חזיונות שמראים לנו כיצד הגיבור מתחבר למעמקי הנפש שלו ומוצא בתוכו כוחות עצומים בתוך רגע השפל. ואז, מתוך הכוח החדש שגילה בתוך עצמו, הוא קם ומנצח.
אני חושב על קפטן אמריקה, למשל, שכל פעם שספג חבטה כנער גרום, אמר את משפט דומה: "אני יכול להמשיך כך כל היום". משפט שמסמל את כל האישיות של רוג'רס, שיודע שהוא לא יכול לנצח באמת, וסביר להניח שהוא יסיים עם איזו עצם שבורה, אבל קם שוב ושוב, מראה לצד השני כמה הסיטואציה מטופשת מצידם. לא בדיוק אותו משפט, ולא בדיוק אותה סיטואציה, אבל כן אותו שימוש: גיבור חלש גופנית, שבור וכואב, שמתחבר לעוצמה הפנימית שלו ומראה לצד השני שהוא המנצח האמתי.
הצד הציני והמבוגר שבי מגחך בסיטואציה הזו. אני מבין למה אנשים לא מתחברים אליה. זה מגוחך שברגע אחד, בעקבות "התגלות" נפשית פנימית, הגוף יתאושש וינצח יריב שגדול וחזק ממך עשרות מונים. אבל הילד הדחוי שבי, שצפה בסרטים האלה פעם ודמיין את עצמו באותה סיטואציה אומר את אותו משפט, ואולי מיקם את המשפט ברגעי מפתח בחיים שלו עצמו, יוצא החוצה ומוחא כפיים לאט כמו בקלישאה מגוחכת נוספת, מזיל דמעה אחת קטנה, מספיק כדי להביע רגש אבל לא מספיק כדי להראות חולשה.
משעשע לראות את סימון הספויילר של פייסבוק כאן באתר
אבל עם מערכת התגובות שלנו זה פחות אפקטיבי, ועדיף לסמן ספויילר למטה (או להשתמש בטקסט חבוי בעיצוב מתקדם).
מה זה סימון הספוילר של פייסבוק?
(ל"ת)
זה
(ספויילר לאיך מסמנים ספויילר לפייסבוק)
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
הסימון לספויילר של פייסבוק
אם ככה אז זה ממש גרוע. לא סתם עין הדג הקדים את זמנו.
(ל"ת)
במסגרת פייסבוק זה מועיל
כי זה גורם להודעה להצטייר כ"ארוכה" ובכך למנוע ממנה להציג את מה שמתחת לנקודות אלא אם אתה לוחץ על "לראות עוד".
השיטה שלי לסימון ספוילר בפייסבוק:
לכתוב את הספוילר ואז לערוך את התגובה ללא הספוילר, ככה שבשביל לראות את הספוילר צריך לראות את היסטוריית העריכה
דורש יותר מידי עבודה מצד הקוראים
(ל"ת)
זאת ללא ספק הולכת להיות התמונה הקבוצתית הכי קשה שהשתתפתי בה, כי אני שונא קלישאות מושבע
ובכל זאת, הנה כמה שאני ממש אוהב, ולא בכדי:
* הילד החנון והמושפל שמנסה להרשים את אביו הקשוח והמאצ'ואיסט ובסוף מצליח (אבא אמריקאי עושים פרקים כאלה ממש טוב)
* ילד צעיר, בן 10 או 11, 12 לכל היותר, שמתאהב בתיכוניסטית, אוזר אומץ לגלות לה את זה, וזוכה ממנה בסוף לגילויי אהבה, חיבה והוקרת תודה, גם אם לא למערכת יחסים זוגית ממש (טיפש מטורף מאוהב, הלורקס, גרוויטי פולס)
* "או, תראו! הם באמת אוהבים זה את זו בכל זאת!", בעיקר כשמדובר באחות גדולה כלפי אח קטן (יותר מדי דוגמאות מכדי להזכיר אותן פה)
* כשמישהו משיג בת זוג הרבה יותר יפה ואכפתית ממנו, איכשהו (גם יותר מדי דוגמאות, כולל מחיי הפרטיים ומחיים פרטיים של אחרים, אז… נראה לי שהומר ומארג' סימפסון זאת הדוגמה הכי מוכרת, וכמובן גם הנגזרות שלהם, פיטר ולויס גריפין.)
* שיחות סיינפלדיות על כלום. גם כשהן מופיעות בסיטקומים הכי נחותים שברור שאין להם סיכוי לשחזר את הגאונות של ג'רי ושות', ברוב המקרים זה עדיין עובד עליי.
* כוחה של אהבה וחברות אמת. את הקלישאה הזאת אני מוסיף עם הסתייגות גדולה מאוד, כי בידיים הלא נכונות הקלישאה הזאת עלולה לצאת רע מאוד, ולגרום לגורמים מסוימים בעין הדג ובמסמ"צ זצ"ל להגיד שאנחנו לא חיים בעולם של דובוני אכפת לי. אבל שילוב נכון של המוסכמה הכתיבתית הזאת יחד עם הרבה מאוד הומור וסרקזם תמנע ממנה להיות קיטשית מדי, ואפילו ג'ויס השתמש בה ביוליסס, אז הייתי חייב להכניס אותה לכאן.
* ולסיום סיומת – החנון האאוטסיידר והדחוי חברתית בדרך כלל שמאוהב בידידתו הקרובה (או בכמה מהן), נדחה על ידה בנימוס וברגישות תוך הבהרה שהיא מעוניינת להישאר איתו בקשר ידידותי, משלים עם זה ומפסיק עם האובססיה. הרגשות שלו כלפיה לא משתנים או מתחלפים, הם עוברים עיבוד. בדרך כלל, הוא עדיין אוהב אותה מאוד, אבל מוצא בת זוג אחרת שיותר דומה לו, ומנסה לאזן בין שתי המחויבויות. (מותר להזכיר את באפי? וגם את Girl Meets World? אז הנה הזכרתי.)
קלישאת פקיחת העיניים ברגע האחרון
לקראת סוף הסרט-
הגיבור מושבת, שוכב על גבו ועיניו עצומות.
קלוז אפ על הפנים שלו
אחת שתיים שלוש ו…
הגיבור פוקח את העיניים-
קאט לקרדיטים או לסצנה שבה הגיבור יכסח את הרעים.
בחיי שזה מצחיק אותי בכל פעם מחדש :)
בכל סרטי 'לקום אתמול בבוקר' למיניהם
איך הגיבור מוכיח לעמיתו שהוא כבר חווה את היום הזה חמש פעמים? הוא מראה לו איך הוא צופה מראש שורה של התרחשויות חסרות משמעות. כגון: 'שליח הפיצה יפול!' (נופל), 'שחקן הבייסבול יפספס את החבטה!' (מפספס), 'קטשופ על החולצה שלי!' (מקבל שפריץ) וכן הלאה.
אתה כבר יודע מתחילת הסרט, שכשמראים כל מיני אירועים חסרי משמעות בשגרת יומו של הגיבור, זה בגלל שהוא אמור לצפות אותם מראש לחבר שלו במערכה הבאה, ובכל זאת זה כיף כל פעם מחדש.
אוי ענק ענק... אחד האהובים עליי.
(ל"ת)
אמנם זו קלישאה חמודה, ביחוד בשימוש נכון
ועדיין אני חייבת להודות שהכי נהניתי מסרט מהז'אנר כשלא היה לי מושג שלשם זה הולך. ההפתעה היתה חלק גדול בכיף.
איזה סרט? (ספיילרי חופשי.)
(ל"ת)
גם אני הופתעתי בסרט הזה, לא רציתי לכתוב כי יקלקל לאנשים אחרים
(ל"ת)
קלישאת "היציאה מהארון"
נערה עומדת לפני הוריה, נבוכה. הם עסוקים ולא שמים לב ללחישות הקטועות שלה. האמא מחזיקה את האח הקטן בזרועותיה, מנדנדת, מנסה להרדים אותו. האבא יושב מול הטלוויזיה ובוהה במסך, פוטבול או חדשות. הנערה נושמת עמוק, עוצמת עיניים ואומרת בקול רם: "אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם". הם מסתכלים עליה בבת אחת, מבינים מה הולך להגיע. האבא מכבה את הטלוויזיה, האמא מסיטה את המבט מהתינוק וממשיכה לנענע אותו בלי משים. "אני אוהבת בנות". אז הסיפור מתפצל לכמה אפשרויות: "ניסית פעם להיות עם בן?"/"זה יעבור לך, זה רק שלב"/"אנחנו אוהבים אותך לא משנה מה". בכל מקרה, יהיו פה דמעות. אסון גדול על ההורים, שחרור גדול של הילדה.
בכל פעם ש"האירוע" מתחיל, אני יכול לדמיין בדיוק איך הוא יתנהל ואיך הוא יסתיים. בין אם האבא הוא איש צבא קשוח והילד עדין. האמא דתייה אדוקה והילדה מרדנית. כל סרט התבגרות להט"בי חייב את הרגע הזה, עם הרגש המתפרץ, הקתרטי. ולמרות שהוא צפוי, וראיתי אותו בעשרות גרסאות עד היום, גם בפרודיות, סרטי גיבורי על, סדרות ומערכונים, ברגע שהוא מופיע, אני נשאר עד הסוף, מרותק למסך, מבין שאם במשך יותר מ-20 שנה, מאז שהייתי ילד ועד היום, הרגע הזה ממשיך להיות מיוצג כמעט באותו אופן, כאילו לא היה כל שינוי בעולם, כנראה שיש לנו עוד דרך ארוכה לעבור. בשבילי, אישית, כל רגע כזה שובר לי את הלב. לא משנה כמה לא מקורי הוא, או כמה פעמים ראיתי אותו קודם.
הקלישאה האהובה עליי
שנדמה לי שמופיעה בערך בכל סרט מצוייר אי פעם: הדמויות נסחפות בזרם של הנהר, מעניין מה יקרה עכשיו?
תשובה נכונה!מפל!
זה מצחיק אותי בכל פעם מחדש.קודם כל כי הדרמטית שבה זה מבוצע גורם לי לחשוב שהבמאי אשכרה חושב שהוא הפתיע אותנו.
זה גורם גם תמיד לפרץ היסטריה נורא מענג של הדמויות,וזה גם די מצחיק כי, כאילו, הסיכויים שהדמויות בדיוק התחילו להיסחף ממש קרוב למפל,וזה שאיכשהו בכל הנחלים בעולם יש מפל כזה ענקי,הם,אה,לא הכי גבוהים.
חוץ מזה,השוט מלמעלה שתמיד מגיע שבו הדמויות צונחות לכאורה אל האבדון הוא נורא יפה.
ועוד קלישאה שאני נורא אוהב-מוטיבים של לידה מחדש.כמה שזה נדוש,ככה זה כיף.
זה תמיד מאוד עוזר להבין מה הקטע של הסרט.
זה הולך בערך ככה:"איזה סרט דפוק, אני לא מבין מה הבמאי רוצה ממ…רגע! הגיבור עבר הרגע לתנוחה עוברית!אוקיי, עכשיו הכל ברור"
אני כאן לגמרי בטים טווידלדי
סרטי אקשן גנריים טובים בגלל שהם חוויה אולטרא קאמפית (אני יודעת שזה ביטוי קצת מוזר בהקשר לסרטי אקשן, אבל איכשהו הוא מתאר הכי נכון את האופן שאני תופסת אותם. הגיבור החוזר לפעולה שניה לפני כישלון טוטלי הוא בהחלט החלק שבלעדיו הסרט לא שווה כלום.
קלישאה מאוסה בסרטים ונוגעת ללב בחיים עצמם
הדמות הראשית שואפת לנצח בתחרות כלשהי, בין אם מדובר במופע כשרונות, מירוץ או תחרות יופי. היא משתדלת ומתאמנת בסצנות מלאות ממש, כמעט ללא מונטאז'ים. ביום התחרות עצמה, היא לא זוכה. היא מגיעה למקום השני-שלישי במקרה הטוב או למקום השישי ומטה במקרה הרע. בכל זאת, היא אסירת תודה על ההזדמנות שנפלה בחלקה להתחרות, וזוכה בפרס אחר שאינו כסף ותהילה – חוויה מעצימה ושיפור בביטחונה העצמי ובמעמדה החברתי.
אז אני מאוד ממליץ
על הסרט האיראני "ילדי גן עדן"(the children of heaven). הקלישאה הזו מקבלת שם טוויסט מעניין.ובכללי מדובר בסרט טוב מאוד,אבל רק אם אתה אוהב סגנון כזה
קלישאת "לא מגיע לאנושות לחיות"
אדם-על/מחשב/חייזר בוחן את ההיסטוריה האנושית, עם תמונות נעות במהירות גבוהה (שנעצרות באשוויץ כמובן) מבין שלאנושות אין תקומה ומחליט לנטוש את כדה"א לגורלו, להשמיד את הכדור או סתם לא לתת לנו את התרופה לכל דבר.
אני אוהב את הקלישאה הזו כי היא שוברת את הקלישאה היותר נפוצה שמעשי הגיבור/ה תמיד יהיו אלו שיכריעו את הכף. דווקא הסך הכולל של מעשי האנושות הוא שעומד למבחן ולא ההחלטה אם להציל את החתול על העץ.
בנוסף, בפרספקטיבה היסטורית מעשינו אכן מאוד מטרידים ובניגוד לנבלים אחרים, ניתן בקלישאה הזו להזדהות את התהליך המחשבתי.
רגע, האם כבר הזכירו פה
את המכונית שלא מוכנה להתניע פעמיים-שלוש, אבל התפרצות זעם של הגיבור וכמה מכות בהגה מקימות אותה לתחיה? לו רק זה היה עובד במציאות…
ומה עם
זה שמישהו מנסה לפרוץ למחשב של מישהו ויש סיסמא. אז בניסיון הראשון הוא חושב על משהו ולא מצליח, בניסיון השני גם לא, בניסיון השלישי אחרי שהוא מעביר מבט על החדר הוא מוצא איזה רמז שולי שישר גורם לו לעלות על הסיסמא הנכונה.
אנחנו אוהבים את הקלישאות האלה?
הן כל כך מקובלות קולנועית שהיו מי שהצליחו לשחק איתן קצת, אבל יש בזה מן המייגע. הייתי מעריכה יותר אם בשתי הסיטואציות היו מחכים: שהצפת המנוע בדלק תרד, כי ככה הוא לא יניע בטוח, ואת חמש הדקות עד להכנסת סיסמה בפעם הרביעית, שזה גם זמן טוב להסתכל מסביב ולקבל רמז
אה, לא
אני לא אוהבת את שתי הקלישאות האלה (של הסיסמא והמכונית). לא חושבת שיש מישהו שאוהב
קלישאת הססמאות היא איומה
היא כל כך לא ריאלית שהיא ישר מורידה חצי מהאמון שלי בעולם של הסרט. הגיע הזמן להתקדם מעבר לה.
קצת יותר מעודנת ממנה אבל עדיין מטרידה – מתמונה מטושטשת עושים זום אדיר ופוקוס והופ, אפשר בקלות לראות פרטים שהיו בגודל פיקסל בתמונה האמיתית.
שאנון מתהפך בקברו. פעמיים.
תמונות
בתור מישהי שחצי מהדוקטורט שלה התבסס על הוצאת נתונים ועיבוד תמונה – זה מחרפן אותי כל פעם מחדש!
להפך, התמונות הרבה פחות מעודנות מהסיסמה
עדיין, המון אנשים בוחרים סיסמאות שהן המובן מאליו: רפרנס כלשהו ותאריך לידה או תאריך של משהו שחשוב להם. הכי הצחיק אותי שהתעסקתי במשהו ממוחשב עבור אדם בכיר, וכך למדתי את סט הסיסמאות שלו. כשהוא לא משתמש בתאריך הלידה שלו, הוא משתמש ב291148 (לא החלטתי אם זה נורא מצחיק כי זה תאריך לא נכון או סתם כי זה מוזר לקפוץ בין תאריך הלידה שלך לתאריך ההכרה במדינה)
תמונות אי אפשר לשפר לכזו רמה, זו לגמרי הסתמכות של כותבים על בורות של הצופים. בסיסמאות צופים פחות בורים, לכן אי אפשר לבלשט אותם עד כדי כך.
רק שהרבה פעמים
המחשבים שפורצים אליהם הם של מומחי הפשע/ריגול/טכנולוגיה של הצד השני, לא של בוב הבנאי. ואלה בדיוק האנשים שלא עושים שטויות כאלה.
מה שזה כן מזכיר לי, זה את הכספת במלון ברומא בו היינו בטיול עם בתנו הקטנה בת השלוש דאז. עם כניסתנו לחדר במלון שמנו את הדרכונים בכספת, בחרנו קוד בן 6 ספרות ונעלנו אותה. בעודנו פורקים מזוודות ומתארגנים בחדר, שמענו תקתוקים שהראו שהקטנה הגיעה לכספת והחלה ללחוץ בנחישות על המקשים. בתור שני הורים שעברו את הקורס בהסתברות, חייכנו לעצמנו והתעלמנו, עד שאנחנו שומעים 'קליק' והפלא ופלא, הכספת פתוחה!
אוקי, אנחנו הראשונים לאשר שהילדה מוכשרת, אבל יש גבול. כדי לוודא נעלנו את הכספת שוב ונתנו לה לחזור על הפעלול. מה מסתבר – קוד ה'מאסטר' של המלון הוא 000000. בחיי.
הפארודיה שעשו על זה בפיוצ'רמה
הייתה נהדרת:
https://www.youtube.com/watch?v=WwnI0RS6J5A
נדמה לי שגם בסדרה בארי הייתה התייחסות פרודית לקלישאה הזאת
אז התחלתי מהקטע הזה ביוטיוב,
בחיפוש של הסצינה המופרכת (אך המגניבה) של שיפור התמונה מ"משודרג", אבל במקום זה נפלתי על הסצינה הזאת מבלייד ראנר שאין בה דבר אחד שאיננו מופרך:
https://www.youtube.com/watch?v=qHepKd38pr0
זו הסצינה שהיתה לי בראש
כשכתבתי על התמונות. כבר כשראיתי אותה, שנים לפני שעסקתי בעצמי בנושא, היא נראתה לי מופרכת. אבל נו, חשבתי אז, מדע בדיוני וזה.
מאז, כאמור, זרמו הרבה קונבולוציות בירקון ונוספו הרבה סצינות מופרכות שכאלה על מסכי הקולנוע, וכיום זה כבר באמת לא נסלח.
יכול להיות שזה פשוט תמונה עם רזולוציה מאוד גדולה
בכל זאת, הסרט מתרחש בשנת 2019. לך תדע כמה נתקדם עד אז.
הערה צדדית כדרך אגב כי למה לא- הדרך שבה עושים זום בסצינה הזאת היא ממש לא פרקטית ולא מתקרבת לאיך שלעשות זום נראה היום.
רק שאת זה אפשר היה לראות
גם לפני שהוא עשה עליה זום.
זה מדגים טכנולוגיה.
לא הטכנולוגיה של הסורק – הטכנולוגיה של התמונה. אני חושב שהיוצרים חשבו כאן על תמונות תלת-מימד שמכילות הרבה יותר מידע ממה שרואים ברגע הראשון.
ובקומיוניטי, כמובן
https://www.youtube.com/watch?v=SnKgveE0Odg
זאת נראית לי יותר כמו פרודיה על אינסטגרם
(ל"ת)
שלא לדבר על כך שאליבא דהוליווד, מפתחות לרכב
תמיד מאוחסנים מאחורי מגן השמש!
תמיד חשבתי שזה קטע אמריקאי
(ל"ת)
Cool guys don't look at explosions!
לא ראיתי אף אחד מזכיר את זה כאן אז אולי אני לבד פה, אבל הקלישאה הזאת שהופיעה כבר בעשרות סרטים מ"ג'אנגו ללא מעצורים" עד ל"איירון מן", שנעשו עליה עשרות פארודיות – וביניהם כמובן גם השיר שמצוטט בכותרת – והייתה הכוכב הראשי של סרטי אקשן משנות ה'90, היא ללא ספק אחת מהקלישאות האהובות עלי, ולו רק משום שהיא כל כך מגניבה, למרות שזה מטופש לחלוטין.
או שאולי זה דווקא בגלל.
גאנגו בדיוק ההפך
הבחור מרכיב משקפש מסתכל וליטרלי מסתכל על הפיצוץ בהשתאות.
אופס.
אולי אני צריך להימנע מלכתוב תגובות ב1 בלילה.
לא אוהב קלישאות בשום צורה
בגלל זה אגב נדיר שאני מתלהב מסרט. כי כמעט בכולם יש את הדחף הבלתי נשלט של במאים להשתמש בקלישאות. די כמו הדחף הבלתי נשלט של רוג'ר רביט להשלים את shave and a haircut – https://www.youtube.com/watch?v=PhrIj_AsRsA
חוצמזה יש דברים שאני אוהב שהם לא קלישאות. למשל, כשמדברים על מקום או דמות מסויימת שהיא מפחידה או מיוחדת או לא יודע מה ואז נתקלים בה והבמאי פשוט מימש את זה בצורה מדהימה.
למשל – המפגש הראשון של קלריס סטרלינג עם חניבעל לקטר שלמרות שהוא נמצא מאחורי קיר זכוכית ורק עומד – הוא מצמית ונראה שבכל שניה הוא יכול לצאת משם. ובניגוד לשאר הסרטים להלן – הופיע בתחילת הסרט.
the black lodge בטווין פיקס (המקורית).
ואפרופו רוג'ר רביט – כשמגלים את הטוּן המשוגע שעליו דיבר בוב הוסקינס כל הסרט עם העיניים הרושפות והקול הצייצני.
גיבור עצבני מקבל אקסטרה כוח
כשהגיבור נלחם בנבל ועומד להפסיד ואז קורה משהו שפוגע ברגשותיו של הגיבור (פגעו בחברה שלו וכדומה) ופתאום הכוחות שלו גוברים, הכדורים פוגעים והוא מצליח להזיז דברים שקודם לא זזו. כאילו צריך להיות איזון קוסמי בין יכולת לבין רגשות
איתן הוק מצטרף לתסבול
של כל מי שלא חלק השתלטות הקומיקס עם ציטוט מטומטם, ״ לוגאן לא יכול להיות סרט מעולה כי יש בו מישהו עם וייטס״ מעורר הרבה זעם, מתי אנשים יבינו שאפשר לאהוב או לא לאהוב סרט אבל די להיות כאלה אליטיסטים אלוהים ישמור
הרשע שמספר על התכנית
השלב הזה שבו הרע והטוב נפגשים, וידו של הרע על העליונה, אבל במקום לעשות את מה שהוא צריך לעשות הוא מתחיל להסביר את התכנית. אני מתה על זה כי זה קלישאה לחלוטין, אבל יש בזה משהו כל כך אנושי. ברצון הזה שיבינו שזה לא היה במקרה, זו היתה התכנית שלך כל הזמן.
חטא ההיבריס בהתלגמותו.
כמה קלישאתי, ככה מהנה.
נראה לי שאת האדם הראשון שהצליח לשכנע אותי שהקלישאה הזאת לא מיותרת.
כי בהארי פוטר היא מעצבנת במיוחד.
שינוי בסגנון אנימציה
בעקבות צפייה ב"כוח הטיטאנים!" גיליתי עוד קלישאה (לא בטוח שזה הביטוי הנכון) שאני מחבב מאוד, לא משנה מה ולמה: כאשר סרט אנימציה משנה את סגנון האנימציה שלו. בין אם זה לביטוי אמנותי, קומי, פלאשבק – בין אם זה לסגנון אנימציה מכוער יותר מהסגנון המקורי ובין אם לא – יש משהו שממש באמצעי הזה שאני ממש אוהב.
או כשסרט/סדרה עוברים מצילום לאנימציה או להפך
דוגמה קומית: מונטי פייתון, פריקזויד. דוגמה מזעזעת: להרוג את ביל.
לא יודעת אם זו קלישאה
או התפתחות אבולוציונית של קלישאה שונה בעצם. אבל אני מתה על הרגע הזה בסרט או סדרה שהגיבור מאתר מישהו שהוא רוצה להרוג (לרוב בעקבות נקמה או משהו) ומישהו שהוא סוג של חבר שלו תופס אותו שניה לפני שהוא הורג את האדם ואומר לו לא להרוג אותו כי זה יעשה אותו מפלצת כמו זה שהוא מנסה להרוג, ואז נראה לשניה שהגיבור מסכים, ובסוף הורג אותו בכל מקרה.
(ושונאת את הקלישאה ההפוכה שבה זה באמת גורם לגיבור לא להרוג את מי שהוא התכוון).
פרק שלם של מלקולם באמצע (זה עם אמה סטון) מבוסס על הקלישאה הזאת
(ל"ת)
וונאבי שחקן מאחר לאודישן שהוא מתכונן אליו המון זמן, ובגלל ההזדרזות הוא שופך, או מישהו אחר שופך עליו שתייה ומלכלך לו את כל החולצה.
בכלל, סצינות של אודישן, או של מאחורי הקלעים הם מהפנטות לצפייה. יש משהו מדהים בטריק הכל כך חתרני הזה. לצפות בדמות בתוך עלילה מבצעת משחק, זיוף של אדם ורגש, כשבעצם מאחורי זה עומד זיוף גדול יותר.
קלישאה מאוד חיננית:
הגיבורים מנסים להיכנס לבסיס של הרעים, אז, בהעדר דרך אחרת, הם לוקחים את המדים של הצבא של הרעים ונכנסים פנימה. הם הולכים לחוצים ומפוחדים, ואז עוברים כמה מהחיילים הרעים, מה שגורם לגיבורים שלנו להיות עוד יותר לחוצים ומפוחדים, אבל כשהם עוברים על פני החיילים, החיילים אומרים להם שלום. הגיבורים מהנהנים, וממשיכים לדרכם, ולא שוכחים לתת מבט לאחור, כדי לעכל את מה שקרה להם.
והשימוש הטוב ביותר שנעשה בה:
(למרות שלא בדיוק אבל בערך)
https://youtu.be/krtnt191Drg?t=100
לסיים סרט/סדרה עם שיר של קולדפליי
זכרתי שקראתי את הכתבה הזאת מתישהו, ואז הגיעה ה"תמונה קבוצתית: פסקולים" והגיעה איזו תגובה על שירים בסיום שהרימו את הסרט לגבהים אחרים, וחשבתי- איזו קלישאה זאת כשמסיימים את הסרט עם שיר של קולדפליי, ואם להיות ספציפי יותר- כשמסיימים עם Fix You, משהו בגיטריות הפופיות שצועקות לך "עכשיו זמן לבכות, משהו גדול קורה, אבל חכה רק עוד שנייה, זה עומד להסתיים שקט יותר ורק אז תוציא את הדמעות". זה מזויף וזה זול, זה בדיוק מה שאעשה אם אהיה במאי.
והקלישאה היותר גדולה: ״Everybody Dance Now” במונטאז׳ אימונים של נבחרת מעודדות/רקדניות/דוגמניות.
(ל"ת)
קלישאה, קלישאה אבל לפעמים היא אפקטיבית
כשצפיתי, לפני יותר מעשור, בסרט הדוקומנטרי Young@Heart, השיר הזה סיים אותו בצורה מושלמת, לקח לי את הלב וסחט אותו לגמרי.
לגבי קלישאת אמירת שם הסרט במהלך הסרט
לי זה בלט במיוחד בטרילוגיית שר הטבעות, שם בכל אחד משלושת הסרטים נאמר במהלך הסרט שם הסרט. המביך מכולם היה שיבת המלך. לא יודע למה, אבל כשגנדלף אומר ״לא תוכל למנוע את שיבת המלך״ אני לא יכול שלא להרגיש מוזר על הכנסת שם הסרט לסרט, יותר משאני מרגיש בשני האחרים בטרילוגיה.
אגב, עד כמה שאני זוכר, בסדרת מלחמת הכוכבים היה רק סרט אחד שנאמר בו שם הסרט (אחרוני הג׳דיי) וכמובן שצירוף המילים star wars לא נאמר מעולם במהלך אף סרט מהסדרה.
והנה סרטון מצחיק על העניין
https://amp.reddit.com/r/TikTokCringe/comments/m4c6gy/saying_the_title_of_the_movie/